תולדות הרעיונות הנאורות

המדע והופעת הנאורות
ג'ון הנרי*

אין עוררין על כך שלפילוסופיה החדשה של המאה השבע־עשרה, שזכתה לכינוי "המדע החדש", היתה השפעה מפרה על הוגיה החשובים של הנאורות, השפעה שמוכרת היטב בספרות שעניינה "המאה השמונה־עשרה הארוכה". כיוון שכך, יש סכנה שהשפעה זו תיראה לנו מובנת מאליה. מאחר שהמדע הוא גורם תרבותי רב־עוצמה בחיים המודרניים, ומאחר שהנאורות נחשבת לראשית המודרניות, קל מאוד להניח ללא בחינה את ההשפעה הרבה של הפילוסופיה של הטבע במאה השבע־עשרה על הוגי המאה השמונה־עשרה. אבל חשוב לזכור שרק במאה השמונה־עשרה זכה הידע המדעי לתהילה תרבותית במערב, והוא נהנה ממנה מאז ועד היום, ורק אז החלו לראות במדע את הסמכות המחשבתית העליונה, שיטה אינטלקטואלית שהכול צריכים לקבל.²⁰

אי־אפשר לומר שהאינטלקטואלים בני המאה השמונה־עשרה פשוט התעוררו יום בהיר אחד והשגיחו באמת שלא השגיחו בה קודם לכן — כוחו האינטלקטואלי של הידע המדעי. עליית המדע לא היתה מאורע בלתי נמנע. אדרבה, הוגי הדעות של הנאורות הם שאימצו את המדע של הדור הקודם וסייעו לעשותו לגורם השליט בתרבות המערב. הם לא היו עושים כן אילולא היה במדע של הדור הקודם משהו שהרשים אותם ביותר. מטרת המאמר הזה היא אפוא להתבונן מקרוב במדע של התקופה שקדמה לנאורות ולנסות להבין מה היה הדבר שהרשים כל כך את האינטלקטואלים במאה השמונה־עשרה והניעם להאמין שבזכות ההתפתחויות החדשות במדע הם חיים בתקופה נאורה.

נעסוק בהתפתחויות שחלו בתקופה המכונה בפי ההיסטוריונים "המהפכה המדעית", בערך מאמצע המאה השש־עשרה עד העשורים הראשונים של המאה השבע־עשרה. בתקופה זו הומרה התפיסה שהיקום הוא סופי, כדורי, וכדור הארץ נמצא במרכזו, בתפיסה של מערכת שהשמש נמצאת במרכזה ושל חלל שמתפשט עד אין־סוף. יתר על כן, לשינויים הללו בקוסמולוגיה נלוו תגליות אסטרונומיות רבות, ובהן כוכבים חדשים, כוכבי לכת והטבע המגנטי של כדור הארץ. היתה התקדמות רבה לא רק בחקר האנטומיה האנושית אלא גם בחקר האנטומיה של חרקים וצמחים. הידע בפיזיולוגיה גדל אף יותר עם גילוי מחזור הדם בבעלי החיים והרבייה המינית בצמחים, ולא סברו עוד שתהליכי החיים נובעים מן הנפש או מעקרונות אחרים של ויטאליות, אלא ראו בהם תוצאה של תהליכים פיזיקליים וכימיים. אמונות קדומות בקיומן של תכונות ותכליות שטבועות בעצמים פינו את מקומן למושגים של סיבה ותוצאה, שמבוססים אך ורק על פעולות הגומלין הפיזיקליות של גופים. ההשקפה שהגופים עשויים מארבעה יסודות, שלכל אחד מהם תכונות אופייניות משלו, התחלפה בסברה שכל הגופים ותכונותיהם מקורם בחלקיקי חומר זעירים ובלתי־נראים, שערוכים בסדר אופייני. באותה עת אף הוסכם בפעם הראשונה שאפשר לשפר את ידיעת הטבע ותהליכיו על ידי התבוננות קפדנית וניתוח מתמטי. אז גם הבינו בפעם הראשונה שפעולות הטבע מצייתות לכללים מדויקים, דמויי חוקים.

אפשר לחשוב, אפילו על פי סקירה מהירה כמו זו, שחשיבות ההישגים האלה מובנת מאליה; שאם רק נתעכב על כל אחד מהם ביתר פירוט נבין מדוע התרשמו כל כך חשובי הפילוסופים של הנאורות. אין להכחיש שהיתה להישגים הללו השפעה מצטברת, אבל המורשת האמִתית של המהפכה המדעית לא הסתכמה בידע חדש בלבד. היא היתה חשובה משום שהראתה כיצד אפשר להגיע לעוד תגליות וכיצד אפשר לבסס ולהבין את האמיתות החדשות על העולם ועל המצוי בו. בקצרה, המהפכה המדעית פילסה את הדרך לקִדמה, והמתודולוגיה המדעית החדשה נעשתה גורם עיקרי בהתפתחות האופטימיות של הנאורות.

בהמשך הדברים לא אנסה אפוא לטפל בפירוט בהישגים המגוּונים של המהפכה המדעית (אחרי הכול, יש לא־מעט ספרים שעוסקים בתקופה ההיא). אתמקד באותם היבטים שהניעו את הוגי הנאורות להאמין שידיעה של העולם הטבעי — אותו ידע שהיינו מכנים "ידע מדעי" — צריך להיחשב לפרדיגמה של כל טענה לידע; ושאם הם ינקטו את הדרכים הנכונות להשיגו, הוא יביא בהכרח להתקדמותה של האנושות. אינני מעוניין במיוחד בהישגים מדעיים ספציפיים, אלא במה שמכונה "השיטה המדעית", שכן שיטה חדשה זו היא שהשפיעה ביותר על הוגי הנאורות. ההישגים הספציפיים של המהפכה המדעית הדגימו היטב את יעילותה של השיטה. על האינטלקטואלים של הדור הבא לא היה אפוא אלא להחיל את השיטה הזאת על היבטים אחרים של החיים ושל המחשבה.

הפילוסופיה החדשה או פילוסופיות חדשות?

הפילוסופים של הטבע בשלהי המאה השבע־עשרה נדרשו פעמים רבות למה שכוּנה "הפילוסופיה החדשה", והבחינו בינה ובין הפילוסופיה הסכולסטית הישנה, שהיתה מקובלת באוניברסיטאות. עם זאת, ברור שלא היתה פילוסופיה חדשה אחת בלבד. כמו שהבהיר ווֹלטר (Voltaire) בחיבורו "מכתבים פילוסופיים" (Lettres philosophiques, 1734), היתה למשל יריבות ערה בין הפילוסופיה החדשה של אנגליה לפילוסופיה החדשה של צרפת:

צרפתי המגיע ללונדון מגלה שאין פני הפילוסופיה כאן כפניה בארץ מוצאו, כשם שגם השאר שונה תכלית שינוי. הוא הניח אחריו עולם מלא; והנה, הוא מוצא עולם ריק. בפריז הכיר יקום מאוכלס במערבולות של חומר דק; בלונדון המערבולות הללו הן בל־יימצא. אצלנו לחץ הירח הוא הגורם לגאות הים; אצל האנגלים, הים נמשך (gravite) אל הירח, כך שכאשר אתם [הצרפתים] מאמינים שהירח אמור לגרום לגאות, האדונים הללו סבורים שהוא אמור לגרום לשפל.²¹

כאן, ובשאר חלקי המכתב הזה, ווֹלטר משווה את הפילוסופיות החדשות היריבות של ההוגה הצרפתי הגדול רנה דקארט (Descartes), מייסד "הפילוסופיה המכניסטית", ושל המתמטיקאי והפילוסוף הניסויי האנגלי הדגול, אייזק ניוטון (Newton). דקארט סבר שהעולם מלא, וניוטון סבר שהוא ריק. כתיבתו של ווֹלטר משעשעת, והוא אפילו גולש להיתול (לטענתו, הדרך היחידה לקבוע מי צדק בשאלת השפעתו של הירח על הגאות והשפל היא לִצפות במצב הדברים "ברגע הבריאה הראשון"), אבל הוא ידע היטב שלמחלוקות האלה, ול"מחלוקות אדירות" אחרות שציין, יש השפעה מרחיקת לכת.

ווֹלטר, נאמן ל"אנגלומניה" שלו, היה אחד הצרפתים הראשונים שהכירו בעליונות המדע הניוטוני על הפילוסופיה המכניסטית של דקארט. החיבור "מכתבים פילוסופיים" לא רק שכנע צרפתים אחרים לנהוג רצינות רבה יותר בשיטתו של ניוטון, אלא גם העלה את קרנה של פילוסופיית הטבע ככלל עד שנחשבה אמצעי עיקרי לגילוי האמת על מצב הדברים, ולכן מקור חשוב של סמכות אינטלקטואלית, שמסוגלת להחליף אפילו את סמכות הכנסייה.

ההשפעה המדהימה שהיתה לפילוסופיות הטבע האלה נבעה, קרוב לוודאי, מן העובדה שהיתה גלומה בהן כמדומה ההבטחה לגלות את האמת. מכיוון שמלכתחילה נראתה שיטתו של דקארט נעלה כל כך על פילוסופיית הטבע הסכולסטית, היתה לה השפעה עצומה על אף הקשיים המרובים המצויים בה. אך קשיים אלו הביאו פילוסופים אחרים לפתח גרסאות משוכללות או חלופיות לשיטה הקארטזיאנית. שיאן היה הפיזיקה המתמטית שהציג ניוטון בחיבורו "העקרונות המתמטיים של פילוסופיית הטבע" (Philosophiae Naturalis Principia Mathematica, 1687). אף שבאנגליה התקבל החיבור במהירות בקרב רוב הפילוסופים של הטבע, ביבשת סברו ששיטתו של ניוטון סוטה מדי מן העקרונות הקארטזיאניים המוצקים ולכן אי־אפשר לקבלה. אבל קמעה־קמעה הבינו ששיטתו של ניוטון תאפשר להתקדם אל מעבר לשיטתו של דקארט, וכך צמחה במאה השמונה־עשרה פילוסופיית טבע חדשה יותר. ואמנם, המדע שלאחר דקארט ולאחר ניוטון נעשה הגורם העיקרי לאופטימיות של הנאורות.

כדי להבין כיצד עוררו פילוסופיות חדשות אלו אופטימיות כזו יש לדעת כיצד מוזגו בהצלחה רבה כל כך.

קארטזיאניות

דקארט הושפע במידה מסוימת מן ההתעניינות המחודשת בזמן הרנסנס באטומיזם הקדום, וכן מעבודתו החדשנית של ידידו ושותפו, איזק בֵּיקמן (Beeckman) ומעבודתו המוקדמת של גלילאו גליליי. הוא פיתח פילוסופיית טבע שמאפשרת להסביר כל תופעה פיזיקלית במונחים של חומר בתנועה. ההתקדמות הגדולה של דקארט לעומת קודמיו היתה שהוא פיתח שיטה פילוסופית שלמה שלא היו בה תופעות לא־מוסברות, או תופעות שאינן ניתנות להסבר. דקארט הניח שכל הגופים מורכבים מחלקיקים קטנים בלתי נראים בצירופים שונים ובסידורים שונים, והסביר את כל השינויים בעזרת תנועת הרכיבים הללו, שמביאה לסידור חדש שלהם.

ההבדל המכריע בין הפילוסופיה של דקארט לאטומיזם הקדום, או אפילו ל"מתמטיקה הפיזיקלית" של בן זמנו, ביקמן, היה הטענה שאפשר להסביר את כל התנועות על יסוד פעולתם של חוקי טבע ספציפיים. כיוון שהטענה שהתנועה לעולם אינה אובדת, אלא נשארת תמיד ברמה קבועה במערכות העולם, היתה בעיני דקארט אקסיומה, קבעו החוקים האלה כיצד עוברת תנועה, בתוך כדי התנגשות, מחלקיק לחלקיק. אטומיסטים קדומים, או אנשי הרנסנס שהחיו את תורתם, פנו לפעמים לעקרונות תנועה לא־ברורים כדי להסביר את התנועות החדשות של אטומים. דקארט, לעומת זאת, קיבל רק את האפשרות שתנועה עוברת מחלק אחד של המערכת לחלק אחר, על פי כללי ההתנגשות שלו. כך, על כל פנים, היה הדבר מבחינה עקרונית.

דקארט גרס שאין ביקום שום דבר שיכול למנוע מעבר של תנועה מחלקיק לחלקיק. לא ייתכנו אפוא חללים ריקים בין חלקיקים (למשל, חללים שיוכלו לספוג את התנועות המרעידות של חלקיק כלשהו בלי להעביר את התנועה הלאה, לחלקיקים סמוכים). לכן טען ווֹלטר שהצרפתי סבור שהעולם מלא. אבל כמו שציינו האטומיסטים הקדומים זה מכבר, יקום מלא צפוי להיות נתון בקיפאון. איך יכול דבר כלשהו לנוע אם כל חלל שאפשר לנוע אליו כבר תפוס? כדי לחמוק משאלה זו גרס דקארט שהיקום מתאפיין במין נזילות מיָדית — ברגע שחלקיק אחד נע, החלל שנוצר מתמלא מיד בחלקיק אחר (כדי להימנע מרִיק) וכן הלאה. אבל תהליך זה לא היה צריך להימשך עד אין־סוף. לדעת דקארט, התנועות האלה היו מוגבלות למקומן, כלומר היתה מין תזוזה מעגלית, שנפתחה בתנועתו של חלקיק אחד אבל נחתמה עם השלמת המעגל. התנועות המעגליות האלה היו יכולות להיות גדולות או קטנות, אבל פעולתן היתה תמיד מיָדית, כלומר לא היה שום רגע שבו נשאר רִיק במקום שקודם לכן היה בו חלקיק. תזוזות מעגליות אלו היו חיוניות בעיקר למטפיזיקה של דקארט, ומילאו תפקיד גם בפיזיקה שלו, שבה סייעו להסביר את התנועות המעגליות של הכוכבים ותופעות קוסמיות אחרות. השם שניתן לתזוזות המעגליות האלה של החומר היה "מערבולת" (vortex), וזה הדבר שעלה בדעתו של ווֹלטר כשכתב במכתבו "על דקארט וניוטון" כי "בפריז נראה היקום מורכב ממערבולות של חומר דק".²²

דקארט היה בטוח דיו בכוח ההסבר של שיטתו הפילוסופית החדשה לטעון, בסוף חיבורו "עקרונות הפילוסופיה" (Principia philosophiae, 1644), שהוא התיאור השלם ביותר של שיטתו, "לא השמטתי בחיבור הזה שום תופעת טבע", ו"אין בעולם הזה שום דבר שאפשר לראות או לתפוס שלא הסברתי".²³ הוא לא התכוון שטענה זו תובן כפשוטה, אלא ראה בה הצהרה עקרונית.

יתרונות השיטה הזאת על הגרסה המסורתית של הפילוסופיה האריסטוטלית, שנעשתה רכיב מקודש של הסכולסטיקה באוניברסיטאות בכל ארצות מערב אירופה, הספיקו בבירור להבטיח את השפעתה. תגליות חדשות ותאוריות חדשות, כמו התאוריה האסטרונומית של קופרניקוס ותאוריית התנועה של גליליי, ערערו את האריסטוטליות, ולא זו בלבד אלא אף חשפו את הדרך הלקויה שבה הגנו פילוסופים אריסטוטליים על עמדותיהם המסורתיות. קמעה־קמעה הובן שהאריסטוטליות נסמכת רק על ההגדרות שלה עצמה למצב הדברים. האריסטוטליים עמדו על כך שקופרניקוס בהכרח טועה, כי "מקומה הטבעי" של הארץ הוא במרכז העולם. התפיסה האריסטוטלית שבזו לה יותר מכול היתה ההשקפה בדבר "צורות מהותיות". הטענה המקורית של אריסטו היתה שגופים אינם יכולים להיות מורכבים מחומר בלבד כיוון שאי־אפשר להבין חומר אלא אם כן יש לו צורה מסוימת. טענה זו הצמיחה את התפיסה שצורות מהותיות מסבירות את כלל תכונותיו של גוף כלשהו. אם נבחן פיסת חומר בצורת קובייה, למשל, נוכל לגלות שהיא קובייה של עץ או קובייה של ברזל. ואולם אריסטו טען שדין אחד לכל חומר חסר צורה, ואם כך — במה שונה העץ מברזל? תשובתו: בצורה (המהותית). אלא שמתשובה זו עולה שיהיה אפשר "להסביר" כל תופעה שלא הובנה כהלכה, או שאינה ניתנת להסבר מעיקרה, באמצעות הצורה המהותית של הגוף או הגופים הנידונים. עניין זה הלך ונעשה מעין שערורייה פילוסופית.

הפילוסופיה המכניסטית חיסלה באבחה אחת את מושג הצורות המהותיות. היא גרסה שהחומר, שנשאר תמיד כשהיה, קיים באין־ספור חלקיקים בגדלים שונים ובצורות שונות. אבל החלקיקים האלה לעולם קטנים מכדי לתפוס אותם בחושי האדם. צירופם של חלקיקים אלו במבנים ייחודיים, או תנועתם בדרכים ייחודיות, הם שיצרו את הגופים (עץ, ברזל וכו') ואת התופעות האחרות של חיי היום־יום. הסברים במונחים אלו (שעדיין מקובלים ביסודם במדע המודרני) נחשבו בעיני המומרים — מי שקיבלו עליהם את הפילוסופיה המכניסטית — מובנים ומתקבלים על הדעת יותר מן ההסברים המבוססים על מונח הצורות המהותיות של אריסטו או על מושגים סכולסטיים אחרים.

ועם זאת, היו לשיטה הקארטזיאנית חסרונות חמורים. אף שמייסד השיטה הביע ביטחון גמור שהסבריו אינם ניתנים לערעור, היה ברור לחלוטין שהשיטה כולה התבססה על השערות. מאחר שכל ההסברים היו תלויים בהתנהגות של תנועה וחלקיקים שאי־אפשר לתפוס אותם, לא היתה שום ראיה להסבר מן ההסברים הללו, והיה ברור שהם מבוססים על השערה בלבד. יתר על כן, כמה תופעות פיזיקליות מוכרות לא עלו בקנה אחד עם העקרונות הקארטזיאניים. תופעות יום־יומיות רבות היה אפשר להסביר במונחים של העברת תנועה על ידי התנגשות, אבל בדרך כלל היה צורך דוחק להשעות מרצון את הנטייה שלא להאמין בכך. והיו גם תופעות שלא היה אפשר להסביר במונחים קארטזיאניים כלל. איך יכול אבק שרפה לגרום לכדור תותח כבד לעוף במהירות רבה מרחק רב, רק מפני שדגדגה אותו תנועתה העדינה של להבה? בניגוד לעקרונות הקארטזיאניים, דומה היה שיש כאן תנועה חדשה, ולא העברה של תנועה מגורם אחד (להבה) לגורם אחר (כדור תותח). לטענה שתנועה נמרצת מן הסוג הנדרש נטמנה בדרך כלשהי באבק השרפה בזמן ייצורו לא היה כוח שכנוע רב. שום דבר בתהליך ייצורו של אבק השרפה לא דרש שהרכיבים יחוברו יחד בדרך שתשקף את יכולתו של חומר זה להתפוצץ בסופו של דבר. בעיני רבים היתה אפוא השיטה הקארטזיאנית שיטה הזויה — פרי דמיון רב־המצאה אולי, אבל חסרת כל בסיס. בעיני ווֹלטר הבעיה היתה שדקארט "התמסר לפיתוח שיטה פילוסופית, או־אז לא היתה עוד הפילוסופיה שלו אלא רומן מחוכם, ולכל היותר מתקבל על דעתם של הבורים".²⁴

ווֹלטר האשים את דקארט בעצם הדבר שבגללו נראתה הפילוסופיה שלו איתנה כל כך בעיני הוגים רבים במאה השבע־עשרה. בעשורים הראשונים של המאה השבע־עשרה הובהר שהפילוסופיה האריסטוטלית לוקה מאוד בחסר, ואולי אף לא מתקבלת על הדעת. אבל על אף החידושים של קופרניקוס, גלילאו ואחרים היה ברור לחלוטין שאין שיטה שיכולה להחליף את שיטתו המקיפה של אריסטו. קבלת האסטרונומיה של קופרניקוס או תאוריית התנועה של גלילאו עוררה מיד שאלות אין־ספור על אותם היבטים של הפיזיקה שקופרניקוס או גלילאו מעולם לא עסקו בהם. היה צורך בשיטה שלמה; פילוסופיה של הטבע שתוכל להציע הסבר לכל התופעות — בדיוק מה שסיפקה השיטה האריסטוטלית. דקארט היה הפילוסוף הראשון שסיפק שיטה עקיבה וחובקת־כול שהיתה יכולה לשמש תחליף לשיטתו של אריסטו על כל חלקיה. בעיני רבים, זה היה כוחה העיקרי של השיטה הקארטזיאנית. ווֹלטר, על כל פנים, היה חסיד של הפילוסופיה האנגלית, שחשדה ב"רוח השיטתית" ואף בזה לה ממש.

אנגליה והפילוסופיה הניסויית

דומה כי בשום מקום לא חשדו פילוסופים ב"רומן המתוחכם" הקארטזיאני כמו באנגליה במאה השבע־עשרה. באמצע המאה כבר היתה באנגליה מסורת אמפיריציסטית מוצקה; אמונה שאפשר לבסס ידע רק על הניסיון התלוי לחלוטין בתפיסת החושים. משום כך, אפילו אותם פילוסופים של הטבע שהכירו מיד בעליונות השיטה הקארטזיאנית לעומת הסכולסטיקה האריסטוטלית (והיו רבים כאלה) ראו בה רק נקודת מוצא לחשיבה על העולם הטבעי ולא חשבו כי מדובר בסוף פסוק.

הרפורמה בפילוסופיה של הטבע שהציג פרנסיס בייקון (Bacon), מדינאי ואיש ספר, יכולה להיראות אופיינית לנטיות האנגליות וגורם משפיע בחיזוקן. הדגש האמפיריציסטי היה, לפחות בחלקו, תוצאה של ניסיונם של האנגלים בעקבות הרפורמציה של הנרי השמיני. היא היתה הרפורמציה היחידה שנבעה מיסודות לא־דוקטרינריים, ועוררה מחלוקות דתיות ממושכות בין מי שרצו להישאר אנגלו־קתולים ובין מי שביקשו רפורמה רדיקלית יותר. מחלוקות אלו הולידו ניסיונות אנגליים טיפוסיים להגיע לפשרה שתהיה מקובלת על סיעות מנוגדות. מאחר שעמדות דוקטרינריות מושרשות נשענו תמיד על בסיס מנומק־לכאורה, נטו אנשי רוח אנגלים שלא להאמין לטענות המבוססות על "היגיון" וביקשו פשרה בעמדות שבסיסן מעשי יותר. בייקון התבגר בזמן שהוצעה "הפשרה האליזבתנית" הנודעת, שהתבססה על שלושים ותשעה העקרונות הפשרניים־לכאורה של הכנסייה האנגליקנית. על רקע זה, ובייחוד נוכח התיישנותה של פילוסופיית הטבע האריסטוטלית של הסכולסטים, אין פלא שעבודתו של בייקון היתה אמפיריציסטית מראשיתה, והתנגדה לכינונן של שיטות קודם שהגיע זמנן (הוא חי מוקדם מכדי להתנגד לשיטה הקארטזיאנית, אבל דחה שיטות אנטי־אריסטוטליות קודמות, שפיתחו ברנדינו טלזיו [Telesio], פרנצ'סקו פטריצי [Patrizi] ואחרים).

אף שלא היה בכוחו של בייקון לשנות את הפילוסופיה של הטבע על פי תפיסתו, הוא שרטט את הנחיותיו המתודולוגיות בראשי פרקים בכמה מהחיבורים שפרסם, ונודעה להן השפעה עצומה, בייחוד באנגליה. אף שבייקון היה אמפיריציסט, ודגל בניסוי כדרך להבנת תהליכים טבעיים, היתה שיטתו ייחודית ושונה מזו של אקספירמנטליסטים אחרים. ובייחוד נבדל מהם בייקון בהתנגדותו למה שסבר שהיא הדרך המקובלת — עריכת ניסויים כדי לאשר את הדבר שכבר האמינו בו. בייקון סבר שאין זו אלא עוד דוגמה למה שכינה "הטרמת הטבע" (anticipation of nature), ולא אמצעי חסר פניות לגילוי האמת דווקא. קל מאוד, סבר בייקון, לתכנן ניסוי שיוכיח את מה שרצית להוכיח. בייקון גרס שניסויים יש לתכנן אך ורק כדי לבסס עובדות; כדי לברר מה בדיוק קורה במערכת נסיבות נתונה. גישה זו עלתה בקנה אחד עם גישתו של בייקון לחקר ההיסטוריה של הטבע (natural history), כלומר עם הדגש באיסוף עובדות או ברישום קטלוגי של נתונים מהטבע. ואמנם, בייקון הִרבה לדבר על הצורך לאסוף נתונים "טבעיים וניסיוניים". בספרו הנודע ביותר, "המכשיר החדש" (Novum Organum, 1620), תיאר בייקון בפירוט רב כיצד ראוי להציג נתונים אמפיריים כאלה במה שכינה "טבלאות גילוי" (Tables of Discovery). העניין המכריע כאן היה אמונתו של בייקון שהחיפוש אחר הסיבות שיסבירו את התופעות הערוכות בטבלאות צריך לבוא בעקבות איסוף הנתונים ולא לפניו. בייקון האמין שזו המתודה שתוכל למנוע קפיצה למסקנות לא־מבוססות. ב"המכשיר החדש" כתב אפוא ש"אין לתת להבנה כנפיים, אלא להכביד עליה במשקולות, כדי למנוע אותה מלקפוץ ולעוף" מן הפרטים לאקסיומות כלליות או לעקרונות מופשטים.²⁵

שאיפתו של בייקון לתקן את הפילוסופיה של הטבע משכה כמובן תשומת לב בינלאומית רבה, שהרי באותה שעה דומה היה שהאריסטוטליות שוקעת לנצח. אבל אין ספק שהשפעתו הגדולה ביותר היתה באנגליה. השקפותיו היו אהודות במיוחד על גדולי הפילוסופים של הטבע אחרי הרסטורציה של המלוכה ב-1660. מלחמת האזרחים והאינטר־רגנום²⁶ היו ימים של קנאות דתית (או להט דתי — religious enthusiasm — כמו שבדרך כלל כינו זאת), ורבים מבני המעמדות המשכילים פנו שוב לפשרה דתית כדרך לרכך את המחלוקת. תנועת הלטיטודינרים (Latitudinarians)²⁷ היתה לתנועה מרכזית ברסטורציה של הכנסייה האנגליקנית. היא פעלה בהשראת ניסיונות להשגת פשרה דתית שנעשו בתקופת שלטונו של אדוארד השישי (מלך בשנים 1553-1547) ולכן עמדה על דוקטרינות יסוד מעטות בלבד, שיוכלו להתקבל (כך קיוו) על דעתם של כל הנוצרים. כיוון שענייני דת אחרים לא נראו חשובים לגאולת היחיד, הורשה כל מאמין להחזיק בהשקפותיו עד גילוי האמת ביום הדין. באווירה דתית זו פרחה תפיסתו של בייקון אפילו יותר.

בייקון ייחס חשיבות לאיסוף נתונים ברוח ההיסטוריה של הטבע, ונמנע מהתחייבות לתפיסה תאורטית מסוימת עד שיבשיל הזמן (כלומר, עד שיהיו בידינו די נתונים). גישה זו אפשרה להימנע ממחלוקת בין העוסקים בפילוסופיה של הטבע, ובכך היתה דומה לגישה של התנועה הלטיטודינרית, שביקשה להימנע ממחלוקת דתית.

היתה לכך חשיבות מפני שפילוסופיית הטבע האריסטוטלית, שנחשבה תמיד ל"שפחה" של "מלכת המדעים", הלא היא התאולוגיה, נתפסה עתה (בייחוד אחרי פרשת גלילאו²⁸) כמשענת לקתוליות. גם גרסאות יריבות אחרות של פילוסופיות חדשות היה אפשר לקשור ללהט כיתתי וקנאי או לאתאיזם (שנחשבו במאה השבע־עשרה סכנה חדשה וגדולה ביותר ליציבות החברה). בתקופת הרסטורציה באנגליה יכלה קבוצה מובילה של פילוסופים של הטבע להימנע מהאשמות בדבר הטיה אידאולוגית רק באמצעות הטענה שאין היא עוסקת אלא בעניינים שבעובדה. בייקון סיפק את הצידוק הפילוסופי לגישה כזו.

המדען החשוב ביותר באנגליה בשלהי המאה השבע־עשרה, בוודאי בעיני האירופים, היה רוברט בויל (Boyle), ואיש לא הדגים טוב ממנו את שיטתו של בייקון. ברוב פרסומיו של בויל אפשר לראות "נתונים טבעיים וניסיוניים" על פי הדגם של בייקון. יתר על כן, הנרי אולדנבורג (Oldenburg), מזכירו של בויל, תיאר ונימק את שיטתו באוזני פילוסופים של הטבע בכל רחבי אירופה. כשהתמנה אולדנבורג למזכיר החברה המלכותית (Royal Society) התרחב מאוד היקף התכתבויותיו, וכך היו לו הזדמנויות רבות יותר לקדם את הגרסה החדשה של השקפת בייקון ברחבי אירופה. אט־אט התחילו לראות בחברה המלכותית עצמה מוסד בייקוני.

החברה המלכותית נוסדה בשנת הרסטורציה והיתה מוסד מסוג חדש, שמטרתו המפורשת היתה לעסוק בחקר הטבע בדרך אמפירית וניסויית. היא הכריזה בגאווה על יסודותיה הבייקוניים, ורבים מעמיתיה שיתפו פעולה באיסוף נתונים שנוגעים להיסטוריה של טבע — אותם נתונים שבייקון ראה בהם תנאי מוקדם והכרחי לרפורמה של הפילוסופיה של הטבע. החברה המלכותית הושוותה לעתים ל"היכל שלמה" (Solomon's House) — מוסד מחקר דמיוני שהיה אמור לעסוק בפילוסופיה של הטבע, שבייקון תיאר במשל אוטופי שפורסם אחרי מותו, "אטלנטיס החדשה" (New Atlantis, 1627). ואם היה מי שלא עמד על חשיבות הבסיס הבייקוני לעבודת החברה המלכותית, הזמינו עמיתיה החשובים מעין מנשר והצהירו בו במפורש שהעמיתים אינם שוקדים על עידוד פילוסופיית טבע מסוימת (שהיה אפשר לראות בה "שפחה" של סיעה דתית מסוימת), אלא רק על איסוף עובדות שמתבסס על מינימליזם תאורטי (או דוקטרינרי). תחת כותרת בייקונית הולמת, "תולדות החברה המלכותית של לונדון" (The History of the Royal Society of London, 1667), סיפר תומס ספראט (Sprat), איש הרוח המבטיח, שהחברה המלכותית אמונה על השיטה הניסויית בגרסתו של בייקון, ש"נטשה לחלוטין את הדוקטרינות" ומחויבת אך ורק לאיסוף "דברים שבעובדה" (matters of fact). מטרתם איננה אפוא "להניח את היסוד לפילוסופיה אנגלית, סקוטית, אירית, אפיפיורית או פרוטסטנטית; אלא לפילוסופיה של האנושות".²⁹ אבל משאמר זאת לא יכול ספראט שלא להשוות בין השיטה של החברה המלכותית ובין השיטה הפייסנית של הכנסייה האנגליקנית בנוסח סיעת הלטיטודינרים: "אף שאינני יכול למקם את שורשי מוסד החברה המלכותית שנים רבות לפנים, זרעי המוסד הזה נזרעו בימי מלכותם של המלך אדוארד השישי והמלכה אליזבת [...]. אפשר להציג אפוא בצדק את הכנסייה האנגלית כאם תפיסת הדעת מהסוג הזה".³⁰

חשיבותן של ההתפתחויות האנגליות הללו היא בתרומתן הרבה למה שכונה "הפרהיסטוריה של האובייקטיביות".³¹ המושג "אובייקטיביות" אמנם עדיין לא נטבע אז, אבל ההשקפה שידע מדעי הוא הצורה העליונה של ידע נטול פניות, ואין הוא מושפע מדעות קדומות ומהעדפות, ראשיתה אצל הפילוסופים הבייקוניים בתקופת הרסטורציה האנגלית. בזכות ניסיונם הקיבוצי בתהפוכות הפוליטיות והדתיות שאירעו באינטר־רגנום, הם היו הפילוסופים היחידים של הטבע שייחסו חשיבות לניטרליות אידאולוגית. ההשלכות הכלליות של עובדה זו לא נעלמו מעיני אנשי הרוח בעידן הנאורות.

חשוב לציין, על כל פנים, שהבייקוניזם המוצהר של העמיתים הראשיים של החברה המלכותית היה במידה רבה רטורי. הרטוריקה הזאת ביקשה לשכנע את בני הזמן שפילוסופיית הטבע של אנשי החברה המלכותית מוצקה ומהימנה, שכן היא מבוססת רק על דברים שבעובדה שליקטו פילוסופים ללא דעה קדומה על הדרך שבה צריכים הדברים להתקיים. בתור אמצעי שכנוע, פעלה רטוריקה זו היטב. אבל בפועל, לעתים קרובות סטו הפילוסופים של הטבע בזמן הרסטורציה באנגליה מן הציווּיים המתודולוגיים של מורה דרכם. סטייה זו ניכרה ביותר במחויבות כמעט גורפת לגרסה זו או אחרת של הפילוסופיה המכניסטית. אפילו באנגליה, שהתיימרה לתמוך בהשקפתו של בייקון, עמדו על היתרונות הפילוסופיים של הקארטזיאניות. מן המתח שנוצר בין שתי גישות אלו צמח מה שכונה לעתים קרובות "הפילוסופיה הניסויית" (experimental philosophy).

לאמִתו של דבר היתה זו גרסה של הפילוסופיה המכניסטית, שהניחה כי תופעות פיזיקליות ניתנות להסבר במונחי התנועות ופעולות הגומלין של חלקיקים בלתי נראים, או גופיפים (corpuscles) כפי שכונו בדרך כלל. עם זאת, היא נבדלה מן הקארטזיאניות בדרך שבה הצדיקה את טענותיה. דקארט ביסס את טענותיו על שרשרת ארוכה של היסקים לוגיים, שהחלה בהנחות הראשוניות, שהיו בעיניו ודאיות, ואילו הפילוסופים האנגלים ניסו ככל יכולתם לבסס את טענותיהם בדרך אמפירית־לכאורה. ברוב המקרים, הראיות האמפיריות־לכאורה שהביאו האנגלים לטענותיהם לא היו אמפיריות כלל ועיקר. תנו דעתכם, למשל, על הטענה הסטנדרטית שחומצות מורכבות מחלקיקים קטנים בלתי־נראים דמויי מחטים. הראיות האמפיריות לטענה זו היו התחושה שחומצות דוקרות את הלשון. האם כך אנחנו מתנסים תמיד בטעמה של חומצה? או שמא סברו כך בויל ובני זמנו מפני שכבר האמינו שפעולת החומצה מבוססת בהכרח על צורת החלקיקים המרכיבים אותה?

במבט לאחור קשה להאמין שהיה מי שחשב שיש לאמונה בפילוסופיה המכניסטית בסיס אמפירי של ממש. קשה אף יותר להאמין שהיה מי שחשב שהטיעונים של דקארט, שנראים לנו בלתי סבירים, יכולים להסביר את פעולות המגנט, את כוח המשיכה, את רגשות האדם והיבטים רבים אחרים בפילוסופיה שלו. כדי להבין את ההשפעה האדירה של הפילוסופיות הללו עלינו לשוב ולהזכיר לעצמנו את הצורך הברור להציע שיטה שתוכל להחליף לחלוטין את השיטה האריסטוטלית שפשטה את הרגל.

אייזק ניוטון — בייקוניאני

זמן רב היה רוברט בויל הפרשן החשוב ביותר של הפילוסופיה הניסויית. בויל קידם, יותר מכל אדם אחר, את האידאל של בייקון — איסוף הנתונים. אף שלא כינס את ממצאיו ב"טבלאות גילוי", עלה בידו להראות לבני זמנו שממצאיו יכולים לתמוך תמיכה אמפירית ב"פילוסופיית הגופיפים" (corpuscular philosophy) — כפי שכינה את גרסתו לפילוסופיה המכניסטית. חיבוריו של בויל לימדו את הפילוסופיה הניסויית של בייקון באמצעות דוגמאות ומילאו תפקיד חשוב בהטלת הספק בדוֹגמוֹת הקארטזיאניות. הוגה דעות חריף פחות ממנו היה טוען, אולי, כי הניסויים שערך במשאבת האוויר, שזה עתה הומצאה, מוכיחים כי הטענה הקארטזיאנית שלא ייתכנו חללים בין החלקיקים היא טענה שגויה. בויל ידע שמגוון התופעות יוצאות הדופן שהיה יכול לעורר בתא של משאבת האוויר הן תוצאה של יציאת מקצת האוויר. אבל הוא ידע גם שנשאר שם אוויר, קל וחומר אור (שלא כמו הקול, האור לא הושפע מפעולת המשאבה), ואולי גם אדים או שיירים קלושים בלתי נראים אחרים. כיוון שהיה נאמן לשיטתו של בייקון, לא טען שהפריך את הקארטזיאניות, ואף לא שביסס את אפשרות קיומו של רִיק. לצורכי הדיון בתוצאות ניסוייו כינה בויל את מצב הדברים בתוך משאבת האוויר vacuum Boylianum, אבל לא העלה טענות כלשהן בדבר משמעותם הכללית יותר של הממצאים. אף על פי כן, הצניעות האינטלקטואלית והאמפיריציזם הזהיר של בויל הטביעו את חותמם.³² מעט־מעט, זמן רב לפני ווֹלטר, התברר שהקארטזיאניות אינה אלא "רומן מחוכם", ואילו בויל הוסיף לבסס הכול על עובדות שאומתו בניסויים.

לא רק לרוברט בויל היתה השפעה עמוקה על ההתפתחות האינטלקטואלית של אייזק ניוטון. תרמה לה גם התקבלותה של תורתו של בייקון באנגליה.³³ אחת התוצאות החשובות ביותר של חינוכו של ניוטון היתה יכולתו לבסס בעבודתו את האפשרות של גופים שונים למשוך זה את זה ממרחק. קארטזיאני היה נאלץ לחפש הסבר מכניסטי, שמבוסס על ההנחה שיש מגע ישיר, או שרשרת של מגעים כאלה, אבל ניוטון יכול פשוט להצביע על כוח המשיכה כעל "עניין שבעובדה" שאין להטיל בו ספק. קל לבסס את כוח המשיכה באמצעות ניסויים (למשל, אפשר להחזיק ספר זה מעל הקרקע ולשמוט אותו). יתר על כן, איש כניוטון היה יכול לנתח אותו ניתוח מתמטי. ניוטון היה מתמטיקאי מוכשר ביותר והיה מסוגל להשוות את הנפילה של גוף כלשהו אל הקרקע לכוח המשיכה הנחוץ להשארת הירח במסלולו. וכך אמר: "השוויתי את הכוח הנחוץ להשארת הירח במסלולו לכוח המשיכה על פני האדמה, ומצאתי שהם קרובים למדי".³⁴ די היה בכך עבור חסיד של בייקון, כמו ניוטון, כדי לבסס את הפיזיקה שלו על ההנחה שכוחות משיכה בין גופים המצויים במרחק זה מזה הם ללא ספק עניינים שבעובדה.³⁵

פילוסוף מכניסטי שקיבל עליו את הדגם הקארטזיאני לא היה יכול לקבל את רעיון הפעולה ממרחק. נוכל לראות זאת בתגובתו של אחד מגדולי הפילוסופים הקונטיננטליים, גוטפריד וילהלם לייבניץ (Leibniz). לייבניץ גרס שניוטון לא הצליח להשלים את ההסבר לתנועת הכוכבים בחיבורו "העקרונות המתמטיים של פילוסופיית הטבע" מפני שלא הציע שום הסבר פיזיקלי להעברתם של כוחות המשיכה, שתיאר אותם תיאור מתמטי, מגוף אחד לגוף אחר. לייבניץ התכוון כמובן להסבר מכניסטי טיפוסי שכרוך בתנועה של זרמי חלקיקים בין הגופים "המושכים", שגורמים בדרך כלשהי לכך שגופים ינועו זה לעברו של זה. ניוטון נשען על המסורת האנגלית הבייקונית כדי לשים קץ להתנגדות הזאת. הוא הבהיר שחיבורו עסק בעניינים שבעובדה, ושלא כמו הפילוסופים המכניסטיים הקארטזיאניים הוא לא השתעשע בהשערות לא־מבוססות:

עדיין לא הצלחתי להסיק מן התופעות את הסיבה לתכונות המשיכה האלה, ואינני בודה השערות. שכן כל דבר שאינו מוסק מן התופעות ייקרא בהכרח השערה; ולהשערות, בין מטפיזיות ובין פיזיקליות, בין כאלה המבוססות על תכונות נסתרות ובין כאלה המבוססות על תכונות מכניות, אין מקום בפילוסופיה ניסויית^.36

בעבודתו של ניוטון אנחנו רואים אפוא את פסגת הבייקוניות האנגלית. ניוטון היה פילוסוף מכני, אבל הוא ריכך את תמונת העולם המכניסטית שלו כשקיבל את עמדתו של בייקון על "דברים שבעובדה" ונמנע מהשערות ומהשקפות לא־מבוססות. לא היה אפשר לתת לדרכה של החברה המלכותית בפילוסופיה של הטבע תוקף רב יותר משנתן לה ניוטון ב"פרינקיפיה מתמטיקה" — חיבור שהכול עדיין סבורים שהוא אחד ההישגים הגדולים ביותר של מחשבת האדם.

עליית הנאורות

ב"מאמר פתיחה" של ה"אנציקלופדיה" (Discours préliminaire de l'encyclopédie, 1751) הודה ז'אן ד'אלמבר (d'Alembert) כי אף שבבריטניה עמדו על גאונותו של ניוטון בתוך זמן קצר, "נדרש מאמץ גדול להביא גם את אירופה להכיר בחיבוריו". אחר כך תיאר ד'אלמבר את צרפת כארץ שעדיין שולטת בה הסכולסטיקה האריסטוטלית, בשעה שניוטון "כבר זנח את הפיזיקה הקארטזיאנית".³⁷ תיאור זה אמנם נכון בדרך כלל, אבל ד'אלמבר ממעיט במידת מחויבותם של הפילוסופים החשובים בשלהי המאה השבע־עשרה בצרפת, כמו בהולנד, לקארטזיאניזם. עד סוף המאה השבע־עשרה היו רוב מובילי הפילוסופיה של הטבע ביבשת אירופה בעלי תפיסה מכניסטית קארטזיאנית, וכיוון שניוטון הִרבה להשתמש בפעולה ממרחק דחו את תפיסותיו החדשות.

השפעתו של דקארט היתה חזקה כל כך עד שפרשן תרבות כמו ווֹלטר ראה צורך ללמד פילוסופים קונטיננטליים בראשית המאה השמונה־עשרה את הפילוסופיה של פרנסיס בייקון, קודם שהיה אפשר לצפות מהם לקבל את גישתו של ניוטון. אין ספק שזו היתה הסיבה שווֹלטר הקדים לדיונו בניוטון ב"מכתבים פילוסופיים" את המכתב "על הצ'נסלור בייקון" (בייקון היה הלורד צ'נסלור של אנגליה בשנים 1621-1618). תחילה כינה ווֹלטר את בייקון "אבי הפילוסופיה הניסויית", ועל השיטה הניסויית אמר שהיא "אוצר חבוי שבייקון שיער את קיומו, ושכל הפילוסופים, שהבטחתו המריצה אותם, התאמצו לחשוף". אך הוא הציג את בייקון גם כמי שהתווה את הדרך לגילוי כוח המשיכה של ניוטון. "מה שהפתיע אותי יותר מכל", כתב, "היה למצוא בספרו, במלים מפורשות, את [חוק] המשיכה החדש שמר ניוטון נחשב לממציאו".³⁸

בייקון בלט גם בתולדות המדע החדש שתיאר ד'אלמבר ב"מאמר הפתיחה" של ה"אנציקלופדיה". מאחר שד'אלמבר נטה לראות בבייקון את "הגדול ביותר, האוניברסלי ביותר והרהוט ביותר מכל הפילוסופים", ציין את איבתו של בייקון לשיטות פילוסופיות ואת שאיפתו לקטלג את "מה שנותר עוד לגלות".³⁹ ה"אנציקלופדיה" עצמה היתה, במובנים רבים, מפעל בייקוניאני; מקבילה טקסטואלית רחבת היקף שתכליתה שותפות בצבירת ידע מן הסוג שהמליץ עליו בייקון; שיתוף פעולה שעמיתי החברה המלכותית הכריזו כי הוא מכלל מטרותיהם. כשסידרו את הערכים ב"אנציקלופדיה" פיתחו דידרו וד'אלמבר "עץ דעת אנציקלופדי" על פי הדגם לחלוקת המדעים ששרטט בייקון בחיבורו "על הבקיאות במדעים וקידומם" (De Dignitate et Augmentis Scientiarum, 1623).⁴⁰

אבל אם בייקון התווה את הדרך קדימה, כך עשה גם דקארט. על אף ביקורתם החריפה על מייסד הפילוסופיה המכניסטית הכירוּ ווֹלטר וד'אלמבר כאחד בחשיבותו, ונתנו לה ביטוי בקיצור תולדות המדע שכתב כל אחד מהם (ווֹלטר ב"מכתבים פילוסופיים" וד'אלמבר ב"מאמר הפתיחה" של ה"אנציקלופדיה"). לדעת ווֹלטר, דקארט "פקח עיני עיוורים" כשלימד אותנו את דרכיו של ההיסק הלוגי. "הוא, שהנחה אותנו אל דרך האמת", כתב, "שווה אולי בערכו למי שהגיע אחריו אל קצה המסלול".⁴¹ גם בעיני ד'אלמבר הנחה דקארט את הפילוסופים לכיוון הנכון. "אפשר לראות בו מנהיג של קושרי קשר שהקדים את כולם והיה לו האומץ להתקומם כנגד כוח עריץ ושרירותי; ועל ידי הכשרת השטח למהפכה מהדהדת הניח את היסוד לממשל צודק ומוצלח יותר, שהוא עצמו לא זכה לראות את כינונו".⁴²

עם זאת, ניוטון הוא שהצליח לשלב בין הגישה הרציונלית, המתמטית של דקארט ובין השיטה הניסויית של בייקון, וכמו שאמר ד'אלמבר, "נתן לפילוסופיה את הצורה שככל הנראה עתידה להיות לה".⁴³ הפילוסופים של הנאורות, כמו הפילוסופים האנגלים שקדמו להם, ראו בגישה הניוטונית שיטה חדשה לעשייה מדעית. ההישגים של "העקרונות המתמטיים של פילוסופיית הטבע" ושל ספרו הגדול השני של ניוטון, "אופטיקה" (Opticks, 1704), בלטו יותר מכל ההישגים האחרים של המהפכה המדעית. ניוטון הצליח אל נכון לשלב את השיטות שבייקון ודקארט רוממו, והראה כיצד ראוי לקדם את הפילוסופיה של הטבע מכאן ואילך. האמונה הרווחת שברבות הימים עתידות להתגלות כל האמיתות מעידה כי בזמן ההוא שררה אופטימיות אמִתית.

השפעתו של ניוטון היתה מכרעת גם בפיזיקה וגם בכימיה כמובן, ובמידה פחותה במדעים הביו־רפואיים^.44 אבל יותר מכול השפיע על "מדעי האדם" החדשים. ניוטון עצמו, אולי שלא במתכוון, תרם למגמה כללית זו. בפִסקה המסיימת את ספרו על טבע האור, "אופטיקה" (Opticks, 1704), שיש הטוענים שהשפעתו על מדע המאה השמונה־עשרה היתה גדולה מהשפעת "פרינקיפיה מתמטיקה", כתב ניוטון: "ואם הפילוסופיה של הטבע על כל חלקיה תגיע לבסוף, בזכות דבקותה בשיטה זו, לכלל שלמות, יורחבו גם גבולות הפילוסופיה של המוסר".⁴⁵ ניוטון היה הוגה בעל רגש דתי עמוק, והוא הוסיף ואמר שחובתנו לאל, "כמו חובת איש לרעהו, תתגלה לעינינו באורו של הטבע". ניוטון הראה למאמינים כמה חשוב לימוד הטבע לגילוי קיומו ותכונותיו של האל; להוגים חילוניים יותר היה קל לדחות את הברק הדתי ולהתמקד באפשרות קיומה של אתיקה נטורליסטית.

ג'ון לוק (Locke) ראה בחיבורו "מסה על שכל האדם" (Essay Concerning Human Understanding, 1690) מעין פעולה של השלטת סדר — ביאור פעולותיה של הרוח האנושית כדי להבין טוב יותר את אמיתוֹת הטבע שחשפו ניוטון ופילוסופים אחרים של הטבע.⁴⁶ דיוויד הרטלי (Hartley), בחיבורו "הרהורים על האדם" (Observations on Man, 1749), הציג גרסה משלו להסבר של ניוטון על השיטה המדעית וטען שאפשר להשתמש בה בתחום המוסר והדת:

דומה כי השיטה הנאותה להתפלסף היא לגלות ולבסס את חוקי הפעולה הכלליים המשפיעים על הנושא הנידון מתוך מבחר מסוים, מוגדר ומאומת כהלכה, של תופעות נבחרות; ואחר כך, באמצעות החוקים האלה להסביר ולנבא את התופעות האחרות. זו שיטת האנליזה והסינתזה שסֶר אייזק ניוטון המליץ עליה ונהג על פיה [...] מבחינת המוסר והדת, חשוב ביותר שהרגשות והתשוקות ינותחו עד לרכיביהם הפשוטים ביותר, על ידי היפוך שלבי ההתלכדות שהביאו להיווצרותם.⁴⁷

התופעה הפסיכולוגית שזה עתה הומשגה, התאגדותם של מושגים זה לזה, היתה בעיני דיוויד יוּם (Hume) "מין משיכה, שבעולם הרוח תוצאות מופלאות לה כמו בעולם הטבע, וגם בו מתגלית היא בצורות רבות ושונות".⁴⁸ כמו הרבה פיזיקאים וכימאים בני דורו קיבל יוּם את דעתו של ניוטון שייתכן שכל תופעות הטבע "תלויות בכוחות מסוימים שבגללם חלקיקי הגופים — מסיבות שעדיין אינן ידועות — נמשכים זה אל זה [...] או נרתעים זה מזה ונסוגים".⁴⁹ גם הניסיון להסביר את התנהגות האדם באמצעות שני עקרונות מנוגדים, אהבה עצמית (self-love; אנחנו היינו אומרים אנוכיות) ותבונה (או שכל ישר), נעשה במידה רבה בהשראת ניוטון. עקרונות אלו היו המקבילות המוסריות למשיכה ולדחייה. כל נטייה מוגזמת לאנוכיות תתמתן אם נגלה בדרך "תבונית" או "ניסויית" שנוכל להגדיל מאוד את סיכויינו לזכות בהנאה ולחמוק מכאב אם נשתף פעולה עם אחרים. בפואמה "מסה על האדם" (Essay on Man, 1733-1734) שאל אלכסנדר פופ (Pope): "היוכל [ניוטון], שחוקיו כובלים את השביט בתנופתו,/ לתאר או לקבוע את תנועתה של מחשבתו?" תשובתו היתה חיובית. אם משתמשים בשיטתו של ניוטון כראוי, היא מגלה כי

שתיים תאומות מושלות בטבע בני אדם

אהבה עצמית תדחוף, והתבונה — היא תרסנם [...]

אהבה עצמית, אֵם כל תנועה, הנפש תעורר

מנגד הגיונה של התבונה הכול שומר

[...]

אהבה עצמית עצמה הופכת שורש הסיבות

למרסניו של האדם, חוקים וממשלות [...]

אהבה עצמית נטשה את נתיבה, זה השגור

מצאה את הפרטי בטובתו של הציבור [...]

והשתיים, תואמות, דוחקות בנפש שתפעל

האחת למענה עצמה, אחת עבור הכלל

כך אלוהים וטבע קְשָׁרוּן עדי עד

ויהיו החברתי ואהבה עצמית — אחד.⁵⁰

דומה שאותם עקרונות מוסר "ניוטוניים" נתנו השראה גם ל"עושר העמים" (Wealth of Nations, 1776) של אדם סמית (Smith) ולתרומות רבות אחרות ל"מדע האדם". אחרי הכול, כמו שציין קונדורסה (Condorcet) בפתח תחזיותיו להתקדמותו העתידית של האדם ב"עידן העשירי",

היסוד היחיד לאמונה במדעי הטבע הוא הרעיון שהחוקים הכלליים המכוונים את תופעות היקום, בין שהם ידועים ובין שאינם ידועים, הם הכרחיים וקבועים. מדוע יהיה עיקרון זה אמִתי כשמדובר בהתפתחות הכישורים האינטלקטואליים והמוסריים של האדם פחות מכפי שהוא כשמדובר בפעולות האחרות של הטבע?⁵¹

ברור למדי שהוגי הנאורות, בהשראת ההצלחה המדהימה של המדע החדש, היו אופטימיים בנוגע לאפשרות לנסח עקרונות אמִתיים וּוַדאיים במדעי החברה והמדינה. בעיני רבים, המדע החדש היה חייב את הצלחתו לשלטונם המשותף של בייקון, דקארט וניוטון. לא המדע עצמו היה ההשראה, אלא השיטה החדשה, שנראתה איתנה ומצליחה כל כך. יתר על כן, הוגים שונים יכולים לתת לשיטה זו פירושים שונים. היו שנקטו יותר מאחרים קו בייקוני מוצהר, והיו שהוסיפו להלל את התבונה ונקטו קו קארטזיאני יותר. על מקצתם אפשר לומר שגישתם היתה ניוטונית אמִתית, ואילו אחרים ביקרו את ניוטון בחריפות אבל נזקקו לכמה מהנחיותיו. ברור, למשל, שיוּם והרטלי כאחד הושפעו מניוטון, אבל הניוטוניזם של יוּם היה חילוני, ונעדרו ממנו הצדדים התאולוגיים שהיו אצל הרטלי. מחשבת הנאורות לא היתה ניוטונית לגמרי, אבל ניוטון — עם בייקון ודקארט — גילם את השיטה המדעית שהיתה אחר כך משפיעה כל כך.

אחת היא איך נתאר את השפעתו של ניוטון על תחומים שחרגו מן המדעים הפיזיקליים — מה שאנחנו מכנים עתה מדעי החברה — אין ספק שהיא מעידה על החשיבות המכרעת שהיו להתפתחויות מדעיות בהתהוותה של מחשבת הנאורות. יש בכך גם כדי לאשר את הטענה שנוסחה לא מכבר, שה"אנגלומניה" של הנאורות לא היתה תנאי מוקדם לעליית ערכה של פילוסופיית הטבע האנגלית אלא תוצאה שלה^.52

אין ספק שהוגי הנאורות הושפעו מאוד מן המהפכה המדעית במאה השבע־עשרה. הם ראו בה תוצאה של שיטה מדעית שבה גישה רציונלית מובהקת נבדקת ומאושרת בניסויים אובייקטיביים וחסרי פניות. אין פלא שהיא היתה בעיניהם, בראש ובראשונה, מורשתם של בייקון, דקארט וניוטון — שלושת ההוגים שהשפיעו ביותר על עיצוב השיטה המדעית החדשה.