סערת מלחמה - מלכה אדומה - ספר 4
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סערת מלחמה - מלכה אדומה - ספר 4
מכר
מאות
עותקים
סערת מלחמה - מלכה אדומה - ספר 4
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סערת מלחמה - מלכה אדומה - ספר 4

4.7 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

לניצחון יש מחיר, ומֵייר בארו למדה זאת על בשרה. כעת, נחושה להגן על ליבה ולהבטיח את חירותם של האדומים ושל בני דםחדש כמותה, היא יוצאת להשמיד את מֵייבֶן וממלכתו אחת ולתמיד.
אבל גם מייבן לא ממהר לוותר על שאיפותיו, ונראה שדבר לא יעצור אותו עד שמייר תהיה שוב שלו, גם אם בדרך יהיה עליו לחסל כל מי ומה שעומד בדרכו. עד מהרה מייר מבינה שעל מנת להביס את הבחור שכמעט הרס אותה, היא תיאלץ לכרות ברית עם מי ששבר את ליבה. המלחמה קרבה, וכולם יעמדו בה בפני מבחן, אבל לא כולם ישרדו. על נערת הברק לשוב ולזמן את כוחותיה...


ויקטוריה אֵיוְויַארד היא סופרת ותסריטאית אמריקנית. סדרת מלכה אדומה שכתבה קנתה לה קהל מעריצים נלהב, וספריה נכנסו מייד לרשימת רבי–המכר של 'הניו יורק טיימס' ותורגמו לשפות רבות. סערת מלחמה הוא הספר החותם את הסדרה. 

פרק ראשון

1
מֵייר

למשך רגע ארוך אנחנו טובלים בדממה.

קוֹרְוויוּם מפהקת מכל עברינו, מלאה באנשים אבל נדמית ריקה.

הפרד ומשול.

ההשלכות ברורות, הגבולות משורטטים בחדות. פארלי ודיווידסון נועצים בי מבטים חודרים, ואני מחזירה להם באותו מבט.

נראה שלקאל לא היה אפילו שמץ של מושג שלמשמר הארגמן ולמונפורט אין שום כוונה לתת לו להחזיק בכס שבו יזכה. כנראה אכפת לו יותר מהכתר מאשר ממה שאדום כלשהו חושב. ואני מניחה שאני כבר לא אמורה לקרוא לו קאל.

טיבֶּריאָס קָאלוֹרֶה. המלך טיבריאס. טיבריאס השביעי.

זה השם שאיתו נולד, השם שנשא כשפגשתי בו.

גנבת, הוא קרא לי אז. זה היה שמי.

הלוואי שיכולתי לשכוח את השעה האחרונה. לחזור מעט אחורה. להיכשל. למעוד. ליהנות משנייה אחת נוספת של אותו מקום שהסב לי אושר באופן מוזר. מקום שבו הדבר היחיד שהרגשתי היה כאב השרירים העייפים והעצמות המאוחות. הריקנות אחרי אדרנלין הקרב. הוודאות באהבתו ותמיכתו. אפילו מבעד לשיברון הלב, אני לא מוצאת בעצמי יכולת לשנוא אותו על בחירתו. הזעם יגיע מאוחר יותר.

דאגה מופיעה על פניה של פארלי. זה נראה עליה משונה: אצל דיאנה פארלי אני רגילה יותר לראות נחישות צוננת או זעם לוהט. היא מכירה במבטי באמצעות עווית של פיה המצולק.

"אני אעביר את החלטתו של קאל לשאר הפיקוד," היא אומרת, ומפֵרה את המתח הדומם. קולה נמוך ומדוד. "רק לפיקוד. אֶדָה תעביר את ההודעה."

מנהיג מונפורט משפיל את סנטרו בהסכמה. "יפה. אני חושב שהגנרלים דראמֶר וסווֹן כבר מודעים לחלק מההתפתחויות האלה. הם פוקחים עין על מלכת לֶרוֹלָן מאז שנכנסה לתמונה."

"אנאבל לרולן הייתה בחצר המלך מֵייבֶן מספיק זמן. לפחות כמה שבועות," אני עונה. איכשהו, קולי לא רועד. המילים יוצאות באופן אחיד, מלאות כוח. אני צריכה להיראות חזקה, גם אם אני לא מרגישה ככה כרגע. זה שקר, אבל שקר טוב. "בטח יש לה יותר מידע ממה שאני סיפקתי לך אי־פעם."

"סביר להניח," אומר דיווידסון בהנהון מהורהר. הוא מביט בקרקע בעיניים מצומצמות. לא בחיפוש — בריכוז. תוכנית נרקמת לנגד עיניו. הדרך קדימה לא תהיה קלה. כל ילד יכול לדעת את זה. "בגלל זה אני חייב לחזור למעלה," הוא מוסיף, כמעט בהתנצלות. כאילו הייתי יכולה לכעוס עליו על שהוא עושה את מה שהוא מחויב לעשות. "אוזניים ועיניים פקוחות, כן?"

"אוזניים ועיניים פקוחות," פארלי ואני עונות בצוותא, להפתעתנו ההדדית.

הוא מתרחק מאיתנו, נסוג מהסמטה. השמש מבזיקה בשערו האפור המבריק. הוא הקפיד להתנקות אחרי הקרב, לרחוץ מעליו את האפר והזיעה, להחליף את מדיו המלוכלכים בדם במדים נקיים. הכול כדי להפגין את התנהגותו השלווה, המרוסנת, הרגילה באופן מוזר, כבדרך שגרה. החלטה נבונה. הכסופים מקדישים כל כך הרבה אנרגיה להופעתם, לגאווה המדומה הנובעת מכוח ומעוצמה נראים לעין כול. ויותר מכולם המלך לבית סאמוֹס ומשפחתו, במגדל שמעלינו. לצידם של ווֹלוֹ, אוונג'לין, פטוֹלֶמוּס, והמלכה הצפעונית מבית וַיפֶּר, דיווידסון בקושי מותיר רושם. הוא היה יכול להתמזג עם הקירות אילו רצה בכך. הם לא יראו אותו מתקרב. הם לא יראו אותנו מתקרבים.

אני נושמת ברעד ומלעלעת, מאלצת את המחשבה הבאה להבקיע. וגם קאל לא יראה.

טיבריאס, אני נוזפת בעצמי. אגרוף אחד נקמץ, נועץ ציפורניים לתוך הבשר בצריבה מספקת. תקראי לו טיבריאס.

ללא המצור, החומות השחורות של קורוויום נדמות שקטות וריקות באופן מוזר. אני מסיטה את מבטי מדמותו הנסוגה של דיווידסון כדי לבחון את חומות המגן המקיפות את האגף הפנימי של עיר המבצר. סופת השלג המתקיפה חדלה מזמן, החשכה הוסרה, והכול פה נראה קטן יותר עכשיו. פחות מאיים. פעם חיילים אדומים היו מובלים כעדר דרך העיר, רובם בצעדה לקראת מותם הבלתי נמנע בשוחה. עכשיו אדומים מפטרלים על החומות, ברחובות, ליד השערים. אדומים יושבים לצד מלכים כסופים ומשוחחים על מלחמה. כמה חיילים עם צעיפי ארגמן פוסעים הלוך ושוב, עיניהם מנתרות, בידיהם רובים דרוכים שכבר נעשה בהם שימוש. משמר הארגמן לא ייתפס לא מוכן, אם כי אין להם סיבה ממשית להיות כל כך מתוחים. נכון לעכשיו, לפחות. הצבאות של רייבן נסוגו. ואפילו וולו סאמוס אינו מספיק נועז לנסות להתקיף מתוך קורוויום. לא כשהוא זקוק למשמר, זקוק למונפורט, זקוק לנו. ובמיוחד לא עם קאל — טיבריאס, חתיכת טיפשה — וכל הדיבורים הריקים שלו על שוויון. כמונו, וולו זקוק לו. זקוק לשמו, זקוק לכתרו, וזקוק לידו הארורה בנישואים הארורים לבתו הארורה.

פניי בוערות. אני נבוכה בשל פלומת הקנאה שמתרוממת בתוכי. אובדנו אמור להיות הדאגה הכי קטנה שלי. אובדנו לא אמור לכאוב כמו אפשרות המיתה, כמו התבוסה במלחמה שלנו או כמו לתת לכל מה שעבדנו בשבילו להיות לשווא. אבל זה כואב. אני יכולה רק לנסות לשאת את זה.

למה לא אמרתי כן?

 

הפניתי עורף להצעה שלו. לו. בגידה אחרת קרעה אותי — בגידתו של קאל, אבל גם שלי. "אני אוהב/ת אותך" היא הבטחה ששנינו השמענו, וששנינו הפרנו. המשמעות אמורה להיות, אני בוחר/ת בך על פני כולם. אני רוצה אותך יותר. אני זקוק/ה לך לנצח. אני לא יכול/ה לחיות בלעדיך. אעשה הכול כדי שלא נחיה בנפרד.

אבל הוא לא יעשה את זה. וגם אני לא אעשה את זה.

אני נחותה מול הכתר שלו, והוא נחות מול המטרה שלי.

ונחות משמעותית מהפחד שלי מפני עוד כלוב. משמעותי מאוד. אשת המלך, הוא אמר, והציע לי כתר בלתי אפשרי. הוא יהפוך אותי למלכה אם יהיה אפשר לדחוק את אוונג'לין הצידה שוב. אני כבר יודעת איך נראה העולם מצד ימינו של מלך. אני לא רוצה לחיות את החיים האלה שוב. למרות שקאל אינו מייבן, הכס נותר כשם שהוא. הוא משנה אנשים, משחית אותם.

איזה גורל מוזר זה היה יכול להיות. קאל עם הכתר שלו, עם מלכת סאמוס שלו ואיתי. כנגד רצוני, אני קצת מצטערת שלא נעניתי לו. זה היה קל. הזדמנות להרפות, לקחת צעד אחורה, לנצח — וליהנות מעולם שלא הייתי יכולה אפילו לחלום עליו. להעניק למשפחתי את החיים הטובים ביותר שרק אפשר. לשמור על הביטחון של כולנו. ולהישאר איתו. לעמוד לצידו של קאל, נערה אדומה עם מלך כסוף על זרועה. עם הכוח לשנות את העולם. להרוג את מייבן. לישון ללא סיוטים ולחיות ללא פחד.

אני נושכת את שפתי בחדות כדי להבריח את הרצון. זה מפתה, ואני כמעט מבינה את הבחירה שלו. אפילו אחרי שנתלשנו זה מזה, אנחנו עדיין מתאימים זה לזה.

פארלי נעה על מקומה בקול, מה שמושך את תשומת ליבי. היא נאנחת כשהיא נשענת בגבה על קיר הסמטה, זרועותיה משולבות על החזה. שלא כמו דיווידסון, היא לא טרחה להחליף את מדיה המוכתמים בדם. הם נקיים מבוץ ומרפש, לא מגעילים כמו המדים שלי. על שלה יש דם כסוף, כמובן, שהשחיר עם קרישתו. עברו רק כמה חודשים מאז שקלרה נולדה, והיא נושאת את המשקל שנותר על ירכיה בגאווה. כל חמלה שהייתה בה נעלמה, והוחלפה בזעם שנוצץ בעיניה הכחולות. אבל הוא אינו מופנה אליי. היא מביטה לעבר השמיים, במגדל שמעלינו, שם מנסה עכשיו מועצת הכסופים והאדומים המשונה לקבוע את גורלנו.

"זה היה הוא שם." היא לא מחכה שאשאל מי. "שיער כסוף, צוואר עבה, שריון מגוחך. ואיכשהו ממשיך לנשום, למרות שנעץ מחט בליבו של שֵייד."

אצבעותיי ננעצות עמוק יותר במחשבה על פטולמוס סאמוס. נסיך הסדק. רוצחו של אחי. כמו פארלי, גם אני מרגישה זעם פתאומי. ופרץ זהה של בושה.

"כן."

"כי עשית עסק עם אחותו. החירות שלך תמורת חייו."

"תמורת הנקמה שלי," אני ממלמלת בהודאה. "וכן, נתתי לאוונג'לין את המילה שלי."

פארלי חושפת את שיניה בגועל מופגן. "נתת מילה לכסופה. ההבטחה הזאת שווה פחות מאפר."

"ועדיין, זאת הבטחה."

היא משמיעה צליל גרוני עמוק, כמו נהמה. כתפיה הרחבות נמתחות, והיא מפנה את מלוא גופה לכיוון המגדל. אני תוהה כמה איפוק נדרש ממנה כדי להימנע מלצעוד בחזרה למעלה ולתלוש את עיניו של פטולמוס מארובותיהן. לא הייתי עוצרת בעדה אילו יכלה לעשות את זה. למען האמת, הייתי לוקחת כיסא וצופה במחזה.

אני מניחה לאגרופי להיפתח מעט, לשים בצד את הכאב. אני עושה צעד קדימה, בשקט, סוגרת את החלל בינינו. אחרי שבריר שנייה של היסוס, אני מניחה יד על זרועה. "הבטחה שאני השמעתי. לא את. לא אף אחד אחר."

פארלי שוקטת מעט, והבעת הבוז שלה הופכת לחיוך זחוח. היא פונה להביט בי ישירות, וגון עיניה כחול בהיר כשקרן שמש נופלת עליהן. "נראה לי שאת יותר מתאימה לפוליטיקה מאשר למלחמה, מייר בארו."

אני מגיבה בחיוך דואב. "זה אותו דבר." לקח קשה שאני חושבת שלמדתי סוף־סוף. "את חושבת שאת מסוגלת לעשות את זה? להרוג אותו?"

בעבר הייתי מצפה שתגחך ותלגלג לנוכח הרמיזה שהיא לא מסוגלת. פארלי היא אישה קשוחה עם מעטפת קשיחה עוד יותר. היא מה שהיא צריכה להיות. אבל משהו — כנראה שייד, ובהחלט קלרה, הקשר שאנחנו חולקות עכשיו — מאפשר לי להביט מעבר לחיצוניות הבטוחה והמאובנת של הגנרלית. היא מהוססת, והחיוך הזחוח שלה מתפוגג מעט.

"לא יודעת," היא ממלמלת. "אבל אם לא אנסה, לעולם לא אוכל להביט בעצמי, או בקלרה."

"ואני לא אוכל להביט בעצמי אם אניח לך למות תוך כדי הניסיון." אחיזתי בזרועה מתהדקת. "בבקשה אל תהיי טיפשה בעניין הזה."

החיוך הזחוח שלה חוזר במלוא עוזו, כאילו הורם מתג. היא אפילו קורצת. "ממתי אני טיפשה, מייר בארו?"

כשאני מרימה אליה מבט, התנועה משגרת כאב חד בצלקות שעל עורפי, צלקות שכמעט שכחתי מהן. זה כאב זעום לעומת כל השאר. "אני רק שואלת את עצמי מתי כל זה ייגמר," אני ממלמלת, בתקווה שאצליח להעביר את המסר.

היא נדה בראשה. "אני לא יכולה לענות על שאלה שיש עליה יותר מדי תשובות."

"כלומר... עם שייד. פטולמוס. את הורגת אותו, ומה אז? אוונג'לין הורגת אותך? הורגת את קלרה? אני הורגת את אוונג'לין? וכך הלאה והלאה, ללא קץ?" המוות אינו זר לי, אבל הפעם התחושה שונה באופן מוזר. סופים מחושבים. זה נדמה כמו משהו שמייבן היה עושה, לא אנחנו. למרות שפארלי סימנה את פטולמוס כבן מוות הרבה לפני כן, כשהתחפשתי למרינה טיטנוס. זה היה למען המשמר, למען מטרה, למען משהו שאינו נקמה עיוורת עקובה מדם.

עיניה נפערות ומבטה ספקני. "את רוצה שאניח לו לחיות?"

"ברור שלא," אני כמעט תוקפת. "אין לי מושג מה אני רוצה. אין לי מושג על מה אני מדברת." המילים מועדות אחת על השנייה. "ולמרות זאת אני יכולה לתהות, פארלי. אני יודעת מה זעם ונקמה מסוגלים לעשות לבנאדם, לאנשים מסביבו. וברור שאני לא רוצה שקלרה תגדל בלי אימא."

היא מסתובבת בחדות, להסתיר את פניה. אבל לא מספיק מהר כדי להסתיר ממני גאות פתאומית של דמעות. הן לא זולגות. היא מבטלת את דבריי במשיכת כתף.

אני ממשיכה ללחוץ. אני חייבת. היא צריכה לשמוע את זה. "היא כבר איבדה את שייד, ואם תינתן לה הבחירה בין לנקום את מותו של אביה לבין אימא חיה — אני יודעת במה היא תבחר."

"אגב בחירות," היא אומרת בלאות, עדיין בלי להביט בי. "אני גאה בזאת שאת עשית."

"פארלי, אל תשני את הנושא..."

"שמעת אותי, נערת ברקים?" היא מושכת באפה ומאלצת את עצמה לחייך, וכשהיא מסתובבת בחזרה היא חושפת פנים אדומות ומוכתמות בסומק. "אמרתי שאני גאה בך. תרשמי את זה לפנייך. תשנני את זה. סביר להניח שלא תשמעי את זה שוב."

אני מצחקקת בקדרות, כנגד רצוני. "בסדר. ובמה בדיוק את גאה?"

"טוב, חוץ מהחוש האופנתי שלך" — היא מברישה את כתפי בידה, לסלק גוש אדמה טבול בדם — "וכמובן המזג האדיב והרגוע שלך..."

עוד צחקוק.

"אני גאה בך כי אני יודעת איך זה לאבד מישהו שאוהבים." הפעם היא אוחזת בזרועי, כנראה כדי שלא אמלט משיחה שלדעתי אין לי כלים לנהל.

מייר, בחרי בי. המילים בנות שעה בלבד. הן רודפות אותי בקלות רבה.

"זאת הייתה הרגשה של בגידה," אני לוחשת.

אני מתמקדת בסנטר של פארלי כדי לא להביט בעיניה. הצלקת בזווית השמאלית של פיה עמוקה, מושכת את שפתיה מעט הצידה. חיתוך נקי. עבודה של סכין. הצלקת לא הייתה שם כשרק הכרתי אותה לאור הנר הכחול בעגלה הישנה של ויל ויסֵל.

"מצידו? כמובן..."

"לא. לא מצידו." ענן חוצה את השמיים מעלינו ומטיל על שתינו צללים משתנים. רוח הקיץ הקלה קרירה באופן משונה. אני רועדת למגעה. כמו באינסטינקט, אני מייחלת לקאל ולנוכחותו החמימה. הוא אף פעם לא נתן שיהיה לי קר. בטני מתהפכת בבחילה מהמחשבה למה שנינו הפנינו עורף. "הוא הבטיח לי דברים," אני ממשיכה, "אבל גם אני הבטחתי לו דברים. הפרתי את ההבטחות. ולו יש הבטחות אחרות לקיים. לעצמו, לאביו המת. הוא אהב את הכתר לפני שאהב אותי, אם הוא מודע לזה ואם לא. ובסופו של דבר הוא חושב שהוא עושה את הדבר הנכון לנו, לכולם. איך אני יכולה להטיל בו דופי בגלל זה?"

אני מישירה מבט אל פארלי בכוח הרצון ובוחנת אותה. אין לה תשובה, לפחות לא כזאת שתמצא חן בעיניי. שיניה מכרסמות את שפתה, נושכות כדי למנוע ממנה להגיד מה שהיא רוצה להגיד. זה לא עובד.

היא מגחכת ומנסה להיות עדינה, עד כמה שהיא מסוגלת, אבל נשמעת עוקצנית כתמיד. "אל תתנצלי בשמו ועל מה שהוא."

"אני לא עושה את זה."

"זה בהחלט נשמע ככה," היא נאנחת ברוגז. "מלך, גם אם הוא שונה, הוא עדיין מלך. גם אם אפשר לסמוך עליו, את המעט הזה הוא יודע."

"אולי זה עשוי היה להיות הדבר הנכון גם בשבילי. בשביל האדומים. מי יודע מה הייתה יכולה לעשות מלכה אדומה."

"מעט מאוד, מייר. אם בכלל," היא אומרת בקול צונן אך נחרץ. "כל שינוי שעשוי להתרחש כתוצאה מהנחת הכתר על ראשך יהיה מוגבל ואיטי מדי." קולה מתרכך. "וקל מדי לביטול. זה לא יחזיק מעמד. כל מה שהשגנו ימות איתך. אל תביני את זה לא נכון, אבל העולם שאנחנו רוצות לבנות צריך לשרוד אחרינו."

למען הבאים אחרינו.

עיניה של פארלי קודחות לתוכי, יוקדות במיקוד הכמעט בלתי אנושי שלה. קלרה קיבלה את העיניים של שייד, לא את עיניה של פארלי. דבש, לא אוקיינוס. אני תוהה אילו מאפיינים עתידיים שלה היא תקבל מפארלי ואילו משייד.

הרוח הקלה מבדרת את שערה של פארלי, שנגזר רק לאחרונה וצבעו זהב כהה בצל העננים. מתחת לצלקות היא עדיין צעירה, בסך הכול עוד ילדת מלחמה והרס. היא ראתה דברים גרועים משראיתי אני, והיא עשתה יותר משעשיתי אי־פעם. היא גם סבלה והקריבה יותר. את אימה, אחותה ואחי, וכמובן את אהבתו. את מי שחלמה להיות כשתגדל. כל אלה נעלמו. אם היא מסוגלת להמשיך הלאה, ולהמשיך להאמין במה שאנחנו עושות, גם אני מסוגלת לזה. כי עם כל ההתנגחויות שלנו, אני בוטחת בפארלי. והדברים שלה הם נחמה לא מוכרת אבל נחוצה. כבר העברתי כל כך הרבה זמן במחשבות בתוך ראשי ובוויכוחים עם עצמי, שזה מתחיל להימאס עליי.

"את צודקת." משהו בתוכי מרפה, מאפשר לחלום המשונה על ההצעה של קאל להסתחרר ולהיעלם בחשכה בלי שאי־פעם ישוב.

אני לא אהיה מלכה אדומה.

פארלי לוחצת בידה על כתפי כמעט עד כאב. למרות המרפאים, עדיין כואב לי, ולה עדיין יש לפיתה חזקה במידה זדונית. "חוץ מזה," היא מוסיפה, "לא את זאת שתהיה על הכס. מלכת לרולן ומלך הסדק היו מאוד ברורים. זאת תהיה היא, נערת סאמוס."

הרעיון גורם לי לגחך. אוונג'לין סאמוס הבהירה היטב את כוונותיה בחדר המועצה. אני מופתעת שפארלי לא שמה לב. "לא אם זה תלוי בה."

"סליחה?" מבטה מתחדד, ואני מושכת בכתפיי.

"ראית מה היא עשתה שם, איך היא התגרתה בך." הזיכרון הטרי מבליח. אוונג'לין מזמנת משרתת אדומה לעיני כולם, מרסקת גביע ומכריחה את המשרתת האומללה לנקות, סתם בשביל הכיף. להכעיס כל אדום־דם בחדר. לא קשה להבין למה עשתה את זה או מה קיוותה להשיג. "היא לא רוצה שום חלק בברית הזאת, לא כשהמשמעות היא שעליה להינשא ל... טיבריאס."

לשם שינוי, נראה שפארלי מופתעת. היא ממצמצת, מבולבלת ומסוקרנת. "אבל היא חזרה למקום שממנו התחילה. חשבתי... זאת אומרת, אני בכלל לא מתיימרת להבין התנהגויות של כסופים, ובכל זאת..."

"אוונג'לין נסיכה בזכות עצמה עכשיו, ויש לה כל מה שאי־פעם רצתה. אני לא חושבת שהיא רוצה לחזור להיות שייכת למישהו אחר. זה כל מה שהאירוסין שלהם היו בעיניה. ובעיניו," אני מוסיפה בכאב לב. "סידור למען כוח. כוח שכבר יש לה עכשיו, או" — מילותיי כושלות — "כוח שהיא כבר לא רוצה." אני נזכרת באוונג'לין, בזמן שהעברתי איתה בארמון האש הלבנה. הוקל לה לאחר שמייבן התחתן עם איריס סיגנט במקום איתה. ולא רק כי הוא מפלצת. אני חושבת שהיה מישהו שהיה חשוב לה יותר. חשוב יותר מעצמה או מהכתר של מייבן.

איליין הייבן. אני זוכרת שמייבן קרא לה הזונה של אוונג'לין, אחרי שהבית שלה התמרד נגדו. לא הבחנתי באיליין במועצה, אבל חלק ניכר מבית הייבן עומד מאחורי בית סאמוס, קשור איתו בברית. כולם צללים, מסוגלים להיעלם כרצונם. אני מניחה שאיליין יכלה להיות שם כל הזמן, בלי שאהיה מודעת לכך.

"את חושבת שאם היא תוכל היא תנסה לבטל את עבודתו של אביה?" פארלי מזכירה חתולה שתפסה לעצמה עכבר שמן במיוחד לארוחת ערב. "אם מישהו... יעזור לה?"

קאל לא דחה את הכתר בגלל אהבה. אבל האם אוונג'לין תעשה את זה?

משהו אומר לי שזה ייתכן. כל התמרונים שלה, ההתנגדות השקטה, ההליכה על הגבול הדק.

"זה אפשרי." המילים לובשות משמעות חדשה לגבי שתינו. משקל חדש. "יש לה מניעים משלה. ואני חושבת שהיא מעניקה לנו יתרון מסוים."

שפתיה של פארלי מתעקלות לצורה מרומזת של חיוך אמיתי. למרות כל מה שנודע לי, אני מרגישה פרץ פתאומי של תקווה. היא טופחת על זרועי, והחיוך שלה מתפשט.

"טוב, בארו, תרשמי את זה שוב לפנייך. אני ממש גאה בך."

"פה ושם אני בהחלט מוכיחה את עצמי כמועילה."

היא משמיעה צחוק נבחני, מתרחקת ומאותתת לי לבוא בעקבותיה. השדרה מחוץ לסמטה קוראת לנו, אבני הריצוף שלה מבהיקות כששרידי השלג נמסים תחת שמש הקיץ. אני מהססת, לא ששה לצאת מהפינה הזאת, ממְקום המבטחים החשוכים. העולם מעבר לחלל הצר הזה עדיין נדמה גדול מדי. האגף הפנימי של קורוויום מיתמר באיום, ומגדל הליבה עומד באמצע הכול. בנשימה לא יציבה אני מאלצת את עצמי לנוע. הצעד הראשון כואב. כך גם השני.

"את לא חייבת לחזור למעלה," ממלמלת פארלי ומאיטה, כדי להתאים את הקצב שלה לשלי. היא מביטה בזעף אל המגדל. "אני אודיע לך איך זה מתנהל. דיווידסון ואני יכולים לטפל בזה."

קשה לי לשאת את המחשבה על כך שעליי לחזור לחדר המועצה ולשבת שם בדממה בזמן שטיבריאס מטיח בפניי את כל מה שעשינו אי־פעם. אבל אני חייבת לעשות את זה. אני מבחינה בדברים שהאחרים לא מבחינים בהם. אני חייבת לחזור. למען המטרה.

ובשבילו.

אני לא יכולה להכחיש עד כמה אני רוצה לחזור בשבילו.

"אני רוצה לדעת כל מה שאת יודעת," אני לוחשת לפארלי. "כל מה שדיווידסון תכנן. אני לא נכנסת יותר כמו עיוורת לשום מקום."

היא מסכימה במהירות. כמעט מהר מדי. "כמובן."

"אני לשימושך, בכל דרך, בתנאי אחד."

"רק תגידי."

צעדיי מאיטים, והיא מתאימה את הקצב. "הוא יחיה. בסופו של כל הסיפור הזה."

היא מטה את ראשה כמו כלב מבולבל.

"רסקי את הכתר שלו, רסקי את הכס שלו, קרעי את המונרכיה שלו לגזרים." מבטי משגר אליה את כל העוצמה שאני מצליחה לאזור. הברק בדמי מגיב בלהט, מתחנן להשתחרר ולהצליף. "אבל טיבריאס יחיה."

פארלי יונקת נשימה צורבת ומזדקפת למלוא קומתה מטילת המורא. נדמה שהיא יכולה לראות דרכי ולהבחין בליבי הפגום. אבל אני עומדת על שלי. הרווחתי את הזכות הזאת.

קולה מהוסס. "אני לא יכולה להבטיח את זה, אבל אני אנסה. אני בהחלט אנסה, מייר."

לפחות היא לא משקרת לי.

אני מרגישה קרועה לשניים, משוסעת לכיוונים שונים. שאלה ברורה מאליה מרחפת במחשבתי. עוד בחירה שאולי אצטרך לקבל. חייו, או הניצחון שלנו? אני לא יודעת איזה צד אני עשויה לבחור, אם אי־פעם אצטרך. באיזה צד אני עשויה לבגוד. סכין הידיעה הזאת חותכת עמוק, ואני מדממת ממקום שאיש לא רואה.

אני מניחה שעל זה דיבר חוזה העתידות. ג'ון מיעט לדבר, אבל לכל דבר שאמר הייתה משמעות עמוקה. אף שאיני רוצה בכך, אני מניחה שעליי לקבל את הגורל שהוא חזה.

עליי לעלות.

ולעלות לבדי.

אבני הריצוף מתגלגלות מתחתיי, חולפות עם כל צעד. הרוח שוב צוברת תאוצה, והפעם נושבת ממערב. היא נושאת עימה ריח חריף שאי אפשר לטעות בו. ריח של דם. אני נאבקת בדחף לנסות להקיא כשהכול שב וצף בי. המצור. הגופות. הדם בשני הצבעים. מפרק כף ידי המתפצח באחיזתו של אֶבֶנְעוֹר. עורפים מרוצצים, קרעי בשר בחזות מרוטשים, איברים מבהיקים ועצמות משופדות. בקרב קל להתנתק ממראות האימים האלה. אפילו הכרחי. הפחד רק יביא למותי. כבר לא. ובכל זאת ליבי משַלֵש את קצב פעימותיו, וזיעה קרה מבצבצת על גופי. למרות ששרדנו וניצחנו, אימת האובדן חורצת בי קניונים.

אני עדיין יכולה להרגיש אותם. את קצות העצבים, את הנתיבים החשמליים שהברק שלי סלל בכל מי שהרגתי. כמו ענפים דקים נוגהים, כל אחד שונה, אבל גם זהה. רבים מכדי לספור. במדים כחולים ואדומים, מנורטה וארץ האגמים. כולם כסופים.

אני מקווה.

האפשרות מכה בי כמו אגרוף בבטן. מייבן כבר השתמש בעבר באדומים כבשר תותחים או כמגינים אנושיים. אז, אפילו לא חשבתי על זה. איש מאיתנו לא חשב על זה — או שאולי לאחרים לא היה אכפת. דיווידסון, קאל, אולי אפילו פארלי, אם חשבה שהתוצאה שווה את המחיר.

"היי," היא אומרת ואוחזת במפרק כף ידי. מגע עורה על עורי גורם לי לנתר, ואצבעותיה נסגרות כמו אזיק. אני מתנתקת בכוח מאחיזתה, מתרחקת בפיתול ומשמיעה מעין נהמה. אני מסמיקה, נבוכה מכך שאני עדיין מגיבה ככה.

היא נסוגה בכפות ידיים מורמות, בעיניים פעורות. אבל ללא פחד, ללא שיפוטיות. אפילו ללא רחמים. האם אני רואה הבנה בעיניה? "סליחה," היא ממהרת לומר. "שכחתי מהעניין של מפרק כף היד."

אני נדה בקושי בראשי ותוחבת את ידיי לכיסים להסתיר את הניצוצות הסגולים בקצות אצבעותיי. "זה בסדר. זה אפילו לא..."

"אני יודעת, מייר. זה קורה כשאנחנו מאיטים. הגוף חוזר לעבד יותר. לפעמים זה יותר מדי, ואין בזה בושה." פארלי מטה את ראשה, מחווה הלאה מהמגדל. "גם אין שום בושה בלקחת הפוגה להתאוששות. הקסרקטין..."

"היו שם אדומים?" אני מצביעה בהבעה ריקה לעבר שדה הקרב וחומות קורוויום שעכשיו עומדות מנותצות. "מייבן ואנשי האגמים שלחו חיילים אדומים לצד האחרים?"

פארלי ממצמצת, המומה באמת ובתמים. "לא למיטב ידיעתי," היא עונה בסוף, ואני שומעת את אי הנוחות שבדבריה. גם היא לא יודעת. היא לא רוצה לדעת, וגם אני לא. אני לא יכולה לשאת את זה.

אני סבה על עקביי ומכריחה אותה לעמוד בקצב שלי, לשם שינוי. שוב משתררת דממה, שהפעם גדושה במידות שוות של כעס ובושה. אני שורה בה, מענה את עצמי. לזכור את כל הגועל והכאב האלה. עוד קרבות יגיעו. עוד אנשים ימותו, ולא משנה מה צבע דמם. זאת מלחמה. זאת מהפכה. ואחרים ייתפסו באש הצולבת. לשכוח משמעו שוב לגזור עליהם כיליון, ולגזור כיליון גם על אחרים שיבואו אחריהם.

ידיי מאוגרפות היטב בכיסיי בעודנו עולות במדרגות המגדל. דקירת עגיל צורבת בבשרי; האבן האדומה חמה בכפי. אני צריכה לזרוק אותה מחלון. אם יש משהו שעליי לשכוח, זה אותו.

אבל העגיל נשאר אצלי.

אנחנו נכנסות שוב לחדר המועצה, זו לצד זו. שולי שדה הראייה שלי מיטשטשים, ואני מנסה להתייצב במקום מוכר. להתבונן. לשנן. לחפש סדקים במילים הנאמרות, למצוא סודות ושקרים במה שהם נמנעים מלהגיד. זה יעד באותה מידה שזאת הסחת דעת. ואני מבינה למה הייתי כל כך להוטה לחזור לפה, למרות שיש לי כל זכות להימלט.

לא מפני שזה חשוב. לא מפני שאני יכולה להביא תועלת, אלא מפני שאני אנוכית, חלשה ומפוחדת. אני לא יכולה להיות לבד עם עצמי. לא עכשיו. עדיין לא.

אז אני יושבת ואני מקשיבה ואני צופה.

ולאורך כל הדרך אני מרגישה את עיניו.

 

עוד על הספר

סערת מלחמה - מלכה אדומה - ספר 4 ויקטוריה איוויארד

1
מֵייר

למשך רגע ארוך אנחנו טובלים בדממה.

קוֹרְוויוּם מפהקת מכל עברינו, מלאה באנשים אבל נדמית ריקה.

הפרד ומשול.

ההשלכות ברורות, הגבולות משורטטים בחדות. פארלי ודיווידסון נועצים בי מבטים חודרים, ואני מחזירה להם באותו מבט.

נראה שלקאל לא היה אפילו שמץ של מושג שלמשמר הארגמן ולמונפורט אין שום כוונה לתת לו להחזיק בכס שבו יזכה. כנראה אכפת לו יותר מהכתר מאשר ממה שאדום כלשהו חושב. ואני מניחה שאני כבר לא אמורה לקרוא לו קאל.

טיבֶּריאָס קָאלוֹרֶה. המלך טיבריאס. טיבריאס השביעי.

זה השם שאיתו נולד, השם שנשא כשפגשתי בו.

גנבת, הוא קרא לי אז. זה היה שמי.

הלוואי שיכולתי לשכוח את השעה האחרונה. לחזור מעט אחורה. להיכשל. למעוד. ליהנות משנייה אחת נוספת של אותו מקום שהסב לי אושר באופן מוזר. מקום שבו הדבר היחיד שהרגשתי היה כאב השרירים העייפים והעצמות המאוחות. הריקנות אחרי אדרנלין הקרב. הוודאות באהבתו ותמיכתו. אפילו מבעד לשיברון הלב, אני לא מוצאת בעצמי יכולת לשנוא אותו על בחירתו. הזעם יגיע מאוחר יותר.

דאגה מופיעה על פניה של פארלי. זה נראה עליה משונה: אצל דיאנה פארלי אני רגילה יותר לראות נחישות צוננת או זעם לוהט. היא מכירה במבטי באמצעות עווית של פיה המצולק.

"אני אעביר את החלטתו של קאל לשאר הפיקוד," היא אומרת, ומפֵרה את המתח הדומם. קולה נמוך ומדוד. "רק לפיקוד. אֶדָה תעביר את ההודעה."

מנהיג מונפורט משפיל את סנטרו בהסכמה. "יפה. אני חושב שהגנרלים דראמֶר וסווֹן כבר מודעים לחלק מההתפתחויות האלה. הם פוקחים עין על מלכת לֶרוֹלָן מאז שנכנסה לתמונה."

"אנאבל לרולן הייתה בחצר המלך מֵייבֶן מספיק זמן. לפחות כמה שבועות," אני עונה. איכשהו, קולי לא רועד. המילים יוצאות באופן אחיד, מלאות כוח. אני צריכה להיראות חזקה, גם אם אני לא מרגישה ככה כרגע. זה שקר, אבל שקר טוב. "בטח יש לה יותר מידע ממה שאני סיפקתי לך אי־פעם."

"סביר להניח," אומר דיווידסון בהנהון מהורהר. הוא מביט בקרקע בעיניים מצומצמות. לא בחיפוש — בריכוז. תוכנית נרקמת לנגד עיניו. הדרך קדימה לא תהיה קלה. כל ילד יכול לדעת את זה. "בגלל זה אני חייב לחזור למעלה," הוא מוסיף, כמעט בהתנצלות. כאילו הייתי יכולה לכעוס עליו על שהוא עושה את מה שהוא מחויב לעשות. "אוזניים ועיניים פקוחות, כן?"

"אוזניים ועיניים פקוחות," פארלי ואני עונות בצוותא, להפתעתנו ההדדית.

הוא מתרחק מאיתנו, נסוג מהסמטה. השמש מבזיקה בשערו האפור המבריק. הוא הקפיד להתנקות אחרי הקרב, לרחוץ מעליו את האפר והזיעה, להחליף את מדיו המלוכלכים בדם במדים נקיים. הכול כדי להפגין את התנהגותו השלווה, המרוסנת, הרגילה באופן מוזר, כבדרך שגרה. החלטה נבונה. הכסופים מקדישים כל כך הרבה אנרגיה להופעתם, לגאווה המדומה הנובעת מכוח ומעוצמה נראים לעין כול. ויותר מכולם המלך לבית סאמוֹס ומשפחתו, במגדל שמעלינו. לצידם של ווֹלוֹ, אוונג'לין, פטוֹלֶמוּס, והמלכה הצפעונית מבית וַיפֶּר, דיווידסון בקושי מותיר רושם. הוא היה יכול להתמזג עם הקירות אילו רצה בכך. הם לא יראו אותו מתקרב. הם לא יראו אותנו מתקרבים.

אני נושמת ברעד ומלעלעת, מאלצת את המחשבה הבאה להבקיע. וגם קאל לא יראה.

טיבריאס, אני נוזפת בעצמי. אגרוף אחד נקמץ, נועץ ציפורניים לתוך הבשר בצריבה מספקת. תקראי לו טיבריאס.

ללא המצור, החומות השחורות של קורוויום נדמות שקטות וריקות באופן מוזר. אני מסיטה את מבטי מדמותו הנסוגה של דיווידסון כדי לבחון את חומות המגן המקיפות את האגף הפנימי של עיר המבצר. סופת השלג המתקיפה חדלה מזמן, החשכה הוסרה, והכול פה נראה קטן יותר עכשיו. פחות מאיים. פעם חיילים אדומים היו מובלים כעדר דרך העיר, רובם בצעדה לקראת מותם הבלתי נמנע בשוחה. עכשיו אדומים מפטרלים על החומות, ברחובות, ליד השערים. אדומים יושבים לצד מלכים כסופים ומשוחחים על מלחמה. כמה חיילים עם צעיפי ארגמן פוסעים הלוך ושוב, עיניהם מנתרות, בידיהם רובים דרוכים שכבר נעשה בהם שימוש. משמר הארגמן לא ייתפס לא מוכן, אם כי אין להם סיבה ממשית להיות כל כך מתוחים. נכון לעכשיו, לפחות. הצבאות של רייבן נסוגו. ואפילו וולו סאמוס אינו מספיק נועז לנסות להתקיף מתוך קורוויום. לא כשהוא זקוק למשמר, זקוק למונפורט, זקוק לנו. ובמיוחד לא עם קאל — טיבריאס, חתיכת טיפשה — וכל הדיבורים הריקים שלו על שוויון. כמונו, וולו זקוק לו. זקוק לשמו, זקוק לכתרו, וזקוק לידו הארורה בנישואים הארורים לבתו הארורה.

פניי בוערות. אני נבוכה בשל פלומת הקנאה שמתרוממת בתוכי. אובדנו אמור להיות הדאגה הכי קטנה שלי. אובדנו לא אמור לכאוב כמו אפשרות המיתה, כמו התבוסה במלחמה שלנו או כמו לתת לכל מה שעבדנו בשבילו להיות לשווא. אבל זה כואב. אני יכולה רק לנסות לשאת את זה.

למה לא אמרתי כן?

 

הפניתי עורף להצעה שלו. לו. בגידה אחרת קרעה אותי — בגידתו של קאל, אבל גם שלי. "אני אוהב/ת אותך" היא הבטחה ששנינו השמענו, וששנינו הפרנו. המשמעות אמורה להיות, אני בוחר/ת בך על פני כולם. אני רוצה אותך יותר. אני זקוק/ה לך לנצח. אני לא יכול/ה לחיות בלעדיך. אעשה הכול כדי שלא נחיה בנפרד.

אבל הוא לא יעשה את זה. וגם אני לא אעשה את זה.

אני נחותה מול הכתר שלו, והוא נחות מול המטרה שלי.

ונחות משמעותית מהפחד שלי מפני עוד כלוב. משמעותי מאוד. אשת המלך, הוא אמר, והציע לי כתר בלתי אפשרי. הוא יהפוך אותי למלכה אם יהיה אפשר לדחוק את אוונג'לין הצידה שוב. אני כבר יודעת איך נראה העולם מצד ימינו של מלך. אני לא רוצה לחיות את החיים האלה שוב. למרות שקאל אינו מייבן, הכס נותר כשם שהוא. הוא משנה אנשים, משחית אותם.

איזה גורל מוזר זה היה יכול להיות. קאל עם הכתר שלו, עם מלכת סאמוס שלו ואיתי. כנגד רצוני, אני קצת מצטערת שלא נעניתי לו. זה היה קל. הזדמנות להרפות, לקחת צעד אחורה, לנצח — וליהנות מעולם שלא הייתי יכולה אפילו לחלום עליו. להעניק למשפחתי את החיים הטובים ביותר שרק אפשר. לשמור על הביטחון של כולנו. ולהישאר איתו. לעמוד לצידו של קאל, נערה אדומה עם מלך כסוף על זרועה. עם הכוח לשנות את העולם. להרוג את מייבן. לישון ללא סיוטים ולחיות ללא פחד.

אני נושכת את שפתי בחדות כדי להבריח את הרצון. זה מפתה, ואני כמעט מבינה את הבחירה שלו. אפילו אחרי שנתלשנו זה מזה, אנחנו עדיין מתאימים זה לזה.

פארלי נעה על מקומה בקול, מה שמושך את תשומת ליבי. היא נאנחת כשהיא נשענת בגבה על קיר הסמטה, זרועותיה משולבות על החזה. שלא כמו דיווידסון, היא לא טרחה להחליף את מדיה המוכתמים בדם. הם נקיים מבוץ ומרפש, לא מגעילים כמו המדים שלי. על שלה יש דם כסוף, כמובן, שהשחיר עם קרישתו. עברו רק כמה חודשים מאז שקלרה נולדה, והיא נושאת את המשקל שנותר על ירכיה בגאווה. כל חמלה שהייתה בה נעלמה, והוחלפה בזעם שנוצץ בעיניה הכחולות. אבל הוא אינו מופנה אליי. היא מביטה לעבר השמיים, במגדל שמעלינו, שם מנסה עכשיו מועצת הכסופים והאדומים המשונה לקבוע את גורלנו.

"זה היה הוא שם." היא לא מחכה שאשאל מי. "שיער כסוף, צוואר עבה, שריון מגוחך. ואיכשהו ממשיך לנשום, למרות שנעץ מחט בליבו של שֵייד."

אצבעותיי ננעצות עמוק יותר במחשבה על פטולמוס סאמוס. נסיך הסדק. רוצחו של אחי. כמו פארלי, גם אני מרגישה זעם פתאומי. ופרץ זהה של בושה.

"כן."

"כי עשית עסק עם אחותו. החירות שלך תמורת חייו."

"תמורת הנקמה שלי," אני ממלמלת בהודאה. "וכן, נתתי לאוונג'לין את המילה שלי."

פארלי חושפת את שיניה בגועל מופגן. "נתת מילה לכסופה. ההבטחה הזאת שווה פחות מאפר."

"ועדיין, זאת הבטחה."

היא משמיעה צליל גרוני עמוק, כמו נהמה. כתפיה הרחבות נמתחות, והיא מפנה את מלוא גופה לכיוון המגדל. אני תוהה כמה איפוק נדרש ממנה כדי להימנע מלצעוד בחזרה למעלה ולתלוש את עיניו של פטולמוס מארובותיהן. לא הייתי עוצרת בעדה אילו יכלה לעשות את זה. למען האמת, הייתי לוקחת כיסא וצופה במחזה.

אני מניחה לאגרופי להיפתח מעט, לשים בצד את הכאב. אני עושה צעד קדימה, בשקט, סוגרת את החלל בינינו. אחרי שבריר שנייה של היסוס, אני מניחה יד על זרועה. "הבטחה שאני השמעתי. לא את. לא אף אחד אחר."

פארלי שוקטת מעט, והבעת הבוז שלה הופכת לחיוך זחוח. היא פונה להביט בי ישירות, וגון עיניה כחול בהיר כשקרן שמש נופלת עליהן. "נראה לי שאת יותר מתאימה לפוליטיקה מאשר למלחמה, מייר בארו."

אני מגיבה בחיוך דואב. "זה אותו דבר." לקח קשה שאני חושבת שלמדתי סוף־סוף. "את חושבת שאת מסוגלת לעשות את זה? להרוג אותו?"

בעבר הייתי מצפה שתגחך ותלגלג לנוכח הרמיזה שהיא לא מסוגלת. פארלי היא אישה קשוחה עם מעטפת קשיחה עוד יותר. היא מה שהיא צריכה להיות. אבל משהו — כנראה שייד, ובהחלט קלרה, הקשר שאנחנו חולקות עכשיו — מאפשר לי להביט מעבר לחיצוניות הבטוחה והמאובנת של הגנרלית. היא מהוססת, והחיוך הזחוח שלה מתפוגג מעט.

"לא יודעת," היא ממלמלת. "אבל אם לא אנסה, לעולם לא אוכל להביט בעצמי, או בקלרה."

"ואני לא אוכל להביט בעצמי אם אניח לך למות תוך כדי הניסיון." אחיזתי בזרועה מתהדקת. "בבקשה אל תהיי טיפשה בעניין הזה."

החיוך הזחוח שלה חוזר במלוא עוזו, כאילו הורם מתג. היא אפילו קורצת. "ממתי אני טיפשה, מייר בארו?"

כשאני מרימה אליה מבט, התנועה משגרת כאב חד בצלקות שעל עורפי, צלקות שכמעט שכחתי מהן. זה כאב זעום לעומת כל השאר. "אני רק שואלת את עצמי מתי כל זה ייגמר," אני ממלמלת, בתקווה שאצליח להעביר את המסר.

היא נדה בראשה. "אני לא יכולה לענות על שאלה שיש עליה יותר מדי תשובות."

"כלומר... עם שייד. פטולמוס. את הורגת אותו, ומה אז? אוונג'לין הורגת אותך? הורגת את קלרה? אני הורגת את אוונג'לין? וכך הלאה והלאה, ללא קץ?" המוות אינו זר לי, אבל הפעם התחושה שונה באופן מוזר. סופים מחושבים. זה נדמה כמו משהו שמייבן היה עושה, לא אנחנו. למרות שפארלי סימנה את פטולמוס כבן מוות הרבה לפני כן, כשהתחפשתי למרינה טיטנוס. זה היה למען המשמר, למען מטרה, למען משהו שאינו נקמה עיוורת עקובה מדם.

עיניה נפערות ומבטה ספקני. "את רוצה שאניח לו לחיות?"

"ברור שלא," אני כמעט תוקפת. "אין לי מושג מה אני רוצה. אין לי מושג על מה אני מדברת." המילים מועדות אחת על השנייה. "ולמרות זאת אני יכולה לתהות, פארלי. אני יודעת מה זעם ונקמה מסוגלים לעשות לבנאדם, לאנשים מסביבו. וברור שאני לא רוצה שקלרה תגדל בלי אימא."

היא מסתובבת בחדות, להסתיר את פניה. אבל לא מספיק מהר כדי להסתיר ממני גאות פתאומית של דמעות. הן לא זולגות. היא מבטלת את דבריי במשיכת כתף.

אני ממשיכה ללחוץ. אני חייבת. היא צריכה לשמוע את זה. "היא כבר איבדה את שייד, ואם תינתן לה הבחירה בין לנקום את מותו של אביה לבין אימא חיה — אני יודעת במה היא תבחר."

"אגב בחירות," היא אומרת בלאות, עדיין בלי להביט בי. "אני גאה בזאת שאת עשית."

"פארלי, אל תשני את הנושא..."

"שמעת אותי, נערת ברקים?" היא מושכת באפה ומאלצת את עצמה לחייך, וכשהיא מסתובבת בחזרה היא חושפת פנים אדומות ומוכתמות בסומק. "אמרתי שאני גאה בך. תרשמי את זה לפנייך. תשנני את זה. סביר להניח שלא תשמעי את זה שוב."

אני מצחקקת בקדרות, כנגד רצוני. "בסדר. ובמה בדיוק את גאה?"

"טוב, חוץ מהחוש האופנתי שלך" — היא מברישה את כתפי בידה, לסלק גוש אדמה טבול בדם — "וכמובן המזג האדיב והרגוע שלך..."

עוד צחקוק.

"אני גאה בך כי אני יודעת איך זה לאבד מישהו שאוהבים." הפעם היא אוחזת בזרועי, כנראה כדי שלא אמלט משיחה שלדעתי אין לי כלים לנהל.

מייר, בחרי בי. המילים בנות שעה בלבד. הן רודפות אותי בקלות רבה.

"זאת הייתה הרגשה של בגידה," אני לוחשת.

אני מתמקדת בסנטר של פארלי כדי לא להביט בעיניה. הצלקת בזווית השמאלית של פיה עמוקה, מושכת את שפתיה מעט הצידה. חיתוך נקי. עבודה של סכין. הצלקת לא הייתה שם כשרק הכרתי אותה לאור הנר הכחול בעגלה הישנה של ויל ויסֵל.

"מצידו? כמובן..."

"לא. לא מצידו." ענן חוצה את השמיים מעלינו ומטיל על שתינו צללים משתנים. רוח הקיץ הקלה קרירה באופן משונה. אני רועדת למגעה. כמו באינסטינקט, אני מייחלת לקאל ולנוכחותו החמימה. הוא אף פעם לא נתן שיהיה לי קר. בטני מתהפכת בבחילה מהמחשבה למה שנינו הפנינו עורף. "הוא הבטיח לי דברים," אני ממשיכה, "אבל גם אני הבטחתי לו דברים. הפרתי את ההבטחות. ולו יש הבטחות אחרות לקיים. לעצמו, לאביו המת. הוא אהב את הכתר לפני שאהב אותי, אם הוא מודע לזה ואם לא. ובסופו של דבר הוא חושב שהוא עושה את הדבר הנכון לנו, לכולם. איך אני יכולה להטיל בו דופי בגלל זה?"

אני מישירה מבט אל פארלי בכוח הרצון ובוחנת אותה. אין לה תשובה, לפחות לא כזאת שתמצא חן בעיניי. שיניה מכרסמות את שפתה, נושכות כדי למנוע ממנה להגיד מה שהיא רוצה להגיד. זה לא עובד.

היא מגחכת ומנסה להיות עדינה, עד כמה שהיא מסוגלת, אבל נשמעת עוקצנית כתמיד. "אל תתנצלי בשמו ועל מה שהוא."

"אני לא עושה את זה."

"זה בהחלט נשמע ככה," היא נאנחת ברוגז. "מלך, גם אם הוא שונה, הוא עדיין מלך. גם אם אפשר לסמוך עליו, את המעט הזה הוא יודע."

"אולי זה עשוי היה להיות הדבר הנכון גם בשבילי. בשביל האדומים. מי יודע מה הייתה יכולה לעשות מלכה אדומה."

"מעט מאוד, מייר. אם בכלל," היא אומרת בקול צונן אך נחרץ. "כל שינוי שעשוי להתרחש כתוצאה מהנחת הכתר על ראשך יהיה מוגבל ואיטי מדי." קולה מתרכך. "וקל מדי לביטול. זה לא יחזיק מעמד. כל מה שהשגנו ימות איתך. אל תביני את זה לא נכון, אבל העולם שאנחנו רוצות לבנות צריך לשרוד אחרינו."

למען הבאים אחרינו.

עיניה של פארלי קודחות לתוכי, יוקדות במיקוד הכמעט בלתי אנושי שלה. קלרה קיבלה את העיניים של שייד, לא את עיניה של פארלי. דבש, לא אוקיינוס. אני תוהה אילו מאפיינים עתידיים שלה היא תקבל מפארלי ואילו משייד.

הרוח הקלה מבדרת את שערה של פארלי, שנגזר רק לאחרונה וצבעו זהב כהה בצל העננים. מתחת לצלקות היא עדיין צעירה, בסך הכול עוד ילדת מלחמה והרס. היא ראתה דברים גרועים משראיתי אני, והיא עשתה יותר משעשיתי אי־פעם. היא גם סבלה והקריבה יותר. את אימה, אחותה ואחי, וכמובן את אהבתו. את מי שחלמה להיות כשתגדל. כל אלה נעלמו. אם היא מסוגלת להמשיך הלאה, ולהמשיך להאמין במה שאנחנו עושות, גם אני מסוגלת לזה. כי עם כל ההתנגחויות שלנו, אני בוטחת בפארלי. והדברים שלה הם נחמה לא מוכרת אבל נחוצה. כבר העברתי כל כך הרבה זמן במחשבות בתוך ראשי ובוויכוחים עם עצמי, שזה מתחיל להימאס עליי.

"את צודקת." משהו בתוכי מרפה, מאפשר לחלום המשונה על ההצעה של קאל להסתחרר ולהיעלם בחשכה בלי שאי־פעם ישוב.

אני לא אהיה מלכה אדומה.

פארלי לוחצת בידה על כתפי כמעט עד כאב. למרות המרפאים, עדיין כואב לי, ולה עדיין יש לפיתה חזקה במידה זדונית. "חוץ מזה," היא מוסיפה, "לא את זאת שתהיה על הכס. מלכת לרולן ומלך הסדק היו מאוד ברורים. זאת תהיה היא, נערת סאמוס."

הרעיון גורם לי לגחך. אוונג'לין סאמוס הבהירה היטב את כוונותיה בחדר המועצה. אני מופתעת שפארלי לא שמה לב. "לא אם זה תלוי בה."

"סליחה?" מבטה מתחדד, ואני מושכת בכתפיי.

"ראית מה היא עשתה שם, איך היא התגרתה בך." הזיכרון הטרי מבליח. אוונג'לין מזמנת משרתת אדומה לעיני כולם, מרסקת גביע ומכריחה את המשרתת האומללה לנקות, סתם בשביל הכיף. להכעיס כל אדום־דם בחדר. לא קשה להבין למה עשתה את זה או מה קיוותה להשיג. "היא לא רוצה שום חלק בברית הזאת, לא כשהמשמעות היא שעליה להינשא ל... טיבריאס."

לשם שינוי, נראה שפארלי מופתעת. היא ממצמצת, מבולבלת ומסוקרנת. "אבל היא חזרה למקום שממנו התחילה. חשבתי... זאת אומרת, אני בכלל לא מתיימרת להבין התנהגויות של כסופים, ובכל זאת..."

"אוונג'לין נסיכה בזכות עצמה עכשיו, ויש לה כל מה שאי־פעם רצתה. אני לא חושבת שהיא רוצה לחזור להיות שייכת למישהו אחר. זה כל מה שהאירוסין שלהם היו בעיניה. ובעיניו," אני מוסיפה בכאב לב. "סידור למען כוח. כוח שכבר יש לה עכשיו, או" — מילותיי כושלות — "כוח שהיא כבר לא רוצה." אני נזכרת באוונג'לין, בזמן שהעברתי איתה בארמון האש הלבנה. הוקל לה לאחר שמייבן התחתן עם איריס סיגנט במקום איתה. ולא רק כי הוא מפלצת. אני חושבת שהיה מישהו שהיה חשוב לה יותר. חשוב יותר מעצמה או מהכתר של מייבן.

איליין הייבן. אני זוכרת שמייבן קרא לה הזונה של אוונג'לין, אחרי שהבית שלה התמרד נגדו. לא הבחנתי באיליין במועצה, אבל חלק ניכר מבית הייבן עומד מאחורי בית סאמוס, קשור איתו בברית. כולם צללים, מסוגלים להיעלם כרצונם. אני מניחה שאיליין יכלה להיות שם כל הזמן, בלי שאהיה מודעת לכך.

"את חושבת שאם היא תוכל היא תנסה לבטל את עבודתו של אביה?" פארלי מזכירה חתולה שתפסה לעצמה עכבר שמן במיוחד לארוחת ערב. "אם מישהו... יעזור לה?"

קאל לא דחה את הכתר בגלל אהבה. אבל האם אוונג'לין תעשה את זה?

משהו אומר לי שזה ייתכן. כל התמרונים שלה, ההתנגדות השקטה, ההליכה על הגבול הדק.

"זה אפשרי." המילים לובשות משמעות חדשה לגבי שתינו. משקל חדש. "יש לה מניעים משלה. ואני חושבת שהיא מעניקה לנו יתרון מסוים."

שפתיה של פארלי מתעקלות לצורה מרומזת של חיוך אמיתי. למרות כל מה שנודע לי, אני מרגישה פרץ פתאומי של תקווה. היא טופחת על זרועי, והחיוך שלה מתפשט.

"טוב, בארו, תרשמי את זה שוב לפנייך. אני ממש גאה בך."

"פה ושם אני בהחלט מוכיחה את עצמי כמועילה."

היא משמיעה צחוק נבחני, מתרחקת ומאותתת לי לבוא בעקבותיה. השדרה מחוץ לסמטה קוראת לנו, אבני הריצוף שלה מבהיקות כששרידי השלג נמסים תחת שמש הקיץ. אני מהססת, לא ששה לצאת מהפינה הזאת, ממְקום המבטחים החשוכים. העולם מעבר לחלל הצר הזה עדיין נדמה גדול מדי. האגף הפנימי של קורוויום מיתמר באיום, ומגדל הליבה עומד באמצע הכול. בנשימה לא יציבה אני מאלצת את עצמי לנוע. הצעד הראשון כואב. כך גם השני.

"את לא חייבת לחזור למעלה," ממלמלת פארלי ומאיטה, כדי להתאים את הקצב שלה לשלי. היא מביטה בזעף אל המגדל. "אני אודיע לך איך זה מתנהל. דיווידסון ואני יכולים לטפל בזה."

קשה לי לשאת את המחשבה על כך שעליי לחזור לחדר המועצה ולשבת שם בדממה בזמן שטיבריאס מטיח בפניי את כל מה שעשינו אי־פעם. אבל אני חייבת לעשות את זה. אני מבחינה בדברים שהאחרים לא מבחינים בהם. אני חייבת לחזור. למען המטרה.

ובשבילו.

אני לא יכולה להכחיש עד כמה אני רוצה לחזור בשבילו.

"אני רוצה לדעת כל מה שאת יודעת," אני לוחשת לפארלי. "כל מה שדיווידסון תכנן. אני לא נכנסת יותר כמו עיוורת לשום מקום."

היא מסכימה במהירות. כמעט מהר מדי. "כמובן."

"אני לשימושך, בכל דרך, בתנאי אחד."

"רק תגידי."

צעדיי מאיטים, והיא מתאימה את הקצב. "הוא יחיה. בסופו של כל הסיפור הזה."

היא מטה את ראשה כמו כלב מבולבל.

"רסקי את הכתר שלו, רסקי את הכס שלו, קרעי את המונרכיה שלו לגזרים." מבטי משגר אליה את כל העוצמה שאני מצליחה לאזור. הברק בדמי מגיב בלהט, מתחנן להשתחרר ולהצליף. "אבל טיבריאס יחיה."

פארלי יונקת נשימה צורבת ומזדקפת למלוא קומתה מטילת המורא. נדמה שהיא יכולה לראות דרכי ולהבחין בליבי הפגום. אבל אני עומדת על שלי. הרווחתי את הזכות הזאת.

קולה מהוסס. "אני לא יכולה להבטיח את זה, אבל אני אנסה. אני בהחלט אנסה, מייר."

לפחות היא לא משקרת לי.

אני מרגישה קרועה לשניים, משוסעת לכיוונים שונים. שאלה ברורה מאליה מרחפת במחשבתי. עוד בחירה שאולי אצטרך לקבל. חייו, או הניצחון שלנו? אני לא יודעת איזה צד אני עשויה לבחור, אם אי־פעם אצטרך. באיזה צד אני עשויה לבגוד. סכין הידיעה הזאת חותכת עמוק, ואני מדממת ממקום שאיש לא רואה.

אני מניחה שעל זה דיבר חוזה העתידות. ג'ון מיעט לדבר, אבל לכל דבר שאמר הייתה משמעות עמוקה. אף שאיני רוצה בכך, אני מניחה שעליי לקבל את הגורל שהוא חזה.

עליי לעלות.

ולעלות לבדי.

אבני הריצוף מתגלגלות מתחתיי, חולפות עם כל צעד. הרוח שוב צוברת תאוצה, והפעם נושבת ממערב. היא נושאת עימה ריח חריף שאי אפשר לטעות בו. ריח של דם. אני נאבקת בדחף לנסות להקיא כשהכול שב וצף בי. המצור. הגופות. הדם בשני הצבעים. מפרק כף ידי המתפצח באחיזתו של אֶבֶנְעוֹר. עורפים מרוצצים, קרעי בשר בחזות מרוטשים, איברים מבהיקים ועצמות משופדות. בקרב קל להתנתק ממראות האימים האלה. אפילו הכרחי. הפחד רק יביא למותי. כבר לא. ובכל זאת ליבי משַלֵש את קצב פעימותיו, וזיעה קרה מבצבצת על גופי. למרות ששרדנו וניצחנו, אימת האובדן חורצת בי קניונים.

אני עדיין יכולה להרגיש אותם. את קצות העצבים, את הנתיבים החשמליים שהברק שלי סלל בכל מי שהרגתי. כמו ענפים דקים נוגהים, כל אחד שונה, אבל גם זהה. רבים מכדי לספור. במדים כחולים ואדומים, מנורטה וארץ האגמים. כולם כסופים.

אני מקווה.

האפשרות מכה בי כמו אגרוף בבטן. מייבן כבר השתמש בעבר באדומים כבשר תותחים או כמגינים אנושיים. אז, אפילו לא חשבתי על זה. איש מאיתנו לא חשב על זה — או שאולי לאחרים לא היה אכפת. דיווידסון, קאל, אולי אפילו פארלי, אם חשבה שהתוצאה שווה את המחיר.

"היי," היא אומרת ואוחזת במפרק כף ידי. מגע עורה על עורי גורם לי לנתר, ואצבעותיה נסגרות כמו אזיק. אני מתנתקת בכוח מאחיזתה, מתרחקת בפיתול ומשמיעה מעין נהמה. אני מסמיקה, נבוכה מכך שאני עדיין מגיבה ככה.

היא נסוגה בכפות ידיים מורמות, בעיניים פעורות. אבל ללא פחד, ללא שיפוטיות. אפילו ללא רחמים. האם אני רואה הבנה בעיניה? "סליחה," היא ממהרת לומר. "שכחתי מהעניין של מפרק כף היד."

אני נדה בקושי בראשי ותוחבת את ידיי לכיסים להסתיר את הניצוצות הסגולים בקצות אצבעותיי. "זה בסדר. זה אפילו לא..."

"אני יודעת, מייר. זה קורה כשאנחנו מאיטים. הגוף חוזר לעבד יותר. לפעמים זה יותר מדי, ואין בזה בושה." פארלי מטה את ראשה, מחווה הלאה מהמגדל. "גם אין שום בושה בלקחת הפוגה להתאוששות. הקסרקטין..."

"היו שם אדומים?" אני מצביעה בהבעה ריקה לעבר שדה הקרב וחומות קורוויום שעכשיו עומדות מנותצות. "מייבן ואנשי האגמים שלחו חיילים אדומים לצד האחרים?"

פארלי ממצמצת, המומה באמת ובתמים. "לא למיטב ידיעתי," היא עונה בסוף, ואני שומעת את אי הנוחות שבדבריה. גם היא לא יודעת. היא לא רוצה לדעת, וגם אני לא. אני לא יכולה לשאת את זה.

אני סבה על עקביי ומכריחה אותה לעמוד בקצב שלי, לשם שינוי. שוב משתררת דממה, שהפעם גדושה במידות שוות של כעס ובושה. אני שורה בה, מענה את עצמי. לזכור את כל הגועל והכאב האלה. עוד קרבות יגיעו. עוד אנשים ימותו, ולא משנה מה צבע דמם. זאת מלחמה. זאת מהפכה. ואחרים ייתפסו באש הצולבת. לשכוח משמעו שוב לגזור עליהם כיליון, ולגזור כיליון גם על אחרים שיבואו אחריהם.

ידיי מאוגרפות היטב בכיסיי בעודנו עולות במדרגות המגדל. דקירת עגיל צורבת בבשרי; האבן האדומה חמה בכפי. אני צריכה לזרוק אותה מחלון. אם יש משהו שעליי לשכוח, זה אותו.

אבל העגיל נשאר אצלי.

אנחנו נכנסות שוב לחדר המועצה, זו לצד זו. שולי שדה הראייה שלי מיטשטשים, ואני מנסה להתייצב במקום מוכר. להתבונן. לשנן. לחפש סדקים במילים הנאמרות, למצוא סודות ושקרים במה שהם נמנעים מלהגיד. זה יעד באותה מידה שזאת הסחת דעת. ואני מבינה למה הייתי כל כך להוטה לחזור לפה, למרות שיש לי כל זכות להימלט.

לא מפני שזה חשוב. לא מפני שאני יכולה להביא תועלת, אלא מפני שאני אנוכית, חלשה ומפוחדת. אני לא יכולה להיות לבד עם עצמי. לא עכשיו. עדיין לא.

אז אני יושבת ואני מקשיבה ואני צופה.

ולאורך כל הדרך אני מרגישה את עיניו.