המהפך

פרק 1
 

החגיגות ההמוניות היו בעיצומן.

ניסים ברששת חגג יחד עם כל המדינה חמש שנים למהפך, ובינו לבינו חגג גם חצי יובל לספיר 2.

מי היה מאמין, רק בת עשרים וחמש, וכבר לפני כעשר שנים הצליחה לשנות את העולם ולרכוש שיאי שנאה מצד ההמונים. בניגוד אליהם ניסים שמר לספיר 2 פינה חמה בלב, כלל אותה בתחושת החגיגיות, והצטער על טעותם של ההמונים, שלא הבינו כמה הייתה ראויה להערצתם ולא לשנאתם. כמובן שלא היה מדובר בספיר 2 כשלעצמה, היא רק ייצגה אצלו אינטליגנציות מלאכותיות שאפשרו את המהפך, ועבורו זו הייתה הבינה המלאכותית הראשונה שאותה הכיר מקרוב שהיה לה קשר למהפך, גם אם מאוד בעקיפין. בעניין זה חבריו חלקו עליו ותמכו בדעת הרוב, אך היו דברים שלא היה יכול לחלוק איתם. הוא ידע את האמת. הוא היה שם לאורך כל הדרך.

הטלוויזיה המרצדת בווליום נמוך סיקרה אירועים רשמיים, שידורים ישירים מחגיגות רבות משתתפים ומתהלוכות קרנבליות ססגוניות, צילומי ליצנים וקוסמים במופעי רחוב, ובעיקר המון חוגג ודוכני רחוב שמכרו במחיר סמלי כמויות אדירות של ג'אנק פוד, משקאות קלים ובירה. החגיגות שהיו בעיצומן כבר יומיים אמורות להסתיים רק מחר בחצות, בתצוגת זיקוקי דינור. החגיגות התנהלו בכל הערים הגדולות, ושמחת הקהל שנסקרה בליווי קריאות נרגשות של הכתבים הצליחה לא אחת להבקיע מבעד למסך הטלוויזיה ולסחוף גם אותו, השרוע למחצה בכורסת הטלוויזיה.

בערב החגיגות הראשון הוא נכנע לשכנועיה של דפנה, אשתו, שרצתה לרדת אל ההמון שברחובות. הם ירדו והצטרפו לחוגגים שעשו את דרכם לעבר אחת הבמות המרכזיות שבכיכר הסמוכה לדירתם. לשמחתו, הדוחק והרעש, המהומה והצפיפות עשו את מה שהוא לא הצליח, והבהירו לזוגתו שהם כבר מבוגרים מדי למהומה ודוחק שכאלה, ועוד לפני שהגיעו לכיכר היא הציעה לוותר על הרעיון ולחזור הביתה.

על מנת להימנע מתחושת תבוסה מוחלטת הם חזרו עמוסים בנקניקיות שמנמנות עטופות בלחמניות טריות עם חרדל וכרוב חמוץ, בשתי כוסות בירה חד פעמיות של חצי ליטר, שרבע מתכולתן שתו בדרך, ובדלי ענק של פופקורן ריחני. הם זללו בהנאה את הנקניקיות והבירה מול הטלוויזיה, וניסים פיתה את דפנה להשתהות שם עוד קצת בעזרת כוס תה ירוק שהתנדב להכין. שהרי מן המפורסמות שאין כמו כוס תה ירוק לאחר אוכל כבד כנקניקיות. אגב הנקניקיות, כל אחד מהם טרף שתיים מהן עד תום, כולל הלחמניות הרכות והספוגות במיציהן.

לאחר שסיימה לשתות את התה פרשה דפנה לחדר השינה. היא הבינה לרוחו ולא ניסתה להשפיע עליו, אך נמאס לה כבר מהשידורים האין־סופיים האלה והעדיפה לצפות בסדרה בכבלים, בהניחה לו לשקוע בשידורים ובאמצעותם לקחת חלק בחגיגות עד שהעייפות תכריע אותו. כך לבד בכורסה מול הטלוויזיה המרצדת בווליום נמוך, ותוך כדי לעיסת הפופקורן שמלכתחילה נועד רק לו, הרשה לעצמו ניסים לרחף למקומות ולזמנים אחרים, ולהתבסם בזיכרונות.

הנוסטלגיה הנעימה נקטעה במהדורת חדשות שהגישה הקריינית הנאה, זאת שמקריינת תמיד בנימה אובר־דרמטית. בדרך כלל היא הרגיזה אותו, אך הפעם הוא היה נינוח וסבלני ולא החליף ערוץ. בפתיחת המהדורה הציגו קדימון לכתבה הצפויה בהמשך, שסקרה את משפטו של אברהם בן־צור, אחד מעשירי הארץ. בקדימון הוא נראה יוצא מבית המשפט מוקף בשוטרים, ואחריו פמליית עורכי הדין שליוותה אותו כצל לכל אורך המערכה המשפטית. המצלמה התמקדה באזיקים שעל ידיו, וברקע דיווחו שבערב החג גזר עליו בית המשפט שמונה שנות מאסר בפועל, הלאמת הכספים שאותם העלים מרשויות המס, וקנס של שמונה מאות אלף שקלים.

המשך הדברים אבד ברושם שהותיר בו גזר הדין החמור. אברהם בן־צור כבר לא היה צעיר – לדעתו הוא היה לפחות בן שבעים – והדהים אותו שנגזר עליו מאסר בפועל כל כך ממושך. למיטב זיכרונו היה זה הנאשם החמישי בשיעור קומתו של בן־צור שבית המשפט החמיר איתם ויישם את חוקי העונשין החדשים על העלמות מס. גם ארבעת הקודמים היו מגבירי הארץ, ואת המשפטים של כולם אפיינה המהירות והנחישות שבה התנהלו, בלי להסכים לעיכובים שניסתה להשיג ההגנה. גם את הערעורים בכל הערכאות השלימו בזמן קצר להפליא, תוך מתן קדימות ובלי להסכים להקל בעונשם, ואפילו הבקשות לדחיית היישום של עונשי המאסר נדחו, למרות שהיה מדובר במאסר של שנים ארוכות. זה היה ברור שלצד החגיגות לציון המהפך רצו הרשויות להעביר מסר בלתי מתפשר, שלפיו לא תהיה עוד התייחסות מקלה של בתי המשפט לעברייני צווארון לבן. להפך, היחס לעברות האלה ובעיקר להעלמות מס יהיה מחמיר ויכלול גם עונשי מאסר כבדים הנקובים בחוק. הסקירה החוזרת לגזר הדין של בן־צור, שכבר פורסם לפני שלושה ימים בכתבה מיוחדת ביום החג, לא הייתה מקרית. היא נועדה להדגיש לכל את נחישות הרשויות.

בשעתו כאשר פרסמו את החוקים החדשים הוא לא האמין שהיישום שלהם יהיה ככתבם, וכששמע את שמות החשודים הראשונים בעברה עליהם היה משוכנע שאותם לא יכניסו לכלא. הן הכלא נועד לאנשים הפשוטים, בעוד הם הסתייעו בפרקליטי צמרת שהצליחו תמיד לרקום עסקות טיעון שהשאירו את לקוחותיהם מחוץ לכלא, או מקסימום עם עבודות שירות. אך הוא טעה ואיתו רבים אחרים, וטוב שכך. כליאה ממושכת הייתה הסנקציה היחידה שהייתה יכולה להרתיע את האנשים האלה, מפני שעבורם הקנסות היו סיכון מחושב, פריט בתחשיב ניהול הסיכונים למקרה שייתפסו, בעוד שריצוי שנים בכלא היה סיפור אחר לחלוטין.

"חל שיפור במצבה של הפצועה בתאונת הדרכים מהבוקר. פציעתה מוגדת כעת כבינונית ולא נשקפת עוד סכנה לחייה..." המשיכה הקריינית בדידקטיות המייגעת כשעברה לנושא הבא, אך זה הספיק לו. הוא הדמים את הקול בטלוויזיה וקם לשירותים.

"שמעת על בן־צור?" קרא כשעבר על פני הדלת לחדר השינה. "הוא חטף שמונה שנים בפנים, ויש כתבה שלמה על המשפט שלו בערוץ 13."

"זה לא חדש, כבר דיווחו על כך לפני כמה ימים. מה שהוא חטף ממש מדהים, אבל הוא בטח יערער."

"זה לא יעזור לו. לאף אחד מהקודמים זה לא עזר," השיב, אך לכך כבר לא הייתה תגובה. זו הייתה דרכה להבהיר שהיא מיצתה את הנושא וחזרה לסדרת הטלוויזיה שהמשיכה להתנגן בחדר השינה.

הוא הבליע אנחה ונכנס לשירותים.

פרק 2
 

גיורא אבן היה מתוח. התחושה שמישהו עוקב אחריו לא הייתה זרה לו. היא הייתה נוכחת מאוד בחלק חשוב משנותיו כבוגר, שבהן שירת ביחידות עלומות מעבר לים. אז התחושה הייתה במקומה, והיו לו סיבות רבות להיזהר מגורמים עוינים. לאחר שעזב את יחידות השדה ועבר לתפקידים עורפיים, הוא הצליח בהדרגה להשתחרר מהפרנויה וכמעט שכח ממנה.

אך לאחרונה היא חזרה.

הוא לא היה יכול לשים את האצבע על הרגע שבו היא שבה ללוות אותו ביציאותיו מהבית. זו הייתה אותה תחושה עמומה שמישהו מביט בו, שעוקבים אחריו. למרות מאמציו לאתר במי מדובר, לא הצליח לזהות שום דבר קונקרטי. בעבר היה זה מין חוש שישי שהציל אותו מכמה מצבי ביש, אבל מאז חלף זמן רב. כמעט עשרים שנה חלפו מאז יצא לאזרחות, ולפני כן שירת כעשר שנים ביחידת מודיעין עורפית, לכן היסס כמה נכון לתת לתחושה ההיא את המשקל שהיה לה בשעתה.

בחברה התוכנה שבראשה עמד היה לו אחראי ביטחון מנוסה, שאליו היה יכול לפנות עם חשדותיו, אבל הוא חשש לעשות צחוק מעצמו והעדיף לגשת אליו רק כאשר תהיה לו יותר מסתם תחושה עמומה. הוא ניסה לשכנע את עצמו שלא הגיוני שמישהו יתנכל לו אחרי כל כך הרבה שנים, אבל דווקא מחשבה זו, שאמורה הייתה להרגיע, העלתה בזיכרונו דמויות מהעבר וכאלה בהווה שהיו שמחים להתנכל לו.

הוא קיווה שמדובר בהפרעה חסרת יסוד שתיעלם מעצמה, אך בכל פעם שיצא לרחוב חזר חוסר השקט והדגדוג ההוא הבלתי ממוקד אך כל כך מוכר בעורף. למורת רוחו זה לא התמצה בפרקי הזמן שהיה ברחוב, ועקבות התחושה ליוו אותו גם אחר כך ופגעו בשלוותו. במצוקתו הוא הוציא מהכספת את אקדח השירות שהחזיק ברישיון, ניקה אותו והחל לשאת אותו טעון בכל יציאה מהבית. משקל האקדח בחגורתו לא פתר את תחושת הרדיפה, אך הקל עליו להכיל אותה.

אבל כדרכה של הפרעה, שינוי ההתנהגות לא הסתכם בנשיאת האקדח, ובהדרגה זה השתלט על היבטים נוספים בהתנהלותו היום־יומית. כתולדה של התרגולות מן העבר הרחוק שנחרטו בו, הוא שינה התנהגויות ושבר את שגרת יומו. צעידת הבוקר הייתה הקורבן הראשון. בימים כתיקונם הוא התחיל את יומו השכם בבוקר בצעידה במסלול קבוע בפארק הסמוך, ואהב לראות את העולם המתעורר לאיטו. כחלק מהשינוי הוא דחה את ההליכות שלו לשעות מאוחרות יותר, בהקפידו ללכת רק ברחובות מרכזיים, וגם ביניהם שינה בצורה אקראית מיום ליום. הוא דבק רק בדבר אחד מהליכת הבוקר הוותיקה, במכסת המינימום של עשרת אלפים הצעדים ביום. חוץ מזה הוא ביטל לחלוטין את היציאות הבלתי חיוניות מהבית או ממשרדי החברה, מה שלא היה קשה במיוחד, כיוון שבלאו הכי לא נהג להסתובב סתם כך בקניונים או בחנויות. את הקניות של צרכיו השוטפים עשה באמצעות שליח קבוע, יגאל, סטודנט למשפטים, שמדי יום רביעי ביצע את הקניות והשליחויות שלו לפי רשימה שהיה מעביר אליו ביום שלישי בערב. בדרך כלל היה מדובר רק בקניית מצרכים קבועים בסופרמרקט, אם כי לעיתים התבקש גם לאסוף מחנויות שונות רכישות שביצע גיורא באינטרנט. עוד לפני גל הפרנויה הנוכחי הוא ניהל אורח חיים סגפני למדי, למרות היותו מוקף בשפע. הוא מיעט לצאת מדירתו בערבים, למעט לארוחות ערב נדירות במסעדות, שעל פי רוב היו פגישות עבודה, והעדיף לארח בדירתו המרווחת מספר מצומצם מאוד של חברים קרובים.

הוא לא הגדיר את עצמו כמסתגף, ופשוט היה לו נוח להתנהל כך. לכן הופתע מהתשוקה הפתאומית שאחזה בו בערב השני של החגיגות לציון חמש שנים למהפך, התשוקה לחוות בצורה ראשונית את שמחת הרחוב. נחילי חוגגים הציפו את כל הרחובות המרכזיים, כולל זה שלמרגלות בניין מגוריו, ופתאום התחשק לו לקחת חלק בזה. תחושת הרדיפה שככה ונדחקה לאחר שני ימי החג שבהם שהה בבית, ובהחלטה ספונטנית חרג ממנהגו וירד לרחובות ההומים. אומנם רגע לפני שיצא את הדירה חש דקירת דאגה ותהייה באשר לחוכמה שבמעשיו, אך הוא כבר היה להוט לצאת, וכדי להתמודד עם הדאגה לבש מעילון קיצי קל מעל החולצה, שאפשר לו להסתיר את האקדח שתקע בחגורתו.

הרחוב קיבל את פניו בחבורות צעירים צוהלים, ובמהרה עליזותם הדביקה גם אותו. הוא הלך ברחובות המרכזיים והקהל הרב שבהם העניק לו תחושת ביטחון. היה משהו משכר ונפלא להרגיש חלק מנחילי האנשים הרעשניים, ששרו וצחקו בקול והתקדמו בעליצות שלא נפגמה כהוא זה מהדוחק שבמדרכות הצפופות. כבר המון זמן שלא הרגיש כל כך משוחרר ונפעם, והאופוריה המדבקת אפפה אותו והשכיחה את כל חששותיו.

אבל ההתפעמות המהנה לא נמשכה זמן רב, כי פתאום הכתה בו מחשבה שהפכה את הנעימות על פיה. הרי ההגנה שבדוחק הייתה מטעה. הדוחק היה יכול להסתיר גם עוקב מתנכל, ולאפשר לו להגיע עד אליו ממש, בלי שיוכל להבחין בינו ובין אנשים תמימים שלידו. מחשבה זו החרידה אותו, והחרדה התעצמה בלחץ הפיזי של ההמונים שסגרו עליו והתחככו בו מכל עבר. הוא החל לפלס דרך בגסות אל השוליים, לעבר הקירות שהיה בהם להעניק לפחות צד אחד נקי מאנשים ובטוח יחסית. המחאות והקללות של אלה שדחף בדרכו לא הרתיעו אותו, והוא המשיך להתקדם כך עד שהגיע לחלון ראווה של חנות רהיטים גדולה.

הוא נשען על החלון הצונן מתנשם ומתנשף, ובמאמץ רב השתלט על נשימתו המהירה, מודע לכך שעליו להיזהר מהיפר־ונטילציה שעלולה לטשטש אותו. כאשר התעשת במקצת החל לנוע לעבר ביתו, וכל הזמן נשמר ונשאר צמוד לקירות. המצוקה לפתה את ליבו, זיעה ניגרה על פניו ועל גבו, והוא גידף ללא קול את טיפשותו. למראה בניין מגוריו שנראה במרחק שני בלוקים ממנו הוא התעודד והאיץ את צעדיו.

כשחבורת צעירים דחקה אותו אל הקיר הוא לא הזדעק. זה כבר קרה לו כמה פעמים בדרך. רק לאחר רגע קט קלט שהם לא התנגשו בו במקרה בגלל הדוחק, אלא נדחפו לעברו בכוח על ידי גבר גבוה בקפושון. רמת האדרנלין שבדמו קפצה לשיא חדש כשהבין שמשהו לא טוב קורה. הוא שלח את היד לתוך הז'קט בכוונה לאחוז באקדח ולהיות מוכן לכל מקרה, אך לא הספיק להגיע אליו. המכה שהסיטה את ידו והכאב שפילח את שיפולי בטנו הפתיעו אותו, משום שהאיש בקפושון שאותו זיהה כמקור הסכנה היה רחוק ממנו. בשנייה הראשונה זה כאב כמו מכת אגרוף קשה בבטן, ואז הרגיש שנוזל חם מרטיב את חזית חולצתו, וכשהסתכל ראה שהוא מדמם. שיט, הם היו שניים, הספיק לחשוב במרירות שהתפוגגה יחד עם הרעש, שנבלע בשקט שלא מן העולם הזה שאפף והדמים את הכול. הוא עוד הספיק להבחין שרגליו בוגדות בו ושהוא קורס אל המדרכה המזוהמת בניירות ובכוסות חד פעמיות, ואז עולמו החשיך.