ספר שתי הדרכים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ספר שתי הדרכים
מכר
מאות
עותקים
ספר שתי הדרכים
מכר
מאות
עותקים

ספר שתי הדרכים

4.2 כוכבים (23 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: The Book Of Two Ways
  • תרגום: אביגיל בורשטיין
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 446 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 26 דק'

ג'ודי פיקו

ג'וֹדי לין פיקו (באנגלית: Jodi Lynn Picoult; נולדה ב-19 במאי 1966) היא סופרת אמריקאית-יהודיה, ידועה בעיקר בשל ספרה "שומרת אחותי", שאף עובד לסרט קולנוע בעל אותו שם. נכון ל-2009 נמכרו כ-14 מיליון עותקים של ספריה של פיקו ברחבי העולם.

תקציר

חייה של דון אדלשטיין משתנים בן רגע במהלך טיסה, כשהדיילת מודיעה על נחיתת חירום. בעודה מתכוננת להתרסקות המטוס, תמונות מבזיקות במוחה, אלא שבמקום בעלה, עולה בראשה גבר שלא ראתה חמש־עשרה שנה. וייט ארמסטרונג.
דון שורדת, אבל נותרת עם הספקות שצצו באחת. יש לה חיים טובים ועבודה מלאת סיפוק בתור דוּלת מוות, שבמסגרתה היא עוזרת ללקוחותיה במעבר מהחיים למוות. אבל אי־שם במצרים נמצא וייט, ארכיאולוג באתרי קבורה עתיקים, תחום שהיא למדה פעם. וכשהגורל מציע לה הזדמנות שנייה, היא תוהה לגבי ההחלטה שקיבלה אז, לפני שנים.
אחרי נחיתת החירום, כשחברת התעופה מציעה לניצולים טיסה כרצונם, ברירת המחדל של דון היא להמשיך במסלול חייה. אבל מה עם ההיסטוריה הלא פתורה שלה ושל וייט? ומה עם המחקר שלה שנקטע על ספר שתי הדרכים - המפה הידועה הראשונה של החיים אחרי המוות?


ג'ודי פיקו כתבה עשרות רומנים שתורגמו ל־21 שפות ונמכרו ב־14 מיליון עותקים ברחבי העולם. 


"פיקו מטפלת בדרכה המושלמת, וכמו תמיד באומץ ובכֵנוּת, בשאלות של חיים ומוות."                                        Parade


"ספר שמכריח אותך לשאול את עצמך שאלת מפתח – כיצד תיצור לעצמך חיים מאושרים בפרק הזמן הקצר שקיבלת עלי אדמות." 
Associated Press

פרק ראשון

אדמה / מצרים


שמעתי את השירים בקברים העתיקים

את סיפורי ההלל לחיים עלי אדמות

את הזלזול בעולם המתים.

מה פשר יחס זה לעולם הנצח,

הנכון והצודק שאין בו אימה?

סכסוכים הם דבר מתועב בו,

איש אינו חוגר עצמו כנגד רעו;

עולם זה שאין לו אויב,

כל שארינו נחים בו

מאז ראשית הימים.

אלו שייוולדו למיליוני מיליונים,

כולם יגיעו אליו.

— מתוך קבר נפרהוטפ, כפי שצוטט במוות וחיים בעולם הבא במצרים העתיקה מאת טיילור

אמא שלי, שחיה ומתה לאורן של אמונות תפלות, נהגה להכריח אותנו לומר יחד לפני נסיעה: אנחנו לא נוסעים לשום מקום. זה היה אמור להערים על השטן. אני לא יכולה לומר שאני מאמינה בדברים כאלה, אבל בעצם לא אמרתי את המשפט לפני שיצאתי מהבית ותראו לאן זה הביא אותי.

יציאה מנמל התעופה בקהיר באוגוסט היא כמו יציאה אל פני השמש. אפילו מאוחר בלילה החום הוא כמו סכין על העור, שנע בגלים דוחקים. אני כבר מרגישה זיעה גולשת במורד גבי, אבל לא הגעתי ערוכה למזג אוויר כזה. אני מוצאת את עצמי בלב מעבר של אנשים אחרים: קבוצת תיירים מרוטים והמומים שמובלים כעדר לתוך מיניוואן. מתבגר הגורר אל שפת המדרכה, בעזרת עגלה, מזוודה מודבקת בנייר דבק. אישה מהדקת את כיסוי הראש המתנופף ברוח.

פתאום אני מוקפת גברים. "טקסי?" הם נובחים. "צריכה טקסי?"

אי אפשר להסתיר את העובדה שאני מערבית. זה ברור החל משערי האדמוני וכלה במכנסי הדגמ"ח והסניקרס. אני מהנהנת, יוצרת קשר עין עם אחד מהם, נהג עם שפם עבות וחולצה ארוכה מפוספסת. נהגי המונית האחרים נסוגים, שחפים בחיפוש אחרי פירור אחר.

"יש לך מזוודה?"

אני מנידה בראשי לשלילה. כל מה שיש לי נמצא בתיק קטן שאני נושאת על כתפי.

"אמריקאית?" ממשיך האיש ואני מהנהנת. חיוך צחור רחב חוצה את פניו לשניים. "ברוכה הבאה לאלסקה!"

מבהיל לחשוב שעברו חמש־עשרה שנה, אבל בדיחת הקרש הזאת היא עדיין ההלצה המועדפת לספר למבקרים. אני נכנסת למושב האחורי במכונית. "קח אותי לתחנת הרכבת רעמסס," אני אומרת. "כמה זמן?"

"חמש־עשרה דקות, אינשאללה."

"שוקרן," אני עונה. תודה. אני המומה מהמהירות שבה הערבית שבה אל שפתיי. בוודאי יש חלק במוח שמאחסן את המידע שנדמה לך שלעולם לא תצטרכי שוב, כמו המילים של השיר מקארתור פארק, או כפל מטריצות או — במקרה שלי — כל מה שקשור למצרים.

כשמרט הייתה קטנה, היא נהגה לומר, מִמִקודם, שהיה יכול להיות חמש דקות או חמש שנים לפני כן — ושם אני כרגע. כאילו חזרתי לרגע שהשארתי מאחור כשנטשתי את המדינה הזאת. כאילו היא המתינה כל הזמן הזה לשובי.

החלון פתוח ואני כבר מרגישה את האבק שוקע עליי. במצרים, הכול מכוסה חול — הנעליים שלך, העור שלך, האוויר שאת נושמת. החול אפילו חודר לאוכל. שיני המומיות נשחקו ממנו.

למרות שזו שעת לילה, קהיר חיה, על שלל סתירותיה. בכביש המהיר נוסעות זו לצד זו מכוניות ועגלות רתומות לחמורים.

איטליזים שמרכולתם תלויה בחוץ ניצבים בשכנות נעימה עם דוכני מזכרות. מכונית ראוותנית מהירה שועטת על פנינו, משאירה שובל שיר ראפ שמתערבב עם הדהוד הרמקולים הקוראים לצאלת עשאא, תפילת הלילה המוסלמית. אנחנו נוסעים לאורך הנילוס, שגדותיו מכוסות אשפה מהבילה. לבסוף מופיעה תחנת רעמסס. "חמישים פאונד," אומר הנהג.

במצרים אין תעריפי מוניות. הנהג אומר לך כמה לדעתו שווה הנסיעה. אני מושיטה לו ארבעים פאונד כהצעה נגדית ויוצאת מהמכונית. גם הוא יוצא ומתחיל לצעוק עליי בערבית. "שוקרן," אני אומרת לו. "שוקרן." אף על פי שזהו אירוע שגרתי ואיש לא מניד עפעף, אני צועדת לכיוון התחנה בלב דוהר.

לא קל להגיע למרכז מצרים כמערבית. תיירים לא אמורים לנסוע ברכבות, אז אני לא קונה כרטיס אלא ממתינה שהכרטיסן יתפוס אותי ומעמידה פני מטומטמת. בשלב זה הרכבת כבר יצאה לדרך ומאוחר מדי, אז הוא מושך כתפיים ומניח לי לשלם. כעבור שעות, כשאני יורדת בתחנת אל־מניא, אני המערבית היחידה בתחנה. אני כמעט האדם היחיד בתחנה.

הייתי אמורה להגיע ב־02:45, אבל הרכבת התעכבה וכבר קצת אחרי 04:00. אני מרגישה כאילו נסעתי עשרים וארבע שעות ברציפות. נהג המונית היחיד בתחנת הרכבת אל־מניא משחק בסלולרי כשאני נוקשת על חלונו. הוא מעיף מבט בדמותי, תשושה ומקומטת. "סבאח אל־חיר," אני אומרת. בוקר טוב.

"סבאח אל־נור," הוא עונה.

אני אומרת לו מה היעד שלי, מעט יותר משעה נסיעה. הוא עוזב את אל־מניא דרך כביש המדבר המזרחי. אני בוהה מהחלון, סופרת את הג'בלים ואת הוואדיות — גבעות ועמקים — שמתרוממים בחשכה, באופק. במחסום אבטחה, שבו צמד נערים צעירים מכדי לגדל זקן אוחזים תת־מקלעים ישנים משנות השישים, אני עוטה צעיף על ראשי ומעמידה פנים שאני ישנה.

הנהג לא מפסיק להעיף בי מבטים דרך המראה האחורית. הוא בוודאי תוהה מה אמריקאית עושה במונית בלב מצרים, באזור היחיד שאינו על מפת התיירות. אני מדמיינת מה הייתי אומרת, לו היה לי האומץ או השפה לעשות זאת.

אחת השאלות שאני שואלת את לקוחותיי היא: מה נשאר לא גמור? מה עדיין לא עשית, מה עליך לעשות לפני עזיבת החיים הללו? שמעתי כמעט כל תשובה אפשרית: מתיקון בליטה בדלת החזית ועד רחצה בים סוף; מפרסום ספר זיכרונות ועד משחק פוקר עם חבר שלא ראית שנים. בשבילי זה זה. האבק הזה, הנסיעה המיטלטלת הזו, רצועת הנוף הזו הבוהקת כעצם.

בחיים קודמים תיכננתי להיות אגיפטולוגית. בהתחלה, בכיתה ד', התאהבתי בתרבות כשלמדנו על מצרים העתיקה. אני זוכרת את עצמי עומדת בראש מתקן משחקים, מרגישה את הרוח ומעמידה פנים שאני בפלוקה, חוצה את הנילוס. רכושי היקר ביותר אז היה מדריך התערוכה אוצרות תות ענח' אמון שאמי ואני מצאנו בחנות ספרים משומשים. בתיכון, למדתי צרפתית וגרמנית כיוון שידעתי שאזדקק לשפות הללו לתרגום מחקרים. נרשמתי לקולג' שהיו בו לימודי אגיפטולוגיה ולמדתי באוניברסיטת שיקגו על מלגה.

את רוב מה שלמדתי על מצרים העתיקה אפשר לצמצם לשני נושאים. הראשון היסטורי — מצרים נשלטה על ידי שלושים ושתיים שושלות פרעוניות, שמחלקים לשלוש תקופות: הממלכה הקדומה, הממלכה התיכונה והממלכה החדשה. השושלת הראשונה החלה במלך נערמר, הפרעוני שאיחד את מצרים העליונה ומצרים התחתונה בסביבות שנת 3100 לפנה"ס. הממלכה הקדומה מפורסמת בפירמידות שנבנו במהלכה כקברים למלכים. אבל בסביבות 2150 לפנה"ס פרצה במצרים מלחמת אזרחים. במצרים היו 42 מחוזות — שנקראו נום — ובראש כל אחד מהם עמד נומרך. באותה תקופה נלחם כל נומרך על הנום שלו. היו בריתות אבל פרעוני הצפון לא שלטו על מצרים המאוחדת. זה היה מעין משחקי הכס מצרי. הממלכה התיכונה התחילה כשמלך בשם מנתוחותפ איחד מחדש את מצרים העליונה ומצרים התחתונה בסביבות 2010 לפנה"ס. מצב זה נמשך עד שהחיקסוס פלשו מצפון ובתקופה שלאחר מכן שלטו מלכים זרים. רק כשהמלך יעחמס הביס את החיקסוס התאחדה מצרים שוב, בימי הממלכה החדשה, ב־1550 לפנה"ס.

הנושא המרכזי השני הוא הדת במצרים העתיקה. חלק גדול ממנה התייחס לאל השמש, רֵע — שמדי יום גרר את השמש לאורך השמיים בסירה ארוכה בשם סירת השמש — ולאוסיריס, אל השאול. אוסיריס היה גם גופתו של אל השמש, כך שהם שני הצדדים של אותו מטבע. זה לא היה מוקש לוגי למצרים הקדמונים כיוון שאוסיריס ורע היו פשוט שתי פָּנֶיה של אותה ישות, כמו השילוש הנוצרי של האב, הבן ורוח הקודש. מדי לילה, ביקר רע את אוסיריס והתאחד עם גופתו, וזו הטעינה אותו לכדי יצירת הזריחה של היום הבא. המודל המצרי של העולם הבא חיקה את המחזור הזה: נשמתו של המנוח נולדה בכל יום מחדש כמו רע, והתאחדה מדי לילה עם גופתו.

הרבה ממה שאנחנו יודעים על מצרים העתיקה הגיע מקברים, כך שידוע לנו שנעשו מאמצים נכבדים להתכונן למוות ולמה שאחריו. אפילו אנשים שלא מבינים באגיפטולוגיה שמעו על ספר המתים — או, כפי שהמצרים הקדמונים קראו לו, ספר ההליכה ביום. זו אסופת לחשים מתקופת הממלכה החדשה, שנועדה לעזור למתים לעשות את דרכם אל העולם הבא — אבל הוא התפתח מתוך כתבי הלוויה קדומים יותר ופחות ידועים. ראשית היו כתבי הפירמידות מהממלכה הקדומה: לחשים להרחקת יצורים שטניים, מילים שבנו של המלך המנוח היה צריך לומר בטקסי הלוויה והנחיות הגעה לעולם הבא המיועדות למנוח. מתקופת הממלכה התיכונה נמצאו כתבי הלוויות צבועים על ארונות קבורה של אצילים ואזרחים, כולל לחשים להשבת קשרי משפחה, מפני שמוות עלול להפריד אותנו מאהובינו; לחשים שנועדו לסייע למנוח במסעו עם רע בסירת השמש כדי להביס את עאפפ — נחש השאול — שניסה לינוק את המים תחתיו; ולחשים שנועדו לסייע למנוח להתאחד שוב עם אוסיריס מדי לילה.

ספר שתי הדרכים היה חלק מכתבי ארונות הקבורה הללו. מפת החיים אחרי המוות הידועה הראשונה. הוא התגלה רק בחלק מהארונות במצרים התיכונה בימי הממלכה התיכונה, בדרך כלל צבוע על תחתית הארון. נראו בו שתי דרכים מתפתלות דרך ממלכת המתים של אוסיריס: דרך יבשתית, שחורה ודרך ימית, כחולה, שאגם אש מפריד ביניהן. העוקב אחרי המפה מתבקש לבחור, כמו בין עלייה על מעבורת או נסיעה מסביב — שתי הדרכים מסתיימות באותה נקודה: גן השלווה, שם יכול המנוח לסעוד לנצח עם אוסיריס. אבל יש מלכוד — חלק מהשבילים מובילים לשום מקום. אחרים מובילים לשדים או מעגלי אש. בטקסט מוטמע הקסם שצריך כדי לעבור את זקיפי השערים.

הפסקה הראשונה שתרגמתי אי־פעם מתוך ספר שתי הדרכים היה לחש 1130: אשר לכל המכיר לחש זה, הוא יוכל להיות כמו רע בשמיים, כמו אוסיריס בשאול, לתוך מעגל האש יֵרד, אך הלהבות לא יוכלו לו לנצח נצחים.

לנצח נצחים. נחא צ'ת. הזמן, לדידם של המצרים הקדמונים, נע אחרת. הוא יכול היה להיות קווי ונצחי, כמו אוסיריס. או מחזורי, עם תחייה יומית, כמו רע. והשניים לא סותרים זה את זה. אדרבה, כדי לזכות במוות טוב, אי אפשר לקבל את האחד בלי האחר. הקבר היה הרקמה המחברת. הסוללה הקסומה שסיפקה את האנרגיה לחיי נצח. רוב האגיפטולוגים למדו את התמונות וההירוגליפים בחלל ריק, אך כסטודנטית צעירה התחלתי לחשוב על מיקומם בארון ועל ספר שתי הדרכים שבתחתית. מה אם המומיה שבפנים הייתה אמורה להפעיל את הקסם, כמו מפתח?

ספרֵי שתי הדרכים שפורסמו הגיעו כמעט כולם מארונות מלכים מהנקרופוליס בדיר אל־ברשא, אוסף רחב ידיים של קברי אצילים מסותתים באבן. עיר מתים. לפני חמש־עשרה שנה, הייתי סטודנטית לתואר שלישי שעבדה בקברים הללו וניסתה להוכיח את התזה שלה.

מה נשאר לא גמור?

כשהנהג פונה דרומה, משיב אותי לדיר אל־ברשא, אני מביטה שוב מהחלון, המומה מיופיים של השמיים המפהקים מעל המדבר. הם כחולים וורודים וכתומים, פסי יום שרק מתחיל. כוכב קורץ לי לרגע לפני שנבלע על ידי השמש.

סיריוס. הגעתי למצרים ביום זריחת סותיס.

כיוון שמצרים היא עמק, אף מקום לא משתווה לה בכל הנוגע לצפייה בכוכבים, והמצרים הקדמונים עקבו אחרי זריחת קבוצות כוכבים בלוח השנה השמשי שלהם. מדי עשרה ימים הופיעה קבוצת כוכבים חדשה במזרח, בזריחה, אחרי שלא נראתה במשך שבעים יום. החשוב מבין כולם היה הכוכב סיריוס — שהם כינו סותיס או סופדט. זריחת סותיס סימלה לידה מחדש, כיוון שהתרחשה בעונה שבה הנילוס עלה על גדותיו והשאיר טין שדישן את השדות. כדי לחגוג זאת נסעו מצרים קדמונים לפסטיבלים, ולא פעם השאירו אחריהם גרפיטי. אבל בדרך כלל הם פשוט השתכרו ועשו סקס — מין פסטיבל קואצ'לה בכל פעם שהנילוס עלה על גדותיו.

וייאט סיפר לי פעם שבפסטיבלים האלו, המצרים הקדמונים שתו בכוונה עד שהקיאו, כדי לחקות את הצפת הנילוס. המצרים האלה, הוא אמר, ידעו לחיות.

אני מרימה שוב את עיניי לשמיים, מחפשת את סותיס. ממש כמו המצרים הקדמונים, אני רואה בזה סימן.

דיר אל־ברשא נמצאת ממש במרכז מצרים, מול העיר מלאווי שעל גדת הנילוס המזרחית. רק אנשים בעלי אישור ממשלתי מורשים להיכנס לשם, בגלל נזק שהסבו למקום רעידות אדמה עתיקות וביזה עכשווית.

אני בוהה בנוף עד שאני רואה את הקברים המוכרים, המסותתים באבן. עשרות דלתות מתכת זעירות קבועות בשורת אבני גיר מפוספסות, כמו בית מלון חצוב בקירות הוואדי. מלון מוות. אני מזהה את המקום המדויק שבו ביליתי שלוש עונות בקברו של צ'חוטיחוטפ השני, שליט הנום חר. מתחתיו, מכוסה פיגומים, נמצא הקבר החדש ביותר. אני מכווצת את העיניים אבל לא רואה שם שום פעילות.

זה לא החידוש היחיד בברשא. מעט דרומית לקברים מתפרשים בתי קברות מודרניים שלא היו קיימים ב־2003. לצד המסגד ניצבת עכשיו כנסייה צבועה בצבעים בוהקים, עבור הנוצרים הקופטים. לאורך גדות הנילוס, חקלאים מצרים צועדים על שבילים צרים מוגבהים בין שדותיהם, או עורמים ענפי תמרים שטוחים בעגלות רתומות לחמור. ואז לפתע, הגענו לבית החפירה. אני משלמת לנהג ויוצאת מהמונית, אל החול שמתעופף סביבי.

גם הבית השתנה.

הוא נבנה ב־1908, מלבני בוץ, על ידי אדריכל בריטי, ג'רלד הֵי־סמית, בסגנון מנזרים קופטיים מימי הביניים. המרפסת התמוטטה לפני הגעתי כסטודנטית ואיש מעולם לא התפנה לתקן אותה. אבל עכשיו אני רואה שהמרפסת נבנתה מחדש.

אף מכונית לא חונה בחוץ והבית אפוף דומייה שמעידה על ריקנותו. אני חוצה חלקת שומי בר ואופניים מחלידים בדרכי לחצר האחורית. סדינים וחולצות וגלביות תלויים על חבלי כביסה שמתוחים לאורך ולרוחב. לפני חמש־עשרה שנה, המשפחה המצרית שתיחזקה את בית החפירה ואת האגיפטולוגים שבתוכו, נהגה לתלות כך את הכביסה. למצעים שלנו היה ריח של שמש.

"שלום?" אני צועקת. אין דלת להקיש עליה, רק שער פתוח. אני צועדת קדימה בהיסוס ומבהילה חתול. הוא מיילל ומדלג למעקה מתפורר, ומשם בוחן אותי בעיניו הצרות לפני שהוא קופץ מבעד לחלון פתוח ונעלם בפנים.

אני חוצה את המסדרון הארוך שמפריד בין מגורי העובדים המקומיים לבין מגורי צוות הארכיאולוגים. שכבת חול דקיקה מכסה את הרצפה, את הקירות, את הכול. "יש כאן מישהו?" אני אומרת, אבל הצליל היחיד שנשמע הוא נעימת סווינג חורקנית שבוקעת מלועו של הבית. אני מציצה לחדר נטול דלת, שמונחת בו ערימת מזרנים זוגיים ישנים, עם הדפסים של פניהן של נסיכות דיסני: סינדרלה, שלגיה והיפהפייה הנרדמת. בהמשך המסדרון נמצאת הכניסה למחסן — המקום שנהגנו לאחסן בו את כל הממצאים שנרצה להתבונן בהם במהלך העונה הקרובה. אני לא יכולה להתאפק, חוצה את הסף ובאור הקלוש סורקת ארגזי קרטון מסודרים על מדפים, מסומנים בקפדנות. ואז בבת אחת אני פונה לאחור, משוכנעת שמביטים בי. על שולחן מתקפל מונחת מומיה שנמצאת בחדר הרבה לפני שאני הייתי בו ומן הסתם תהיה שם הרבה אחרי שאלך. "ג'ורג'," אני ממלמלת, קוראת לו כפי שכולם קראו לו לפני חמש־עשרה שנה. "טוב לראות אותך שוב."

בהמשך המסדרון נמצא חדר הרחצה: שירותים ומקלחת פרטיים. אני משתמשת בשירותים, מעבירה אצבע על השלט שעדיין מודבק בצדה האחורי של דלת התא: דברים שאסור להדיח באסלה: כל דבר צהוב, נייר טואלט, תקוותיך וחלומותיך.

"מין הונאכ?" אני שומעת קול מתקרב. מי שם?

נתפסתי עם המכנסיים למטה, פשוטו כמשמעו. אני מזנקת, שוטפת ידיים וממהרת לצאת מהשירותים כדי לנסות להסביר את עצמי, ומוצאת את עצמי פנים אל פנים מול זיכרון.

אני רואה, כאילו זה היה אתמול, את האיש בעל העור החום השחוק והידיים הרכות מניח מולי על השולחן מגש סלט טרי. הוא חסר גיל, קפוא בזמן, אותו עובד שתיחזק את הבית כשהייתי סטודנטית. "חאסיב?" אני שואלת.

עיניו נפערות ולמשמע המבטא הוא עובר לאנגלית. "חאסיב היה אבא שלי."

אני ממצמצת. "אתה... חארבי?"

חארבי היה ילד אז, אף שהיה אחד העובדים המובחרים שלנו. הוא עשה כל מה שפרופסור דמפריז ביקש — החל בהקמת פיגומים כדי שנוכל לבחון הירוגליפים בראש קיר התאים, וכלה בעמידה של שעות בשמש הקופחת עם מראה מוּטֵית כדי ללכוד את האור, כדי שנוכל להעתיק בדייקנות את הציורים שעל האבן.

עיניו מצטמצמות. "דון?"

"אתה זוכר אותי?" אני אומרת. אם חארבי זוכר, אולי הוא לא היחיד.

"בוודאי. הבאת לי סופרמן."

בכל פעם שטסתי דרך היתרו, הייתי מביאה לחארבי קומיקס ולחאסיב שוקולד קאדברי. "הפעם באתי בידיים ריקות," אני מתוודה. "אבא שלך עדיין כאן?"

הוא מניד בראשו. "הוא מת."

לקוחותיי המוסלמים תמיד מוצלחים יותר בשפת המוות מלקוחותיי הנוצרים, שנוטים להיות מבועתים מהמעבר. "אני מצטערת לשמוע," אני אומרת לו. "יש לי הרבה זיכרונות נהדרים ממנו."

חארבי מחייך. "גם לי," הוא אומר. "עכשיו הבן שלי ואני מטפלים בבית החפירה." מצחו מתקמט. "מודיר לא אמר לי שאת באה."

כשאני שומעת אותו אומר מודיר, המנהל, אני מיד חושבת על דמפריז, שאחז בתואר ראש המחלקה לאגיפטולוגיה בייל. אבל כמובן שעכשיו יש מנהל חדש. ואייט.

"זה היה סוג של החלטה של הרגע האחרון," אני מתחמקת. "איפה כולם?"

"היום שישי," חארבי מושך כתפיים. ימי שישי היו היום החופשי שלנו, ולעיתים קרובות נסענו לאתרי חפירה אחרים. "הם נסעו לסוהאג ליומיים."

בסוהאג, שבמרחק כשלוש שעות וחצי מדרום, יש משלחת ארכיאולוגים נוספת מיֶיל. "מתי הם יחזרו?"

"לארוחת צהריים, אינשאללה."

"זה יהיה בסדר אם אחכה להם?" אני שואלת.

"כן, כן," עונה חארבי. "אבל את בטח רעבה, דוקטורה."

אני מרגישה את פניי מאדימות. "האמת," אני מתקנת, "שאני לא. דוקטורה." הגיוני שחארבי יחשוב שמבקרת תהיה גם היא דוקטורית — כמו האחרים מייל, שהבחורה שעבדה כאן שלוש עונות כסטודנטית לתואר שלישי תשלים את לימודי הדוקטורט.

חארבי מסתכל עליי שעה ארוכה בציפייה. כשאני לא מוסיפה דבר, הוא מתרחק במסדרון. "אבל את בכל זאת רעבה," הוא אומר.

אני שמה לב לצליעה שלו ותוהה מה קרה: אם הוא נפל באתר, אם הפציעה מכאיבה לו. אבל אני לא יכולה לשאול שאלות אישיות, כיוון שאני לא מוכנה לענות על כאלה בעצמי.

"אני לא מאוד רעבה," אני אומרת. "אל תטרח..."

חארבי מתעלם מההערה ומוביל אותי לחדר הגדול ביותר בבית החפירה, שמתפקד הן כאזור עבודה והן כחדר אוכל. "תרגישי בבית בבקשה." הוא משאיר אותי מאחור ומדשדש בחיכוך סנדלי גומי במרצפות לעבר המטבח הזעיר. מתחת לכיפת לבני בוץ עומד אותו שולחן שבו סעדנו את כל הארוחות, משטח העץ עדיין מוכתם ומצולק. אבל מה שעוצר את נשימתי הוא מה ששונה. נעלמו גלילי יריעות המיילאר והערימות המרופטות של תיקיות וניירות. במקומם עומד בצד אחד של החדר פאזל של שולחנות מכוסים מחשבים — כבלים מתפתלים ונשזרים זה בזה כמו מפלצות ימיות, מתחברים למייצבי מתח מאוזנים בקושי שנמתחים במאמץ אל השקע. יש שם טאבלטים בהטענה ומצלמות דיגיטליות מרשימות. בקיר המרוחק יש תדפיס עצום של התחריט של הובלת הנפיל מקברו של צ'חוטיחוטפ בשלמותו — זה שעבדתי עליו עם וייאט לאורך כל העונה האחרונה. אני מזהה את הציור הזהיר שציירתי במו ידיי על יריעת מיילאר שהועבר לדיו, ובשוליים תרגום של וייאט. אילו הייתי צריכה הוכחה לכך שפעם הייתי שם, שפעם עשיתי משהו ראוי — הריהו לפניי.

אני עוברת דרך הדלתות הצרפתיות לפאטיו, בדיוק כשחארבי חוזר עם ערימת צלחות מאוזנות. "שבי בבקשה," הוא דוחק בי ואני מתיישבת במקומי הישן ליד השולחן.

הוא הביא קערת סלט — עגבניות ומלפפונים קצוצים וכוסברה — גבינה רכה ואיש שמסי, לחם שמושאר בשמש להחמצה לפני האפייה. רק כשאני מתחילה לאכול אני שמה לב כמה הייתי רעבה ואז אני לא יכולה להפסיק. חארבי מביט בי בחיוך. "לא רעבה," הוא אומר.

"קצת," אני מודה. ואז מחייכת. "הרבה."

לקינוח הוא מביא בסבוסה — תערובת קוקוס ודבש וסולת טחונה למחצה. לבסוף אני נשענת לאחור. "נראה לי שלא אוכל עכשיו שלושה ימים."

"אז את נשארת," עונה לי חארבי.

אני לא יכולה. יש לי חיים בצד השני של העולם, משפחה שדואגת לי. אבל יש משהו כל כך לא מציאותי בלהימצא כאן שוב, כאילו הצלחתי לסובב את השעון לאחור, שאני מרגישה כאילו אני רק מעמידה פנים. זה כמו כשיש לך חלום נפלא ואת יודעת שאת חולמת אבל את אומרת לעצמך לא להתעורר.

רגעים אחדים אחרי שחארבי חוזר למטבח אני מבינה שהוא לא שאל אלא קבע. שהוא כבר החליט בשבילי.

ולא תיקנתי אותו.

אמא שלי נהגה לומר שעיניים כחולות הן מזל רע, מפני שאפשר לראות על האדם מה הוא חושב, אבל לא הייתי זקוקה לאזהרה כשפגשתי לראשונה את וייאט נוויל. רק הגעתי אז לייל, ב־2001, סטודנטית לתואר שלישי עם חמישים דולר בחשבון חיסכון ודירה עם שותפים. הייתי בעיר מזה שלושה ימים והסקתי שמזג האוויר היחיד בניו הייבן הוא קור, רוח וגשם. בלילה שלפני תחילת הסמסטר חזרתי הביתה מספריית סטרלינג כשהתחיל גשם זלעפות. נואשת להגן על ערימת הספרים שבזרועותיי — ובכללם כמה כרכים שמנים של תעתיקי ארונות קבורה מאת אדריאן דה באק — זינקתי לפתח הבניין הראשון שהזדמן לי.

בר הקרפד היה, ובכן, קופצני אפילו יחסית לרביעי בערב. הבר היה ערבוביית סטודנטים מייל וסטודנטיות מקוויניפיאק, שהוסעו לכאן באוטובוסים וטופפו ברחוב יורק בעקבים וחצאיות מיני שבקושי כיסו להן את התחת. בפנים נאבקו סטודנטים לתואר ראשון על מקום ליד הבר, כשהם מנופפים בתעודות זהות מזויפות כאילו היו תגי אף־בי־איי. להקת מטאל רעמה אי־שם מאחור, מטביעה את הצהלות של חבורת נערות שהריעו לשני בחורים בתחרות שתייה.

הרצפה הייתה דביקה מתחת לסוליות הסניקרס שלי ובאוויר עמד ריח באדוויזר וג'וינטים. העפתי מבט החוצה אל יריעת הגשם, אומדת את האפשרות הרעה פחות מבין השתיים והתקדמתי אל סוף הבר. התיישבתי על כיסא גבוה והנחתי את ערימת הספרים שלי על הבר, בשאיפה להיות בלתי נראית.

מובן שהבחנתי בו. שרווליו היו מופשלים מעל המרפקים ושערו הזהוב נשפך מעל עיניו כשהושיט את ידו לצ'ייסר, חיסל אותו בלגימה ואז הטיח את הכוסית הריקה הפוכה על הבר המצולק. הפמליה שסביבו פרצה בקריאות: מארק! מארק! מארק! אבל הוא לא חייך או הניף את זרועותיו בניצחון או ניחם את המפסיד. הוא רק משך כתפיים כאילו ידע שזו תהיה התוצאה והשלים איתה.

דביל.

באוניברסיטת שיקגו היו יורשים בעלי ממון, אבל נדמה שבייל הם לא היוצא מהכלל אלא הנורמה. לא הייתי שם מספיק זמן אבל מעט הסטודנטים שפגשתי נראו כאילו נתלשו מדפי מגזין לייף סטייל. שותפתי לחדר, שמצאתי דרך מודעה בלוח מודעות, הייתה מהדסון ואלי ואובססיבית לדרסאז'. הנחתי שזה קשור לאופנה עד שראיתי אותה בבגדי רכיבה.

פתאום הוא זקף את ראשו ועיניו הכחולות תפסו את עיניי. הן הזכירו לי ליבת קרחון, ואיך נגיעה בקרח יבש בעור חשוף מצמידה אותך אליו, אפילו אם את מנסה להתנתק.

הוא פער את פיו ופלט גיהוק עמוק וממושך.

נגעלת, הסטתי את מבטי בדיוק כשהברמנית הניחה מולי מפית. "מה תרצי?" היא שאלה.

עם התקציב שהיה לי לא יכולתי להרשות לעצמי לשתות, אבל גם לא יכולתי לחכות להפסקת הגשם בלי להזמין כלום. "סודה?"

"היא תשתה הנדריקס, נקי. עם לימון."

הדבר הראשון שהפתיע אותי היה המבטא שלו — בריטי. השני היה שחצנותו המזוקקת. "לא תודה."

"עליי," הוא אמר. "ואני בדרך כלל לא רע בניחוש המשקה של מישהו." הוא סימן בראשו על בחורה בסטרפלס מנצנץ שרקדה לבדה. "סקיני מרגריטה או, שאלוהים יעזור, רוזה שפריצר." הוא הצביע עליי. "מרטיני. טעיתי?"

אמנם העדפתי ג'ין, אבל הייתי מעדיפה למות מאשר להודות בכך.

"טעות שלי: מרטיני זיתים מלוכלך," הוא קרא לברמנית ופנה אליי שוב. "את אנינת טעם, מה." צל חיוך חלף על שפתיו. "או שאולי את חסרת טעם."

זה הספיק לי. גם אם הרוח והגשם הגיעו לרמות של הוריקן זה יהיה פחות כואב מלשבת ליד הסתום המתנשא הזה. שלחתי יד לערימת הספרים אבל הוא הרים את העליון, פתח אותו וסקר את ההירוגליפים.

"אגיפטולוגיה. לזה לא ציפיתי." הוא הושיט לי חזרה את הספר. "את שייכת לאסכולת החפצים העתיקים או משמעות התרבות?" הוא מילמל ורכן עוד מילימטר לעברי. "כי אני אשמח לחפור לך קצת בעניין."

מיצמצתי. "השורה הזאת עבדה לך אי־פעם?"

"חצי מהזמן," הוא אמר. "יש לי גיבוי. מה דעתך שאני אהיה חוקר יחסיות תרבותית ואת תדגימי את המסיונרית?"

"אני שמחה שאתה מתעניין בהיסטוריה, כי זה מה שאתה עומד להיות." לגמתי לגימה ארוכה מהמרטיני וקפצתי מכיסא הבר. "תודה על המשקה."

"חכי," הוא נגע בזרועי. "תני לי להתחיל מחדש בלי הבולשיט. אני וייאט."

"שקרן."

"סליחה?"

"חברים שלך קראו לך מארק."

"זה כינוי, קיצור של המרקיז מאברגווני."

"אתה מרקיז?"

"האמת שלא." הוא היסס. "המרקיז הוא אבא שלי. אני רק רוזן." הוא השיק את כוסו בכוסי. "אנגלי עד העצם, כל הדרך עד ויליאם הכובש, חוששני, עם נישואים בתוך המשפחה מאז ועד היום." חיוכו הבזיק אז, חיוך אמיתי, כאילו הוא מספר לי בדיחה פרטית. פתאום הבנתי איך הוא הגיע להיות כזה שמוק מפונק. לא היה לזה קשר להיותו ארל. כשחייך — חיוך רחב וכמעט מתנצל — אנשים בוודאי נפלו שדודים לרגליו.

"אז," הוא אמר. "את...?"

הנחתי את הכוס על הבר. "הולכת," עניתי.

למחרת בבוקר הייתי הראשונה בחדר הרצאות קטן שאליו הזמין איאן דמפריז, ראש החוג לאגיפטולוגיה בייל, את כל תלמידי התואר השני למפגש תחילת שנה אקדמית. כבר פגשתי אותו בראיונות כשהגשתי מועמדות לתואר. בניגוד לאגיפטולוגים רבים אחרים, הוא לא התמקד רק בפן צר אחד של הדיסציפלינה כגון ארכיטקטורת לבני בוץ, קרב קדש או הדקדוק המצרי. הוא פירסם מאמרים רבים במגוון תחומים: ספר שתי הדרכים, ארכיאולוגיה של הממלכה התיכונה, ההיסטוריה של הדת המצרית ואפילו על אוסטרקונים יוצאי דופן בכתב עממי. בהתחשב בתזה שקיוויתי לכתוב, רציתי מנחה עם ראש פתוח. דמפריז היה בעיניי מבריק מאין כמוהו ומפחיד לא פחות, כך שהופתעתי כשנקב בשמי כשנכנס. "מקדוול," הוא אמר. "ברוכה הבאה לייל."

הסיבה העיקרית לכך שבאתי לאוניברסיטה הזו הייתה שידעתי שאסע לעבוד בדיר אל־ברשא. בשנות התשעים של המאה ה־19, הנקרופוליס הייתה ממלכתו של האגיפטולוג הבריטי, פרסי אי. ניוברי, שעבד עם הווארד קרטר (שהתפרסם לימים בזכות תות ענח' אמון). הפיקוח על האתר החליף ידיים פעמים רבות לפני 2002, כשייל, בניצוחו של פרופסור דמפריז, רכשה את הזיכיון.

חמישה סטודנטים נוספים נכנסו, כרוכים בפקעת סבוכה של שיחה. היינו רק שבעה בכל המחלקה בייל, וגם זה היה יתרון מבחינתי. הם התיישבו ליד השולחן הגדול, משוחחים בנינוחות שנבעה מהיכרות. הייתי הסטודנטית החדשה היחידה ללימודי דוקטורט.

"טוב לראות שכולכם שרדתם עוד קיץ," אמר דמפריז. "ברצוני להציג בפניכם את הקורבן החדש שלנו, דון מקדוול. גנבנו אותה משיקגו. למה שלא תציגו את עצמכם בכמה מילים ותספרו מי אתם ואיך הגעתם לכאן?"

שורשי הסקרנות שלי ינקו את האוניברסיטאות שלהם ואת נושאי התזות. רגע לפני שהסטודנט האחרון סיים את דבריו נפתחה הדלת בתנופה. וייאט נוויל פסע פנימה, אוחז בשיווי משקל מנשא קפה של דאנקן דונטס וקופסת כדורי דונאטס. "מצטער על האיחור. זה סיפור ארוך ומסמר שיער שכולל מערבל בטון, פעוט בוכה ודרקון קומודו, אבל במקום להלאות אתכם בפרטים באתי נושא מנחת מאפים וקפה גרוע."

נעצתי מבט בלב הולם, מחשבת את הסיכויים. באוניברסיטה עם 7500 תלמידי תואר שלישי, איך ייתכן שאמצא את עצמי בחוג קטנטן עם האדם היחיד שקיוויתי לא לפגוש שוב לעולם?

תהיתי איך דמפריז, מכופתר ומעומלן שכזה, יגיב, אבל הוא רק הניד בראשו וחייך קלות. "שב, וייאט," הוא אמר בנימה של הורה מיואש מול הילד שמוציא אותו מדעתו, אך הוא אוהב בחשאי מעל ומעבר. "הגעת בדיוק בזמן כדי לספר למיז מקדוול מי אתה ולמה אני משאיר אותך בסביבה."

וייאט החליק לכיסא הריק שלצדי. אם הוא הופתע לראות אותי, הרי שלא הפגין זאת. "שלום לך, אוליב," הוא מתח את המילים.

"קוראים לי דון."

הוא הרים גבה. "האומנם," הוא מילמל. "למדתי אגיפטולוגיה בקמברידג' ובאתי לכאן לפני שלוש שנים. אני חנון לינגוויסטיקה אז אני עוזר הוראה בכל השיעורים על הירוגליפים, כתב היראטי וכתב עממי. התזה שלי נקראת דיבור טקסי ודפוסי דו־שיח בכתבי ארונות קבורה. לקח לי שישה חודשים לחשוב על נושא סקסי כל כך, אז אל תגנבי לי."

"כתבי ארונות קבורה?" חזרתי על דבריו.

"דון מתכננת לחקור את ספר שתי הדרכים," התערב דמפריז.

וייאט נעץ בי את מבטו. "כנראה את ואני נתעסק לא מעט אחד עם השנייה."

"אני לא פילולוגית," הבהרתי. "אני רק רוצה להשלים פער במחקר." פניתי לסטודנטים האחרים, כדי להסביר. "פייר לקאו פירסם את הטקסט מארונות ספר שתי הדרכים בקהיר, ב־1904 ו־1906, אבל רוב הארונות מעולם לא פורסמו כארונות." הדיבור על הנושא החביב עליי התיר את לשוני. "אני רוצה לכתוב על איקונוגרפיה. אי אפשר להסתכל בפשטות על מפת שתי הדרכים בלי לחשוב על הארון כמיקרוקוסמוס של היקום. דמיינו שצדו הקדמי של הארון הוא האופק במזרח. הצד האחורי הוא האופק במערב. הרצפה היא השאול, עם המפה שלו. המכסה הוא נות, אלת השמיים, וכניסה לארון היא כמו חזרה אל הרחם — לידה מחדש מתוך הארון אל חיי העולם הבא. המומיה ממלאת את כל המרחב שבין השמיים לארץ.״

דמפריז הינהן. "התזה של וייאט תהיה תרגום חדש של ספר שתי הדרכים. והתזה של דון תאסוף, לראשונה, את כל הייצוגים המצוירים של ספר שתי הדרכים."

אחת הסטודנטיות האחרות גיחכה. "אתם צריכים לפרסם סט."

"מצחיק שאת אומרת את זה," אמר דמפריז. "דון צנועה מדי מכדי לספר לכם בעצמה, אבל היא כבר פירסמה פרק מהתזה שלה בירחון מרכז המחקר האמריקאי במצרים."

הסמקתי. היה נדיר להפליא שמאמר של סטודנט יתקבל למגזין אגיפטולוגיה. ידעתי שזו אחת הסיבות לכך שרצו אותי בייל. זה הסב לי גאווה פראית. "קראו לזה 'הגופה משלימה את הארון'," הוספתי.

חשתי במבטו היוקד של וייאט והסתובבתי. "זה שלך?" הוא אמר.

"קראת את זה?"

הוא הינהן הנהון קפוץ והביט בדמפריז — שהעתיר עליי מחמאות — אחיזתו בתפקיד חביב המורה התרופפה פתאום. משהו התנפץ אז בווייאט נוויל ושריון החליק למקומו.

בחודש שלאחר מכן וייאט ואני הצטיינו בלהתעלם זה מזה אלא אם כן אולצנו לתקשר, דבר שקרה בימי שני ורביעי ב־09:15, כששנינו שימשנו כעוזרי הוראה לשישה־עשר סטודנטים לתואר ראשון בקורס של דמפריז, "אלים במצרים העתיקה". אבל אפילו אז, ישבנו משני צדי השולחן הגדול. ואז, באוקטובר, נאמר לנו שנלווה את דמפריז ואת הקורס לסיור במוזיאון בוסטון לאמנות, לתערוכה החדשה על ספר שתי הדרכים.

את מפת השאול ראיתי רק בספרים. לא התכוונתי להניח לשום דבר להעיב על ההתרגשות מהקרבה לספר שתי הדרכים. אפילו לא לווייאט.

ביום הסיור, דמפריז עמד בקדמת הכיתה במוזיאון, והעביר בנקישה סדרת שקופיות מֵחפירה בדיר אל־ברשא. "דמיינו שעכשיו 1915," הוא פתח ואמר, "ואתם אגיפטולוגים שמצאו פיר חפירה בעומק כשלושים מטר, מתחת לערימת בולדרים בנקרופוליס מימי הממלכה התיכונה. פיניתם את ההריסות וזחלתם לראשונה לקבר 10A. אתם מניחים לעיניכם להתרגל לחשכה ומה אתם רואים? ארון קבורה, ומעליו ראש מומיה ערוף."

סטודנט שישב לפניי הניד בראשו. "פאקינג אינדיאנה ג'ונס."

וייאט שלצדי נחר בלעג.

"קבר 10A היה שייך לנומרך בשם צ'חותינקת, ורעייתו, שגם שמה צ'חותינקת."

וייאט רכן לעברי. "תארי לעצמך כמה מבלבל היה מיון הדואר שלהם," הוא מילמל.

"הם חיו בסביבות שנת 2000 לפני הספירה בממלכה התיכונה ושלטו על אחד המחוזות במצרים העליונה. מתישהו בין מותם לבין 4,000 השנים שלאחר מכן, פרצו שודדי קברים לקבר שלהם, גנבו את הזהב, התכשיטים וכל דברי הערך והשליכו לפינה את המומיה ערופת הראש. אחר כך הם הציתו את התא כדי לא להשאיר עקבות. אבל חלק מתכולת הקבר שרד והובא למוזיאון האמנות בבוסטון על ידי אגיפטולוגים מהרווארד ב־1921. זאת הפעם הראשונה שהם מוצגים."

צפיתי בשקופית על המסך: ראש מומיה, עטוף בכיסוי הפשתן המתפורר, חום משרף עתיק. היו למומיה גבות מצוירות וארובות עיניים בולטות מעט. פיה היה מופנה מטה, במעין אכזבה קלה.

סטודנטית לתואר ראשון הרימה את ידה. "איפה החלקים האחרים שלו?"

"מצרים," השיב דמפריז. "אבל אלו החלקים שלו או שלה? מדהים לחשוב שהיו לנו 4,000 שנה להכריע, ועדיין אין לנו תשובה." הוא המשיך לשקופית הבאה. "האבולוציה של כתבי הארונות וספר שתי הדרכים הייתה קשורה יותר לשינויי טעם בעיטורי הלוויות מאשר לגישה של אנשים רבים יותר לעולם הבא המבורך. כשארונות הפכו נפוצים יותר בממלכה התיכונה, הכשפים שנכתבו על פפירוסים יקרי ערך יכלו להיכתב עכשיו על עץ הארון."

הוא נקש שוב והשקופית הפכה לתמונה המוכרת של ספר שתי הדרכים, הקווים הפתלתלים, האחד כחול והשני שחור, ואגם האש האדום המונע את הצטלבותם.


"ספר שתי הדרכים הוא אישור נוסף לאיחוד בין רע לאוסיריס," הסביר דמפריז. "המטרה העיקרית של רע, בחצייתו את השאול, היא התאחדות עם גופתו של אוסיריס. הדרכים החוצות את השאול נועדו לאפשר לרע להגיע לאוסיריס. מטרת המנוח להפוך הן לרע והן לאוסיריס, כדי להגיע לחיי נצח."

הוא החליק אצבע על הקווים הגליים בתמונה המוקרנת. "שימו לב שספר שתי הדרכים לא מזכיר למעשה שתי דרכים. רק... דרכים. אין תיאור ישיר של הדרך הכחולה והדרך השחורה, אבל אנחנו יכולים לדמיין אותן כדרך יבשית ודרך ימית שחוצות את השאול ומגיעות לאותה תוצאה."

דמפריז סקר את החדר ושמתי לב שהוא מסתכל עליי. "מקדוול," הוא אמר. "ספרי לנו מה היה המפתח לתחייה, לפי ספר שתי הדרכים."

"ידע," אמרתי בזקיפת גֵו. "בגלל זה הכתבים הונחו בתוך הארון. אלו לחשים שהמנוח צריך ברשותו כדי לעבור את כל המכשולים בדרך למקדש אוסיריס."

"בדיוק. ולמען האמת, מי לא צריך ידע כדי לשרוד את מבחני העולם הזה... או הבא?" הוא פנה אל הסטודנטים. "שאלות?"

סטודנט הרים את ידו. "זה יהיה במבחן?"

דמפריז הסיט את מבטו בזלזול. "עוד שאלות?"

"היית צריך להיות עשיר נורא כדי שיציירו לך את ספר שתי הדרכים בארון הקבורה?" שאלה סטודנטית אחרת.

"אלו שמצאנו בברשא היו ממשפחות אצולה בנום חר, אבל מוות טוב לא היה קשור למצב כלכלי. כל המצרים יכלו להפוך לאח — נשמה ששינתה צורה."

סטודנטית שלישית הרימה את ידה. "מה בנוגע לג'נדר? גם נשים קיבלו את המפה?"

"כן," אמר דמפריז. "היא נמצאה בקברים של נשות אצולה."

וייאט שילב את זרועותיו. "יש כמה אגיפטולוגים שטוענים שנשים היו צריכות לאמץ מאפיינים זכריים כדי להפוך לאוסיריס, בדומה לפרעוניות שעטו זקן טקסי מלכותי מזויף."

"אני בספק," אמרתי. "המילה גופה במצרית עתיקה היא במין נקבה. ונמצאה אישה בארון מימי הממלכה התיכונה, שכל כינויי הגוף בלחשים שנכתבו בו הומרו מזכר לנקבה, כדי להתאים למנוחה."

וייאט ואני בהינו זה בזה, בעימות חזיתי, בשעה שדמפריז סגר את הנושא. "אם אבא ואמא גמרו להתווכח," הוא אמר ביובש, "נשחרר אתכם להסתובב במוזיאון. נוויל, מקדוול, אני מעביר לכם את השרביט."

בזמן שדמפריז התלווה לאוצר המוזיאון כדי להתבונן בפריטים מברשא שלא היו בתצוגה, וייאט ואני הובלנו את הסטודנטים ברחבי המוזיאון. הוא היה עוזר ההוראה הראשי. גם לו חשקתי במשרה, לא הייתי מספיק בקיאה בהוראת הירוגליפים. הייתי חייבת להודות שהוא טוב בזה.

בכניסה לתערוכה החדשה קיבץ וייאט את הסטודנטים בחצי מעגל. הסטודנטים החזיקו דפי הירוגליפים שהועתקו מהארונות שהם עמדו לראות במו עיניהם. הבנות, וכמה מהבנים, הביטו בווייאט כאילו זה הרגע ברא את היקום. ידעתי שיש סטודנטיות שנרשמו לקורסים של דמפריז בגלל עוזר ההוראה הבריטי, שעל פי השמועות היה התגלמות של הריסון פורד והמשיח באדם אחד.

"אנחנו נוטים לחשוב על ידיעת קרוא וכתוב במצרים העתיקה כעל שחור ולבן — או שידעת או שלא. אבל בעת העתיקה זה היה למעשה רצף. אם היית איש דת או פקיד, למדת כתב הירוגליפים. אם היית פקיד מתלמד, למדת כתב היראטי — כתב הירוגליפים מחובר — לצורך שימוש יומיומי בחוזים, צוואות ומסמכים כפריים. אבל גם אם היית אדם מן היישוב, עדיין יכולת לזהות סמלים בסיסיים, כמו שאנחנו מזהים תמרור עצור לפי הצורה שלו, גם אם אנחנו לא יודעים לקרוא את המילה שכתובה בו. כולכם, אני מקווה, תגיעו לרמת הקריאה של פקיד. בואו נתחיל."

למצרים הקדמונים מגיע קרדיט על פיתוח האלף־בית שלנו. כשהדוברים השֵמים המוקדמים נסעו ממה שהיא היום ישראל למצרים, לא הייתה להם שיטת כתב. הם ראו את המצרים כותבים את שמותיהם על אבנים ורצו לעשות זאת גם. אז הם בחרו הירוגליפים שייצגו פריטים נפוצים — מים, עין, ראש פר — והשתמשו בהם כדי ליצור את האותיות הראשונות במילים בשפתם.

וייאט נכנס לתערוכה ונעצר מול ארון תצוגה שהכיל את הלוח החיצוני של ארון הקבורה של צ'חותינקת. סקרתי את עמודות ההירוגליפים הצבועים על עץ הארז העתיק בחיפוש אחרי שם הבעלים.


המגלן ייצג את צ'חותי — שמו העתיק של האל תחות. הקו הגלי היה קו של מים, האות נ. הענף תחתיו היה קת. כיכר הלחם הייתה ת, והעיגול עם הקווים האופקיים הייתה קה — חזרה על הצליל של הענף. כשמתרגמים הירוגליפים עושים זאת בשני שלבים, הראשון הוא המרת צלילי ההירוגליפים לכתב שמשתמש באותיות אלף־בית. התעתיק שהתקבל היה DHwty-nxt.

"הארון של צ'חותינקת," הכריז וייאט. "מה הדבר הראשון שעלינו להבין?"

"לאיזה כיוון מופנים הפנים בסימנים," אמרה סטודנטית. "כי הקריאה היא לכיוון הפנים."

"נכון. אז במקרה הזה, פני הציפור פונות שמאלה, כלומר...?" הוא הביט בסטודנטית.

"נקרא את עמודת הטקסט משמאל לימין."

"בדיוק. שימו לב, אחת הסיבות שלקח כל כך הרבה זמן לפענח הירוגליפים היא מפני שהם לא פונטיים בלבד או אידיוגרמות בלבד. זה ערבוב, שכולל עוד סימן שנוסף רק כדי לבלבל עוד יותר — סימן ממיין. סימנים ממיינים הם כמו רמזים שמוסרים מידע על המילה שלצדם."

הסטודנטים התקבצו, מכווצים את עיניהם מול הציורים שבצדו החיצוני של הארון של צ'חותינקת. הם היו כחולים־ירקרקים, חלקם התבלטו על רקע גוון לבן־צהבהב ואחרים היו דהויים כל כך שבקושי יכולת להבדיל ביניהם לבין כתמי העץ עצמו. "מי רואה אידיוגרמה?" שאל וייאט.

בחור מאחוריו הצביע על דמות כלבית צנומה, יושבת על בסיס מוגבה. "התן."

"טוב מאוד. התן הוא האל אנוביס, או כפי שהמצרים הקדמונים כינו אותו אינפּו. ההירוגליף מציין את שמו. אבל מה מופיע לפניו?"

הוא החליק באצבעו על הזגוגית, מצביע על סדרת סימנים.


זה היה אחד הצירופים הראשונים ביותר של הירוגליפים שלמדתי, מפני שהופיע לעיתים קרובות.

"חותפ די ניסו," קרא וייאט. "מנחה של המלך ל...?"

"אנוביס," אמר הצעיר שהצביע על התן. "אל החניטה."

"נכון. הוא די חשוב למומיות," אמר וייאט. "מה עוד? מהם ארבעת הקנקנים המחוברים?"

"המנחה נמצאת בהם?" הציעה סטודנטית.

"לא, כי זאת לא אידיוגרמה," אמרה אחרת. "זה הירוגליף פונטי. התמונה של הקנקנים שקשורים יחד כותבת את המילה קנת. אין לה שום קשר לקנקנים. זה רק תכסיס כדי לכתוב את האותיות האלו: ק־נ־ת."

וייאט הרים גבות. "כל הכבוד."

לחייה של הצעירה נצבעו ארגמן. "כל כך משמעותי לי לשמוע את זה ממך."

"אלוהים ישמור," אמרתי בחצי קול.

כשהוא פצח בעוד שיעור תעתיק, תפס את תשומת לבי פסלון שנמצא בקבר 10A לצד הארון של צ'חותינקת. שתי אורגות מגולפות בעץ כורעות מול נול. האישה שמלפנים טוותה פשתן. למרבה התדהמה, אחרי 4,000 שנה, נותרו חוטי הפשתן והנול ללא פגע, כפי שהיו ביום שהונחו בתא הקבורה, עם שאר הפסלונים, כלי החרס וצלמיות שאבּתי.

"הגיע הזמן לחפשו את המטמון," אמר וייאט והושיט רשימת פריטים. "תתחלקו לזוגות. התשובות נמצאות בתערוכה. הזוג הראשון שיחזור אליי עם הצילומים בטלפון יקבל עשר נקודות בעבודה הבאה להגשה. ו... לעבודה!" אחרי שהסטודנטים התפזרו הוא פנה אליי. "גם אני הייתי כזה אידיוט פעם?"

"אתה באמת רוצה שאענה על זה?" שאלתי.

וייאט התקרב לארונות של הזוג צ'חותינקת. "לא," הוא אמר. "אבל תסתכלי."

עמדנו יחד, מהופנטים מול ספר שתי הדרכים על הלוח הפנימי של הארון של צ'חותינקת. הייתה שם הדלת המלבנית האדומה אל האופק. דרך המים הכחולה ודרך היבשה השחורה שחצו את השאול. הקו הארגמני ביניהן, אגם האש. אחרי שנים רבות כל כך שלמדתי דרך צילומים ושרטוטים, זה היה כמו להגיע לגביע הקדוש, ולגלות שהוא נעול מאחורי זגוגית ארון תצוגה.

"אני תוהה מי הראשון שהסתכל על זה וחשב שזאת מפה," מילמל וייאט.

"טוב, הארון לא היה ריק. די ברור שהמנוח היה אמור לקום ולבחור באחת הדרכים כדי להגיע לגן השלווה."

"לא שאני רוצה לחורר את התיאוריה שלך," אמר וייאט, "אבל ספר שתי הדרכים היה על קיר הארון של צ'חותינקת. אז... זה די סותר את הנקודה שלך."

התרחקתי ממנו, בוהה בלוח הארז הצבוע צבעים עזים, שהיה הלוח הקדמי הפנימי של הארון. הייתה שם דלת מזויפת שדרכה הבא — חלק מהנשמה — היה יכול לעבור בין העולם הבא לעולם הזה. צ'חותינקת היה מצויר מול הדלת המזויפת. הטקסט שלידה ביקש מנחות מהמלך ואוסיריס: קטורת, יין, שמנים, פירות, בשרים, לחם, אווזים.

בתוך הארון הונחה בוודאי המומיה של צ'חותינקת כשהיא שוכבת על צדה השמאלי, עיניה מופנות מזרחה. לחשים מכתבי הארון נכתבו על הקירות הפנימיים סביבה, מגינים עליה כמו שכבת פשתן נוספת.

"הלחשים מכתבי הארון הקיפו את המומיה מסיבה מסוימת," אמרתי בשקט.

"נכון," הסכים וייאט. "פפירוסים מתפוררים ועץ ארז לא. תקשיבי, זה לא שאני מתכוון להיות מניאק —"

"אבל זה בא לך בקלות?"

הוא משך כתפיים. "מדובר בטקסטים, אוליב. זה מוגזם לדחוק אותם לתיאוריות האיקונוגרפיה שלך."

שילבתי זרועות. "קוראים לי דון. אני שונאת שאתה קורא לי אוליב."

וייאט רכן לעבר הזגוגית ונשימתו התעבתה עליה. "אני יודע," הוא אמר. "בגלל זה אני עושה את זה."

יחד עם בית החפירה שנצלֶה בשמש שלהי אחר הצהריים, נצלה גם כל יצור חי. המאווררים לא מניעים את האוויר מהר מספיק וקירות לבני הבוץ מזדהרים מחום. זבוב שהקיף את ארוחת הצהריים שלי צונח על השולחן המחורץ. האלפלפה והתירס הצומחים על גדות הנילוס מגוננים זה על זה בזרועותיהם הנרפות, שורת חיילים שיכורים מתנודדים הביתה.

כשהייתי סטודנטית, זו השעה ביום שבה הייתי חוזרת בכבדות מאתר החפירה, כשלראשי כתר שמש יוקדת. לפעמים היינו עובדים במחסן, אבל לעיתים קרובות יותר היינו מפצים על היציאה המוקדמת בהתפזרות לחדרינו ותנומה.

אני נזכרת בחדרי הישן, ובמאוורר שתיקנתי תיקון מאולתר בנייר דבק. הייתי נשכבת בתחתונים וחזייה על המיטה הזוגית הצרה ומעמידה פני ישנה עד ששמעתי את הנקישה על הקיר בינינו. הייתי נוקשת בתשובה. בזמן ששאר הבית היה שקוע בשינה הוא היה חומק אל חדרי, עוטף את גופי בגופו והיינו שורפים זה את זה חיים.

חארבי מתנדב להציע לי מיטת שדה, אבל אני מרגישה שזו בקשה מוגזמת. אחרי שהוא חוזר למגוריו, אני מתיישבת על המיטה.

בבית השעה כמעט תשע בבוקר. בריאן בוודאי בעבודה. מרט בוודאי בבית הספר.

אני צריכה לספר להם איפה אני.

אבל יש רגשות שהשפה האנגלית לא תופסת במלואן. תחושה כמו יגון עולה על גדותיה ופורצת את גבול ארבע האותיות. המילה אושר נדמית דחוסה מדי, מצומצמת יחסית למה שהיא מתארת. איך להתוודות במילים שעשית טעות, שאת רוצה לחזור לאחור ולנסות שוב? איך לומר זאת בלי לפגוע באנשים שישבת מולם, בשולחן ארוחת הבוקר, במשך חמש־עשרה שנה, שיודעים מה את מזמינה בסטארבקס ואיזה צד של המיטה להשאיר לך בבית מלון?

אז במקום זה אני משוטטת בבית החפירה, מנסה לא לדחוף את האף. אני מתעלמת מערבוביית המחשבים הניידים והאייפדים בחדר המרכזי, וחומקת לכוך שמאחוריו. יש שם מדפי עץ ארז צרים וספרים מגובבים עליהם. כשהייתי סטודנטית השתמשנו בהם למחקר. אני מרימה כמה מגזינים שנראים חדשים מהאחרים, מתיישבת ברגליים משוכלות על הרצפה ומתחילה לשחזר את תולדות הצלחתו של וייאט.

ב־2013, הוא מצא את קבר צ'חותינקת, בנו של תטי, שחי בימי השושלת ה־11, זמן קצר לפני שמנתוחותפ השני איחד שוב את מצרים. אותו צ'חותינקת — שם נפוץ כמו ג'ון, בימי הממלכה התיכונה — היה מוכר לחוקרים בזכות כתובות דיו בכתב היראטי שהשאיר בקברי אבותיו, שבהן הילל את שיפוצי הנזקים שערך במקום — אבל מקום מנוחתו האחרונה של צ'חותינקת מעולם לא אותר.

ב־2003 התגלה דיפינטו — כתובת דיו על אבן — שהיה בו רמז. ההודעה תיארה ביקור של נומרך מאוחר — צ'חוטיחוטפ — לדיר אל־ברשא לצפייה בזריחת סותיס, במהלכה בילה את הלילה בחצר הקדמית של מקום מנוחתו האחרונה של צ'חותינקת.

נשכתי את השפה, החלקתי אצבעות על התמונה המוכרת של ההודעה ההיראטית, שלאחריה התרגום של וייאט להירוגליף, שהבהיר כיצד הוא קרא כל סימן.

כיצד אנחנו קראנו כל סימן.


Hsb.t 7 Abd 4 pr.t 14 xr Hm n nswt bity xA-kA.w-ra anx D.t r nHH

39

hrw pn iwt pw ir.n iry-pa.t HAty-a Hry-tp aA n wnw DHwty-Htp r Dw pn

r mAA pr.t Spd.t

ii.n=i Hna Xry-Hb.w Hm.w-kA m-xt Szp.n=i sS m Xnw r-nty xpr pr.t Spd.t Abd 4 pr.t 15

iw sDr.n=n m wsx.t n is n DHwty-nxt ms n tti nty mH […] r […]

pr.n=n m Dw pn m wSAw […]

שנת מלכות 7, חודש פרט הרביעי, היום ה־14 תחת הוד מלכותו מלך מצרים העליונה ומצרים התחתונה קה־קאו־רע, שיחיה לנצח לנצחים.

באותו יום, הרוזן, האציל מבטן ומלידה והמפקד (נומרך) של הנום חר, צ'חוטיחוטפ, הגיע להר זה לראות את זריחת סותיס.

אחרי שקיבל את המכתב מהמעון שחזה את הזריחה בחודש הרביעי, היום ה־15, באתי יחד עם הכוהן הקורא וכוהן המתים.

בילינו את הלילה בחצר הקבר של צ'חותינקת לבית תטי, שהוא [...] אמות מ [...]

בעומק הלילה המשכנו מההר [...]

עוצר נשימה לראות את זה בצורתו המוגמרת, המודפסת ואני שמה לב שאני מרותקת לכל שורה וסמל. אבל כשאני עוצמת עיניים, אני יכולה לחוש את האבן מתחת לידי, עדיין חמה מהשמש.

עוד הוכחה לכך שפעם הייתי כאן. שמה שעשיתי היה חשוב.

אני מעלעלת במגזינים, אבל אין בהם דבר על הקבר שווייאט גילה. על המדף התחתון אני מבחינה בכרך דק. כותרתו מודפסת על השדרה: דיבור טקסי ודפוסי דו־שיח בכתבי ארונות קבורה.

אני מסתכלת על התאריך בדף השער: 2008. התזה של וייאט, שהסתיימה ופורסמה אחרי שעזבתי.

באמצע הפִסקה הראשונה הוא מציין מאמר —"הגופה משלימה את הארון" — שפורסמה על ידי מקדוול ב־2002.

נשימתי נעתקת. אני נוגעת בקצה האצבע בשם המשפחה שלי.

שיחות עם כותבת המאמר, מול ארון קבורה במוזיאון בוסטון לאמנות עירערו על התזה הראשונית שלי, כתב וייאט. במהלך הניתוח הדקדוקי שערכתי, מיפיתי היכן דפוסי שיח שונים (גוף ראשון, דיאלוג, מספר בגוף שלישי) הופיעו בארון, ותוך כדי עבודה נוכחתי לדעת שהטקסטים צייתו לדפוס גיאוגרפי שהתאים הן לחלקי הגוף והן לחלקי השאול.

"אתה צוחק עליי," אמרתי בשקט.

בלתי אפשרי, סיכם וייאט, להפריד את הדקדוק מהקונטקסט.

זה אולי לקח חמש־עשרה שנה, אבל גרמתי לו להודות שצדקתי.

אני שמה לב שהאותיות שוחות על הדף ומוחה את עיניי. רגע לפני שאני סוגרת את הספר אני מבחינה פתאום בהערת השוליים הראשונה בעבודת התזה של וייאט. באקדמיה לא פעם הערת השוליים הראשונה היא דרכם של כותבי המאמר להקדיש את הטקסט למישהו. בתחתית הדף כתב וייאט את הההערה שלו: שיר שתירגם מפפירוס צ'סטר ביטי, ללא כל הסבר.

ייחודית היא האחות, אין דומה לה, יפה מכל הנשים.

נצור אותה כמו כוכב,

שהופיע במלוא הדרו בפרושׂ שנה טובה.

זוהרת מצוינות, מאירה;

יפות עיניה בהביטן, מתוקות שפתיה בדברן —

אף מילה לא תפריז לתארה.

צווארה ארוך, חזה מאיר;

שערה לפיס של ממש,

זרועותיה לובשות זהב,

אצבעותיה כלוטוסים.

כל מי שיקרא את התזה של וייאט יבין את הדבר כפשוטו: דוגמה יפהפייה לשיר אהבה מצרי קדום.

כלומר... כולם מלבדי.

המבקר האירופי הראשון בדיר אל־ברשא היה נזיר דומיניקני, יוהאן מיכאל וסלב, שכתב על ביקורו ב"מערת ההירוגליפים". מה שאנשים שאינם אגיפטולוגים לא מבינים הוא שהאמנות אינה סתם קווים יפים ושרבוטים. היא מכסה את הקירות והתקרות של הקברים בשלל צבעים: קובלט, חום־אדמדם, טורקיז, צהוב, אוקר, שחור כפחם. הדמויות מציגות תנועה, צליל, רגש. אלו אינם גלעדים לגברים ולנשים הקבורים בפנים, כי אם סיפורים.

בשונה מקברי הממלכה החדשה, המאוחרת יותר, שם כתבים על הדרך להגיע לחיים לאחר המוות נכתבו על הקירות ותמונות אלים היו הנורמה, קברי נומרכים של הממלכה התיכונה היו מלאים בסצנות מחיי היומיום. אפשר לראות שם בישול, טחינת זרעים, ריקוד, משחקים, מוזיקה, היאבקות, כלבי בסנג'י, ציד, סקס, חיות במלכודת, הכנת יין, קציר, בנייה, חריש. בקבר בקת יש קיר שלם של אחיזות היאבקות. יש קבר שבו הבעלים מצויר עם גריפון מחמד קשור ברצועה, כדי לרמוז על כך שהאיש היה שוחר מסעות — אדם שנסע רחוק כל כך שפגש בשולי העולם המוכר ביצור פלאי. היו הירוגליפים מוצפנים שנועדו להיות בדיחות וחידות למבקרים. בסך הכול, אי אפשר להיכנס לקבר מהממלכה התיכונה בלי לחשוב שהאנשים האלה כייפו, אפילו לפני 4,000 שנה. הקברים שלהם היללו את הכאן והעכשיו — מה עשית בחייך ומה תיקח איתך אחרי מותך.

ביולי 2003, הייתי שוב בבית החפירה בדיר אל־ברשא, זו העונה השלישית, עם החוג לאגיפטולוגיה בייל. זו לא הייתה עונה רגילה — זה היה בינואר — אבל פרופסור דמפריז קבע מסע נוסף לפני תחילת סמסטר הסתיו, בגלל דד־ליין להגשת מאמר, ובעד שום הון שבעולם לא הייתי מחמיצה את זה, גם אם היה שורר חום פראי. וייאט ואני עבדנו בקבר של צ'חוטיחוטפ השני, ששלט בתקופת אמצע השושלת ה־12.

הייתה לנו שגרה. מדי בוקר היה השעון מצלצל ב־04:30 והייתי מדשדשת בחשכה ללבוש את חולצת הכותנה הארוכה שלי ומכנסי חאקי, ונועלת נעליים סגורות. מי שהגיע ראשון לשולחן קיבל את החביתה הראשונה שחאסיב הכין, ולא נאלץ להמתין. בדרך כלל הייתי המהירה ביותר, יחד עם אוסטאולוגית בריטית, שעבדה איתנו באותה עונה. היו איתנו גם תלמידת שנה ראשונה של התואר השני, קונסרווטורית שניקתה חלק מהציורים בקבר, ודמפריז.

וייאט תמיד היה האחרון להגיע לשולחן, בשיער רטוב וסתור, ועיניים בורקות. הוא היה איש בוקר עליז שאנחנו, כל האחרים, השתוקקנו להרוג. "ובכן," הוא הכריז כשמזלגות נקשו בצלחות. "אני ארבע, אם מישהו מכם תהה."

"מתוך עשר?" שאלה איבון, האוסטאולוגית.

"יותר נכון מתוך מאה," מילמלתי.

"זה לא ציון," אמר וייאט. "זה מבחן הצואה של בריסטול. סוג מספר ארבע: כמו נקניקייה ארוכה ורכה —"

"שתוק," אמרתי. "בבקשה. בשם אלוהים. אנחנו אוכלים."

דמפריז צחק. "במדבר זה משהו שטוב לשים לב אליו. אני עצמי הייתי אומר שאני שלוש."

"וברור שמישהו כאן הוא שתיים." וייאט חייך אליי. "עצירות קלה."

"אם יש לי בעיות במערכת העיכול זה רק בגלל שאתה קוץ בתחת," עניתי והאחרים צחקו.

בדרך כלל הצלחתי לתזמן את ארוחת הבוקר שלי כך שכשווייאט התיישב אני קמתי והתחלתי לארוז את התיק לאותו יום. נאלצתי לבלות איתו שמונה שעות בקבר חצוב בסלע, אבל מחוצה לו, ניסיתי להתרחק ממנו. כל הסטודנטים לתארים מתקדמים עבדו קשה כל כך בחפירות במהלך היום, שבשמונה בערב היינו כולנו שקועים בשינה עמוקה, אבל וייאט לא היה כמו הסטודנטים האחרים. הוא לא חשש מביקורת של דמפריז — למעשה חיזר אחריה, מנופף ערב אחד בבקבוק ויסקי שסחב מיֶיל ומזמין אותנו למשחק דברים שלא עשיתי בחיים; משחק פוקר עם דמפריז עד חצות; מלמד את העובדים המקומיים לקלל באנגלית שוטפת.

בשעה שווייאט עינג את יושבי השולחן בסיפור שהתחיל בבית החולים המלכותי בבריסטול, שבו הומצא המדד המדובר, והסתיים בבולדוג שמן והנסיך צ'רלס, קמתי מהשולחן.

גילגלתי לי יריעת מיילאר חדשה והנחתי אותה ליד תיק העבודה שלי. אחר כך בדקתי את תכולתו: מראה קטנה, עשרה טושים, מכחולים, מחברת, מצלמה, סרגל, בקבוק מים ותדפיסי תמונות הסצנה שעליה עבדנו כרגע. האריזה הפכה למדע, מפני שהייתי צריכה לסחוב את התיק כל הדרך לאתר החפירה. דמפריז והציוד הגדול יותר נסעו ברובר. הזוטרים צעדו.

"חמש דקות ליציאה," הכריז דמפריז, קם מהשולחן והלך לאסוף את הציוד שלו ולשוחח עם חאסיב.

העפתי מבט שני בתיק, הרגשתי שמשהו חסר. הצעיף שלי. נהגתי ללבוש אותו כנגד הרוח והאבק הנישאים ברוח, אבל כנראה השארתי אותו בחדר.

כרעתי על שש, מזדחלת מתחת למיטת הברזל כדי לשלוף את הצעיף שנפל, כשווייאט תחב את ראשו בפתח. "זה שיפור, אוליב."

"מה אתה עושה בחדר שלי?" התפתלתי לאחור וכרעתי על העקבים עם הצעיף ביד.

"איבדתי את המחברת."

"למה שהמחברת שלך תהיה בחדר שלי?"

"אני לא יודע," הוא אמר. "בגלל זה אני מחפש אותה."

נעמדתי. "תשאל את בן המשפחה האחרון שלך שמת."

הוא מיצמץ. "מה?"

"זה מה שאמא שלי אומרת. זאת אמונה תפלה. היא אירית."

"כמובן. אין פלא שאנחנו כמו חתול ועכבר."

משכתי כתפיים. "לא אני איבדתי מחברת."

וייאט החליק יד בשערו. "אני לא יודע מי בן המשפחה האחרון שלי שמת."

כיביתי את האור ליד המיטה ואת המאוורר. "נשמע כמו בעיה ייחודית לך."

"לכל הרוחות. טוב. דוד אדמונד, מסארי."

שילבתי זרועות והרמתי גבות.

"דוד אדמונד," נהם וייאט, "איפה המחברת שלי?"

פתאום צץ דמפריז בפתח. "הנה אתה," הוא אמר לווייאט והושיט לו מחברת חומה קטנה. "זה שלך?"

חלפתי על פניהם. "1",Erin go brag מילמלתי לווייאט.

הכניסה לקבר צ'חוטיחוטפ השני תמיד הזכירה לי את כוכב הקופים — חזית מרשימה, חצובה באבן, שהעידה על מה שנשאר אחרי שנים של רעידות אדמה, חציבה וביזה. הארכיטרב והפתח נחצבו ועוטרו בתאריו של צ'חוטיחוטפ ושמות המלכים שתחתם שירת. הכניסה נתמכה על ידי שני עמודים מחורצים ובחדר החיצוני היה ציור גדול של ציד מדברי ודיג. דלת צרה הובילה לחדר הפנימי — המקום שבו עבדתי באותו יולי — שהיה בעומק 7.5 מטרים, 6 מטרים רוחבו ו־5 מטרים גובהו. בפנים היה הציור המפורסם ביותר בקבר: נשיאת פסל עצום של צ'חוטיחוטפ השני. משמאל ליווה אותו ציור גדול של צ'חוטיחוטפ עם משפחתו ושומריו ופקידים רמי דרג. שער המבנה שלתוכו נישא הפסל היה מימין ולפני השער עמדו אנשים נושאי מנחות. באמנות מצרית יש סולם היררכי — האנשים החשובים ביותר הם הגדולים ביותר — אבל ניתן לראות גם פרספקטיבה מורכבת. פני האנשים בפרופיל, אבל עיניהם מביטות קדימה. אמני אותה תקופה בחרו בתווים הבולטים ביותר — עיניים, או במקרה של החזה, פטמות — והדגישו אותם.

הפרסום המוכר ביותר של הקבר היה של פרסי ניוברי מ־1894. כפופים לו עבדו בחשיפת הציורים מרקוס בלקנד, והווארד קרטר בן השבע־עשרה, זמן רב לפני שגילה את קבר תות ענח' אמון. אבל היו שגיאות בפרסום של ניוברי — חלקים לא שלמים וחוסר דיוקים שהתגלו רק כשעמדת מול הקיר עצמו, כפי שווייאט ואני עשינו. זה היה התפקיד שלנו, באותה עונה: לגלות ולתעד את הטעויות, כדי שדמפריז יוכל לפרסם מאמר עם הגרסה המתוקנת.

הייתה שעת בוקר מוקדמת בקבר והאוויר כבר עמד, לוהט. מוחמד ואחמד, שניים מהמצרים שעבדו איתנו באותה עונה, השתמשו בתחנה־כוללת כדי לסמן נקודות גובה. סטודנטית שנה ראשונה בתואר שני ישבה מחוץ לקבר ומיינה חרסים לפי סוגים: קעריות וספלים, תבניות לחם, צנצנות וכל דבר יוצא דופן — כמו שבר עם חותמת עליו. אני הברשתי את פני ציור נשיאת הפסל שעליו עבדתי וגמרתי את המאבק היומי להדבקת יריעת המיילאר לסלע באמצעות נייר דבק. מבחינתי מיילאר היה סיוט שאין כדוגמתו. בחום הוא נהיה דביק ורפוי. בחורף הוא נהיה נוקשה. ככל שהיה דק יותר התקשה לעמוד במזג אוויר כזה — אבל ככל שנעשה עבה יותר היה קשה לראות את ההירוגליפים ולהעתיק אותם. זה לא היה יעיל במיוחד, אבל זה מה שהיה לנו באותה תקופה, כדי להעביר כתובת תלת־ממדית מקיר לנייר דו־ממדי.

העפתי מבט בווייאט שדיבר עם מוסטפה, מפקח העתיקות. מוסטפה הביע עניין בלמידת הירוגליפים ווייאט נעתר באדיבות אין קץ ושירטט באבק רצפת הקבר או שמצא סימן על הקיר. "הסימן הזה, שנראה כמו טאצ'דאון?" בחן וייאט.

העפתי מבט, מופתעת מהיכרותו עם מונח ספורט אמריקאי.


הוא שירטט את הסימן הדו־צדדי לקא, החלק מהנשמה שקשור לדברים שמועברים מדור לדור. בזמן שמוסטפה ניסה לשנן את זה, החזרתי את תשומת לבי לקיר.

חארבי החזיק מראה גדולה שהובילה את האור משמאל לימין, מהכניסה לקבר אל אזור הטקסט שבחנתי. בזמן העתקה היית צריכה להעמיד פנים שהאור מגיע משמאל למעלה, בזווית של 45 מעלות, ואם ההירוגליף היה בתבליט שקוע היה צריך לשרטט קו צל מעט יותר עבה.

הרמתי את הטוש מהמיילאר וכיווצתי עיניים מול פרט שהתקשיתי לראות.

"חארבי," אמרתי, "אתה יכול להכניס לי קצת יותר אור?"

הוא היה צעיר וצנום וחזק ונאבק עם המראה הגדולה כדי לנסות לכוון את האור להיכן שהייתי זקוקה לו. אבל בהתחשב במיקום של הסימן המדובר, הוא לא הצליח לכוון את האור מספיק קרוב.

"יש לי רעיון," אמרתי. ירדתי בקפיצה מהסולם שעליו עמדתי ופישפשתי בתיק שלי, מחפשת את המראה הקטנה. "תכוון לשם למעלה," אמרתי לחארבי והצבעתי לנקודה על הקיר, מעל ראשי. הרמתי את מראת הכיס, תפסתי את אלומת האור שהוא כיוון והקפצתי אותה מטה לכיוון הסימן שרציתי לבחון בעיון.

"זה הסימן החביב עליי," אמר וייאט.

הוא הצביע על הסימן שצייר בעפר:


מוסטפה קימט את מצחו. "אקדח?"

"אפשר לומר," אמר וייאט. "תחשוב יותר... מתחת לחגורה."

"זה פאלוס?"

"כן. ובתור מילת יחס הפירוש הוא: לפני מישהו."

כמובן, חשבתי.

"יש חלק בכתבי הארון שבו כל מנוח מדבר על כל החלקים שלו, דרך אצבעות, בהונות, אוזניים, פאלוס, וכל חלק הוא אל אחר." וייאט הצביע על הסימן בעפר. "הייתי קורא לשלי רֵע. כי גם הוא קם לתחייה בלילות."

הטיתי את מראת הכיס כך שאלומת העור פגעה ישירות בעינו של וייאט. הוא התכווץ וסוכך על עיניו בכף היד.

"הֵי וייאט?" אמרתי במתיקות. "אתה מתכנן לעבוד היום?"

הוא קם ומחה את העפר מידיו. "נגמר השיעור, ידידי," הוא אמר למוסטפה. "אני צריך להרוויח את לחמי." הוא מחק בנעלו את הסימן שצייר ואז צעד מתחת לסולם שעליו עמדתי.

"אני לא מאמינה שעשית את זה!" אמרתי.

"שלימדתי את מוסטפה הירוגליף?" הוא אמר בתמימות.

"לא... שהלכת מתחת לסולם."

"תני לי לנחש. עוד אמונה תפלה של אמך האירית." הוא פישפש בתיקו בחיפוש אחרי טוש. "אז מה בדיוק אני צריך לעשות כדי שהקבר לא יתמוטט עליי?"

"אמא שלי הייתה אומרת שאתה צריך לחזור על הצעדים שלך מתחת לסולם, בהליכה אחורה. או לשלב אצבעות ולהשאיר אותן שלובות עד שתראה כלב."

"כלב...?" הוא הניד בראשו. "אני אקח את הסיכון ואחיה על הקצה." הוא פרש את אצבעותיו על אזור ביריעת המיילאר והתחיל להעתיק הירוגליפים שהיו זמינים לו ממקומו על הקרקע. "האמונה התפלה היחידה שהייתה אי־פעם למשפחה שלי היא שאסור להשאיר בקנקן ברנדי מנה אחת. חייבים לגמור אותה. אבל אני לא יודע אם זאת הייתה אמונה תפלה או אלכוהוליזם."

"לאמא שלי יש כל כך הרבה."

"מה הכי מוזרה?"

חשבתי רגע. "לא להניח רגליים על השולחן, כי הפנים של אלוהים שם."

"על השולחן?"

"לכאורה. ואם אתה נותן למישהו ממחטה במתנה, זה אומר שהחיים של המקבל יהיו מלאים עצב," הוספתי. "אה, ושבירת כלים מביאה מזל."

הוא פנה אליי. "שברת הרבה כלים?"

שמתי לב שהאור שחארבי התאמץ כל כך לתפוס בשבילי נוגע בלי מאמץ בשערו של וייאט, כמו ברכה. "כן."

"אז אולי היא רק ניסתה לגרום לך להרגיש טוב עם עצמך. שמעתי שאימהות עושות דברים כאלה."

הסתכלתי עליו, הייתה די מרירות בקולו כדי להציע שאמו שלו ככל הנראה לא הייתה חביבה במיוחד. הווייאט שהכרתי היה בחור לבן מיוחס עם כל הפריווילגיות שבעולם. אולי אמא שלו שכחה לאסוף אותו פעם מאימון קריקט.

אבל ברגע שהמחשבה עברה לי בראש התביישתי.

לפני שיכולתי לברר אם וייאט ראוי ליותר מהבוז הרגיל שלי, דמפריז קטע אותנו. "שלום תרנגולות שלי," הוא אמר. "מה שלום הנפיל שלנו?"


ירדתי מהסולם ונעמדתי לצדו. וייאט הצטרף אלינו והבטנו יחד בציור גרירת פסלו העצום של צ'חוטיחוטפ השני. הוא היה הרבה יותר מרשים פעם. ב־1890 הכיתוב ניזוק — כל ההירוגליפים משמאל נתלשו. גרפיטי שורבט על חלקים אחרים בטקסט — בקופטית, שציירו אנשים שחיו בקברים, ויוונית — שכתבו תיירים עתיקים. התפקיד שלנו היה בעיקרו להעתיק את התמונה, עם כל חריצי הגיל והשחיקה של הטבע ובידי אדם, ולהעלות השערות באשר לחלקים החסרים. בממלכה התיכונה, כתובות אוטוביוגרפיות היו פשוטות למדי, אבל תמיד היו תפניות משונות במשפט או בדקדוק שגזלו זמן והקשו על התרגום, והצריכו עיון בספרים ומאמרים. במקרים הללו, שני ראשים היו טובים מאחד.

משום כך דמפריז ציוות את שנינו למשימה.

הוא טפח על כתפינו. "כך ייכתב, כך יהיה," התבדח, מצטט את רעמסס השני מהגרסה הקולנועית של עשרת הדברות. "שכמו שאתם יודעים זה קשקוש גמור."

הוא המשיך בסיורו אצל האחרים בזמן שווייאט ואני חזרנו לעמדותינו. "אז," אמר וייאט ביובש, "ידעת שססיל בי דה־מיל התייחס לציור הנפיל כאל נקודת התייחסות?"

דמפריז סיפר לנו על זה לפחות עשרים פעמים בשבועיים שהיינו שם. "מה אתה אומר?" אמרתי בלי הבעה. "לא היה לי מושג."

דמפריז אהב לדבר על כל מה שהסרט טעה בו. לפי הסרט, כשפרעה אמר שמשהו הוא חוק, זו הייתה פסיקה שאין עליה עוררין. אבל המצרים היו חזקים בבתי דין. אפילו כשפרעה נרצח לכאורה, כמו רעמסס השלישי, נקבע הרכב שופטים עצמאי וכולם תושאלו לפני שנחרץ דינו של הרוצח.

אני עבדתי על ציור של המשגיח, שעמד על הפסל ממש והנחה את מי שגררו אותו.

"ראית פעם את עשרת הדברות?" שאלתי את וייאט.

"בכל פסחא," הוא ענה.

"הם טעו בחלק הזה. המפקח לא מחזיק שוט. הוא מוחא כפיים. תסתכל."

וייאט עמד פתאום בצד השני של הסולם. הוא החליק אצבע על ההירוגליפים ליד המשגיח. "מילים נאמרו: קוצב את זמן החיילים על ידֵי... לא מצליח לקרוא את זה... צ'חוטיחוטפ, אהוב המלך." עיניו פגשו בעיניי. "הוא הדי־גֵ'י."

"שמנגן קטע הורס," צחקתי.

"די־גֵ'י צ'חוטיחוטפ," אמר וייאט. "מ׳מצב, דיר אל־ברשא! איפה הידיים שלכם!" הוא קפץ מהסולם והצביע על האנשים שגררו את הנפיל. "זה לא הדבר היחיד שססיל בי דה־מיל פישל בו. הגברים שגוררים את הפסל לא עבדים. חסר כאן חלק, כתובת, שאומרת שגררו אותו שלוש מחלקות חיילים, יחד עם הפסלים והסתתים שחצבו אותו."

"כן, אבל צ'רלסטון הסטון היה צריך להיות בצילום," אמרתי וממש באותו רגע איבדתי שיווי משקל.

הייתי מתרסקת על רצפת האבן אבל איכשהו וייאט היה שם והתמוטטנו יחד בערימה. הוא התגלגל, חוטף את עיקר המכה, ידיו כרוכות סביבי בחוזקה.

בקבר הזה שהזמן עמד בו מלכת, הרגשנו כאילו רק שנינו שם, מושעים בזמן. כפות ידיו נמתחו על כתפיי וראיתי פחד של ממש בעיניו — לא על עצמו, אלא עליי. "את בסדר?" הוא מילמל, וצמודה כפי שהייתי למלוא גופו, חשתי את קולו יותר מששמעתי אותו.

האומנם הייתי בסדר?

אחר כך הוא גנח מתחת לכובד משקלי ואני התגלגלתי ממנו. "תודה שבלמת את הנפילה," אמרתי.

"תודה ששברת לי את הברך," הוא מתח את המפרק וקם. "וחשבתי שאני זה שאמור להיות לו מזל מחורבן."

איכשהו בזמן הנפילה הצלחנו לקרוע את יריעת המיילאר. נאנחתי במחשבה על הסבל שיידרש כדי לתלות אותה שוב במיקום הנכון. אבל עכשיו שהיריעה הוסרה לא יכולתי שלא להתרשם מיופיו של הציור. עורם האדום־עשיר של הגוררים את הפסל, הצהובים הדהויים של דמות האבן, מחרוזות חרוזי הטורקיז של הנומרך היהיר הצועד מאחור, הלבן העדין של קפלי גלימתו. "אָנוֹכִי אוֹזִימַנְדִיאָס, מֶלֶךְ הַמְּלָכִים: רְאוּ אֶת מַעֲשַׂי, רָמֵי הַמַּעֲלָה, וַאֲמַרְתֶּם נוֹאָשׁ!" ציטטתי את שלי.

וייאט נעמד לצדי ונשא את מבטו. "הנפיל הלא נכון," הוא אמר.

ידעתי את זה. שלי כתב את שירו על הפסל האדיר של רעמסס השני. "כן," הסכמתי. "אבל אותו רעיון."

וייאט שתק רגע. "אני חושב שצ'חוטיחוטפ היה שמח לדעת ש־4,000 שנה אחר כך אנחנו מדברים עליו. בעצם אמירת השם שלו הוא ממשיך לחיות. הנה, תראי." הוא החווה בזרועו על הקבר. "השמות, המעשים, הכתבים הביוגרפיים בכל מקום — זה מפני שקברים נועדו לביקורים. ככה זיכרונות נשמרים.״ וייאט הסתכל עליי. "בגלל זה אנחנו רוצים לפרסם, לא?"

הנדתי בראשי. "אתה חושב שנהפוך לבני אלמוות? שני סטודנטים חסרי חשיבות שהם הערת שוליים באחד המאמרים של דמפריז?"

וייאט צחק. "אני לא אשכח אותך, אוליב. לא משנה כמה קשה אני אנסה."

חבטתי בכתפו. "זה לא כמו לזכור."

הוא חייך אליי. "לא?"

אני לא יודעת כמה שעות עברו בזמן שישבתי ברגליים משוכלות על הרצפה וקראתי את המחקר של וייאט. השמש צללה נמוך כל כך שעיניי צורבות באור הקלוש שלא נוח לקריאה. יש מנורות אבל אני לא רוצה לקום להדליק אחת מהן. אני חוששת מדי שכל זה ייעלם. שאתעורר בבוסטון וכל זה יהיה רק קליפה סבונית של בועת חלום.

למרות שכתבי הארונות לא מציינים שהארון הוא מיקרוקוסמוס של השאול, סידור הכתבים זועק זאת (מקדוול, 2002), אני קוראת.

לחש 1029, הלחש הראשון בספר שתי הדרכים, מתאר את זריחת השמש: רעד אוחז באופק שמי המזרח למשמע קולה של נות. למען רע היא מנקה את הדרכים לקראת בואו של הגדול מכולם, אוסיריס, כשרע משוטט בשאול. הקם את עצמך, הו רע!

אני עוצמת עיניים, אל סדרת זיכרונות מהירים: חארבי רודף אחרי תרנגולת בחצר הקדמית; ידיי וציפורניי, חומים מאבק; ההקלה המפתיעה שנוסך תה חם ביום לוהט. הכאב בקשתות כפות הרגליים אחרי יום עמידה. זנב צעיף לבן מרחף מאחוריי על האופניים. אני יושבת על הכידון. וייאט מדווש.

נות היא אלת השמיים, אמו של אוסיריס. השאול הוא גם גופה; הארון יכול להיות נות, כך שהמומיה שברחמה הופכת לאוסיריס.

אני נזכרת באופן שבו ישב הירח על אדן חלוני והביט בי ישנה. בחול השורט מתחת לירכיי החשופות. באוושת המאוורר בחדרי, מתעורר לחיים בזמזום אחרי הפסקת חשמל. צליל נשימתו.

המושג "הקם את עצמך" הוא בדיוק מה שהמומיה עושה — במובן של התעוררות — כך שכאן רע הוא המומיה; כאן רע הוא הוא המנוח שבארון.

כשהיינו כאן במהלך העונה, הכול היה מכוסה בכל כך הרבה אבק וחול שמדי ערב הייתי שוטפת את העיניים בתמיסת מלח וממצמצת עד שהעולם שב להיות חדש שוב. ככה אני חשה עכשיו, בעודי קוראת את התיאוריות שמעולם לא הגעתי להוכיח.

"אלוהים אדירים."

אני מרימה את הראש, מתאמצת לראות בחשכה. וייאט נראה בדיוק כמו שזכרתי. מבוגר יותר, אבל רק ברוחב כתפיו, בקמטים שנפרשים בצדי עיניו. כל האור שנותר בחדר נמשך לשערו, הזהוב עדיין, כתר לנסיך.

"כשחארבי אמר לי לא האמנתי," הוא אומר.

אני קמה כשהמחקר עדיין בידי. אני חשה קיר שנע בינינו, כאילו אנחנו מגנטים בעלי קטבים זהים שמשאירים אותנו במרחק שווה זה מזה. ואני גם מרגישה איך זה עשוי להיות אם אחד הקטבים ישתנה.

וייאט לא מחייך וגם אני לא. אני זוקפת את הסנטר. "פעם אמרת לי שתעשה הכול בשבילי," אמרתי.

"דון —"

"אני רוצה לעבוד כאן," אני קוטעת אותו. "אני רוצה לגמור את מה שהתחלתי."

1 אירית: אירלנד לנצח.

ג'ודי פיקו

ג'וֹדי לין פיקו (באנגלית: Jodi Lynn Picoult; נולדה ב-19 במאי 1966) היא סופרת אמריקאית-יהודיה, ידועה בעיקר בשל ספרה "שומרת אחותי", שאף עובד לסרט קולנוע בעל אותו שם. נכון ל-2009 נמכרו כ-14 מיליון עותקים של ספריה של פיקו ברחבי העולם.

עוד על הספר

  • שם במקור: The Book Of Two Ways
  • תרגום: אביגיל בורשטיין
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 446 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 26 דק'
ספר שתי הדרכים ג'ודי פיקו

אדמה / מצרים


שמעתי את השירים בקברים העתיקים

את סיפורי ההלל לחיים עלי אדמות

את הזלזול בעולם המתים.

מה פשר יחס זה לעולם הנצח,

הנכון והצודק שאין בו אימה?

סכסוכים הם דבר מתועב בו,

איש אינו חוגר עצמו כנגד רעו;

עולם זה שאין לו אויב,

כל שארינו נחים בו

מאז ראשית הימים.

אלו שייוולדו למיליוני מיליונים,

כולם יגיעו אליו.

— מתוך קבר נפרהוטפ, כפי שצוטט במוות וחיים בעולם הבא במצרים העתיקה מאת טיילור

אמא שלי, שחיה ומתה לאורן של אמונות תפלות, נהגה להכריח אותנו לומר יחד לפני נסיעה: אנחנו לא נוסעים לשום מקום. זה היה אמור להערים על השטן. אני לא יכולה לומר שאני מאמינה בדברים כאלה, אבל בעצם לא אמרתי את המשפט לפני שיצאתי מהבית ותראו לאן זה הביא אותי.

יציאה מנמל התעופה בקהיר באוגוסט היא כמו יציאה אל פני השמש. אפילו מאוחר בלילה החום הוא כמו סכין על העור, שנע בגלים דוחקים. אני כבר מרגישה זיעה גולשת במורד גבי, אבל לא הגעתי ערוכה למזג אוויר כזה. אני מוצאת את עצמי בלב מעבר של אנשים אחרים: קבוצת תיירים מרוטים והמומים שמובלים כעדר לתוך מיניוואן. מתבגר הגורר אל שפת המדרכה, בעזרת עגלה, מזוודה מודבקת בנייר דבק. אישה מהדקת את כיסוי הראש המתנופף ברוח.

פתאום אני מוקפת גברים. "טקסי?" הם נובחים. "צריכה טקסי?"

אי אפשר להסתיר את העובדה שאני מערבית. זה ברור החל משערי האדמוני וכלה במכנסי הדגמ"ח והסניקרס. אני מהנהנת, יוצרת קשר עין עם אחד מהם, נהג עם שפם עבות וחולצה ארוכה מפוספסת. נהגי המונית האחרים נסוגים, שחפים בחיפוש אחרי פירור אחר.

"יש לך מזוודה?"

אני מנידה בראשי לשלילה. כל מה שיש לי נמצא בתיק קטן שאני נושאת על כתפי.

"אמריקאית?" ממשיך האיש ואני מהנהנת. חיוך צחור רחב חוצה את פניו לשניים. "ברוכה הבאה לאלסקה!"

מבהיל לחשוב שעברו חמש־עשרה שנה, אבל בדיחת הקרש הזאת היא עדיין ההלצה המועדפת לספר למבקרים. אני נכנסת למושב האחורי במכונית. "קח אותי לתחנת הרכבת רעמסס," אני אומרת. "כמה זמן?"

"חמש־עשרה דקות, אינשאללה."

"שוקרן," אני עונה. תודה. אני המומה מהמהירות שבה הערבית שבה אל שפתיי. בוודאי יש חלק במוח שמאחסן את המידע שנדמה לך שלעולם לא תצטרכי שוב, כמו המילים של השיר מקארתור פארק, או כפל מטריצות או — במקרה שלי — כל מה שקשור למצרים.

כשמרט הייתה קטנה, היא נהגה לומר, מִמִקודם, שהיה יכול להיות חמש דקות או חמש שנים לפני כן — ושם אני כרגע. כאילו חזרתי לרגע שהשארתי מאחור כשנטשתי את המדינה הזאת. כאילו היא המתינה כל הזמן הזה לשובי.

החלון פתוח ואני כבר מרגישה את האבק שוקע עליי. במצרים, הכול מכוסה חול — הנעליים שלך, העור שלך, האוויר שאת נושמת. החול אפילו חודר לאוכל. שיני המומיות נשחקו ממנו.

למרות שזו שעת לילה, קהיר חיה, על שלל סתירותיה. בכביש המהיר נוסעות זו לצד זו מכוניות ועגלות רתומות לחמורים.

איטליזים שמרכולתם תלויה בחוץ ניצבים בשכנות נעימה עם דוכני מזכרות. מכונית ראוותנית מהירה שועטת על פנינו, משאירה שובל שיר ראפ שמתערבב עם הדהוד הרמקולים הקוראים לצאלת עשאא, תפילת הלילה המוסלמית. אנחנו נוסעים לאורך הנילוס, שגדותיו מכוסות אשפה מהבילה. לבסוף מופיעה תחנת רעמסס. "חמישים פאונד," אומר הנהג.

במצרים אין תעריפי מוניות. הנהג אומר לך כמה לדעתו שווה הנסיעה. אני מושיטה לו ארבעים פאונד כהצעה נגדית ויוצאת מהמכונית. גם הוא יוצא ומתחיל לצעוק עליי בערבית. "שוקרן," אני אומרת לו. "שוקרן." אף על פי שזהו אירוע שגרתי ואיש לא מניד עפעף, אני צועדת לכיוון התחנה בלב דוהר.

לא קל להגיע למרכז מצרים כמערבית. תיירים לא אמורים לנסוע ברכבות, אז אני לא קונה כרטיס אלא ממתינה שהכרטיסן יתפוס אותי ומעמידה פני מטומטמת. בשלב זה הרכבת כבר יצאה לדרך ומאוחר מדי, אז הוא מושך כתפיים ומניח לי לשלם. כעבור שעות, כשאני יורדת בתחנת אל־מניא, אני המערבית היחידה בתחנה. אני כמעט האדם היחיד בתחנה.

הייתי אמורה להגיע ב־02:45, אבל הרכבת התעכבה וכבר קצת אחרי 04:00. אני מרגישה כאילו נסעתי עשרים וארבע שעות ברציפות. נהג המונית היחיד בתחנת הרכבת אל־מניא משחק בסלולרי כשאני נוקשת על חלונו. הוא מעיף מבט בדמותי, תשושה ומקומטת. "סבאח אל־חיר," אני אומרת. בוקר טוב.

"סבאח אל־נור," הוא עונה.

אני אומרת לו מה היעד שלי, מעט יותר משעה נסיעה. הוא עוזב את אל־מניא דרך כביש המדבר המזרחי. אני בוהה מהחלון, סופרת את הג'בלים ואת הוואדיות — גבעות ועמקים — שמתרוממים בחשכה, באופק. במחסום אבטחה, שבו צמד נערים צעירים מכדי לגדל זקן אוחזים תת־מקלעים ישנים משנות השישים, אני עוטה צעיף על ראשי ומעמידה פנים שאני ישנה.

הנהג לא מפסיק להעיף בי מבטים דרך המראה האחורית. הוא בוודאי תוהה מה אמריקאית עושה במונית בלב מצרים, באזור היחיד שאינו על מפת התיירות. אני מדמיינת מה הייתי אומרת, לו היה לי האומץ או השפה לעשות זאת.

אחת השאלות שאני שואלת את לקוחותיי היא: מה נשאר לא גמור? מה עדיין לא עשית, מה עליך לעשות לפני עזיבת החיים הללו? שמעתי כמעט כל תשובה אפשרית: מתיקון בליטה בדלת החזית ועד רחצה בים סוף; מפרסום ספר זיכרונות ועד משחק פוקר עם חבר שלא ראית שנים. בשבילי זה זה. האבק הזה, הנסיעה המיטלטלת הזו, רצועת הנוף הזו הבוהקת כעצם.

בחיים קודמים תיכננתי להיות אגיפטולוגית. בהתחלה, בכיתה ד', התאהבתי בתרבות כשלמדנו על מצרים העתיקה. אני זוכרת את עצמי עומדת בראש מתקן משחקים, מרגישה את הרוח ומעמידה פנים שאני בפלוקה, חוצה את הנילוס. רכושי היקר ביותר אז היה מדריך התערוכה אוצרות תות ענח' אמון שאמי ואני מצאנו בחנות ספרים משומשים. בתיכון, למדתי צרפתית וגרמנית כיוון שידעתי שאזדקק לשפות הללו לתרגום מחקרים. נרשמתי לקולג' שהיו בו לימודי אגיפטולוגיה ולמדתי באוניברסיטת שיקגו על מלגה.

את רוב מה שלמדתי על מצרים העתיקה אפשר לצמצם לשני נושאים. הראשון היסטורי — מצרים נשלטה על ידי שלושים ושתיים שושלות פרעוניות, שמחלקים לשלוש תקופות: הממלכה הקדומה, הממלכה התיכונה והממלכה החדשה. השושלת הראשונה החלה במלך נערמר, הפרעוני שאיחד את מצרים העליונה ומצרים התחתונה בסביבות שנת 3100 לפנה"ס. הממלכה הקדומה מפורסמת בפירמידות שנבנו במהלכה כקברים למלכים. אבל בסביבות 2150 לפנה"ס פרצה במצרים מלחמת אזרחים. במצרים היו 42 מחוזות — שנקראו נום — ובראש כל אחד מהם עמד נומרך. באותה תקופה נלחם כל נומרך על הנום שלו. היו בריתות אבל פרעוני הצפון לא שלטו על מצרים המאוחדת. זה היה מעין משחקי הכס מצרי. הממלכה התיכונה התחילה כשמלך בשם מנתוחותפ איחד מחדש את מצרים העליונה ומצרים התחתונה בסביבות 2010 לפנה"ס. מצב זה נמשך עד שהחיקסוס פלשו מצפון ובתקופה שלאחר מכן שלטו מלכים זרים. רק כשהמלך יעחמס הביס את החיקסוס התאחדה מצרים שוב, בימי הממלכה החדשה, ב־1550 לפנה"ס.

הנושא המרכזי השני הוא הדת במצרים העתיקה. חלק גדול ממנה התייחס לאל השמש, רֵע — שמדי יום גרר את השמש לאורך השמיים בסירה ארוכה בשם סירת השמש — ולאוסיריס, אל השאול. אוסיריס היה גם גופתו של אל השמש, כך שהם שני הצדדים של אותו מטבע. זה לא היה מוקש לוגי למצרים הקדמונים כיוון שאוסיריס ורע היו פשוט שתי פָּנֶיה של אותה ישות, כמו השילוש הנוצרי של האב, הבן ורוח הקודש. מדי לילה, ביקר רע את אוסיריס והתאחד עם גופתו, וזו הטעינה אותו לכדי יצירת הזריחה של היום הבא. המודל המצרי של העולם הבא חיקה את המחזור הזה: נשמתו של המנוח נולדה בכל יום מחדש כמו רע, והתאחדה מדי לילה עם גופתו.

הרבה ממה שאנחנו יודעים על מצרים העתיקה הגיע מקברים, כך שידוע לנו שנעשו מאמצים נכבדים להתכונן למוות ולמה שאחריו. אפילו אנשים שלא מבינים באגיפטולוגיה שמעו על ספר המתים — או, כפי שהמצרים הקדמונים קראו לו, ספר ההליכה ביום. זו אסופת לחשים מתקופת הממלכה החדשה, שנועדה לעזור למתים לעשות את דרכם אל העולם הבא — אבל הוא התפתח מתוך כתבי הלוויה קדומים יותר ופחות ידועים. ראשית היו כתבי הפירמידות מהממלכה הקדומה: לחשים להרחקת יצורים שטניים, מילים שבנו של המלך המנוח היה צריך לומר בטקסי הלוויה והנחיות הגעה לעולם הבא המיועדות למנוח. מתקופת הממלכה התיכונה נמצאו כתבי הלוויות צבועים על ארונות קבורה של אצילים ואזרחים, כולל לחשים להשבת קשרי משפחה, מפני שמוות עלול להפריד אותנו מאהובינו; לחשים שנועדו לסייע למנוח במסעו עם רע בסירת השמש כדי להביס את עאפפ — נחש השאול — שניסה לינוק את המים תחתיו; ולחשים שנועדו לסייע למנוח להתאחד שוב עם אוסיריס מדי לילה.

ספר שתי הדרכים היה חלק מכתבי ארונות הקבורה הללו. מפת החיים אחרי המוות הידועה הראשונה. הוא התגלה רק בחלק מהארונות במצרים התיכונה בימי הממלכה התיכונה, בדרך כלל צבוע על תחתית הארון. נראו בו שתי דרכים מתפתלות דרך ממלכת המתים של אוסיריס: דרך יבשתית, שחורה ודרך ימית, כחולה, שאגם אש מפריד ביניהן. העוקב אחרי המפה מתבקש לבחור, כמו בין עלייה על מעבורת או נסיעה מסביב — שתי הדרכים מסתיימות באותה נקודה: גן השלווה, שם יכול המנוח לסעוד לנצח עם אוסיריס. אבל יש מלכוד — חלק מהשבילים מובילים לשום מקום. אחרים מובילים לשדים או מעגלי אש. בטקסט מוטמע הקסם שצריך כדי לעבור את זקיפי השערים.

הפסקה הראשונה שתרגמתי אי־פעם מתוך ספר שתי הדרכים היה לחש 1130: אשר לכל המכיר לחש זה, הוא יוכל להיות כמו רע בשמיים, כמו אוסיריס בשאול, לתוך מעגל האש יֵרד, אך הלהבות לא יוכלו לו לנצח נצחים.

לנצח נצחים. נחא צ'ת. הזמן, לדידם של המצרים הקדמונים, נע אחרת. הוא יכול היה להיות קווי ונצחי, כמו אוסיריס. או מחזורי, עם תחייה יומית, כמו רע. והשניים לא סותרים זה את זה. אדרבה, כדי לזכות במוות טוב, אי אפשר לקבל את האחד בלי האחר. הקבר היה הרקמה המחברת. הסוללה הקסומה שסיפקה את האנרגיה לחיי נצח. רוב האגיפטולוגים למדו את התמונות וההירוגליפים בחלל ריק, אך כסטודנטית צעירה התחלתי לחשוב על מיקומם בארון ועל ספר שתי הדרכים שבתחתית. מה אם המומיה שבפנים הייתה אמורה להפעיל את הקסם, כמו מפתח?

ספרֵי שתי הדרכים שפורסמו הגיעו כמעט כולם מארונות מלכים מהנקרופוליס בדיר אל־ברשא, אוסף רחב ידיים של קברי אצילים מסותתים באבן. עיר מתים. לפני חמש־עשרה שנה, הייתי סטודנטית לתואר שלישי שעבדה בקברים הללו וניסתה להוכיח את התזה שלה.

מה נשאר לא גמור?

כשהנהג פונה דרומה, משיב אותי לדיר אל־ברשא, אני מביטה שוב מהחלון, המומה מיופיים של השמיים המפהקים מעל המדבר. הם כחולים וורודים וכתומים, פסי יום שרק מתחיל. כוכב קורץ לי לרגע לפני שנבלע על ידי השמש.

סיריוס. הגעתי למצרים ביום זריחת סותיס.

כיוון שמצרים היא עמק, אף מקום לא משתווה לה בכל הנוגע לצפייה בכוכבים, והמצרים הקדמונים עקבו אחרי זריחת קבוצות כוכבים בלוח השנה השמשי שלהם. מדי עשרה ימים הופיעה קבוצת כוכבים חדשה במזרח, בזריחה, אחרי שלא נראתה במשך שבעים יום. החשוב מבין כולם היה הכוכב סיריוס — שהם כינו סותיס או סופדט. זריחת סותיס סימלה לידה מחדש, כיוון שהתרחשה בעונה שבה הנילוס עלה על גדותיו והשאיר טין שדישן את השדות. כדי לחגוג זאת נסעו מצרים קדמונים לפסטיבלים, ולא פעם השאירו אחריהם גרפיטי. אבל בדרך כלל הם פשוט השתכרו ועשו סקס — מין פסטיבל קואצ'לה בכל פעם שהנילוס עלה על גדותיו.

וייאט סיפר לי פעם שבפסטיבלים האלו, המצרים הקדמונים שתו בכוונה עד שהקיאו, כדי לחקות את הצפת הנילוס. המצרים האלה, הוא אמר, ידעו לחיות.

אני מרימה שוב את עיניי לשמיים, מחפשת את סותיס. ממש כמו המצרים הקדמונים, אני רואה בזה סימן.

דיר אל־ברשא נמצאת ממש במרכז מצרים, מול העיר מלאווי שעל גדת הנילוס המזרחית. רק אנשים בעלי אישור ממשלתי מורשים להיכנס לשם, בגלל נזק שהסבו למקום רעידות אדמה עתיקות וביזה עכשווית.

אני בוהה בנוף עד שאני רואה את הקברים המוכרים, המסותתים באבן. עשרות דלתות מתכת זעירות קבועות בשורת אבני גיר מפוספסות, כמו בית מלון חצוב בקירות הוואדי. מלון מוות. אני מזהה את המקום המדויק שבו ביליתי שלוש עונות בקברו של צ'חוטיחוטפ השני, שליט הנום חר. מתחתיו, מכוסה פיגומים, נמצא הקבר החדש ביותר. אני מכווצת את העיניים אבל לא רואה שם שום פעילות.

זה לא החידוש היחיד בברשא. מעט דרומית לקברים מתפרשים בתי קברות מודרניים שלא היו קיימים ב־2003. לצד המסגד ניצבת עכשיו כנסייה צבועה בצבעים בוהקים, עבור הנוצרים הקופטים. לאורך גדות הנילוס, חקלאים מצרים צועדים על שבילים צרים מוגבהים בין שדותיהם, או עורמים ענפי תמרים שטוחים בעגלות רתומות לחמור. ואז לפתע, הגענו לבית החפירה. אני משלמת לנהג ויוצאת מהמונית, אל החול שמתעופף סביבי.

גם הבית השתנה.

הוא נבנה ב־1908, מלבני בוץ, על ידי אדריכל בריטי, ג'רלד הֵי־סמית, בסגנון מנזרים קופטיים מימי הביניים. המרפסת התמוטטה לפני הגעתי כסטודנטית ואיש מעולם לא התפנה לתקן אותה. אבל עכשיו אני רואה שהמרפסת נבנתה מחדש.

אף מכונית לא חונה בחוץ והבית אפוף דומייה שמעידה על ריקנותו. אני חוצה חלקת שומי בר ואופניים מחלידים בדרכי לחצר האחורית. סדינים וחולצות וגלביות תלויים על חבלי כביסה שמתוחים לאורך ולרוחב. לפני חמש־עשרה שנה, המשפחה המצרית שתיחזקה את בית החפירה ואת האגיפטולוגים שבתוכו, נהגה לתלות כך את הכביסה. למצעים שלנו היה ריח של שמש.

"שלום?" אני צועקת. אין דלת להקיש עליה, רק שער פתוח. אני צועדת קדימה בהיסוס ומבהילה חתול. הוא מיילל ומדלג למעקה מתפורר, ומשם בוחן אותי בעיניו הצרות לפני שהוא קופץ מבעד לחלון פתוח ונעלם בפנים.

אני חוצה את המסדרון הארוך שמפריד בין מגורי העובדים המקומיים לבין מגורי צוות הארכיאולוגים. שכבת חול דקיקה מכסה את הרצפה, את הקירות, את הכול. "יש כאן מישהו?" אני אומרת, אבל הצליל היחיד שנשמע הוא נעימת סווינג חורקנית שבוקעת מלועו של הבית. אני מציצה לחדר נטול דלת, שמונחת בו ערימת מזרנים זוגיים ישנים, עם הדפסים של פניהן של נסיכות דיסני: סינדרלה, שלגיה והיפהפייה הנרדמת. בהמשך המסדרון נמצאת הכניסה למחסן — המקום שנהגנו לאחסן בו את כל הממצאים שנרצה להתבונן בהם במהלך העונה הקרובה. אני לא יכולה להתאפק, חוצה את הסף ובאור הקלוש סורקת ארגזי קרטון מסודרים על מדפים, מסומנים בקפדנות. ואז בבת אחת אני פונה לאחור, משוכנעת שמביטים בי. על שולחן מתקפל מונחת מומיה שנמצאת בחדר הרבה לפני שאני הייתי בו ומן הסתם תהיה שם הרבה אחרי שאלך. "ג'ורג'," אני ממלמלת, קוראת לו כפי שכולם קראו לו לפני חמש־עשרה שנה. "טוב לראות אותך שוב."

בהמשך המסדרון נמצא חדר הרחצה: שירותים ומקלחת פרטיים. אני משתמשת בשירותים, מעבירה אצבע על השלט שעדיין מודבק בצדה האחורי של דלת התא: דברים שאסור להדיח באסלה: כל דבר צהוב, נייר טואלט, תקוותיך וחלומותיך.

"מין הונאכ?" אני שומעת קול מתקרב. מי שם?

נתפסתי עם המכנסיים למטה, פשוטו כמשמעו. אני מזנקת, שוטפת ידיים וממהרת לצאת מהשירותים כדי לנסות להסביר את עצמי, ומוצאת את עצמי פנים אל פנים מול זיכרון.

אני רואה, כאילו זה היה אתמול, את האיש בעל העור החום השחוק והידיים הרכות מניח מולי על השולחן מגש סלט טרי. הוא חסר גיל, קפוא בזמן, אותו עובד שתיחזק את הבית כשהייתי סטודנטית. "חאסיב?" אני שואלת.

עיניו נפערות ולמשמע המבטא הוא עובר לאנגלית. "חאסיב היה אבא שלי."

אני ממצמצת. "אתה... חארבי?"

חארבי היה ילד אז, אף שהיה אחד העובדים המובחרים שלנו. הוא עשה כל מה שפרופסור דמפריז ביקש — החל בהקמת פיגומים כדי שנוכל לבחון הירוגליפים בראש קיר התאים, וכלה בעמידה של שעות בשמש הקופחת עם מראה מוּטֵית כדי ללכוד את האור, כדי שנוכל להעתיק בדייקנות את הציורים שעל האבן.

עיניו מצטמצמות. "דון?"

"אתה זוכר אותי?" אני אומרת. אם חארבי זוכר, אולי הוא לא היחיד.

"בוודאי. הבאת לי סופרמן."

בכל פעם שטסתי דרך היתרו, הייתי מביאה לחארבי קומיקס ולחאסיב שוקולד קאדברי. "הפעם באתי בידיים ריקות," אני מתוודה. "אבא שלך עדיין כאן?"

הוא מניד בראשו. "הוא מת."

לקוחותיי המוסלמים תמיד מוצלחים יותר בשפת המוות מלקוחותיי הנוצרים, שנוטים להיות מבועתים מהמעבר. "אני מצטערת לשמוע," אני אומרת לו. "יש לי הרבה זיכרונות נהדרים ממנו."

חארבי מחייך. "גם לי," הוא אומר. "עכשיו הבן שלי ואני מטפלים בבית החפירה." מצחו מתקמט. "מודיר לא אמר לי שאת באה."

כשאני שומעת אותו אומר מודיר, המנהל, אני מיד חושבת על דמפריז, שאחז בתואר ראש המחלקה לאגיפטולוגיה בייל. אבל כמובן שעכשיו יש מנהל חדש. ואייט.

"זה היה סוג של החלטה של הרגע האחרון," אני מתחמקת. "איפה כולם?"

"היום שישי," חארבי מושך כתפיים. ימי שישי היו היום החופשי שלנו, ולעיתים קרובות נסענו לאתרי חפירה אחרים. "הם נסעו לסוהאג ליומיים."

בסוהאג, שבמרחק כשלוש שעות וחצי מדרום, יש משלחת ארכיאולוגים נוספת מיֶיל. "מתי הם יחזרו?"

"לארוחת צהריים, אינשאללה."

"זה יהיה בסדר אם אחכה להם?" אני שואלת.

"כן, כן," עונה חארבי. "אבל את בטח רעבה, דוקטורה."

אני מרגישה את פניי מאדימות. "האמת," אני מתקנת, "שאני לא. דוקטורה." הגיוני שחארבי יחשוב שמבקרת תהיה גם היא דוקטורית — כמו האחרים מייל, שהבחורה שעבדה כאן שלוש עונות כסטודנטית לתואר שלישי תשלים את לימודי הדוקטורט.

חארבי מסתכל עליי שעה ארוכה בציפייה. כשאני לא מוסיפה דבר, הוא מתרחק במסדרון. "אבל את בכל זאת רעבה," הוא אומר.

אני שמה לב לצליעה שלו ותוהה מה קרה: אם הוא נפל באתר, אם הפציעה מכאיבה לו. אבל אני לא יכולה לשאול שאלות אישיות, כיוון שאני לא מוכנה לענות על כאלה בעצמי.

"אני לא מאוד רעבה," אני אומרת. "אל תטרח..."

חארבי מתעלם מההערה ומוביל אותי לחדר הגדול ביותר בבית החפירה, שמתפקד הן כאזור עבודה והן כחדר אוכל. "תרגישי בבית בבקשה." הוא משאיר אותי מאחור ומדשדש בחיכוך סנדלי גומי במרצפות לעבר המטבח הזעיר. מתחת לכיפת לבני בוץ עומד אותו שולחן שבו סעדנו את כל הארוחות, משטח העץ עדיין מוכתם ומצולק. אבל מה שעוצר את נשימתי הוא מה ששונה. נעלמו גלילי יריעות המיילאר והערימות המרופטות של תיקיות וניירות. במקומם עומד בצד אחד של החדר פאזל של שולחנות מכוסים מחשבים — כבלים מתפתלים ונשזרים זה בזה כמו מפלצות ימיות, מתחברים למייצבי מתח מאוזנים בקושי שנמתחים במאמץ אל השקע. יש שם טאבלטים בהטענה ומצלמות דיגיטליות מרשימות. בקיר המרוחק יש תדפיס עצום של התחריט של הובלת הנפיל מקברו של צ'חוטיחוטפ בשלמותו — זה שעבדתי עליו עם וייאט לאורך כל העונה האחרונה. אני מזהה את הציור הזהיר שציירתי במו ידיי על יריעת מיילאר שהועבר לדיו, ובשוליים תרגום של וייאט. אילו הייתי צריכה הוכחה לכך שפעם הייתי שם, שפעם עשיתי משהו ראוי — הריהו לפניי.

אני עוברת דרך הדלתות הצרפתיות לפאטיו, בדיוק כשחארבי חוזר עם ערימת צלחות מאוזנות. "שבי בבקשה," הוא דוחק בי ואני מתיישבת במקומי הישן ליד השולחן.

הוא הביא קערת סלט — עגבניות ומלפפונים קצוצים וכוסברה — גבינה רכה ואיש שמסי, לחם שמושאר בשמש להחמצה לפני האפייה. רק כשאני מתחילה לאכול אני שמה לב כמה הייתי רעבה ואז אני לא יכולה להפסיק. חארבי מביט בי בחיוך. "לא רעבה," הוא אומר.

"קצת," אני מודה. ואז מחייכת. "הרבה."

לקינוח הוא מביא בסבוסה — תערובת קוקוס ודבש וסולת טחונה למחצה. לבסוף אני נשענת לאחור. "נראה לי שלא אוכל עכשיו שלושה ימים."

"אז את נשארת," עונה לי חארבי.

אני לא יכולה. יש לי חיים בצד השני של העולם, משפחה שדואגת לי. אבל יש משהו כל כך לא מציאותי בלהימצא כאן שוב, כאילו הצלחתי לסובב את השעון לאחור, שאני מרגישה כאילו אני רק מעמידה פנים. זה כמו כשיש לך חלום נפלא ואת יודעת שאת חולמת אבל את אומרת לעצמך לא להתעורר.

רגעים אחדים אחרי שחארבי חוזר למטבח אני מבינה שהוא לא שאל אלא קבע. שהוא כבר החליט בשבילי.

ולא תיקנתי אותו.

אמא שלי נהגה לומר שעיניים כחולות הן מזל רע, מפני שאפשר לראות על האדם מה הוא חושב, אבל לא הייתי זקוקה לאזהרה כשפגשתי לראשונה את וייאט נוויל. רק הגעתי אז לייל, ב־2001, סטודנטית לתואר שלישי עם חמישים דולר בחשבון חיסכון ודירה עם שותפים. הייתי בעיר מזה שלושה ימים והסקתי שמזג האוויר היחיד בניו הייבן הוא קור, רוח וגשם. בלילה שלפני תחילת הסמסטר חזרתי הביתה מספריית סטרלינג כשהתחיל גשם זלעפות. נואשת להגן על ערימת הספרים שבזרועותיי — ובכללם כמה כרכים שמנים של תעתיקי ארונות קבורה מאת אדריאן דה באק — זינקתי לפתח הבניין הראשון שהזדמן לי.

בר הקרפד היה, ובכן, קופצני אפילו יחסית לרביעי בערב. הבר היה ערבוביית סטודנטים מייל וסטודנטיות מקוויניפיאק, שהוסעו לכאן באוטובוסים וטופפו ברחוב יורק בעקבים וחצאיות מיני שבקושי כיסו להן את התחת. בפנים נאבקו סטודנטים לתואר ראשון על מקום ליד הבר, כשהם מנופפים בתעודות זהות מזויפות כאילו היו תגי אף־בי־איי. להקת מטאל רעמה אי־שם מאחור, מטביעה את הצהלות של חבורת נערות שהריעו לשני בחורים בתחרות שתייה.

הרצפה הייתה דביקה מתחת לסוליות הסניקרס שלי ובאוויר עמד ריח באדוויזר וג'וינטים. העפתי מבט החוצה אל יריעת הגשם, אומדת את האפשרות הרעה פחות מבין השתיים והתקדמתי אל סוף הבר. התיישבתי על כיסא גבוה והנחתי את ערימת הספרים שלי על הבר, בשאיפה להיות בלתי נראית.

מובן שהבחנתי בו. שרווליו היו מופשלים מעל המרפקים ושערו הזהוב נשפך מעל עיניו כשהושיט את ידו לצ'ייסר, חיסל אותו בלגימה ואז הטיח את הכוסית הריקה הפוכה על הבר המצולק. הפמליה שסביבו פרצה בקריאות: מארק! מארק! מארק! אבל הוא לא חייך או הניף את זרועותיו בניצחון או ניחם את המפסיד. הוא רק משך כתפיים כאילו ידע שזו תהיה התוצאה והשלים איתה.

דביל.

באוניברסיטת שיקגו היו יורשים בעלי ממון, אבל נדמה שבייל הם לא היוצא מהכלל אלא הנורמה. לא הייתי שם מספיק זמן אבל מעט הסטודנטים שפגשתי נראו כאילו נתלשו מדפי מגזין לייף סטייל. שותפתי לחדר, שמצאתי דרך מודעה בלוח מודעות, הייתה מהדסון ואלי ואובססיבית לדרסאז'. הנחתי שזה קשור לאופנה עד שראיתי אותה בבגדי רכיבה.

פתאום הוא זקף את ראשו ועיניו הכחולות תפסו את עיניי. הן הזכירו לי ליבת קרחון, ואיך נגיעה בקרח יבש בעור חשוף מצמידה אותך אליו, אפילו אם את מנסה להתנתק.

הוא פער את פיו ופלט גיהוק עמוק וממושך.

נגעלת, הסטתי את מבטי בדיוק כשהברמנית הניחה מולי מפית. "מה תרצי?" היא שאלה.

עם התקציב שהיה לי לא יכולתי להרשות לעצמי לשתות, אבל גם לא יכולתי לחכות להפסקת הגשם בלי להזמין כלום. "סודה?"

"היא תשתה הנדריקס, נקי. עם לימון."

הדבר הראשון שהפתיע אותי היה המבטא שלו — בריטי. השני היה שחצנותו המזוקקת. "לא תודה."

"עליי," הוא אמר. "ואני בדרך כלל לא רע בניחוש המשקה של מישהו." הוא סימן בראשו על בחורה בסטרפלס מנצנץ שרקדה לבדה. "סקיני מרגריטה או, שאלוהים יעזור, רוזה שפריצר." הוא הצביע עליי. "מרטיני. טעיתי?"

אמנם העדפתי ג'ין, אבל הייתי מעדיפה למות מאשר להודות בכך.

"טעות שלי: מרטיני זיתים מלוכלך," הוא קרא לברמנית ופנה אליי שוב. "את אנינת טעם, מה." צל חיוך חלף על שפתיו. "או שאולי את חסרת טעם."

זה הספיק לי. גם אם הרוח והגשם הגיעו לרמות של הוריקן זה יהיה פחות כואב מלשבת ליד הסתום המתנשא הזה. שלחתי יד לערימת הספרים אבל הוא הרים את העליון, פתח אותו וסקר את ההירוגליפים.

"אגיפטולוגיה. לזה לא ציפיתי." הוא הושיט לי חזרה את הספר. "את שייכת לאסכולת החפצים העתיקים או משמעות התרבות?" הוא מילמל ורכן עוד מילימטר לעברי. "כי אני אשמח לחפור לך קצת בעניין."

מיצמצתי. "השורה הזאת עבדה לך אי־פעם?"

"חצי מהזמן," הוא אמר. "יש לי גיבוי. מה דעתך שאני אהיה חוקר יחסיות תרבותית ואת תדגימי את המסיונרית?"

"אני שמחה שאתה מתעניין בהיסטוריה, כי זה מה שאתה עומד להיות." לגמתי לגימה ארוכה מהמרטיני וקפצתי מכיסא הבר. "תודה על המשקה."

"חכי," הוא נגע בזרועי. "תני לי להתחיל מחדש בלי הבולשיט. אני וייאט."

"שקרן."

"סליחה?"

"חברים שלך קראו לך מארק."

"זה כינוי, קיצור של המרקיז מאברגווני."

"אתה מרקיז?"

"האמת שלא." הוא היסס. "המרקיז הוא אבא שלי. אני רק רוזן." הוא השיק את כוסו בכוסי. "אנגלי עד העצם, כל הדרך עד ויליאם הכובש, חוששני, עם נישואים בתוך המשפחה מאז ועד היום." חיוכו הבזיק אז, חיוך אמיתי, כאילו הוא מספר לי בדיחה פרטית. פתאום הבנתי איך הוא הגיע להיות כזה שמוק מפונק. לא היה לזה קשר להיותו ארל. כשחייך — חיוך רחב וכמעט מתנצל — אנשים בוודאי נפלו שדודים לרגליו.

"אז," הוא אמר. "את...?"

הנחתי את הכוס על הבר. "הולכת," עניתי.

למחרת בבוקר הייתי הראשונה בחדר הרצאות קטן שאליו הזמין איאן דמפריז, ראש החוג לאגיפטולוגיה בייל, את כל תלמידי התואר השני למפגש תחילת שנה אקדמית. כבר פגשתי אותו בראיונות כשהגשתי מועמדות לתואר. בניגוד לאגיפטולוגים רבים אחרים, הוא לא התמקד רק בפן צר אחד של הדיסציפלינה כגון ארכיטקטורת לבני בוץ, קרב קדש או הדקדוק המצרי. הוא פירסם מאמרים רבים במגוון תחומים: ספר שתי הדרכים, ארכיאולוגיה של הממלכה התיכונה, ההיסטוריה של הדת המצרית ואפילו על אוסטרקונים יוצאי דופן בכתב עממי. בהתחשב בתזה שקיוויתי לכתוב, רציתי מנחה עם ראש פתוח. דמפריז היה בעיניי מבריק מאין כמוהו ומפחיד לא פחות, כך שהופתעתי כשנקב בשמי כשנכנס. "מקדוול," הוא אמר. "ברוכה הבאה לייל."

הסיבה העיקרית לכך שבאתי לאוניברסיטה הזו הייתה שידעתי שאסע לעבוד בדיר אל־ברשא. בשנות התשעים של המאה ה־19, הנקרופוליס הייתה ממלכתו של האגיפטולוג הבריטי, פרסי אי. ניוברי, שעבד עם הווארד קרטר (שהתפרסם לימים בזכות תות ענח' אמון). הפיקוח על האתר החליף ידיים פעמים רבות לפני 2002, כשייל, בניצוחו של פרופסור דמפריז, רכשה את הזיכיון.

חמישה סטודנטים נוספים נכנסו, כרוכים בפקעת סבוכה של שיחה. היינו רק שבעה בכל המחלקה בייל, וגם זה היה יתרון מבחינתי. הם התיישבו ליד השולחן הגדול, משוחחים בנינוחות שנבעה מהיכרות. הייתי הסטודנטית החדשה היחידה ללימודי דוקטורט.

"טוב לראות שכולכם שרדתם עוד קיץ," אמר דמפריז. "ברצוני להציג בפניכם את הקורבן החדש שלנו, דון מקדוול. גנבנו אותה משיקגו. למה שלא תציגו את עצמכם בכמה מילים ותספרו מי אתם ואיך הגעתם לכאן?"

שורשי הסקרנות שלי ינקו את האוניברסיטאות שלהם ואת נושאי התזות. רגע לפני שהסטודנט האחרון סיים את דבריו נפתחה הדלת בתנופה. וייאט נוויל פסע פנימה, אוחז בשיווי משקל מנשא קפה של דאנקן דונטס וקופסת כדורי דונאטס. "מצטער על האיחור. זה סיפור ארוך ומסמר שיער שכולל מערבל בטון, פעוט בוכה ודרקון קומודו, אבל במקום להלאות אתכם בפרטים באתי נושא מנחת מאפים וקפה גרוע."

נעצתי מבט בלב הולם, מחשבת את הסיכויים. באוניברסיטה עם 7500 תלמידי תואר שלישי, איך ייתכן שאמצא את עצמי בחוג קטנטן עם האדם היחיד שקיוויתי לא לפגוש שוב לעולם?

תהיתי איך דמפריז, מכופתר ומעומלן שכזה, יגיב, אבל הוא רק הניד בראשו וחייך קלות. "שב, וייאט," הוא אמר בנימה של הורה מיואש מול הילד שמוציא אותו מדעתו, אך הוא אוהב בחשאי מעל ומעבר. "הגעת בדיוק בזמן כדי לספר למיז מקדוול מי אתה ולמה אני משאיר אותך בסביבה."

וייאט החליק לכיסא הריק שלצדי. אם הוא הופתע לראות אותי, הרי שלא הפגין זאת. "שלום לך, אוליב," הוא מתח את המילים.

"קוראים לי דון."

הוא הרים גבה. "האומנם," הוא מילמל. "למדתי אגיפטולוגיה בקמברידג' ובאתי לכאן לפני שלוש שנים. אני חנון לינגוויסטיקה אז אני עוזר הוראה בכל השיעורים על הירוגליפים, כתב היראטי וכתב עממי. התזה שלי נקראת דיבור טקסי ודפוסי דו־שיח בכתבי ארונות קבורה. לקח לי שישה חודשים לחשוב על נושא סקסי כל כך, אז אל תגנבי לי."

"כתבי ארונות קבורה?" חזרתי על דבריו.

"דון מתכננת לחקור את ספר שתי הדרכים," התערב דמפריז.

וייאט נעץ בי את מבטו. "כנראה את ואני נתעסק לא מעט אחד עם השנייה."

"אני לא פילולוגית," הבהרתי. "אני רק רוצה להשלים פער במחקר." פניתי לסטודנטים האחרים, כדי להסביר. "פייר לקאו פירסם את הטקסט מארונות ספר שתי הדרכים בקהיר, ב־1904 ו־1906, אבל רוב הארונות מעולם לא פורסמו כארונות." הדיבור על הנושא החביב עליי התיר את לשוני. "אני רוצה לכתוב על איקונוגרפיה. אי אפשר להסתכל בפשטות על מפת שתי הדרכים בלי לחשוב על הארון כמיקרוקוסמוס של היקום. דמיינו שצדו הקדמי של הארון הוא האופק במזרח. הצד האחורי הוא האופק במערב. הרצפה היא השאול, עם המפה שלו. המכסה הוא נות, אלת השמיים, וכניסה לארון היא כמו חזרה אל הרחם — לידה מחדש מתוך הארון אל חיי העולם הבא. המומיה ממלאת את כל המרחב שבין השמיים לארץ.״

דמפריז הינהן. "התזה של וייאט תהיה תרגום חדש של ספר שתי הדרכים. והתזה של דון תאסוף, לראשונה, את כל הייצוגים המצוירים של ספר שתי הדרכים."

אחת הסטודנטיות האחרות גיחכה. "אתם צריכים לפרסם סט."

"מצחיק שאת אומרת את זה," אמר דמפריז. "דון צנועה מדי מכדי לספר לכם בעצמה, אבל היא כבר פירסמה פרק מהתזה שלה בירחון מרכז המחקר האמריקאי במצרים."

הסמקתי. היה נדיר להפליא שמאמר של סטודנט יתקבל למגזין אגיפטולוגיה. ידעתי שזו אחת הסיבות לכך שרצו אותי בייל. זה הסב לי גאווה פראית. "קראו לזה 'הגופה משלימה את הארון'," הוספתי.

חשתי במבטו היוקד של וייאט והסתובבתי. "זה שלך?" הוא אמר.

"קראת את זה?"

הוא הינהן הנהון קפוץ והביט בדמפריז — שהעתיר עליי מחמאות — אחיזתו בתפקיד חביב המורה התרופפה פתאום. משהו התנפץ אז בווייאט נוויל ושריון החליק למקומו.

בחודש שלאחר מכן וייאט ואני הצטיינו בלהתעלם זה מזה אלא אם כן אולצנו לתקשר, דבר שקרה בימי שני ורביעי ב־09:15, כששנינו שימשנו כעוזרי הוראה לשישה־עשר סטודנטים לתואר ראשון בקורס של דמפריז, "אלים במצרים העתיקה". אבל אפילו אז, ישבנו משני צדי השולחן הגדול. ואז, באוקטובר, נאמר לנו שנלווה את דמפריז ואת הקורס לסיור במוזיאון בוסטון לאמנות, לתערוכה החדשה על ספר שתי הדרכים.

את מפת השאול ראיתי רק בספרים. לא התכוונתי להניח לשום דבר להעיב על ההתרגשות מהקרבה לספר שתי הדרכים. אפילו לא לווייאט.

ביום הסיור, דמפריז עמד בקדמת הכיתה במוזיאון, והעביר בנקישה סדרת שקופיות מֵחפירה בדיר אל־ברשא. "דמיינו שעכשיו 1915," הוא פתח ואמר, "ואתם אגיפטולוגים שמצאו פיר חפירה בעומק כשלושים מטר, מתחת לערימת בולדרים בנקרופוליס מימי הממלכה התיכונה. פיניתם את ההריסות וזחלתם לראשונה לקבר 10A. אתם מניחים לעיניכם להתרגל לחשכה ומה אתם רואים? ארון קבורה, ומעליו ראש מומיה ערוף."

סטודנט שישב לפניי הניד בראשו. "פאקינג אינדיאנה ג'ונס."

וייאט שלצדי נחר בלעג.

"קבר 10A היה שייך לנומרך בשם צ'חותינקת, ורעייתו, שגם שמה צ'חותינקת."

וייאט רכן לעברי. "תארי לעצמך כמה מבלבל היה מיון הדואר שלהם," הוא מילמל.

"הם חיו בסביבות שנת 2000 לפני הספירה בממלכה התיכונה ושלטו על אחד המחוזות במצרים העליונה. מתישהו בין מותם לבין 4,000 השנים שלאחר מכן, פרצו שודדי קברים לקבר שלהם, גנבו את הזהב, התכשיטים וכל דברי הערך והשליכו לפינה את המומיה ערופת הראש. אחר כך הם הציתו את התא כדי לא להשאיר עקבות. אבל חלק מתכולת הקבר שרד והובא למוזיאון האמנות בבוסטון על ידי אגיפטולוגים מהרווארד ב־1921. זאת הפעם הראשונה שהם מוצגים."

צפיתי בשקופית על המסך: ראש מומיה, עטוף בכיסוי הפשתן המתפורר, חום משרף עתיק. היו למומיה גבות מצוירות וארובות עיניים בולטות מעט. פיה היה מופנה מטה, במעין אכזבה קלה.

סטודנטית לתואר ראשון הרימה את ידה. "איפה החלקים האחרים שלו?"

"מצרים," השיב דמפריז. "אבל אלו החלקים שלו או שלה? מדהים לחשוב שהיו לנו 4,000 שנה להכריע, ועדיין אין לנו תשובה." הוא המשיך לשקופית הבאה. "האבולוציה של כתבי הארונות וספר שתי הדרכים הייתה קשורה יותר לשינויי טעם בעיטורי הלוויות מאשר לגישה של אנשים רבים יותר לעולם הבא המבורך. כשארונות הפכו נפוצים יותר בממלכה התיכונה, הכשפים שנכתבו על פפירוסים יקרי ערך יכלו להיכתב עכשיו על עץ הארון."

הוא נקש שוב והשקופית הפכה לתמונה המוכרת של ספר שתי הדרכים, הקווים הפתלתלים, האחד כחול והשני שחור, ואגם האש האדום המונע את הצטלבותם.


"ספר שתי הדרכים הוא אישור נוסף לאיחוד בין רע לאוסיריס," הסביר דמפריז. "המטרה העיקרית של רע, בחצייתו את השאול, היא התאחדות עם גופתו של אוסיריס. הדרכים החוצות את השאול נועדו לאפשר לרע להגיע לאוסיריס. מטרת המנוח להפוך הן לרע והן לאוסיריס, כדי להגיע לחיי נצח."

הוא החליק אצבע על הקווים הגליים בתמונה המוקרנת. "שימו לב שספר שתי הדרכים לא מזכיר למעשה שתי דרכים. רק... דרכים. אין תיאור ישיר של הדרך הכחולה והדרך השחורה, אבל אנחנו יכולים לדמיין אותן כדרך יבשית ודרך ימית שחוצות את השאול ומגיעות לאותה תוצאה."

דמפריז סקר את החדר ושמתי לב שהוא מסתכל עליי. "מקדוול," הוא אמר. "ספרי לנו מה היה המפתח לתחייה, לפי ספר שתי הדרכים."

"ידע," אמרתי בזקיפת גֵו. "בגלל זה הכתבים הונחו בתוך הארון. אלו לחשים שהמנוח צריך ברשותו כדי לעבור את כל המכשולים בדרך למקדש אוסיריס."

"בדיוק. ולמען האמת, מי לא צריך ידע כדי לשרוד את מבחני העולם הזה... או הבא?" הוא פנה אל הסטודנטים. "שאלות?"

סטודנט הרים את ידו. "זה יהיה במבחן?"

דמפריז הסיט את מבטו בזלזול. "עוד שאלות?"

"היית צריך להיות עשיר נורא כדי שיציירו לך את ספר שתי הדרכים בארון הקבורה?" שאלה סטודנטית אחרת.

"אלו שמצאנו בברשא היו ממשפחות אצולה בנום חר, אבל מוות טוב לא היה קשור למצב כלכלי. כל המצרים יכלו להפוך לאח — נשמה ששינתה צורה."

סטודנטית שלישית הרימה את ידה. "מה בנוגע לג'נדר? גם נשים קיבלו את המפה?"

"כן," אמר דמפריז. "היא נמצאה בקברים של נשות אצולה."

וייאט שילב את זרועותיו. "יש כמה אגיפטולוגים שטוענים שנשים היו צריכות לאמץ מאפיינים זכריים כדי להפוך לאוסיריס, בדומה לפרעוניות שעטו זקן טקסי מלכותי מזויף."

"אני בספק," אמרתי. "המילה גופה במצרית עתיקה היא במין נקבה. ונמצאה אישה בארון מימי הממלכה התיכונה, שכל כינויי הגוף בלחשים שנכתבו בו הומרו מזכר לנקבה, כדי להתאים למנוחה."

וייאט ואני בהינו זה בזה, בעימות חזיתי, בשעה שדמפריז סגר את הנושא. "אם אבא ואמא גמרו להתווכח," הוא אמר ביובש, "נשחרר אתכם להסתובב במוזיאון. נוויל, מקדוול, אני מעביר לכם את השרביט."

בזמן שדמפריז התלווה לאוצר המוזיאון כדי להתבונן בפריטים מברשא שלא היו בתצוגה, וייאט ואני הובלנו את הסטודנטים ברחבי המוזיאון. הוא היה עוזר ההוראה הראשי. גם לו חשקתי במשרה, לא הייתי מספיק בקיאה בהוראת הירוגליפים. הייתי חייבת להודות שהוא טוב בזה.

בכניסה לתערוכה החדשה קיבץ וייאט את הסטודנטים בחצי מעגל. הסטודנטים החזיקו דפי הירוגליפים שהועתקו מהארונות שהם עמדו לראות במו עיניהם. הבנות, וכמה מהבנים, הביטו בווייאט כאילו זה הרגע ברא את היקום. ידעתי שיש סטודנטיות שנרשמו לקורסים של דמפריז בגלל עוזר ההוראה הבריטי, שעל פי השמועות היה התגלמות של הריסון פורד והמשיח באדם אחד.

"אנחנו נוטים לחשוב על ידיעת קרוא וכתוב במצרים העתיקה כעל שחור ולבן — או שידעת או שלא. אבל בעת העתיקה זה היה למעשה רצף. אם היית איש דת או פקיד, למדת כתב הירוגליפים. אם היית פקיד מתלמד, למדת כתב היראטי — כתב הירוגליפים מחובר — לצורך שימוש יומיומי בחוזים, צוואות ומסמכים כפריים. אבל גם אם היית אדם מן היישוב, עדיין יכולת לזהות סמלים בסיסיים, כמו שאנחנו מזהים תמרור עצור לפי הצורה שלו, גם אם אנחנו לא יודעים לקרוא את המילה שכתובה בו. כולכם, אני מקווה, תגיעו לרמת הקריאה של פקיד. בואו נתחיל."

למצרים הקדמונים מגיע קרדיט על פיתוח האלף־בית שלנו. כשהדוברים השֵמים המוקדמים נסעו ממה שהיא היום ישראל למצרים, לא הייתה להם שיטת כתב. הם ראו את המצרים כותבים את שמותיהם על אבנים ורצו לעשות זאת גם. אז הם בחרו הירוגליפים שייצגו פריטים נפוצים — מים, עין, ראש פר — והשתמשו בהם כדי ליצור את האותיות הראשונות במילים בשפתם.

וייאט נכנס לתערוכה ונעצר מול ארון תצוגה שהכיל את הלוח החיצוני של ארון הקבורה של צ'חותינקת. סקרתי את עמודות ההירוגליפים הצבועים על עץ הארז העתיק בחיפוש אחרי שם הבעלים.


המגלן ייצג את צ'חותי — שמו העתיק של האל תחות. הקו הגלי היה קו של מים, האות נ. הענף תחתיו היה קת. כיכר הלחם הייתה ת, והעיגול עם הקווים האופקיים הייתה קה — חזרה על הצליל של הענף. כשמתרגמים הירוגליפים עושים זאת בשני שלבים, הראשון הוא המרת צלילי ההירוגליפים לכתב שמשתמש באותיות אלף־בית. התעתיק שהתקבל היה DHwty-nxt.

"הארון של צ'חותינקת," הכריז וייאט. "מה הדבר הראשון שעלינו להבין?"

"לאיזה כיוון מופנים הפנים בסימנים," אמרה סטודנטית. "כי הקריאה היא לכיוון הפנים."

"נכון. אז במקרה הזה, פני הציפור פונות שמאלה, כלומר...?" הוא הביט בסטודנטית.

"נקרא את עמודת הטקסט משמאל לימין."

"בדיוק. שימו לב, אחת הסיבות שלקח כל כך הרבה זמן לפענח הירוגליפים היא מפני שהם לא פונטיים בלבד או אידיוגרמות בלבד. זה ערבוב, שכולל עוד סימן שנוסף רק כדי לבלבל עוד יותר — סימן ממיין. סימנים ממיינים הם כמו רמזים שמוסרים מידע על המילה שלצדם."

הסטודנטים התקבצו, מכווצים את עיניהם מול הציורים שבצדו החיצוני של הארון של צ'חותינקת. הם היו כחולים־ירקרקים, חלקם התבלטו על רקע גוון לבן־צהבהב ואחרים היו דהויים כל כך שבקושי יכולת להבדיל ביניהם לבין כתמי העץ עצמו. "מי רואה אידיוגרמה?" שאל וייאט.

בחור מאחוריו הצביע על דמות כלבית צנומה, יושבת על בסיס מוגבה. "התן."

"טוב מאוד. התן הוא האל אנוביס, או כפי שהמצרים הקדמונים כינו אותו אינפּו. ההירוגליף מציין את שמו. אבל מה מופיע לפניו?"

הוא החליק באצבעו על הזגוגית, מצביע על סדרת סימנים.


זה היה אחד הצירופים הראשונים ביותר של הירוגליפים שלמדתי, מפני שהופיע לעיתים קרובות.

"חותפ די ניסו," קרא וייאט. "מנחה של המלך ל...?"

"אנוביס," אמר הצעיר שהצביע על התן. "אל החניטה."

"נכון. הוא די חשוב למומיות," אמר וייאט. "מה עוד? מהם ארבעת הקנקנים המחוברים?"

"המנחה נמצאת בהם?" הציעה סטודנטית.

"לא, כי זאת לא אידיוגרמה," אמרה אחרת. "זה הירוגליף פונטי. התמונה של הקנקנים שקשורים יחד כותבת את המילה קנת. אין לה שום קשר לקנקנים. זה רק תכסיס כדי לכתוב את האותיות האלו: ק־נ־ת."

וייאט הרים גבות. "כל הכבוד."

לחייה של הצעירה נצבעו ארגמן. "כל כך משמעותי לי לשמוע את זה ממך."

"אלוהים ישמור," אמרתי בחצי קול.

כשהוא פצח בעוד שיעור תעתיק, תפס את תשומת לבי פסלון שנמצא בקבר 10A לצד הארון של צ'חותינקת. שתי אורגות מגולפות בעץ כורעות מול נול. האישה שמלפנים טוותה פשתן. למרבה התדהמה, אחרי 4,000 שנה, נותרו חוטי הפשתן והנול ללא פגע, כפי שהיו ביום שהונחו בתא הקבורה, עם שאר הפסלונים, כלי החרס וצלמיות שאבּתי.

"הגיע הזמן לחפשו את המטמון," אמר וייאט והושיט רשימת פריטים. "תתחלקו לזוגות. התשובות נמצאות בתערוכה. הזוג הראשון שיחזור אליי עם הצילומים בטלפון יקבל עשר נקודות בעבודה הבאה להגשה. ו... לעבודה!" אחרי שהסטודנטים התפזרו הוא פנה אליי. "גם אני הייתי כזה אידיוט פעם?"

"אתה באמת רוצה שאענה על זה?" שאלתי.

וייאט התקרב לארונות של הזוג צ'חותינקת. "לא," הוא אמר. "אבל תסתכלי."

עמדנו יחד, מהופנטים מול ספר שתי הדרכים על הלוח הפנימי של הארון של צ'חותינקת. הייתה שם הדלת המלבנית האדומה אל האופק. דרך המים הכחולה ודרך היבשה השחורה שחצו את השאול. הקו הארגמני ביניהן, אגם האש. אחרי שנים רבות כל כך שלמדתי דרך צילומים ושרטוטים, זה היה כמו להגיע לגביע הקדוש, ולגלות שהוא נעול מאחורי זגוגית ארון תצוגה.

"אני תוהה מי הראשון שהסתכל על זה וחשב שזאת מפה," מילמל וייאט.

"טוב, הארון לא היה ריק. די ברור שהמנוח היה אמור לקום ולבחור באחת הדרכים כדי להגיע לגן השלווה."

"לא שאני רוצה לחורר את התיאוריה שלך," אמר וייאט, "אבל ספר שתי הדרכים היה על קיר הארון של צ'חותינקת. אז... זה די סותר את הנקודה שלך."

התרחקתי ממנו, בוהה בלוח הארז הצבוע צבעים עזים, שהיה הלוח הקדמי הפנימי של הארון. הייתה שם דלת מזויפת שדרכה הבא — חלק מהנשמה — היה יכול לעבור בין העולם הבא לעולם הזה. צ'חותינקת היה מצויר מול הדלת המזויפת. הטקסט שלידה ביקש מנחות מהמלך ואוסיריס: קטורת, יין, שמנים, פירות, בשרים, לחם, אווזים.

בתוך הארון הונחה בוודאי המומיה של צ'חותינקת כשהיא שוכבת על צדה השמאלי, עיניה מופנות מזרחה. לחשים מכתבי הארון נכתבו על הקירות הפנימיים סביבה, מגינים עליה כמו שכבת פשתן נוספת.

"הלחשים מכתבי הארון הקיפו את המומיה מסיבה מסוימת," אמרתי בשקט.

"נכון," הסכים וייאט. "פפירוסים מתפוררים ועץ ארז לא. תקשיבי, זה לא שאני מתכוון להיות מניאק —"

"אבל זה בא לך בקלות?"

הוא משך כתפיים. "מדובר בטקסטים, אוליב. זה מוגזם לדחוק אותם לתיאוריות האיקונוגרפיה שלך."

שילבתי זרועות. "קוראים לי דון. אני שונאת שאתה קורא לי אוליב."

וייאט רכן לעבר הזגוגית ונשימתו התעבתה עליה. "אני יודע," הוא אמר. "בגלל זה אני עושה את זה."

יחד עם בית החפירה שנצלֶה בשמש שלהי אחר הצהריים, נצלה גם כל יצור חי. המאווררים לא מניעים את האוויר מהר מספיק וקירות לבני הבוץ מזדהרים מחום. זבוב שהקיף את ארוחת הצהריים שלי צונח על השולחן המחורץ. האלפלפה והתירס הצומחים על גדות הנילוס מגוננים זה על זה בזרועותיהם הנרפות, שורת חיילים שיכורים מתנודדים הביתה.

כשהייתי סטודנטית, זו השעה ביום שבה הייתי חוזרת בכבדות מאתר החפירה, כשלראשי כתר שמש יוקדת. לפעמים היינו עובדים במחסן, אבל לעיתים קרובות יותר היינו מפצים על היציאה המוקדמת בהתפזרות לחדרינו ותנומה.

אני נזכרת בחדרי הישן, ובמאוורר שתיקנתי תיקון מאולתר בנייר דבק. הייתי נשכבת בתחתונים וחזייה על המיטה הזוגית הצרה ומעמידה פני ישנה עד ששמעתי את הנקישה על הקיר בינינו. הייתי נוקשת בתשובה. בזמן ששאר הבית היה שקוע בשינה הוא היה חומק אל חדרי, עוטף את גופי בגופו והיינו שורפים זה את זה חיים.

חארבי מתנדב להציע לי מיטת שדה, אבל אני מרגישה שזו בקשה מוגזמת. אחרי שהוא חוזר למגוריו, אני מתיישבת על המיטה.

בבית השעה כמעט תשע בבוקר. בריאן בוודאי בעבודה. מרט בוודאי בבית הספר.

אני צריכה לספר להם איפה אני.

אבל יש רגשות שהשפה האנגלית לא תופסת במלואן. תחושה כמו יגון עולה על גדותיה ופורצת את גבול ארבע האותיות. המילה אושר נדמית דחוסה מדי, מצומצמת יחסית למה שהיא מתארת. איך להתוודות במילים שעשית טעות, שאת רוצה לחזור לאחור ולנסות שוב? איך לומר זאת בלי לפגוע באנשים שישבת מולם, בשולחן ארוחת הבוקר, במשך חמש־עשרה שנה, שיודעים מה את מזמינה בסטארבקס ואיזה צד של המיטה להשאיר לך בבית מלון?

אז במקום זה אני משוטטת בבית החפירה, מנסה לא לדחוף את האף. אני מתעלמת מערבוביית המחשבים הניידים והאייפדים בחדר המרכזי, וחומקת לכוך שמאחוריו. יש שם מדפי עץ ארז צרים וספרים מגובבים עליהם. כשהייתי סטודנטית השתמשנו בהם למחקר. אני מרימה כמה מגזינים שנראים חדשים מהאחרים, מתיישבת ברגליים משוכלות על הרצפה ומתחילה לשחזר את תולדות הצלחתו של וייאט.

ב־2013, הוא מצא את קבר צ'חותינקת, בנו של תטי, שחי בימי השושלת ה־11, זמן קצר לפני שמנתוחותפ השני איחד שוב את מצרים. אותו צ'חותינקת — שם נפוץ כמו ג'ון, בימי הממלכה התיכונה — היה מוכר לחוקרים בזכות כתובות דיו בכתב היראטי שהשאיר בקברי אבותיו, שבהן הילל את שיפוצי הנזקים שערך במקום — אבל מקום מנוחתו האחרונה של צ'חותינקת מעולם לא אותר.

ב־2003 התגלה דיפינטו — כתובת דיו על אבן — שהיה בו רמז. ההודעה תיארה ביקור של נומרך מאוחר — צ'חוטיחוטפ — לדיר אל־ברשא לצפייה בזריחת סותיס, במהלכה בילה את הלילה בחצר הקדמית של מקום מנוחתו האחרונה של צ'חותינקת.

נשכתי את השפה, החלקתי אצבעות על התמונה המוכרת של ההודעה ההיראטית, שלאחריה התרגום של וייאט להירוגליף, שהבהיר כיצד הוא קרא כל סימן.

כיצד אנחנו קראנו כל סימן.


Hsb.t 7 Abd 4 pr.t 14 xr Hm n nswt bity xA-kA.w-ra anx D.t r nHH

39

hrw pn iwt pw ir.n iry-pa.t HAty-a Hry-tp aA n wnw DHwty-Htp r Dw pn

r mAA pr.t Spd.t

ii.n=i Hna Xry-Hb.w Hm.w-kA m-xt Szp.n=i sS m Xnw r-nty xpr pr.t Spd.t Abd 4 pr.t 15

iw sDr.n=n m wsx.t n is n DHwty-nxt ms n tti nty mH […] r […]

pr.n=n m Dw pn m wSAw […]

שנת מלכות 7, חודש פרט הרביעי, היום ה־14 תחת הוד מלכותו מלך מצרים העליונה ומצרים התחתונה קה־קאו־רע, שיחיה לנצח לנצחים.

באותו יום, הרוזן, האציל מבטן ומלידה והמפקד (נומרך) של הנום חר, צ'חוטיחוטפ, הגיע להר זה לראות את זריחת סותיס.

אחרי שקיבל את המכתב מהמעון שחזה את הזריחה בחודש הרביעי, היום ה־15, באתי יחד עם הכוהן הקורא וכוהן המתים.

בילינו את הלילה בחצר הקבר של צ'חותינקת לבית תטי, שהוא [...] אמות מ [...]

בעומק הלילה המשכנו מההר [...]

עוצר נשימה לראות את זה בצורתו המוגמרת, המודפסת ואני שמה לב שאני מרותקת לכל שורה וסמל. אבל כשאני עוצמת עיניים, אני יכולה לחוש את האבן מתחת לידי, עדיין חמה מהשמש.

עוד הוכחה לכך שפעם הייתי כאן. שמה שעשיתי היה חשוב.

אני מעלעלת במגזינים, אבל אין בהם דבר על הקבר שווייאט גילה. על המדף התחתון אני מבחינה בכרך דק. כותרתו מודפסת על השדרה: דיבור טקסי ודפוסי דו־שיח בכתבי ארונות קבורה.

אני מסתכלת על התאריך בדף השער: 2008. התזה של וייאט, שהסתיימה ופורסמה אחרי שעזבתי.

באמצע הפִסקה הראשונה הוא מציין מאמר —"הגופה משלימה את הארון" — שפורסמה על ידי מקדוול ב־2002.

נשימתי נעתקת. אני נוגעת בקצה האצבע בשם המשפחה שלי.

שיחות עם כותבת המאמר, מול ארון קבורה במוזיאון בוסטון לאמנות עירערו על התזה הראשונית שלי, כתב וייאט. במהלך הניתוח הדקדוקי שערכתי, מיפיתי היכן דפוסי שיח שונים (גוף ראשון, דיאלוג, מספר בגוף שלישי) הופיעו בארון, ותוך כדי עבודה נוכחתי לדעת שהטקסטים צייתו לדפוס גיאוגרפי שהתאים הן לחלקי הגוף והן לחלקי השאול.

"אתה צוחק עליי," אמרתי בשקט.

בלתי אפשרי, סיכם וייאט, להפריד את הדקדוק מהקונטקסט.

זה אולי לקח חמש־עשרה שנה, אבל גרמתי לו להודות שצדקתי.

אני שמה לב שהאותיות שוחות על הדף ומוחה את עיניי. רגע לפני שאני סוגרת את הספר אני מבחינה פתאום בהערת השוליים הראשונה בעבודת התזה של וייאט. באקדמיה לא פעם הערת השוליים הראשונה היא דרכם של כותבי המאמר להקדיש את הטקסט למישהו. בתחתית הדף כתב וייאט את הההערה שלו: שיר שתירגם מפפירוס צ'סטר ביטי, ללא כל הסבר.

ייחודית היא האחות, אין דומה לה, יפה מכל הנשים.

נצור אותה כמו כוכב,

שהופיע במלוא הדרו בפרושׂ שנה טובה.

זוהרת מצוינות, מאירה;

יפות עיניה בהביטן, מתוקות שפתיה בדברן —

אף מילה לא תפריז לתארה.

צווארה ארוך, חזה מאיר;

שערה לפיס של ממש,

זרועותיה לובשות זהב,

אצבעותיה כלוטוסים.

כל מי שיקרא את התזה של וייאט יבין את הדבר כפשוטו: דוגמה יפהפייה לשיר אהבה מצרי קדום.

כלומר... כולם מלבדי.

המבקר האירופי הראשון בדיר אל־ברשא היה נזיר דומיניקני, יוהאן מיכאל וסלב, שכתב על ביקורו ב"מערת ההירוגליפים". מה שאנשים שאינם אגיפטולוגים לא מבינים הוא שהאמנות אינה סתם קווים יפים ושרבוטים. היא מכסה את הקירות והתקרות של הקברים בשלל צבעים: קובלט, חום־אדמדם, טורקיז, צהוב, אוקר, שחור כפחם. הדמויות מציגות תנועה, צליל, רגש. אלו אינם גלעדים לגברים ולנשים הקבורים בפנים, כי אם סיפורים.

בשונה מקברי הממלכה החדשה, המאוחרת יותר, שם כתבים על הדרך להגיע לחיים לאחר המוות נכתבו על הקירות ותמונות אלים היו הנורמה, קברי נומרכים של הממלכה התיכונה היו מלאים בסצנות מחיי היומיום. אפשר לראות שם בישול, טחינת זרעים, ריקוד, משחקים, מוזיקה, היאבקות, כלבי בסנג'י, ציד, סקס, חיות במלכודת, הכנת יין, קציר, בנייה, חריש. בקבר בקת יש קיר שלם של אחיזות היאבקות. יש קבר שבו הבעלים מצויר עם גריפון מחמד קשור ברצועה, כדי לרמוז על כך שהאיש היה שוחר מסעות — אדם שנסע רחוק כל כך שפגש בשולי העולם המוכר ביצור פלאי. היו הירוגליפים מוצפנים שנועדו להיות בדיחות וחידות למבקרים. בסך הכול, אי אפשר להיכנס לקבר מהממלכה התיכונה בלי לחשוב שהאנשים האלה כייפו, אפילו לפני 4,000 שנה. הקברים שלהם היללו את הכאן והעכשיו — מה עשית בחייך ומה תיקח איתך אחרי מותך.

ביולי 2003, הייתי שוב בבית החפירה בדיר אל־ברשא, זו העונה השלישית, עם החוג לאגיפטולוגיה בייל. זו לא הייתה עונה רגילה — זה היה בינואר — אבל פרופסור דמפריז קבע מסע נוסף לפני תחילת סמסטר הסתיו, בגלל דד־ליין להגשת מאמר, ובעד שום הון שבעולם לא הייתי מחמיצה את זה, גם אם היה שורר חום פראי. וייאט ואני עבדנו בקבר של צ'חוטיחוטפ השני, ששלט בתקופת אמצע השושלת ה־12.

הייתה לנו שגרה. מדי בוקר היה השעון מצלצל ב־04:30 והייתי מדשדשת בחשכה ללבוש את חולצת הכותנה הארוכה שלי ומכנסי חאקי, ונועלת נעליים סגורות. מי שהגיע ראשון לשולחן קיבל את החביתה הראשונה שחאסיב הכין, ולא נאלץ להמתין. בדרך כלל הייתי המהירה ביותר, יחד עם אוסטאולוגית בריטית, שעבדה איתנו באותה עונה. היו איתנו גם תלמידת שנה ראשונה של התואר השני, קונסרווטורית שניקתה חלק מהציורים בקבר, ודמפריז.

וייאט תמיד היה האחרון להגיע לשולחן, בשיער רטוב וסתור, ועיניים בורקות. הוא היה איש בוקר עליז שאנחנו, כל האחרים, השתוקקנו להרוג. "ובכן," הוא הכריז כשמזלגות נקשו בצלחות. "אני ארבע, אם מישהו מכם תהה."

"מתוך עשר?" שאלה איבון, האוסטאולוגית.

"יותר נכון מתוך מאה," מילמלתי.

"זה לא ציון," אמר וייאט. "זה מבחן הצואה של בריסטול. סוג מספר ארבע: כמו נקניקייה ארוכה ורכה —"

"שתוק," אמרתי. "בבקשה. בשם אלוהים. אנחנו אוכלים."

דמפריז צחק. "במדבר זה משהו שטוב לשים לב אליו. אני עצמי הייתי אומר שאני שלוש."

"וברור שמישהו כאן הוא שתיים." וייאט חייך אליי. "עצירות קלה."

"אם יש לי בעיות במערכת העיכול זה רק בגלל שאתה קוץ בתחת," עניתי והאחרים צחקו.

בדרך כלל הצלחתי לתזמן את ארוחת הבוקר שלי כך שכשווייאט התיישב אני קמתי והתחלתי לארוז את התיק לאותו יום. נאלצתי לבלות איתו שמונה שעות בקבר חצוב בסלע, אבל מחוצה לו, ניסיתי להתרחק ממנו. כל הסטודנטים לתארים מתקדמים עבדו קשה כל כך בחפירות במהלך היום, שבשמונה בערב היינו כולנו שקועים בשינה עמוקה, אבל וייאט לא היה כמו הסטודנטים האחרים. הוא לא חשש מביקורת של דמפריז — למעשה חיזר אחריה, מנופף ערב אחד בבקבוק ויסקי שסחב מיֶיל ומזמין אותנו למשחק דברים שלא עשיתי בחיים; משחק פוקר עם דמפריז עד חצות; מלמד את העובדים המקומיים לקלל באנגלית שוטפת.

בשעה שווייאט עינג את יושבי השולחן בסיפור שהתחיל בבית החולים המלכותי בבריסטול, שבו הומצא המדד המדובר, והסתיים בבולדוג שמן והנסיך צ'רלס, קמתי מהשולחן.

גילגלתי לי יריעת מיילאר חדשה והנחתי אותה ליד תיק העבודה שלי. אחר כך בדקתי את תכולתו: מראה קטנה, עשרה טושים, מכחולים, מחברת, מצלמה, סרגל, בקבוק מים ותדפיסי תמונות הסצנה שעליה עבדנו כרגע. האריזה הפכה למדע, מפני שהייתי צריכה לסחוב את התיק כל הדרך לאתר החפירה. דמפריז והציוד הגדול יותר נסעו ברובר. הזוטרים צעדו.

"חמש דקות ליציאה," הכריז דמפריז, קם מהשולחן והלך לאסוף את הציוד שלו ולשוחח עם חאסיב.

העפתי מבט שני בתיק, הרגשתי שמשהו חסר. הצעיף שלי. נהגתי ללבוש אותו כנגד הרוח והאבק הנישאים ברוח, אבל כנראה השארתי אותו בחדר.

כרעתי על שש, מזדחלת מתחת למיטת הברזל כדי לשלוף את הצעיף שנפל, כשווייאט תחב את ראשו בפתח. "זה שיפור, אוליב."

"מה אתה עושה בחדר שלי?" התפתלתי לאחור וכרעתי על העקבים עם הצעיף ביד.

"איבדתי את המחברת."

"למה שהמחברת שלך תהיה בחדר שלי?"

"אני לא יודע," הוא אמר. "בגלל זה אני מחפש אותה."

נעמדתי. "תשאל את בן המשפחה האחרון שלך שמת."

הוא מיצמץ. "מה?"

"זה מה שאמא שלי אומרת. זאת אמונה תפלה. היא אירית."

"כמובן. אין פלא שאנחנו כמו חתול ועכבר."

משכתי כתפיים. "לא אני איבדתי מחברת."

וייאט החליק יד בשערו. "אני לא יודע מי בן המשפחה האחרון שלי שמת."

כיביתי את האור ליד המיטה ואת המאוורר. "נשמע כמו בעיה ייחודית לך."

"לכל הרוחות. טוב. דוד אדמונד, מסארי."

שילבתי זרועות והרמתי גבות.

"דוד אדמונד," נהם וייאט, "איפה המחברת שלי?"

פתאום צץ דמפריז בפתח. "הנה אתה," הוא אמר לווייאט והושיט לו מחברת חומה קטנה. "זה שלך?"

חלפתי על פניהם. "1",Erin go brag מילמלתי לווייאט.

הכניסה לקבר צ'חוטיחוטפ השני תמיד הזכירה לי את כוכב הקופים — חזית מרשימה, חצובה באבן, שהעידה על מה שנשאר אחרי שנים של רעידות אדמה, חציבה וביזה. הארכיטרב והפתח נחצבו ועוטרו בתאריו של צ'חוטיחוטפ ושמות המלכים שתחתם שירת. הכניסה נתמכה על ידי שני עמודים מחורצים ובחדר החיצוני היה ציור גדול של ציד מדברי ודיג. דלת צרה הובילה לחדר הפנימי — המקום שבו עבדתי באותו יולי — שהיה בעומק 7.5 מטרים, 6 מטרים רוחבו ו־5 מטרים גובהו. בפנים היה הציור המפורסם ביותר בקבר: נשיאת פסל עצום של צ'חוטיחוטפ השני. משמאל ליווה אותו ציור גדול של צ'חוטיחוטפ עם משפחתו ושומריו ופקידים רמי דרג. שער המבנה שלתוכו נישא הפסל היה מימין ולפני השער עמדו אנשים נושאי מנחות. באמנות מצרית יש סולם היררכי — האנשים החשובים ביותר הם הגדולים ביותר — אבל ניתן לראות גם פרספקטיבה מורכבת. פני האנשים בפרופיל, אבל עיניהם מביטות קדימה. אמני אותה תקופה בחרו בתווים הבולטים ביותר — עיניים, או במקרה של החזה, פטמות — והדגישו אותם.

הפרסום המוכר ביותר של הקבר היה של פרסי ניוברי מ־1894. כפופים לו עבדו בחשיפת הציורים מרקוס בלקנד, והווארד קרטר בן השבע־עשרה, זמן רב לפני שגילה את קבר תות ענח' אמון. אבל היו שגיאות בפרסום של ניוברי — חלקים לא שלמים וחוסר דיוקים שהתגלו רק כשעמדת מול הקיר עצמו, כפי שווייאט ואני עשינו. זה היה התפקיד שלנו, באותה עונה: לגלות ולתעד את הטעויות, כדי שדמפריז יוכל לפרסם מאמר עם הגרסה המתוקנת.

הייתה שעת בוקר מוקדמת בקבר והאוויר כבר עמד, לוהט. מוחמד ואחמד, שניים מהמצרים שעבדו איתנו באותה עונה, השתמשו בתחנה־כוללת כדי לסמן נקודות גובה. סטודנטית שנה ראשונה בתואר שני ישבה מחוץ לקבר ומיינה חרסים לפי סוגים: קעריות וספלים, תבניות לחם, צנצנות וכל דבר יוצא דופן — כמו שבר עם חותמת עליו. אני הברשתי את פני ציור נשיאת הפסל שעליו עבדתי וגמרתי את המאבק היומי להדבקת יריעת המיילאר לסלע באמצעות נייר דבק. מבחינתי מיילאר היה סיוט שאין כדוגמתו. בחום הוא נהיה דביק ורפוי. בחורף הוא נהיה נוקשה. ככל שהיה דק יותר התקשה לעמוד במזג אוויר כזה — אבל ככל שנעשה עבה יותר היה קשה לראות את ההירוגליפים ולהעתיק אותם. זה לא היה יעיל במיוחד, אבל זה מה שהיה לנו באותה תקופה, כדי להעביר כתובת תלת־ממדית מקיר לנייר דו־ממדי.

העפתי מבט בווייאט שדיבר עם מוסטפה, מפקח העתיקות. מוסטפה הביע עניין בלמידת הירוגליפים ווייאט נעתר באדיבות אין קץ ושירטט באבק רצפת הקבר או שמצא סימן על הקיר. "הסימן הזה, שנראה כמו טאצ'דאון?" בחן וייאט.

העפתי מבט, מופתעת מהיכרותו עם מונח ספורט אמריקאי.


הוא שירטט את הסימן הדו־צדדי לקא, החלק מהנשמה שקשור לדברים שמועברים מדור לדור. בזמן שמוסטפה ניסה לשנן את זה, החזרתי את תשומת לבי לקיר.

חארבי החזיק מראה גדולה שהובילה את האור משמאל לימין, מהכניסה לקבר אל אזור הטקסט שבחנתי. בזמן העתקה היית צריכה להעמיד פנים שהאור מגיע משמאל למעלה, בזווית של 45 מעלות, ואם ההירוגליף היה בתבליט שקוע היה צריך לשרטט קו צל מעט יותר עבה.

הרמתי את הטוש מהמיילאר וכיווצתי עיניים מול פרט שהתקשיתי לראות.

"חארבי," אמרתי, "אתה יכול להכניס לי קצת יותר אור?"

הוא היה צעיר וצנום וחזק ונאבק עם המראה הגדולה כדי לנסות לכוון את האור להיכן שהייתי זקוקה לו. אבל בהתחשב במיקום של הסימן המדובר, הוא לא הצליח לכוון את האור מספיק קרוב.

"יש לי רעיון," אמרתי. ירדתי בקפיצה מהסולם שעליו עמדתי ופישפשתי בתיק שלי, מחפשת את המראה הקטנה. "תכוון לשם למעלה," אמרתי לחארבי והצבעתי לנקודה על הקיר, מעל ראשי. הרמתי את מראת הכיס, תפסתי את אלומת האור שהוא כיוון והקפצתי אותה מטה לכיוון הסימן שרציתי לבחון בעיון.

"זה הסימן החביב עליי," אמר וייאט.

הוא הצביע על הסימן שצייר בעפר:


מוסטפה קימט את מצחו. "אקדח?"

"אפשר לומר," אמר וייאט. "תחשוב יותר... מתחת לחגורה."

"זה פאלוס?"

"כן. ובתור מילת יחס הפירוש הוא: לפני מישהו."

כמובן, חשבתי.

"יש חלק בכתבי הארון שבו כל מנוח מדבר על כל החלקים שלו, דרך אצבעות, בהונות, אוזניים, פאלוס, וכל חלק הוא אל אחר." וייאט הצביע על הסימן בעפר. "הייתי קורא לשלי רֵע. כי גם הוא קם לתחייה בלילות."

הטיתי את מראת הכיס כך שאלומת העור פגעה ישירות בעינו של וייאט. הוא התכווץ וסוכך על עיניו בכף היד.

"הֵי וייאט?" אמרתי במתיקות. "אתה מתכנן לעבוד היום?"

הוא קם ומחה את העפר מידיו. "נגמר השיעור, ידידי," הוא אמר למוסטפה. "אני צריך להרוויח את לחמי." הוא מחק בנעלו את הסימן שצייר ואז צעד מתחת לסולם שעליו עמדתי.

"אני לא מאמינה שעשית את זה!" אמרתי.

"שלימדתי את מוסטפה הירוגליף?" הוא אמר בתמימות.

"לא... שהלכת מתחת לסולם."

"תני לי לנחש. עוד אמונה תפלה של אמך האירית." הוא פישפש בתיקו בחיפוש אחרי טוש. "אז מה בדיוק אני צריך לעשות כדי שהקבר לא יתמוטט עליי?"

"אמא שלי הייתה אומרת שאתה צריך לחזור על הצעדים שלך מתחת לסולם, בהליכה אחורה. או לשלב אצבעות ולהשאיר אותן שלובות עד שתראה כלב."

"כלב...?" הוא הניד בראשו. "אני אקח את הסיכון ואחיה על הקצה." הוא פרש את אצבעותיו על אזור ביריעת המיילאר והתחיל להעתיק הירוגליפים שהיו זמינים לו ממקומו על הקרקע. "האמונה התפלה היחידה שהייתה אי־פעם למשפחה שלי היא שאסור להשאיר בקנקן ברנדי מנה אחת. חייבים לגמור אותה. אבל אני לא יודע אם זאת הייתה אמונה תפלה או אלכוהוליזם."

"לאמא שלי יש כל כך הרבה."

"מה הכי מוזרה?"

חשבתי רגע. "לא להניח רגליים על השולחן, כי הפנים של אלוהים שם."

"על השולחן?"

"לכאורה. ואם אתה נותן למישהו ממחטה במתנה, זה אומר שהחיים של המקבל יהיו מלאים עצב," הוספתי. "אה, ושבירת כלים מביאה מזל."

הוא פנה אליי. "שברת הרבה כלים?"

שמתי לב שהאור שחארבי התאמץ כל כך לתפוס בשבילי נוגע בלי מאמץ בשערו של וייאט, כמו ברכה. "כן."

"אז אולי היא רק ניסתה לגרום לך להרגיש טוב עם עצמך. שמעתי שאימהות עושות דברים כאלה."

הסתכלתי עליו, הייתה די מרירות בקולו כדי להציע שאמו שלו ככל הנראה לא הייתה חביבה במיוחד. הווייאט שהכרתי היה בחור לבן מיוחס עם כל הפריווילגיות שבעולם. אולי אמא שלו שכחה לאסוף אותו פעם מאימון קריקט.

אבל ברגע שהמחשבה עברה לי בראש התביישתי.

לפני שיכולתי לברר אם וייאט ראוי ליותר מהבוז הרגיל שלי, דמפריז קטע אותנו. "שלום תרנגולות שלי," הוא אמר. "מה שלום הנפיל שלנו?"


ירדתי מהסולם ונעמדתי לצדו. וייאט הצטרף אלינו והבטנו יחד בציור גרירת פסלו העצום של צ'חוטיחוטפ השני. הוא היה הרבה יותר מרשים פעם. ב־1890 הכיתוב ניזוק — כל ההירוגליפים משמאל נתלשו. גרפיטי שורבט על חלקים אחרים בטקסט — בקופטית, שציירו אנשים שחיו בקברים, ויוונית — שכתבו תיירים עתיקים. התפקיד שלנו היה בעיקרו להעתיק את התמונה, עם כל חריצי הגיל והשחיקה של הטבע ובידי אדם, ולהעלות השערות באשר לחלקים החסרים. בממלכה התיכונה, כתובות אוטוביוגרפיות היו פשוטות למדי, אבל תמיד היו תפניות משונות במשפט או בדקדוק שגזלו זמן והקשו על התרגום, והצריכו עיון בספרים ומאמרים. במקרים הללו, שני ראשים היו טובים מאחד.

משום כך דמפריז ציוות את שנינו למשימה.

הוא טפח על כתפינו. "כך ייכתב, כך יהיה," התבדח, מצטט את רעמסס השני מהגרסה הקולנועית של עשרת הדברות. "שכמו שאתם יודעים זה קשקוש גמור."

הוא המשיך בסיורו אצל האחרים בזמן שווייאט ואני חזרנו לעמדותינו. "אז," אמר וייאט ביובש, "ידעת שססיל בי דה־מיל התייחס לציור הנפיל כאל נקודת התייחסות?"

דמפריז סיפר לנו על זה לפחות עשרים פעמים בשבועיים שהיינו שם. "מה אתה אומר?" אמרתי בלי הבעה. "לא היה לי מושג."

דמפריז אהב לדבר על כל מה שהסרט טעה בו. לפי הסרט, כשפרעה אמר שמשהו הוא חוק, זו הייתה פסיקה שאין עליה עוררין. אבל המצרים היו חזקים בבתי דין. אפילו כשפרעה נרצח לכאורה, כמו רעמסס השלישי, נקבע הרכב שופטים עצמאי וכולם תושאלו לפני שנחרץ דינו של הרוצח.

אני עבדתי על ציור של המשגיח, שעמד על הפסל ממש והנחה את מי שגררו אותו.

"ראית פעם את עשרת הדברות?" שאלתי את וייאט.

"בכל פסחא," הוא ענה.

"הם טעו בחלק הזה. המפקח לא מחזיק שוט. הוא מוחא כפיים. תסתכל."

וייאט עמד פתאום בצד השני של הסולם. הוא החליק אצבע על ההירוגליפים ליד המשגיח. "מילים נאמרו: קוצב את זמן החיילים על ידֵי... לא מצליח לקרוא את זה... צ'חוטיחוטפ, אהוב המלך." עיניו פגשו בעיניי. "הוא הדי־גֵ'י."

"שמנגן קטע הורס," צחקתי.

"די־גֵ'י צ'חוטיחוטפ," אמר וייאט. "מ׳מצב, דיר אל־ברשא! איפה הידיים שלכם!" הוא קפץ מהסולם והצביע על האנשים שגררו את הנפיל. "זה לא הדבר היחיד שססיל בי דה־מיל פישל בו. הגברים שגוררים את הפסל לא עבדים. חסר כאן חלק, כתובת, שאומרת שגררו אותו שלוש מחלקות חיילים, יחד עם הפסלים והסתתים שחצבו אותו."

"כן, אבל צ'רלסטון הסטון היה צריך להיות בצילום," אמרתי וממש באותו רגע איבדתי שיווי משקל.

הייתי מתרסקת על רצפת האבן אבל איכשהו וייאט היה שם והתמוטטנו יחד בערימה. הוא התגלגל, חוטף את עיקר המכה, ידיו כרוכות סביבי בחוזקה.

בקבר הזה שהזמן עמד בו מלכת, הרגשנו כאילו רק שנינו שם, מושעים בזמן. כפות ידיו נמתחו על כתפיי וראיתי פחד של ממש בעיניו — לא על עצמו, אלא עליי. "את בסדר?" הוא מילמל, וצמודה כפי שהייתי למלוא גופו, חשתי את קולו יותר מששמעתי אותו.

האומנם הייתי בסדר?

אחר כך הוא גנח מתחת לכובד משקלי ואני התגלגלתי ממנו. "תודה שבלמת את הנפילה," אמרתי.

"תודה ששברת לי את הברך," הוא מתח את המפרק וקם. "וחשבתי שאני זה שאמור להיות לו מזל מחורבן."

איכשהו בזמן הנפילה הצלחנו לקרוע את יריעת המיילאר. נאנחתי במחשבה על הסבל שיידרש כדי לתלות אותה שוב במיקום הנכון. אבל עכשיו שהיריעה הוסרה לא יכולתי שלא להתרשם מיופיו של הציור. עורם האדום־עשיר של הגוררים את הפסל, הצהובים הדהויים של דמות האבן, מחרוזות חרוזי הטורקיז של הנומרך היהיר הצועד מאחור, הלבן העדין של קפלי גלימתו. "אָנוֹכִי אוֹזִימַנְדִיאָס, מֶלֶךְ הַמְּלָכִים: רְאוּ אֶת מַעֲשַׂי, רָמֵי הַמַּעֲלָה, וַאֲמַרְתֶּם נוֹאָשׁ!" ציטטתי את שלי.

וייאט נעמד לצדי ונשא את מבטו. "הנפיל הלא נכון," הוא אמר.

ידעתי את זה. שלי כתב את שירו על הפסל האדיר של רעמסס השני. "כן," הסכמתי. "אבל אותו רעיון."

וייאט שתק רגע. "אני חושב שצ'חוטיחוטפ היה שמח לדעת ש־4,000 שנה אחר כך אנחנו מדברים עליו. בעצם אמירת השם שלו הוא ממשיך לחיות. הנה, תראי." הוא החווה בזרועו על הקבר. "השמות, המעשים, הכתבים הביוגרפיים בכל מקום — זה מפני שקברים נועדו לביקורים. ככה זיכרונות נשמרים.״ וייאט הסתכל עליי. "בגלל זה אנחנו רוצים לפרסם, לא?"

הנדתי בראשי. "אתה חושב שנהפוך לבני אלמוות? שני סטודנטים חסרי חשיבות שהם הערת שוליים באחד המאמרים של דמפריז?"

וייאט צחק. "אני לא אשכח אותך, אוליב. לא משנה כמה קשה אני אנסה."

חבטתי בכתפו. "זה לא כמו לזכור."

הוא חייך אליי. "לא?"

אני לא יודעת כמה שעות עברו בזמן שישבתי ברגליים משוכלות על הרצפה וקראתי את המחקר של וייאט. השמש צללה נמוך כל כך שעיניי צורבות באור הקלוש שלא נוח לקריאה. יש מנורות אבל אני לא רוצה לקום להדליק אחת מהן. אני חוששת מדי שכל זה ייעלם. שאתעורר בבוסטון וכל זה יהיה רק קליפה סבונית של בועת חלום.

למרות שכתבי הארונות לא מציינים שהארון הוא מיקרוקוסמוס של השאול, סידור הכתבים זועק זאת (מקדוול, 2002), אני קוראת.

לחש 1029, הלחש הראשון בספר שתי הדרכים, מתאר את זריחת השמש: רעד אוחז באופק שמי המזרח למשמע קולה של נות. למען רע היא מנקה את הדרכים לקראת בואו של הגדול מכולם, אוסיריס, כשרע משוטט בשאול. הקם את עצמך, הו רע!

אני עוצמת עיניים, אל סדרת זיכרונות מהירים: חארבי רודף אחרי תרנגולת בחצר הקדמית; ידיי וציפורניי, חומים מאבק; ההקלה המפתיעה שנוסך תה חם ביום לוהט. הכאב בקשתות כפות הרגליים אחרי יום עמידה. זנב צעיף לבן מרחף מאחוריי על האופניים. אני יושבת על הכידון. וייאט מדווש.

נות היא אלת השמיים, אמו של אוסיריס. השאול הוא גם גופה; הארון יכול להיות נות, כך שהמומיה שברחמה הופכת לאוסיריס.

אני נזכרת באופן שבו ישב הירח על אדן חלוני והביט בי ישנה. בחול השורט מתחת לירכיי החשופות. באוושת המאוורר בחדרי, מתעורר לחיים בזמזום אחרי הפסקת חשמל. צליל נשימתו.

המושג "הקם את עצמך" הוא בדיוק מה שהמומיה עושה — במובן של התעוררות — כך שכאן רע הוא המומיה; כאן רע הוא הוא המנוח שבארון.

כשהיינו כאן במהלך העונה, הכול היה מכוסה בכל כך הרבה אבק וחול שמדי ערב הייתי שוטפת את העיניים בתמיסת מלח וממצמצת עד שהעולם שב להיות חדש שוב. ככה אני חשה עכשיו, בעודי קוראת את התיאוריות שמעולם לא הגעתי להוכיח.

"אלוהים אדירים."

אני מרימה את הראש, מתאמצת לראות בחשכה. וייאט נראה בדיוק כמו שזכרתי. מבוגר יותר, אבל רק ברוחב כתפיו, בקמטים שנפרשים בצדי עיניו. כל האור שנותר בחדר נמשך לשערו, הזהוב עדיין, כתר לנסיך.

"כשחארבי אמר לי לא האמנתי," הוא אומר.

אני קמה כשהמחקר עדיין בידי. אני חשה קיר שנע בינינו, כאילו אנחנו מגנטים בעלי קטבים זהים שמשאירים אותנו במרחק שווה זה מזה. ואני גם מרגישה איך זה עשוי להיות אם אחד הקטבים ישתנה.

וייאט לא מחייך וגם אני לא. אני זוקפת את הסנטר. "פעם אמרת לי שתעשה הכול בשבילי," אמרתי.

"דון —"

"אני רוצה לעבוד כאן," אני קוטעת אותו. "אני רוצה לגמור את מה שהתחלתי."

1 אירית: אירלנד לנצח.