זר שלגים

שלמה אטינגר
הלל לעצלוּת

עַצְלוּת, אַתְּ כֹּה שְׁקֵטָה מִדְּאָגָה,

שְׁלֵוָה וְגַם נָאָה אַתְּ לְשַׁבֵּחַ.

רָצִיתִי לְהַגִּיעַ לַפִּסְגָּה,

לִקְפֹּץ מֵעַל, רָצִיתִי עוֹד הַרְבֵּה אַךְ

כְּבָר עֵינַי... נֶעֱ... צַמּוֹת... מְאֹד...

חַכִּי קְצָת... תְּנִי לִישֹׁן... רַק קְצָת... וְעוֹד...

עַצְלוּת! הֲרֵי אֵין טוֹב מִמֵּךְ, עֲטֶרֶת

אַתְּ, כְּבוֹדֵךְ בַּכֹּל; אַשְׁרֵי אָדָם

שֶׁאַתְּ... אַךְ שֶׁקֶט... שׁוּב... אֲנִי... נִרְדָּם...

בִּקַּשְׁתִּי כְּבָר, וְאַתְּ לֹא נֶעְתֶּרֶת...

עַצְלוּת! רָצִיתִי לַעֲשׂוֹת לָךְ שֵׁם

וְלֹא הִרְשֵׁית. סְלִיחָה, אֵינִי אָשֵׁם.

***

הנחש וצִלו

הָיֹה הָיָה — זְמַן רַב עָבַר מֵאָז —

נָחָשׁ רָשָׁע וְרַע. אֶת מִי שֶׁזָּז

סְבִיבוֹ הָיָה מַכִּישׁ — וְעוֹד יוֹתֵר:

מוֹרֵט, עוֹקֵר, קוֹרֵעַ וּמְבַתֵּר.

כָּל מִי שֶׁהַנָּחָשׁ הַזֶּה נָשַׁךְ —

מִיָּד כָּל עוֹלָמוֹ עָלָיו חָשַׁךְ.

עַל בֶּן אָדָם, חַיָּה וְגַם עַל עוֹף

הָיָה מֵמִיט בִּן־רֶגַע אֶת הַסּוֹף.

וְכָךְ עָבַר זְמַן מָה; הִצְלִיחַ לוֹ.

אַךְ יוֹם אֶחָד רָאָה הוּא אֶת צִלּוֹ,

כְּלוֹמַר — רָאָה פִּתְאֹם אֶת הַזָּנָב

שֶׁלּוֹ־עַצְמוֹ — נָעַץ בּוֹ אֶת שִׁנָּיו,

כִּי הוּא חָשַׁב שֶׁזּוֹ חַיָּה אַחֶרֶת.

— — — — —

מַלְשִׁין — הֲרֵי זֶה לֶקַח לְתִפְאֶרֶת.