השושבינה המהססת

1

כפות רגליו היחפות של קיין לנוקס שקעו בעשב האביב החדש, ובהונותיו נעלמו בין טרפי העשב העבים כמו עכברים מבוישים. הוא ישן על מזרנים שעלו כמו מכונית קטנה, הלך על שטיח שנארג ביד במזרח ונעל נעליים שסנדלר מאיטליה ייצר במיוחד עבור רגליו. אולם חוויות אלו החווירו בהשוואה להתנסות זו. נוחות זרמה בדמו, שטפה אותו בגל, ליחכה את המתח שלרוב כיווץ את לבו ושחררה את לפיתת המוות של הרגשות סביב עורקיו.
הוא עצר באמצע הליכתו והפך בבעיה במוחו. איך דבר כה פשוט, כה בסיסי, כמו הליכה ברגליים יחפות על עשב, יכול להיות כה נפלא?
"מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?"
קיין הסתובב במהירות לשמע הקול הנשי. היא עמדה כשאגרופיה הקפוצים נחים על ירכיה, גבוהה ורזה, שערה הבלונדיני גולש במסך ארוך וחלק אל מותניה. תווי פניה היו עדינים, קלסיים, עם עיניים ירוקות גדולות ושפתיים ורודות כהות שופעות, אך כרגע כיסתה את פניה מסכה של בלבול ורוגז. ביד אחת היא החזיקה טלפון נייד, אגודלה מרחף מעל כפתור החיוג, המשטרה במרחק לחיצה בלבד.
הוא לא יכול היה להאשים אותה. אפילו הוא נאלץ להודות שמעשיו נראו... משונים. חריגים. קיין הרים את שתי ידיו. התנוחה אמרה "תראי, אני בסדר, אין עלי שום נשק קטלני". "יש הסבר הגיוני לגמרי להתנהגות שלי," אמר. "ולנוכחות שלי."
היא זקפה גבה בספקנות, אך נראתה קצת מודאגת, אפילו חוששת. "זר גמור. יחף. על הדשא של אחותי. באמצע היום. אה-הא. אני בטוחה שיש לזה הסבר הגיוני." היא הסתובבה והצלה על עיניה בידה מפני השמש. "או שמתחבא כאן איזה צלם שמחכה לקפוץ מתוך השיחים ולצעוק "הפתעה, את במצלמה נסתרת", או שיצאת לאיזה מסע שטח מטורלל."
הוא צחק. "אני מבטיח לך שאני לא מטורף."
אף שהשבועות האחרונים כמעט הביאו אותו לאי-שפיות. והדבר דחף אותו למקום הזה. לעיר הקטנה צ'אפל רידג', באמצע אינדיאנה. ל–
לעמוד יחף, כפי שהיא אמרה, על הדשא של אחותה באמצע יום אפריל בהיר. בסדר, אז זה קצת מטורף.
"זה משאיר את האפשרות של מצלמה נסתרת, דבר שממש לא מתאים למצב הרוח שלי, או... הסגת גבול." היא הרימה את הטלפון כמו מחסום נגד ערפד. "בכל מקרה, אני מתקשרת למשטרה."
"חכי." הוא פסע לעברה, נמלך בדעתו ונסוג. כשמבטו חלף עליה בשנית, הוא קלט שהיא נראית מוכרת וכעת הבין מדוע. "את בוודאי..." הוא הוגיע את מוחו. לרוב היה טוב בשמות. אך הפעם לא הצליח להיזכר בשמה. "האחות של הכלה. האחות של ג'קי."
"אני מבינה. אתה בלש שמצליח לחשוב הכי טוב כשהוא יחף, זה העניין?" היא שלחה אליו חיוך עוקצני. "בטח היה קשה להרכיב את כל חלקי התצרף, עם השלט מזל-טוב ג'קי ופול בחזית, פעמוני החתונה מנייר שתלויים על תיבת הדואר. אה, והאושר שנודף מהבית כמו בושם זול." היא השתתקה באמצע הנאום. "חכה. איך אתה יודע מי אני?"
קיין העיף בה מבט בוחן והתחמק מהשאלה. "למה את נרגנת כל-כך?"
היא נאנחה והנמיכה את הטלפון. "עבר עלי יום קשה. חיים קשים ו–" היא השתתקה שוב. "איך אתה עושה את זה? אני לא מספרת לך עלי כלום."
"תקשיבי, אני פשוט אסתלק מכאן ואניח לך לנפשך. אין ספק שהגעתי בזמן לא נוח." הוא התכופף, הרים את נעלי העור האיטלקיות האלגנטיות המעוצבות שלו והחל לעזוב.
"חכה." היא שחררה אוויר בנשיפה.
הוא פנה בחזרה ולרגע נשבע קיין ששמע זיק של עצמו – של החודשים האחרונים, הימים שדחפו אותו אל העיר הזאת, אל הרעיון הזה – בצליל שהיא השמיעה. ואז נעלם הקול, באותה מהירות שנשמע, והחשדנות חזרה.
"עוד לא אמרת לי למה אתה מסתובב יחף על הדשא באמצע היום."
לסתו של קיין נחשקה. "חזרנו לזה שוב?"
"מתי זנחנו בכלל את העניין הזה?" היא החזירה את אגרופיה אל ירכיה, הטלפון הנייד משתלשל מבין שתי אצבעות.
הוא לא רצה לספר לה מדוע הוא כאן, ומה הוא עושה, כי לשם כך יידרש לחשוף פרטים אישיים רבים מדי. אם יתחיל לדבר על הבעיות שלו, כל צ'אפל רידג' – על כל 4,910 התושבים שלה – תדע את זהותו, וכך תיהרס התוכנית שלו ליהנות מהחופש הדרוש לו כל-כך.
לא היתה לו שום כוונה לספר למישהו משהו. במיוחד לא לאחותה של ג'קי.
סוזנה וילסון. זה היה שמה. סוזי-קיו, קרא לה פול, כמו העוגה האישית העטופה.
לפני שהיא יכלה להמשיך לתחקר אותו, הוא שם פניו אל המכונית השכורה הכחולה הקטנה שלו, מדגם אמריקני זול, מרחק שנות אור מהבנטלי אזור הכסופה הרגילה שלו. המכונית השכורה היתה חסרת ייחוד, פשוטה. כמו רכב שבו נוהגים כל האנשים האחרים בעולם. ומושלמת.
סוזנה הלכה אחריו. אין ספק שהיא לא נהגה לוותר בקלות. "עדיין לא ענית על השאלה שלי. מי אתה? ולמה אתה כאן?"
"אלה שתי שאלות. וגם אני לא חייב להגיד לך כלום. זו מדינה חופשית."
הוא כמעט יכול היה לשמוע את צרחת התסכול הפנימית שלה. אוה, זה יהיה משעשע.
היא הזדעפה. "הסגת גבול היא פשע, אתה יודע."
הוא חייך. כשיצא לחופשה הזאת, לא היה לו מושג שיקבל הטבה נלווית בדמותה של פקעת האש הקטנה הזאת. "רק אם אתה לא מוזמן. ואני הוזמנתי." הוא השתתק רגע, ראה את עיניה מתרחבות בהפתעה לשמע המילה הוזמנתי וחיכה להנחית את מהלומת הפתע הסופית. "אחרי הכול, אני השושבין."
 
"יש לך טעם מזעזע בחברים."
פול הרסט, ארוסה של ג'קי, צחק. "סוזי-קיו, את צריכה לתת לקיין ליהנות מהספק. הוא לא גרוע כל-כך. ואני בטוח שהיו לו סיבות משלו למעשיו."
"איפה פגשת אותו בכלל? בכלא?"
"בקולג'. הוא התגורר בחדר הצמוד אלי, ולמדנו כמה קורסים יחד. והוא–" פול השתתק. "הוא בחור טוב. תסמכי עלי בעניין הזה."
סוזנה נעמדה ואספה את בלגן הכלים משולחן הקפה. אוסף הצלחות והכוסות הצטבר במשך היום והתרבה כמו שפנים בהיעדרה. ג'קי ופול לא זזו ממקום רביצתם בסלון של הבית הישן בסגנון הוויקטוריאני. רגליו של פול היו שעונות על שולחן הקפה המצולק העשוי עץ אדר – מציאה של סוזנה במכירת חיסול פרטית בקיץ שעבר – וג'קי היתה מכורבלת לצדו, השלט בידיה. מעבר לחדר שודרה תוכנית בלשים על מרקע הטלוויזיה הגדול, מתנת חתונה מוקדמת מסוזנה והשושבינות, שתרמו את חלקן לפזרנות האלקטרונית. "בפעם האחרונה שסמכתי עליך, אתה השתלטת על לבה של אחותי."
פול צחק. הוא כרך זרוע סביב ג'קי ומשך אותה אליו. ספת העור, שהחליפה את הספה המשובצת שישבה בחדר הזה כמעט עשרים שנה, חרקה תחת משקלו. "תתייחסי לזה כאילו את מרוויחה אח."
ג'קי נשענה על הגבר חום-השיער שאיתו יצאה כמעט שלוש שנים ונשקה ללחיו. "אח נאה מאוד."
סוזנה חייכה. "סנטה קלאוס כנראה לא שמע כשאמרתי שאני רוצה פוני."
היא יצאה מהחדר בידיים עמוסות כלים והניחה אותם בכיור. היא הזרימה עליהם מים חמים, הוסיפה סבון כלים והחלה להדיח אותם. היא עמדה ליד הכיור הזה כמעט כל חייה, השקיפה דרך אותו חלון על אותה חצר, והדיחה כלים מרגע שהיתה מבוגרת מספיק כדי לעמוד על שרפרף העץ הקטן ולהגיע אל הכיור העמוק העשוי פלדת אל-חלד. בזמנו היא שטפה את הכלים ואמה ניגבה אותם. הן עבדו לקול נגינת הרדיו ברקע, והמטבח הצהוב העליז כמו שיקף את האור הקורן שבקול אמה.
אך אותם ימים חלפו עברו להם, הרדיו התקלקל לפני שנים, וצבע המטבח דהה. ועכשיו הפכה הדחת הכלים למטלה.
"את לא צריכה לעשות את זה," אמרה ג'קי. היא נשענה על המקרר ושייפה את ציפורניה בפצירה.
"אם תשאירי אותם–"
"הם לא יישברו," שיסעה אותה ג'קי. "תשאירי את הכלים לאחר-כך. או בעצם, אל תדיחי אותם בכלל."
אם סוזנה לא תדיח אותם, הם לעולם לא יודחו. ג'קי ופול כאחד לא התלהבו ממטלות הבית, למרות טענותיהם ההפוכות. בתמורה לכך שהתגוררה איתם עבור דמי שכירות סמליים כדי לעזור לשלם את המשכנתא, הסכימה סוזנה לבצע את רוב עבודות הבית, ואף שבסופו-של-דבר ביצעה את כל המטלות בעצמה, לרוב היה הסידור לרוחה. זה עזר לה לחסוך כסף, וזו היתה מטרתה האולטימטיבית.
חופש.
שבוע אחד. רק עוד שבוע אחד, והיא תסתלק מכאן. מהבית הזה. מהעיר הזאת. ותצא לחיים שעליהם חלמה זמן כה רב עד שנדמה כאילו נולדה עם החלום. מבטה של סוזנה נדד אל מגדל אייפל העשוי זכוכית צבעונית שניצב על חלון המטבח. נצנוצים זהובים וכתומים ניתזו מהשיש כשקרני השמש של אחר-הצהריים שטפו את שברי הזכוכית הזעירים.
מעולם לא ביקרתי שם, אמרה אמה באותו חג מולד אחרון שבו העניקה לסוזנה את הרפרודוקציה הקטנה של סימן ההיכר המפורסם של פריז, אבל אני מקווה שביום מן הימים תצליחי את לבקר שם, סוזנה המתוקה. לראות את העולם שאני לא זכיתי לראות.
סוזנה תעשה זאת. בכל מחיר.
"אני רק אשטוף את הכלים המעטים האלה לפני שאצא לעבודה," אמרה סוזנה.
"אבל רק עכשיו הגעת הביתה. חשבתי שסיימת לעבוד היום."
"היו לי כמה תורים מאוחרים. כל תור הוא עוד כסף, את יודעת." היא שלחה אל ג'קי חיוך.
"את עובדת קשה מדי." ג'קי הרימה את ידיה, בדקה את כל עשר האצבעות, החליטה שהן מושלמות ותחבה את הפצירה בכיסה האחורי.
"הכול למען המטרה הסופית, אחותי. הכול למען המטרה הסופית."
"דרך מרומזת לומר שאת שונאת לגור איתנו." ג'קי צחקה כדי להראות לסוזנה שלא נעלבה וחיבקה את אחותה חיבוק חטוף. "אוי, כשאת יוצאת, את מוכנה לעשות לי טובה?"
"בטח."
"את יכולה לקפוץ להביא את קישוטי השולחן? יש לי מדידה הלילה ואחר-כך..."
"המסיבה."
מסיבת הרווקות. אותה מסיבה שסוזנה תכננה, כשושבינה ראשית, אך לא התכוונה להשתתף בה. היא לא הכירה היטב את החברות של ג'קי, ועם קרוב המועד, גילתה שהיא פחות ופחות נלהבת לבלות את הערב עם השושבינות האחרות. נשים שתמיד היו חברות של ג'קי וכללו את סוזנה רק אחרי מחשבה נוספת, כמו הוספת שרך אחד נוסף לסידור פרחים מושלם ממילא.
"את עדיין יכולה לבוא. אחרי הכול, את אחת מהשושבינות. מסיבת הרווקות היא אחת מההטבות." ג'קי חייכה.
"זה בסדר, ג'קי. באמת." היא העבירה את הספוג על צלחת וקרצפה את מרכזה עד שהכלי הבריק. "אני ממילא לא מתה על מסיבות."
"את סתם מתחמקת, כמו תמיד."
"לא נכון. אני צריכה לעבוד."
ג'קי נאנחה אך הניחה לנושא. היא הניחה יד על כתפה של סוזנה. "אני מעריכה את העובדה שאת אוספת את קישוטי השולחן. את באמת מצילה אותי. שוב."
לא שהיה לסוזנה זמן. היו לה שלושה כלבים לרחוץ הלילה, ומיליון סידורים משלה. "מה עם פול?"
"אין לי שום דבר נגד בעלי לעתיד, אבל לא נראה לי שהוא ידע להבדיל בין קישוט לבין חישוק." היא צחקה.
סוזנה העלתה את טמפרטורת המים והזרימה אותם לתוך כלי אפייה ששימש לנאצ'וס או למטבל גבינה או למשהו נוקשה דומה שסירב לוותר על לפיתתו השרופה. "מתי חשבת לסדר אותם?"
"לסדר אותם?" ג'קי השתתקה, ואחר טפחה על רקותיה. "לעזאזל. שכחתי לגמרי מהחלק הזה. אולי מחר אחר-הצהריים." היא חשבה רגע. "לא, חכי. אז יש לנו פגישה עם הכומר כדי לעבור על שאר פרטי הטקס. אמממ... מחר בלילה? לא, גם אז לא. פול ואני קבענו להיפגש עם הזוג פיצג'רלד. זוכרת אותם? הם היו חברים של אמא ואבא. אני לא יודעת כמה זמן ניתקע אצלם. את יודעת איך הם מדברים בלי סוף. וביום חמישי בלילה יש לנו חזר–"
"בעיקרון יש לך מיליון דברים אחרים לעשות," סיימה סוזנה.
כרגיל. רשימתה של ג'קי היתה מלאה בהתחייבויות חברתיות ובבילויים ובמעט מאוד אחריות. בגיל עשרים ושש היתה סוזנה מבוגרת מג'קי בארבע שנים, והיא תמיד ניהלה את חייה בנתיב הנגדי. היא כבשה אנחת רוגז. בקרוב ג'קי תתחתן, והיא תהיה מוכרחה להיות אחראית. כי סוזנה כבר לא תהיה שם כדי לשאת בנטל.
"פלא שיש לי זמן ללכת לעבודה עם כל זה, הא?" אמרה ג'קי וצחקה. "תאמיני לי, אם פול ואני לא היינו זקוקים לכסף, הייתי לוקחת חופשת מחלה כל יום. אלוהים, איך לעזאזל אני אמצא אי פעם זמן כדי לעשות הכול לקראת החתונה? זה כאילו שהזמן בורח. ג'רי אמר שנוכל להתחיל לסדר את האולם במלון מוקדם, כי אין להם שום אירוע אחר בסוף השבוע הזה, אבל אין לי זמן אפילו כדי..."
קולה גווע ואז השתלט על פניה אותו חיוך אומר תקווה. החיוך שסוזנה היטיבה להכיר כמו כל סנטימטר רבוע בבית הזה. ג'קי נשענה על השיש ופגשה במבטה של סוזנה. "היי, מה את עושה הלילה, אחותי?"
סוזנה שלפה את הפקק מהכיור. "אין סיכוי, ג'קי. יש לי–"
"בבקשה, סוזי-קיו. בבקשה!" ג'קי חיברה את כפות ידיה ונתנה בסוזנה מבט מפציר של כלבלב. "רק עוד טובה אחרונה, ואז אני נשבעת שלעולם לא אבקש ממך טובה נוספת. אני נשבעת."
וסוזנה הסכימה. כמו תמיד.