ימים יגידו, אנה

פרק ראשון

יום שני ה–22 ביוני התחיל מצוין.
אפשר היה לשער שרוב התינוקות שייוולדו ביממה הזאת ייוולדו באור.
אנה, למרבה הצער, נולדה בלילה ארוך וחשוך במיוחד. שלוש– עשרה שנים וחצי עברו, ומה שהתקלקל בלילה ההוא החל לבוא על תיקונו באותו יום שני שהתחיל מצוין. הרגליים צייתו למוח, מעידה אחת לא היתה לה עד הצהריים, היא יכלה לשמוע את החיים אומרים לה, קדימה, אנה, זה היום שלך. היא עמדה על הרַמפָּה וחיכתה לרגע, וכשהגיע ראתה איש בבגד ים לבן משעין את האופניים שלו על הסככה, חולץ סנדלים ופורש מגבת. עקבה אחריו עד שנכנס לים, חיכתה עד שנעלמו ברכיו במים, בגד הים הלבן, החזה והכתפיים, וכשצץ קצה ראשו מהמים וצף בהם כמו אצה הסתכלה ימינה ושמאלה, אמרה, זה היום שלך, אנה, ולקחה את האופניים.
אסור לה לרכב על אופניים, אבל זה היה יום טוב במיוחד, היא הרגישה שהקורדינציה שלה מושלמת ושהגניבה היא חטא קטן בהשוואה לחטאים הגדולים שנעשים בעולם בכל רגע. אחיה הקטן ראה הכול, ולפני שירוץ להלשין אמרה לו, “בוא גם אתה, תום, אבל תחזיק אותי חזק.” הוא ישב על הסַבָּל והחזיק אותה חזק, האצבעות שלו לחצו לה על הבטן אבל היא שלטה באופניים והחזיקה את הכידון כאילו היא מחזיקה את כל הקיץ בידיה. אפשר היה לחשוב שהחדירו לה בועת חמצן למוח ותיקנו לה את הדפקט.
האוויר נחצה לשניים ועשה להם מעבר וכבוד, והם צחקו, אוהו, כמה שהם צחקו, הצחוק נשב באופניים והריץ אותם והם צחקו וטסו וצחקו עוד והתחילו לעוף, ומרוב צחוק התרחבה לה הבטן והשתחררו הידיים הקטנות שאחזו בה, האופניים איבדו משקל, הסַבָּל התרוקן והיה בום.
אחיה הקטן שכב על המזח, הידיים שלו פשוטות לצדדים, מוכנות לקלוט את השמים שעמדו ליפול. השמים באמת נפלו, והוא לא קלט כלום.
הבוקר הלכו להוסיף לו את השם חיים. כשיחזרו בערב מבית– החולים תדע אנה אם השם החדש עובד, אם נסגרו לו האגרופים שכבר חודש הם פתוחים.
לו יכלה, היתה אוחזת עכשיו בידית של כדור הארץ ומאיצה את סיבובו, שיושלם כבר העיגול של היום הזה ויבוא הערב. אפשר לחשוב, לזרז את הצמיחה של הציפורניים היא לא יכולה, לאזן את הקרסוליים שלה היא לא מסוגלת, אז כדור הארץ? ונניח שישנו פרפר שזמן החיים שלו הוא היום האחד הזה, זכותו לחיות אותו, לא? פרפרים, הכנפיים שלהם צמודות ומאונכות לגופם כשהם ישנים. הכנפיים של תום, אם אפשר לקרוא כך לידיו הקטנות, פתוחות לרווחה.
קשה להסביר איך השתנה הכול מאז, הטעם של הלחם, גובה השמים, צבע הים. לפני שעתיים התחילה השמש את הסיבוב היומי שלה בחצר האחורית של המזנון, זרחה על צפרדעי האשפה, והחתולים התנפלו על הזבל המואר, חיטטו וחטפו, המשאית של העירייה כבר הרעידה להם את הלבבות, אבל הפועלים עוד נאחזו בה, תלויים בין הזבל לכביש. כשיקפצו הפועלים למטה, יקפצו החתולים למעלה ויחכו על הגדר.
קליפות חול נשרו מהמרפקים של אנה, מהברכיים ומהאצבעות, בקושי הלכה את הכלום שבין הים למזנון, עלתה לרמפה, הפילה עצמה לתוך כיסא ושמעה את האופניים של אַדיסוֹ מתקרבים.
הסַבָּל דפק, הדוושות השתפשפו, הכידון חרק. רוב העולם יגיד שהאופניים האלה שווים לזבל אבל האופניים לא יודעים מה רוב העולם חושב ומביאים אותו בכל בוקר בשבע וחצי בדיוק, מחכים לו בסבלנות עד שיסיים את העבודה ומחזירים אותו הביתה.
“מה יש לך את, יצאת מהקבר?” העיף בה עין וקשר את האופניים שלו לעמוד של המזנון.
“מה יש לי?”
“לא יודע, מה זה כל החול הזה?”
הֵרים ארגז של באגטים והעלה אותו למרפסת של המזנון, האגרופים שלו כמו לחמניות שנאפו בחום גבוה מדי, קשים וחומים.
בכיתה שלה אין אתיופים, גם לא בבלוק שלהם. עד לקיץ הזה לא היה לה דיבור ממשי עם אתיופי ממרחק אפס.
“מה את מסתכלת?”
“לא מסתכלת ולא כלום.” רצתה שילך כבר לקילופים. לפני חודש לא ידעה שקיים אדיסו בעולם, ואם לא המוח של אחיה הקטן שהתרסק גם לא היתה יודעת. בקרוב ירדו הטמפרטורות ויתחילו הלימודים, המזנון ייסגר וכל אחד יחזור למקום שממנו בא, הוא לשכונה שלו בדרום העיר, היא והמשפחה שלה לירושלים והחיים למקומם. שטויות, אין לחיים מקום שהוא מקומם, החיים גם לא ישכחו כל–כך מהר את הסטירה שחטפו באותו יום שני בשתיים חמישים ואחת בצהריים. את הבום של הראש ברצפה של המזח והשקט הגדול, ואחרי השקט צחוק שפרץ כמו קיא משיניה הנוקשות, ניסתה לכבות אותו בבכי ונכבה לבדו, אמרה מה עשיתי, מה עשיתי, ולא רצתה לדעת את התשובה, ברחה צפונה, לכיוון המסעדות, הרגליים נאבקו בדוושות כאילו נקשרה גולגולת לקרסול שלה ונגררה אחריה. מטר מהראש המרוסק עמדו שני שחפים וניקרו קרום של לחם, הם היו העדים היחידים. המשטרה לא פנתה אליהם וגם לא אליה, השוטרים ראו שהרגליים שלה מזייפות, חשבו שהיא מפגרת ועזבו אותה. אין רע בלי טוב, כמו שאומרים. שוטר אחד אמר, “מאמה מיה,” השני אמר, “תרשום, שעה ארבע–עשרה חמישים ואחת.” המשטרה גם לא התעניינה באופניים שננטשו באזור המסעדות. אם הם זרוקים שם עד עכשיו, הצמיגים כבר מבוקעים מרוב שמש והצבע מקולף. אנשים אמרו, “המסכן הקטן הזה הלך על המעקה של המזח ונפל,” במשטרה כתבו, “נפילה מהמעקה של המזח.”
הציפורים לא הלשינו והיא לא התוודתה.
“רוצה מים? את כמו חולה.” אדיסו התכופף אל השורה של המים המינרליים במקרר, שלף בקבוק ונתן לה.
עוד אין חודש שהוא פה והוריה כבר הפקידו בידיו את המזנון ואותה. פעם ראשונה רק הוא והיא במזנון לבדם. בן חמש–עשרה והעיניים שלו כבדות, אוגרות כל מה שהן רואות ושומרות. בכל דיבור שיש לה אתו, אפילו מה השעה או איפה המלח, היא רואה לו בעיניים את הקורדינציה העלובה שלה ואת זה שהיא בת שלוש– עשרה וחצי ומבחינת הגוף כאילו רק בת תשע, ומתחת למה שהיא רואה שם על עצמה היא רואה שכבה של צרות אחרות.
“למה קוראים לך אנה כאילו את רוסייה?”
מאז שבא לכאן לא שאל כלום, אפילו לא בענייני המזנון, הסתכל ולמד בעצמו איפה מונח כל דבר, מה צריך לעשות קודם ומה אחר–כך, וכשדיבר אמר שלוש מילים לכל היותר ושתק עד לדיבור הבא, כאילו המילים הן על חשבון המשכורת שלו, ופתאום שבע מילים בדיבור אחד.
“קיצור של שתי הסבתות שלי, אהובה וחנה, עשו מהן שם אחד שלא יקנאו ויריבו.”
“איך יקנאו, עוד לא מתו?”
“חס וחלילה. למה לחכות עם הכבוד עד שימותו.”
אף פעם לא שאלה אותם למה הפילו עליה את הכבוד הכפול הזה, היא לא צריכה שם של עולה חדשה בשביל להיות שונה, מספיקות לה הרגליים. ואם כבר שמות, סיפרה לו שהלכו להוסיף לתום את השם חיים, אולי ישפיע על אלוהים להדביק לו את הגולגולת ולהחזיר לו את ההכרה.
אדיסו לא מכיר את תום. כשבא למזנון לקנות ארטיקים לאחים שלו תום כבר היה חייב את החיים שלו לצינורות בבית–חולים.
הוא ניגב קרם וניל מהסנטרים של האחים שלו, ראה את המודעה “דרוש עוזר” והציע את עצמו. אבא שלה שאל אותו אם יש לו כבר ארבע–עשרה ואם זה בסדר מבחינתו לעבוד בשבת, ואחרי שענה כן לשתי השאלות לקח אותו שיעזור במזנון. עד אז הסתדרו במזנון לבדם, אבל מרגע שזז האמבולנס מהמזח ולקח את תום אתו, הראש של אבא ואמא בבית–חולים והגוף שלהם יום פה ויום שם. אילו יכלו, היו זורקים את המזנון הזה לים, אבל הם חתומים עליו עד סוף העונה ומאיפה ייקחו כסף להפר חוזה ואיך ימצאו עכשיו מישהו שמבין במזנונים ויעבירו לו את הזיכיון?
החיים הזה שהלכו להוסיף לו, אם לא יעזור לפחות יתקן שגיאה חמורה. הם טעו בגדול בשם שנתנו לאחיה כשנולד, היו צריכים להניח שאלוהים, כמו רובו של העולם, קורא משמאל לימין, וכשראה תום קרא מות וצץ לו הרעיון הסופני הזה בקשר לאחיה. חמש שנים התאפק, לא נגע בו באצבע, ואז הניח עליו את כל היד.
המלאכים ראו כנראה ושתקו, ואם התחצף אחד מהם ושאל למה, ענה לו, מה למה, ככה, והזהיר אותו שלא יֵרד לרמה של בני האדם, שמבקשים סיבה לכל תופעה ומבזבזים את חייהם הקצרים על שאלות שגדולות בכמה מספרים על השכל שלהם.
אילו נגזר עליה להיות מלאך, חייה היו קשים פי כמה. יומם ולילה היתה שואלת למה וחוטפת מאלוהים על ימין ועל שמאל.
אם בתור ילדה חטפה ממנו ברגליים, בתור מלאך היתה חוטפת בכנפיים, ונפילה מגובה מטר וחצי באמצע הליכה היא לא נפילה מהשמים באמצע תעופה. מה יעשה מלאך עם כנף שבורה? מצד אחד לא יוכל לחזור לשמים, מצד שני לא יקבל אגורה מביטוח לאומי כי הוא לא רשום על פני האדמה. רק אלוהים יודע כמה מהקבצנים שצולעים במדרחוב של בן יהודה היו פעם מלאכים ששאלו יותר מדי למה.
“‘סתכל,” הצביעה לכיוון הים.
עזב את מה שעשה והרים עיניים. “אז משם כל החול הזה שיש עלייך. חשבתי שיצאת מהקבר.”
מת אחד היא לא מכירה שהיה מזנק מקברו בגופייה מקומטת ושיניים לא מצוחצחות ורץ לים כמו שרצה היא בבוקר. הרגליים שלה החטיפו אחת לשנייה והמשיכה אתן איך שהן ונעצרה על קו המים, ששם החול מהודק וקשה, נעצה אגרוף בחול וחפרה את החי”ת של חיים. עשתה את הצלעות של החי”ת עמוקות עד גובה המרפק וארוכות כמו הסלון שלהם בקריית יובל, עשתה את שני היו”דים וכלב נעמד בין שתי האותיות, אמרה לו, “או שתעזור או שתעוף.” הכלב פתח פה גדול והתלונן לשמים, ועד שהתייאש מתשובה והסתלק עשתה מ”ם סופית בגודל החצר של סבתא חנה.
טייס שעבר מעל החוף יכול היה לקרוא מהתא שלו את השם החדש של אחיה הקטן. גם אלוהים, לוּ טרח לקום מכיסא הכבוד ולהביט למטה. נעמי אחותה היתה אומרת לה, התחלקת על השכל, הוא יעניש אותך על ההתחצפות הזאת. אבל נעמי לא כאן, כי הים מסוכן לילדות יפות ונעמי באמת יפה. האצבעות שלה עדינות כמו רגליים של ציפור והברכיים דומות לנשיקות של לחם, והעיניים, אין משהו להגיד עליהן שעוד לא אמרו. שלחו אותה שתעשה את הקיץ אצל הדודים בהתנחלות, כי אם היא תמשיך בים, הרבה לא יֵצא ממנה. מאז שהלכה לשם היא מדברת על אלוהים כמו על מישהו מהמשפחה, אלוהים רוצה, אלוהים כועס, אוהב, שונא. מורידה אותו מהשמים ומושיבה אותו ברמפה של המזנון.
עוד מעט היא תשאל אותו, אלוהים, קפוצ’ינו או בוץ? אלוהים צוחק. יש לו וילה פרטית בקצה הצלול והקריר של האטמוספרה.
שום מגדלי עזריאלי לא ייתנו לו תצפית טובה יותר על המעשים והזמנים שהוא רואה משם. מה יֵצא לו מזה שיהיה אחד ממשפחת חייט–טיילור עם כל העצבים והפחדים והחִרבונים והגרֶפּסים שיש לחמשתם? גל לבן התקדם במהירות, זינק לגובה, חצה את קו המים והתפשט אל החול.
“אוף, אלוהים, אם לא קמת לראות את חיים שבחול, הלך עליך.”
הים הציף את התעלות של החי”ת, חיסל את המ”ם הסופית ונשארו שני היו”דים לבדם. רק שלא יאשים אותה עכשיו בחילול שמו.
אילו היה לה כוח, היתה קמה ושופכת חול על היו”דים ומכסה אותם, אבל היא היתה גמורה.
“אמרתְ משהו?” אדיסו עצר את הסמרטוט.
“לא לך, לאלוהים.”
“יש לך דיבור אתו?”
“נראה לך?” דיבור אחד לוּ היה לה אתו, היתה אומרת לו, לא רוצה ממך כלום, אלוהים, כלום, רק דבר אחד, תבריא את המוח של חיים–תום. לא היתה מבקשת שבהזדמנות זו יתקן את הקורדינציה שלה ויעשה אותה יפה כמו נעמי, גם לא שיעשה את הפרנסה של ההורים שלהם קלה יותר. כלום. רק המוח של חיים– תום.
“תשתי. למה את לא שותה?”
“אתה מפחד שאני אתפגר לך עד שההורים שלי יבואו?”
“לא מפחד עלי. מפחד עלייך.”
הסתכלה על האגרופים שלו, שהם כהים ומתוחים, והאמינה לו. לו היה לה אומץ, היתה מבקשת שייתן לה רגע לגעת. אם באמת יצר אלוהים את האדם מעפר, את האתיופים הוא עשה מאדמה שמוציאה צנוניות ותפוחי אדמה, ואת האשכנזים, לפי מה שראתה בכיתה שלה ובשכונה, מחול של ים. כל גרגיר לעצמו, לא נדבקים. היא לא תתפלא אם הדם של האתיופים שקוף כמו מים.
הוא חתך באגטים והיא חיכתה, אולי הסכין תפספס ויהיה לה צ’אנס לראות את הדם. הוא מרח חומוס, פיזר זיתים ושאל, “ממה קרה לך הדבר הזה של השיווי משקל?”
“היה חסר לי חמצן בלידה. היית מאמין שגז בלי צבע וריח וטעם יכול לחרבן ככה את המוח? רוצה לשמוע איך זה קרה?”
“איך שאת רוצה.”
היא רצתה. ועוד איך רצתה. מאז שבא לעבוד אצלם לא היה לה דיבור ממשי אתו, ראתה את העיניים שלו עומדות עליה ומחכות. פעם ראשונה שהם לבדם, ואולי לא תהיה פעם שנייה.
לא ידעה מאיפה להתחיל, אבל הסיפור ידע ולא חיכה ודחף את עצמו החוצה בכוח ובחתיכה אחת:
“אמא שלי צרחה בלידה, והיא לא בן אדם היסטרי אמא שלי, ממש לא. המיילדת אמרה לה, ‘רחל, תשלטי בעצמך, את לא בת יחידה כאן.’ אבל היא לא שלטה, הייתי תקועה לה בִּפנים במצב של לא לפה ולא לשם, ואף אחד מכל החלוקים הלבנים שהיו שם באותו לילה לא ניחש שחבל הטבור עושה לי פלצור על הצוואר.
ת’יודע מה זה פלצור?”
“יודע.”
“כל הכבוד. אתה קצת עולה חדש, לא?”
“לא ממש.”
“טוב, בכל מקרה, הראשון ששם לב שהקווים במוניטור משתטחים היה אבא שלי. אתה מבין מה זה? אם לא הוא, הייתי מתה להם ברחם. הוא צעק, ‘מה קרה לכם, אין דופק,’ וחנק את היד של המיילדת וסחב אותה למוניטור. עד שהרופא הגיע הגרון של אמא שלי היה גמור, יללה אחת לא יצאה לה. הרופא אמר שבגדול אני אהיה בסדר, אבל יכולה להיות לי הפרעה התפתחותית קלה בגלל השבריר שנייה שהחמצן לא הגיע למוח. ‘הילדה צריכה להיות במעקב,’ הוא אמר, ‘מוקדם מדי לדעת במה זה יתבטא.’ אבא שאל אם יכול להיות שאני אהיה מפגרת והרופא אמר, ‘הכול יכול להיות.’ אבא נשבע לו שאם פסיק אחד בילדה שלו התפקשש, הוא תובע אותם על רשלנות. כשיצאו מהשיחה אמא אמרה לו, ‘אתה כלב נובח שאינו נושך,’ ואז התחלתי ליילל בתוך הסַלקַל ואבא אמר שהבכי דווקא נשמע לו נורמלי. אמא התקפלה לשניים בגלל התפרים ואמרה, ‘ממתי אתה מבין משהו בבכי של תינוקות? זאת הראשונה שלך.’”
“מאיפה לך כל זה?” שאל, והעיניים שלו מאמינות לה ולא מאמינות.
“הם סיפרו לי. במשפחה שלנו אין סודות, מה שיודע אחד יודעים כולם.” שקר. אף אחד מהאנשים שהכי אהובים עליה, אלה שהיא בשר מבשרם, כמו שאומרים, לא יודע את האמת של שתיים חמישים ואחת בצהריים, ביום שייוודע להם היא תתעלף ואולי אפילו תמות. אדיסו לא החזיר את הפנים שלו לניקיונות, הוא חיכה לסוף הסיפור, ומשום שאין סוף לסיפור אמרה, “אחרי שנה ויומיים נולדה להם נעמי, מלאה בחמצן ובריאה, ושבע שנים אחריה תום, גם הוא היה בריא ושלם.”
“תבע אותם אבא שלך?” ראתה את השאלה שלו משתקפת בנירוסטה שצִחצח.
“נראה לך? אם היה תובע אותם, לא היינו צריכים לעזוב את הבית כל קיץ ולהפעיל את המזנון הזה, היינו מיליונרים.”
שתק, המשיך עם הנירוסטה, ואחרי רגע אמר, “את, כשאת מדברת, הרבה מילים של מבוגרים יש לך.”
“מילה היא לא חזייה, אם יש לי אותה, אני יכולה להשתמש בה, לא צריכה לחכות שתתאים לי.”
השפתיים שלו נפתחו לחייך, התחרטו ותכף נסגרו.
השמש התרוממה מצפרדעי הזבל וזרחה מעל הארובה של המזנון, עוד מעט יגיעו הקרניים אל המדרגות, יהדפו את הצל אל הרמפה והבחורה של כל בוקר תגיע, תיקח כיסא מהמזנון ולא תבקש רשות. אדיסו אומר שהכיסא שהבחורה לוקחת הוא כמו החיוך שהיא מחייכת לאבא, נוגעת בשני דברים שהם לא שלה.
אבל הוא טועה. כיסא לא יכול להתנגד ליד שלוקחת אותו, ואבא, אם רק ירצה, יוכל כמו כלום.
“לא ידעתי שאחותך יותר קטנה ממך,” אמר.
“גם יותר יפה ממני. אנשים נדהמים כשהם רואים את נעמי ואותי, ‘מה, זאת אחותך? איזה הבדל.’”
“גם את יפה.” עבר להתעסק בניקיון של המלחיות והבקבוקונים של השמן.
“אתה צוחק ממני? ראית איזה רזות הרגליים שלי? איזה חיוורים הפנים שלי?”
“לא צוחק, נשבע לך.”
נו, ונגיד שהוא צודק ויש בה טיפת יופי, אז מה? שרה, הדודה שלה, אומרת שיופי הוא כמו מזג אוויר, לא קבוע ולא יציב, וצריך לקבל את מה שיש ולחיות עם מה שאין. שרה מקבלת מאלוהים את מה שהוא נותן ולוקח, לא צובעת את השיער, לא מתאפרת ויפה לפחות כמו אמא. אמא מתווכחת אתו, עושה כושר, משתמשת בקרמים מעכבי הזדקנות, ונולדו לה רק שלושה ילדים, שזה אומר ששלוש פעמים בסך הכול היו לה כאבי תופת שמקמטים את הפנים בהעוויות של סוף העולם. לשרה נולדו עד עכשיו שבעה. כשקורים דברים לא מוצדקים, למשל תינוקות שמתים בשינה או טובעים באמבטיה, שרה אומרת, “לך תבין את זה,” ומסתכלת למעלה בעיניים קשות. כשנשבר הראש של תום היא עמדה ליד המיטה שלו ואמרה, “שיקום מי שמבין דבר כזה,” ובמקום להביט בשמים הסתכלה על נחשון בעלה, חיכתה שיקום, והוא אמר תהילים ונשאר לשבת.
שקשוק מתכתי ירד אל החוף ושניהם פנו לשם. ראו צמידים מנצנצים, זיהו את הידיים הגדולות שענדו אותם וידעו שבעוד רגע תניח הבחורה את הידיים האלה על כיסא של המזנון, תיקח את הכיסא, תעמיד אותו מול המים ותושיב את הגוף הגדול שלה עליו, והיא לא מהמשפחה ולא מהעירייה ולא משום מקום.
את הכניסה הראשונה לחייהם עשתה כשעבר מטוס מעל המזנון וכתב “שלום” בשמים. הם הרימו עיניים אל המטוס, וכשהחזירו אותן לרמפה ראו אותה מולם. התלתלים, השפתיים והשמלה היו אדומים כמו אש, ומה שלא נכנס לשמלה היה לבן כמו חלב. “אין לך התנגדות שאני אקח כיסא, נכון?” פנתה אל אבא ולקחה לפני שענה לה.
“בשבילך בחינם,” אמר, והעיניים שלו ירדו לאט–לאט את כל המטר שמונים שלה ועלו את כל הדרך חזרה.
היא חייכה אליו. “תהיה לי בריא, חמוד.”
“הוא לא חולה,” אמרה אמא והדליקה סיגריה.
מאז, יום אחרי יום, היא באה ולוקחת כיסא כאילו המזנון הזה של אבא שלה.
“בוקר טוב, ילָדוּדֶס. מה קורה, אנה, ההורים לקחו חופש?” הניחה רגל יחפה על המדרגה של המזנון.
“יש להם איזה סידור עם אלוהים,” ענתה, ואדיסו שתק ויצק שמן לבקבוקונים.
“עם אלוהים? הוא שועל לא קטן, צריך לדעת איך לדבר אתו.”
היא צחקה והניחה את הידיים עם הצמידים הכבדים על כיסא פלסטיק לבן, הניפה אותו באוויר, אמרה “צ’או”, והלכה עם הכיסא אל המקום שלה בסככה, ארבע פסיעות מהים. היא זוהרת יותר מדי הבוקר, נצבטה הבטן של אנה, טוב שאבא לא פה וטוב שגם אמא לא, ובכל זאת, מאז שתום בבית–חולים לא נגע אבא באפטרשייב, ולפעמים הוא מדלג גם על הגילוח.
הבחורה העמידה את הכיסא ופרשׂה עליו מגבת בצבע האפודים המסנוורים של מע”צ, כתום זרחני שעלול לעוור את עיני השחפים וכשירצו לנחות ימריאו ולהפך.
“המזל יכול להתהפך לה ברגע,” אמר אדיסו, ובא קליינט וביקש חביתה כפולה. ערך לו שולחן, הלך למטבח לטגן ביצים, והקליינט תקתק בינתיים בנייד שלו כמו כל בן אדם שיש לו נייד ורגעים פנויים בין מעשה למעשה.
אנה חיטטה בשערה הפרוע, ניערה חול מהקרקפת, שפשפה אצבעות של רגל אחת באחרת וגירדה חול שנאסף ביניהן. החתול העלוב קרניאל גמר את העסקים שלו באשפה ובא ורבץ לידה.
היא לא קמה להביא את המחברת שלה, כי לא היו לה מחשבות חדשות לרשום, גם לא מילים נשגבות כמו נגוהות או תוגה או סרעפים. היא חייבת לחזור לקרוא, אבל חיים–תום תופס לה כל תא במוח. רצתה לבעוט בחתול ולא בעטה. ההבדל היחיד ביניהם הוא במשקל של הראש, של קרניאל כמעט חלול, שלה כבד. חוץ מזה שניהם מונחים בעולם ונושמים אוויר מלוח בחינם. אנשים עמדו על החוף והסתכלו על הים, אולי השוו את המזל שלהם לשלו. היחידה שלא משווה את הגורל שלה לשל הים היא נעמי, רק את צבע העיניים, והתוצאה לטובתה. היא ותום ירשו את העיניים של אבא, טורקיז ירקרק שקוף כמו המעיינות השווייצריים בפוסטרים של מי עדן. אם לא הטורקיז המדהים בעיניה, לא היו שולחים אותה להתנחלות. נעמי הסכימה מיד, היא אמרה שהים כבר לא ביג דיל בשבילה והיא שונאת לעזור בקילופים ולא סובלת שהלקוחות מטרטרים אותה בשביל מלח או סוכרזית. היא בת שתים–עשרה וקצת, גיל מצוין לחולצה רחבה וחצאית ארוכה כמו שלובשים בהתנחלות, הגוף יצמח לו בשקט, איש לא יראה כמה ואיך, ועד שתחזור אולי כבר תהיה אישה. חוץ מזה, אם יהיו הפגנות, היא תיסע עם שרה ונחשון ויראו אותה בטלוויזיה. בימים שנחשון יורד העירה הוא מביא אותה לביקור במזנון, אבל לא בסופי שבוע, כי בשבת הים הוא חילול קודש אחד גדול. אבא אומר ששבת זה הכסף הגדול. הסנדוויצ’ים שהולכים בוויקאנד הם הצ’אנס להגיע לאמריקה. נחשון שומע ושותק. הוא לא אוהב כסף בשבת, לא אוהב את אמריקה ולא את השם מייק, לא מבין איך אפשר להפוך את מיכאל, המלאך שהולך לימינו של האדם, למייק, לא תופס מה יש במייק וחלי טיילור שאין במיכאל ורחל חייט. אבא אומר שעם שמות כמו מיכאל ורחל חייט אפשר מקסימום לפתוח מכולת בקריית יובל או בּוּטקֶה של לוטו בקטמונים. הוא ואמא נערכו למקרה שלמרות הכול המזל יאיר להם פנים ובחרו שמות שאפשר לצאת אתם לעולם הגדול.
השם אנה יתאים לחצי הכדור המערבי, נעמי תמשיך להיות נעמי, כמו נעמי קמפבל, ותום הולך טוב גם פה וגם שם. כבר קיץ רביעי שהם גרים חמישה חודשים בצריף הזה, עשר פסיעות מהים, ומפעילים את המזנון, ועד היום לא התקרבו לאמריקה במילימטר.
ועכשיו, אחרי מה שקרה לתום, אפשר לשכוח מהיבשת הנחשבת ההיא. בשום מקום בעולם לא משתגעים על מהגרים מוגבלים, בטח לא על משפחה שיש לה שניים כאלה. הבוקר לבשו ההורים מכנסיים צנועים וחולצות עם שרוולים והלכו לבית–הכנסת להוסיף חיים לשמו. כאילו החיים הזה הוא פיוז חשמלי שיחדש את הזרם וההכרה תחזור. יכול להיות. מילה שוקלת פחות מנוצה ויכולה לעבור את האטמוספרה, החלל והכוכבים ולהגיע לשמים. אתמול עמד ילד קטן על החוף ואמר לאמו, “הים הזאת יותר גדולה ממך.”
עוד לא מגיע לברכיים שלה וכבר יודע שהיא לא תציל אותו מהחיים. “אוי, ששחתי לבקש, יוצא לי פיפי,” אמר, והביט במים הגדולים וכיוֵון אליהם את הבולבול שלו והגדיל את הים. אנה רצתה לבכות. זה לא הילד ולא הים, זה המילים. יום אחד תימצֵא לה מילה שתנצח את כוח הכובד, תעלה לקודש הקודשים, תיגע בממונה על העולם ותשכנע אותו בעניין הקורדינציה. חיים–תום, כשעוד היה בריא, אמר לה פעם, “את נופלת בגלל שהאקורדיונה שלך מקולקלת.” המילה ריגשה את כולם אבל היתה כבדה מדי בשביל להמריא ולתפוס גובה.
“לכי תתרחצי, תסדרי את עצמך,” אמר אדיסו. הוא דיבר כמו אח בכור שמוחה וניל מהסנטרים של האחים שלו ומיישר להם את הגרביים.
פרועה ומקומטת נכנסה לצריף, לקחה מגבת, גופייה נקייה, תחתונים, מכנסיים וסבון, והלכה למקלחות הציבוריות ששם הם מתקלחים כל הקיץ. אם יתמזל מזלה, תמצא שם משהו, שמפו בשפופרת שקופה, סיכת ראש משובצת, מראת כיס, משהו. פעם מצאה שם מסרק מצדף תוצרת הונג–קונג ותחתוני תחרה סגולים.
נעמי ביקשה את התחתונים לעצמה ואמרה שתשמור אותם עד שתגדל ויתאימו לה. המקלחות היו ריקות, לא היה לה בפני מי להתבייש בגופה הכחוש, להסתיר את החזה השטוח ולהסוות את ההכרח להיתמך בקיר בגלל השילוב הקטלני של רצפה רטובה וקורדינציה מקולקלת. חמישה חודשים הם מתקלחים במים קרים, כבר התרגלה לרעד ולנקישת השיניים עם צליפת המים הראשונה.
אם לא התעלפת בהתזה הראשונה, את לאט–לאט מפשירה, מתרגלת ומתפללת שהטוש הזה שחצי מהחורים שלו חלודים וסתומים ימשיך להמטיר עלייך גשם קר ושלא ינדנדו לך, קדימה, ילדה, יש תור ארוך, נו, את לא היחידה כאן... הרבה זמן היתה שם, יכול להיות שנרדמה בעמידה תחת המים.
“הלו, אנה, את בסדר?” בא קול גדול מהדלת והתגבר על הרעש של המים. השמנה של המגבת המסנוורת, תהילה. אדיסו שלח אותה, עוד אפוטרופוס שאיש לא מינה. מי הוא שידאג לה? שישטוף חסה ויקלף דלעת ויעזוב אותה במנוחה.
“א–ני–ב–ס–דר, ושלא תעיזי להיכנס,” צעקה, וכל החזה והבטן שלה צרחו אִתה. שיפסיק כל העולם לדאוג לה, בסך הכול התפקשש לה משהו בגפיים, כולה טיפת חמצן עלובה שנתקעה בדרך אל המוח. בעיה טכנית, לא גנטית ולא כלום, כבר קראה על זה כל מה שאפשר לקרוא באנציקלופדיה ובאינטרנט. סגרה את הברז, התנגבה ואמרה, אם יהיו לי פעם ילדים, הם יהיו בריאים ונורמלים. הסתכלה על הגוף שניגבה ושאלה איך יהיו לה, היא בת שלוש–עשרה ושום התחלה של אישה עוד אין לה. ספק אם יהיה בעולם מישהו שירצה אותה. מה שלא יהיה, היא לא תסכים שידביקו לה איזה מוזר אחד שמתהלך על גגות בלילה או שוטף ידיים כל שתי דקות וילחצו עליה להתחתן אתו. היופי המועט שיש לה מרוכז בעיניים החומות שירשה מאמא עם רזרבה עצומה של ריסים. אילו היה מחסן של איברים להחלפה, היתה מחזירה את רוב הריסים ולוקחת רגליים נורמליות בִּמקום. הסתכלה במראה המעורפלת והמכורסמת מחלודה. המוני ריסים התפצלו לקווצות רטובות ופרשו מניפה כהה סביב העיניים שלה. זה הדבר היחיד שעליו יכול היה אדיסו לחשוב כשאמר לה, “גם את יפה.” אספה את הגופייה של הלילה, את המכנסיים הרטובים, הסבון והמגבת, ופרועה כמו שהיא חזרה אל המזנון. לא השתדלה בהליכה, נגררה ומעדה כאילו היא מסתבכת בשמלה שארוכה מרגליה. ידעה שאדיסו בחיים לא יסתכל לעברה כשהיא הולכת, ימצא משהו להתעסק בו, ואם לא ימצא, יחתוך חסה חתוכה, ישטוף כוסות שטופות, ינגב שולחנות מנוגבים. ובכל זאת, למרות שהוא אוסר על העין שלו ללכת אל עצמות הקרסול שלה, היא רואה לו בעיניים את המעידות, הכישלונות של הברכיים והעקבים שמפספסים את הרצפה.
“אני לא סובלת שמרגלים אחרי.” עלתה למזנון ונשענה על הדלפק מולו. “מה קרה לך, לא הלכתי למלחמה, כולה למקלחת.”
“היית הרבה זמן.”
“אז מה. זכותי להתקלח עד מחר בבוקר. לא הביאו אותך הנה בשביל שתהיה הבייבי–סיטר שלי, תתעסק בעניינים שלך ותעזוב אותי,” התפרצה, והשתתקה. אישה ושתי ילדות בבגדי ים מטפטפים ביקשו מילק שייק. חיכתה שהשלוש ילכו ואמרה, “אז מה, מעכשיו תעמדו לי עם סטופר במקלחת?”
הוא שתק, כמו שהוא עושה רוב הזמן. ראתה את הים נשקף בעיניים שלו ובוקע לו את האישונים ואמרה, תעזבי, יש לו מספיק על הראש גם בלעדייך. מה תגידי לו, שבמשפחה שלך לא סופרים זמן, פשוט זורמים עם החיים? זה היה נכון. זה כבר לא. ברגע שהאמבולנס לקח את חיים–תום נגמר זמן אחד והתחילה ספירה חדשה, כמו בלידה של ישו. סופרים הכול כל הזמן. את השעות של חוסר ההכרה, את הדופק, את הטיפות באינפוזיה, את המילימטרים בשקית של השתן, את האחוזים של מחוסרי הכרה שהתעוררו ואלה שלא, את השעות הנוספות של אדיסו, את הלחמניות שלא נמכרו היום, את הילדים שלא יולידו כי מספיקות להם הצרות עם אלה שכבר נולדו, את הכמה דברים שבכל זאת שווה לקום בשבילם בבוקר. רק את אלוהים אף אחד לא סופר.
כמו תלמיד שהתייאשו ממנו לא אומרים לו אתה יכול, אתה רק צריך לרצות, לא שואלים אותו מה כל–כך קשה לו להחדיר בועת חמצן למוח, לאזן כידון של אופניים, לתאם בין הרגליים ולהחזיר לתום את ההכרה. גם לא אומרים לו קח דוגמה מבני האדם שבראת, שהם כל–כך בינוניים והסיכויים שלהם לא משהו, ואיך הם משתדלים. היא היתה מותשת, רצתה שיניחו לה ושכל אחד יעשה את שלו בשקט.
“בן אדם שנשאר במקלחת הרבה זמן מפחדים שנפל או משהו, יש סבון ברצפה וכל זה,” אדיסו אמר.
“סבון, גריז, פצצת אטום. תעזבו אותי בשקט. אפשר באגט עם ביצה קשה?” ביצה קשה, חיילת ביחידת החילוץ. אם הדיבורים עולים לך עד כאן, תזעיקי ביצה, לחם, שמן, מלחייה סתומה, לא משנה מה.
נתן לה מהבאגטים שהכין קודם, שכבר ספגו את המיונית והביצה והתרככו. התנפלה על הבאגט ואדיסו הסתלק למטבח, שלא ייפגע המומנטום, כמו שאמא קוראת לזה, שתאכל ותגמור הכול, כאילו היא תינוקת שניאותה לאכול וחס וחלילה שתוסח דעתה מהאוכל. שלושה הישגים יוכל לרשום לעצמו היום:
התקלחה. לא נפלה. אכלה.
“גמרתי הכול, אתה יכול לצאת,” קראה לכיוון המטבח ונשארה לשבת כבדה ושׂבעה.
“במה אבא שלך עובד בחורף, כשאתם בבית שלכם?” שאל, התיישב מולה והרקיד שקיק של סוכרזית בין האצבעות.
“נהג אוטובוס. קו שמונה–עשרה. בירושלים אין אחד שלא מצטמרר מהקו הזה בגלל הפיגועים וכל זה. ומה אתך, במה ההורים שלך עובדים?”
“אם יש עבודה, עובדים, אם לא, לא.”
“כמה אתם?”
“עם ההורים שמונה.” השקיק נקרע ופיזר אבקה על השולחן, והוא קם להביא סמרטוט. גם מהגב הוא נראה אחד שלא צוחק הרבה. אין אצלו מקום לאוויר שהצחוק צריך, גם לנשימה בקושי, האוויר שהוא נושם צמוד לקירות החזה שלו ונכנס לריאות בזרם דק. היא צריכה לרדת משאלות על המשפחה, למצוא משהו שלא שוקל הרבה ולדבר עליו.
“יש לכם חיות בבית? כלב, חתול, תוכי?”
“כינים, לאחיות שלי.” צחק. “מה שלא עושים להם, חוזרים.
ולכם?”
“לנו? אפילו תולעת משי אין, אם לא מחשיבים את קרניאל, החתול המעוך הזה שנדבק אלינו. רגע, שכחתי, לחיים–תום יש צב.” בשביל מה הזכירה את חיים–תום. “אין לנו חיות, אבל יש לנו שתי סבתות,”
חטפה את השתיקה לפני שישאל איך קרה לאחיה מה שקרה.
כף היד שלו נחה פתוחה על השולחן כמו ביצת קינדֶר בקועה, בהירה בִּפנים וחומה–שוקולד בחוץ.
“שתי סבתות?” פקח עיניים גדולות כאילו אמרה שתי זברות.
אולי אתיופיות מתות צעירות ואין להם סבתות, ההפך מכאן, שיש עודף גדול של סבתות ומחסור בסבים.
“אלמנות שתיהן,” אמרה, וילד נעמד ליד הדלפק ושאל, “יש לכם נקטר מנגו?”
“עידו, תביא שניים, אבל שיהיו קרים קרים. אם לא, אז לא צריך,”
צעקה אמו מהחול. אדיסו הלך למקרר והשאיר אותה עם שתי הסבתות שלה. כשיחזור תספר לו על סבתא אהובה, שאוכלת אטריות ברוחב הגומי של התחתונים שלה וטוענת שמותר לה כי את החובות שלה לחיים כבר שילמה. מצִדה אפשר ללכת עכשיו, כי שום דבר כבר לא מחכה לה כאן. היא גבוהה כמו אבא ושמנה כמו שאבא בחיים לא יהיה. אוכלת פסטות ועוגות מוצרט, כי כל זמן שחיים חיים, ולמה אישה שיש לה פחות נחמות משיניים צריכה בכלל להתנצל? אבל היא במעמד של סבתא רזרבית. הסבתא הראשית היא חנה, האמא של אמא, שאומרת “מה שהיה היה” על החיים שכבר חייתה. יש לה חבר, הם הולכים יחד לקולנוע, יושבים בארומה, מציירים פרחים במועדון גיל הזהב, ופעמיים בשבוע היא עושה תורנות בנוירולוגית על יד המיטה של חיים–תום. במקום להיאנח על מה שקרה לו היא אוספת את השפתיים ומשאירה פתח בקוטר של מקרוני ונושפת את האוויר לאט כדי שאבא ואמא לא ירגישו, כי מספיק קשה להם גם ככה. פעם בשנה היא עולה לקבר של סבא מתתיהו, בעלה המנוח, מדליקה נר ומספרת לו שיש חיים אחרי המוות, שלא ידאג לה, כי אברם, שעבד בניירות ערך, דואג לה. היא מרוצה מהשמים של ירושלים, שמאירים את הקבר באור ישן ודהוי. מתים לא צריכים תאורה של מאתיים ואט כדי להתקיים, וצריך לסמוך על השמש של ירושלים שהיא מנוסה בענייני מתים ומחממת להם את העצמות בטמפרטורה הנכונה. סבתא אהובה אומרת, “בּוֹבֶּע מַעישֶׂעס, המתים לא מרוויחים כלום מהחום ומהאור, הדבר היחיד שמחזיק אותם זה מישהו שזוכר אותם, ובעניין הזה כל מת והמזל שלו.”
“מה שווה כל הבן אדם,” אמרה סבתא חנה כשנודע לה על האסון של חיים–תום. היא נגעה באנה כמו שנוגעים בזכוכית שבורה. מפחדת לשבור עוד אמרה, “תשתי, אנה, תשתי, את חיוורת כמו שלג.” ומפני שהמשילה את חיוורונה לשלג ולא לקיר או לקמח, שיתפה אותה במחשבה שהלב בנוי מלוחות טקטוניים כמו האדמה ושבאותו יום שני היתה לה רעידת לב בדרגה שבע בסולם ריכטר, הצלעות שלה הזדעזעו, לוח הלב נשבר ופירורי לב נפלו לה לתוך הבטן. סבתא חנה החזיקה לה את היד, ליוותה אותה לכיסא ואמרה, “תשבי, אנה, תשבי,” וסיפרה לה שכלבים מרגישים רעידות אדמה בבטן שלהם כמה שניות לפני שהן קורות. אנה חשבה שאילו היתה לה בטן של כלב, הקיץ הזה היה מקסים כמו שהוא אמור היה להיות. מה שלא יהיה, אם בגלגול הבא ייגזר עליה להיות כלב, היא תשתדל להיות הכי כלב שהיא יכולה.
אבל בינתיים קורים דברים גם בגלגול הזה. תהילה, הבחורה הגדולה שריגלה אחריה במקלחת, קמה מהמגבת הכתומה, מתחה ידיים לצדדים, הבליטה את החזה, ניערה את התלתלים האדומים ובאה למזנון. “מה העניינים, מה קרה שלא הסתרקת היום?” נגעה בשיער של אנה באצבעות כבדות מבשר וטבעות.
מי הרשה לה, באותה קלות יכלה להניח יד על המפרקת שלה ולפרק לה את הצורה.
“לא בא לי.” סילקה את הראש הצִדה. “לא עניינו של מישהו אם אני מסתרקת או לא.” אדיסו זקף את האגודל שלו מאחורי הדלפק וסימן לה אחד אפס.
“טוב, טוב, לא אמרתי כלום. אפשר לקבל ספרייט?”
“דיאט?”
“למה דיאט, עשיתי רע למישהו?”
“כן. לי.”
“אני?? לך??” הבחורה הניחה יד על החזה והעיניים שלה נפקחו לגודל של ביצי יונה.
“שנדחפת לי באמצע המקלחת.”
“תשמעי, חמודה, הבחורצ’יק הזה דאג לך, זה כל הסיפור.”
היא לקחה את הספרייט, התיישבה אל השולחן והשקיפה על הכיסא עם המגבת הכתומה והחפצים שהשאירה בסככה. “אז מה, חמישה חודשים אתם לא בבית שלכם?” ינקה מהקשית ברעש ובתענוג.
“סַחתֵין למשרד החינוך שמרשה לכם להבריז ככה מהלימודים.”
“אבא שלי עשה להם ת’מוות עד שנמאס להם ועזבו אותנו שנעשה מה שאנחנו רוצים.”
“מ’זתומרת ת’מוות?” הבחורה רצתה לשמוע על אבא. לה לבדה לא היתה מספרת, אבל אדיסו יצא מהתעלה הצרה שבין הדלפק לקיר ובא גם הוא לשמוע.
ראתה ארבע אוזניים מחכות לה, תפקיד ראשי בהצגה זה לא משהו שקורה לה בכל יום, ולא חשבה פעמיים. “הם אמרו לאבא שאם הוא מפסיק לנו את הלימודים בראשון במאי, הוא עובר על חוק חינוך חובה והם יתלוננו במשטרה. הוא אמר להם שהוא לא מפסיק לנו שום לימודים, כי מה שנלמד בים שום בית–ספר לא ילַמד אותנו. לפגישות הראשונות אִתם הלך במכנסיים ארוכים וחולצות עם צווארון, אחר–כך אמר לאמא, ‘אני משנה טאקטיקה,’ ולבש גופיית פסים אדומה, מכנסיים קצרים, נעל קבקבים ולא התגלח. אמא אמרה לו שהוא נראה כמו אחד שברח מכלא רמלה.
הוא לא דפק בדלת של המפקחת הראשית ונכנס, והיא זינקה מהכיסא ואמרה, ‘מר חייט?’ ‘טיילור בשבילך,’ תיקן אותה. ‘אה, לפני שנהייתם חייט הייתם טיילור?’ ‘בדיוק להפך,’ אמר ויצא מהמשרד שלה, שרק במסדרון ‘יוּ אַר מַיי סאן שיין’ והקבקבים שלו דפקו במסדרון של הפיקוח.”
“גדול. מדהים אבא שלך, מדהים!” הבחורה צחקה וינקה אוויר מהפחית. “נו, ומה קרה אחר–כך?”
“עזבו אותנו שנעשה מה שאנחנו רוצים.” היא התנשמה, לא מורגלת בסולו ארוך, הורידה עיניים והצטערה. עשתה שטות שהדליקה אותה על אבא יותר ממה שהיא דלוקה עליו בין כה וכה.
“האמת? אחלה של בית–ספר הים הזה, צודק אבא שלך,” אמרה הבחורה, ושאבה את הטיפות האחרונות של הספרייט. “טוב, ילדוּדֶס, אני הולכת לשזף את הפּוּלקֶס שלי.” קמה, שילמה וחזרה אל המגבת שלה, משכה את השמלה למעלה והפנתה את הירכיים הערומות שלה לשמש.
“מטגנת אותם,” אמר אדיסו, והלך לשטוף את הכלים שהצטברו בכיור.
השמש השחילה חוט של אור בתקרה והאור ירד אל השולחנות, התנגש במלחיות השקופות וטבע במלח. ביום אחר היה האור הטבוע הזה עוצר לה את הנשימה ומוציא ממנה מילים כמו נגוהות וכיסופים. לא היום. הראש שלה כולו במה שיצא מהחיים הזה שהוסיפו לתום. לו יכלה, היתה מאריכה את המוט של המטאטא, עולה אתו לגג, דוחפת את השמש מערבה ומקדימה את השקיעה.
המטאטא הזה הוא ההצלחה הגדולה של הקיץ, שבעה שקלים בשוק הכרמל וכל–כך הרבה נחת. חוץ ממה שהוא עושה לפירורים של הבאגטים ולחול, הוא מפרק את העצבים של אבא ואמא ועושה להם מה שעשרים סיגריות לא יעשו. כשהחיים עולים לאמא עד כאן היא תופסת אותו ומתקיפה את התקרה, קורעת קורים, מבהילה עכבישים צעירים, רואה אותם מתרוצצים אבודים בין חוטי ריר קרועים ומצטערת. לא פעם אמרה, “הלוואי וידעתי לתקן קורי עכביש קרועים.” טוב, זה היה לפני שקרומי המוח של הילד שלה נקרעו. לשחפים יש קרומי שחייה בין האצבעות, אבל זה לא שייך.
בעצם זה כן. הם היו שם כשזה קרה, ניקרו לחם וראו הכול.
מאז שהתהפך העולם החיים עולים לאמא עד כאן לעתים קרובות. היא גונבת דקות רצופות מהמזנון ומסתכלת על הים, ובבת אחת מורידה עיניים אל הציפורניים כאילו רשום לה מספר זוכה בלַק שמתפורר על הציפורן. אבא רואה, בולע את הלחיים ומאיים על הים באצבע, “חכה חכה, בן זונה, אנחנו נקרע אותך כמו דג, ים סוף היה קייטנה על יד מה שנעשה לך.”
בלילות היא שומעת את הנשיקות שלהם, המריבות, הדאגות, הכול. הווילון שתלו באמצע הצריף בשביל שיחצה את החלל ויעשה חדר הורים וחדר ילדים לא שווה גרוש, וילון של מקלחת. פלסטיק זול ועלוב. הלילה פחדה אמא מתוך שינה ואבא אמר לה, “תישני, חלי, תישני, מותק.” אחר–כך קם ויצא מהצריף והלך להשתין בים.
לדעתו זה הדבר הכי טבעי לעשות, כי ממילא כל המים בעולם באים מאותו מקום והולכים לאותו מקום, ורק בני אדם מפרידים מים ממים כמו שהם מפרידים כל דבר, שחורים ולבנים, צעירים וזקנים, עניים ועשירים, בריאים וחולים. שוכחים שכל זמן שחיים כולם נושמים חמצן ופולטים דו תחמוצת הפחמן, וכשכבר לא, כולם, בלי יוצא מן הכלל, משאירים גולגולת ריקה, כולל משה רבנו ושקספיר ומרלין מונרו. אנה חיכתה לו שיחזור ובינתיים ספרה כוכבים בחור של הקרש השבור בתקרה. אלפי נצנוצים מהבהבים מילאו את החור, פירורי זהב של כוכבים טחונים. יופי שלא מהעולם הזה. אולי זאת השיטה של אלוהים להתנצל או לפצות באופן חלקי. היא שכבה ערה וחיכתה לו. הריח של הים היה חריף ומלוח כמו ממרח אנשובי, חדר מהלוחות של הצריף, מהסדקים ברצפה, מהשקעים של החשמל, מהנשימות של הנמלים ותולעי העץ. הצריף היה כמו ספינת דייגים ישנה ומשפחת חייט– טיילור עולה ויורדת, שטה ומתנדנדת. אפשר לחשוב, סך הכול שתי חמישיות של המשפחה, אמא והיא. המיטות של חיים–תום ושל נעמי היו ריקות, וגם של אבא, שהלך להשתין בים ונתקע.
“למה את לא עושה כלום? תכתבי במחברת שלך, תקראי ספר, משהו,” אמר אדיסו, “לא טוב שאת כל היום חושבת. אם בא לך, את יכולה לקלף תפוחי אדמה. לטובתך אני אומר את זה, יותר מדי מחשבות יעשו לך עצבים.”
הוא תקע קיסם בין השפתיים והלך למטבח. אמצע הצהריים כבר עבר. הבחורה כיסתה את הרגליים וזזה לצל, הניחה את הידיים מתחת לעורף ושכבה כמו סלע שמעולם לא דרכו עליו. הסתכלה על המצח הגלוי שלה וחשבה, תפוח אדמה קטן ינחת מעל הגבות שלה, והלך הסלע. קמה למטבח לבחור אחד מהעגולים, אלה שהגורל שלהם להיות צ’יפס. אדיסו שתק. הוא עבד כמו מכונה לקילוף תפוחי אדמה, לא שאל מה ולמה. נעמדה על המדרגה העליונה של הרמפה, איזנה את היד בקו אווירי עם המצח של הבחורה, כופפה את המרפק, משכה את הזרוע, הטילה את האגרוף קדימה, זרקה, התערערה, וכמעט נפלה. תפוח האדמה עף ככל יכולתו, איבד גובה באמצע המסלול וצנח בחול. מטומטמת. חשבת שיד שלא שוקלת קילו תנצח את המשקל העצום של האטמוספרה ואת הפרוטקציה שאלוהים עושה לבחורה הזאת? נאחזה במעקה ושני פרפרים צהובים עפו משמאל לרמפה וחזרו לימין, הסתחררו סביב עצמם ונצמדו זה לזה כאילו איבדו כתובת. חבל, החיים שלהם כל–כך קצרים ומתבזבזים על טעויות, לא יודעים שאין פרחים בים, שגם פטרוזיליה לא תצמח בחול הזה, דקיקים כמו נייר ואין להם איפה להחזיק את הצער. הלוואי שפרפרים יודעים לבכות, לפחות זה.
“למה עשית את זה?” הפנים של אדיסו היו אל הכיור והאצבעות שלו חיטטו בצנונית וגירדו ממנה בוץ.
“רציתי להציל אחד מהמחבת. ת’יודע איזה נחַס זה להיות צ’יפס?”
“עכשיו יירקב בשמש, יותר טוב?”
“ת’רוצה באמת לדעת למה? כי מעצבנים אותי אלה שחוטפים לעצמם חתיכה גדולה של מזל ולא משאירים לאחרים.”
“כל אחד והמזל שלו,” אמר, כאילו בחיים לא קינא במישהו, כאילו זה בסדר גמור שאחד משתזף לו בנחת, מרים יד וקורע חתיכה מהשמים, והשני לא יודע מאיפה להתחיל ואיזו צרה לספור קודם. התיישבה על שרפרף במטבח, על יד הפח, הריחה את העמילן שהפרישו הקליפות של תפוחי האדמה והצטערה. מה את רוצה ממנו? מה את רוצה ממנה? לא היא דפקה לך את הקורדינציה, לא היא פתחה לחיים–תום את המוח. אגורה אחת לא תרוויחי מזה שהיא תהיה פחות שמנה, פחות יפה, פחות מרוצה, אפשר לחשוב שעשרה קילו של מזל שירדו ממנה ירוצו ישר אלייך.
“מה שעה?”
“ארבע.” אדיסו לא צריך שעון, הוא יודע שבארבע מאירה השמש את השמן בבקבוקונים שעל השולחנות ובחמש היא עוזבת את הרמפה והשמן נהיה צהוב מָט. לפני פחות מחודש זה היה בשש, הימים מתקצרים. בשלושים באפריל הם שמו מזוודה על הרצפה בסלון שלהם בקריית יובל וארזו ציוד לחמישה חודשים.
אבא אמר, “שימו רק דברים קלים כמו שאורזים כשסומכים על החיים.” והם באמת סמכו, אבל החיים לא ספרו אותם. בקרוב הים יהיה אפור וסוער, המתרחצים יביטו יותר בשמים מאשר בים וישקעו במחשבות. סיכוי טוב שישכחו דברים במקלחת. השחפים, כולל השניים שראו הכול, יעמדו על המזח כמו מקלות כביסה על חבל, יעשו משמר כבוד ללהקות של החורף, ומשפחת חייט–טיילור תחזור לקריית יובל להמשיך את החיים מהמקום שהפסיקה אותם.
טוב, לא ממש. התקוות שהביאו אתם לכאן בראשון במאי היו פי אלף יותר כבדות ממה שיחזירו אתם בסוף ספטמבר. השכנים יעמדו בחלונות, יראו אותם מוציאים את הפקלאות מהבגאז’ של המאזדה ויגידו, עובדים אלה כמו חמורים כל הקיץ ותקועים עם המודל 92 שלהם. אם לא הסיפור של חיים–תום, היה להם הקיץ צ’אנס להתקדם למודל 98 , ואפילו ל– 2000 , יכלו להכפיל את מספר הקליינטים אילו הוסיפו לתפריט לחמניות חומות מקמח מלא שיזכירו ללקוחות את האדמה, שהיא הדבר הבריא ביותר בעולם, כי מה שלא עושים לה, דורכים עליה, פוצעים אותה, מרסקים, היא אף פעם לא מתה. אבל למי היה ראש. הלוואי שהחיים שהוסיפו היום לתום יגלגל את המזל חזרה ומה שלא עשו השנה יעשו בגדול בשנה הבאה, יביאו לחמניות עם שיבולת שועל ועגבניות מיובשות, יבשלו דוחן וקינואה ומרק מלפפונים קר. לקוחות יעמדו בתור, יחכו שיתפנה שולחן ויריבו, סלח לי, אני הייתי כאן לפניך. לפניַ? שכח מזה, הלכת לשירותים, הלך עליך...
עכשיו ישבו במזנון ארבעה, שתיים אכלו ארוחה של ממש ושניים שתו קפה הפוך ואפילו לחמנייה קטנה לא הזמינו. השמש התחילה לאבד גובה והצהיבה את הגלים. הבחורה אספה את השיער, אספה את החפצים וקיפלה את המגבת הכתומה. לא נשאר הרבה זמן לחכות. אם יש חדש אצל חיים–תום, המאזדה תרד לחוף בדהרה, הפנסים והמנוע יכבו במכה והדלתות ייפתחו וייטרקו בבום. יום שלם הפכה בזה, הסירה גלדים של פצעים מהברכיים, כרסמה ציפורניים, חיטטה באף, נטפלה לגוף שלה וגירדה ממנו כל ריר וקליפה. “מחשבות מביאות עצבים,” אמר אדיסו. עכשיו קילף תפוחי אדמה. הידיים שלו זריזות, העיניים על הסכין והקליפות נופלות ארוכות ודקות ועושות לו שבילי חלב בין האצבעות. פתאום הרים אליה עיניים. “איך קרה לאח שלך?”
“הוא נפל. ‘סתכל על התפוח אדמה שאתה מקלף, חצי הולך לזבל, לא חבל?”
“איך נפל?”
“כמו שנופלים.”
“מה, כאילו הלך ופתאום נפל?”
“פתאום, בטח שפתאום,” אמרה, וכאב ראש שלא מהעולם הזה תקף אותה.
“רוצָה מים?”
“מה פתאום מים. רק שקט ושום דיבורים, זה מה שאני רוצה,”
ואיך שנהיה שקט חרק הכורכר. הצמיגים של המאזדה התגלגלו עליו איטיים וכבדים ונעצרו על יד המזנון. הפנסים דלקו, המנוע פעל, היד של אמא פתחה את הדלת הימנית והתעכבה על הידית.
“אתה בא?” שאלה.
“אני בא,” ענה אבא בקול של אחד שקראו לו להיכנס לרופא שיניים. הוא הקים את עצמו לאט, יצא מהמאזדה ואמר, “תראי, חלי, ים כזה ירוק מזמן לא היה לנו.”
“כמו תה סיני,” היא אמרה, ופתחה כפתור בחולצה הצנועה שלבשה בבוקר ונשמה עמוק.