מקום לקרוא לו בית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מקום לקרוא לו בית
מכר
מאות
עותקים
מקום לקרוא לו בית
מכר
מאות
עותקים

מקום לקרוא לו בית

4.7 כוכבים (19 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

איריס שדמי

נולדה בשנת 1982 וגדלה במושב רמות השבים. בגיל 17, לאחר מות אימה ממחלת הסרטן, היא חזרה בתשובה והפכה לחרדית אדוקה בקהילת חסידות ברסלב הסגורה בבית"ר עילית. היא התחתנה בשידוך, הביאה שתי בנות לעולם, התגרשה וחזרה בשאלה. כיום מתגוררת עם שתי בנותיה ברמת אביב, עוסקת בשיווק דיגיטלי לפרנסה ורוכבת שטח לנשמה.

תקציר

ליאורה היתה חוזרת ואומרת לנו: 'בנות, אל תיתנו לעולם הזה לבלבל אתכן. כדי להתחתן לא צריך יותר מדי, מספיק לא להידחות מהבחור ואפשר לצעוד לחופה... החילונים רודפים אחרי האשליה שהם קוראים לה 'אהבה', אבל אנחנו יודעים שיש רק אהבה אחת אמיתית וחשובה - אהבת השם.'" 

כשאמרתי לליאורה שמבחינתי אפשר להתקדם, היא הסתכלה לי לתוך העיניים ושאלה אם אני בטוחה. 
 גייסתי את כל הביטחון שבי, הסתכלתי בהחלטיות עמוק אל תוך עיניה התכולות והנהנתי בחיוב.
מה כבר יכול לקרות, חשבתי. השם איתי.

יובל בת העשרים מתחתנת עם יואל, חוזר בתשובה כמוה. אמנם אין לה אמא  - אמה נפטרה כשהיתה נערה – אבל עכשיו סוף סוף יהיו לה בעל ובית. יואל  יהיה תלמיד חכם, היא תהיה אשת חיל, וביחד יקימו משפחה ויעשו את רצון השם. 
וככה זה באמת. בהתחלה. אלא שדי מהר מתברר שהמציאות רחוקה מזו שציירה בראשה, ובלבה של יובל מתחילים לכרסם ספקות. האם השם מעמיד אותה בניסיון? האם היא חוטאת בגאווה? האם ככה יהיה תמיד?   
מקום לקרוא לו בית הוא סיפור נוגע ללב על אישה צעירה בקהילה חרדית סגורה שנאבקת למצוא נתיב של אמת.

איריס שדמי, אמא לשתיים, מתגוררת בתל אביב, עוסקת בשיווק דיגיטלי . 
מקום לקרוא לו בית הוא ספרה הראשון.

פרק ראשון

התחתנו בקיבוץ צרעה, אף על פי שכל קיבוץ היה ההפך הגמור ממי וממה שהיינו. כך לפחות נאמר לי. ובכל זאת. בצרעה מצאנו גן אירועים שגם מצא חן בעיני שנינו וגם היה קרוב לבית החדש שלנו בביתר עילית. הישיבה של יואל היתה בביתר עילית, ושם התגבשה גם קהילה של אברכים ונשותיהם, קהילה שאליה עמדתי להשתייך גם אני אחרי החתונה. על חוזה השכירות של הדירה חתמנו שבועיים לפני החתונה וריהטנו אותה שבוע לפני. שום דבר מיוחד, רק טלאי רהיטים שנאספו מקרובי משפחה וממכרים והוצבו בין קירותיה המדיפים ריח סיד.

יואל התגורר בישיבה, ולכן עליו הוטל לחפש דירה בעבורנו, ואילו אני נדרשתי רק לאשר. שמחתי על כך שההחלטה הסופית נתונה בידיי, אבל לא ידעתי מה צריך לבדוק בבית לפני שמחליטים להתגורר בו. כולם אמרו לי שכדאי שבבית יהיו אור ואוויר. בבית שראיתי הרגשתי אוויר, והיה נדמה לי שהוא אינו חשוך, אם כי לא באמת ידעתי אם הוא מואר ומאוורר דיו ואיך בית מואר ומאוורר אמור להיות.

ימים אחדים לפני החתונה הגעתי אל הבית כדי לפרוק את הארגזים שלנו. יואל הצטער שלא היה יכול לעזור לי, אבל באותה תקופה שלפני חתונה, כשההתרגשות עמדה באוויר כמו חשמל, די היה בידיעה שאנחנו נאמנים למסורת ארוכת שנים וחזקה מאיתנו, שעל פיה לחתן ולכלה אסור להיפגש בשבעת הימים שלפני החתונה, כדי שלא אצטער על היעדרו.

בכניסה לחדר שהיה עתיד להיות חדר השינה שלנו נחו שלושה ארגזים, ועליהם היה כתוב בטוש עבה "בגדים יואל". הנחתי לצדם את ארגזי הבגדים שעליהם היה כתוב "בגדים יובל" והתחלתי במלאכת הפריקה. החדר שהיה עתיד להיות חדר השינה שלנו היה עירום לחלוטין לבד משתי מיטות עץ מלא בגימור נקי ופשוט שיואל בנה עבורנו. כשנכנסתי אליו התכווצה לי הבטן בהתרגשות לנוכח המחשבה על מה שעתיד להתרחש בו בעוד ימים אחדים.

קיפלתי את בגדיי וסידרתי אותם בקפידה משל היו שייכים למישהי שאיננה אני, מבטיחה לעצמי להיות נאמנה לסדר הזה שנקבע בהתחלה החדשה הזאת, ולשמר אותו. פתחתי ארגז נוסף, הפעם מארגזי הבגדים של יואל, שבו הוטמנו כל הלבנים שלו, ארוזים בניילון שהסגיר את העובדה שמעולם לא נעשה בהם שימוש. הלבנים היו עשויים מבד כותנה לבן שדמה לקורדרוי בגלל הפסים המוטבעים בו, ובחזיתם — פתח. נזכרתי ב"תחתוני הסבא" שראיתי בילדותי תלויים על חבלים בשכונות של עולים חדשים ופנסיונרים בכפר סבא, כשהלכתי לבקר חברים. עתה עשרים חבילות "תחתוני סבא" כאלה היו מונחות בתוך הארגז זו על גבי זו. ניסיתי למצוא בכך חן מסוים, לראות בהם פריט וינטג' בעל ערך, אבל במקום זה חשתי דחייה מלווה בבהלה קלה. זה טעמו של מי שעתיד להיות בעלי, חשבתי. מכיוון שהתחתונים היו חדשים באריזתם, לא יכולתי לפטור את העניין במחשבה שמדובר בנוהג של שנים שממשיכים בו מכוח ההרגל. לא, עטיפות הניילון הסגירו את ההחלטה שהתקבלה זה עתה על ידי גבר בן עשרים ושלוש — לרכוש מלאי של תחתוני סבא — והגבר הזה, בעוד שלושה ימים, יהיה בעלי. במרוצת הימים גיליתי שאת המלאי רכשה צילה, אמו, בשוק מחנה יהודה, אולם לא היתה בכך כל נחמה.

את יום החתונה ביליתי בלוויית רינת וטל. רינת היתה חברתי הקרובה ביותר ושותפתי לחדר במדרשה, וטל היתה היחידה במדרשה שהיה לה רכב, ולכן התנדבה לקחת חלק במצווה ללוות את הכלה התורנית ביום חתונתה בכל סידורי היום.

בלילה ישנו בחדר ששכרנו בקיבוץ, בבוקר נסענו להתפלל בקבר שמעון הצדיק, ולאחר מכן חזרנו אל החדר, שאליו הגיעו המאפרת ומעצבת השיער. השמלה, שאותה תפרו לי בהזמנה אישית בבני ברק, חיכתה לי עטופה בנייר פרגמנט ובכיסוי פלסטיק, מדיפה את ריח סלון הכלות שבו נרכשה. דמותי נשקפה אליי מן המראה, דמות לבנה בשמלה בעלת הקווים הנקיים והפשוטים שבחרתי. נראה לי שיואל ישמח, חשבתי ושמחתי גם אני. טל סגרה עבורי את שורת הקרסים הארוכה שהחלה מתחת לעורפי ונמשכה עד לסוף הגב התחתון, ולחשה, מצחקקת, "אני מקווה שיואל התאמן על פתיחת קרסים." זאת היתה אמירה מביכה. לא היה נהוג לדבר ככה על עניינים שבינו לבינה, אפילו לא ברמיזה, אבל בכל זאת חייכתי והשפלתי מבט, זה לא היום להיות בו קטנונית.

כשהגענו שלושתנו אל גן האירועים, נוכחתי שכיסא הכלה שבו הייתי אמורה לשבת ולקבל את כל האורחות ממוקם באזור הכניסה, שבו עדיין לא סומנה הפרדה ברורה בין גברים לנשים. אני חושבת שזה היה השבר הראשון בסדרת שברים שנערמו זה על זה כמשקולות, מרסקים את האידיליה שציירתי בראשי לגבי היום הזה. רינת וטל, שבוודאי הבחינו בחרדה שהעיבה על פניי, מיהרו לפעול. "בואי, רינת," אמרה טל, שתמיד היתה משימתית מאוד, "תפסי את הצד השני, ונעביר את הכיסא לעזרת הנשים."

"רגע, רגע, רגע," קרא קול מאחוריהן, ומישהו שנראה כמו מנהל האירוע התקדם לקראתן ושאל לפשר מעשיהן. טל קראה לו הצדה, מנסה לחסוך ממני את הטִרדה. תנועות ידיה ההחלטיות שליוו את דיבורה, העידו על כך שהדברים נמצאים בשליטה. הערצתי אותה ובה־בעת נרתעתי מההתנהגות שלה. בתעוזה שהפגינה כשהישירה כך מבט אל גבר, ובהחלטיות שבה דיברה אליו, אף שעשתה זאת למעני, היה גם גוון של חוסר צניעות. נשאתי תפילה לאבא'לה שיפתח את לבו של מנהל האירוע, שלא יערים קשיים, "הרי בסופו של דבר, אנחנו נלחמות עבורך, אבא'לה," לחשתי, "נלחמות למען הצניעות שאתה דורש מאיתנו."

טל שבה מחויכת, מאשרת במנוד ראש שקיבלנו את מבוקשנו, ומנהל האירוע אף ניגש אליי והתנצל על האי־הבנה. השפלתי את עיניי, כיאה לבחורה צנועה שעומדת להיכנס היום בברית הנישואים, והודיתי לו על ההתחשבות. בדרכו אל עזרת הנשים, נישא בידי טל ורינת, נגלה כיסא הכלה המפואר במערומיו. מתחת לכיסא המלכותי, העטוף כולו בבד סאטן לבן ומעוטר בסרטי כסף עדינים, נחשפה כורסת קש ישנה מרופדת בכרית מרוטה. כמובן, ברגע שהוצבה במקומה החדש, דאגו רינת, טל ומנהל האירוע לעטוף אותה שוב בבד הסאטן ובסרטי הכסף, ואף משכו שובל של בד סאטן נוסף ממנה ועד לעמדת הכניסה, שמעליו פיזרו בעדינות עלי ורדים. הכול חזר לקדמותו, מפואר ומהודר כבראשונה, אבל זיכרון כורסת הקש שמתחת לכל הפאר הזה כבר נחקק בזיכרוני.

כל זמן שאורחים הגיעו, לא משתי ממקומי בכיסא. בנות המדרשה הצטופפו סביבי, וכל אורחת התקרבה אליי בתורה. התמסרתי לרגע ובירכתי כל אורחת ואורחת בכל לבי, בעיניים עצומות, כשידיי מונחות על כתפיה או על ראשה. לעתים התלוו לאורחות גברים, לרוב חבריו של אבא שהכירו אותי בילדותי ומיאנו להסכין עם כללי המקום ולהישאר בחלק שהוקצה לגברים. "הו, הנה היא החסוידש!" נשמע קולו של רוני, חברו הקרוב של אבי, שעמו בילינו את רוב חופשות המשפחה באירופה.

שוב קרע באידיליה.

הרמתי אליו את פניי, חייכתי וחשתי את הלמות לבי. כיצד עליי לנהוג? מצד אחד, אסור לי לפגוע ברוני, ומצד אחר — מה עם רצון השם? למרבה המזל, רותי, אשתו של רוני, עמדה לצדו, ריסנה אותו ומנעה ממנו להתנפל עליי בחיבוקים ובנשיקות. רותי ידעה דבר או שניים בנוגע להפרדות — חשבתי, ונזכרתי בכל אותם מפגשים משפחתיים שהיינו עושים עם רוני, רותי וילדיהם, שבהם, למגינת לבי, היתה מושיבה אותנו, הילדים, תמיד בשולחן נפרד במטבח.

מפאתי האולם נשמע הזמזום של "ארבע בבות". זמזום הגברים הלך והתגבר ככל שהם קרבו אליי, והנשים נסוגו לאחור בהדרגה וחשפו תחת רגליהן את בד הסאטן הלבן משל היתה זו קריעת ים סוף. הדתיות שבהן עצמו עיניהן ונשאו תפילה, והשאר פערו עיניים סקרניות. הגוש השחור התקרב עוד ועוד עד שהפך מכתם שחור לחבורה של אנשים, ובמרכזה יואל. הוא היה שעון על כתפי אביו ואבי, והיה נדמה שאם לא יתמכו בו, יתרסק על הרצפה ויתנפץ לאלפי רסיסים. לא כך שיוויתי בנפשי את הגבר שלו אנשא, ואף שהיה ברור לי שכל המחשבות האלו תפלות אל מול רצון השם, התמונה הזו של יואל מתרסק ומתפזר כמו שרשרת פנינים על הרצפה העכירה עד מאוד את רוחי ופגמה בתמונה שראיתי לנגד עיניי כשדמיינתי את הרגעים שבהם אכנס בברית הקדושה של הנישואים.

ככל שהגברים התקרבו, קיוויתי לתפנית. שמשב של כוח ואומץ יחדור ללבו של יואל. שהוא יישיר אליי מבט ויעניק לי את תחושת הביטחון והחוסן שלה ייחלתי, אך לא כך היה: ככל שהתקרב, רק הלך ונראה בעיניי שברירי יותר ויותר.

כשהגברים עמדו מולי, ראשו של יואל היה טמון ברצפה ושפתיו מלמלו תפילה. שמעתי מאחוריי את לחשושי בנות המדרשה, "צדיק, צדיק" ומצאתי בהם נחמה פורתא. אביו של יואל הגיש לידיו את הכיסוי המכונה דיטריך, ויואל הניחו על ראשי, מישיר מבט זר ומפוחד אל תוך עיניי. הכיסוי היה בד לבן אטום במקום הינומה שקופה וקלילה. בחרתי בו בעצמי מתוך רצון לא לעגל פינות, ולבצע את רצון השם בשלמות ככל שניתן, כדרך המקפידים.

עתה הגיע תורי להיות מובלת. את ידיי תפסו משני הצדדים צילה, אמו של יואל, שלחשה לי, "בואי, כפרה," ואחותי אירית, שנבחרה ברגע האחרון לבצע את התפקיד שבמקור היה אמור להינתן לליאורה, רבנית המדרשה שבה גרתי. החסידים המשיכו ללוות אותנו עד לחופה תוך זמזום אותו הניגון, שלמי שאינו מחובר אל השם נשמע ניגון מדכא, בניגוד גמור לדבקות שעורר באלה ששרו אותו. מבעד לכיסוי האטום לא יכולתי לראות דבר, ולכן התמונה שנחקקה בי מרגעים אלו היתה בעיקר נעליי הלבנות, הפוסעות על דשא הקיבוץ, על רקע הרחשים המוכרים והבלתי מוכרים סביבי. גם את הרגעים הקדושים ביותר, של החופה עצמה, בעודי מובלת שבע פעמים סביב יואל כמנהג החסידים, קרעה המציאות בפראות כשאחד מהילדים הרבים שנכחו באירוע לא הפסיק לדבר עם חברו, והפר את הדממה ואת הקדושה שבתוכי. אמרתי לעצמי שהכול מהשם, גם הילד הזה, אבל לא יכולתי להתכחש למחשבות הלא טובות שהדהדו בתוכי כלפיו, מלכלכות את כל היופי והטוהר של הרגע. רק לאחר שיואל שבר את הכוס, ויכולתי לשמוע מבעד לכיסוי שעל פניי את קולות הצהלה והשמחה של החסידים שקיפצו סביבנו ושרו, "עוד יישמע בהרי יהודה..." הורד הכיסוי מעל ראשי, וידו של יואל נגעה בפעם הראשונה בידי.

אוחזים זה בידה של זו ומוקפים עשרות חסידים מזמרים, הוּבלנו אל חדר קטן, שבו חיכתה לנו קערה גדושה בפירות ולצדה מגש ובו מיני מאפים. האריזה הושארה לצדם כדי שנוכל להיווכח שמדובר במאפייה בעלת הכשר של בד"ץ העדה החרדית. ברקע נשמע קולו של הדי־ג'יי, מודיע לאורחים שעתה החתן והכלה נכנסים אל חדר הייחוד, ולכן הם מוזמנים לגשת אל השולחנות למנה הראשונה. דלת חדר הייחוד נסגרה מאחורינו והותירה בחוץ את הרעש ואת ההמולה. עכשיו היינו רק שנינו בעולם, בתוך חדר שבשאר ימות השנה קרוב לוודאי משמש משרד או חדר ישיבות קטן. השהות של שנינו בחדר אחד, מאחורי דלת סגורה, מן הסתם נתפסה כדבר של מה בכך בעיני אורחינו החילונים, אך הדתיים שבהם בוודאי ידעו את המשמעות שהיא נושאת. בחיי היום־יום הלכות הייחוד חייבו אותנו לשמור על ערנות תמידית ולהימנע ממצב שבו אנו נמצאים בחדר סגור ביחידות עם בן המין השני שאינו בן המשפחה הגרעינית, אבל הגבר שלפני רגעים אחדים כמעט התפרק מולי לרסיסים, היה עתה משפחתי הגרעינית, ומה שעד לפני כשעה היה אסור, היה עתה מותר. כעת יכולתי להתבונן בו בנחת, ואהבתי את מה שראיתי, אולי מפני שהסתפר לכבוד המאורע, ואולי מפני שרציתי לאהוב.

יואל הסתכל עליי בעיניים מהופנטות ומלאות חום. השפלתי את מבטי אל הרצפה, נהנית לחוות את אותה השפלת עיניים אשר זיהיתי בתור צניעות טבעית. שלא כמו מנהגי צניעות אחרים, היא לא דרשה שום מאמץ, אלא פשוט נבטה לה מתוכי.

"תאכלי משהו," הוא אמר והגיש לי תפוח, "לא אכלת כל היום, את חייבת להכניס משהו לפה." שנינו היינו בצום בכל יום החתונה כדי להגיע נקיים מעוונות אל המעמד המקודש. יום כיפור קטן, ככה מכנה התלמוד את יום החתונה.

לקחתי את התפוח ובירכתי בכוונה ובקול, "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם בורא פרי העץ."

"אמן," ענה לי יואל וחייך. "איזו ברכה נתת..." הוסיף בקריצה. העובדה שהרפה מעט מאדיקותו היתה נעימה לי. אילו היה אדוק במיוחד, היה אומר אמן בכוונה גדולה ושותק, אבל החיוכים והקריצות ששלח אליי העידו בעיניי על פשטות, ועל כך שאינו עסוק בניסיון להיות מה שמצופה ממנו להיות. אהבתי את זה.

נגסתי בתפוח. הוא היה קמחי ודוחה, ובכל זאת המשכתי לנגוס בו, לא מתוך רעב, אלא מתוך הבנה שמוטב שאוכל משהו.

ישבנו זה מול זו משני צדי השולחן. יואל קם והזיז את הכיסא סמוך לשלי. לרגע חששתי שמא הוא מתכנן להביא לידי ביטוי את זכויותיו החדשות כאן ועכשיו ולתת לי נשיקה, אבל יואל רק הביט בי בחיוך ואמר, "מוזר, אה?" הנהנתי והוספתי, "מאוד," והוא אמר, "ישתבח שמו," אמירה שידעתי שאין בה הרבה תוכן ושמשמשת בעיקר כדי לכסות על המבוכה ועל השקט.

"ישתבח שמו," עניתי ושוב השפלתי מבט.

"אז איך עבר עלייך השבוע?" שאל יואל, חיוך מרוח על פניו.

"ברוך השם, הרבה סידורים... אבל סידורים כיפיים," מיהרתי להוסיף, שלא יישמע שאני חלילה מתלוננת. "זה נחמד להתחתן, צריך לעשות את זה לעתים יותר קרובות," אמרתי ושנינו צחקנו.

יואל הניח את ידו על ידי, בתחילה בהיסוס־מה, מוודא שאין לי התנגדות, ורק אחרי שהבטתי בו בעיניים מאשרות, רפתה ידו בנוחות על כף ידי. הפכתי את ידי אל ידו והצלבנו אצבעות. אמנם כבר פסענו אוחזים ידיים בדרך מהחופה אל חדר הייחוד, אבל ההתרגשות מהחידוש שביכולת לגעת זה בזו עדיין לא קהתה. הידיעה שהמגע המרפרף הזה יד ביד הוא רק ההתחלה של גילוי משותף שעתיד להתרחש הערב ערבלה לי את הבטן בפחד ובציפייה. יואל הושיט יד אל פנים הז'קט השחור שלבש ושלף ממנו צמיד זהב בצורת חישוק, עגול ועבה כעובי הטבעת שלפני רגעים אחדים ענד לאצבעי.

"זה בשבילך," אמר, "הכנתי לך את זה אצל הצורף שהכין את הטבעת."

"הוא מושלם," אמרתי, ושוב עלה בראשי מה שעתיד להתרחש הלילה לאחר האירוע. המחשבה הזו עוררה פיצוצים בבטני, כאילו שפכו לתוכה חבילה של סוכריות קופצות. הרגשתי שלא אצליח להירגע עד שכל המתח הזה שעמד באוויר יתפוגג. רציתי להתקרב אליו ולנשק אותו, וכך לשבור את הקרח בינינו במאית השנייה, אבל חששתי שמא חוסר הסבלנות שלי יהרוס את רגע הנשיקה הראשונה בינינו. ראיתי בעיני רוחי רגע איטי, עדין ומיוחד, וידעתי שלבדי לא אצליח להופכו לכזה. התרגשתי מהלילה המחכה לנו ובה־בעת חששתי, כי לא ידעתי איך אגיב, בין שבגוף ובין שבמחשבה, ליואל שאותו עדיין לא הכרתי.

קולו של הדי־ג'יי נשמע מבעד לדלת, "החתן והכלה מוזמנים אל רחבת הריקודים," ולאחר שניות אחדות, שהסגירו שכנראה כבר עמדו שם בהיכון, מחכים להוראת הדי־ג'יי, נשמעה דפיקה על הדלת וראשה של צילה, חמותי הטרייה, הציץ פנימה.

"אתם באים?" היא שאלה את יואל, "נו, כולם מחכים לכם." היה נדמה שהמילים היו עבורה סוג של כלי חציבה, שבו היא חצבה את דרכה עוד ועוד אל תוך החדר, עד שכבר ממש עמדה לידנו. חיים, אביו של יואל, ניצל את ההזדמנות ונכנס גם הוא. הוא נעמד לצדה והנהן בהסכמה, בעוד חיוך ממזרי מרוח על פרצופו מאוזן לאוזן.

"יאללה, יואל," הוא בא לעזרתה, "יש לכם עוד חיים שלמים לבלות ביחד, אבל חתונה יש רק אחת."

הפעם הבאה שאני ויואל נפגשנו היתה בסוף החתונה, כשכל האורחים כבר התפזרו לבתיהם, מותירים אותנו עם המתנות, הצ'קים ועם החיים עצמם. אבא ניגש אליי ונשק למצחי. "יאללה, בינתי," הוא אמר וטפח שתי טפיחות קלות על גבי.

"מה? זהו? אתם כבר הולכים?" מרים בת זוגו נשקה לי וצחקקה, "נו, מה? שנבוא איתכם הביתה?"

"נגמר מהר מדי," אמרתי.

ומרים הנהנה בסיפוק ואמרה, "כמו כל הדברים הטובים."

לפתע כל שרציתי היה להתעורר מהכול ולהיות שוב ילדה, פשוט לחזור איתו הביתה, להשאיר כלה וחתן אחרים לחיות את חייהם, ממש כמו בכל אותן חתונות שאליהן הייתי מתלווה אל הוריי בילדותי. אבל במקום זה ראיתי אותם מתרחקים לרכב עם הבת של מרים, סיוון בת השבע־עשרה. כל בנות המדרשה צפו בי בערגה, ורק אני התבוננתי בערגה במישהי אחרת.

צילה וחיים אמרו שהם ידאגו לצ'קים ולמתנות, ועל גברי, אחיו של יואל, הוטלה המשימה להסיע אותנו לביתנו החדש ברחוב הדף היומי. יואל ואני ישבנו במושב האחורי ברכב הסובארו של גברי, כשמאחורינו בבגאז' הרחב היו עשרות תבניות ביצים שאותן הוא היה עתיד לחלק ללקוחותיו למחרת בבוקר. בדקות הראשונות של הנסיעה עמדה בינינו שתיקה מביכה. גברי הצליח לשבור אותה בכך ששיבח את אולם האירועים, את המוזיקה ואת האוכל וציין כל מיני אנקדוטות מצחיקות. כששוב השתרר שקט, יכולתי לחוש במאמציו לנסות למצוא נושא חדש לשיחה. אף פעם לא הבנתי מדוע אנשים נלחצים משקט. למעשה, במובן מסוים כך מצא יואל את דרכו ללבי. בשונה משאר בחורי הישיבה שעמם נפגשתי לאורך תהליך חיפוש החתן, בחורים שזיהיתי כעסוקים בניסיונות נואשים להפר את השתיקה בעת המפגש ונדמו כטובעים המנסים להחזיק ראשם מעל המים, יואל לא נלחץ כשהשתרר שקט בינינו, ובזכות השלווה שהקרין אף אני חשתי בנוח.

"איפה השבע ברכות מחר?" מצא גברי סוף־סוף מה לומר.

יואל הביט בי בשאלה. "אצל אחותי," עניתי.

"אההה, אצל שוורץ," ענה גברי בקול תרועה, "אשריהם, אשריהם." ומיד הוסיף — "זו מצווה גדולה לקיים שבע ברכות לכבוד חתן וכלה, אשריהם." הוא המשיך לדבר על המצווה, ועל כל הדקדוקים שהיא כוללת, כביכול מכוון את מילותיו רק לאוזניו של יואל, וכך זכה בשתי ציפורים במכה אחת — גם הפר את השקט וגם הפגין את ידיעותיו. אני שמחתי בלבי על התנהגותו המוחצנת, אף שהיא עוררה בי מידה של סלידה, בעיקר מפני שהיא חיזקה בי את הידיעה שאמנם לא נישאתי לבן המשפחה הנאה ביותר, אבל לא כל הנוצץ זהב, והנה, לראיה, גברי, שהיה גבר הרבה יותר נאה מיואל, הוכיח זאת.

איריס שדמי

נולדה בשנת 1982 וגדלה במושב רמות השבים. בגיל 17, לאחר מות אימה ממחלת הסרטן, היא חזרה בתשובה והפכה לחרדית אדוקה בקהילת חסידות ברסלב הסגורה בבית"ר עילית. היא התחתנה בשידוך, הביאה שתי בנות לעולם, התגרשה וחזרה בשאלה. כיום מתגוררת עם שתי בנותיה ברמת אביב, עוסקת בשיווק דיגיטלי לפרנסה ורוכבת שטח לנשמה.

עוד על הספר

מקום לקרוא לו בית איריס שדמי

התחתנו בקיבוץ צרעה, אף על פי שכל קיבוץ היה ההפך הגמור ממי וממה שהיינו. כך לפחות נאמר לי. ובכל זאת. בצרעה מצאנו גן אירועים שגם מצא חן בעיני שנינו וגם היה קרוב לבית החדש שלנו בביתר עילית. הישיבה של יואל היתה בביתר עילית, ושם התגבשה גם קהילה של אברכים ונשותיהם, קהילה שאליה עמדתי להשתייך גם אני אחרי החתונה. על חוזה השכירות של הדירה חתמנו שבועיים לפני החתונה וריהטנו אותה שבוע לפני. שום דבר מיוחד, רק טלאי רהיטים שנאספו מקרובי משפחה וממכרים והוצבו בין קירותיה המדיפים ריח סיד.

יואל התגורר בישיבה, ולכן עליו הוטל לחפש דירה בעבורנו, ואילו אני נדרשתי רק לאשר. שמחתי על כך שההחלטה הסופית נתונה בידיי, אבל לא ידעתי מה צריך לבדוק בבית לפני שמחליטים להתגורר בו. כולם אמרו לי שכדאי שבבית יהיו אור ואוויר. בבית שראיתי הרגשתי אוויר, והיה נדמה לי שהוא אינו חשוך, אם כי לא באמת ידעתי אם הוא מואר ומאוורר דיו ואיך בית מואר ומאוורר אמור להיות.

ימים אחדים לפני החתונה הגעתי אל הבית כדי לפרוק את הארגזים שלנו. יואל הצטער שלא היה יכול לעזור לי, אבל באותה תקופה שלפני חתונה, כשההתרגשות עמדה באוויר כמו חשמל, די היה בידיעה שאנחנו נאמנים למסורת ארוכת שנים וחזקה מאיתנו, שעל פיה לחתן ולכלה אסור להיפגש בשבעת הימים שלפני החתונה, כדי שלא אצטער על היעדרו.

בכניסה לחדר שהיה עתיד להיות חדר השינה שלנו נחו שלושה ארגזים, ועליהם היה כתוב בטוש עבה "בגדים יואל". הנחתי לצדם את ארגזי הבגדים שעליהם היה כתוב "בגדים יובל" והתחלתי במלאכת הפריקה. החדר שהיה עתיד להיות חדר השינה שלנו היה עירום לחלוטין לבד משתי מיטות עץ מלא בגימור נקי ופשוט שיואל בנה עבורנו. כשנכנסתי אליו התכווצה לי הבטן בהתרגשות לנוכח המחשבה על מה שעתיד להתרחש בו בעוד ימים אחדים.

קיפלתי את בגדיי וסידרתי אותם בקפידה משל היו שייכים למישהי שאיננה אני, מבטיחה לעצמי להיות נאמנה לסדר הזה שנקבע בהתחלה החדשה הזאת, ולשמר אותו. פתחתי ארגז נוסף, הפעם מארגזי הבגדים של יואל, שבו הוטמנו כל הלבנים שלו, ארוזים בניילון שהסגיר את העובדה שמעולם לא נעשה בהם שימוש. הלבנים היו עשויים מבד כותנה לבן שדמה לקורדרוי בגלל הפסים המוטבעים בו, ובחזיתם — פתח. נזכרתי ב"תחתוני הסבא" שראיתי בילדותי תלויים על חבלים בשכונות של עולים חדשים ופנסיונרים בכפר סבא, כשהלכתי לבקר חברים. עתה עשרים חבילות "תחתוני סבא" כאלה היו מונחות בתוך הארגז זו על גבי זו. ניסיתי למצוא בכך חן מסוים, לראות בהם פריט וינטג' בעל ערך, אבל במקום זה חשתי דחייה מלווה בבהלה קלה. זה טעמו של מי שעתיד להיות בעלי, חשבתי. מכיוון שהתחתונים היו חדשים באריזתם, לא יכולתי לפטור את העניין במחשבה שמדובר בנוהג של שנים שממשיכים בו מכוח ההרגל. לא, עטיפות הניילון הסגירו את ההחלטה שהתקבלה זה עתה על ידי גבר בן עשרים ושלוש — לרכוש מלאי של תחתוני סבא — והגבר הזה, בעוד שלושה ימים, יהיה בעלי. במרוצת הימים גיליתי שאת המלאי רכשה צילה, אמו, בשוק מחנה יהודה, אולם לא היתה בכך כל נחמה.

את יום החתונה ביליתי בלוויית רינת וטל. רינת היתה חברתי הקרובה ביותר ושותפתי לחדר במדרשה, וטל היתה היחידה במדרשה שהיה לה רכב, ולכן התנדבה לקחת חלק במצווה ללוות את הכלה התורנית ביום חתונתה בכל סידורי היום.

בלילה ישנו בחדר ששכרנו בקיבוץ, בבוקר נסענו להתפלל בקבר שמעון הצדיק, ולאחר מכן חזרנו אל החדר, שאליו הגיעו המאפרת ומעצבת השיער. השמלה, שאותה תפרו לי בהזמנה אישית בבני ברק, חיכתה לי עטופה בנייר פרגמנט ובכיסוי פלסטיק, מדיפה את ריח סלון הכלות שבו נרכשה. דמותי נשקפה אליי מן המראה, דמות לבנה בשמלה בעלת הקווים הנקיים והפשוטים שבחרתי. נראה לי שיואל ישמח, חשבתי ושמחתי גם אני. טל סגרה עבורי את שורת הקרסים הארוכה שהחלה מתחת לעורפי ונמשכה עד לסוף הגב התחתון, ולחשה, מצחקקת, "אני מקווה שיואל התאמן על פתיחת קרסים." זאת היתה אמירה מביכה. לא היה נהוג לדבר ככה על עניינים שבינו לבינה, אפילו לא ברמיזה, אבל בכל זאת חייכתי והשפלתי מבט, זה לא היום להיות בו קטנונית.

כשהגענו שלושתנו אל גן האירועים, נוכחתי שכיסא הכלה שבו הייתי אמורה לשבת ולקבל את כל האורחות ממוקם באזור הכניסה, שבו עדיין לא סומנה הפרדה ברורה בין גברים לנשים. אני חושבת שזה היה השבר הראשון בסדרת שברים שנערמו זה על זה כמשקולות, מרסקים את האידיליה שציירתי בראשי לגבי היום הזה. רינת וטל, שבוודאי הבחינו בחרדה שהעיבה על פניי, מיהרו לפעול. "בואי, רינת," אמרה טל, שתמיד היתה משימתית מאוד, "תפסי את הצד השני, ונעביר את הכיסא לעזרת הנשים."

"רגע, רגע, רגע," קרא קול מאחוריהן, ומישהו שנראה כמו מנהל האירוע התקדם לקראתן ושאל לפשר מעשיהן. טל קראה לו הצדה, מנסה לחסוך ממני את הטִרדה. תנועות ידיה ההחלטיות שליוו את דיבורה, העידו על כך שהדברים נמצאים בשליטה. הערצתי אותה ובה־בעת נרתעתי מההתנהגות שלה. בתעוזה שהפגינה כשהישירה כך מבט אל גבר, ובהחלטיות שבה דיברה אליו, אף שעשתה זאת למעני, היה גם גוון של חוסר צניעות. נשאתי תפילה לאבא'לה שיפתח את לבו של מנהל האירוע, שלא יערים קשיים, "הרי בסופו של דבר, אנחנו נלחמות עבורך, אבא'לה," לחשתי, "נלחמות למען הצניעות שאתה דורש מאיתנו."

טל שבה מחויכת, מאשרת במנוד ראש שקיבלנו את מבוקשנו, ומנהל האירוע אף ניגש אליי והתנצל על האי־הבנה. השפלתי את עיניי, כיאה לבחורה צנועה שעומדת להיכנס היום בברית הנישואים, והודיתי לו על ההתחשבות. בדרכו אל עזרת הנשים, נישא בידי טל ורינת, נגלה כיסא הכלה המפואר במערומיו. מתחת לכיסא המלכותי, העטוף כולו בבד סאטן לבן ומעוטר בסרטי כסף עדינים, נחשפה כורסת קש ישנה מרופדת בכרית מרוטה. כמובן, ברגע שהוצבה במקומה החדש, דאגו רינת, טל ומנהל האירוע לעטוף אותה שוב בבד הסאטן ובסרטי הכסף, ואף משכו שובל של בד סאטן נוסף ממנה ועד לעמדת הכניסה, שמעליו פיזרו בעדינות עלי ורדים. הכול חזר לקדמותו, מפואר ומהודר כבראשונה, אבל זיכרון כורסת הקש שמתחת לכל הפאר הזה כבר נחקק בזיכרוני.

כל זמן שאורחים הגיעו, לא משתי ממקומי בכיסא. בנות המדרשה הצטופפו סביבי, וכל אורחת התקרבה אליי בתורה. התמסרתי לרגע ובירכתי כל אורחת ואורחת בכל לבי, בעיניים עצומות, כשידיי מונחות על כתפיה או על ראשה. לעתים התלוו לאורחות גברים, לרוב חבריו של אבא שהכירו אותי בילדותי ומיאנו להסכין עם כללי המקום ולהישאר בחלק שהוקצה לגברים. "הו, הנה היא החסוידש!" נשמע קולו של רוני, חברו הקרוב של אבי, שעמו בילינו את רוב חופשות המשפחה באירופה.

שוב קרע באידיליה.

הרמתי אליו את פניי, חייכתי וחשתי את הלמות לבי. כיצד עליי לנהוג? מצד אחד, אסור לי לפגוע ברוני, ומצד אחר — מה עם רצון השם? למרבה המזל, רותי, אשתו של רוני, עמדה לצדו, ריסנה אותו ומנעה ממנו להתנפל עליי בחיבוקים ובנשיקות. רותי ידעה דבר או שניים בנוגע להפרדות — חשבתי, ונזכרתי בכל אותם מפגשים משפחתיים שהיינו עושים עם רוני, רותי וילדיהם, שבהם, למגינת לבי, היתה מושיבה אותנו, הילדים, תמיד בשולחן נפרד במטבח.

מפאתי האולם נשמע הזמזום של "ארבע בבות". זמזום הגברים הלך והתגבר ככל שהם קרבו אליי, והנשים נסוגו לאחור בהדרגה וחשפו תחת רגליהן את בד הסאטן הלבן משל היתה זו קריעת ים סוף. הדתיות שבהן עצמו עיניהן ונשאו תפילה, והשאר פערו עיניים סקרניות. הגוש השחור התקרב עוד ועוד עד שהפך מכתם שחור לחבורה של אנשים, ובמרכזה יואל. הוא היה שעון על כתפי אביו ואבי, והיה נדמה שאם לא יתמכו בו, יתרסק על הרצפה ויתנפץ לאלפי רסיסים. לא כך שיוויתי בנפשי את הגבר שלו אנשא, ואף שהיה ברור לי שכל המחשבות האלו תפלות אל מול רצון השם, התמונה הזו של יואל מתרסק ומתפזר כמו שרשרת פנינים על הרצפה העכירה עד מאוד את רוחי ופגמה בתמונה שראיתי לנגד עיניי כשדמיינתי את הרגעים שבהם אכנס בברית הקדושה של הנישואים.

ככל שהגברים התקרבו, קיוויתי לתפנית. שמשב של כוח ואומץ יחדור ללבו של יואל. שהוא יישיר אליי מבט ויעניק לי את תחושת הביטחון והחוסן שלה ייחלתי, אך לא כך היה: ככל שהתקרב, רק הלך ונראה בעיניי שברירי יותר ויותר.

כשהגברים עמדו מולי, ראשו של יואל היה טמון ברצפה ושפתיו מלמלו תפילה. שמעתי מאחוריי את לחשושי בנות המדרשה, "צדיק, צדיק" ומצאתי בהם נחמה פורתא. אביו של יואל הגיש לידיו את הכיסוי המכונה דיטריך, ויואל הניחו על ראשי, מישיר מבט זר ומפוחד אל תוך עיניי. הכיסוי היה בד לבן אטום במקום הינומה שקופה וקלילה. בחרתי בו בעצמי מתוך רצון לא לעגל פינות, ולבצע את רצון השם בשלמות ככל שניתן, כדרך המקפידים.

עתה הגיע תורי להיות מובלת. את ידיי תפסו משני הצדדים צילה, אמו של יואל, שלחשה לי, "בואי, כפרה," ואחותי אירית, שנבחרה ברגע האחרון לבצע את התפקיד שבמקור היה אמור להינתן לליאורה, רבנית המדרשה שבה גרתי. החסידים המשיכו ללוות אותנו עד לחופה תוך זמזום אותו הניגון, שלמי שאינו מחובר אל השם נשמע ניגון מדכא, בניגוד גמור לדבקות שעורר באלה ששרו אותו. מבעד לכיסוי האטום לא יכולתי לראות דבר, ולכן התמונה שנחקקה בי מרגעים אלו היתה בעיקר נעליי הלבנות, הפוסעות על דשא הקיבוץ, על רקע הרחשים המוכרים והבלתי מוכרים סביבי. גם את הרגעים הקדושים ביותר, של החופה עצמה, בעודי מובלת שבע פעמים סביב יואל כמנהג החסידים, קרעה המציאות בפראות כשאחד מהילדים הרבים שנכחו באירוע לא הפסיק לדבר עם חברו, והפר את הדממה ואת הקדושה שבתוכי. אמרתי לעצמי שהכול מהשם, גם הילד הזה, אבל לא יכולתי להתכחש למחשבות הלא טובות שהדהדו בתוכי כלפיו, מלכלכות את כל היופי והטוהר של הרגע. רק לאחר שיואל שבר את הכוס, ויכולתי לשמוע מבעד לכיסוי שעל פניי את קולות הצהלה והשמחה של החסידים שקיפצו סביבנו ושרו, "עוד יישמע בהרי יהודה..." הורד הכיסוי מעל ראשי, וידו של יואל נגעה בפעם הראשונה בידי.

אוחזים זה בידה של זו ומוקפים עשרות חסידים מזמרים, הוּבלנו אל חדר קטן, שבו חיכתה לנו קערה גדושה בפירות ולצדה מגש ובו מיני מאפים. האריזה הושארה לצדם כדי שנוכל להיווכח שמדובר במאפייה בעלת הכשר של בד"ץ העדה החרדית. ברקע נשמע קולו של הדי־ג'יי, מודיע לאורחים שעתה החתן והכלה נכנסים אל חדר הייחוד, ולכן הם מוזמנים לגשת אל השולחנות למנה הראשונה. דלת חדר הייחוד נסגרה מאחורינו והותירה בחוץ את הרעש ואת ההמולה. עכשיו היינו רק שנינו בעולם, בתוך חדר שבשאר ימות השנה קרוב לוודאי משמש משרד או חדר ישיבות קטן. השהות של שנינו בחדר אחד, מאחורי דלת סגורה, מן הסתם נתפסה כדבר של מה בכך בעיני אורחינו החילונים, אך הדתיים שבהם בוודאי ידעו את המשמעות שהיא נושאת. בחיי היום־יום הלכות הייחוד חייבו אותנו לשמור על ערנות תמידית ולהימנע ממצב שבו אנו נמצאים בחדר סגור ביחידות עם בן המין השני שאינו בן המשפחה הגרעינית, אבל הגבר שלפני רגעים אחדים כמעט התפרק מולי לרסיסים, היה עתה משפחתי הגרעינית, ומה שעד לפני כשעה היה אסור, היה עתה מותר. כעת יכולתי להתבונן בו בנחת, ואהבתי את מה שראיתי, אולי מפני שהסתפר לכבוד המאורע, ואולי מפני שרציתי לאהוב.

יואל הסתכל עליי בעיניים מהופנטות ומלאות חום. השפלתי את מבטי אל הרצפה, נהנית לחוות את אותה השפלת עיניים אשר זיהיתי בתור צניעות טבעית. שלא כמו מנהגי צניעות אחרים, היא לא דרשה שום מאמץ, אלא פשוט נבטה לה מתוכי.

"תאכלי משהו," הוא אמר והגיש לי תפוח, "לא אכלת כל היום, את חייבת להכניס משהו לפה." שנינו היינו בצום בכל יום החתונה כדי להגיע נקיים מעוונות אל המעמד המקודש. יום כיפור קטן, ככה מכנה התלמוד את יום החתונה.

לקחתי את התפוח ובירכתי בכוונה ובקול, "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם בורא פרי העץ."

"אמן," ענה לי יואל וחייך. "איזו ברכה נתת..." הוסיף בקריצה. העובדה שהרפה מעט מאדיקותו היתה נעימה לי. אילו היה אדוק במיוחד, היה אומר אמן בכוונה גדולה ושותק, אבל החיוכים והקריצות ששלח אליי העידו בעיניי על פשטות, ועל כך שאינו עסוק בניסיון להיות מה שמצופה ממנו להיות. אהבתי את זה.

נגסתי בתפוח. הוא היה קמחי ודוחה, ובכל זאת המשכתי לנגוס בו, לא מתוך רעב, אלא מתוך הבנה שמוטב שאוכל משהו.

ישבנו זה מול זו משני צדי השולחן. יואל קם והזיז את הכיסא סמוך לשלי. לרגע חששתי שמא הוא מתכנן להביא לידי ביטוי את זכויותיו החדשות כאן ועכשיו ולתת לי נשיקה, אבל יואל רק הביט בי בחיוך ואמר, "מוזר, אה?" הנהנתי והוספתי, "מאוד," והוא אמר, "ישתבח שמו," אמירה שידעתי שאין בה הרבה תוכן ושמשמשת בעיקר כדי לכסות על המבוכה ועל השקט.

"ישתבח שמו," עניתי ושוב השפלתי מבט.

"אז איך עבר עלייך השבוע?" שאל יואל, חיוך מרוח על פניו.

"ברוך השם, הרבה סידורים... אבל סידורים כיפיים," מיהרתי להוסיף, שלא יישמע שאני חלילה מתלוננת. "זה נחמד להתחתן, צריך לעשות את זה לעתים יותר קרובות," אמרתי ושנינו צחקנו.

יואל הניח את ידו על ידי, בתחילה בהיסוס־מה, מוודא שאין לי התנגדות, ורק אחרי שהבטתי בו בעיניים מאשרות, רפתה ידו בנוחות על כף ידי. הפכתי את ידי אל ידו והצלבנו אצבעות. אמנם כבר פסענו אוחזים ידיים בדרך מהחופה אל חדר הייחוד, אבל ההתרגשות מהחידוש שביכולת לגעת זה בזו עדיין לא קהתה. הידיעה שהמגע המרפרף הזה יד ביד הוא רק ההתחלה של גילוי משותף שעתיד להתרחש הערב ערבלה לי את הבטן בפחד ובציפייה. יואל הושיט יד אל פנים הז'קט השחור שלבש ושלף ממנו צמיד זהב בצורת חישוק, עגול ועבה כעובי הטבעת שלפני רגעים אחדים ענד לאצבעי.

"זה בשבילך," אמר, "הכנתי לך את זה אצל הצורף שהכין את הטבעת."

"הוא מושלם," אמרתי, ושוב עלה בראשי מה שעתיד להתרחש הלילה לאחר האירוע. המחשבה הזו עוררה פיצוצים בבטני, כאילו שפכו לתוכה חבילה של סוכריות קופצות. הרגשתי שלא אצליח להירגע עד שכל המתח הזה שעמד באוויר יתפוגג. רציתי להתקרב אליו ולנשק אותו, וכך לשבור את הקרח בינינו במאית השנייה, אבל חששתי שמא חוסר הסבלנות שלי יהרוס את רגע הנשיקה הראשונה בינינו. ראיתי בעיני רוחי רגע איטי, עדין ומיוחד, וידעתי שלבדי לא אצליח להופכו לכזה. התרגשתי מהלילה המחכה לנו ובה־בעת חששתי, כי לא ידעתי איך אגיב, בין שבגוף ובין שבמחשבה, ליואל שאותו עדיין לא הכרתי.

קולו של הדי־ג'יי נשמע מבעד לדלת, "החתן והכלה מוזמנים אל רחבת הריקודים," ולאחר שניות אחדות, שהסגירו שכנראה כבר עמדו שם בהיכון, מחכים להוראת הדי־ג'יי, נשמעה דפיקה על הדלת וראשה של צילה, חמותי הטרייה, הציץ פנימה.

"אתם באים?" היא שאלה את יואל, "נו, כולם מחכים לכם." היה נדמה שהמילים היו עבורה סוג של כלי חציבה, שבו היא חצבה את דרכה עוד ועוד אל תוך החדר, עד שכבר ממש עמדה לידנו. חיים, אביו של יואל, ניצל את ההזדמנות ונכנס גם הוא. הוא נעמד לצדה והנהן בהסכמה, בעוד חיוך ממזרי מרוח על פרצופו מאוזן לאוזן.

"יאללה, יואל," הוא בא לעזרתה, "יש לכם עוד חיים שלמים לבלות ביחד, אבל חתונה יש רק אחת."

הפעם הבאה שאני ויואל נפגשנו היתה בסוף החתונה, כשכל האורחים כבר התפזרו לבתיהם, מותירים אותנו עם המתנות, הצ'קים ועם החיים עצמם. אבא ניגש אליי ונשק למצחי. "יאללה, בינתי," הוא אמר וטפח שתי טפיחות קלות על גבי.

"מה? זהו? אתם כבר הולכים?" מרים בת זוגו נשקה לי וצחקקה, "נו, מה? שנבוא איתכם הביתה?"

"נגמר מהר מדי," אמרתי.

ומרים הנהנה בסיפוק ואמרה, "כמו כל הדברים הטובים."

לפתע כל שרציתי היה להתעורר מהכול ולהיות שוב ילדה, פשוט לחזור איתו הביתה, להשאיר כלה וחתן אחרים לחיות את חייהם, ממש כמו בכל אותן חתונות שאליהן הייתי מתלווה אל הוריי בילדותי. אבל במקום זה ראיתי אותם מתרחקים לרכב עם הבת של מרים, סיוון בת השבע־עשרה. כל בנות המדרשה צפו בי בערגה, ורק אני התבוננתי בערגה במישהי אחרת.

צילה וחיים אמרו שהם ידאגו לצ'קים ולמתנות, ועל גברי, אחיו של יואל, הוטלה המשימה להסיע אותנו לביתנו החדש ברחוב הדף היומי. יואל ואני ישבנו במושב האחורי ברכב הסובארו של גברי, כשמאחורינו בבגאז' הרחב היו עשרות תבניות ביצים שאותן הוא היה עתיד לחלק ללקוחותיו למחרת בבוקר. בדקות הראשונות של הנסיעה עמדה בינינו שתיקה מביכה. גברי הצליח לשבור אותה בכך ששיבח את אולם האירועים, את המוזיקה ואת האוכל וציין כל מיני אנקדוטות מצחיקות. כששוב השתרר שקט, יכולתי לחוש במאמציו לנסות למצוא נושא חדש לשיחה. אף פעם לא הבנתי מדוע אנשים נלחצים משקט. למעשה, במובן מסוים כך מצא יואל את דרכו ללבי. בשונה משאר בחורי הישיבה שעמם נפגשתי לאורך תהליך חיפוש החתן, בחורים שזיהיתי כעסוקים בניסיונות נואשים להפר את השתיקה בעת המפגש ונדמו כטובעים המנסים להחזיק ראשם מעל המים, יואל לא נלחץ כשהשתרר שקט בינינו, ובזכות השלווה שהקרין אף אני חשתי בנוח.

"איפה השבע ברכות מחר?" מצא גברי סוף־סוף מה לומר.

יואל הביט בי בשאלה. "אצל אחותי," עניתי.

"אההה, אצל שוורץ," ענה גברי בקול תרועה, "אשריהם, אשריהם." ומיד הוסיף — "זו מצווה גדולה לקיים שבע ברכות לכבוד חתן וכלה, אשריהם." הוא המשיך לדבר על המצווה, ועל כל הדקדוקים שהיא כוללת, כביכול מכוון את מילותיו רק לאוזניו של יואל, וכך זכה בשתי ציפורים במכה אחת — גם הפר את השקט וגם הפגין את ידיעותיו. אני שמחתי בלבי על התנהגותו המוחצנת, אף שהיא עוררה בי מידה של סלידה, בעיקר מפני שהיא חיזקה בי את הידיעה שאמנם לא נישאתי לבן המשפחה הנאה ביותר, אבל לא כל הנוצץ זהב, והנה, לראיה, גברי, שהיה גבר הרבה יותר נאה מיואל, הוכיח זאת.