מתנתו של טאלוס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מתנתו של טאלוס
מכר
מאות
עותקים
מתנתו של טאלוס
מכר
מאות
עותקים

מתנתו של טאלוס

4.7 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: מירב איגר
  • הוצאה: שלגי הוצאה לאור
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 205 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 25 דק'

תקציר

טאלוס קאליאקיס, הנסיך הצעיר של אגון, מצא את המתנה המושלמת לנשף היובל של המלך אסטראוס – הופעה של הכנרת המוכשרת, אמלי קרטרייט. הנסיך הלוחם חצה את כל אירופה כדי למצוא את המועמדת המושלמת שלו, והוא לא יסכים לקבל תשובה שלילית.
אך השמועות אומרות שאמלי לא תוכל להופיע, וכעת טאלוס מסתיר אותה בווילה שלו, שם רומזים המקורות שהוא זוכה להופעה פרטית ביותר. כאשר המתח עולה, לא יעבור זמן רב עד שהמנגינה שלהם תתפתח למארש חתונה מלכותי.

מהדורה ראשונה ראתה אור בשנת 2020.

פרק ראשון

1

טאלוס קאליאקיס הרכין את ראשו ושפשף את עורפו. דבריו של היועץ פילחו את ליבו.

כשהביט אל שני אחיו, קרא את הצער על פניהם.

אסטראוס קאליאקיס – מלך אגון, סבם – גוסס.

הליוס, הבן הבכור מבין שלושת האחים ויורש העצר, שילב את ידיו ולקח נשימה עמוקה לפני שהפר את השקט. "עלינו לקדם את חגיגת היובל."

כל אגון התכוננה לחגוג את חמישים שנות מלכותו של אסראוס. הכול תוכנן לסוף הקיץ, שישה חודשים מעכשיו. היועץ האונקולוגי אמר שבשום פנים ואופן הוא לא יחזיק מעמד עד אז.

טאלוס כחכח בגרונו לפני שדיבר. מיתרי קולו לא היו מעולם כה צרודים. "אני מציע שנתרכז בחגיגת היובל שלו ונבטל את שאר החגיגות – כולן מיותרות. בואו נהפוך את האירוע הזה לנשף גאלה."

"מסכים," אמר תזאוס, האח האמצעי, והנהן. "עלינו לקבוע את התאריך לאפריל – בעוד שלושה חודשים. אין זמן מספיק להכנות, אבל בעזרת אנשי החצר נוכל לעשות זאת ואפילו היטב."

מאוחר יותר מתאריך זה כנראה סבם כבר לא יהיה בחיים. חודשיים של כימותרפיה אינטנסיבית יקנו לו זמן ויכווצו את הגידולים שהתפשטו באיבריו, אבל הם לא יירפאו אותו. מאוחר מדי לזה.

 

חודשיים לאחר מכן

טאלוס קאליאקיס עשה את דרכו לחלק האחורי של אולם המופעים שבו שכנה התזמורת הלאומית של פריז. הוא הבחין בטפטים הדהויים המתקלפים, בשטיח המהוה שנראה מבוגר משלושים-ושלוש שנותיו, בתקרה המוכתמת בכתמי רטיבות... לא פלא שהמבנה היה על סף הריסה. מבין כל בתי התזמורות שבהם ביקר בחודשיים האחרונים, המתקנים כאן היו ללא ספק הגרועים ביותר.

אבל הוא לא היה כאן בשביל המתקנים. הוא הגיע לכאן בגחמה של רגע, כשהתאכזב מהכנרים בכל התזמורות הגדולות האחרות בצרפת, כמו גם מהתזמורות הגדולות של יוון, איטליה, ספרד ואנגליה.

הזמן הלך ואזל.

מה ששיער שתהיה משימה פשוטה, הפך למרתון של תלאות.

כל מה שרצה היה למצוא את המוסיקאי האחד והמיוחד, מישהו שיוכל לפרוט על קשת הכינור ולגרום לליבו להמריא כפי שסבתו עשתה כשהייתה בחיים. הוא לעולם לא יטען שיש לו אוזן מוסיקלית, אבל הוא היה בטוח שכשישמע זאת, יֵדע.

הכנר הנבחר יתוגמל בכבוד לנגן את הלחן האחרון שכתבה סבתו, בליווי תזמורת משלו, בחגיגת היובל של סבו.

ממש עכשיו עמדו בתור תריסר כנרים של התזמורת הלאומית של פריז, מוכנים להיבחן.

הוא רק רצה שזה ייגמר.

החלק החלש וחסר הסבלנות שבו דרש ממנו כבר לבחור מישהו. כל מי שנבחן עבורו עד כה היה מקצועי ומוכשר בנגינה, והצלילים שנבעו מכליהם של המתמודדים היו תענוג לאוזניו של כל אחד. אבל הם לא היו תענוג לליבו, ולראשונה בחייו ידע שהוא צריך לבחור את האדם הנכון על סמך ליבו ולא על סמך מוחו.

לחגיגת היובל של סבו הוא לא יקבל – לא יכול לקבל ‒ דבר מלבד הטוב ביותר. לסבו הגיע לא פחות מזה. זיכרונה של סבתו היה ראוי ללא פחות מכך.

מוקף במנהלי תזמורות, ובעוזר-מתרגם שהביא, הם הפכו לטור עורפי במסדרון צר במיוחד. זה היה כמו להיות בגרסה אפלה של המבוך המפואר בגני ארמון אגון.

הכנרים ישבו מסודרים בתור מאחורי הקלעים, ושאר הנגנים ישבו באולם. הוא כבר היה יושב בעצמו בקדמת האולם לולא הנהג שלו נאלץ להקיף את האולם ולהוריד אותו בחלקו האחורי, ולא בכניסה, בגלל עבודות בכביש.

ראשו התמלא בתריסר הדברים האחרים שהיה צריך לעשות והזניח אותם בחודשיים האחרונים. כעורך-דין מוסמך הוא פיקח על כל המכירות, המיזוגים והרכישות בכל הקשור לאימפריה העסקית שבנה לתפארת עם שני אחיו. לא תמיד הוא השתמש בכישוריו המשפטיים כדי להשיג את רצונו.

תזאוס, האח האמצעי לבית קאליאקיס, זיהה סטארט-אפ שחיפש השקעה. אם התחזיות היו נכונות, הם יכפילו את השקעתם בפחות מחודשיים. עם זאת, לטאלוס היו חשדות לגבי הבעלים.

מחשבותיו על אנשי היי-טק חסרי מצפון נקטעו כשצליל קלוש נישא מהדלת לשמאלו.

הוא עצר, והרים יד בבקשה לשקט.

אוזניו התאמצו לשמוע והוא הניח את ראשו על הדלת.

הנה זה היה.

היצירה המוסיקלית היחידה שהכיר בשמה.

גוש נוצר בגרונו – גוש שגדל עם כל רגע שחלף.

הוא רצה לשמוע בצורה ברורה יותר, אך לא רצה להפריע לכנר, על כן סובב בזהירות את הידית והדף את הדלת לאט.

סנטימטר היה מספיק כדי להחיות את המוסיקה המרשימה והרדופה.

חזהו התמלא בזיכרונות מרים-מתוקים שהקיפו אותו מכל עבר.

הוא היה בן שבע כשמתו הוריו. הלילות שלאחר מכן, לפני שאחיו הוחזרו בטיסה מהפנימייה באנגליה – הוא היה רחוק רק בשנה מלהצטרף אליהם – הותירו אותו חסר נחמה.

המלכה ריאה קאליאקיס, הסבתא שהעריץ, הרגיעה אותו בדרך היחידה שהכירה. היא נכנסה לחדרו, התיישבה על קצה מיטתו ונגנה את 'מדיציה' של ז'ול מאסנה.

יותר מעשרים וחמש שנים לא חשב על הקטע המוסיקלי הספציפי הזה.

הקצב היה שונה מהאופן שבו ניגנה אותו סבתו, איטי יותר, אך האפקט היה זהה. כואב ועם זאת מרגיע, כמו משחה על פצע, מחלחלת לעורו ומרפאית אותו מבפנים.

לכנר הזה היה הדבר הזה – המיוחד, החמקמק.

"זה האחד," אמר כשהוא פונה למנהלי התזמורות באופן קולקטיבי. המתרגם תרגם את דבריו.

האישה עם הפנים החדות משמאלו הביטה בו בהבעה בוחנת, כאילו שופטת אם הוא רציני, עד שעיניה הוארו, ובהתרגשות היא פתחה את הדלת.

שם, בפינת החדר, כינורה עדיין תחת סנטרה, אך הקשת מורמת באוויר בידה הימנית, עמדה נערה גבוהה ורזה – אישה. היה לה מבט מובהק של ארנב שנתפס מתחת לפנסי מכונית מהירה.

 

אלה היו העיניים האלה.

מימיה לא ראתה דבר דומה להן, וגם לא עוצמה כזאת.

האופן שבה היו נעוצות בה... כמו לייזר. לוכדות אותה.

אמלי רעדה מלחשוב עליהן.

היא שוב רעדה כשיצאה מאולם המופעים אל החניון הבוצי. כשהיא אוחזת היטב בתיק הכינור שלה – היא באמת הייתה צריכה לתקן את הרצועה – משכה את כובע הצמר האפור-אדום מעל אוזניה.

מכונית שחורה ארוכה בעלת חלונות כהים נכנסה לחניון מבעד לשלג ועצרה לצידה.

הדלת האחורית נפתחה ומתוכה יצא ענק.

לקח לה רגע לפני שמוחה הבין שזה לא ענק אלא טאלוס קאליאקיס.

עיניים עזות ומרשימות – האם היו חומות? – ננעצו בה בפעם השנייה תוך שעה. האפקט היה מפחיד ומסחרר גם בפעם השנייה. אפילו יותר.

כשדלת החדר שבו התאמנה נפתחה והיא ראתה את כל הפרצופים הבוהים בה, היא רצתה להתכווץ בפינה. היא לא נרשמה לאודישן, אך נאמר לה להגיע למקרה שיהיה צורך בתזמורת כולה. היא הסתתרה בשמחה מהאקשן בחדר שמאחורי האולם. שָם אך לא ממש נוכחת.

העיניים האלה...

הם נותרו עליה כל כך הרבה זמן עד שהרגישה כאילו הייתה תקועה בכמוסת זמן. ואז הם נעו מפניה, ובלי שלום או להתראות הוא נעלם.

לא היה זמן להעריך את גודלו העצום של הגבר.

היא הייתה גבוהה יחסית לאישה – מטר שבעים ושבעה סנטימטרים. אך טאלוס התנשא מעליה, מסה של גובה ושריר שאפילו לבוש החורף לא יכול היה להסתיר.

פיה התייבש.

שערו הכהה העבה היה מעט ארוך מדי, סתור מקדימה ומתולתל מעל לצווארון מעיל הגשם השחור הארוך שלו. זיפים כהים, אף הם עבים, כיסו את קו הלסת המרובעת שלו.

למרות הגזרה היקרה של בגדיו, ממש עד לנעליים שהיו בבירור עבודת יד, הייתה סביבו הילה פראית, כאילו היה אמור להסתובב בג'ונגל ולדפוק על חזהו.

הוא נראה מסוכן. מסוכן ופראי. הצלקת שעל גבתו הימנית, שחילקה אותה לשתיים, רק הוסיפה לתחושה הזו.

הוא נראה גם חדור מטרה.

הוא צעד לקראתה בצעדים ארוכים, ידו מושטת ופניו אינן מחייכות. "אמלי קרטרייט, זהו עונג לפגוש אותך," אמר באנגלית מושלמת.

איך הוא ידע שהיא דו לשונית?

אלוהים, אבל האיש הזה היה ענק. הוא בוודאי התנשא לגובה שני מטרים. בקלות.

היא בלעה את רוקה כדי להרטיב את פיה, והעבירה את תיק הכינור לידה השמאלית, פושטת את ידה הימנית אליו. הוא אחז בה מייד בידו החזקה בעלת העור הכהה. זה היה כמו להיבלע על ידי כפפה ענקית. אפילו דרך בד הצמר של כפפותיה היא יכלה לחוש את החום מידו החשופה.

"מסייה קאליאקיס," מלמלה בתגובה.

היא משכה את ידה מידו וחיבקה אותה סביב תיק הכינור שלה.

"אני זקוק לתשומת ליבך. אנא, היכנסי אל המכונית," הוא אמר.

אני זקוק לתשומת ליבך? לולא הייתה מוטרדת כל כך ממנו ומעומק קולו – באס נמוך ועשיר שתאם את המראה שלו בצורה מושלמת – הייתה מתפתה לצחוק על הרשמיות שלו.

בבהלה נזכרה שהוא נסיך. איש מלוכה. האם עליה לקוד או משהו? הוא נעלם מהחדר שבו התאמנה לפני שניתן היה להציג ביניהם כראוי.

היא כחכחה בגרונה ולקחה צעד אחד לאחור. "אני מצטערת, מסייה, אבל אני לא חושבת שיש לנו על מה לדון."

"אני מבטיח לך שיש. היכנסי למכונית. קר מכדי לנהל את השיחה הזו כאן."

הוא דיבר כמו אדם שרגיל להפגין את כוחו.

"זה קשור לסולו? הסברתי מוקדם יותר לעוזר שלך שיש לי התחייבויות קודמות לסוף השבוע של חגיגת הגאלה ולא אוכל להגיע. אני מתנצלת אם ההודעה לא הגיעה אליך."

העוזר, גבר בגיל העמידה שעשה רושם של אדם חסר גמישות, לא הצליח להסתיר את ההלם כשאמרה שהיא לא יכולה להופיע, ומנהלי התזמורת רק הביטו בה בעיניים מתחננות.

"ההודעה הגיעה אליי – וזו הסיבה שחזרתי משדה-התעופה לכאן, כדי שאוכל לדבר איתך ישירות בעניין."

מורת רוחו הייתה ברורה, כאילו זו אשמתה שתוכניותיו נהרסו.

"תיאלצי לבטל את המחויבות שלך. אני רוצה שתנגני בחגיגת הגאלה של סבי."

"הלוואי שיכולתי," שיקרה. חיים שלמים של התמודדות עם אנשים כוחניים הכינו אותה היטב לרגע זה. אף אישיות לא הייתה כוחנית יותר מאישיותה של אימה. "אבל אינני יכולה. זה לא משהו שאני יכולה לבטל."

מצחו הזדעף כמו מישהו שלא שמע את המילה 'לא' מעולם. "את מבינה מי סבי ואיזו הזדמנות ענקית זו לקריירה שלך?"

"כן. הוא מלך אגון, ואני מבינה איזה כבוד גדול הוא להיבחר לנגן בשבילו – "

"ורוב המדינאים הגדולים בעולם יהיו שם."

"אבל יש כל כך הרבה כנרים אחרים בתזמורת הזו," היא המשיכה ודיברה אליו כאילו לא קטע אותה. "אם תבחן אותם, כפי שתכננת, תגלה שרובם מוכשרים בהרבה ממני."

מובן שידעה שחגיגת היובל תהיה אירוע ענק. חבריה המוסיקאים דיברו כמעט רק על זה במשך שבועות. בכל התזמורות באירופה פורסם שהנסיך טאלוס קאליאקיס מחפש כנר סולו. כשנודע אתמול שהוא בא לבחון את הכנרים בתזמורת הלאומית של פריז, מוסיקאיות יצאו בהמוניהן למכוני היופי של פריז ולשאר התייפיפויות אחרות.

שלושת נסיכי אגון נחשבו לרווקים המבוקשים ביותר באירופה. ולנאים ביותר.

אמלי ידעה שלא תיבחן, ולכן לא טרחה להצטרף להכנות.

לו הייתה יודעת לרגע שטאלוס יאזין בפתח הדלת כשהיא מתאמנת, הייתה מזייפת ככל הניתן מבלי להישמע כמו חתול צורח.

בשום מצב היא לא תוכל לעמוד על הבמה בחגיגת היובל ולנגן מול שועי עולם. אין סיכוי. היא לא מסוגלת. עצם המחשבה על כך הספיקה כדי לגרום לזיעה קרה להתפשט על עורה.

צינת הרוח התחזקה. היא עיקלה את בהונותיה בתוך המגפיים הקרים, שהלכו ונרטבו מרגע לרגע כשהשלג הקפוא חלחל דרך התפרים הזעירים והתפשט אל גרביה. המושב האחורי של המכונית של טאלוס נראה חמים מאוד. לא שהיא תגלה בעצמה. הצינה בעיניו התאימה בצורה מושלמת למזג האוויר שסבב אותם.

"סלח לי, מסייה, אבל אני צריכה לחזור הביתה. יש לנו קונצרט הלילה ואני צריכה לחזור לכאן בעוד כמה שעות. בהצלחה במציאת סולן."

פניו הקשות התרככו קלות בשוליים, אך עיניו – היא צדקה, הן היו חומות. בצבע חום בהיר, כמעט שקוף, מוקפות בטבעות שחורות – נותרו קשות.

"נדבר שוב ביום שני, דספיניס. עד אז אני מציע לך לחשוב על מה שאת מוותרת בסירובך לקבל את הסולו."

"יום שני הוא היום החופשי שלנו. אגיע ביום שלישי אם תרצה לדבר איתי. אבל לא יהיה לנו על מה לדבר."

הוא הרכין את ראשו. "עוד נראה. אה – וכשניפגש שוב, את יכולה לפנות אליי בתואר הרשמי שלי: הוד מעלתך."

הפעם נמשכו שפתיה לחיוך – כזה שלא הייתה לה שליטה עליו. "אבל, מסייה, זו צרפת. רפובליקה. אפילו כשהייתה לנו משפחה מלכותית, היורשים לכס המלכות כונו בשם 'מסייה', אז אני פונה אליך נכון. ואני מרגישה שעליי להזכיר לך מה קרה לאלה שהתפארו בדם מלכותי – ראשם נכרת."

 

אמלי תפסה את מקומה על הבמה, בשורה השנייה מהסוף, מוקפת היטב בכנרים השניים האחרים של התזמורת. בדיוק היכן שאהבה להיות. מוסתרת מאור הזרקורים.

בזמן שחיכתה שסבסטיאן קאסל, המנצח האורח שלהם, יסמן להם להתחיל, היא חשה עקצוץ בעורה.

היא הרימה את מבטה אל האולם וראתה שאכן התחזית למכירת הכרטיסים הייתה נכונה. היא הייתה בספק אם אפילו מחצית מהאולם היה מלא.

כמה זמן זה יכול להימשך?

פריז הייתה עיר של תרבות. היא אירחה את התזמורות במשך מאות שנים. אלא שפעם נערכו ההופעות בתיאטרון ברוב פאר והדר. שנים של הזנחה וחוסר פרסום הותירו אותו כיום על סף פשיטת רגל.

דמות גדולה בתאים לימינה, במושבים היקרים ביותר באולם, גרמה לה למצמץ ולהביט פעמיים לאותו כיוון. בעוד היא מנסה למקד את מבטה בצורה ברורה יותר, החבטה בליבה הזכירה לה מי הדמות והסבירה את תחושת העקצוץ על עורה.

זה כנראה הנסיך טאלוס. היה משהו מסוכן בגבר הזה שגרם לה לרצות לברוח מהבמה מהר יותר מאשר אילו אלף זרקורים היו מכוונים אליה. העוצמה הגופנית עוצרת הנשימה שלו, הפנים המהממות עם הצלקת שחותכת את הגבה, הקול שגרם לדמה להתעבות...

ג'ולייט, הכנרת שישבה לצידה, דחפה את מרפקה בצד גופה.

סבסטיאן התבונן בהם, שרביטו מורם.

אמלי אילצה את עיניה להתמקד במה שלפניה, מכוונת את גופה לתנוחה הנכונה, מתפללת שאצבעותיה יעבדו.

לשבת בסוף שורות של שמונים מוסיקאים מעולים גרם לה בדרך כלל להרגיש בלתי נראית – סתם עוד ראש בקהל כאשר הזרקור נמצא רחוק ממנה. היא לא יכלה לשאת כשאור הזרקורים הצביע עליה ונמנעה ממנו באופן פעיל מגיל שתיים-עשרה. יותר מכך: היא הסתתרה מהזרקורים.

היא לא יכלה לראות אותו בבירור – היא אפילו לא ידעה בוודאות שזה הוא שישב בתא – אבל היא לא יכלה לנער את התחושה שמישהו בקהל נועץ בה את עיניו.

 

טאלוס צפה בהתרחשות הערב. התזמורת ניגנה כיחידה אחת מקצועית ובביטחון ראוותני עד שאפילו חסרי ידע והבנה במוסיקה יכלו להעריך את עוצמתה.

אבל הוא לא היה שם כדי להאזין למוסיקה.

לאחר סיום הקונצרט הייתה לו פגישה עם הבעלים של הבניין הרעוע הזה.

לפני שפגש את אמלי הוא תכנן לטוס חזרה לאגון ולבקר את סבו, עם תחושת הקלה על שהחיפוש שלו אחר כנר בחודשיים האחרונים הסתיים. אך הלוחמנות של אמלי קרטרייט שיבשה את התוכנית.

כשהוא מביט בה עכשיו, אצבעות כף ידה השמאלית מתעופפות מעל למיתרי הכינור, הוא לא היה יכול להאמין לחוצפתה. פניה הדקות והיפות, עם נמשים פזורים מעל לגשר אפה הישר, העניקו אשליה של מישהי עדינה, שברירית, דמות בעלת גוף כה צר עד שנראה כאילו הוא עלול לעוף ברוח. הייתה לה האלגנטיות הטבעית של נשים פריזאיות. הוא ראה את זה קודם לכן, אפילו כששערה החום הנאה הוסתר מתחת לכובע שחבשה נגד הקור.

אך מראה עלול להטעות.

היא דחתה את ביצוע הסולו בחגיגת הגאלה של סבו, ולמעשה העליבה את השם קאליאקיס. והעקיצה שלה על ראשם הכרות של אנשי המלוכה הצרפתית היה צעד רחוק מדי.

אמלי קרטרייט תנגן את הסולו. הוא יוודא זאת.

כי מה שטאלוס קאליאקיס רצה, הוא השיג. תמיד.

עוד על הספר

  • תרגום: מירב איגר
  • הוצאה: שלגי הוצאה לאור
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 205 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 25 דק'
מתנתו של טאלוס מישל סמארט

1

טאלוס קאליאקיס הרכין את ראשו ושפשף את עורפו. דבריו של היועץ פילחו את ליבו.

כשהביט אל שני אחיו, קרא את הצער על פניהם.

אסטראוס קאליאקיס – מלך אגון, סבם – גוסס.

הליוס, הבן הבכור מבין שלושת האחים ויורש העצר, שילב את ידיו ולקח נשימה עמוקה לפני שהפר את השקט. "עלינו לקדם את חגיגת היובל."

כל אגון התכוננה לחגוג את חמישים שנות מלכותו של אסראוס. הכול תוכנן לסוף הקיץ, שישה חודשים מעכשיו. היועץ האונקולוגי אמר שבשום פנים ואופן הוא לא יחזיק מעמד עד אז.

טאלוס כחכח בגרונו לפני שדיבר. מיתרי קולו לא היו מעולם כה צרודים. "אני מציע שנתרכז בחגיגת היובל שלו ונבטל את שאר החגיגות – כולן מיותרות. בואו נהפוך את האירוע הזה לנשף גאלה."

"מסכים," אמר תזאוס, האח האמצעי, והנהן. "עלינו לקבוע את התאריך לאפריל – בעוד שלושה חודשים. אין זמן מספיק להכנות, אבל בעזרת אנשי החצר נוכל לעשות זאת ואפילו היטב."

מאוחר יותר מתאריך זה כנראה סבם כבר לא יהיה בחיים. חודשיים של כימותרפיה אינטנסיבית יקנו לו זמן ויכווצו את הגידולים שהתפשטו באיבריו, אבל הם לא יירפאו אותו. מאוחר מדי לזה.

 

חודשיים לאחר מכן

טאלוס קאליאקיס עשה את דרכו לחלק האחורי של אולם המופעים שבו שכנה התזמורת הלאומית של פריז. הוא הבחין בטפטים הדהויים המתקלפים, בשטיח המהוה שנראה מבוגר משלושים-ושלוש שנותיו, בתקרה המוכתמת בכתמי רטיבות... לא פלא שהמבנה היה על סף הריסה. מבין כל בתי התזמורות שבהם ביקר בחודשיים האחרונים, המתקנים כאן היו ללא ספק הגרועים ביותר.

אבל הוא לא היה כאן בשביל המתקנים. הוא הגיע לכאן בגחמה של רגע, כשהתאכזב מהכנרים בכל התזמורות הגדולות האחרות בצרפת, כמו גם מהתזמורות הגדולות של יוון, איטליה, ספרד ואנגליה.

הזמן הלך ואזל.

מה ששיער שתהיה משימה פשוטה, הפך למרתון של תלאות.

כל מה שרצה היה למצוא את המוסיקאי האחד והמיוחד, מישהו שיוכל לפרוט על קשת הכינור ולגרום לליבו להמריא כפי שסבתו עשתה כשהייתה בחיים. הוא לעולם לא יטען שיש לו אוזן מוסיקלית, אבל הוא היה בטוח שכשישמע זאת, יֵדע.

הכנר הנבחר יתוגמל בכבוד לנגן את הלחן האחרון שכתבה סבתו, בליווי תזמורת משלו, בחגיגת היובל של סבו.

ממש עכשיו עמדו בתור תריסר כנרים של התזמורת הלאומית של פריז, מוכנים להיבחן.

הוא רק רצה שזה ייגמר.

החלק החלש וחסר הסבלנות שבו דרש ממנו כבר לבחור מישהו. כל מי שנבחן עבורו עד כה היה מקצועי ומוכשר בנגינה, והצלילים שנבעו מכליהם של המתמודדים היו תענוג לאוזניו של כל אחד. אבל הם לא היו תענוג לליבו, ולראשונה בחייו ידע שהוא צריך לבחור את האדם הנכון על סמך ליבו ולא על סמך מוחו.

לחגיגת היובל של סבו הוא לא יקבל – לא יכול לקבל ‒ דבר מלבד הטוב ביותר. לסבו הגיע לא פחות מזה. זיכרונה של סבתו היה ראוי ללא פחות מכך.

מוקף במנהלי תזמורות, ובעוזר-מתרגם שהביא, הם הפכו לטור עורפי במסדרון צר במיוחד. זה היה כמו להיות בגרסה אפלה של המבוך המפואר בגני ארמון אגון.

הכנרים ישבו מסודרים בתור מאחורי הקלעים, ושאר הנגנים ישבו באולם. הוא כבר היה יושב בעצמו בקדמת האולם לולא הנהג שלו נאלץ להקיף את האולם ולהוריד אותו בחלקו האחורי, ולא בכניסה, בגלל עבודות בכביש.

ראשו התמלא בתריסר הדברים האחרים שהיה צריך לעשות והזניח אותם בחודשיים האחרונים. כעורך-דין מוסמך הוא פיקח על כל המכירות, המיזוגים והרכישות בכל הקשור לאימפריה העסקית שבנה לתפארת עם שני אחיו. לא תמיד הוא השתמש בכישוריו המשפטיים כדי להשיג את רצונו.

תזאוס, האח האמצעי לבית קאליאקיס, זיהה סטארט-אפ שחיפש השקעה. אם התחזיות היו נכונות, הם יכפילו את השקעתם בפחות מחודשיים. עם זאת, לטאלוס היו חשדות לגבי הבעלים.

מחשבותיו על אנשי היי-טק חסרי מצפון נקטעו כשצליל קלוש נישא מהדלת לשמאלו.

הוא עצר, והרים יד בבקשה לשקט.

אוזניו התאמצו לשמוע והוא הניח את ראשו על הדלת.

הנה זה היה.

היצירה המוסיקלית היחידה שהכיר בשמה.

גוש נוצר בגרונו – גוש שגדל עם כל רגע שחלף.

הוא רצה לשמוע בצורה ברורה יותר, אך לא רצה להפריע לכנר, על כן סובב בזהירות את הידית והדף את הדלת לאט.

סנטימטר היה מספיק כדי להחיות את המוסיקה המרשימה והרדופה.

חזהו התמלא בזיכרונות מרים-מתוקים שהקיפו אותו מכל עבר.

הוא היה בן שבע כשמתו הוריו. הלילות שלאחר מכן, לפני שאחיו הוחזרו בטיסה מהפנימייה באנגליה – הוא היה רחוק רק בשנה מלהצטרף אליהם – הותירו אותו חסר נחמה.

המלכה ריאה קאליאקיס, הסבתא שהעריץ, הרגיעה אותו בדרך היחידה שהכירה. היא נכנסה לחדרו, התיישבה על קצה מיטתו ונגנה את 'מדיציה' של ז'ול מאסנה.

יותר מעשרים וחמש שנים לא חשב על הקטע המוסיקלי הספציפי הזה.

הקצב היה שונה מהאופן שבו ניגנה אותו סבתו, איטי יותר, אך האפקט היה זהה. כואב ועם זאת מרגיע, כמו משחה על פצע, מחלחלת לעורו ומרפאית אותו מבפנים.

לכנר הזה היה הדבר הזה – המיוחד, החמקמק.

"זה האחד," אמר כשהוא פונה למנהלי התזמורות באופן קולקטיבי. המתרגם תרגם את דבריו.

האישה עם הפנים החדות משמאלו הביטה בו בהבעה בוחנת, כאילו שופטת אם הוא רציני, עד שעיניה הוארו, ובהתרגשות היא פתחה את הדלת.

שם, בפינת החדר, כינורה עדיין תחת סנטרה, אך הקשת מורמת באוויר בידה הימנית, עמדה נערה גבוהה ורזה – אישה. היה לה מבט מובהק של ארנב שנתפס מתחת לפנסי מכונית מהירה.

 

אלה היו העיניים האלה.

מימיה לא ראתה דבר דומה להן, וגם לא עוצמה כזאת.

האופן שבה היו נעוצות בה... כמו לייזר. לוכדות אותה.

אמלי רעדה מלחשוב עליהן.

היא שוב רעדה כשיצאה מאולם המופעים אל החניון הבוצי. כשהיא אוחזת היטב בתיק הכינור שלה – היא באמת הייתה צריכה לתקן את הרצועה – משכה את כובע הצמר האפור-אדום מעל אוזניה.

מכונית שחורה ארוכה בעלת חלונות כהים נכנסה לחניון מבעד לשלג ועצרה לצידה.

הדלת האחורית נפתחה ומתוכה יצא ענק.

לקח לה רגע לפני שמוחה הבין שזה לא ענק אלא טאלוס קאליאקיס.

עיניים עזות ומרשימות – האם היו חומות? – ננעצו בה בפעם השנייה תוך שעה. האפקט היה מפחיד ומסחרר גם בפעם השנייה. אפילו יותר.

כשדלת החדר שבו התאמנה נפתחה והיא ראתה את כל הפרצופים הבוהים בה, היא רצתה להתכווץ בפינה. היא לא נרשמה לאודישן, אך נאמר לה להגיע למקרה שיהיה צורך בתזמורת כולה. היא הסתתרה בשמחה מהאקשן בחדר שמאחורי האולם. שָם אך לא ממש נוכחת.

העיניים האלה...

הם נותרו עליה כל כך הרבה זמן עד שהרגישה כאילו הייתה תקועה בכמוסת זמן. ואז הם נעו מפניה, ובלי שלום או להתראות הוא נעלם.

לא היה זמן להעריך את גודלו העצום של הגבר.

היא הייתה גבוהה יחסית לאישה – מטר שבעים ושבעה סנטימטרים. אך טאלוס התנשא מעליה, מסה של גובה ושריר שאפילו לבוש החורף לא יכול היה להסתיר.

פיה התייבש.

שערו הכהה העבה היה מעט ארוך מדי, סתור מקדימה ומתולתל מעל לצווארון מעיל הגשם השחור הארוך שלו. זיפים כהים, אף הם עבים, כיסו את קו הלסת המרובעת שלו.

למרות הגזרה היקרה של בגדיו, ממש עד לנעליים שהיו בבירור עבודת יד, הייתה סביבו הילה פראית, כאילו היה אמור להסתובב בג'ונגל ולדפוק על חזהו.

הוא נראה מסוכן. מסוכן ופראי. הצלקת שעל גבתו הימנית, שחילקה אותה לשתיים, רק הוסיפה לתחושה הזו.

הוא נראה גם חדור מטרה.

הוא צעד לקראתה בצעדים ארוכים, ידו מושטת ופניו אינן מחייכות. "אמלי קרטרייט, זהו עונג לפגוש אותך," אמר באנגלית מושלמת.

איך הוא ידע שהיא דו לשונית?

אלוהים, אבל האיש הזה היה ענק. הוא בוודאי התנשא לגובה שני מטרים. בקלות.

היא בלעה את רוקה כדי להרטיב את פיה, והעבירה את תיק הכינור לידה השמאלית, פושטת את ידה הימנית אליו. הוא אחז בה מייד בידו החזקה בעלת העור הכהה. זה היה כמו להיבלע על ידי כפפה ענקית. אפילו דרך בד הצמר של כפפותיה היא יכלה לחוש את החום מידו החשופה.

"מסייה קאליאקיס," מלמלה בתגובה.

היא משכה את ידה מידו וחיבקה אותה סביב תיק הכינור שלה.

"אני זקוק לתשומת ליבך. אנא, היכנסי אל המכונית," הוא אמר.

אני זקוק לתשומת ליבך? לולא הייתה מוטרדת כל כך ממנו ומעומק קולו – באס נמוך ועשיר שתאם את המראה שלו בצורה מושלמת – הייתה מתפתה לצחוק על הרשמיות שלו.

בבהלה נזכרה שהוא נסיך. איש מלוכה. האם עליה לקוד או משהו? הוא נעלם מהחדר שבו התאמנה לפני שניתן היה להציג ביניהם כראוי.

היא כחכחה בגרונה ולקחה צעד אחד לאחור. "אני מצטערת, מסייה, אבל אני לא חושבת שיש לנו על מה לדון."

"אני מבטיח לך שיש. היכנסי למכונית. קר מכדי לנהל את השיחה הזו כאן."

הוא דיבר כמו אדם שרגיל להפגין את כוחו.

"זה קשור לסולו? הסברתי מוקדם יותר לעוזר שלך שיש לי התחייבויות קודמות לסוף השבוע של חגיגת הגאלה ולא אוכל להגיע. אני מתנצלת אם ההודעה לא הגיעה אליך."

העוזר, גבר בגיל העמידה שעשה רושם של אדם חסר גמישות, לא הצליח להסתיר את ההלם כשאמרה שהיא לא יכולה להופיע, ומנהלי התזמורת רק הביטו בה בעיניים מתחננות.

"ההודעה הגיעה אליי – וזו הסיבה שחזרתי משדה-התעופה לכאן, כדי שאוכל לדבר איתך ישירות בעניין."

מורת רוחו הייתה ברורה, כאילו זו אשמתה שתוכניותיו נהרסו.

"תיאלצי לבטל את המחויבות שלך. אני רוצה שתנגני בחגיגת הגאלה של סבי."

"הלוואי שיכולתי," שיקרה. חיים שלמים של התמודדות עם אנשים כוחניים הכינו אותה היטב לרגע זה. אף אישיות לא הייתה כוחנית יותר מאישיותה של אימה. "אבל אינני יכולה. זה לא משהו שאני יכולה לבטל."

מצחו הזדעף כמו מישהו שלא שמע את המילה 'לא' מעולם. "את מבינה מי סבי ואיזו הזדמנות ענקית זו לקריירה שלך?"

"כן. הוא מלך אגון, ואני מבינה איזה כבוד גדול הוא להיבחר לנגן בשבילו – "

"ורוב המדינאים הגדולים בעולם יהיו שם."

"אבל יש כל כך הרבה כנרים אחרים בתזמורת הזו," היא המשיכה ודיברה אליו כאילו לא קטע אותה. "אם תבחן אותם, כפי שתכננת, תגלה שרובם מוכשרים בהרבה ממני."

מובן שידעה שחגיגת היובל תהיה אירוע ענק. חבריה המוסיקאים דיברו כמעט רק על זה במשך שבועות. בכל התזמורות באירופה פורסם שהנסיך טאלוס קאליאקיס מחפש כנר סולו. כשנודע אתמול שהוא בא לבחון את הכנרים בתזמורת הלאומית של פריז, מוסיקאיות יצאו בהמוניהן למכוני היופי של פריז ולשאר התייפיפויות אחרות.

שלושת נסיכי אגון נחשבו לרווקים המבוקשים ביותר באירופה. ולנאים ביותר.

אמלי ידעה שלא תיבחן, ולכן לא טרחה להצטרף להכנות.

לו הייתה יודעת לרגע שטאלוס יאזין בפתח הדלת כשהיא מתאמנת, הייתה מזייפת ככל הניתן מבלי להישמע כמו חתול צורח.

בשום מצב היא לא תוכל לעמוד על הבמה בחגיגת היובל ולנגן מול שועי עולם. אין סיכוי. היא לא מסוגלת. עצם המחשבה על כך הספיקה כדי לגרום לזיעה קרה להתפשט על עורה.

צינת הרוח התחזקה. היא עיקלה את בהונותיה בתוך המגפיים הקרים, שהלכו ונרטבו מרגע לרגע כשהשלג הקפוא חלחל דרך התפרים הזעירים והתפשט אל גרביה. המושב האחורי של המכונית של טאלוס נראה חמים מאוד. לא שהיא תגלה בעצמה. הצינה בעיניו התאימה בצורה מושלמת למזג האוויר שסבב אותם.

"סלח לי, מסייה, אבל אני צריכה לחזור הביתה. יש לנו קונצרט הלילה ואני צריכה לחזור לכאן בעוד כמה שעות. בהצלחה במציאת סולן."

פניו הקשות התרככו קלות בשוליים, אך עיניו – היא צדקה, הן היו חומות. בצבע חום בהיר, כמעט שקוף, מוקפות בטבעות שחורות – נותרו קשות.

"נדבר שוב ביום שני, דספיניס. עד אז אני מציע לך לחשוב על מה שאת מוותרת בסירובך לקבל את הסולו."

"יום שני הוא היום החופשי שלנו. אגיע ביום שלישי אם תרצה לדבר איתי. אבל לא יהיה לנו על מה לדבר."

הוא הרכין את ראשו. "עוד נראה. אה – וכשניפגש שוב, את יכולה לפנות אליי בתואר הרשמי שלי: הוד מעלתך."

הפעם נמשכו שפתיה לחיוך – כזה שלא הייתה לה שליטה עליו. "אבל, מסייה, זו צרפת. רפובליקה. אפילו כשהייתה לנו משפחה מלכותית, היורשים לכס המלכות כונו בשם 'מסייה', אז אני פונה אליך נכון. ואני מרגישה שעליי להזכיר לך מה קרה לאלה שהתפארו בדם מלכותי – ראשם נכרת."

 

אמלי תפסה את מקומה על הבמה, בשורה השנייה מהסוף, מוקפת היטב בכנרים השניים האחרים של התזמורת. בדיוק היכן שאהבה להיות. מוסתרת מאור הזרקורים.

בזמן שחיכתה שסבסטיאן קאסל, המנצח האורח שלהם, יסמן להם להתחיל, היא חשה עקצוץ בעורה.

היא הרימה את מבטה אל האולם וראתה שאכן התחזית למכירת הכרטיסים הייתה נכונה. היא הייתה בספק אם אפילו מחצית מהאולם היה מלא.

כמה זמן זה יכול להימשך?

פריז הייתה עיר של תרבות. היא אירחה את התזמורות במשך מאות שנים. אלא שפעם נערכו ההופעות בתיאטרון ברוב פאר והדר. שנים של הזנחה וחוסר פרסום הותירו אותו כיום על סף פשיטת רגל.

דמות גדולה בתאים לימינה, במושבים היקרים ביותר באולם, גרמה לה למצמץ ולהביט פעמיים לאותו כיוון. בעוד היא מנסה למקד את מבטה בצורה ברורה יותר, החבטה בליבה הזכירה לה מי הדמות והסבירה את תחושת העקצוץ על עורה.

זה כנראה הנסיך טאלוס. היה משהו מסוכן בגבר הזה שגרם לה לרצות לברוח מהבמה מהר יותר מאשר אילו אלף זרקורים היו מכוונים אליה. העוצמה הגופנית עוצרת הנשימה שלו, הפנים המהממות עם הצלקת שחותכת את הגבה, הקול שגרם לדמה להתעבות...

ג'ולייט, הכנרת שישבה לצידה, דחפה את מרפקה בצד גופה.

סבסטיאן התבונן בהם, שרביטו מורם.

אמלי אילצה את עיניה להתמקד במה שלפניה, מכוונת את גופה לתנוחה הנכונה, מתפללת שאצבעותיה יעבדו.

לשבת בסוף שורות של שמונים מוסיקאים מעולים גרם לה בדרך כלל להרגיש בלתי נראית – סתם עוד ראש בקהל כאשר הזרקור נמצא רחוק ממנה. היא לא יכלה לשאת כשאור הזרקורים הצביע עליה ונמנעה ממנו באופן פעיל מגיל שתיים-עשרה. יותר מכך: היא הסתתרה מהזרקורים.

היא לא יכלה לראות אותו בבירור – היא אפילו לא ידעה בוודאות שזה הוא שישב בתא – אבל היא לא יכלה לנער את התחושה שמישהו בקהל נועץ בה את עיניו.

 

טאלוס צפה בהתרחשות הערב. התזמורת ניגנה כיחידה אחת מקצועית ובביטחון ראוותני עד שאפילו חסרי ידע והבנה במוסיקה יכלו להעריך את עוצמתה.

אבל הוא לא היה שם כדי להאזין למוסיקה.

לאחר סיום הקונצרט הייתה לו פגישה עם הבעלים של הבניין הרעוע הזה.

לפני שפגש את אמלי הוא תכנן לטוס חזרה לאגון ולבקר את סבו, עם תחושת הקלה על שהחיפוש שלו אחר כנר בחודשיים האחרונים הסתיים. אך הלוחמנות של אמלי קרטרייט שיבשה את התוכנית.

כשהוא מביט בה עכשיו, אצבעות כף ידה השמאלית מתעופפות מעל למיתרי הכינור, הוא לא היה יכול להאמין לחוצפתה. פניה הדקות והיפות, עם נמשים פזורים מעל לגשר אפה הישר, העניקו אשליה של מישהי עדינה, שברירית, דמות בעלת גוף כה צר עד שנראה כאילו הוא עלול לעוף ברוח. הייתה לה האלגנטיות הטבעית של נשים פריזאיות. הוא ראה את זה קודם לכן, אפילו כששערה החום הנאה הוסתר מתחת לכובע שחבשה נגד הקור.

אך מראה עלול להטעות.

היא דחתה את ביצוע הסולו בחגיגת הגאלה של סבו, ולמעשה העליבה את השם קאליאקיס. והעקיצה שלה על ראשם הכרות של אנשי המלוכה הצרפתית היה צעד רחוק מדי.

אמלי קרטרייט תנגן את הסולו. הוא יוודא זאת.

כי מה שטאלוס קאליאקיס רצה, הוא השיג. תמיד.