ספונג'ה וסיפורים קצרים

ספונג'ה

אחרי מותה של אמי ישבנו אצל עורך הדין, שני אחי ואני. עורך הדין, שאת שמו לא הכרנו, התגלה עכשיו כאדם לא צעיר ובעל משרד פשוט, נטול סממנים של יוקרה. הוא הכניס כיסא נוסף לחדר וביקש שנשב. ישבנו בשורה מול השולחן המשרדי שלו. היינו מתוחים. עניינים של חלוקת ירושות היו זרים לנו ומעמד 'קריאת הצוואה', כפי שכינה אותו, הדיר שינה מעינינו. מעולם לא העלינו בדעתנו את האפשרות שהורינו יכתבו צוואה, לא דמיינו שיפנו לעורך דין. ייתכן שהדברים לא פשוטים כמו שחשבנו. "אולי יש לנו עוד אח," אמר איציק, אחי הגדול. "אולי אחד מאתנו מאומץ וזה מה שרוצים לספר לנו," הוסיף השערה נוספת. מה פתאום מאומצת, חשבתי, אני הרי כל כך דומה לאבא. איציק אולי מאומץ.

"חברים, בואו נתחיל," פתח עורך הדין, אחרי שהביא שלוש כוסות מים על מגש והתיישב בכיסאו.

"ביקשתי שתבואו הנה היום לצורך קריאת הצוואה של אמא שלכם. היא פנתה אלי קצת אחרי שאביכם נפטר וביקשה להסדיר את חלוקת הרכוש לאחר מותה."

"היא הכירה אותך קודם?" שאל ארז, אחי הצעיר.

"לא. לא נפגשנו עד אז."

"מוזר איך שהיא הגיעה דווקא אליך," אמר ארז.

"מה מוזר בזה?" שאל איציק, אחי הגדול. "יאללה, בואו נתקדם."

"חשוב לי לומר שהתרשמתי שאמא שלכם היתה נחושה בדעתה בכל מה שקשור לצוואה," המשיך עורך הדין. "כמו כן, חשוב לי לציין שהצוואה נחתמה כחוק בנוכחות שני עדים שהעידו על כך שחתמה עליה מרצונה החופשי. אתם רוצים לשאול משהו לפני שאקרא אותה בפניכם?"

לא. ישבנו בשקט וחיכינו להמשך. ארז, שישב לשמאלי, לקח את ידי בידו.

"ובכן, אני קורא:

הואיל ואין אדם יודע את יומו.

והואיל וברצוני לערוך צוואה ולהביע את רצוני האחרון ואת הוראותי על מה שייעשה ברכושי לאחר אריכות ימים ושנים.

לכן אני, החתומה מטה, רחל דקל, בהיותי בדעה צלולה ומיושבת, מרצוני הטוב והחופשי, ללא כפייה, לחץ או השפעה כלשהי, מצווה את רכושי לפי החלוקה הבאה:

כספים וניירות ערך השמורים בחשבון הבנק – לשני בני, יצחק דקל וארז דקל, שווה בשווה.

מקרקעין – ביתי הבנוי ושטח האדמה עליו הוא מוקם – לבתי חנה דקל.

עילת החלוקה לעיל: ספונג'ה.

למנהל עיזבוני ומקיים צוואתי אני ממנה את עורך הדין אלקלעי.

ולראיה באתי על החתום."

ארז עזב את ידי והסתכל בי בפליאה.

איציק קם מהכיסא והתחיל להסתובב בחדר. "זה לא יכול להיות! יש פה טעות," הוא אמר. "זה יותר גרוע מהתסריט הכי גרוע שדמיינתי לעצמי." ואז פנה אל עורך דין אלקלעי וצעק:

"מה זה ספונג'ה, תגיד לי? מה זה ספונג'ה?"

התבוננתי בעורך דין אלקלעי והוא התבונן בי חזרה.

"תראו," אמר, "קודם כל, דבר ראשון מחר בבוקר ניגש לבנק ונראה בכמה כסף מדובר."

"כמה כסף, כמה כסף! שום כסף!" צעק איציק ונופף בידיו. "הם חיו מביטוח לאומי! אתה יודע כמה שווה הקרקע? יש לך מושג בכלל כמה שווה הקרקע? מיליונים! מיליונים! דונם שלם בכרם התימנים! צמוד לנווה צדק! על מה אתה מדבר!"

"איך זה קרה? אני לא מבין איך זה קרה," ילל ארז. הוא פנה אלי, "את שידלת אותה לזה, חני? לא מתאים לך." ואחר כך המשיך לעצמו, "אנחנו משפחה רגילה, יחסים טובים. היא פשוט ירדה מהפסים. למה האפליה הזאת?"

ארז ישב כפוף בכיסא. הוא תלה את עיניו בעורך הדין בתקווה למצוא אצלו תשובה. אחר כך שמט את מבטו אל הרצפה. עורך הדין לא יספק לו תשובות. גם אם ניסה להשפיע על אמא שלנו לחזור בה מהחלוקה הזאת, מן הסתם נתקל בסירוב. הוא לעולם לא יוכל להבין את זרמי הרגש התת-קרקעיים במשפחה שלנו, וגם לא בשום משפחה אחרת. הוא עורך את הדין, הוא לא עורך את הרגש.

ארז ישב בכיסא ומילמל, "אני לא מאמין... איך היא עשתה את זה...? אבא בחיים לא היה נותן לה לעשות כזה דבר..."

איציק עמד בגבו אלי. הוא הרים את זרועותיו והניח על הקיר שמולו את שתי כפות ידיו. הוא נראה כמו מישהו שמנסה לדחוף קיר.

"הסעיף הזה הוא בשבילי," אמרתי בשקט.

"איזה סעיף?" שאל איציק וכולם הסתכלו בי בריכוז.

"הספונג'ה," עניתי. "זו הדרך שלה להגיד לי סליחה על הספונג'ה." הנהנתי בראשי באטיות. העיניים שלי היו לחות.

איציק עזב את הקיר והתקרב אלי.

הזדקפתי בכיסא, העברתי את המבט מאחי הקטן ארז לאחי הגדול איציק ואמרתי:

"אני, מגיל שמונה עשיתי ספונג'ה בבית. כל יום שישי אחרי בית הספר. כל יום שישי. היה לי תפקיד: לטאטא את הרצפה ולעשות ספונג'ה. אבל לא רק בחדר שלי. בכל החדרים. הייתי צריכה לנקות גם את החדרים שלכם, של שניכם. כמו משרתת. מה, לא יכולתם לנקות לבד? אני הייתי מנקה לכם את החדר בזמן שאתם הייתם בכדורגל, או אצל חברים, או שסתם שכבתם בחדר על המיטה והקשבתם למוזיקה. אפילו לא זזתם כשנכנסתי. זה היה התפקיד שלי, של הבנות. הייתי מטאטאה גם את השביל בכניסה. השכנים היו עוברים והייתי מתביישת. בשבילכם הייתי מתביישת, שנתתם לילדה קטנה לנקות לבד. לשכנים אולי כאב לראות אותי ככה, אבל אתם? לא כאב לכם? לא הרגשתם רחמים? אי נוחות לפחות? במשך כל הילדות ידעתי שעושים לי עוול, אתם, אבא, אבל בעיקר אמא, כי אמא היתה זו שהכריחה אותי. זאת היא שלא ויתרה לי אף פעם. ואני כעסתי עליה נורא."

נעצרתי. הרגשתי בודדה מאוד על הכיסא בחדרו של עורך דין אלקלעי. איציק וארז סגרו עלי בנוכחותם, לא נתנו לי לחמוק. לא היתה לי שום כוונה לחמוק. המשכתי.

"אבל הצוואה הזאת, רק עכשיו, בזכותה, אני מבינה שלאמא כאב. היא פשוט לא העזה למרוד. והצוואה הזאת היא המרד שלה. המרד של אמא, ואני מאמצת אותו בכל לבי."

בחדר דממה. פתאום איציק קורא:

"ה... הספונג'ה הזאת... כוס אמק. היא שווה כל כך הרבה? זה בלי פרופורציה לכלום."

"מי אתה שתקבע פרופורציות. הספונג'ה הזאת בנתה אותי, הרסה אותי, אין לה בכלל מחיר!"

"אני מוכן לעשות אצלך ספונג'ה בבית היפה שלך כל שבוע, כל יום אפילו, ושתתני לי שליש מהמגרש. מה את אומרת, חני? קחי כמה שאת צריכה לטיפול פסיכולוגי על הנזק שנגרם לך ונתחלק במה שיישאר."

"לא." עניתי.

"לא?"

"לא. זה מה שאמא רצתה."

"את יודעת מה? אז הנה לך," הוא ניגש לשולחן ובזו אחר זו רוקן שלוש כוסות מים על הרצפה. אחר כך הניח בחבטה את הכוסות הריקות על השולחן וצרח, "הנה לך ספונג'ה. רצית ספונג'ה? אז תעשי ספונג'ה. את מקבלת את הבית של אמא ואבא אז תעשיייייייי..."

אטמתי את אוזנַי בכפות ידי.