המעון של מיס פרגרין לילדים משונים 6 - נבואת השבעה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים 6 - נבואת השבעה
מכר
מאות
עותקים
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים 6 - נבואת השבעה
מכר
מאות
עותקים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים 6 - נבואת השבעה

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: יעל אכמון
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2021
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה, נוער בוגר
  • מספר עמודים: 544 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 9 שעות ו 4 דק'

רנסום ריגס

רנסום ריגס נולד וגדל בפלורידה והיום הוא מתגורר בעירם של הילדים המשונים, לוס אנג'לס. הוא למד קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת דרום קליפורניה ויצר סרטים קצרים שזכו להערכה רבה. תוכלו לקרוא עליו עוד ב-ransomriggs.com

תקציר

ג'ייקוב ונור ניצלו ברגע האחרון ממלכודת קטלנית. הם לא יודעים כיצד הצליחו להימלט, אבל דבר אחד ברור להם: קוֹל חזר, והוא חזק מתמיד. כשסופות משונות של אפר, דם ועצמות מתחילות להופיע, מיס פרגרין והילדים המשונים מבינים שעולמם עומד להיחרב. רק תקווה אחת נותרה – שבעה משונים שהופיעו בנבואה העתיקה יוכלו לעצור יחד את האפוקליפסה. נור היא אחת מהם, אבל מיהם השישה הנותרים? והיכן הם אמורים להיפגש? סדרת המעון של מיס פרגרין מאת רנסום ריגס האמריקני היא מהתופעות הספרותיות המפתיעות בעשור האחרון. ספריה שהו יותר משנה ברשימות רבי–המכר, תורגמו לשפות רבות ונמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם. הספר הראשון בסדרה נבחר לאחד הספרים האהובים על תלמידי התיכון בישראל ועובד לקולנוע. נבואת השִבעה הוא הספר השישי והאחרון.


משבחי הביקורת:
"מותח, מרגש ונפלא. סיפור בלתי נשכח." ג'ון גרין, מחבר אשמת הכוכבים "הסיפור מסופר היטב. ג'ייקוב כובש לב באנושיות וברגישות המכתיבות את התנהגותו." אתר דףדף "ספר נוער שזכה להצלחה מפתיעה אצל קהל המבוגרים." כלכליסט "ספר חובה לאוהבי ספרות נוער ופנטזיה אפלה." הספרייה הפנטסטית

פרק ראשון

פרק ראשון

למשך זמן רב לא היה דבר מלבד חשכה וקול רעם במרחק, ותחושה כללית של נפילה. מעבר לזה אין לי עצמיות, אין לי שם. אין לי זיכרון. אני מודע במעומעם לכך שפעם היו לי הדברים האלה, אבל הם אינם עוד, ואני כמעט שום דבר. פוטון יחיד של אור דועך החג סביב רִיק רעבתני.

זה לא ייקח הרבה זמן.

אני חושש שאיבדתי את הנשמה שלי, אבל לא מצליח להיזכר איך. אני זוכר רק פרצֵי רעמים איטיים וגועשים, ובהם הברות השם שלי, היה אשר היה, הולך ומתמרח עד שאינו ניתן לזיהוי. רק זה, והחשכה, במשך זמן ממושך, עד שצליל נוסף מצטרף לרעם: רוח. ואז גם גשם. רוח, ורעמים, וגשם, ונפילה.

משהו הולך ומתגבש, תחושה אחר תחושה. אני מתרומם מהתעלה, נמלט מהרִיק. הפוטון היחיד שלי הופך למקבץ מבזיק.

אני מרגיש משהו מחוספס כנגד הפנים. אני שומע חריקת חבלים. טפיחה של משהו שמצליף ברוח. אולי אני על סירה. לכוד בקרביים החשוכים של ספינה שמיטלטלת בסערה.

עין אחת ממצמצת ונפקחת. צורות מתחבטות במעומעם מעליי. שורה של מטוטלות מתנדנדות. שעונים מתוחים מדי, לא מסונכרנים, נאנקים, גלגלי השיניים על סף שבירה.

אני ממצמץ, והמטוטלות הופכות לגופים שמשתלשלים מחבלים על גרדום, כולם מתפתלים ובועטים.

אני מצליח לסובב את הראש. צורות מטושטשות מתחילות להתחדד. בד ירוק מחוספס כנגד הפנים שלי. מעליי, הגופים המתקְתְקים הפכו לשורת צמחים התלויים מקורת גג בסלסילות קש חורקות, מיטלטלים ברוח סערה. מאחוריהם, מסך של רשת חרקים רועד ונחבט ברוח.

אני שוכב על מרפסת. על רצפה ירוקה מחוספסת של מרפסת.

אני מכיר את המרפסת הזאת

אני מכיר את הרצפה הזאת

רחוק יותר, מדשאה תחת גשם מצליף, ובסופה חומה כהה של עצי דקל קדים ברוח.

אני מכיר את המדשאה הזאת

אני מכיר את עצי הדקל האלה

כמה זמן אני כאן? כמה שנים?

הזמן שוב מעולל תעלולים

אני מנסה להזיז את הגוף, אבל רק הראש שלי מסתובב. עיניי מבזיקות אל שולחן קלפים ושני כיסאות מתקפלים. פתאום אני משוכנע שאילו הייתי מצליח לשכנע את הגוף שלי לקום, הייתי מוצא על השולחן משקפי קריאה. משחק מונופול שננטש באמצע. ספל קפה שעדיין חם, מעלה אדים.

מישהו היה כאן ממש עכשיו. מילים נאמרו ממש עכשיו. הן עדיין תלויות באוויר וחוזרות אליי כהדים.

"איזה ציפור?"

קול של ילד. הקול שלי.

"נץ גדול שעישן מקטרת." הפעם קול צרוד בעל מבטא. קול של איש זקן.

"אתה חושב שאני טיפש?" שאל הילד.

"בחיים לא הייתי חושב עליך דבר כזה."

ושוב הילד: "אבל למה המפלצות רצו לפגוע בכם?"

קול גרירה כשהזקן דוחף את הכיסא שלו לאחור וקם. הוא הולך להביא משהו שהוא רוצה להראות לי, ככה הוא אומר. תמונות.

לפני כמה זמן זה היה

דקה

שעה

אני חייב לקום אחרת הוא ידאג. הוא יחשוב שאני מנסה לעשות לו טריק, והוא לא אוהב טריקים. פעם אחת הסתתרתי ביער כמשחק, וכשלא הצליח למצוא אותי הוא נעשה אדום מרוב כעס וצעק מילים לא יפות. אחר כך הוא אמר שזה מפני שפחד, אבל הוא לא הצליח לומר לי מה הפחיד אותו.

גשם יורד בשצף קצף. הסערה הזאת היא דבר חי, זועם, וכבר קרעה חתך ברשת, שמתבדרת כמו דגל בסופה.

משהו לא בסדר איתי

אני מתרומם על מרפק אחד, אבל לא מסוגל ליותר מזה. אני מבחין בסימן שחור משונה על הרצפה. קו שרוף שמתמשך סביבי במִתאר הגוף שלי.

אני מנסה להתרומם לישיבה. כתמים שחורים מרצדים לי מול העיניים.

ואז קול התרסקות עצום. מסביב הכול לובן מסנוור.

כל כך בוהק כל כך קרוב כל כך עז

זה נשמע כמו פיצוץ, אבל לא. זה ברק שפגע ממש מחוץ לבית, קרוב כל כך שהבזק האור ונפץ הרעם התרחשו בו־זמנית.

ועכשיו אני יושב זקוף בלב הולם בכוח. אני מרים יד רועדת מול עיניי.

כף היד נראית מוזר. היא גדולה מדי. האצבעות ארוכות מדי. יש שיער שחור בין מפרקי האצבעות.

איפה הילד אני לא הילד? אני לא אוהב טריקים

קווים אדומים מכאיבים מקיפים את מפרק היד.

אזיקים מחוברים למעקה המרפסת בסערה

אני רואה את החלק העליון של השולחן, והוא ריק.

אין שם ספל קפה. אין שם משקפיים.

הוא לא יחזור

אבל אז, באופן בלתי אפשרי, הוא כן חוזר. הוא שם, בחוץ, על גבול היער. סבא שלי. צועד בעשב הגבוה, גב כפוף כנגד הרוח, מעיל הגשם הצהוב שלו בולט על רקע עצי הדקל הכהים, הברדס משוך נמוך להגן על העיניים מהגשם הצורב.

מה הוא עושה בחוץ למה הוא לא נכנס

הוא עוצר. מסתכל על משהו בעשב הגבוה מדי.

אני מרים יד. קורא בשמו.

הגב שלו מתיישר, ורק אז אני קולט: הוא לא נראה כמו שצריך. הגוף שלו רזה מדי. ההליכה שלו חלקה מדי לאיש זקן עם דלקת מפרקים בירכיים.

כי זה לא הוא

הוא רץ לעברי, לעבר הבית, אל הרשת הקרועה המתבדרת ברוח.

לא הסערה עשתה את זה

איזה מין מפלצות?

איומות, עם גב כפוף ועור רקוב ועיניים שחורות

אני מצליח לקום בזמן שהוא פותח בכוח את דלת הרשת וממלא את הסף.

"מי אתה?" הוא שואל.

הקול שלו חסר הטעמה, מתוח. הוא מסיר מראשו את הברדס של מעיל הגשם. זה איש בגיל העמידה עם סנטר חד שזקן ג'ינג'י מטופח מדגיש, והעיניים שלו מוסתרות מאחורי משקפי שמש.

כל כך משונה להימצא בנוכחות אדם אחר ולעמוד על הרגליים, שאני בקושי קולט כמה מוזר שהוא מרכיב משקפי שמש בסערה.

אני עונה אוטומטית.

"יָקוֹבּ," אני אומר, אבל צליל השם נשמע לי לא נכון.

"אני המתווך," הוא אומר, אבל אני יודע שזה שקר. "באתי לחסום את החלונות נגד הסערה."

"קצת מאוחר מדי לזה," אני אומר.

הוא נכנס לאט, כמו מישהו שמתקרב אל חיה לחוצה. דלת הרשת נסגרת ברחש. הוא מעיף מבט בסימן החריכה על הרצפה, ואז הפנים הצוננות שלו חוזרות אליי.

"אתה הוא," הוא אומר. האצבעות שלו מרפרפות על שולחן הקלפים בעודו מתקרב אליי בנעליים שחורות כבדות. "ג'ייקוב פורטמן."

השם שלי. השם האמיתי שלי. משהו עולה ומבעבע מהתעלה, מהחשכה.

פֶּה נורא שנוצר מעננים מתערבלים ואמר את שמי ברעם

נערה שחורת שיער ויפהפייה לצידי צורחת

"אני חושב שהכרת חבר שלי," האיש אומר. יש משהו ארסי בחיוך שלו. "היו לו הרבה שמות, אבל אתה הכרת אותו כדוקטור גולן."

פֶה־עננים נורא

אישה מתפתלת בעשב

התמונות מציפות את המוח שלי בעוצמה פתאומית בוטה. אני גורר רגליים לאחור עד שהגב שלי נוגע בדלת ההזזה שעשויה זכוכית. האיש מוציא משהו מכיסו בעודו מתקרב. קופסה שחורה קטנה עם ניבי מתכת.

"תסתובב," הוא פוקד עליי.

פתאום אני מודע לכך שהמצב ממש מסוכן, שעליי להגן על עצמי. אז אני מעמיד פני צייתן, מרים ידיים כאילו להיכנע, וכשהוא מתקרב מוריד אגרופים על הפרצוף שלו.

הוא צועק, ומשקפי השמש שלו מועפים מפניו. העיניים מאחוריהם הן ביצים חלקות וזוהרות ששקועות בגולגולת שלו, והן אומרות רצח. נשמע קול הצלפה רם, וקשתות של אור כחול מתמשכות בין הניבים של הקופסה השחורה שלו.

הוא מסתער עליי.

אני מרגיש זעזוע, צריבה, כשהוא מחשמל אותי מבעד לחולצה. אני מוטח לאחור בדלת הזכוכית. איכשהו היא לא מתנפצת.

הוא מעליי. אני שומע את יבבת הטייזר הנטען מחדש. אני מנסה להעיף אותו מעליי אבל גם אני עדיין נטען, עדיין חלש. כאב מצליף מבעד לכתף שלי, לראש.

אבל אז הוא מתעוות ופולט צרחה וגופו רפה, ואני מרגיש משהו חמים זולג במורד הצוואר שלי.

אני מדמם (אני מדמם?)

האיש אוחז במשהו וכושל הלאה ממני. לדבר שהוא אוחז יש ידית פליז, והוא מבצבץ חמישה־עשר סנטימטרים מהצוואר שלו.

ועכשיו יש מאחוריו חשכה חדשה ומשונה, צל חי, ומתוכו מבזיקה יד שמניפה את המאפרה הכבדה של סבא שלי וחובטת בה בראשו של האיש.

הוא נאנק וקורס. נערה יוצאת מתוך הצל.

ה־נערה — זאת מקודם — שיער שחור ארוך, סבוך ורטוב מגשם, מעיל שחור ארוך מלוכלך באדמה. עיניים שחורות עמוקות פעורות ומלאות פחד בוחנות את פניי, והזיהוי מבזיק בהן. ואף שלא כל החלקים צפו ועלו בי, ואף שהמחשבות שלי מתרוצצות, אני יודע שמה שקורה כאן הוא נס: שאנחנו בחיים, ואנחנו כאן, ולא במקום האחר.

אלוהים

זוועות שבקושי יכולתי לנקוב בשמן

הנערה איתי על הרצפה עכשיו, כורעת, מחבקת אותי. הזרועות שלי נתלות סביב צווארה כמו גלגל הצלה. הגוף שלי קפוא, ואני מרגיש גם בה רועדת בעודנו נאחזים זה בזה.

בלי להרפות מאחיזתה היא אומרת את שמי. חוזרת עליו שוב ושוב, ועם כל חזרה העכשיו צובר קצת יותר משקל, נעשה קצת יותר ממשי.

"ג'ייקוב, ג'ייקוב. אתה זוכר אותי?"

האיש על הרצפה נאנח. עצמות האלומיניום של רשת המרפסת נאנקות, וכך גם הסערה, מזג האוויר הזועם שנראה שהבאנו איתנו מהמקום האחר.

ואני מתחיל להיזכר.

"נור," אני אומר. "נור. את נור."

 

בבת אחת הכול חזר אליי. אנחנו שרדנו. הצלחנו להימלט מהלולאה הקורסת של וי. ועכשיו נמצאנו בפלורידה, על הדשא הסינתטי הירוק של המרפסת של סבא שלי, בהווה.

הלם. אני חושב שעדיין הייתי בהלם.

הצטופפנו יחד על הרצפה, נאחזים זה בזה בעוד הסערה משתוללת, עד שהרעידות המטלטלות את גופינו התחילו לדעוך. האיש במעיל הגשם הצהוב שכב בלי לזוז, מלבד חזהו שעלה וירד יותר ויותר לאט. דם נספג בדשא הסינתטי סביבו בשלולית דביקה. ידית הפליז של כלי הנשק שבאמצעותו נור דקרה אותו בצבץ מהצוואר שלו.

"זה היה סכין המכתבים של סבא שלי," אמרתי. "וזה היה הבית שלו."

"סבא שלך." היא ניתקה ממני רק במידה מספיקה להסתכל עליי. "שגר בפלורידה?"

הנהנתי. רעם הרעים וטלטל את הקירות. נור הסתכלה סביב ונענעה בראשה בפקפוק. לא יכול להיות שזה אמיתי. ידעתי בדיוק איך היא מרגישה.

"איך?" היא שאלה.

החוויתי בידי אל קו המתאר החרוך על הרצפה. "התעוררתי שם. אין לי מושג כמה זמן הייתי מעולף. או אפילו איזה יום היום."

נור שפשפה את העיניים. "הראש שלי מטושטש לגמרי. הכול מעורבב."

"מה הדבר האחרון שאת זוכרת?"

המצח שלה התקמט בריכוז. "הלכנו לדירה הישנה שלי. ואז נסענו במכונית..." היא דיברה לאט, כאילו נזכרת בחלום. "והיינו בלולאה... מצאנו את הלולאה של וי! וברחנו מסערה. לא, מטורנדו."

"שני טורנדו, לא?"

"ואז מצאנו אותה! נכון? אנחנו מצאנו אותה!" ידיה אחזו בשלי ולחצו בכוח. "ואז..."

הידיים שלה רפו, ופניה נעשו חסרות הבעה. שפתיה נפשקו אבל אף מילה לא יצאה מביניהן. הזוועות התחילו לחזור, התנפצו עליה.

וגם עליי.

מורנאו. משתופף עם סכין ביד מעל וי השוכבת בעשב. זרועו מונפת בניצחון בעודו רץ לעבר הסערה הגועשת.

חום הציף את החזה שלי, ולרגע לא הייתי מסוגל לנשום. נור טמנה את פניה בין הברכיים והתחילה להתנודד קדימה ואחורה. "אלוהים," נאנקה. "אלוהים, אלוהים, אלוהים." חשבתי שהיא עלולה להתפרק לנגד עיניי או לעלות באש או לשאוב את כל האור מהחדר.

אבל אחרי רגע ראשה התרומם בבת אחת. "איך אנחנו בחיים?"

רעד לא רצוני טלטל אותי.

אולי אנחנו מתים.

מי יודע, אולי הלולאה הקורסת של וי מחצה אותנו בדיוק כפי שקול התכוון שיקרה. נדמה שנור היא הראיה המוצקה היחידה לכך שמה שאני חווה כרגע הוא יותר מאשר בור זיכרונות, פרץ זיקוקים אחרון של מוח גוסס.

לא — גירשתי את המחשבה מראשי — אנחנו כאן, ואנחנו בחיים.

"היא חילצה אותנו איכשהו," אמרתי. "הביאה אותנו לכאן."

"דרך איזושהי יציאת חירום. כפתור מפלט." נור הנהנה ופכרה ידיים. "זה ההסבר האפשרי היחיד."

אל הבית של סבא שלי — הבית של המורה שלה, הבוס שלה. הוא הדריך אותה, עבד לצידה. היה בזה היגיון. אבל לא הייתה כאן לולאה. אז איך היא עשתה את זה?

"אם היא חילצה אותנו," אמרה נור, "אולי היא חילצה גם את עצמה." הייתה תקווה בקולה, אבל היה בתקווה הזו משהו מוטרף, על סף תהום. "אולי היא כאן. ואולי היא עדיין..."

היא לא הייתה מסוגלת לומר את זה. בחיים.

"הוא לקח את הלב שלה," אמרתי בשקט.

"אפשר לחיות בלי לב. לפחות לזמן קצר," היא נופפה בידה. היד רעדה.

רק הרגע השבנו לעצמנו אחיזה במציאות, וכבר היא התחילה לאבד אותה שוב.

"בוא, בוא, אנחנו חייבים לבדוק," היא אמרה, וכבר קמה, המילים נורות כמו צרורות. "אם יש איזשהו סיכוי, אנחנו חייבים..."

"חכי רגע, אנחנו לא יודעים מה..."

יש שם, התכוונתי לומר. אורב לנו.

אבל היא כבר רצה אל תוך הבית החשוך.

 

השענתי יד על הקיר וקמתי מתנודד לעמידה. נור התפרקה, ולא יכולתי להניח לה לצאת מטווח ראייה. היא אוששה את עצמה בתקוות השווא שאולי וי בחיים, השתמשה בה כדי להדוף את הייאוש שאיים למחוץ אותה. אבל חששתי שהיא רק תימחץ כפליים ככה, כשיגיע רגע האכזבה הבלתי נמנע. ולא יכולתי להניח לנור פרדש להישבר.

אם מורנאו הצליח במשימתו המתועבת, אם מה שראיתי מתגבש בטורנדו היה אמיתי — הפנים של קול בעננים המתערבלים, קולו מפלח את חלל האוויר — אם הוא באמת חזר, הרי שהתחזיות המבעיתות ביותר של הנבואה התחילו להתממש. כלומר כל משונזיה עומדת להיקבר. אלוהים יודע לְמה קול יהיה מסוגל עכשיו, אחרי שבלע את תכולתו של אחד הכדים רבי־העוצמה ביותר בספריית הנשמות, ואז נמחץ תחתיה כשהיא קרסה, ואז חזר לחיים.

נולד מחדש.

הפכתי למוות, משמיד העולמות.

עד כמה שזה היה או יהיה גרוע, דבר אחד ידעתי: העולם זקוק לנור פרדש. היא אחת מהשבעה. אחת המשונים שבואם נחזה, שיוכלו לשחרר את משונזיה — מקול? — שיוכלו לחתום את הדלת — אל מה? לגיהינום? — ועד כמה שזה נשמע משונה, זה לא היה משונה יותר מהחלקים בנבואת המבשר שכבר התגשמו. כבר לא הטלתי בזה ספק. גם לא במראה עיניי.

זה לא היה חלום, וגם לא הדמיון של מוח גוסס. השתכנעתי בזה עוד יותר כשמעדתי על המסילה של דלת ההזזה בסלון. הבית נראה בדיוק כפי שהחברים שלי ואני השארנו אותו בפעם האחרונה שהיינו כאן, לפני כמה שבועות: מסודר בחיפזון וריק ברובו, הספרים שאבא שלי לא זרק מסודרים שוב על המדפים, האשפה שהייתה זרועה על הרצפה ממלאת שקיות אשפה שחורות. האוויר עומד ומחניק.

נור התרוצצה מפינה לפינה בחיפוש אחר וי. היא משכה מַעטֵה אבק מאחת הספות והתכופפה מעבר למשענת כדי להציץ מאחוריה. הדבקתי אותה ליד החלון — התחלתי לומר, "נור, חכי" — אבל קול רעם קטע אותי והקפיץ את שנינו. הסתכלנו החוצה מבעד לזגוגית המטושטשת מגשם. החצר הייתה זרועה אשפה. הבתים מעבר לדרך ללא מוצא היו מוגפים וחשוכים. שכונה מתה.

ועדיין.

"לרשף ההוא בטח יש חברים," אמרתי. "הם עלולים להגיע בכל רגע."

"שיגיעו." עיניה היו רסיסי קרח. "אני לא עוזבת עד שנחפש בכל חדר בבית הזה. בכל ארון מטאטאים."

הנהנתי. "גם אני."

לא היה אף אחד בחדר השינה. אף אחד מתחת למיטה. הרגשתי מטופש לרדת על ארבע ולהסתכל, כמו ילדים שמחפשים מפלצת מתחת למיטה, אבל בכל זאת עשיתי את זה. סימן מלבני נטבע בשטיח, היכן שסבא שלי החזיק את קופסת הסיגרים הישנה שלו, זאת שמצאתי אחרי מותו, מלאה תמונות ששינו לתמיד את מסלול חיי. אבל וי לא הייתה שם, לא מתה ולא חיה. לא בארון. לא בחדר האמבטיה, היכן שנור הסיטה בבת אחת את הווילון ומצאה רק סבון מצומק.

לא היה דבר בחדר האורחים, מלבד ערימת קופסאות קרטון לא משומשות, וכתמי עובש משחירים על השטיח. הרגשתי בייאוש של נור הולך ומתעצם. עד שהגענו לחניה היא כבר התחילה לקרוא בשמה של וי, וזה הרג אותי, הלב שלי התפקע. הדלקתי את האור.

עינינו סרקו את ערבוביית הגרוטאות הזרוקות ופרויקטים שונים של שיפוץ שסבא שלי לא סיים מעולם: שני סולמות, בכל אחד חסר שלב. טלוויזיה ישנה ומגושמת עם מסך סדוק. סלילי תיל וחבל. שולחן העבודה של סבא שלי, ועליו ערימות של כלי עבודה ושל ירחוני נגרות. ראיתי את רוחות הרפאים שלי ושלו שם, יושבות כתף אל כתף בכתם האור של מנורה עם צוואר גמיש, מותחות חוט אדום בסיכות על פני מפה. והילד חושב שזה רק משחק, סיפור.

השינויים בעוצמת הסערה הכו בדלת החניה והחזירו אותי בבת אחת להווה. ראיתי את ארון הנשק של סבא שלי, הדבר היחיד בחניה שהיה גדול דיו להסתיר אדם. נור הייתה הראשונה לזוז, הגיעה לשם לפניי ומשכה בכוח בידיות. הדלתות נפתחו כדי שני סנטימטרים ועצרו מכוח שרשרת מתוחה. מישהו, כמעט בוודאות אבא שלי, נעל את הארון בשרשרת ומנעול. מבעד לפתח ראינו שורה של קני רובים משומנים. כלי הנשק שאולי היו מצילים את סבא שלי, אלמלא לקחתי את המפתח.

הראש של נור נרתע בהפתעה, והיא הסתובבה בלי לומר מילה ורצה אל תוך הבית. רדפתי אחריה עד המשרד של סבא שלי, החדר היחיד בבית שעדיין לא חיפשנו בו. החדר שבו אוליב רקעה ברגליה ומצאה אזור שנשמע חלול, וכשגלגלה את השטיח גילתה את הדלת הקבועה ברצפה ואת הבונקר שמתחתיה. בונקר שסביר להניח שווי ידעה על קיומו — אולי אפילו ידעה את קוד הכניסה.

ניסיתי לומר את זה לנור, לצעוק מעל שאגת הסערה המתעצמת וצעקותיה של נור עצמה — את כאן? מאמא, איפה את? — אבל היא לא שמעה אותי ולא הסתכלה. היא דחפה הצידה את שולחן העבודה הריק של אייב ורצה לפתוח בחבטה את דלת הארון הקטן. לכן הרמתי ידיים והסטתי את השטיח הכבד בעצמי. ניסיתי להיזכר היכן נמצאת הדלת עם הצירים, אבל מרוב לחץ לא הצלחתי למצוא אותה.

וי לא הייתה בחדר. החלטתי שהיא לא תהיה גם בבונקר. לא יכולתי לדמיין אותה בורחת לכאן ומוצאת מחסה בבונקר בלעדינו. ולכן כשנור יצאה בריצה מהחדר, קמתי ורצתי אחריה.

מצאתי אותה עומדת כמו פסל במרכז הסלון, נושמת בכבדות אך ממוקדת. היא סימנה לי להתקרב.

"מה אם כולנו עברנו יחד?" היא אמרה בשקט, ועיניה נעוצות בנקודה בחלל בקצה החדר. "אז נמצאנו באותו מרחק אחד מהשני כמו במרפסת של וי." היא הרימה את זרועה. "הנה. שם אני התעוררתי." היא הצביעה על הפינה שבה ניצב כיסא הנדנדה הבלוי של סבא שלי. על הרצפה לצידו היה קו מתאר חרוך בערך בצורה של נור. "ואתה התעוררת שם." היא הצביעה מבעד לדלת אל המרפסת הסגורה ברשת, היכן שקו המתאר החרוך שלי הלך ונעלם תחת השלולית המתרחבת של דם הרשף. "זה בדיוק המרחק שהיה בינינו במרפסת של וי. אתה היית כבול באזיקים למעקה שם, ואני הייתי כאן."

ניצוץ של משהו התעורר בי. "וי שכבה בעשב בחוץ."

שנינו נשאנו מבט בו־זמנית, ועינינו הבזיקו אל מסך הרשת המתבדר של המרפסת, אל החצר המוזנחת, אל העשב הגבוה בפאתי היער, שם עצר האיש במעיל הגשם הצהוב והסתכל למטה.

"שם," לחשתי.

גופינו השתחררו מקיפאונם. רצנו יחד החוצה אל לב הסערה.

 

 

רנסום ריגס

רנסום ריגס נולד וגדל בפלורידה והיום הוא מתגורר בעירם של הילדים המשונים, לוס אנג'לס. הוא למד קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת דרום קליפורניה ויצר סרטים קצרים שזכו להערכה רבה. תוכלו לקרוא עליו עוד ב-ransomriggs.com

עוד על הספר

  • תרגום: יעל אכמון
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2021
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה, נוער בוגר
  • מספר עמודים: 544 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 9 שעות ו 4 דק'
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים 6 - נבואת השבעה רנסום ריגס

פרק ראשון

למשך זמן רב לא היה דבר מלבד חשכה וקול רעם במרחק, ותחושה כללית של נפילה. מעבר לזה אין לי עצמיות, אין לי שם. אין לי זיכרון. אני מודע במעומעם לכך שפעם היו לי הדברים האלה, אבל הם אינם עוד, ואני כמעט שום דבר. פוטון יחיד של אור דועך החג סביב רִיק רעבתני.

זה לא ייקח הרבה זמן.

אני חושש שאיבדתי את הנשמה שלי, אבל לא מצליח להיזכר איך. אני זוכר רק פרצֵי רעמים איטיים וגועשים, ובהם הברות השם שלי, היה אשר היה, הולך ומתמרח עד שאינו ניתן לזיהוי. רק זה, והחשכה, במשך זמן ממושך, עד שצליל נוסף מצטרף לרעם: רוח. ואז גם גשם. רוח, ורעמים, וגשם, ונפילה.

משהו הולך ומתגבש, תחושה אחר תחושה. אני מתרומם מהתעלה, נמלט מהרִיק. הפוטון היחיד שלי הופך למקבץ מבזיק.

אני מרגיש משהו מחוספס כנגד הפנים. אני שומע חריקת חבלים. טפיחה של משהו שמצליף ברוח. אולי אני על סירה. לכוד בקרביים החשוכים של ספינה שמיטלטלת בסערה.

עין אחת ממצמצת ונפקחת. צורות מתחבטות במעומעם מעליי. שורה של מטוטלות מתנדנדות. שעונים מתוחים מדי, לא מסונכרנים, נאנקים, גלגלי השיניים על סף שבירה.

אני ממצמץ, והמטוטלות הופכות לגופים שמשתלשלים מחבלים על גרדום, כולם מתפתלים ובועטים.

אני מצליח לסובב את הראש. צורות מטושטשות מתחילות להתחדד. בד ירוק מחוספס כנגד הפנים שלי. מעליי, הגופים המתקְתְקים הפכו לשורת צמחים התלויים מקורת גג בסלסילות קש חורקות, מיטלטלים ברוח סערה. מאחוריהם, מסך של רשת חרקים רועד ונחבט ברוח.

אני שוכב על מרפסת. על רצפה ירוקה מחוספסת של מרפסת.

אני מכיר את המרפסת הזאת

אני מכיר את הרצפה הזאת

רחוק יותר, מדשאה תחת גשם מצליף, ובסופה חומה כהה של עצי דקל קדים ברוח.

אני מכיר את המדשאה הזאת

אני מכיר את עצי הדקל האלה

כמה זמן אני כאן? כמה שנים?

הזמן שוב מעולל תעלולים

אני מנסה להזיז את הגוף, אבל רק הראש שלי מסתובב. עיניי מבזיקות אל שולחן קלפים ושני כיסאות מתקפלים. פתאום אני משוכנע שאילו הייתי מצליח לשכנע את הגוף שלי לקום, הייתי מוצא על השולחן משקפי קריאה. משחק מונופול שננטש באמצע. ספל קפה שעדיין חם, מעלה אדים.

מישהו היה כאן ממש עכשיו. מילים נאמרו ממש עכשיו. הן עדיין תלויות באוויר וחוזרות אליי כהדים.

"איזה ציפור?"

קול של ילד. הקול שלי.

"נץ גדול שעישן מקטרת." הפעם קול צרוד בעל מבטא. קול של איש זקן.

"אתה חושב שאני טיפש?" שאל הילד.

"בחיים לא הייתי חושב עליך דבר כזה."

ושוב הילד: "אבל למה המפלצות רצו לפגוע בכם?"

קול גרירה כשהזקן דוחף את הכיסא שלו לאחור וקם. הוא הולך להביא משהו שהוא רוצה להראות לי, ככה הוא אומר. תמונות.

לפני כמה זמן זה היה

דקה

שעה

אני חייב לקום אחרת הוא ידאג. הוא יחשוב שאני מנסה לעשות לו טריק, והוא לא אוהב טריקים. פעם אחת הסתתרתי ביער כמשחק, וכשלא הצליח למצוא אותי הוא נעשה אדום מרוב כעס וצעק מילים לא יפות. אחר כך הוא אמר שזה מפני שפחד, אבל הוא לא הצליח לומר לי מה הפחיד אותו.

גשם יורד בשצף קצף. הסערה הזאת היא דבר חי, זועם, וכבר קרעה חתך ברשת, שמתבדרת כמו דגל בסופה.

משהו לא בסדר איתי

אני מתרומם על מרפק אחד, אבל לא מסוגל ליותר מזה. אני מבחין בסימן שחור משונה על הרצפה. קו שרוף שמתמשך סביבי במִתאר הגוף שלי.

אני מנסה להתרומם לישיבה. כתמים שחורים מרצדים לי מול העיניים.

ואז קול התרסקות עצום. מסביב הכול לובן מסנוור.

כל כך בוהק כל כך קרוב כל כך עז

זה נשמע כמו פיצוץ, אבל לא. זה ברק שפגע ממש מחוץ לבית, קרוב כל כך שהבזק האור ונפץ הרעם התרחשו בו־זמנית.

ועכשיו אני יושב זקוף בלב הולם בכוח. אני מרים יד רועדת מול עיניי.

כף היד נראית מוזר. היא גדולה מדי. האצבעות ארוכות מדי. יש שיער שחור בין מפרקי האצבעות.

איפה הילד אני לא הילד? אני לא אוהב טריקים

קווים אדומים מכאיבים מקיפים את מפרק היד.

אזיקים מחוברים למעקה המרפסת בסערה

אני רואה את החלק העליון של השולחן, והוא ריק.

אין שם ספל קפה. אין שם משקפיים.

הוא לא יחזור

אבל אז, באופן בלתי אפשרי, הוא כן חוזר. הוא שם, בחוץ, על גבול היער. סבא שלי. צועד בעשב הגבוה, גב כפוף כנגד הרוח, מעיל הגשם הצהוב שלו בולט על רקע עצי הדקל הכהים, הברדס משוך נמוך להגן על העיניים מהגשם הצורב.

מה הוא עושה בחוץ למה הוא לא נכנס

הוא עוצר. מסתכל על משהו בעשב הגבוה מדי.

אני מרים יד. קורא בשמו.

הגב שלו מתיישר, ורק אז אני קולט: הוא לא נראה כמו שצריך. הגוף שלו רזה מדי. ההליכה שלו חלקה מדי לאיש זקן עם דלקת מפרקים בירכיים.

כי זה לא הוא

הוא רץ לעברי, לעבר הבית, אל הרשת הקרועה המתבדרת ברוח.

לא הסערה עשתה את זה

איזה מין מפלצות?

איומות, עם גב כפוף ועור רקוב ועיניים שחורות

אני מצליח לקום בזמן שהוא פותח בכוח את דלת הרשת וממלא את הסף.

"מי אתה?" הוא שואל.

הקול שלו חסר הטעמה, מתוח. הוא מסיר מראשו את הברדס של מעיל הגשם. זה איש בגיל העמידה עם סנטר חד שזקן ג'ינג'י מטופח מדגיש, והעיניים שלו מוסתרות מאחורי משקפי שמש.

כל כך משונה להימצא בנוכחות אדם אחר ולעמוד על הרגליים, שאני בקושי קולט כמה מוזר שהוא מרכיב משקפי שמש בסערה.

אני עונה אוטומטית.

"יָקוֹבּ," אני אומר, אבל צליל השם נשמע לי לא נכון.

"אני המתווך," הוא אומר, אבל אני יודע שזה שקר. "באתי לחסום את החלונות נגד הסערה."

"קצת מאוחר מדי לזה," אני אומר.

הוא נכנס לאט, כמו מישהו שמתקרב אל חיה לחוצה. דלת הרשת נסגרת ברחש. הוא מעיף מבט בסימן החריכה על הרצפה, ואז הפנים הצוננות שלו חוזרות אליי.

"אתה הוא," הוא אומר. האצבעות שלו מרפרפות על שולחן הקלפים בעודו מתקרב אליי בנעליים שחורות כבדות. "ג'ייקוב פורטמן."

השם שלי. השם האמיתי שלי. משהו עולה ומבעבע מהתעלה, מהחשכה.

פֶּה נורא שנוצר מעננים מתערבלים ואמר את שמי ברעם

נערה שחורת שיער ויפהפייה לצידי צורחת

"אני חושב שהכרת חבר שלי," האיש אומר. יש משהו ארסי בחיוך שלו. "היו לו הרבה שמות, אבל אתה הכרת אותו כדוקטור גולן."

פֶה־עננים נורא

אישה מתפתלת בעשב

התמונות מציפות את המוח שלי בעוצמה פתאומית בוטה. אני גורר רגליים לאחור עד שהגב שלי נוגע בדלת ההזזה שעשויה זכוכית. האיש מוציא משהו מכיסו בעודו מתקרב. קופסה שחורה קטנה עם ניבי מתכת.

"תסתובב," הוא פוקד עליי.

פתאום אני מודע לכך שהמצב ממש מסוכן, שעליי להגן על עצמי. אז אני מעמיד פני צייתן, מרים ידיים כאילו להיכנע, וכשהוא מתקרב מוריד אגרופים על הפרצוף שלו.

הוא צועק, ומשקפי השמש שלו מועפים מפניו. העיניים מאחוריהם הן ביצים חלקות וזוהרות ששקועות בגולגולת שלו, והן אומרות רצח. נשמע קול הצלפה רם, וקשתות של אור כחול מתמשכות בין הניבים של הקופסה השחורה שלו.

הוא מסתער עליי.

אני מרגיש זעזוע, צריבה, כשהוא מחשמל אותי מבעד לחולצה. אני מוטח לאחור בדלת הזכוכית. איכשהו היא לא מתנפצת.

הוא מעליי. אני שומע את יבבת הטייזר הנטען מחדש. אני מנסה להעיף אותו מעליי אבל גם אני עדיין נטען, עדיין חלש. כאב מצליף מבעד לכתף שלי, לראש.

אבל אז הוא מתעוות ופולט צרחה וגופו רפה, ואני מרגיש משהו חמים זולג במורד הצוואר שלי.

אני מדמם (אני מדמם?)

האיש אוחז במשהו וכושל הלאה ממני. לדבר שהוא אוחז יש ידית פליז, והוא מבצבץ חמישה־עשר סנטימטרים מהצוואר שלו.

ועכשיו יש מאחוריו חשכה חדשה ומשונה, צל חי, ומתוכו מבזיקה יד שמניפה את המאפרה הכבדה של סבא שלי וחובטת בה בראשו של האיש.

הוא נאנק וקורס. נערה יוצאת מתוך הצל.

ה־נערה — זאת מקודם — שיער שחור ארוך, סבוך ורטוב מגשם, מעיל שחור ארוך מלוכלך באדמה. עיניים שחורות עמוקות פעורות ומלאות פחד בוחנות את פניי, והזיהוי מבזיק בהן. ואף שלא כל החלקים צפו ועלו בי, ואף שהמחשבות שלי מתרוצצות, אני יודע שמה שקורה כאן הוא נס: שאנחנו בחיים, ואנחנו כאן, ולא במקום האחר.

אלוהים

זוועות שבקושי יכולתי לנקוב בשמן

הנערה איתי על הרצפה עכשיו, כורעת, מחבקת אותי. הזרועות שלי נתלות סביב צווארה כמו גלגל הצלה. הגוף שלי קפוא, ואני מרגיש גם בה רועדת בעודנו נאחזים זה בזה.

בלי להרפות מאחיזתה היא אומרת את שמי. חוזרת עליו שוב ושוב, ועם כל חזרה העכשיו צובר קצת יותר משקל, נעשה קצת יותר ממשי.

"ג'ייקוב, ג'ייקוב. אתה זוכר אותי?"

האיש על הרצפה נאנח. עצמות האלומיניום של רשת המרפסת נאנקות, וכך גם הסערה, מזג האוויר הזועם שנראה שהבאנו איתנו מהמקום האחר.

ואני מתחיל להיזכר.

"נור," אני אומר. "נור. את נור."

 

בבת אחת הכול חזר אליי. אנחנו שרדנו. הצלחנו להימלט מהלולאה הקורסת של וי. ועכשיו נמצאנו בפלורידה, על הדשא הסינתטי הירוק של המרפסת של סבא שלי, בהווה.

הלם. אני חושב שעדיין הייתי בהלם.

הצטופפנו יחד על הרצפה, נאחזים זה בזה בעוד הסערה משתוללת, עד שהרעידות המטלטלות את גופינו התחילו לדעוך. האיש במעיל הגשם הצהוב שכב בלי לזוז, מלבד חזהו שעלה וירד יותר ויותר לאט. דם נספג בדשא הסינתטי סביבו בשלולית דביקה. ידית הפליז של כלי הנשק שבאמצעותו נור דקרה אותו בצבץ מהצוואר שלו.

"זה היה סכין המכתבים של סבא שלי," אמרתי. "וזה היה הבית שלו."

"סבא שלך." היא ניתקה ממני רק במידה מספיקה להסתכל עליי. "שגר בפלורידה?"

הנהנתי. רעם הרעים וטלטל את הקירות. נור הסתכלה סביב ונענעה בראשה בפקפוק. לא יכול להיות שזה אמיתי. ידעתי בדיוק איך היא מרגישה.

"איך?" היא שאלה.

החוויתי בידי אל קו המתאר החרוך על הרצפה. "התעוררתי שם. אין לי מושג כמה זמן הייתי מעולף. או אפילו איזה יום היום."

נור שפשפה את העיניים. "הראש שלי מטושטש לגמרי. הכול מעורבב."

"מה הדבר האחרון שאת זוכרת?"

המצח שלה התקמט בריכוז. "הלכנו לדירה הישנה שלי. ואז נסענו במכונית..." היא דיברה לאט, כאילו נזכרת בחלום. "והיינו בלולאה... מצאנו את הלולאה של וי! וברחנו מסערה. לא, מטורנדו."

"שני טורנדו, לא?"

"ואז מצאנו אותה! נכון? אנחנו מצאנו אותה!" ידיה אחזו בשלי ולחצו בכוח. "ואז..."

הידיים שלה רפו, ופניה נעשו חסרות הבעה. שפתיה נפשקו אבל אף מילה לא יצאה מביניהן. הזוועות התחילו לחזור, התנפצו עליה.

וגם עליי.

מורנאו. משתופף עם סכין ביד מעל וי השוכבת בעשב. זרועו מונפת בניצחון בעודו רץ לעבר הסערה הגועשת.

חום הציף את החזה שלי, ולרגע לא הייתי מסוגל לנשום. נור טמנה את פניה בין הברכיים והתחילה להתנודד קדימה ואחורה. "אלוהים," נאנקה. "אלוהים, אלוהים, אלוהים." חשבתי שהיא עלולה להתפרק לנגד עיניי או לעלות באש או לשאוב את כל האור מהחדר.

אבל אחרי רגע ראשה התרומם בבת אחת. "איך אנחנו בחיים?"

רעד לא רצוני טלטל אותי.

אולי אנחנו מתים.

מי יודע, אולי הלולאה הקורסת של וי מחצה אותנו בדיוק כפי שקול התכוון שיקרה. נדמה שנור היא הראיה המוצקה היחידה לכך שמה שאני חווה כרגע הוא יותר מאשר בור זיכרונות, פרץ זיקוקים אחרון של מוח גוסס.

לא — גירשתי את המחשבה מראשי — אנחנו כאן, ואנחנו בחיים.

"היא חילצה אותנו איכשהו," אמרתי. "הביאה אותנו לכאן."

"דרך איזושהי יציאת חירום. כפתור מפלט." נור הנהנה ופכרה ידיים. "זה ההסבר האפשרי היחיד."

אל הבית של סבא שלי — הבית של המורה שלה, הבוס שלה. הוא הדריך אותה, עבד לצידה. היה בזה היגיון. אבל לא הייתה כאן לולאה. אז איך היא עשתה את זה?

"אם היא חילצה אותנו," אמרה נור, "אולי היא חילצה גם את עצמה." הייתה תקווה בקולה, אבל היה בתקווה הזו משהו מוטרף, על סף תהום. "אולי היא כאן. ואולי היא עדיין..."

היא לא הייתה מסוגלת לומר את זה. בחיים.

"הוא לקח את הלב שלה," אמרתי בשקט.

"אפשר לחיות בלי לב. לפחות לזמן קצר," היא נופפה בידה. היד רעדה.

רק הרגע השבנו לעצמנו אחיזה במציאות, וכבר היא התחילה לאבד אותה שוב.

"בוא, בוא, אנחנו חייבים לבדוק," היא אמרה, וכבר קמה, המילים נורות כמו צרורות. "אם יש איזשהו סיכוי, אנחנו חייבים..."

"חכי רגע, אנחנו לא יודעים מה..."

יש שם, התכוונתי לומר. אורב לנו.

אבל היא כבר רצה אל תוך הבית החשוך.

 

השענתי יד על הקיר וקמתי מתנודד לעמידה. נור התפרקה, ולא יכולתי להניח לה לצאת מטווח ראייה. היא אוששה את עצמה בתקוות השווא שאולי וי בחיים, השתמשה בה כדי להדוף את הייאוש שאיים למחוץ אותה. אבל חששתי שהיא רק תימחץ כפליים ככה, כשיגיע רגע האכזבה הבלתי נמנע. ולא יכולתי להניח לנור פרדש להישבר.

אם מורנאו הצליח במשימתו המתועבת, אם מה שראיתי מתגבש בטורנדו היה אמיתי — הפנים של קול בעננים המתערבלים, קולו מפלח את חלל האוויר — אם הוא באמת חזר, הרי שהתחזיות המבעיתות ביותר של הנבואה התחילו להתממש. כלומר כל משונזיה עומדת להיקבר. אלוהים יודע לְמה קול יהיה מסוגל עכשיו, אחרי שבלע את תכולתו של אחד הכדים רבי־העוצמה ביותר בספריית הנשמות, ואז נמחץ תחתיה כשהיא קרסה, ואז חזר לחיים.

נולד מחדש.

הפכתי למוות, משמיד העולמות.

עד כמה שזה היה או יהיה גרוע, דבר אחד ידעתי: העולם זקוק לנור פרדש. היא אחת מהשבעה. אחת המשונים שבואם נחזה, שיוכלו לשחרר את משונזיה — מקול? — שיוכלו לחתום את הדלת — אל מה? לגיהינום? — ועד כמה שזה נשמע משונה, זה לא היה משונה יותר מהחלקים בנבואת המבשר שכבר התגשמו. כבר לא הטלתי בזה ספק. גם לא במראה עיניי.

זה לא היה חלום, וגם לא הדמיון של מוח גוסס. השתכנעתי בזה עוד יותר כשמעדתי על המסילה של דלת ההזזה בסלון. הבית נראה בדיוק כפי שהחברים שלי ואני השארנו אותו בפעם האחרונה שהיינו כאן, לפני כמה שבועות: מסודר בחיפזון וריק ברובו, הספרים שאבא שלי לא זרק מסודרים שוב על המדפים, האשפה שהייתה זרועה על הרצפה ממלאת שקיות אשפה שחורות. האוויר עומד ומחניק.

נור התרוצצה מפינה לפינה בחיפוש אחר וי. היא משכה מַעטֵה אבק מאחת הספות והתכופפה מעבר למשענת כדי להציץ מאחוריה. הדבקתי אותה ליד החלון — התחלתי לומר, "נור, חכי" — אבל קול רעם קטע אותי והקפיץ את שנינו. הסתכלנו החוצה מבעד לזגוגית המטושטשת מגשם. החצר הייתה זרועה אשפה. הבתים מעבר לדרך ללא מוצא היו מוגפים וחשוכים. שכונה מתה.

ועדיין.

"לרשף ההוא בטח יש חברים," אמרתי. "הם עלולים להגיע בכל רגע."

"שיגיעו." עיניה היו רסיסי קרח. "אני לא עוזבת עד שנחפש בכל חדר בבית הזה. בכל ארון מטאטאים."

הנהנתי. "גם אני."

לא היה אף אחד בחדר השינה. אף אחד מתחת למיטה. הרגשתי מטופש לרדת על ארבע ולהסתכל, כמו ילדים שמחפשים מפלצת מתחת למיטה, אבל בכל זאת עשיתי את זה. סימן מלבני נטבע בשטיח, היכן שסבא שלי החזיק את קופסת הסיגרים הישנה שלו, זאת שמצאתי אחרי מותו, מלאה תמונות ששינו לתמיד את מסלול חיי. אבל וי לא הייתה שם, לא מתה ולא חיה. לא בארון. לא בחדר האמבטיה, היכן שנור הסיטה בבת אחת את הווילון ומצאה רק סבון מצומק.

לא היה דבר בחדר האורחים, מלבד ערימת קופסאות קרטון לא משומשות, וכתמי עובש משחירים על השטיח. הרגשתי בייאוש של נור הולך ומתעצם. עד שהגענו לחניה היא כבר התחילה לקרוא בשמה של וי, וזה הרג אותי, הלב שלי התפקע. הדלקתי את האור.

עינינו סרקו את ערבוביית הגרוטאות הזרוקות ופרויקטים שונים של שיפוץ שסבא שלי לא סיים מעולם: שני סולמות, בכל אחד חסר שלב. טלוויזיה ישנה ומגושמת עם מסך סדוק. סלילי תיל וחבל. שולחן העבודה של סבא שלי, ועליו ערימות של כלי עבודה ושל ירחוני נגרות. ראיתי את רוחות הרפאים שלי ושלו שם, יושבות כתף אל כתף בכתם האור של מנורה עם צוואר גמיש, מותחות חוט אדום בסיכות על פני מפה. והילד חושב שזה רק משחק, סיפור.

השינויים בעוצמת הסערה הכו בדלת החניה והחזירו אותי בבת אחת להווה. ראיתי את ארון הנשק של סבא שלי, הדבר היחיד בחניה שהיה גדול דיו להסתיר אדם. נור הייתה הראשונה לזוז, הגיעה לשם לפניי ומשכה בכוח בידיות. הדלתות נפתחו כדי שני סנטימטרים ועצרו מכוח שרשרת מתוחה. מישהו, כמעט בוודאות אבא שלי, נעל את הארון בשרשרת ומנעול. מבעד לפתח ראינו שורה של קני רובים משומנים. כלי הנשק שאולי היו מצילים את סבא שלי, אלמלא לקחתי את המפתח.

הראש של נור נרתע בהפתעה, והיא הסתובבה בלי לומר מילה ורצה אל תוך הבית. רדפתי אחריה עד המשרד של סבא שלי, החדר היחיד בבית שעדיין לא חיפשנו בו. החדר שבו אוליב רקעה ברגליה ומצאה אזור שנשמע חלול, וכשגלגלה את השטיח גילתה את הדלת הקבועה ברצפה ואת הבונקר שמתחתיה. בונקר שסביר להניח שווי ידעה על קיומו — אולי אפילו ידעה את קוד הכניסה.

ניסיתי לומר את זה לנור, לצעוק מעל שאגת הסערה המתעצמת וצעקותיה של נור עצמה — את כאן? מאמא, איפה את? — אבל היא לא שמעה אותי ולא הסתכלה. היא דחפה הצידה את שולחן העבודה הריק של אייב ורצה לפתוח בחבטה את דלת הארון הקטן. לכן הרמתי ידיים והסטתי את השטיח הכבד בעצמי. ניסיתי להיזכר היכן נמצאת הדלת עם הצירים, אבל מרוב לחץ לא הצלחתי למצוא אותה.

וי לא הייתה בחדר. החלטתי שהיא לא תהיה גם בבונקר. לא יכולתי לדמיין אותה בורחת לכאן ומוצאת מחסה בבונקר בלעדינו. ולכן כשנור יצאה בריצה מהחדר, קמתי ורצתי אחריה.

מצאתי אותה עומדת כמו פסל במרכז הסלון, נושמת בכבדות אך ממוקדת. היא סימנה לי להתקרב.

"מה אם כולנו עברנו יחד?" היא אמרה בשקט, ועיניה נעוצות בנקודה בחלל בקצה החדר. "אז נמצאנו באותו מרחק אחד מהשני כמו במרפסת של וי." היא הרימה את זרועה. "הנה. שם אני התעוררתי." היא הצביעה על הפינה שבה ניצב כיסא הנדנדה הבלוי של סבא שלי. על הרצפה לצידו היה קו מתאר חרוך בערך בצורה של נור. "ואתה התעוררת שם." היא הצביעה מבעד לדלת אל המרפסת הסגורה ברשת, היכן שקו המתאר החרוך שלי הלך ונעלם תחת השלולית המתרחבת של דם הרשף. "זה בדיוק המרחק שהיה בינינו במרפסת של וי. אתה היית כבול באזיקים למעקה שם, ואני הייתי כאן."

ניצוץ של משהו התעורר בי. "וי שכבה בעשב בחוץ."

שנינו נשאנו מבט בו־זמנית, ועינינו הבזיקו אל מסך הרשת המתבדר של המרפסת, אל החצר המוזנחת, אל העשב הגבוה בפאתי היער, שם עצר האיש במעיל הגשם הצהוב והסתכל למטה.

"שם," לחשתי.

גופינו השתחררו מקיפאונם. רצנו יחד החוצה אל לב הסערה.