ופנינו חברונה

פרק ראשון
עיר האבות על סיפהּ של העת החדשה:
ההתיישבות היהודית בחברון וראשית הציונות בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20

הקדמה

ב–7 ביוני 1922 התפרסם בעיתון 'הארץ' מאמר שכותרתו: 'בארץ–ישראל, חברון ויישובה העברי', ובו סקירה על מצבו של היישוב היהודי בחברון מאז ראשית הפעילות הציונית בארץ ועד לאחר מלחמת העולם הראשונה. במאמר בולטת מחאת הכותב על יחסם של הגופים המיישבים הציוניים להתיישבות היהודית בחברון:

'במשך ארבעים שנות עבודתנו בארץ לא נקפו הסתדרויותינו אפילו באצבע קלה לטובת חברון. עשרות שנים של עבודה לאומית, יישובית ותרבותית עברו, ולחברון לא הגיע אפילו הד קולה של העבודה הזו, היא נשארה קפואה [...] במשך כל השנים האלה לא נוסד כאן שום מוסד, לא נוסדה אפילו מושבה אחת בסביבתה העשירה, שיכלה כל כך הרבה להשפיע לטובה [...]

שום יסוד בריא של אנשים חדשים לא נכנס לכאן, נשאר פה כמעט אותו החומר האנושי שהיה לפני ארבעים שנה. אי הפעולה הגמורה מצד ההסתדרות הציונית ואי ההתעניינות בגורלה של העיר, הן שגרמו לדלדולו וכמעט לחורבנו של היישוב היהודי פה'.[62]

אכן, באותן שנים היה מצבו של היישוב היהודי בחברון מדולדל ביותר. מאז היותה אחת מ'ארבע ערי הקודש' ומן החשובות שבהן בימי הביניים, היא החלה מאבדת אט–אט ממעמדה: רבים מתושביה נטשו אותה, מצבה החומרי של הקהילה המצומצמת הלך והידרדר, העליות הציוניות החדשות פסחו עליה כמעט לחלוטין ומלחמת העולם הראשונה פגעה בה אנושות. [63]

גורמים רבים ותהליכים שונים מעורבים בהיווצרותו של מצב זה, ואולם ראשית יש לבחון כמה נקודות העולות מהדברים: האם אכן הייתה חברון מנותקת לחלוטין מן התהליכים החשובים שעברו על היישוב היהודי בארץ מאז חידושו מימי העלייה הראשונה - ובמיוחד מאז ראשית הפעילות הציונית הממוסדת בארץ–ישראל בראשית המאה ה–20 כטענת הכותב? האם אכן לחברון 'לא הגיע אפילו הד קולה של העבודה הלאומית'? האם נכונה הקביעה כי 'לא הייתה שום פעולה או התעניינות בחברון מצד ההסתדרות הציונית?'

בחינה מחדש של המקורות ההיסטוריים לסוגיהם עשויה להעניק מבט כולל ומקיף יותר של סוגיית יחסי הגומלין שבין התנועה הציונית לבין היישוב היהודי בחברון. להלן, לאחר הקדמת סקירה היסטורית על היישוב היהודי בחברון מאז העלייה הראשונה, נעמוד על אופיו, מאפייניו ועל התמורות שחלו בו בסוף המאה ה–19 ובראשית המאה ה–20. זאת, כרקע להבנת התהליכים החשובים שעברו על היישוב היהודי עם תחילתו של 'העידן הציוני' בארץ–ישראל.

'היישוב הישן' בחברון - רקע היסטורי, הגדרות ומאפיינים קהילתיים בשלהי התקופה העות'מאנית (1918-1882)

חברון היא העיר המרכזית בדרום הר יהודה ועל שמה נקרא אזור ההר - 'הר חברון'. היא שוכנת על גב הר המתנשא לגובה של למעלה מ–900 מטרים מעל פני הים, בתוך עמק המוקף הרים שגובהם אלף מטרים ויותר. העיר נמצאת על 'קו פרשת המים' הארצית, ודרכים עתיקות חשובות עוברות דרכה: דרך גב ההר הראשית משכם בצפון, דרך ירושלים אל באר–שבע וערד בדרום, ודרך הרוחב מנמל עזה במערב דרך חברון לעבר הירדן במזרח. מיקומה המיוחד, האקלים הממוזג והנתונים הגיאוגרפיים הפכו אותה עוד מימי קדם למרכז חקלאי ולשוק משגשג ומגוּון, וכן למקור התפתחות של מלאכות ותעשיות ייחודיות לָאזור, כגון תעשיית הזכוכית, כלי החרס וייצור נאדות מים.[64] ייחודה של העיר, מלבד מיקומה ונתוניה הגיאוגרפיים, הוא תולדות הקהילה היהודית שבה. חברון היא אחת הערים העתיקות בארץ, ובמהלך השנים שימשה במה להתרחשויות היסטוריות חשובות.[65] כמו ביתר 'ערי הקודש', האוכלוסייה היהודית בעיר הייתה בעיקר מקרב אנשי 'היישוב הישן', שלקראת סוף המאה ה–19 היה עיקרו של היישוב היהודי בארץ–ישראל.[66] באותה עת (סוף המאה ה–19 וראשית המאה ה–20), כללה האוכלוסייה היהודית בארץ כ–80,000 תושבים. מתוכם כ–40,000 בירושלים, 8,000 בצפת, 4,000 בטבריה ובחברון כאלף תושבים יהודים בלבד.[67]

את ראשית ביסוסה של הקהילה היהודית בחברון מקובל לייחס לקבוצת יהודים ממגורשי ספרד שהגיעו לעיר בראשית המאה ה–16. בשנת 1540 התיישב בחברון הרב מלכיאל אשכנזי, הנחשב למחדֵש היישוב היהודי בעיר. הרב אשכנזי רכש מן הקהילה הקראית בעיר שטח אדמה, לא רחוק ממערת המכפלה, שעליו הוקמה 'חצר היהודים' (לימים 'הרובע היהודי' או 'הגטו') ובמרכזה - בית הכנסת הספרדי 'אברהם אבינו'.[68] ברובע זה התנהלו חיי הקהילה הספרדית במשך מאות שנים, ובראשית המאה ה–19 (החל מ–1819) הצטרפה אליה גם קהילה אשכנזית, בעיקר מקרב חסידי חב"ד, שהגדילו את היישוב גידול ניכר, אך לאחר מכן ובמשך כ–30 שנה גדלה האוכלוסייה היהודית מעט מאוד.[69] היהודים בחברון, כמו בשאר 'ערי הקודש', עסקו בלימוד תורה, הקימו ישיבות ותלמודי תורה, עסקו במלאכות פשוטות ובמסחר זעיר. כספי החלוקה שהגיעו מיהודי חוץ–לארץ, בתיווכם של שד"רי חברון, סייעו לקיומה הדל של הקהילה הוותיקה. מקורות שונים מעידים שהקִרבה בין העדות הספרדית והאשכנזית הייתה גדולה, ולימים אף נחתם חוזה על חלוקה בעול ההוצאות המשותפות וחלוקת הכספים מחו"ל.[70] מקצת על אופיו של היישוב היהודי בחברון במחצית השנייה של המאה ה–19 ניתן ללמוד מתיאורו של נוסע שביקר בעיר באותן שנים:

'אל נכון ידוע לכם כי חברון, ירושלים, טבריה וצפת, נחשבות בעיני היהודים כארבע 'ערי הקדש' של ארץ–ישראל. ובכן, מספרים שונים מסתבר, כי מעולם לא הייתה חברון לגמרי מבלי יהודים. אמנם נכון הדבר שמספרם היה לעיתים קטן, ואף הגיע למשפחה אחת או שתיים, אולם מספר זה גדל והלך. משפחות מספרד ומפורטוגל - ספרדיות, ומגרמניה, פולין ושאר מקומות - אשכנזיות, התיישבו בהדרגה בעיר, וכעת ישנן כששים משפחות ספרדיות וכחמישים משפחות אשכנזיות. לכל אחת מהן יש בית–כנסת. מנת–חלקם הייתה תמיד בוז וסבל [...] מי יתן ותשוחרר ארץ זו, שנשטפה בדם ובדמעות תחת שלטונם העריץ של המוסלמים'.[71]

יחסית ליתר ערי היישוב הישן באותה התקופה, התפתחותה של חברון הייתה אִטית. למרות השטחים החקלאיים הפוריים שהקיפו את העיר על מטעיהם וכרמיהם העשירים, ולמרות מעמדה של חברון כעיר מחוז וכמרכז עירוני לסביבה כפרית נרחבת, עקפו אותה דרכי המסחר החדשות.[72] המסחר התנהל בעיר בהיקף מצומצם, והמגעים עם אירופה ובני אירופה בארץ היו מעטים. לעיתים רחוקות ביקרו בעיר קונסולים זרים ואיש מהם לא התיישב בה התיישבות קבע.[73] התמורות ותהליכי המודרניזציה הראשונים שחדרו לירושלים, לצפת ולטבריה כמעט שלא הגיעו לחברון. חברון סבלה מאוד גם מהמצב הביטחוני שגרם לניתוקה מן ההתפתחויות בארץ ובמזרח התיכון. הכיבוש המצרי של ארץ–ישראל בין השנים 1840-1831, שהביא ברכה רבה ופיתוח מואץ של הארץ, עודד צמיחה כלכלית וסחר–חוץ ופיתח קשרים מדיניים וכלכליים עם המערב - גרם בחברון לחורבן, לשוד ולהרס, בפרט לאחר ההתקוממות של תושביה נגד אבראהים פחה בשנת 1834.[74] מבחינה דמוגרפית, חברון פיגרה באופן משמעותי משאר ערי הקודש ירושלים, צפת וטבריה שבהן ניכרו שיעורי הגידול, שלא לדבר על ערי הנמל יפו וחיפה. לשם השוואה: אם בצפת וטבריה הוכפלה האוכלוסייה מאז ראשית המאה ובירושלים גדלה כמעט פי עשרה (!), הרי שבחברון היה גידול אִטי של כמה מאות בלבד.[75]

נתונים דמוגרפים מדוייקים על חברון מאותן השנים ניתן לקבל מהמִפקדים המפורטים שנערכו בהוראתו של משה מונטיפיורי בעת ביקוריו בארץ או לקראתם. המִפקד הראשון נערך ב–1839 ובו נפקדו 416 תושבים יהודים, מהם 244 ספרדים ו–172 אשכנזים. במפקד של שנת 1855 נפקדו 492 יהודים, וכעבור עשור, ב–1866, היה המספר כמעט זהה. בסוף שנות ה–60 ובמשך שנות ה–70 נראו סימני התאוששות, ובמפקד של 1875 נפקדו 933 יהודים - כפול מן הנפקדים עשר שנים קודם לכן.[76] ב–1896 דיווח א"מ לונץ על 1,429 נפש, מהם 810 ספרדים ו–619 אשכנזים.[77] הקהילה היהודית בעיר הגיעה לשיא גודלה עם ראשית המאה ה–20, ובערב מלחמת העולם הראשונה מנתה כ–1,500 תושבים.[78]

הסיבות העיקריות להתאוששות יחסית זו הם: הסתלקותו של השייח' עבד אל–רחמן, רודן אכזר מהכפר דוּרא, שהשתלט על כל האזור עוד מימי מרד הפלחים בחברון נגד אבראהים פחה ב–1834.[79] למשך 25 שנה הוא התעמר בתושבי חברון: תמורת שוחד שדרש מן התושבים הוא נתן את חסותו אך המשיך לסחוט מהם כספים ומעוברי–אורח בכלל, ובכלל זה מיהודי חברון. השתלטותו בלמה את התפתחות המסחר באזור ואת התפתחות העיר.[80] גורמים נוספים הם: שיפור בתנאי התברואה, הקמת בית המרפא 'חסד לאברהם', וסלילת דרך חדשה לעֲגלות מחברון לירושלים שהביאה לשיפור של ממש במסחר לגווניו. ואולם, בהשוואה לערים אחרות, כאמור, עדיין מדובר בקצב גידול איטי.[81] על הגורמים העיקריים לעיכוב בהתפתחותה של חברון עומד י"ד פרומקין בסקירתו ב'החבצלת' מ–1876:

'ביום חמישי כ"ד תשרי החולף, לפנות ערב, עזבתי את ירושלים ואשים פעמי חברונה [...] הרעיונות אשר כמו סער יסתערו ויעלו בלב כל איש אשר לו לב רגש בעברו עלי דרך המוביל מירושלים לחברון ועל אדמת העיר בה חצבו אבות העולם קבר למו, גם בקירבי התהוללו וידכאו חיתי [...] על כל אלה נהפך ליבי בקירבי בראותי מצב אחינו תושבי העיר הזאת, והתלאות הרבות אשר תעבורנה עליהם יום יום מאת העמים אשר בתוכם הם יושבים. מצב היהודי בחברון שָׁפֵל הנהו מאוד מאוד ממצב איש ישראל ביֶתר ערי פלשת ואולי גם בכל ערי תוגרמה, הקטנים והגדולים [...] חיי היהודי תלויים לו מנגד, כבודו יחולל שבע ביום, יחורף וינואץ, יקולל ויגודף ואוי לו אם לא יאטום אזנו משמוע חרפת מחרפו ויהין להביט בפניו [...] לדעתי שני דברים עוז בידם לעצור בעד הרעה ולהבטיח במבטח עוז חיי היהודים, הונם, כבודם וכבוד נשותיהם וצאצאיהם המה: א. אנשי חיל! מאיש חיל חגור חרב וקנה רובה בידו, ירעד ויפחד המון העם הזה וינוס מנוסת חרב - כאשר הורה הניסיון למדי [...] ב. ממלאי מקומות הקנזולען לממשלות עסטרייך ובריטניה (אך חוסי בצל הממשלות האלה ימצאו שמה), אם יופקדו שמה - משפט עשוקים לצדק יצא אורה וקול אנקת רצוצֵי משפט לא תשמענה אוזנינו'.[82]

מהמשך דבריו שם עוד עולה כי הסיבות העיקריות שגרמו לבלימת התפתחותה של חברון בהשוואה לערים אחרות הן: מיקומה הגיאוגרפי של העיר - המרוחק ממרכזי המסחר, הביטחון האישי והקהילתי הירוד, השפלות מצד הערבים, דלות, עניות וצפיפות, חובות כבדים וחוסר ייצוג והגנה קונסולרית.

עם זאת, ולמרות התנאים האובייקטיביים הקשים, יהודי חברון היו פתוחים לשינויים ולתמורות הזמן. שיטת החלוקה הצטמצמה, ורבים החלו להתפרנס מיגיע כפיהם. יהודים ניסו לפרוץ החוצה ממעגל ה'גטו' שבחצר היהודים והחלו להתעניין ברכישת קרקעות ובתים מחוץ לתחומי הרובע היהודי, המוּדעות לחינוך מתקדם עלתה, בכלל זה הלימוד בשפה העברית, ועוד.[83]

בסוף המאה ה–19 נוצר זרם 'חדש' ב'יישוב הישן' בארץ–ישראל. זרם שאפשר להגדירו כנקודת מפגש אידאית בין נושאי הרעיון הלאומי ביישוב החדש לבין יישוב ישן שאהד את הרעיון הלאומי, הטיף לו והגשימוֹ בדרך של פתיחות לקִדמה, פרודוקטיבזציה ורצון לשינוי.[84] מן הבולטים והמפורסמים שבזרם חדש זה בארץ–ישראל הם אנשי ירושלים, יפו וצפת, מייסדי שכונות נחלת שבעה ובית וגן בירושלים, נוה צדק ונוה שלום ביפו, והמושבות פתח תקוה, ראש פינה ובני יהודה: משפחות סלומון, ריבלין, ברנט, פינס, עבו, אמזלג, שלוש ורוקח.[85]

גם בחברון התפתח זרם דומה, אם כי בקצב אִטי יותר ובפיגור ניכר אחרי ירושלים וצפת. מאלו יש לציין את משפחות סלונים, קלונסקי, ריבלין, מַני, חסון, שמי, אבישר ועוד. לטענתי, זרם חדש זה איפשר לימים את 'המִפגש' האידאולוגי בין צעירי הקהילה היהודית בחברון לבין התנועה הציונית בראשית הופעתה בארץ בשנות ה–80 של המאה ה–19.

היישוב היהודי בחברון - תמורות בשלהי התקופה העות'מאנית

כאמור, החל מן המחצית השנייה של המאה ה–19 החלו יהודי חברון להתעניין בעיבוד קרקעות וברכישת בתים גם מחוץ לרובע היהודי, הידועים שבהם: בית רומנו, 'חסד לאברהם' (לימים - בית 'הדסה'), בית הויזמן, בית קסטל ועוד.[86] באותן שנים (1899-1865) שימש הרב אליהו מני רב הקהילה הספרדית. תקופת כהונתו נחשבת לנקודת מפנה בהנהגת הקהילה ובתפקודה.[87] במיוחד יש לציין את החלטתו הנועזת לאפשר כספי חלוקה רק לאלו שאינם מסוגלים לעבוד, כל השאר הופנו לעבודה יצרנית במלאכות מקומיות או במסחר.[88] הרב מני עסק רבות בהקמת מוסדות לימוד ובתי תפילה, אך בין השאר התעניין גם בהתיישבות חקלאית בסביבות חברון ויזם פניות בָּעניין לרב יהודה אלקלעי ולמשה מונטיפיורי.[89] ב–1897, שנת הקונגרס הציוני הראשון, החלו בחברון הגילויים הראשונים של התעניינות בתנועה הציונית. בשנה זו נמנו 14 שוקלים ראשונים של 'השקל הציוני', ביניהם אלתר ריבלין מחברון ודוד ילין מירושלים.[90] ב–1904 הוקמה בחברון אגודת צעירים בשם 'צעירי חברון', ששמה לה למטרה ללמד את השפה העברית לילדי התלמוד תורה בעיר. באותה עת הגיע נציג חברת 'כל ישראל חברים' (כי"ח) אלברט ענתבי, כדי להציע פתיחת בית ספר של החברה בעיר.[91] בשלהי 1907 נפתח בחברון בית מלון 'אשל אברהם',[92] כמו כן הוקם סניף בנק אנגלו–פלשתינה [אפ"ק] (The Anglo-Palestine Co). במעמד הפתיחה, בל"ג בעומר של 1907, השתתף המנהל הכללי של הבנק, זלמן דוד לבונטין, ולגזבר התמנה יעקב ריבלין, מבני המשפחות המרכזיות בקהילת חברון. בין מנהליו בשנים שלאחר מכן היו אלתר ריבלין ומנשה מני. הבנק שירת את כלל תושבי העיר, יהודים וערבים.[93] ב–1909 הורחב בית 'חסד לאברהם': בתרומות יהודים מבגדד ומהודו, ובהשתדלות רב הקהילה, הרב סלימן מני, נבנתה קומה נוספת, והבית הפך לבית מרפא. לימים העניק ארגון 'הדסה' את חסותו והפעיל את הצוות הרפואי, וכך זכה המוסד כולו לשם 'בית הדסה'. הרופאים והרוקחים עמדו לרשות החולים תושבי חברון, היהודים והערבים, והעניקו טיפול רפואי חינם. במקביל המשיכו יהודים לעסוק ברכישת קרקעות בסביבות חברון ובלימוד מלאכות חדשות ומסחר, כגון: סנדלרות, חייטות, נפחות, נגרות, שענות ועוד.[94]

ברבע האחרון של המאה ה–19 נאמדה אוכלוסיית חברון בכ–14,000 תושבים, והיא הייתה לעיר השלישית בגודלה בארץ–ישראל אחרי ירושלים ועזה. גם היישוב היהודי בחברון הגיע לשיא של כ–1,500 תושבים. ואולם, בראשית המאה ה–20 מסתמנת שוב ירידה בחשיבותה של חברון בכלל וביישוב היהודי בה בפרט: מאז פתיחת תעלת סואץ (1869) ושיפור הקשרים הימיים של ארץ–ישראל, החלה התפתחותן של ערי הנמל יפו וחיפה. מסילת הברזל יפו–ירושלים ומסילת הברזל חיפה–צמח ומפעלי ההתיישבות החקלאית בקרבת יפו, טבריה וצפת השפיעו באופן בולט ומשמעותי על התפתחותן של הערים האלו.[95] אזור הגליל כולו הפך מוקד משיכה להתיישבות היהודית החדשה בגלל הקִרבה לערים טבריה וצפת: עסקי הקרקעות של המושבות נעשו בהן, והן שימשו עורף חקלאי למושבות בראשית דרכן. יש לזכור גם את יתרונן של ערים אלו בהיותן יושבות על דרכים ראשיות חשובות. אחד הגורמים שקבע את מיקומן של המושבות הראשונות בגליל היה סמיכותן לדרכים ראשיות: ציר טבריה–לבנון וציר צפת–סוריה. גם יפו הפכה ל'מרכז היישוב החדש' בגלל אותן סיבות,[96] ואילו בידודה של חברון וריחוקה ממרכזי החיים של היישוב היהודי בארץ הקשו מאוד על קידומה ועל פיתוחה.[97]

היישוב היהודי בחברון במלחמת העולם הראשונה

במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) סבלו יהודי חברון, כמו יהודי ארץ–ישראל כולה, סבל רב: עוני, רעב, מחלות ופגעים שונים. המלחמה השפיעה מיד על המצב הכלכלי בארץ, בעיקר על היישוב היהודי שהיה תלוי בתמיכה כספית מן הפזורה היהודית ובייבוא של סחורות וחומרי גלם. המלחמה יצרה ניתוק כמעט מוחלט מאירופה, גרמה לעליית מחירים של מוצרי הצריכה הבסיסיים ושיבשה כמעט לחלוטין את הַסדרים המקובלים להעברת הכספים מחוץ–לארץ אל הארץ. הממשל העות'מאני הכריז על 'מורטוריום' (שמיטת חובות), הבנקים נסגרו, הפיקדונות הוקפאו, בעלי החשבונות בבנקים ביקשו למשוך את כספם, האשראי נפסק, והענפים היצרניים המועטים שהיו בארץ עמדו בסכנת פשיטת רגל.[98] נוסף לכך, השלטון התקשה לקיים את שירותי הניקיון והתברואה הציבוריים, ומובן שהייתה לכך השפעה ישירה על התושבים. אם בזמנים כתִקנם פגעו המגפות העונתיות פגיעה קשה בתושבים, על אחת כמה וכמה במציאות החדשה שנוצרה לאחר פרוץ המלחמה.[99]

באותה עת החל גם המצב הפוליטי להידרדר. כבר בראשית המלחמה הוכרז על גיוס לצבא, אף שבשלב זה הייתה טורקיה עדיין ניטרלית, המתגייסים היו נתינים עות'מאנים, ברובם מבני היישוב הישן הספרדי. כבר בספטמבר 1914 ביטלה הממשלה את הקפיטולציות, ורובם של היהודים שהיו נתיני מעצמות זרות, מצאו את עצמם נתונים לחסדי השלטון העריץ. שבועיים בלבד אחר פרוץ המלחמה היה היישוב בארץ נתון בחוסר אונים ובבלבול. חלק גדול ממוסדות הסעד ובתי החולים חדלו לתפקד, מוסדות תרבות התמוטטו ובתי מלאכה נסגרו. שכבות רחבות הגיעו לסף רעב. היה צורך דחוף בהתארגנות פנימית מהירה ובעזרה חיצונית להצלת היישוב, הישן והחדש כאחד.[100] מקור הקיום הכמעט יחיד ליישוב כולו היה הסיוע מיהודי חוץ–לארץ, בעיקר מארצות הברית - בתיווך המנהיגות הציונית בארץ, אשר הובילה את שנות ההישרדות של המלחמה, הן בפן החברתי–כלכלי והן בפן הפוליטי–מדיני.[101]

בחברון גרמה המלחמה כמעט לחורבן היישוב. כספי החלוקה, הרעב והמגפות עשו שמות בתושבים וגרמו לבריחה מהעיר, רבים מצעירי היישוב גויסו לצבא העות'מאני ולא שבו. עקב מצב המלחמה חדלו כספי החלוקה והתרומות להגיע, והדבר הביא להתמוטטות כלכלית של הקהילה.[102] המלון והבנק (אפ"ק) נסגרו, ובסיס הקיום הכלכלי כמעט שנשמט. גם קהילת חב"ד נפגעה קשה, משום שרבים מחבריה היו בעלי נתינות רוסית. ישיבת 'תורת אמת' נסגרה, ותלמידיה התפזרו. יהודים החלו לעזוב את העיר והקהילה הלכה ונתדלדלה. מקורות מאותן שנים מדווחים בין השאר על: '170 נפשות עניים מרודים מאוד, 103 עניים מרודים מסוג שני [...], 43 אלמנות ו–69 יתומים'. מוסדות שנפגעו כלכלית היו: מעמד הרבנים, בית הדין, הישיבה, תלמודי התורה ובתי הספר, בית 'הכנסת אורחים' ובית החולים 'חסד לאברהם'.[103]

מטבע הדברים, גם המנהיגות החברונית ראתה בגופים הציוניים את הכתובת הכמעט יחידה לקבלת סיוע. הפְּניות הראשונות לסיוע נועדו לייצב ולשקם מחדש את היישוב הקטן והפגוע שלאחר המלחמה. מסִדרת מכתבים שהופנו אל ועד הצירים מאת ראשי ועד הסיוע של היישוב דאז, הרבנים קסטל וסלונים, ניכרות בעיות רבות: מחלות, רעב, מגפות, מוסדות שנפגעו ואף נסגרו.[104] בין הדמויות שנחלצו לסייע ליישוב החברוני בעת המלחמה ולאחריה היה זיגפריד הופין, מנהל בנק אפ"ק, שתיווך בין 'ועד הסיוע ליהודי חברון' ובין גופי הסיוע כדוגמת המשרד הארצישראלי, ועד הצירים ועוד.

'אני רק יכול לאמר לכם כי עומד אני על מה שאמרתי לבאי כוחכם בעל פה, כי יהודי חברון יקרים לי כמו יהודי ירושלים, לא יותר ולא פחות, ואני תמיד משתדל בעבורם שיקבלו את חלקם על פי הצורך. ואפילו הייתי שוכח לפעמים אתכם, כי אז לא היה חברכם מר סלונים נותן לי לשכוח אתכם'.[105]

על אף המצב הכלכלי החמור בעיר, היו מוסדות אחדים שהמשיכו לפעול לשם ניהול חיים תקינים ביישוב. האחד היה בית החולים הזמני, שהיה מוחזק בקושי על ידי 'כולל' ומילא תפקיד חשוב בטיפול בחיילים היהודים שנפגעו במסגרת שירותם בצבא הטורקי. רבים מהם חלו בטיפוס ובמחלות קשות אחרות והובאו לבית החולים לשם קבלת טיפול. ראוי לציון הסיוע שהעניקה בתקופה זו ד"ר הלנה כַּגָּן מתחנת אם וילד בירושלים. ד"ר כגן נהגה להגיע מדי יום שישי לבית החולים 'חסד לאברהם' בחברון כדי לטפל בבני הקהילה היהודית במקום. למרות עומס העבודה העצום בזמן המלחמה, היא התמידה בביקורים אלה במשך שנה, עד שבאה מארצות הברית משלחת הסיוע הרפואי של ארגון 'הדסה'.[106]

תחום נוסף שהמשיך בפעילותו היה מערכת החינוך. חברת 'עזרה' נאלצה להפסיק את פעילותה במהלך המלחמה,[107] אך ראשי היישוב לא אמרו נואש. מתוך הכרה ביציבות המוסדות הציוניים במהלך המלחמה, וברצונם להציל את היישוב הקורס, הם יזמו פניה לוועדי הסיוע.

במכתב מכ"ח בניסן תרע"ה (12 באפריל 1915), פנה הרב סלימן מני לדוד ילין, יושב ראש ועד הסיוע שישב בירושלים, לקחת תחת חסותו את הילדים שנותרו עזובים בעיר: 'תחת חסות בית הספר העברי'.[108] פנייתו לא הושבה ריקם, ביוזמת דוד ילין, ארתור רופין וד"ר יוסף לוריא - נפתחו מחדש גן ילדים ובית ספר, כדי לשמור את שגרת החיים בעיר בזמן המלחמה. מוסדות אלו פעלו ברציפות כל שנות המלחמה. המורים והגננות נדרשו להמציא דוחות תקופתיים על מנת לקבל את הסיוע המבוקש.[109] ב–2 ביולי 1918 נפתח בחברון סניף של בית המלאכה הירושלמי 'קדימה' בניהולה של מרים הופין. היו בו כ–60 תלמידות והוא סיפק עבודות תפירה הן לאוכלוסייה היהודית והן לערבית. כמה חודשים לאחר מכן הקימו יצחק סחרוב וברוך גורלסקי, נציגי 'אגודת העבודה' בעיר, טחנת קמח ומאפייה שפעלו עוד כמה שנים לאחר מכן.[110]

סיוע הגופים הציוניים שינה את היחס הציבורי כלפיהם באופן ניכר.[111] מקובל לומר כי שנות המלחמה היו 'שעותיה הגדולות' של התנועה הציונית בארץ. יוזמות הסיוע ליישובים בארץ הקנו לתנועה ולאנשיה את המעמד הבלעדי של פרנסי היישוב. אם עד המלחמה היחסים עם התנועה היו במסגרת גישושים ראשונים ולא מעט מאבקים, הרי שסיומה של המלחמה פתח פרק חדש ביחסים בין היישוב הישן לתנועה הציונית.[112] מנהיגות התנועה אוששה בכך שבשנות המלחמה המוסדות הציוניים הם שהצילו את היישוב הישן מחרפת רעב שהרי ועד הסיוע הציוני הוא שדאג לכלכלת היישוב. אם כן, למרות שמבחינה מספרית נשמר יתרונו של היישוב 'הישן' על 'החדש', עלה משקלו של 'החדש' מן הבחינה החברתית והמדינית. תמורות אלו לא פסחו, כאמור, על היישוב החברוני המצומצם, שעם סיום המלחמה החלה ניכּרת בו התפתחות מחודשת.[113]

עם הכיבוש הבריטי (טקס חילופי השלטון הרשמי בחברון היה בי"ט כסליו תרע"ט - 23 בנובמבר 1918) והחלת השלטון הבריטי, החלו חיי הקהילה לשוב אט–אט למסלולם. ביוזמת המחלקה לחינוך של ההסתדרות הציונית הוקמו מחדש בתי הספר וגן הילדים בעיר. מרפאת 'הדסה' ומלון 'אשל אברהם' חידשו את פעילותם.[114] השלטונות הבריטיים שינו את ייעודו של 'בית רומנו', והקימו במקום את מרכז הממשל והמשטרה הבריטית. יהודי חברון התאספו, לראשונה בתולדות היישוב, לאסיפה ובחרו, על פי תקנות, בוועד אשר ינהל את ענייני הציבור עם מוסדות היישוב היהודי בארץ. כיושב ראש 'ועד העיר ליהודי חברון' כיהן מנשה מני, שהיה אז מנהל סניף בנק אפ"ק בחברון וכמזכיר - יצחק שמי.[115] למרות זאת, היישוב היהודי לא גדל באופן משמעותי, גלי העלייה פסחו על חברון והיא נותרה מרוחקת ומנותקת. לשם השוואה: במחצית הראשונה של שנת 1918 מנתה אוכלוסיית יהודי חברון כ–750 נפש.[116] ב–1922 מנתה אוכלוסיית הארץ 753,048 תושבים, מהם 83,790 יהודים. בעוד שבערים יפו (10,000 תושבים), חיפה (3,000), צפת (10,000) טבריה (5,000) וירושלים (47,000) חל גידול עצום באוכלוסייה היהודית, בחברון נותרו 430 תושבים יהודים בלבד.[117] מה היו הסיבות לכך? היו שפירשו פער זה כהתעלמות של המוסדות הציוניים מקהילת חברון:

'מתוך הסח הדעת של העומדים בראש תנועת התחייה הלאומית, העמלים עם מפעלי ההתיישבות בארץ, נמשך המצב הירוד של היישוב היהודי שבחברון שהתחיל עם פרוץ המלחמה. הריסותיה של חברון לא נרפאו בתוך יתר ההריסות שבארץ. עסקני היישוב החברוני השתדלו להביא את שאלת חיזוק היישוב בחברון לפני הקונגרסים ועידות ציוניות, וגם נתקבלה החלטה באחד הקונגרסים להתחיל בפעולת התיישבות בנגב, אבל כל ההחלטות נשארו אותיות פורחות ולא נתגשמו למעשה'.[118]

האם אכן 'היסח הדעת' היה כאן או מדיניות מכוונת? או אולי קיומם של תנאים אובייקטיביים הוא שיצר פער זה בין חברון ליישוב העברי שמחוצה לו? עיון במקורות מגוונים להלן, עשוי לתת מענה לחלק משאלות אלו.

[62] ישראל קפלן, 'חברון', הארץ, 7 ביוני 1922, עמ' 7. ישראל קפלן (1927-1869) מחנך, עסקן ציבור ופעיל ציוני. עלה לארץ ב-1920 והיה למנהל בית הספר לבנים ולבנות של 'המזרחי' בחברון עד 1925. בנוסף, כיהן כציר לאסיפת הנבחרים הראשונה מטעם יהודי חברון, ושימש כסופר עיתון 'הארץ' בחברון. בראשית שנת תרפ"ו (1925) התמנה למנהלו הראשון של בית הספר העירוני היסודי הדתי לבנות 'תלפיות' בתל–אביב וניהל את בית הספר עד למותו ב–1927. ראו: תדהר, חלוצי היישוב, 1952, כרך א', עמ' 274.
[63] השימוש במינוח 'ארבע ערי הקודש' התקבל זה מכבר במחקר ונראה שהתפתח במהלך המאה ה–17 עם התקבעות מסגרת השליחות (שד"ר) מארץ–ישראל לארצות תבל. הראשונים שכינו ערים אלו הם השליחים עצמם שביקשו להבליט את קדושתה של הארץ לעומת הגלות ואת יתרונה של העיר שממנה באו. א' יערי מציין בספרו 'שלוחי ארץ–ישראל' כי: 
[64] קרמון, חברון, עמ' 50-13; מני, חברון, עמ' 21-18; ד' בנבנישתי, 'חבל חברון', בתוך: אבישר, חברון, עמ' 23-18. 
[65] סקירות היסטוריות–גיאוגרפיות על חברון לתקופותיה ראו: קרמון, חברון, עמ' 73-51; שור, חברון, עמ' 145-99; אבישר, חברון, עמ' 65-27; ד' אבישר, 'לתולדות היהודים בחברון', שבט ועם, ה' (1960), עמ' 115-109; ב' מזר, 'קרית ארבע היא חברון', בתוך: י' בר (עורך), ספר דינבורג, קרית ספר: ירושלים, 1950, עמ' 325-310; מ' מני, 'בחצר היהודים בחברון', בתוך: שבט ועם, ה' (1960), עמ' 123-115. איש שלום, היישוב, עמ' שלז–שסא; לבנון, חברון, 2006; Grossman, The Bunched pp 491-505; Karmon, Hebron, 1970; Grossman, The Expansion, pp 57-73 
[66] על המונחים 'יישוב ישן' ו'יישוב חדש', מאפייניהם והדיון ההיסטוריוגרפי על אודותם, ראו: י' ברנאי, 'מגמות בחקר היישוב היהודי בארץ–ישראל בימי הביניים ותחילת העת החדשה', קתדרה, 42 (1987), עמ' 97-94, 117-119; פרידמן, חברה, בתוך: ליסק, תולדות, התקופה העות'מאנית, חלק ב', עמ' 89-64; קניאל, המשך, 1981; קובץ מחקרים מסכם של קניאל: קניאל, במעבר, 2000; קניאל, המונחים, עמ' 9-3; ברטל, יישוב ישן, עמ' 19-3; ברטל, היציאה, עמ' 34-17; הנ"ל: גלות בארץ: יישוב ארץ–ישראל בטרם ציונות, הספרייה הציונית ומוסד ביאליק: ירושלים, 1994; א' מורגנשטרן, 'מציאות היסטורית או משאלת לב בחקר היישוב הישן', קתדרה, 131 (1984), עמ' 181-172; מורג, ספרדים, עמ' 46-35; שלמון, היישוב, בתוך: ליסק, תולדות, עות'מאנית, חלק א', עמ' 619-605; ח' הרצוג, ‏'המושגים 'יישוב ישן' ו'יישוב חדש' בהארה סוציולוגית', קתדרה, 32 (1984), עמ' 108-99. וראו עוד להלן דיון היסטוריוגרפי בפרק זה.
[67] ב–1900 מנתה הקהילה היהודית בחברון 1,200 נפש, ולאחר מלחמת העולם הראשונה כ–430 נפש בלבד. על פי: רופין, שלושים, עמ' 8-1. ראו גם: פורת, ההיסטוריה, חלק ח', עמ' 88; בן–אריה, הנוף, בתוך: ליסק, תולדות, התקופה העות'מאנית, חלק ראשון, עמ' 107-75; אליאב, ארץ, עמ' 450.
[68] מני, חברון, עמ' 12-11; אבישר, חברון, עמ' 35-33, 119-113. על הקהילה הקראית בחברון ראו: ר' קשאני, הקראים: קורות, מסורות ומנהגים, הוצאת ועד עדת הספרדים: 1978, ירושלים, עמ' 68; אבישר, חברון, עמ' 307-305, 313-312; ז' ארליך, 'קהילת הקראים בחברון', בתוך: י' אלמכיאס, צ' אשואל (עורכים), כנס מחקרי חברון ויהודה ו', מדרשת חברון, קרית ארבע–חברון, תשע"ז, עמ' 120-69. 
[69] א"מ לונץ, 'העיר קברות אבותי', לונץ–לוח, 11 (1906), עמ' 49-48; יערי, שלוחי, עמ' 679-682; אבישר, חברון, עמ' 46-45; מ' שפירא, 'עדת חסידי חב"ד בחברון - תולדותיה ודמותה בשנים תק"פ–תרפ"ט', בתוך: ח"ז הירשברג וי' קניאל (עורכים), ותיקין - מחקרים בתולדות היישוב, אוניברסיטת בר–אילן: ירושלים–רמת–גן, 1975, עמ' 116-67; לבנון, חברון עמ' 15-14. על הקהילה האשכנזית הלא–חב"דית בחברון, ראו: קליין, חצרות, עמ' 63-51. 
[70] מני, חברון, עמ' 16-13, 211-205. 
[71] הקצין ההולנדי ואן דה–ולדה בביקורו בחברון בשנת 1851, בתוך: איש שלום, מסעי, עמ' 620. 
[72] בן אריה, הנוף, בתוך: ליסק, תולדות, התקופה העות'מאנית, א', עמ' 105. 
[73] שמיר, מתי, עמ' 158-139; בן יעקב, חברון, עמ' 91-88. 
[74] א"מ לונץ, 'היהודים בארץ הצבי', ירושלים, ה' (1901), עמ' 321-317; אבישר, חברון, עמ' 48-46. 
[75] בן–אריה, הנוף, בתוך: ליסק, תולדות, עות'מאנית א', עמ' 107-75; על התפתחותן של טבריה וצפת ראו: בן ארצי, ההתיישבות, בתוך: ליסק, תולדות, עות'מאנית, חלק ב', עמ' 411-409. 
[76] השר משה מונטיפיורי הזמין חמישה מִפקדים של אוכלוסיית יהודי ארץ–ישראל. המִפקדים בוצעו בשנים 1839, 1849, 1855, 1866, 1875. מפקד נוסף נעשה ב–1840 עבור יהודי אלכסנדריה. ספרי המִפקדים המקוריים שמורים בלונדון ב– ''London - Montefiore Library" וערוכים בכמה כרכים. המיפקדים היו מסודרים בסדרה של לוחות על גבי גיליונות ארוכים, כשבראש כל אחד מהמִפקדים צוין: 'כאשר דרש מאיתנו תפארת ישראל הודינו והדרינו השר הגדול הצדיק רודף צדקות אוהב התורה כמהר"ר סיר משה מונטיפיורי ה' ישמרהו ויחיהו.'.. על פי: בן–יעקב, מִפקדים, עמ' 149-117; N. Rosenstein, The 19th-Century Montefiore Censuses. Avotaynu, 8, 2(1992), pp 25-28. העתקים של מיפקדי חברון, ראו: בית הספרים הלאומי, ירושלים, תיקים: F 6151, F 35115, F 6159, F 6155; www.montefiorecensuses.org; אבישר, חברון, עמ' 136-130. 
[77] לונץ, לוח, 1 (1896), עמ' 20.
[78] י' בן אריה, 'שנים עשר היישובים הגדולים בארץ–ישראל במאה ה–19', קתדרה, 19 (1981), עמ' 90.
[79] גת, היישוב, עמ' 179-174; אילן, עלילות, עמ' 58-71. 
[80] שור, חברון, עמ' 129-121; לונץ - העיר, עמ' 49-48; אבישר, חברון, עמ' 48-46; לבנון, חברון, עמ' 18-16. 
[81] ראו: י"ד פרומקין, 'בחברון', החבצלת, 24 ביוני 1881, עמ' 7; הנ"ל, שם, 5 במאי 1882, עמ' 4; קרמון, חברון, עמ' 71; יערי, מסעות, עמ' 690; קליין, חצרות, עמ'112-11. 
[82] י"ד פרומקין, 'חברון', החבצלת, 27 באוקטובר 1876, עמ' 23-21.
[83] רוטנברג, חברון, בתוך: שילר, חברון, עמ' 70; קרמון, חברון, עמ' 71; קליין, חצרות, עמ' 105-93; אבישר, חברון, עמ' 50. 
[84] כהן, תרפ"ט, עמ' 235-215. 
[85] שלמון, היישוב, עמ' 605-580. 
[86] ב–1871 הגיע לחברון חיים ישראל רומנו, יהודי עשיר מטורקיה, אשר קנה מגרש גדול מחוץ לעיר העתיקה ובנה בו בניין מפואר, הוא 'בית רומנו'. במקביל עזבו את הרובע הצפוף משפחות: ריבלין, סלונים, לוי, קפילוטו וקסטל, שקנו מגרשים הרחק מהגטו. בשנת 1893 נבנתה קומת המסד של בית מרכז החסד הקהילתי 'חסד לאברהם'. (לימים - 'בית הדסה'). לצורך בנייתו נאספו תרומות מיהודים עשירים באלג'יריה. הבית שימש לרפואת חולים, לעזרה לנצרכים ולהכנסת אורחים. ראו: רוטנברג, חברון, עמ' 79-70. ושם מפת תפרוסת הבתים החדשים שמחוץ לרובע היהודי עד מאורעות תרפ"ט בעמ' 75; אבישר, חברון, עמ' 60-47. על 'בית החולים הדסה' והפעילות הרפואית ראו להלן בהרחבה בפרק על הפעילות הרפואית בחברון. 
[87] הרב אליהו סלימן מני (1899-1818), יליד בגדד, בראשית שנת 1856 עלה ארצה, התיישב בירושלים ולמד כשנתיים בישיבת המקובלים 'בית–אל'. ב–1858 עבר לחברון ושימש שם כרב ראשי. בין השאר, עסק בגאולת הארץ, ברכישת קרקעות ונכסים עבור הקהילה היהודית. נפטר ונקבר בחברון, ראו: תדהר, חלוצי היישוב, חלק א', עמ' 41; בר כוכבא, הרא"ם, עמ' 54-51. 
[88] במִפקד מונטיפיורי (ראו לעיל) מ–1875 עולה כי מתוך 108 גברים של הקהילה הספרדית, רק 19 רשומים כ'למדנים', 14 בעלי מלאכה, 25 עוסקים במסחר, 17 מנהיגי העדה - מורים, רבנים וכדומה. לעומת זאת, מבני העדה האשכנזית מצוינים 90 המתפרנסים מ'קופת הכולל'.
[89] עמית, הר חברון, עמ' 56-44; אבישר, חברון, עמ' 50; קליין, חצרות, עמ' 101-100. וראו עוד להלן בהרחבה על יוזמה זו ועוד.
[90] עם היווסדה של התנועה הציונית שימש השם 'שקל' או 'שקל ציוני' לציון מס חבר שנתי. מי שרכש שקל ציוני קנה את הזכות לבחור ולהיבחר לקונגרסים הציוניים. לפי מספר השקלים שנמכרו בכל מדינה נקבע מספר הצירים שהיא הייתה זכאית לשגר לקונגרס. ראו: גולדשטיין, ציונות, עמ' 222-215. רשימה שמית ארצית של השוקלים לקונגרס הציוני הראשון בתרנ"ח (1897), ראו: ארכיון אישי אליהו זאב לוין–אפשטיין, אצ"מ A216/8: הראל, הרצל, עמ' 95-94. על פי עדות ד"ר יצחק ספיר, נכד הרב יעקב סלונים מחברון, ממסמך המצוי בידו, עולה כי בקונגרסים של 1924-1923 נמנו 87 שוקלי שקל ציוני מחברון, עדות מריאיון בעל–פה, 25 באוקטובר 2013. ראיה לדבריו ראו עדותו של בן הזמן: קפלן, עיר האבות, עמ' מז.
[91] אלברט ענתבי - מראשי העסקנים הציבוריים ובעל השפעה גדולה בקרב הממשל העות'מאני. מנהל מוסדות 'כל ישראל חברים' בארץ–ישראל, ובהמשך בא–כוחה של חברת יק"א ונציג המשרד הארצישראלי. נולד בדמשק, עלה לארץ ב–1896, רכש בית בחברון ב–1912 לטובת הקמת בית מסחר של כי"ח. על פולמוס החינוך העברי בעיר ראו: קליין, חצרות, עמ' 109-100. 
[92] הוקם על ידי אליעזר ליפמן קאמיניץ (בנו של מנחם מנדל מקאמיניץ - המלונאי הראשון בארץ) כחלק מרשת בתי המלון 'קאמיניץ' שהוקמו באותה עת בירושלים, יפו ויריחו. ראו: ח' שניאורסון, 'מלון אשל אברהם בעיה"ק חברון', המוריה, 20 באפריל 1914, עמ' 1: 'המלון המיוחד במינו, מסודר בטעם אירופי, היודע להפיק רצון איש ואיש'.; רוטנברג, חברון, עמ' 74. 
[93] על הקמת הבנק, פעילותו ותרומתו הייחודית לקידום היישוב, ראו להלן בהרחבה בפרק על בנק אפ"ק בחברון. 
[94] ש' ז' פונדאמינסקי, 'קול מבשר מנחל אשכול', החבצלת, 8 במאי 1908, עמ' 2.
[95] קושניר, הדור, בתוך: ליסק, תולדות, עות'מאנית, א', עמ' 35-32. 
[96] בן–אריה, הנוף, בתוך: ליסק, תולדות, עות'מאנית, א', עמ' 79-78; מ' אליאב (עורך), ספר העלייה הראשונה, יד יצחק בן–צבי ומשרד הביטחון: ירושלים, 1982; נ' שור, תולדות צפת, עם עובד: תל–אביב, 1983, עמ' 235-217; ע' אבישר (עורך), ספר טבריה - עיר כינרות ויישובה בראי הדורות, כתר: ירושלים, 1973; י' בן–ארצי, 'תמורות בנוף היישובי בגליל העליון בתקופת המנדט', בתוך: א' שמואלי, א' סופר, נ' קליאוט (עורכים), ארצות הגליל, אוניברסיטת חיפה ומשרד הביטחון: ירושלים, 1983, עמ' 443-460; ר' קרק, 'עלייתה של יפו כמרכז היישוב החדש - היבטים חברתיים ותרבותיים', בתוך: אליאב, עלייה ראשונה, עמ' 318-297. 
[97] קרמון, חברון, עמ' 71; בן יעקב, חברון, עמ' 91, הערה 20. 
[98] בנק אפ"ק היה אחד הגופים היציבים בזמן המלחמה, וזאת בזכות מהלכים מחוכמים ונועזים שיזמו העומדים בראשו, זלמן דוד לבונטין ואליעזר זיגפריד הופין, ובכך מנעו את שיתוקו המוחלט של המשק היהודי ואיפשרו בהמשך את העברת כספי הסיוע (ראו להלן) מלונדון לארץ–ישראל. ראו: גרוס, בנקאי, עמ' 98-95. 
[99] ד' גלעדי, מ' נאור, 'היישוב במלחמת העולם הראשונה', בתוך: ליסק, תולדות, עות'מאנית, ב', עמ' 460-457; אלמאליח, ארץ–ישראל, עמ' 113-102; נ' אפרתי, ממשבר לתקווה, היישוב היהודי בארץ–ישראל במלחמת העולם הראשונה, יד יצחק בן–צבי: ירושלים, 1991. 
[100] י' לן, 'מוסדותינו בימי המשבר', הפועל הצעיר, 30 באוקטובר 1914, עמ' 6-4; רופין, חיי, א', עמ' 228. 
[101] ד' גלעדי ומ' נאור, 'היישוב במלחמת העולם הראשונה', בתוך: ליסק, תולדות, עות'מאנית, חלק ב' עמ' 468-462; אבישר, חברון עמ' 60-59; שפירא, היסטוריה, עמ' 5-4, 47-45. 
[102] שחראי, חברון, עמ' 61-59.
[103] הרב מאיר שמואל קסטל והרב יעקב יוסף סלונים, חברון, לוועד הצירים, ירושלים, 20 באוקטובר 1918, אצ"מ L3/505. 
[104] דוח 'וועד העיר ליהודי חברון' לוועד הצירים, ירושלים, 1 בדצמבר 1920, אצ"מ L3/54.
[105] מכתב ז' הופין מנהל אפ"ק, יפו, לוועד הסיוע ליהודי חברון, 21 במרס 1918 ועוד, אצ"מ L2/553. 
[106] אבישר, חברון, עמ' 58; צ' שחורי־רובין, 'ד"ר הלנה כגן: הרופאה שהפכה לאגדה', קתדרה, 118 (1996), עמ' 114-89. ראו עוד להלן בהרחבה על ארגון 'הדסה' ופעילותו בחברון. 
[107] חברת עזרה של יהודי גרמניה (Hilfsverein der Deutschen Juden) פעלה בין 1939-1921, לסיוע ולקידום התרבות הגרמנית בקרב היהודים שבמזרח אירופה ובארץ–ישראל כמשקל–נגד להפצת התרבות הצרפתית על ידי חברת אליאנס, על פי: י' פרידמן, ‏'חברת 'עזרה', משרד–החוץ הגרמני והפולמוס עם הציונים, 1901‏-1918', קתדרה, 20 (1981), עמ' 100-97. 
[108] הרב סלימן מני, חברון, לדוד ילין, ירושלים, 12 באפריל 1915, אצ"מ S2/335. 
[109] דוח ש' שוחט בשם ועד המורים והגננות בחברון לדוד ילין, 13 באוגוסט 1915, אצ"מ S2/335. 
[110] רובינשטיין, חברון, עמ' 36. 
[111] פירוט הסיוע ליהודי חברון בישיבת ועד הצירים, יפו, 3 במאי 1918, אצ"מ Z4/483. 
[112] שפירא, היסטוריה, עמ' 5-4, 47-45; פרידמן, חברה, בתוך: ליסק, תולדות, התקופה העות'מאנית, חלק שני, עמ' 73. 
[113] ראו: ללא ציון שם הכותב, 'ארץ–ישראל, הארץ המחודשת', הצפירה, 24 באוקטובר 1918, עמ' 9. על הפעולות לשיקומה של העיר לאחר המלחמה ראו סדרת מכתבים בין ועד העיר חברון לוועד הצירים ולחיים ויצמן, לונדון, 9 ביולי 1918, אצ"מ L3/505; ועד העיר חברון למשרד הארצישראלי, יפו, 30 באוגוסט 1918, אצ"מ S2/707. 
[114] חלופת מכתבים בין ועד העיר חברון ובין ועד הצירים באוקטובר–אוגוסט 1920, אצ"מ L3/528.
[115] התכתבויות ועד העיר חברון עם יו"ר ועד הצירים, ד"ר דה סולה פול, וסגנו מנחם אוסישקין בספטמבר–דצמבר 1920, אצ"מ L3/54; אבישר, חברון, עמ' 60, ראו שם צילום איגרת לוועד העיר ירושלים, 7 ביוני 1918, מאת 'הוועד הכללי להעדה העברית המאוחדת בחברון', שבה מבשרים אנשי חברון על הקמת הוועד המאוחד משתי העדות. 
[116] המשרד הארצישראלי, ספירת יהודי ארץ–ישראל, ההסתדרות הציונית: יפו, 1918, עמ' 34. 
[117] אליאב, ארץ, עמ' 498. פורת, ההיסטוריה, חלק ח', עמ' 88; מִפקד האוכלוסין המנדטוריPalestine Blue Book, Waterlaw: London, 1938, p.332; באותה התקופה מנתה אוכלוסיית הארץ 753,048 איש וביניהם 599,177 מוסלמים, 83,790 יהודים, 71,464 נוצרים ועוד 7,617 איש שהשתייכו לקבוצות אתניות אחרות. המִפקד התנהל בערים הבאות: ירושלים, תל–אביב, יפו, חיפה, טבריה, צפת, חברון, פתח תקוה, ראשון לציון, חדרה, רחובות, ובעוד יישובים קטנים. על פי: אתר העמותה הגנאולוגית הישראלית: www.isragen.org.il, נדלה ב–9 בפברואר 2015. 
[118] שחראי, חברון, עמ' 63. ראו גם: חברוני, 'אגודה לבניין בתים', דואר היום, 12 ביולי 1920, עמ' 3. רובינשטיין, חברון, עמ' 115-101.