חלק א
צעדים ראשונים במולדת
חוק השבות מתיר לכל יהודי להגר למדינת ישראל ולחיות בה מתוקף השתייכותו לעם היהודי. עובדה זו הפכה אותה למדינת הגירה, מה שגרם לאורך השנים לעליות רבות של יחידים, קבוצות ומשפחות. חלקם מאורגנים יותר, חלקם מאורגנים פחות וחלקם כמונו, פחות או יותר. משפחה: אמא, אבא, ילד בן שמונה וילד בן שלוש נחתנו בשדה התעופה על שם ראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, כשאנחנו עייפים, נרגשים ועם לא מעט סימני שאלה לגבי העתיד לבוא. כך אפשר לתאר את 'מצב הצבירה' בו היינו, ארבעת בני משפחת אטליס.
באולם מקבלי הפנים המתין לנו בצאתנו חבר ילדות של אחיה של אימי, אזרח ישראלי זה זמן רב. הוא לקח אותנו לקיבוץ בעמק חפר שהוקם על ידי יוצאי ארצות דרום-אמריקה. ביום שלמחרת כבר נסענו לעיר הקרובה נתניה כדי להירשם במשרד הפנים. שם נשאלנו למטרת עליתנו ארצה ושאלות נוספות, כפי שנשאלים עולים חדשים, על מנת שתתאפשר הכנסתנו למשבצת 'עולים חדשים'. בהתאם, הצגנו את המסמכים הדרושים כדי להוכיח את יהדותנו הטהורה, בה זכינו מאבות אבותינו. בשלב האחרון של אותו יום משמעותי במשרד הפנים זכינו בתעודת זהות ישראלית. אני זוכר את הרגע המרגש, בו קבלנו מספריי זהות עוקבים, וכיצד השתעשענו בנינו בזכות הדמיון במספרים.
קבלת מספר זיהוי מעוררת רגש כל שהוא. בין השאר היא יכולה לעורר גם זיכרון מתקופה רחוקה, איומה ומכוננת בחיי העם היהודי. לעומת זאת, כאן בגבולות 'הארץ המובטחת', היא קבלה משמעות שונה לחלוטין, כי היא העניקה תחושות בטחון ושייכות, ולכך בדיוק היינו זקוקים.
אני מניח שחוויה זו היא זכות השמורה למי שבחר לעלות ארצה, הרבה יותר מאשר למי שנולד כאן. מעמד קבלת תעודות הזהות של הוריי היה רגע מרגש עבורם, ואני רוצה להאמין שליבם התמלא תחושת גאווה, שבמילים ניתן לתארה ב"היש יותר פטריוטים מאיתנו?!"
עוד בארגנטינה שמעו הוריי שקיבוץ זה "אִין" והתוודעו אל דרך החיים הייחודית שבו באמצעות סיפורֵי מכרים. מסיבה זו תוכנן מראש, שבתום טיסת שלושה עשר אלף הקילומטרים נגיע לקיבוץ.
אלא שהמציאות השתנתה וכשהגענו לאותו קיבוץ "דרון(ם)-אמריקאי", החלה תקופת ההפרטה בקיבוצים. ממצב של חיי שותפות, שהושתתו על ערכי ערבות הדדית ונאמנות לאידיאולוגיה הקומוניסטית, התחילו הקיבוצים, בשל משברים כלכליים וחברתיים, לשנות את גישתם ואורח חייהם ולעבור לגישה פרטנית ופחות שיתופית. כך הפך חלום הקיבוץ של הורַי ל"אאוט", אבל למרות זאת הם שמרו על אופטימיות כי היינו בארץ ישראל ו"טוֹדוֹ בִּיֵין" (מספרדית: הכל בסדר).
כילד, היתה זו עבורי חגיגה מתמשכת. במשך חודש ימים חיינו באירוח כפרי לצד חיילים שישנו בסמיכות אלינו, ואשר בכל ערב עשו 'על האש' עם בירות והווי שמח, כמו שרק חיילים יודעים ליצור. זו היתה חוויה עצומה עבורי ועבור אחי הצעיר, משום שבפעם הראשונה פגשנו חיילים אמיתיים. חיילים במדי צה"ל, עם כלי נשק אמיתיים, אשר נלחמים 'על אמת' ולא כמו אלה ב'גֵיים-בוי' שחור-לבן שהבאנו איתנו מארגנטינה. בהחלט חוויה ראשונית ומיוחדת שלימים תהפוך לחלק משגרת חיינו. אז גם הבנתי, בזכות אחד החיילים שהסביר לי בעברית קולחת, שֶׁרוֹבֶה הוא עסק מסוכן באמת. אמנם לא הבנתי את הנאמר, אבל יכולתי להבין את המסר בעזרת שפת גופו והבעות פניו הלבביות, ועל כך אני מודה לו עד עצם היום הזה.
באותם ימים כמעט כל חוויה היתה ראשונית ומשמעותית מאד בחיינו החדשים. כיום אני מבין, שחלק מן החוויות המלוות אותי לאורך השנים הן בעלות תפקיד בבחירתי בעולם המיתוג, גם אם בעקיפין. כזה הוא הסיפור עם גסטון, והוא מתחיל כמו שמתחילות אגדות ילדים ב"היה היה". בהבדל אחד, כאן מדובר באגדה שהיתה באמת.
ובכן, היה היה באותו קיבוץ כלב שהסתובב סביבנו מהרגע בו הגענו, עד שיום אחד החלטתי לאמץ אותו ולהעניק לו את השם 'גסטון' על שם בן דודו של אבי. מעולם לא פגשתי את גסטון האיש, אבל מסיפורים שסיפרו לי ידעתי שהיה טניסאי מפורסם, אשר הסתובב בעולם ושיחק בטורנירים גדולים, בניהם גם בתחרויות 'גרנד-סלאם'. הוא זכה לעידוד והשקעת משאבים מצד הוריו בזכות רצונו העמוק של אביו, שבנו יוכל להגשים את חלומו ולא יחייה חיי חסר ועוני, כפי שחי הוא עצמו בילדותו.
מדוע קראתי לכלב על שם מישהו שמימיי לא פגשתי? כי הייתי גאה בו. הוא היה האליל שלי, ובעיניי הילד בן השמונה שהייתי אז, חשבתי שאם אנציח את שמו של השחקן המוכשר והמפורסם במישהו אחר, תהיה באקט זה הזדמנות עבורו למנף את יכולותיו. כן, קיוויתי שהכלב גסטון יהיה בעל הישגים מדהימים. ממרחק השנים אני מבין שכבר אז כיוונתי גבוה להצלחה, לפרסום ולהישגים, ובחושַי הבנתי ששם מוצלח יכול לעשות את העבודה. הדבר שלא ידעתי אז הוא לקרוא לזה בשמו - מיתוג.
לא פעם שמעתי מאבי, שאביו של גסטון גדל במשפחה דלת אמצעים, עד כדי כך שגסטון ואחיו נאלצו לאכול בבית סבי. לסבי היקר, אותו לצערי לא זכיתי להכיר, היו ארבעה בנים בגילאים קרובים, ועם זאת, הוא פתח את דלת ביתו ברוחב לב לשני אחייניו. כך גדלה התמונה המשפחתית סביב שולחן האוכל.
אני אוהב את הסיפור הזה, גאה בסבי ומודה לאבי שסיפר לי אותו פעמים רבות, כי הוא מהווה עבורי מודל חשוב לערך 'משפחה'. אני בן למשפחה שהיא המקום החם להיות בו, ושמתקיימות בה באופן הטבעי והאמיתי ביותר, מחויבות זה לזה, עזרה מכל הלב, אכפתיות וערבות הדדית. על כך אני מכיר תודה גדולה להורי, ומקווה להטמיע זאת גם בתא המשפחתי שאקים בעצמי ביום מן הימים.
כחלק מההתאקלמות בארץ, היה גם הכדורגל. בכל זאת ארגנטינאי...
בחדרנו בקיבוץ, שגודלו היה לא יותר מ-30 מ"ר, אהדתי בכל יום קבוצה אחרת, ממכבי חיפה ועד מכבי תל-אביב. מעבר זה בין הקבוצות נבע ככל הנראה מהקונפליקט שמתקיים בכל בית ארגנטינאי טיפוסי. או שאתה אדום - אוהד את קבוצת רִיבֶר המפורסמת, או שאתה צהוב - אוהד את קבוצת בּוֹקָה, המפורסמת לא פחות. תלוי מאיזה צד של המשפחה אתה.
במשוואה הזו התקיים גורם נוסף והוא, כמה הצלחת לאכזב את סבא שלך, כשסירבת ללבוש את צבעה של קבוצה מסוימת בילדותך. אכזבה שהביאה עימה את ההבנה שהוא הפסיד בהתערבות עם אביך בנוגע לקבוצה אותה בחרת לאהוד. מסובך? לא עבור ילד ישראלי שמתפאר בכותרת 'עולה חדש מארגנטינה'.
והיה גם הכל-בו הקיבוצי, המהווה עולם ומלואו בפני עצמו עד עצם היום הזה. שם נחשפתי לראשונה למטבע הישראלי 'השקל' ולכוח הקניה שלו.
ברשותכם מילה על כסף: נכון לתקופת ילדותי בארגנטינה היו פופולאריים שני סוגי המטבע דולר. הדולר הירוק - האמריקאי והדולר הכחול - הארגנטינאי, שנראה בדיוק כמו המקור, אלא שהוא המטבע שנסחר ברחוב בעלות נמוכה או גבוהה יותר. הסיבה לכך פשוטה, המדינה השתדלה שהכסף לא ייצא או יכנס מגבולותיה כדי לשמור על הכלכלה הקיימת.
הלכה למעשה לא כך היה הדבר, שכן ערכו של הדולר הכחול תלוי היה ברמת הטמפרטורה של הצמיגים שנשרפו בהפגנות מידי יום. בימים ההם הבורסה הקובעת היתה 'בורסת הצמיגים הבוערים', שהוצתה כעניין שבשגרה על ידי המון זועם על הכלכלה, על החברה, על הפוליטיקה ועל השחיתות השלטונית. באופן בלתי אמצעי היה זה השיעור הראשון שלי ביחסיי הון-שלטון, כלכלה ופוליטיקה.
כאמור, בביקורינו הראשון בכל-בו נחשפנו למטבע הישראלי - השקל, בו שילמו הוריי על החטיף שאחי ואני בחרנו. לתומנו חשבנו שמדובר בחטיף בטעם גבינה, אליו היינו רגילים בארגנטינה. כיוון שהטעם היה שונה, אימי אמרה שהוא בטח מקולקל ואבי אמר, שאולי התכוונו לצ'יטוס "אבל צ'יטוס זה לא". כך, בנוסף על ההיכרות עם מטבע חדש ושונה מאד מהדולר הארגנטינאי, התוודענו באופן מקרי, לחטיף חדש עשוי בוטנים, הלוא הוא הבמבה המפורסמת, שכל ילד ישראלי נחשף אליו בחודשי חייו הראשונים.
בדיעבד חוויה זו סימנה עבורנו עוד שלב בהתאקלמות. מעתה "נשחק" עם כסף חדש וגם הטעם שלנו יותאם לטעם הישראלי. אנחנו אמנם עולים חדשים, אבל בעלי תעודות זהות שהונפקו בנתניה ושקית במבה שנקנתה בקיבוץ.
הגירה ממדינה למדינה היא תהליך מורכב שמכיל בתוכו פרידה מכל מה שהכרת עד כה ומפגש עם עולם חדש. מפגש זה כולל: רכישת שפה, חברים חדשים, הרגלים חדשים והסתגלות למנטליות שונה ולאורח חיים חדש. דבר ידוע הוא שילדים קולטים, לומדים ומסתגלים מהר יותר ממבוגרים. עם זאת, תהליך ההגירה, כפי שחווינו אחי ואני, היה מאתגר ולעיתים אף משעשע.
אמחיש זאת בסיפור הבא: באותו כל-בו קיבוצי, נחשפנו לראשונה לתנועת היד הישראלית המוכרת שמביעה: "רגע, סבלנות, חכה שניה." בארגנטינה, מסמנת תנועה זו את השאלה "כמה?" ואנחנו חשבנו לתומנו שהקופאית שואלת כמה מוצרים יש לנו, ולכן השבנו בהתאם. זה היה רגע משעשע בו צחקנו כולנו, כשהתבררה לנו משמעות תנועה זו בעיניים ישראליות.
כאמור, אתגרי קליטה מחייבים למידה חדשה, רכישה של ידע רב וחדש ועוד. אני מניח שחוויות אלה הפגישו אותי בגיל צעיר עם המושג 'יציאה מאזור הנוחות', אף שלא ידעתי לכנותם כך. בבגרותי אני מרשה לעצמי לקבוע בוודאות, שהיה לתהליך זה משקל מכריע בעיצוב אישיותי, תחומיי העניין שלי, ופיתוח יכולות שונות, בהן גם היכולת ליצור קשרים חברתיים, וכמובן בחירת המסלול המקצועי בחיי.
האם יש לי תשובה חד משמעית לשאלה, אם אני מודה להורי או כועס עליהם על כך שהחליטו לחולל שינוי כה דרמטי בחיי המשפחה, לעזוב הכל ולעבור לישראל? לא, אין בפי תשובה ברורה. לעיתים אני מהרהר באפשרות שאולי בארגנטינה היה לי טוב יותר. אבל היות וגישתי הכוללת נוטה לקבל את הדברים שהיקום מזמן לי ולהודות עליהם, אני מוצא את עצמי מודה על כך. ובכלל, במה תקדם אותי השאלה 'אילו'?! להבנתי, בכל נקודת זמן אני תוצר של כל הדברים שהתרחשו בחיי עד לאותה נקודה, כולל הדרך בה בחרו הורַי עבורי בילדותי.
