לא אמות!

פרק 1

בוהורודצ'נה

לפעמים, אפילו ריח מחזיר אותי לעבר. כרוב כבוש. עגבניות כבושות בחומץ. אפילו צואת סוסים. ריח שנשכח, אך חריף בזיכרונו, פותח דלת – ולרגע קט ומתוק נרדמים יתר חושיי.

דלת זו של תחושות מובילה אותי לערב קיץ ברובע היהודי בבוהורודצ'נה. אני בן 10, אחי, מונג'י, בן 15, ואנו יושבים סביב השולחן ומאזינים לאבי המתחנן שוב לאמי. דרמה מטבחית זו הייתה שונה במשהו מחילופי הדברים השגרתיים ביניהם אודות כסף, המשפחה והילדים. הפעם דנו הוריי באירועים הגדולים שהתגלגלו בסופו של עניין ישירות לפתחנו. פוליטיקה. היטלר. סטלין. פינוי. שמענו מילים אלו בקביעות ב"ריידלאך", חבורת גברים רציניים שהתאספו מדי יום בפארקים ובקרנות הרחוב בעירנו כדי לדון בענייני דיומא ולחוות עליהם דעה. נוסף להשתתפות ב"מדור דעות" זה, שהתנהל באוויר הפתוח, קראו גברים יהודים כמו אבי את העיתון היומי בדקדקנות כאילו היה התלמוד, בנסותם להבין איפה עומד השטעטל שלנו בעולם רב תהפוכות המשתנה ללא הרף.

מובן ששמענו את כל המילים הללו גם ברדיו. נאומיו הצורמניים של היטלר, שרעמו בגרמנית נגד ה"יודן" (יהודים), היו לחם חוקנו. אך עבור ילד קטן בחיקה החמים והבטוח של משפחתו נועדו מילים אלו לרחוב, לעיתון ולרדיו. מה הן עושות אצלנו בבית?

העיירה האתנית הפולנית בוהורודצ'נה הייתה ממוקמת במדרונות המזרחיים של הרי הקרפטים, במה שהיה מוכר במשטר האוסטרו-הונגרי כגליציה המזרחית. כאז כן עתה ישבה העיירה בעמק מוגן על הכביש הקרפטי המהיר, שהוליך מסטניסלב לנדוורנה. סטניסלב היה הגטו המקומי אליו שלחו הנאצים את כל 1,200 היהודים שנותרו בבוהורודצ'נה לפני השמדתם ביוני 1942. לא היו שינויים דמוגרפיים גדולים מאז מפקד האוכלוסין שנערך ב-1880, לפיו היו בעיירה 2,009 יהודים מתוך 4,597 התושבים. ב-1939 הייתה כמחצית מאוכלוסיית העיירה בת 5,000 הנפשות יהודית. שמה של העיירה באידיש היה כשמה בלשון המדוברת – ברוטשין.

לאחר מלחמת העולם הראשונה ומלחמת פולין-רוסיה (1920-21), חזרה העיירה לשלטון פולני. התעשייה העיקרית בעיירה הייתה סנדלרות ועבודות עור, ובכך עסק אבי.

בשנות העשרים המוקדמות של המאה ה-20 עבר ברנרד הסטן לברוטשין מחודורוב, לאחר אירוסיו עם אחת מבנות מפעיל מנסרה אמיד מהרובע העתיק של העיירה (סטריה בוהורודצ'נה). שני ילדים נולדו לזוג. אחי מרדכי כונה מונג'י. לבנם השני בחרו הוריי את השם נפתלי הרץ, שהפך עד מהרה להצ'ה.

ראשית לימודיי התקיימו ב"חיידר", שם הייתי תלמיד מצטיין ולעתים קרובות הוצגתי בפני שאר התלמידים כמופת. בכל הקשור לשירת תפילות עבריות בעל פה נחשבתי למעין עילוי. תכופות העמידני אבי במרכז מעגל ה'ריידלה' על מנת להתגאות בי, ולאחר מכן עמד על כך שהגברים האחרים יאזינו ל"גאון" בן ה-5, שלא זו בלבד שידע לשיר את כל "שיר השירים" בעל פה בניגון לא ברור, אלא ידע גם לתרגם את המילים מעברית לאידיש תוך כדי פרשנות ופירוש.

מכות היו חלק בלתי נפרד מחיי הכיתה. ברם, הודות למעמדי הנישא יחסית, מעולם לא חשתי על בשרי את מגע השוט. למרות חיסכון שבט זה אני מסוגל עד עצם היום הזה לשיר את ניגוני התפילה שלמדתי בגיל הרך.

מאחר שאבי היה טרוד בעיסוקו בתחום סיטונאות העורות וגם אמי עסקה בסיוע לפרנסת המשפחה, הופקד חינוכי בידיו החזקות והמיובלות של זיידה, סבי. הידיים האלו. הידיים הגדולות והבשרניות האלו. לעור, שהתקשה במשך שנים בעבודה במנסרה המשפחתית, הייתה תחושה כמו של העורות שסחר בהם אבי. ברם, בזמן ההוא היו ידיו הבלויות של זיידה עסוקות במיון פתקים רבים שנכתבו בכתב יד, עליהם עבר בכל מוצאי שבת כדי לארגן את ענייניו העסקיים. מעולם לא הרגשתי כה בטוח ומוגן כפי שחשתי בעת שאחת מהידיים החמימות והאדירות הללו אחזו בכף ידי.

זיידה תמיד בחן אותי על לימודיי וסייע לי להבין את הדקויות והמשמעויות שבין השיטין של התורה. הוא היה מלומד כמו רב, אך הוא לא היה קנאי. הוא היה איש פשוט, דתי ומעשי ביותר.

אמי סיפרה לנו כיצד יצרה המעשיות הזו בעיות. כאשר זיידה היה מאורס, משפחת הכלה הבחינה שהוא אינו עומד די זמן לטעמם בתפילת "שמונה עשרה" של תפילת מנחה. גישתו הייתה: לעמוד, להתפלל ולשבת. ברם, התנהגות זו העמידה בסימן שאלה את מידת אדיקותו בעיני חמיו וחמותו החדשים, שהעדיפו להתחרות זה בזה בכל הקשור לטקסים פומביים. מסתבר שהמשפחה התגברה על ההסתייגויות האלו, שכן החתונה התקיימה כמתוכנן.

זיידה התלבש כנהוג בחברה הכללית וחבש כובע לבד בחוץ, שהמיר בכיפה בפנים. בשבת חבש שטריימל, כפי שעשו שאר הגברים החסידים בעיירה.

הקהילה הדתית בברוטשין נשלטה על ידי שתי קבוצות חסידיות יריבות: חסידי הרבי מוויז'ניץ וחסידי הרבי מסטרטינר. סבי נמנה עם המיעוט הסטרטינרי, אך אבי שמר מרחק משתי הקבוצות כאחת. אבא נחשב "מתנגד", והמתנגדים התגאו בעצמאותם; אף על פי שהם קיימו את המצוות בקפידה בדיוק כמו החסידים, הם לא היו מחויבים בנאמנות למנהיג דתי כלשהו.

המאבקים בין שתי הקבוצות הדתיות עמדו להפוך ללא רלוונטיים, כאשר כוחות שממעבר לשטעטל שלנו ומעבר לדמיון שלנו החלו להתקבץ נגדנו. בקרוב ישמידו כוחות אלו את אורח החיים היקר ללבנו ויזרזו את צלילתו של עולמנו אל תוך סיוט ההשמדה.

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין במערכה שנמשכה לא יותר מארבעה שבועות, וציינה את תחילתה של מלחמת העולם השנייה. לא זו בלבד שהגרמנים היו רחוקים מלהיתקל בהתנגדות סובייטית, הם למעשה נעזרו בכך שהסובייטים כבשו את מזרח פולין בזמן ההוא. היטלר וסטלין ביתרו את פולין כפי שמבתרים פרגית עסיסית: המחוזות המערביים (ממערב לבוג וחלק מנהרות סאן) הושמו תחת שלטון גרמני; מערב וצפון פולין, כולל העיר הפולנית השנייה בגודלה, לודז', סופחו ישירות לרייך השלישי; ואילו דרום פולין ומרכזה, כולל ורשה, קראקוב ולובלין, הפכו ליחידה מנהלתית נפרדת שכונתה "הממשל הכללי".

האזורים שממזרח לקו החלוקה, כולל הערים ביאליסטוק ולבוב, כמו גם עיירתנו בוהורודצ'נה, נפלו בחלקו של השלטון הסובייטי. מחוזותינו היוו את שללו של סטלין, שזכה בו עבור הסכמתו לא להתנגד לתוקפנותו של היטלר. כהרף עין חדלה פולין מולדתנו להתקיים, וכמו יתר 1.3 מיליון היהודים שמצאו את עצמם מתגוררים במה שנקרא עכשיו אוקראינה, היה על משפחתנו להסתגל לחיים תחת שלטון הצבא האדום.

חיינו השתנו דרמטית כאשר החיילים הסובייטיים הפרימיטיביים רוקנו את חנויותינו וכיכרותינו מכל דבר בעל ערך. אני זוכר חיילים תוחבים נקניקים למגפיים כדי לפנות את ידיהם לביזה נוספת. הם רעבו לכל דבר חומרי ונטלו חיש מהר כל מצרך שלא יכלו להשיג במולדתם. מובן מאליו שהודאה בכך שיש דברים שלא ניתן להשיג במערכת הכלכלית הסובייטית נחשבה לבוגדנות בורגנית, מצב שהוביל לחילופי דברים משונים.

סמל מהצבא האדום היה פוקד: "תנו לי את התיקים האלו. מובן שיש לנו בבית תיקים טובים יותר ורבים מאלו, אך אני רוצה כמה תיקים כדי להראות לאשתי את ההבדלים."

"יש שעון כזה ברוסיה?" היה בעל חנות שואל. "כן, בוודאי. יש לנו שעונים, נעליים, מכוניות תכשיטים, כולם מופלאים... יש ברוסיה את כל מה שרק נוכל לרצות. יש לנו הכול."

כשבעל החנות שמע את התשובה, הוא אמר לשותפו בפולנית: "י-וונט-פיה" (יש לי ספק). כשהסמל הרוסי שמע זאת, הוא אמר: "'וונט-פיה'? ברור שיש לנו גם הרבה 'וונט-פיה' ברוסיה! יתר על כן, ה'וונט-פיה' שלנו טובים בהרבה מה'וונט-פיה' הפולני המסריח שלכם."

נוסף לשוד רכושנו ביטלו הרוסים גם את זכויותינו הכלכליות והפוליטיות. כל מי שנחשד בנטיות בורגניות נעצר ונשלח לגולאג הסיבירי. כנסיות נאטמו וכוסו בפוסטרים של סטלין. למרות היותי צעיר מכדי להבין את האירועים על בוריים, הרגשתי כי חלים שינויים. גברים לא לבשו עוד עניבות, נשים התפטרו מכובעיהן וכיסו את ראשיהן במטפחות, והרחובות תמיד הסריחו מאשפה. אך ככל שהמצב הורע, נודע לנו רק מעט על קורות היהודים בחלקי פולין שהיו בידי הגרמנים.

כמאתיים וחמישים אלף יהודים נמלטו מהאזורים שנכבשו על ידי הנאצים לאזור שלנו, שהיה בשליטה סובייטית. עד לחורף 1939-40 היה הגבול החדש בין גרמניה לפולין עביר למדי. חלק מהיהודים הגיעו לקהילתנו והביאו עמם סיפורי זוועה על אכזריות הנאצים.

אנו ושאר פולין שתחת השלטון הרוסי חיינו תחת עולו של סטלין במשך שמונה-עשר חודשים בלבד. רעבונו של היטלר לכיבושים לא הושבע לזמן רב, וב-22 ביוני 1941, בהפרה בוטה של הסכם אי-ההתקפה ריבנטרופ-מולוטוב, פלשה גרמניה לברית המועצות בחזיתות רבות, כולל החזית הפולנית. כאשר דיוויזיות גרמניות של טנקי פאנזר, שלֻווּ ביחידות השמדה מיוחדות שכונו "איינזצגרופן", זרמו אל תוך מזרח פולין, מצאו היהודים את עצמם לכודים במלחציים איומים.

ממערב בא צבא השודדים של הגזע העליון. ממזרח עמדה האנטישמיות הרוסית נטולת הרחמים. מפתיע ככל שזה נשמע, יהודים רבים קידמו את בוא הגרמנים בברכה, שכן רבים ראו בגרמניה אומה מפותחת ותרבותית יותר מאשר רוסיה הגסה, בעלת ההיסטוריה הארוכה של רדיפות ופוגרומים. הגרמנים ייצגו את ה"קולטורה" (תרבות) ואת האדיבות, ואילו הרוסים נתפסו כפרימיטיביים הספוגים במורשת שנאת היהודים. כמו כן, הגרמנית הייתה שפתם של המשכילים ושל האליטות. למען האמת, אנו התגאינו במידת מה בכך שבביתנו דיברו אידיש "גרמנית" (ולא פולנית). גישה פרו-גרמנית זו נבעה בחלקה מכך שרבים בעירנו זכרו באהדה את הגרמנים המשחררים מהמלחמה הקודמת וכיצד חיילים גרמנים ויהודים שירתו זה לצד זה בצבא הקיסר.

אך מלחמה זו הייתה שונה. ראש הס.ס., רודולף היידריך, קיבל הוראה ישירה מהימלר לבער את "מקור הבולשביזם היהודי במזרח". הוא שלח חיילים שנבחרו בקפידה ואומנו במיוחד לשרת ביחידות ההרג הניידות המכונות "איינזצגרופן". על יחידות אלו הוטלה המשימה לזהות ולהשמיד את כל האלמנטים היהודיים שייתקלו בהם בשטחים הכבושים החדשים. תקשורת ההמונים הייתה כה גרועה ומופעלת כה טוב על ידי הנאצים, עד שרוב היהודים לא יכלו לדמיין את האמת: שאותם אלו המכונים "גרמנים תרבותיים" ינהגו בברבריות מרושעת גדולה יותר מכל הורגי היהודים הרבים שקדמו להם בהיסטוריה.

אני זוכר היטב ערב אחד, שישה ימים לאחר הפלישה הגרמנית. הכוחות טרם הגיעו לשטעטל שלנו, אך ידענו שהם עומדים להגיע בכל רגע. אף על פי שלא היינו מודעים לכך בזמנו, בעת ההיא כבר היה מבנה הכיבוש הגרמני מוגדר היטב. הצבא התקדם יותר ויותר מזרחה, התגבר על כל התנגדות זעומה שנתקל בה, והשליט ממשל צבאי על כל עיר וכפר. הפקודה הראשונה תמיד נגעה ליהודים. הם צֻווּ להירשם ולדאוג לכך שהם יהיו מוכרים ברשויות. תוך ימים אחדים הגיעה פלוגה של איינזצגרופן והחלה בתהליך הפיכת כל כפר ל"יודנריין" – נקי מיהודים.

כמו כמעט כל היהודים בקהילתנו, אחי, אמי ואני לא חשנו בהיקף הסכנה. אך לא כך היה המצב אצל אבי. שלא כמו השכנים, אבי הכיר בסכנה הממשמשת ובאה ופעל בהתאם. אך איך זה שרק הוא וקומץ אחרים מבין אלפי יהודי בוהורודצ'נה הבינו את מידת הסכנה הנאצית? ואיך זה שהוא לבדו זמם לברוח?

כמו גרגירי סוכר בודדים הנופלים על הרצפה בעת ריקון השקית, הצליחו מתי מעט יהודים פה ושם לברוח מהתופת המתקרבת ובאה. מהיהודים שנמלטו מזרחה לפני ההסתערות, שאיששו את דברי הפליטים מפולין שבשליטה הגרמנית, למד אבי את האמת על מה שקורה ומה עלינו לצפות לו לכשיגיעו הגרמנים לעיירה.

דרווין ציין שהמין המצליח לשרוד אינו דווקא המין החזק או החכם ביותר; השורד הוא זה שמצליח להסתגל לתנאים משתנים באופן מיטבי. זה היה, כנראה, כישרונו הגדול ביותר של אבי. כאשר הסובייטים תפסו את השלטון, הוא הצליח להסתגל במהירות להשקפת עולמם. לפי האידיאולוגיה הקומוניסטית, בעלות פרטית על עסק הייתה אסורה. אבי הבין זאת היטב ועזב את כל עסקיו כשהסובייטים קיבלו את השלטון ב-1939. הם מצדם ראו בו אדם מוכשר והגיוני, והודות לאוקראינית השוטפת שבפיו הוא התקבל כמתנדב במשטרה המקומית, וככזה סייר ברחובות השטעטל. רק שני יהודים נוספים, שאחד מהם היה בנו של שכננו, החייט המקומי מוישה פרידמן, שירתו במשטרה. כך רכשו הן אבי והן וולף פרידמן תמונה ברורה של האירועים העומדים להתרחש עם בוא הפלישה הגרמנית. ידע זה הוא שהציל אותנו מהתופת.

יהודים שברחו מההסתערות ללא כסף ותעודות נתפסו על ידי המשטרה המקומית של בוהורודצ'נה בעוברם דרך העיירה. הפליטים האומללים הללו סיפרו סיפורי אימים שלא ייאמנו. הם סיפרו על מחיקת כפרים שלמים ועל שרֵפת בתי כנסת מלאים במאות יהודים. מי שניסה להימלט נורה. ברוב המקרים, כאשר סיפורים אלה פורסמו בעיתונים, הם התקבלו כהיסטריה מוגזמת עקב המלחמה. ברם, שמיעת הזוועות ישירות מפי יהודי, באידיש, גרמה להן להישמע כאמת מוחלטת.

לאחר ימים רבים של הקשבה לסיפורים כאלו קיבל אבי החלטה גורלית: עלינו לעזוב את בהורודצ'ינה, ועלינו לעשות זאת מיד, לפני הגעת החיילים הגרמנים הראשונים. כיהודי, הוא היה בסכנה בהיותו עובד אצל האוקראינים. נוסף לכך, כשוטר, הוא עלול היה להיתפס על ידי הנאצים כמטרה ראשית, כחשוד בשיתוף פעולה עם הבולשביקים. הוא הבין שברגע שהשלטון הסובייטי יוסר מעל העיירה, הגרמנים יעודדו את האוקראינים להראות את הזדהותם עם אדוניהם החדשים הנאצים בכך שיסייעו להם בגילוי היהודים ובאיסופם.

תמיד האמנתי שאילו יותר יהודים היו מוזהרים מהעתיד לקרות להם מידי הנאצים – על ידי מקורות אמינים – היו יכולים מיליונים למלט את נפשם. הנאצים הוליכו את קרבנותיהם שולל בכך שהם גרמו להם לפסול את הבלתי ייאמן, את האמת. אילו האזהרה הייתה מגיעה ממחלקת המדינה האמריקנית למשל, היו מאמינים לה. שתיקת המקורות המוסמכים בעלי המידע האמין הייתה, ככל הנראה, כלי הנשק החזק ביותר של הנאצים במלחמתם ביהודים. מה ששכנע את אבי לארוז את משפחתו ולהימלט הייתה העובדה שלו, ורק לו, הייתה הגישה למידע אמין כזה.

לזכותו המתמשכת של אבי עומדת העובדה שהוא עשה דבר שמתי מעט יהודים שנתפסו בידי הנאצים יכלו או רצו לעשות: הוא העניק לנו תקווה. הוא ויתר על תקוות השווא שהוא יצליח להסתדר איכשהו תחת שלטון האנטישמיים הנאצים, כפי שהסתדר כל חייו עם הפולנים והאוקראינים. הוא סירב לשגות במחשבות שווא ולהשלות את עצמו בנוגע לאדיבות הגרמנית. הוא ראה את המצב נכוחה: חוסר תקווה מוחלט. אך בדיוק כפי שאיני דן את הקרבנות היהודיים הדתיים שהאמינו שהמשיח יציל אותם מתאי הגזים ברגע האחרון, כך איני מתיימר לדון את מאות היהודים החפים מפשע בעיירת הולדתי, אשר נאחזו בתקווה האחרונה לשרוד כאשר פלוגות המוות רעמו פנימה. אני רק אסיר תודה על כך שאבי לא נמנה עמהם.

למרות העובדה שאבי שירת לצד חיילים גרמנים ואוסטרים במלחמה הקודמת, לא היו לו אשליות בנוגע לאופיים. הוא האמין שהסכנה אמיתית והחליט להימלט ללא כל היסוס. אבי עשה את כל ההכנות הדרושות והשיג מזון, צמד סוסים ועגלה למסע, אך עדיין עמד בפניו מכשול גדול – אמי.

אמי, חנה, הייתה נטועה עמוק בבוהורודצ'נה. כה עמוק, עד כי נהגו להיוועץ בה בקביעות בנוגע להיסטוריה של השטעטל. למרות זאת, היא כלל לא הייתה צרת אופקים. היא הייתה אישה משכילה ביותר. היא שלטה בתלמוד וציטטה אותו לעתים קרובות, כמו גם מתוך פרקי אבות ומ"צאנה וראנה". היא יכלה לשוחח בקלות בגרמנית, אוקראינית, פולנית, רוסית ואידיש.

בשנים הבאות, כאשר אבי נשא בעול ההישרדות הפיזית, הייתה אמי זו שדאגה לרווחתנו הרוחנית. היא תמיד עודדה וקידמה את החינוך היהודי שלנו והטיפה לאחי ולי על חשיבות האידישקייט.

העימות המכריע התקיים ב-28 ביוני. מונג'י ואני ישבנו בעיניים פעורות לרווחה, ואבי הציג את האולטימטום.

"איננו יכולים להישאר," הוא הצהיר בנוקשות. "קניתי צמד סוסים ועגלה, והלילה אנחנו יוצאים מבוהורודצ'נה לגבול הרוסי."

"אבל, בעריש, הבט סביב. האם אתה רואה עוד מישהו שעוזב? נכון שכולם מפחדים, אבל אנחנו חזקים. הסתדרנו עם הפולנים, עם הרוסים ועם האוקראינים. נסתדר גם עם הגרמנים האלה."

"לא הפעם, חנה."

אבי לא שיתף את אשתו בסיפורי הזוועה אודות האכזריות הגרמנית, וכעת הוא הצר על כך. הוא ידע שיש רק דרך אחת לשכנע אותה.

"אני פשוט לא יכול להישאר," הוא הצהיר וקם במהירות. "אני עוזב... איתך ועם הבנים או בלעדייך."

אמי לא נראתה המומה, אך מונג'י ואני הבטנו זה בזה, ואני חשתי את בטני צונחת. מה עכשיו? חשבתי. הוריי עומדים להיפרד. מה יהיה איתנו? האם אלך עם אבי השד יודע לאן? האם אשאר לבד כדי לנסות להגן על אמי מפני המוני הנאצים?

בתוככי לבי ידעתי שהצדק עם אבי. הוא תמיד צדק. הוא מעולם לא היה היסטרי או קיצוני. הוא היה יציב, שיטתי ואמין. אם הוא אומר שזה סוף חיינו כפי שאנו מכירים אותם, אז זה המצב. ברם, ידעתי באותה מידה של ודאות שלעולם לא אוכל להשאיר את אמי לבדה. כמה פעמים היא אמרה שהיא תיכנס לכבשן אש עבורי? אפילו כילד הבנתי שחיי יהיו חסרי ערך אם אשאיר את אמי מאחור להתמודד עם הזמנים המסוכנים וחסרי הביטחון העומדים בפנינו.

מחשבות אלו שעטו במוחי הצעיר בעודי עומד בדלת וצופה בשקיעה מרהיבה במיוחד. ביתנו הגדול פנה מערבה, ולעתים קרובות התפעלתי מהשקיעה מהדלת הקדמית. בערב זה, הערב החשוב ביותר בחיי הקצרים, דמיינתי את משפחתנו מתפזרת לארבע רוחות השמים. צפיתי בשקיעה והבנתי שזו הפעם האחרונה שאצפה בה מהדלת הקדמית שלנו. תוך זמן קצר נעלמה השמש לחלוטין והיינו באפלה עמוקה ומתמשכת – אפלה הידועה כיום כ"שואה".

לאחר חשבון נפש והתייעצות עם זיידה, אחותה דינה ואחיה פסייחה, חזרה בה אמי לבסוף. "אני לא יכולה לראות את עצמי נשארת לבד בלי בעלי," היא אמרה. "להישאר פה עם הילדים... אישה לבד בלי בעל? לא יעלה על הדעת." היא ניאותה בחוסר רצון לעקור את עצמה על מנת לשמר את משפחתנו. החלטה זו היא שהצילה הן את חייה – שארכו עד גיל 102 – והן את חייהם של אחי ושלי.

כשהתחלנו בתהליך קורע הלב – להחליט מה מרכושנו האהוב נוכל לקחת עמנו, ביקר אותנו בחשאי שכננו מוישה פרידמן החייט, שהלחץ ניכר עליו. הוא ישב לשולחן המטבח עם אבי.

"שמעתי שהשגת עגלה וסוסים, נכון?" הוא שאל בלחש אחרי שהביט מעבר לשתי כתפיו.

"כן, מוישה, זה נכון. אנו עוזבים הלילה." הסביר אבא. "אנו לא מתכוונים לחכות לגרמנים שייכנסו לכאן וישחטו אותנו."

"לאן 'תם הולכים?" שאל מוישה.

"מה זה משנה? רק לא למקום שיש בו גרמנים," אמר אבא. "נתקדם מזרחה לכיוון הגבול הרוסי."

"תראה, בעריש, אני יודע מה קורה. וולף סיפר לי מה הוא שמע מהיהודים שהשוטרים תפסו. הסיפורים שלהם הם מעבר לכל דמיון."

החייט הניד בראשו ועצם את עיניו בהיזכרו בסיפורי הזוועה שסיפר לו בנו בן ה-24. כשחזר לדבר, הייתה בקולו נימה של תחינה.

"הבן שלי, וולף, נמצא באותו מצב כמוך. הגרמנים יעצרו את כל מי שעבד עם הרוסים. ואם הם יגלו שהעצורים יהודים, רע ומר יהיה גורלם. אשתי והבנות, אנחנו כבר נסתדר, אבל הבנים... הם חייבים לצאת מפה, בדיוק כמוך."

אבי שפשף את צווארו בחושבו על הוספת אספקה לארבע נפשות נוספות.

קולו של פרידמן שקע ללחישה רצינית. "אני מתחנן לפניך. אם הם יישארו כאן, הם יהיו בסכנה גדולה."

אבי שתק והביט סביב החדר בחושבו על כך. החייט פירש את שתיקתו כהסכמה.

הוא קם במהירות ואמר: "הם יהיו לך לעזר רב בדרך, בעריש. ארבעתם מבוגרים משני בניך והם יודעים לעבוד קשה, כידוע לך."

לאחר כמה דקות מחשבה הסכים אבי, והאחים פרידמן הצטרפו לארבעתנו כשעלינו על העגלה והתגלגלנו מהעיירה בלילה האחרון של ילדותי.

בניגוד לכל אינסטינקט שהיה לה, אמי, שעדיין נקרעה בין שתי האפשרויות, קפצה על העגלה ברגע האחרון והעלתה לשם את שני בניה. הקבוצה הקטנה בת שמונת האנשים שהתגנבה אל תוך הלילה ופניה מועדות מי יודע לאן הייתה קומץ קטן ביותר מאלפיים וחמש מאות יהודי בוהורודצ'נה ששרדו לאחר המלחמה.

מדוע לא הייתה בריחה המונית? למה לא ברחו רבים אחרים, כפי שעשינו אנו לנוכח הכוח ההרסני של הנאצים? מה הוביל את אבי וגרם לו להכיר בסכנה הממשמשת ובאה? שאלות אלו אופייניות לכל השורדים, והן בעצם מתנקזות לשאלה אחת: מדוע זכיתי אני בחיים לעומת אחרים שנידונו למוות?

בסופו של עניין מצאתי את התשובה, ובסופו של עניין השמש שבה לזרוח, אך לא לפני שנאלצנו לסבול שנים ארוכות של עלטה.