מי אני באמת?

מסעה של ילדה צעירה ומיוחדת

פעם היתה ילדה קטנה, מיוחדת במינה. בכל הארץ כולה לא היה אחד שהבין מדוע הילדה הזאת כה שונה. בעוד כולם התלוננו, סבלו ושפטו זה את זה, הילדה הקטנה והיפה הזאת אהבה — היא אהבה את כולם, ואת הכול.

"זה דבר כל כך מוזר," חשבו כולם. "איך אפשר לאהוב טבע ואדריכלות? איך אפשר לאהוב אומנות ולוגיקה? איך אפשר לאהוב את הפופולרי ואת הלא־פופולרי?"

זה היה כל כך זר ושונה, עד שהילדה עצמה החלה לחשוב שהיא אכן מוזרה.

"משהו לא בסדר איתך, את רגישה מדי," אמרו לה. "אכפת לך יותר מדי." וכך חלפו להן השנים, והילדה הקטנה גדלה להאמין שהיא באמת לא שייכת. שהיא כנראה נחתה בכוכב הלא נכון. כולם שפטו אותה עד כדי כך שגם היא שפטה את עצמה.

יותר ויותר היא הלכה והתרחקה מעצמה, מהעצמי האמיתי שלה, מהמהות שלה, בעוד היא מחפשת אישור מהסובבים אותה. היא עבדה מאוד קשה כדי שיבינו אותה, כדי להיות נאהבת, אבל העולם הראה לה אחרת. שוב ושוב הוא הראה לה שהיא איננה מובנת, ולא משנה עד כמה הרעיפה אהבה על אחרים, היא חשה תמיד שאת האהבה הזאת לא מקבלים ולא משיבים, אלא ההפך. שוב ושוב היא חוותה אכזבה, כאב, בגידה, והלב הנדיב והטוב שלה נוצל על ידי אחרים. הם ראו בנדיבות לבה חולשה, ועשו בזה שימוש לטובתם. אך למרות הכול, היא המשיכה לצמוח מבפנים ומבחוץ. היא השיגה הרבה בחייה — הפכה עשירה ומפורסמת, בנתה אימפריה והיוותה השראה לאחרים, אבל בפנים היא דמתה לפרח החשוף לרוחות, עד שהבינה שהעולם בחוץ הוא אשליה. הוא קיים שם רק כדי להיות מראה לדברים שיש לטפל בהם מבפנים.

וכך היא החלה במסע פנימי, והאחרים שימשו לה כלי להתבוננות פנימית. כל מחשבה, כל רגש, הם שיקוף.

התחושות היו קשות, ולעתים גם התעוררו פחד, שוב אשמה, שוב קנאה, שוב כעס, ושוב ושוב. אבל היא מעולם לא שכחה שרק באחריותה נמצאת היכולת לשנות מחשבות, רגשות, רק בפעולות שלה עצמה.

וכך הפכה ההליכה פנימה אל תוך תוכה קלה יותר, בעוד היא עושה את דרכה דרך האנרגיה הקשה, מקבלת אותה ומתנקה ממנה, כדי לפנות מקום לאנרגיה חדשה להיכנס לתוכה ולהתעטף בה. השיקופים הפכו בהירים יותר, והיא התמקדה ברצון שלה להיות זכה ושלווה. היא ידעה שהיא רוצה לשנות את העולם שבו היא חיה, וכדי לעשות את זה, היה עליה לשנות את העולם מבפנים.

לשנות את עצמך משמעותו לשנות את העולם כולו, שכן אנחנו מחוברים זה לזה, כולנו אחד, והכול סביבנו הוא שיקוף, הכול הוא אשליה, הכול הוא האלוהות. כל אחד מאיתנו הוא ניצוץ אלוהי, ולהגיע לניצוץ מבפנים זהו המסע המהותי באמת. לחיות את האלוהות מבפנים, זוהי המטרה שלנו. זאת האבולוציה, וזה גן העדן עלי אדמות, זה השלום, זוהי האהבה, וכה יהי.

שרי אריסון