הדבר היה ככה

א

הדבר היה ככה: לפני כמה שנים, ביום קיץ חם, קמתי מתנומה נעימה של אחר-הצהריים, הכנתי לי כוס קפה, ובעודי לוגם הבחנתי שהכול מסתכלים בי במבט משונה ומתאפקים שלא לצחוק. כשגחנתי לנעול את סנדלַי התגלתה לי הסיבה: ציפורני אצבעות רגלי, כל העשר, היו צבועות בלַק אדום ומבהיק.

"מה זה?" קראתי, "מי צבע לי את הציפורניים?"

מעבר לדלת המרפסת הפתוחה למחצה נשמעו צִחקוקים, מוּכרים לי היטב מתקריות קודמות.

"אני יודע מי עשה את זה," הרמתי את קולי, "אני אמצא אתכן, ואני אתפוס אתכן, ואצבע לכן את האפים ואת האוזניים באותו לק אדום שמרחתן לי על הרגליים, ואני אספיק לעשות את כל זה ולחזור אל הקפה שלי לפני שהוא יתקרר!"

הצחקוקים נעשו צחוקים ואימתו את חשדותי. בעודי ישן התגנבו אלי רוני ונעמי, שתי בנותיו הקטנות של אחי, וצבעו את ציפורני רגלי. הצעירה, כך הסבירו השתיים אחר-כך, צבעה ארבע אצבעות, והבכירה שש. הן קיוו שלא אבחין בזה, אצא כך אל בין הבריות ואהיה ללעג ולקלס. אבל עכשיו, כשהתגלתה מזימתן,  פרצו אל החדר בקריאות: "אל תוריד את הצבע, אל תוריד, זה נורא יפה."

אמרתי שגם אני חושב שזה נורא יפה, אבל יש לי בעיה: עלי ללכת ל"אירוע חשוב" ואף לשאת שם דברים, ואינני יכול להופיע כך לפני קהל, כי קיץ עכשיו ובקיץ אני הולך בסנדלים.

השתיים אמרו ששני הדברים - הן האירוע החשוב והן מנהגי ללכת בסנדלים - ידועים להן, ודווקא משום כך עשו את מה שעשו.

אמרתי שלכל אירוע חשוב אחר הייתי הולך כך, אבל לא לאירוע החשוב הזה. וזאת בגלל הקהל שיתקהל שם, קהל שגֶבר שפוי לא יכול להופיע לפניו בציפורני רגליים צבועות, ועוד באדום.

האירוע שדיברנו בו היה חנוכת סְליק הנשק הישן של ה"הגנה", ששופץ וחודש באחד המשקים בנהלל. הסליק נבנה בתקופת המנדט, הוסתר והוסווה כבור שתן של רפת. בספרי "רומן רוסי" תיארתי סליק נשק שלא היה ולא נברא בכפר שלא היה ולא נברא בעמק יזרעאל, אבל גם הוא נבנה והוסתר באותה שיטה עצמה. אחרי שיצא הספר לאור התחילו להופיע בחצר האמיתית בכפר האמיתי קוראים שביקשו לראות את הסליק האמיתי.

השמועה עברה מפה לאוזן, המבקרים התרבו ונעשו מטרד, אלא שבעלי המשק השכילו להוציא מתוק מעז: הם שיפצו את הסליק, הקימו מעליו מרכז מבקרים קטן, והוסיפו עוד ענף למִשקם. היום ההוא, שבו צבעו שתי בנותיו הקטנות של אחי את ציפורני רגלי בלק אדום, היה יום חנוכתו של הסליק המחודש, ואני נתבקשתי להיות בין הדוברים בטקס.

"עכשיו תביאו קצת אצֵטוֹן ותורידו ממני את היופי-חי הזה," אמרתי לרוני ולנעמי, והוספתי: "ותזדרזו, בבקשה, כי אני כבר צריך לצאת!"

השתיים סירבו. "תלך ככה!" אמרו.

שבתי והסברתי להן שמדובר באירוע גברי ביותר, שישתתפו  בו לוחמי העמק לדורותיהם, ותיקי ה"הגנה", צה"ל, החי"ש והפלמ"ח. אנשי חרב ושיבולת, מכתתי חניתות למזמרות ואף להפך. בקיצור, ילדות, אנשים שלא יקבלו בסבר פנים יפות גברים בציפורניים אדומות.

אבל נעמי ורוני לא התרשמו מטענותי. "מה אכפת לך!" הן קראו. "בעצמך אמרת שזה יפה."

"אם לא תורידו את זה מעלי, אנעל נעליים!" איימתי. "איש לא יראה את הלק האדום שלכן, וזהו!"

"אתה מפחד!" הן הטיחו בי, "אתה מפחד ממה שיגידו עליך בכפר."

המילים האלה פעלו את פעולתן מיד. בלי לדעת זאת, הִכו השתיים בבטן רגישה. כל מי שמכיר את ההתיישבות העובדת הוותיקה וכל מי שלקה בשבט ביקורתה - יודע: במקומות יישוב קטנים העיניים בוחנות תמיד וההערות מוערות תדיר והשמועות ממריאות ונוחתות כעגורים בשדה מזרע. על אחת כמה וכמה במקומות שהורתם ותולדותיהם מפוארות וידועות, כמו נהלל. כאן אמות המידה מחמירות יותר, ומי שסוטה מן התלם ומן הדרך, ימינה או שמאלה, מעלה או מטה, גם אם מדובר בשגיאה יחידה ששגה בילדותו - לא יישכח. ולא כל שכן מי שנחשב "משונה", "עוף מוזר", "צוּדרֵייטֶר", ובמקביל - "לא מוצלח", שהוא ההפך הגמור מ"מוצלח", מן הגבוהים שבתוארי ההצטיינות שהכפר מעניק למוצלחיו.

אך אחרי שנים רבות בעיר נחלשו המילים "מה" ו"יגידו" ו"בכפר" וצירופן איבד מעט מכוחו ומאימתו. לכן נמלכתי בדעתי והחלטתי להרים את הכפפה, וליתר דיוק - את הסנדלים. נעלתי אותם, תחבתי לכיסי את דברי הברכה שהכנתי, ויצאתי אל חנוכת הסליק בציפורני רגליים צבועות וגלויות. עיני בני ביתי ליוו אותי, מי בבדיחות דעת, מי בצער, מי בשמחה לאיד ומי בחשש - האם יישוב ההולך וראה את בני משפחתו ואת ביתו? ובאיזה מצב?

אודה ואתוודה: על אף התעוזה שהפגנתי ביציאתי, הלכה דאגתי וגברה ככל שקרבתי אל שעת האירוע ואל מקומו. כשהגעתי לשם כבר הייתי מוטרד ממש. בסתר לבי פיללתי שלא ישימו לב לאצבעות רגלי, ותקוותי אכן התגשמה. איש לא העיר לי הערה ולא אמר לי דבר. להפך, הכול נהגו בי חיבה וידידות. כף ידי התרסקה בכפות ידיים אמיצות. שכמי שחה תחת הטפיחות הגברתניות. וגם ההרצאה הקצרה שלי עברה בשלום וברצון, או כך, על-כל-פנים, נדמה לי.

בסליק עשיתי, כמובן, שימוש מטפורי - כדימוי לזיכרון, ולְמה שנחבא ומוחבא במעמקי נפשו של האדם בכלל. כדרך הסופרים גם הכברתי מילים על מה שמעל לפני השטח ועל מה שמתחת להם, ועל מה שהעיניים רואות ועל מה שאינן רואות, ומכאן קצרה היתה הדרך אל הסחורות הבדוקות של "הדמיון והמציאות" ו"יחסי האמת והבדיה שבכתיבה הספרותית" ושאר ירקות, שסופרים רוכלים בהם ורוהטים בהם בעיניים עצומות.

ואז, אחרי שגמרתי לדבר וירדתי מן הבימה הקטנה ונשמתי לרווחה, פנתה אלי אחת מבנות המשפחה שבחצרהּ נבנה הסליק ואמרה שהיתה רוצה להחליף אתי מילים בצד. היא הודתה לי על דברי ואף אמרה שהיו בסדר גמור, אלא שאז, כמעט באופן אגבי, הוסיפה שברצונה לדעת באיזה לק של ציפורניים אני נוהג להשתמש. שתי חברות שלה, שישבו בקהל, ביקשו ממנה שתברר זאת, וגם בעיניה האדום הזה מאוד מוצא חן.

ובעוד האדום הזה פושה גם בלחיי, הזדרזה בת שיחי להטעים כי לה עצמה אין שום התנגדות, היא אף מוצאת בזה חן מסוים, משהו שתמיד הרגישה בחסרונו בכפר ועשוי אף להיות סימן מעודד לבאות. אבל בקרב באי האירוע עוררה הופעתי הסתייגות.

"חשבתי שלא שמו לב," אמרתי.

"לא שמו לב? רק על זה הם מדברים," היא השיבה. "אבל אתה יכול להתנחם בכך שאיש לא הופתע. אפילו שמעתי מישהי אומרת: מה אתם רוצים ממנו? הוא קיבל את זה מטוֹניָה. היא היתה משוגעת בדיוק כמוהו. ככה זה אצלם במשפחה."