ראשיתו של שירות החוץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ראשיתו של שירות החוץ
הוספה למועדפים

ראשיתו של שירות החוץ

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל, מנדלי
  • תאריך הוצאה: יוני 2021
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 469 עמ' מודפסים

משה יגר

משה יגר (1930) הוא דיפלומט ישראלי בדימוס, היסטוריון של האסלאם בדרום-מזרח אסיה וחוקר תולדות היישוב והציונות בתקופת המנדט הבריטי, וכן של תולדות מדיניות החוץ של ישראל ומשרד החוץ.

תקציר

ספר זה מתאר את תהליך התהוותו של שירות החוץ של ישראל והתפתחותו ההדרגתית במשרד הראשי בארץ ובנציגויות שברחבי תבל. נסקרות כאן כעשרים השנים הראשונות של משרד החוץ, מקום המדינה ועד לאחר מלחמת ששת הימים. היו אלה ימי שר החוץ המייסד משה שרת והמנכ"ל הראשון, ד"ר ולטר איתן; שרת החוץ גולדה מאיר ושר החוץ אבא אבן.

ד"ר משה יגר למד באוניברסיטה העברית בירושלים היסטוריה של ארצות , האסלאם, מדעי המדינה והיסטוריה כללית. הצטרף למשרד החוץ ב־1956 כצוער של המחזור השלישי. מילא שורת תפקידים, ביניהם: קונסול כללי בפילדלפיה ובניו יורק; שגריר בשבדיה ובצ'כיה; סמנכ"ל משרד החוץ להסברה; סמנכ"ל לענייני אסיה, אפריקה ואוקיאניה. לאחר פרישתו היה עמית מחקר במכון טרומן ומרצה לתולדות דרום־מזרח אסיה באוניברסיטה העברית.

פרק ראשון

א.
ההתחלה

ביום שישי, 14 במאי 1948, בשעה ארבע אחר הצהריים, שמונה שעות לפני סיום המנדט הבריטי על ארץ־ישראל, קרא ראש מִנהלת העם, דוד בן־גוריון, את הכרזת העצמאות של ישראל בטקס שנערך במוזיאון תל־אביב.

לפי ההכרזה, הפכה מועצת העם למועצת המדינה הזמנית, ומִנהלת העם לממשלה הזמנית – שני המוסדות היו זמניים עד שייערכו בחירות. משה שרת, עד אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית וחבר במִנהלת העם, שעסק בענייני חוץ, החל מיד לפעול, באורח טבעי, כשר החוץ של ישראל, למרות שאיש לא העניק לו מינוי כזה.[1]

גדעון רפאל, מעובדי המחלקה המדינית של הסוכנות, היה באותו זמן בתל־אביב ואף נכח, כנראה, בטקס הכרזת העצמאות. בזיכרונותיו תיאר את תחילת פעולתו של משרד החוץ מיד לאחר הטקס. רפאל סיפר כי שרת הורה לו להתייצב עוד באותו ערב, בשעה שמונה, ב"משרד החוץ". היו אלה שני חדרים קטנים ב"בית האדום" שברחוב הירקון. שכנה בו באותה עת גם מפקדת הפלמ"ח. חדרים אלה הוקצבו למשה שרת ולמשרדו על ידי "מִנהל שירותי המדינה". היה זה סידור קצר וזמני, שכן משרד החוץ הועבר עד מהרה למושבה שרונה – לפני כן כפר של טמפלרים גרמנים – שבנייניו הפכו להיות משרדי הממשלה הזמנית של ישראל.[2]

סגל עובדיו הראשון של משה שרת מנה שניים: גב' איגה שפירא, מזכירה ותיקה מן המחלקה המדינית, וגדעון רפאל. רוב עובדי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שנועדו לשמש גרעין למשרד החוץ, היו סגורים בירושלים הנצורה, להוציא עובדים בכירים אחדים שנמצאו בארצות שונות כנציגי המחלקה המדינית. רק שבועות אחדים מאוחר יותר, באמצע יוני, החלו להגיע לתל־אביב עובדים אחדים ששרת נזקק להם ושצה"ל הוציאם מירושלים והביאם לתל־אביב באמצעות "דרך בורמה". ביניהם היה גם ולטר איתן ששרת מינהו למנהל הכללי של המשרד שזה עתה הוקם ושהחל לארגנו ולבנותו לפי תוכנית שהכין מראש, עוד בימי המחלקה המדינית.[3]

שרת ניגש למלאכה ביום שבת בבוקר, 15 במאי, למחרת ההכרזה על העצמאות. הוא הכתיב, או כתב בעצמו, מברקים לשרי חוץ ברחבי העולם, לבשר להם על תקומת ישראל העצמאית וביקש את הכרתם בה. במברקים אלה נפתחה המערכה להכרה במדינה, מערכה שעתידה הייתה להיות אחד מן העיסוקים העיקריים של משרד החוץ בימים הבאים. רפאל הוסיף בזיכרונותיו נופך משעשע משהו לפעולה זו. לדבריו, הטיל עליו שרת לערוך רשימה של בירות העולם שהמברקים ישוגרו אליהן. שרת עצמו ישב באחת הפינות שקוע כולו בניסוח המברקים. בשעה שתיים לפנות בוקר נשלמה המלאכה. נהג שעמד לרשותם יצא למשרד הדואר ובידו צרור המברקים, אלא שפקיד הדואר סירב לקבלם ללא תשלום במזומן. למשרד החוץ לא הייתה אז אפילו פרוטה. גם נייר מכתבים לא היה. רק לאחר שזאב שרף, ראש מִנהל שירותי המדינה, אישר לפקיד הדואר, נשלחו המברקים ליעדיהם.[4]

נשיא ארצות הברית, הארי ס. טרומן, לא המתין לפנייה רשמית זו. מברקי סוכנויות הידיעות הקדימו את מברקי שר החוץ שרת על הקמת המדינה החדשה. מיד עם קבלת הידיעה בוושינגטון עוד ביום שישי – שעון ארצות הברית מאחֵר אחרי ישראל בשבע שעות – נמצא מי שטלפן לאליהו אילת (אז: אפשטיין), שהפך ממנהל המשרד המדיני של הסוכנות היהודית לנציג ישראל, ואמר לו כי אם יפנה מיד אל "הבית הלבן" ויבקש את הכרת ארצות הברית במדינתו, תוענק זו מיד. אליהו אילת עשה את הצעד הזה בלי לבקש תחילה את אישורו של שרת, הממונה עליו, ואמנם ההכרה ניתנה מיד – הראשונה בעולם. הייתה זו, בינתיים, הכרה דה־פקטו בלבד.[5] אליהו אילת תיאר בזיכרונותיו כיצד אירע הדבר –

"בבוקר של יום ו', ה' באייר, 14 במאי... טלפן אליי (קלרק) קליפורד [עוזרו הבכיר של הנשיא טרומן] וביקש שאשלח אליו איגרת המיועדת לנשיא טרומן שבה אבקשו להכיר במדינה היהודית. כן ביקש שאיגרת דומה אשלח באותו זמן גם למזכיר המדינה (ג'ורג') מרשל... באותו זמן שמה של המדינה טרם פורסם. על כל פנים, ניתן להסתפק בבקשת הכרה במדינה יהודית... באיגרת לנשיא טרומן, שהודפסה על הנייר הרשמי של המשרד המדיני של הסוכנות היהודית בוושינגטון, נאמר כי הממשלה הזמנית של המדינה היהודית סמכה את ידי לבקש ההכרה. חתמתי על האיגרת כ'סוכן של הממשלה הזמנית'... וזה תוכנה של האיגרת:

אדוני הנשיא הנכבד,

יש לי הכבוד להביא לידיעתך כי מדינה יהודית הוכרזה כרפובליקה בגבולות שאושרו על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות בהחלטה מ־29 בנובמבר 1947 וכי על הממשלה הזמנית הוטל התפקיד לקיים את הזכויות והחובות של ממשל לשם שמירה על החוק ועל הסדר בגבולות המדינה היהודית לשם הגנה על המדינה בפני תוקפנות חוץ ולשם מילוי התחייבויות המדינה כלפי אומות העולם האחרות, בהתאם למשפט הבינלאומי. הכרזת העצמאות תיכנס לתוקפה דקה אחת לאחר השעה שש בערב של 14 במאי 1948, לפי שעון וושינגטון.

מתוך הכרה מלאה באשר לקשרי האהדה העמוקים שהיו קיימים, ושהתחזקו במשך 30 השנה שעברו, בין ממשלת ארצות הברית והעם היהודי של ארץ־ישראל, הוסמכתי על ידי הממשלה הזמנית של המדינה החדשה להגיש איגרת זו ולהביע את התקווה כי ממשלתך תכיר במדינה היהודית ותקדם בברכה את פניה במשפחת העמים.

בכבוד רב,

אליהו אפשטיין,

 סוכן הממשלה הזמנית של המדינה היהודית

"בשעה 11:15 יצא צבי זינדר, הממונה במשרד על הקשרים עם העיתונות, לבית הלבן ומשם למחלקת המדינה... למסור את האיגרת שנועדה לנשיא – בידי קליפורד, וזו של מזכיר המדינה – בידי מרשל עצמו... מאוחר מעט יותר (כשנודע ששם המדינה – מדינת ישראל)... המצאתי לקליפורד מכתב (מתוקן)...

"...קליפורד לא חיכה לאיגרתי... הוא חיבר... הודעה לפרסום בשמו של הנשיא טרומן על הענקת הכרה דה־פקטו למדינה היהודית. טרומן אישר את ההודעה... שעה קלה לאחר השעה 11:00 שוב טלפן אליי קליפורד ומסר כי ההודעה על הכרת ארצות הברית... תפורסם דקה אחת לאחר השעה 6:00 בערב לפי שעון וושינגטון, שהיא 12:01 לאחר חצות לפי שעון ארץ־ישראל, היינו – דקה אחת לאחר סיום המנדט הבריטי על ארץ־ישראל וכניסתה הרשמית של הממשלה הזמנית של מדינת ישראל למילוי תפקידה..."[6]

אילת (אפשטיין) ועוזריו קבעו כי הדגל הלאומי יונף מעל הבניין של המשרד המדיני של הסוכנות היהודית בוושינגטון, באותו יום שישי, 14 במאי, בשעה 5:30 אחר הצהריים, מחצית השעה לפני כניסת השבת וסיום המנדט הבריטי על ארץ־ישראל לפי שעון וושינגטון. ברחבה שעל יד המשרד התכנס קהל שכלל את אנשי הסגל הדיפלומטי של שגרירויות וצירויות ידידותיות, חברי קונגרס, עיתונאים, ובעיקר – נציגים מכל חוגי הציבור היהודי בעיר.

אילת פתח את הטקס בקריאת תמצית הכרזת העצמאות כפי שפורסמה על ידי סוכנויות הידיעות מכּתביהן שבתל־אביב. רב קרא פרק תהילים ופסוקים מישעיהו, והדגל הונף על התורן. אילת נשא דברים והטקס ננעל בשירת התקווה. לאחר מכן נערכה קבלת פנים שבמהלכה האזין הקהל להודעת הבית הלבן, ששודרה ברדיו: "ממשלה זו קיבלה הודעה שבארץ־ישראל הוקמה מדינה יהודית ושממשלתה הזמנית פנתה בבקשה להכיר בה. ארצות הברית מכירה בממשלה הזמנית של מדינת ישראל החדשה בסמכות דה־פקטו". שמחת הנוכחים גברה והאמריקאים שבאורחים פצחו בשירת ההמנון האמריקאי. בינתיים החלו לזרום ברכות מראשי קהילות, מוסדות, ארגונים, חברי קונגרס, עורכי עיתונים וידידים אישיים מכל רחבי ארצות הברית. תוך כדי קבלת הפנים טלפן אילת לד"ר חיים ויצמן ולד"ר אבא הלל סילבר – שני האישים המרכזיים במאבק הציוני בזירה האמריקאית.[7]

אילת הוסיף וסיפר:

"בבוקרו של 15 במאי קיבלתי מברק מדוד בן־גוריון: 'ממשלת ישראל שולחת לך ברכת ישר כח'. מברק חם ולבבי הגיע מד"ר חיים ויצמן... הגיע מברק ממשה שרתוק: 'מברכך על מעשך המבריק. הישג היסטורי...'. זמן קצר לאחר מכן הגיע מברק שני משרתוק: 'אתה מתמנה בזה כנציג זמני של הממשלה הזמנית של ישראל בוושינגטון עד שתקבל מינוי סופי וייקבע מעמדך. נא להחליף את השלט בבניין ועל הנייר הרשמי של הנציגות, לאמור: 'מדינת ישראל', ובשורה מתחת לה – 'ממשלה זמנית'... בהחלפת השלט ובדאגה לנייר הרשמי של נציגות ישראל נפתח פרק חדש..."[8]

ב־25 בינואר 1949 נתקיימו בישראל הבחירות הראשונות. רק שישה ימים לאחר מכן הודיעה ארצות הברית כי היא מכירה בממשלת ישראל הכרה דה־יורה.[9]

המדינה השנייה שהכירה בישראל, ב־15 במאי, הייתה גואטמלה. השלישית – ברית המועצות, ב־18 במאי. שתיהן העניקו מיד הכרה דה־יורה. בתוך ימים ספורים באו אחריהן מדינות נוספות: דרום אפריקה, חמש מדינות מאירופה המזרחית וחמש מדינות מאמריקה הלטינית. במהירות הגיע מספר המדינות שהעניקו את הכרתן לישראל ל־53. במקרים שבהם הבחינו המדינות בין הכרה דה־פקטו להכרה דה־יורה, באה השנייה, על פי רוב, בעקבות הראשונה. בין המדינות החשובות בלטה בריטניה בהימנעותה מלהכיר בישראל.[10]

ובינתיים, החלו משה שרת וּולטר איתן לעסוק בבניין מחלקות משרד החוץ וארגונן בארץ ובהקמת הנציגויות הראשונות בחוץ־לארץ. אט־אט הגיעו למשרד החוץ שבתל־אביב עובדי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית שנמצאו בירושלים כל תקופת המצור. הגיעו גם אנשים אחרים, ביניהם מי שהיו חניכי המוסד להשתלמות. ביניהם נמצאה גם אסתר הרליץ, בת 27, שהייתה אז קצינת ח"ן (חיל נשים) בצה"ל. שרת ביקש את שחרורה מצה"ל והיא נשלחה אליו, למשרד החוץ. בזיכרונותיה סיפרה על "אווירת הראשוניות והחגיגיות שהכתיבה את כל מעשינו במשרד שרק נולד... כל מה שנעשה אז לווה בתחושה של פעם ראשונה לאחר אלפיים שנה. טעם של הרפתקה, חלוציות ושמחת יצירה הצטרף אל כוונה נלהבת להיות עם ככל העמים ולנהוג ממלכתיות..." מיד כשהגיעה אסתר הרליץ לתל־אביב אמר לה ולטר איתן, מנכ"ל המשרד, כי בעוד שבוע יגיע הנציג האמריקאי ומינה אותה לראש הדסק האמריקאי. אסתר הרליץ לא ידעה דבר על ארצות הברית וטרם ביקרה בה, אך בתוך ימים אחדים השלימה את ההכנות לקבלת פניו של הנציג האמריקאי הראשון, ג'יימס מקדונלד, שהגיע לישראל ב־12 באוגוסט 1948. אסתר הרליץ זכתה להיות האשה הדיפלומטית הראשונה בישראל.[11]

חניך אחר של "המוסד להשתלמות,[12] משה אראל, שהגיע למשרד החוץ ב־1 באפריל 1949, עם שחרורו מצה"ל, מונה מיד לעוזרו האישי של ולטר איתן. הוא התרשם מאוד מכך שמשה שרת, ששלט בכמה וכמה שפות, מצא זמן, עוד באותם ימי בראשית, לעסוק בחיפוש מונחים בעברית לאוצר המילים הדיפלומטיות הזרות והחדשות שהתרגשו ובאו על הדיפלומטיה הישראלית החדשה ושהקדיש תשומת לב לניתוח שיבושי עברית בתזכירים שכתבו אז עובדי המשרד, בד בבד עם ניתוחם הענייני ודיון בתכנם המדיני.[13]

בין המוזעקים לרדת מירושלים לקריה שבתל־אביב היה גם יעקב צור, ידידו של שרת, שלא נמנה עם עובדי המחלקה המדינית. הוא סיפר כי מצא את משה שרת "נתון כולו במלאכה הכבדה של התאמת הלשון העברית למציאות החדשה של המדינה. איך יאמר אזרח המדינה העברית פספורט? ואיך יקרא לוויזה, ואיך יתורגם תוארו של אמבסדור? וכיצד יקרא למיניסטר? דומה שבתוך סבך העניינים המדיניים שהיה נתון בהם, לא היה דבר חשוב בעיניו של שרת יותר מאותה מלאכת בראשית של התאמת מונחים חדשים לעידן העצמאות שזכינו לחיות בו עתה". שרת סיפר לצור שהוא מנסה להרכיב את הצוות הדיפלומטי הראשון שישוגר למדינות שהכירו עד עתה בישראל הכרה מלאה, דה־יורה, ושהוא רואה חשיבות מיוחדת בפרישֹת רשת נציגויות בעולם. על אמריקה הלטינית להיות נדבך חשוב במבנה זה, ולפיכך הציע לצור לצאת בהקדם כציר מוסמך למונטווידאו, בירת אורוגוואי. יעקב צור שאל את ולטר איתן: "אולי תגיד לי אתה מהו אותו עיסוק ששמו דיפלומטיה? במה יוטל עליי לעסוק בארץ מרוחקת זו?" איתן השיב: "האמת לאמיתה היא כי אין מאיתנו יודע דבר על מלאכה זו וכל הכרוך בה. אני מניח שנלמד איכשהו במשך הזמן". ואילו דוד בן־גוריון, שהזמין את צור לשיחת פרידה ערב נסיעתו, שאל אותו: "מדוע אתה נוסע למרחקים? יש דברים רבים כל כך לעשות בארץ!"[14]

בישיבה הראשונה שקיים שר החוץ משה שרת עם אנשיו הוחלט כי ישראל תגביל עצמה לפתיחת נציגויות דיפלומטיות רק בבירות של המעצמות העיקריות וכן בשתי ארצות לטינו־אמריקאיות שיש בהן קהילות יהודיות גדולות ובשתיים או בשלוש בירות באירופה המזרחית. החשובה ביותר לישראל באותם ימים הייתה צ'כוסלובקיה, מרכז הרכש העיקרי לנשק שישראל נזקקה לו נואשות במלחמתה בארצות ערב. אהוד אבריאל נמצא כבר בפראג כשליח ה"הגנה" עוד מן הימים טרם המדינה ועסק ברכישות נשק אלה. הוחלט כי הדיפלומטים הישראלים הראשונים יישאו את התואר הצנוע של ציר. ואלה היו המינויים הראשונים לנציגויות הראשונות בחוץ־לארץ: בראש הנציגות בוושינגטון הועמד אליהו אילת, שבין כה וכה נמצא במקום ומילא תפקיד זה; בראש הקונסוליה הכללית בניו יורק הועמד ארתור לוריא, שגם הוא נמצא כבר במקום ומילא תפקיד זה (בעקבות המינוי ויתר על נתינותו הבריטית). בראש הנציגות לאו"ם הועמד אוברי איבן (שבתוך זמן קצר עִברת את שמו לאבא אבן) ושכוכבו דרך בתקופת המאבק המדיני הקשה בדיוני עצרת האו"ם ב־1947, ערב הקמת המדינה; גדעון רפאל נשלח לניו יורק לסייע לאבא אבן; ישראל ברזילי, מראשי מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת, השמאלנית באופייה), מונה לציר בפולין. היה זה מינוי פוליטי־מפלגתי ראשון. עם סוגיה זו של מינויים פוליטיים היה על משרד החוץ עוד להתמודד לא מעט גם בעתיד; גולדה מאיר מונתה לציר במוסקבה; אהוד אבריאל, שכאמור כבר נמצא בפראג, מונה לציר שם; מוריס פישר, שכבר נמצא בפריז עוד לפני קום המדינה ושימש כנציג המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית שם, מונה לציר; יעקב צור מונה לציר במונטווידאו (אורוגוואי).[15] בתקופה מעט מאוחרת יותר מונה מרדכי עליאש לציר בלונדון, ומיכאל עמיר לארצות הבנלוקס.

מן הראוי לספר כיצד התארגנה אז נציגות ישראל ליד האו"ם, לא רק בגלל שבכורח הנסיבות היא הייתה הנציגות החשובה ביותר באותם ימים ראשונים, אלא גם משום שמה שאירע בה היה אופייני, במידה רבה, למה שהתרחש בנציגויות ישראל השונות שהלכו ונפתחו בארצות שונות.

רעייתו של אבא אבן, סוזי אבן, סיפרה כי עם ההכרזה על הקמת המדינה לא ידע בעלה, שנמצא אז בניו יורק, מהו מעמדו הרשמי ומה עליו לעשות מכאן והלאה. הוא שיגר מברק לשרת ושאל אותו בעניין. התשובה הייתה כי עליו להישאר בניו יורק כנציג הראשון וכראש משלחתה של המדינה החדשה לאו"ם. ב־20 במאי 1948 הודיע שרת במברק לטריגווה־לי, המזכיר הכללי של האו"ם, כי הממשלה הזמנית של ישראל מינתה את אוברי איבן (אבא אבן) כנציגה באו"ם. אבן ניגש לארגן את נציגותו. היו עמו: ארתור לוריא (שמונה בנפרד גם לקונסול כללי בניו יורק), היועץ המשפטי יעקב רובינזון, המומחה לענייני אמריקה הלטינית משה טוב, מיכאל קומיי, גדעון רפאל שנשלח מן הארץ לתגבר את המשלחת ו־י.ל. (סיי) קנן שהיה קצין ההסברה של המשלחת. על דלת בניין הנציגות (ברחוב 70 שבמנהטן, ניו יורק) נקבעו שני שלטים. באחד נאמר: "קונסוליה כללית של מדינת ישראל", ובשני: "הנציגות הקבועה של ישראל באומות המאוחדות". אבן כתב בזיכרונותיו: "קשה לתאר את עצם רוממות הרוח שקרנה מן הבניין הזה אל מיליוני יהודים בניו יורק ואל אחרים, רבים מספור, מחוצה לה. כל אימת שהייתי יוצא אל המדרגות היורדות לרחוב היו יהודים עומדים, פעמים בשתיקה ופעמים כשהם מנקשים במצלמותיהם, במאמץ לקלוט ולהנציח את הפלא החדש של מדינה. הקונסוליה הכללית, שעליה ניצח ארתור לוריא, זכתה עתה לביקוריהם של רבים המבקשים לעלות לארץ או לסייר בה, אך חשד היה בנו שהרבה עשרות נכנסו ויצאו בלי שום תכלית... בהזדמנויות חגיגיות כשהיו מניפים את הדגל הלאומי של ישראל, או אז הייתה כוס נחת רוחם של היהודים עולה על גדותיה... העובדות היחידות שקלקלו את טעם התרוממות הרוח שלנו היו אלו שעל הטבלה שלפני במועצת הביטחון. נאמר שם עדיין 'הסוכנות היהודית לארץ־ישראל', אף כי לעת הזאת כבר נעשתה הסוכנות ארגון של תעמולה ואיסוף כספים המשרת את יהודי הפזורה בלי כל השפעה על מדיניותה של ישראל". [נוסח הכתובת על גבי השלט שהוצב לפני המושבים של חברי משלחת ישראל שוּנה רק לאחר קבלת ישראל כחברה באו"ם. מ.י.].[16]

השליחים הדיפלומטים הראשונים ששיגרה ישראל החדשה לחוץ־לארץ נתקלו בבעיות שלא הכירו לפני כן, כמו בעיות הסמכה, או כתב ההאמנה. ישראל גם טרם ניפקה אז את דרכוניה הדיפלומטיים. כאשר, למשל, שיגר שרת לארצות הברית את גולדה מאיר, טדי קולק וגדעון רפאל, היה עליהם לנסוע עם דרכוניהם הישנים מימי המנדט הבריטי, אך הוא צייד אותם במכתב, שהוא עצמו חיבר ואף הדפיס במכונת כתיבה, שהציג את הנוסע כשליח של משרד החוץ של ישראל.[17]

ד"ר שבתאי רוזן נועד להיות היועץ המשפטי של משרד החוץ. הוא ירד לתל־אביב מירושלים הנצורה ימים ספורים אחרי שההפוגה הראשונה נכנסה לתוקפה. מיד עם הגיעו למקום עבודתו החדש שאל אותו המנכ"ל, ולטר איתן, אם הוא יודע מה זה Lettres de Créance (שנקרא אחר כך "כתב האמנה") והאם יוכל לנסח מסמך כזה באופן הדחוף ביותר? "אנו שולחים מיד, עוד הערב, את אהוד אבריאל לפראג. הוא בעל תואר של ציר – Minister Plenipotentiary. מטרת נסיעתו הנמהרת היא להשיג נשק עבורנו, לכן הדחיפות". רוזן השיב שאמנם הוא יודע מה זה המסמך ההוא וכי ייעודו להסמיך את ראשהּ של נציגות דיפלומטית כלפי המדינה אליה הוא נשלח, אך שמעולם לא ראה דוגמה. מכל מקום הוא ניסח משהו, כנראה בצרפתית, שנחשבה עדיין ללשון הדיפלומטית המקובלת. שרת חתם על המסמך – ואהוד אבריאל יצא לדרכו. כעבור זמן חזר אבריאל לביקור בארץ ואמר לשבתאי רוזן כי המסמך שנתן לו לא היה כשר. לא נאמר בו שהוא, אבריאל, הוא נציגהּ של ממשלת ישראל הזמנית, בעל דרגת ציר מוסמך, וכמו כן חסרה בו בקשה לשלטונות שאליהם הואמן שייתנו בו אמון מלא... התברר כי במשרד החוץ לא ידעו כמעט דבר על כללי הטקס הנהוגים בעולם בעניין קיום יחסים דיפלומטיים בין מדינות ידידותיות. לא ידעו, למשל, כי יש לצייד את הנציג בשני עותקים של כתב האמנה. הראשון, הנקרא "העתק", מיועד להימסר על ידי הנציג לשר החוץ מיד עם הגיעו למדינת כהונתו. השני יימסר לראש המדינה המקבלת בטקס רשמי וממלכתי, לפי הכללים המקובלים במדינה זו. רק לאחר טקס זה יכול הנציג להתחיל בכהונתו. שבתאי רוזן סיפר עוד כי בימים ההם הגיע לארץ הציר הראשון של מדינה זרה – פאבל יֶרשוב מברית המועצות. למחרת בואו מסר לשר החוץ משה שרת, כנהוג, את העתק כתב האמנתו. המסמך היה כתוב ברוסית, כיאה למעצמה אדירה. מיד נחטף ההעתק של כתב האמנה הזה ותורגם בהשגחתו של שרת שידע רוסית. על סמך כתב ההאמנה ההוא חובר כתב האמנה ישראלי חדש עבור אהוד אבריאל (בשני העתקים), תעתיק מדויק וכמעט מילולי של כתב ההאמנה הסובייטי, והוא שימש זמן רב כדוגמה לכתבי ההאמנה הישראליים.[18]

משה שרת נהג באותם ימים ראשונים להכין לנציגיו, טרם צאתם לחו"ל, גם "כתב מינוי", שבו פירט את המצופה מהם. ל"כתב מינוי" זה הכניס גם את המשפט הבא: "... אתה תהיה לא רק ציר שלוח לאותה מדינה ידידותית אלא גם שליח לקהילה היהודית שבה..."[19] נוהג זה של "כתב מינוי" חדל במשך הזמן, וחבל על כך.

עד מהרה, בסוף אוגוסט 1948, הנפיקה הממשלה הזמנית גם דרכונים דיפלומטיים (המוענקים לנושאי תארים דיפלומטיים ולעתים גם לאישים רשמיים שמחוץ לשירות הדיפלומטי). ב־25 באוגוסט זכה משה שרת לחתום על הדרכונים הדיפלומטיים הראשונים. דרכון מספר אחד ומספר שניים ניתנו לנשיא המדינה הראשון, ד"ר חיים ויצמן, ולרעייתו. דרכונים מספר שלוש ואילך ניתנו לגולדה מאיר (לשעבר: מאירסון) ולחברי צוותה שיצאו לפתוח את צירות ישראל במוסקבה.[20]

אנשי שירות החוץ השתלטו עד מהרה על סודות העולם הדיפלומטי שאליו נקלעה ישראל, ואף למדו את המינוח הדיפלומטי המקובל בעולם. מונחים רבים תורגמו לעברית. משה שרת היה גורם חשוב בהתפתחות תהליך זה. במשך הזמן אף פורסמה בארץ ספרות שעסקה בנושאים אלה. פרופ' תאודור מירון, איש שירות החוץ, פרסם מאמר שבו הוסברו סוגיות שונות בדיפלומטיה, כמו: משא ומתן דיפלומטי, הקמת יחסים דיפלומטיים, תפקידי הנציגות הדיפלומטית, אסכמה וכיוצא בזה מעניינים אלה. הסדרת עניין המינוחים העבריים למושגים דיפלומטיים – בבת עינו של משה שרת – נמשכה זמן רב יותר. רק ב־1983 הקימה האקדמיה ללשון העברית, ביוזמת משרד החוץ ולפי בקשתו, ועדה משותפת לחבריה ולאנשי שירות החוץ, כדי לחבר מילון למונחי דיפלומטיה. חברי ועדה זו התחלפו לעתים קרובות, כך שעבודתה נמשכה שנים רבות וארוכות. המילון ראה אור רק ב־1989, ואמנם נמצאו בו כמה וכמה פגמים. חוסר ידיעה ובורות רווחו בקרב עובדי שירות החוץ במידה גדושה גם בתחום האירוח, נימוסי השולחן וכיוצא בזה הלכות חיים המקובלים בעולם הרחב בכלל ובקהילייה הדיפלומטית הבינלאומית בפרט. אורה הרצוג, רעייתו של חיים הרצוג, שהייתה בעצמה חניכת המוסד להשתלמות ורעייתו של מי שמילא תפקיד של נספח צה"ל בוושינגטון (תפקיד דיפלומטי במידה רבה), חיברה ספר בשם סודות האירוח שנועד להקל על מכשלה זו. הספר עסק בהדרכה בענייני לבוש, כללי התנהגות, נימוסי שולחן, נוהלי הזמנות, סידור הבית, צורות שונות של אירוח, מסיבות קוקטייל ונושאים דומים שישראלים רבים, גם בשירות החוץ, לא ידעו עליהם הרבה. בעניינים אלה עסקה גם חנה בבלי, שבעלה ובנה שירתו שניהם בשירות החוץ. פנינה הרצוג, גיסתה של אורה הרצוג ורעייתו של אחד מבכירי שירות החוץ, יעקב הרצוג, פרסמה יותר מאוחר, באמצעות מחלקת ההדרכה של משרד החוץ, כשזו כבר הייתה קיימת, מדריך להליכות בית יהודי. חגים ומנהגים. מדריך זה התבסס על סדרת הרצאות שפנינה הרצוג הרצתה בפני נשות עובדי שירות החוץ וכללו נושאים כגון: שבת, חגי ישראל, כשרות ועוד. זאת, כדי להתגבר על הבורות הרבה בעניינים יהודיים שרווחה בקרב רבים מקרב עובדי שירות החוץ.[21] לימים פורסמו, מפעם לפעם, חוברות הדרכה נוספות בנושאים חיוניים לעבודת אנשי משרד החוץ.

במקביל לכל המתואר לעיל הלכה והתגבשה הצמרת המובילה של משרד החוץ בארץ בתקופה בראשיתית זו, שהרכבה השתנה, מפעם לפעם, עם צאתו של מישהו לשירות בחוץ, או שובו של מישהו משירות כזה. מלבד המנכ"ל ולטר איתן אפשר למנות על קבוצה זו, בין היתר, את האנשים הבאים: ד"ר ליאו כהן, ראובן שילוח, אליהו ששון, גדעון רפאל (שנשלח לוושינגטון) וחיים רדאי (לשעבר: ברמן), שמונה למזכיר כללי והיה אחראי על כל העניינים המנהליים, הכספיים והארגוניים. לימים קראו לנושא משרה זו: סגן מנהל כללי למִנהל; ד"ר שבתאי רוזן, יועץ משפטי; שמואל אלישיב (פרידמן), מנהל מחלקת אירופה המזרחית; מיכאל קומיי, מנהל מחלקת חבר העמים הבריטי; אסתר הרליץ, שכבר נזכרה, מנהלת בפועל של מחלקת ארצות הברית; יעקב שמעוני, מנהל בפועל של מחלקת המזרח התיכון; צבי אבנון, מנהל המחלקה הקונסולרית. לרשימה זו אפשר להוסיף את ארתור לוריא ומוריס פישר, לאחר שובם משירות בחוץ־לארץ. יש להתייחס לרשימה זו בגמישות רבה, שכן אפשר היה, בתקופות שונות, להוסיף לה או לגרוע ממנה שמות חשובים.

גם מבנה מחלקות המשרד הלך והתרחב עם הזמן, ולפי צורכי העבודה. המשרד הלך ונבנה, פחות או יותר, לפי התוכנית המקורית שהתווה ולטר איתן עוד לפני הקמת המדינה. באמצע יוני 1948 הורה שרת להקים מחלקה לענייני אירופה המזרחית. צעד זה נבע מתוך הערכת עוצמתה של ברית המועצות, עניינה של ישראל להשיג ממדינות הגוש הסובייטי הכרה דה־יורה, הכּוונה לרכוש מהן ציוד צבאי ולפתוח עמן קשרי מסחר, לרבות יבוא נפט, וכן מתוך החשיבות של הקהילות היהודיות הגדולות שנמצאו בברית המועצות ובכמה מגרורותיה.[22]

מלבד המחלקות המרחביות – המדיניות (ארצות הברית, אירופה המזרחית, אירופה המערבית, אמריקה הלטינית, חבר העמים הבריטי), הוקם השירות הקונסולרי כבר בימים הראשונים. היה זה שירות בעל אופי ייחודי בגלל המשימות שהוטלו עליו. בראש ובראשונה ביחס לעליית יהדות המצוקה – שארית הפליטה במחנות העקורים באירופה, כולל הפליטים שזרמו למחנות אלה בגרמניה ובאוסטריה, וכן הפליטים שנקלעו לערי מקלט כמו שנחאי, וגם המעפילים שנמצאו במחנות הגירוש של הבריטים בקפריסין. בתחילת דרכו פעל השירות הקונסולרי יחד עם שליחי הסוכנות היהודית, בעיקר בתחום העלאתם ארצה של הפליטים הרבים באירופה שניצלו מן הטבח הגרמני והיו שרויים במצוקה.

בכמה מן הנציגויות שהוקמו בחוץ־לארץ נוספו גם מדורים קונסולריים. כמו כן הוקמו קונסוליות נפרדות ליד ריכוזים של פליטים יהודים כמו במינכן, במילאנו, בגנואה, במרסיי ובאמסטרדם. רובן נסגרו כעבור זמן. במדינות רבות מונו קונסולי־כבוד, לרוב יהודים נכבדים מן הקהילות המקומיות. תפקיד הקונסולים היה לבצע את חוקי האזרחות, השבות, הדרכונים, הכניסה לישראל, מרשם התושבים, שירות הביטחון והנוטריונים, תוך קיום קשר הדוק עם משרד הפנים, משרד הביטחון, צה"ל ומשטרת ישראל. המחלקה הקונסולרית שימשה גם כתובת לפניות של נציגי מדינות זרות ושל ארגונים בינלאומיים בקשר לבעיות הנוגעות לאזרחיהן ולעובדיהן שבארץ. לימים הוקמה במחלקה הקונסולרית יחידה לטיפול בישראלים בחו"ל שנקלעו למצוקה.[23]

מיד עם ההכרזה על קום המדינה והקמת משרד החוץ הוכר הצורך החיוני בהקמת מחלקה לענייני טקס (בלעז: פרוטוקול). אבי הטקס הישראלי ומייסד המחלקה היה ד"ר מיכאל סימון. בזיכרונותיו סיפר כי זמן קצר לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, בהיותו נצור בירושלים, קיבל מכתב דחוף מהקריה שבתל־אביב שבו הציע לו משה שרת לשמש כראש הפרוטוקול במסגרת משרד החוץ. הוא השיב להזמנה בחיוב, ולבקשת משרד החוץ העביר אותו צה"ל לתל־אביב ב"דרך בורמה". בהגיעו ליעדו הסביר לו שרת שיש לו שלושה ימים בלבד כדי להקים את השירות החדש הזה – מחלקת טקס, שכן יהיה עליו לארגן את טקס הגשת כתב ההאמנה של הציר הסובייטי הראשון לנשיא המדינה. ואכן, הצגתו של הנציג הדיפלומטי הזר הראשון בישראל נערכה כהלכה. היו שם משמר כבוד משטרתי, משמר צבאי, רוכבי אופנועים, מכוניות עם דגלונים ולבוש רשמי. ד"ר מיכאל סימון היה מחוּסר ניסיון בעניינים אלה, אך הסתמך על השכלתו הרחבה שהתבססה על האנציקלופדיה בריטניקה. הישועה באה כאשר נתקבלה מן הצירות בפריז חבילת חוברות בצרפתית בשם מדריך לטקס שהפכה להיות מעין "שולחן ערוך" למחלקת הטקס ולדיפלומטים הראשונים של משרד החוץ.

שר החוץ ידע משהו על גינוני טקס הודות למה שלמד בנסיעותיו הרבות לארצות־חוץ ובזכות פגישותיו עם אישי מדינות שונות עוד בתקופת כהונתו כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. לעומתו, לא נמשך דוד בן־גוריון אחר נוהלי הטקס, אם כי נאלץ לקבל עליו את הדין בתוקף תפקידו כראש ממשלה. היו ישראלים, שהוטלו עליהם תפקידים דיפלומטיים, שבאו ממקומות שכללי טקס היו זרים להם מאוד. למשל, ישראל ברזילי שמונה לציר ראשון של ישראל בפולין ושהיה חבר קיבוץ נגבה. רכישת פראק ומגבעת צילינדר הייתה חוויה קשה עבורו, כמו גם קיום כל הכללים המקובלים בשעת טקס הגשת כתב ההאמנה. בהגיעו לוורשה נאלץ ראש הטקס הפולני להדריכו ולערוך עמו חזרות במלון בטרם יצאו לארמון נשיא פולין.

ב־1951 פרסמה מחלקת הטקס חוברת בעברית ובצרפתית, שעסקה בכללי הטקס הדיפלומטי וסיכמה את כל נוהלי קבלתם של דיפלומטים חדשים המגיעים לישראל, את סדרי הגשת כתב ההאמנה, כללי עריכת ביקורי נימוסין וכיוצא בזה, כפי שהיה מקובל בעולם הדיפלומטי באותם הימים.[24]

בראשית קיומו של משרד החוץ אירעה תקלה במהלך התארגנות המשרד ומחלקותיו השונות. אפשר להסביר תקלה זו כתוצאה מן המצב הבלתי ברור הנוצר לעתים קרובות בשלבי התארגנות ראשונים של גופים חדשים, בהיעדר הגדרות ברורות של סמכויות ובמצב המלחמה שבו הייתה שרויה אז ישראל, שזה עתה קמה. המדובר ביחידת המחקר שהוקמה במשרד. ומעשה שהיה כך היה:

באביב 1948, עוד לפני קום המדינה, פנה ראובן שילוח, אשר שימש אז כיועצם של בן־גוריון ושל שרת כאחד – טרם הייתה אז חלוקת תפקידים ברורה – אל אשר (ארתור) בן־נתן וביקש ממנו שיסייע לו בעבודת המודיעין שעסק בה. שילוח ריכז אז את כל המידע המודיעיני שהגיע ממקורות שונים, פנים וחוץ, ובעיקר משירות הידיעות של ה"הגנה" (ש"י). הם הגו רעיון להקים שירות שיתרכז במודיעין חוץ. בינתיים קמה המדינה ובמשרד החוץ הוקם אגף חקר בראשותו של בוריס גוראל. היחידה שעליה דובר ושבן־נתן הופקד עליה הייתה למחלקת מבצעים בתוך אגף החקר של משרד החוץ. בתפקיד זה היה בן־נתן קשור ישירות לראובן שילוח. הייתה זו יחידה סודית שרק מעטים, גם במשרד החוץ, ידעו על קיומה. בן־נתן, שנהנה מעצמאות רבה בפעולותיו, החל בגיוס עובדים. רובם היו יוצאי הש"י של ה"הגנה", אך גויסו גם עולים חדשים שפעלו בעברם בשירותי ביון של ארצות שונות. בן־נתן עסק גם בגיוס עצמאי של כספים שלא במסגרת התקציב המקובל, כדי לממן את פעולות מחלקתו. מחלקה סודית זו נקראה בשם המחלקה המדינית (ואין לערבהּ עם המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית). בתוך זמן קצר הקים בן־נתן שלוחות בפריז ובמקומות אחרים באירופה ובארצות הברית, והחל בהחדרת סוכנים לארצות ערביות. המשימות העיקריות של המחלקה המדינית היו איסוף מידע צבאי ומדיני על ארצות ערב, מעקב אחר רכש צבאי ערבי באירופה ואף הכשלת רכישות נשק כאלה. בזמן כינוס ועידת הפיוס שנערכה בלוזאן (ראו להלן) ב־1949, פעלו נציגיו להשגת מידע על הדיונים הפנימיים של המשלחות הערביות. ב־20 בדצמבר 1948 דיווח בן־נתן על פעולותיו לבן־גוריון (כנראה, לא למשה שרת). מספר עובדי מחלקה זו לא עלה אז על 15, אך הופעלו גם סוכנים בהתנדבות.

עד אמצע 1950 הייתה המחלקה המדינית" אחראית גם לאיסוף ידיעות מגורמים זרים בארץ ופעלה גם בריגול נגדי, נגד סוכנים זרים שפעלו בארץ. איסר הראל, שהיה אז ראש שירות הביטחון, שאף להעביר את פעולותיה של המחלקה המדינית בארץ לשירות הביטחון שבראשותו כדי למנוע כפילויות. הוא פנה לשרת, שאמנם הורה על הפסקת עבודת המחלקה המדינית בארץ. ואכן, סניפיה שבישראל הועברו לאחריות שירות הביטחון הכללי. תפיסתו של בן־גוריון הייתה כי כל שירותי המודיעין של המדינה, בארץ ומחוצה לה, צריכים להיות כפופים לראש הממשלה ולא למשרד החוץ. ב־8 בפברואר 1951 כינס דוד בן־גוריון ישיבה בהשתתפות שר החוץ שרת, המנכ"ל ולטר איתן, ראובן שילוח והרמטכ"ל, והודיע על החלטתו להוציא את ענייני המודיעין ממשרד החוץ. בוריס גוראל וכמה עובדים אחרים, שהתנגדו להחלטה זו, התפטרו. אחרים נקלטו במשרד החוץ. כמה מהם זכו, לימים, להגיע שם למשרות בכירות, כמו: משה אלון, אבא גפן ואברהם קדרון, שאף הגיע למעלת מנכ"ל.[25]

באותה עת, 1951, התארגנה במשרד החוץ מחלקת החקר ונקבעו לה תחומי עיסוקה: מעקב יומיומי אחר המתרחש בעולם הערבי, בעיקר בתחומים המדיניים, הכלכליים והחברתיים. ניתוחי־מצב הוגשו לשר החוץ, לראשי המשרד ונשלחו לנציגויות בחו"ל. המחלקה הכינה סקירות, מסווגות ובלתי מסווגות, על עיקרי השידורים בתחנות הרדיו הערביות ועל המתפרסם בעיתונות הערבית. העיתונים הערביים הושגו בכל יום במעבר מנדלבאום שבין ירושלים המערבית היהודית לבין ירושלים המזרחית הירדנית. העיתונים הערביים הוחלפו שם בעיתונים הישראליים שהירדנים היו מעוניינים בהם מאותה סיבה. לצד מחלקת החקר הוקמה ועדת הסברה לערבים. בראש ועדה זו עמד עזרא דנין, שעוד יוזכר להלן. ועדה זו, שפעלה באמצעות קול ישראל בערבית, עסקה בהזמת התעמולה הערבית נגד ישראל, כמו גם בשידור מידע חיובי על ישראל. לפי עדויות שנאספו אז, זכו שידורים אלה לקהל מאזינים רחב בארצות ערב. מחלקת החקר שמרה, פחות או יותר, על מתכונתה זו עד שהורחבה מאוד בעקבות המלצות ועדת אגרנט שלאחר מלחמת יום הכיפורים. למרות זאת, מחלקת החקר של משרד החוץ לא הצליחה לתפוס מקום מכובד בקרב מוסדות החקר והמודיעין השונים בישראל, רובם במערכת הביטחון, גם אחרי דו"ח אגרנט.[26]

ב־3 במאי 1949 זימן שר החוץ, משה שרת, את כל מנהלי המחלקות של משרד החוץ כדי להרצות בפניהם את השקפותיו על עקרונות הדיפלומטיה של ישראל ועל מהות הנציגויות בחוץ־לארץ. הוא פתח בכך שלנציגויות יש תפקיד כפול. הראשון הוא: נציגות כלפי חוץ, ייצוג המדינה כלפי העולם המדיני החיצון; ואילו השני הוא ייצוג המדינה כלפי העולם היהודי ותחזוקת הקשר בינו לבין המדינה. "אנו שונים מאומות העולם משתי בחינות: ראשית, קמנו במאמר פיו של האו"ם ואם כי אפשר להוכיח כי גם מבלעדי האו"ם הייתה מדינתנו קמה, הרי אין זה משנה את העובדה, והעובדה היא שעדיין לא יצאנו מחיתולי האו"ם והננו מוּנחים על שולחנו כסעיף בסדר היום". משה שרת ודוד בן־גוריון היו חלוקים בשאלת משקלה של החלטת עצרת האו"ם מ־29 בנובמבר 1947 על הקמת ישראל. בן־גוריון מיעט בהערכת המאמץ המדיני שבראשו עמד משה שרת, ואילו שרת עמד על חשיבות הפעולה המדינית שאותה ניהל עוד מימי ועדת החקירה של פיל (1937), הוועדה האנגלו־אמריקאית (1946), ועדת אונסקו"פ (1947), ואחר כך הפעולה המדינית רחבת ההיקף לקראת עצרת האו"ם בנובמבר 1947 (החלטת החלוקה).[27] שרת המשיך להסביר כי מצבה של ישראל מחייב אותה לפתוח נציגויות רבות. אמנם, אומה קטנה כישראל הייתה צריכה מטבע הדברים, לפתוח נציגויות רק במקומות ספורים, ואולם התלות בכל אחת מן המדינות החברות באו"ם מחייבת את ישראל להחזיק נציגויות במקומות רבים.

שנית, ישראל היא מדינת העם היהודי. הובעה סברה, אמר שרת, שעם קום המדינה תבוא הפרדה בין העם היושב במדינתו והעם שבתפוצות, וכי זה האחרון עתיד להתבולל, אך נראה שההיפך קורה. מתברר שהקשר הקיים כיום בין חלקי העם היהודי הדוק יותר מאי־פעם. יהודי העולם רוצים להשתתף בפיתוח המדינה באופן פעיל. גם זו סיבה להחזיק נציגויות רבות בחוץ־לארץ. סוגיה זו תידון להלן ביתר פירוט בפרק: "היסוד היהודי". שרת העלה סברה נוספת, אם כי נראה שטעה בהבחנתו זו: "אמרתי... ליהודי אמריקה וגם לשר החוץ האמריקאי, כי עברו הזמנים שהיינו זקוקים לעזרה מדינית מאת יהודי אמריקה. אין לנו צורך בעזרה כזאת. אנו מתקשרים עם ממשלת ארצות הברית כשווים... אין יהודי הגולה אחראים למדיניות החוץ שלנו ואין הם צריכים להביע דעה..." (הכול יודעים שיהדות ארצות הברית מעורבת, מאז קום המדינה ועד עצם היום הזה, באמצעות ארגונים שונים, בבעיותיה המדיניות, הכלכליות והאחרות של ישראל). עם זאת, הוסיף שרת, על ישראל להיות ערה לכך כי בהתנהגותה היא עלולה לפגוע ביהודי העולם וכי עליה לקחת שיקול זה בחשבון. בהרצאתו זו קרא שרת להרבות בפתיחת נספחויות לתרבות ליד נציגויות שונות, כי מבחינה תרבותית ישראל היא מדינה של איכות ויש לה מה "למכור". נספחויות כאלה יוכלו גם לפעול בקרב אנשי תרבות ומדע יהודים בעולם ולגייס מן הפוטנציאל העצום הזה למען ישראל. פעולה כזו צריכה להיעשות בארצות שונות, אך יש לראות את ארצות הברית כמטרה ראשונה.[28]

לא חלף זמן רב ושר החוץ שרת החליט לערוך כנס נוסף. הפעם כינס, לראשונה, את ראשי נציגויות ישראל הפזורים בעולם. כנס ראשי הנציגויות התקיים מ־17 ביולי עד ה־23 בו. רוב הישיבות התקיימו במשרד החוץ שבתל־אביב, אך בגלל מחאת ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, נערכו חלק מן הדיונים גם במשרד ראש הממשלה בירושלים. בכינוס השתתפו הצירים והשגרירים הבאים: אבא אבן (וושינגטון), אהוד אבריאל (בוקרשט), אליהו אילת (לונדון), שמואל אלישיב (פראג ובודפשט), ישראל ברזילי (ורשה), שלמה גינוסר (רומא), משה ישי (בלגרד), מרדכי נמיר (מוסקבה), מיכאל עמיר (בריסל), מוריס פישר (פריז), יעקב צור (בואנוס איירס), אליהו ששון (אנקרה). לכנס הוזמנו גם מנהלי המחלקות במשרד החוץ ומספר אישי ציבור.

הנואם הראשון היה ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, שפירט כמה מהשקפותיו בתחום מדיניות החוץ. הוא פתח בכך שישראל אינה יכולה להיות "נייטרלית", שכן פירוש הדבר התנכרות לעולם היהודי. על ישראל לקיים עצמאות מוחלטת וחופש לשפוט בעצמה "מה טוב ומה רע, מה יתכן ומה לא יתכן". ישראל שונה מכל המדינות בזה שאינה רק מדינה לתושביה אלא מדינה לקיבוץ גלויות. נציגי ישראל בחו"ל אינם רק דיפלומטים רגילים כנציגי יתר ארצות העולם, אלא הם גם שליחים לתפוצות ישראל. "ציר שאיננו רואה את שליחותו לתפוצה, לדעתי איננו רואה את שליחותו... ציר שלנו מוכרח להיות גם ציר לתפוצה, צריך להיות השליח הציוני".

שרת, בדבריו, הסביר כיצד הגיעה ישראל למדיניות של אי־הזדהות בין שני הגושים היריבים בעולם והדגיש כי שיקול מדיני זה מקבל חיזוק מזיקת ישראל ליהודים בתפוצות ומזיקת התפוצות לישראל. התמכרות לאחד מן הגושים הגדולים בעולם תביא להתנכרות היהודים המצויים בצד השני. בישראל רווחת התפיסה הדמוקרטית המערבית, חופש הדיבור בעל־פה, בכתב ובדפוס, חופש התאגדות מדינית, חופש ביקורת השלטון, חופש היצירה התרבותית וחופש הקשרים עם חוץ־לארץ. ואילו היהודים, כמיעוט, יכולים לקיים חיים יהודיים חופשיים רק בארצות המערב. מלבד זאת, ישראל יכולה לשאוב ממקורות הכוח החומרי והרוחני היהודי בתפוצות רק במדינות המערב־הדמוקרטי. בגלל גורמים אלה נעשו חיי היומיום של ישראל קשורים רק בגוש המערבי. אין לסטות מקו זה של אי־הזדהות, ואולם יש לנהוג בו זהירות.

לגבי השלום עם ארצות ערב, שרת קבע כי ישראל חסרה מאוד שלום זה והיעדרו מהווה מפגע רציני למעמדה של ישראל, אך אל לישראל להפריז בהכרזות על נכונותה לשלום ועל רצונה בו. ישראל יכולה להמשיך במצב הקיים למרות התקלות הכרוכות בו. למרות זאת, ישראל חייבת לשאוף לשלום, במיוחד בגלל ש"מדיניות שלום תסלק מפנינו כמה גורמי לחץ מצד המעצמות". אשר לתנאי השלום של ישראל, ניתן לומר כי היא מציעה שלום על בסיס המצב הקיים, אם כי היא מוכנה, עקרונית, לשלם פיצויים לפליטים, אך לא להחזירם.

שרת התייחס גם למצבו של המיעוט הערבי בישראל, למרות שתחום זה לא היה קשור בעבודת משרד החוץ: "אנו מעוניינים להחליש ולפורר את הערבים היושבים בישראל כגוש וכמיעוט לאומי, אולם שואפים לשפר ולקדם את מצבם כפרטים. אנו מעוניינים להבטיח שערביי ישראל לא יוכלו לפגוע בנו... ולגרום לנו נזק... אנו מעוניינים להפחית את מספרם של ערביי ישראל, אולם לא נעשה זאת בדרכים לא הוגנות".

לגבי שאלת התפשטותה של ישראל בעתיד, אמר שרת כי ישראל לא תסתבך בהרפתקנות צבאית מתוך מטרה יזומה לכבוש שטחים ולהתרחב, ואולם אם הערבים, "בטיפשותם או ברשעותם", יביאו לידי מצב כזה, צריך יהיה לשקול את הדברים.

שרת חזר שוב לעניין ישראל והגולה וקבע כי הכרת האחדות והזיקה של חלקי העם כתוצאה מתקומת ישראל תלך ותתחזק. "הדבר הזה מטיל עלינו אחריות, חד־צדדית דווקא. איננו יכולים, בשום פנים ואופן, לעשות את יהודי העולם אחראים למדיניות שלנו. אנו יכולים לדרוש מהם עזרה למדיניותנו. אנו צריכים, במידת האפשר, להסתייע בהם למטרותינו המדיניות, אבל אין להטיל את האחריות המדינית על היהודים האלה".

שרת הנחה את נציגיו בצורה הברורה ביותר לגבי חובות עבודתם בקרב הקהילות היהודיות. הוא אמר כי כל נציגות חייבת "ללמוד את יהודי ארצה לפתח דרכי שיתוף ואמצעי השפעה המתאימים לנסיבות". "מכיוון שבארצות האלה בית הכנסת ממלא תפקיד כביר כמרכז של חיים יהודיים, לא יתכן ששליחים המתכוננים לקרב לבבות למדינת ישראל יהיו אדישים" לממד הדתי של פעולתם בקרב הקהילות היהודיות. הוא הורה לנציגים לעסוק בעידוד עליה, למצוא דרכים לגיוס הון יהודי ולא־יהודי הנצרך לבניין הארץ, לעזור למגביות, לפתח את התיירות, ובמיוחד לעסוק בגיוס המדעי היהודי, שפירושו תביעה מיהדות ארצות כהונתם לגייס את כל הניסיון, ההכשרה, המומחיות, בראש ובראשונה בקרב יהודים, לבניין הארץ. אלה הם התפקידים העיקריים המוטלים על צירי ישראל בחוץ־לארץ בקשר לגיוס כוחות למען בניין הארץ..."[29]

הממד היהודי בעבודת משרד החוץ ובניהול הדיפלומטיה שלו היה מרכזי מאוד בעיני משה שרת, ועוד נדון בכך בהרחבה. הוא רצה שהדיפלומטים שלו יתנהגו ויופיעו כיהודים, ועם זאת לא התערב מעולם בחייהם הפרטיים של עובדי משרד החוץ ובאורחות חייהם. ככל שידוע, יצאה הוראה לנציגויות רק בעניין עבודה בשבת ובחגים. ב־14 ביוני 1949 הודיע שרת בכנסת, בתשובה לשאילתא, כי כל "נציגויות החוץ של מדינת ישראל באשר הן שם סגורות בשבתות ובמועדי ישראל... ההוראות הקבועות שניתנו לנציגי משרד החוץ מחייבות להימנע, ככל האפשר, מקיום פגישות רשמיות עם נציגי מדינות זרות בשבתות ובמועדי ישראל..."[30]

[1] א. ההתחלה משה שרת. בשער האומות 1949-1946, עמ' 241; ולטר איתן. בין ישראל לעמים, 9. 
[2] איתן. שם, עמ' 10; גדעון רפאל. בסוד לאומים, עמ' 17; רפאל, "התהוות מדיניות החוץ הישראלית", עמ' 35. 
[3] שרת. שם, עמ' 241; איתן. שם, עמ' 10-9; רפאל, "התהוות מדיניות החוץ...", עמ' 35; אורי חלפון, "קווים למבנה שירות החוץ של המדינה היהודית", 50 השנים הראשונות, א', עמ' 10-8. 
[4] שרת. שם, עמ' 241; איתן. שם, עמ' 9, 15; רפאל. בסוד לאומים, עמ' 18-17; רפאל. "התהוות מדיניות החוץ", עמ' 35; שרת. יומן אישי, [ה'], עמ' 2362.
[5] שרת. בשער האומות, עמ' 241; איתן. שם, עמ' 17-16. הכרה דה־פקטו (de facto) פירושה הכרה בעובדה קיימת, כמו הקמת מדינה או ממשלה חדשה. עדיין אין היא מחייבת כינון יחסים דיפלומטיים. הכרה דה־יורה (de-jure) פירושה הכרה רשמית מלאה, שבעקבותיה מוקמים גם יחסים דיפלומטיים.
[6] אליהו אילת. המאבק על המדינה, כרך שני, עמ' 774-772.
[7] אילת. שם, עמ' 784-781. 
[8] אילת. שם, עמ' 785-783. 
[9] איתן. שם, עמ' 17; דוד בן־גוריון. מדינת ישראל המחודשת, כרך ראשון, עמ' 108, 143. 
[10] שרת. בשער האומות, עמ' 242; איתן. שם, עמ' 18-17; רפאל. בסוד לאומים, עמ' 19; גבריאל שפר. משה שרת, עמ' 380-378.
[11] אסתר הרליץ. אסתר, או: לאן כבר אשה יכולה להגיע?, עמ' 42-39. 
[12] אריה לבבי. "המוסד להשתלמות של הסוכנות היהודית (ביה"ס לדיפלומטים)", 50 השנים הראשונות, א', עמ' 705; איתן. "כך הוקם בית הספר לדיפלומטים" (מתוך: ימים ראשונים. קובץ איגוד עובדי המִנהל הבכירים בשירות המדינה), עמ' 24-20. 
[13] משה אראל. צילינדר וחרב. זיכרונות שגריר ישראלי, עמ' 9-6, 20-19. 
[14] יעקב צור. כתב האמנה מס' 4, עמ' 13-10. 
[15] שרת. דבר דבור 1948, עמ' 118-117, 147; י. צור. "כתב האמנה מספר ארבע" (מתוך: ימים ראשונים. קובץ איגוד עובדי המִנהל הבכירים בשירות המדינה), עמ' 89-86; רפאל. בסוד לאומים, עמ' 20-19, 23; רפאל. "כיצד קמו לישראל דיפלומטים". 50 השנים הראשונות, ב', עמ' 1145-1144; שפר. שם, עמ' 381. 
[16] סוזי אבן. זיכרונות, עמ' 163-162; אבא אבן. פרקי חיים. כרך ראשון, עמ' 114.
[17] רפאל. בסוף לאומים, עמ' 20-12. 
[18] שבתאי רוזן. "כתב ההאמנה הראשון". 50 השנים הראשונות, א', עמ' 31-30. 
[19] י. צור. כתב האמנה מס' 4, עמ' 17.
[20] שרת. דבר דבור 1948, עמ' 395. 
[21] תאודור מירון. "נציגויות דיפלומטיות ונציגים דיפלומטיים בישראל", עמ' 296-260; האקדמיה ללשון העברית. מילון למונחי הדיפלומטיה. עברי־אנגלי, (ירושלים, הוצאת האקדמיה ללשון העברית, התשנ"ט); אורה הרצוג. סודות האירוח, (תל־אביב: ספריית מעריב, 1971); פנינה הרצוג. מדריך להליכות בית יהודי. חגים ומנהגים, (ירושלים: משרד החוץ, מחלקת ההדרכה, אייר תשל"ו – מאי 1976). 
[22] שפר. שם, עמ' 384; שרת. דבר דבור 1949, עמ' 18, 378. 
[23] חיים גומא. "התפתחות השירות הקונסולרי הישראלי", 50 השנים הראשונות, ב', עמ'1095-1092. 
[24] מרדכי פלצור, "הטקס", 50 השנים הראשונות, ב', עמ' 1108-1096; י. צור, "כתב האמנה מספר ארבע" (מתוך: ימים ראשונים), עמ' 87, 89. 
[25] אשר בן־נתן. החוצפה לחיות, עמ' 89-76. 
[26] יוסף הדס. בין חלב לירושלים, עמ' 41-36. 
[27] שרת. דבר דבור 1948, עמ' 63. 
[28] שרת. דבר דבור 1949, עמ' 379-378. 
[29] שרת. דבר דבור 1950, עמ' 598-580. 
[30] שרת. דבר דבור 1949, עמ' 505; ראו גם: יוחנן. כהן. "על דיפלומטיה ודיפלומטים", 50 השנים הראשונות, ב', עמ' 1139-1136.

משה יגר

משה יגר (1930) הוא דיפלומט ישראלי בדימוס, היסטוריון של האסלאם בדרום-מזרח אסיה וחוקר תולדות היישוב והציונות בתקופת המנדט הבריטי, וכן של תולדות מדיניות החוץ של ישראל ומשרד החוץ.

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל, מנדלי
  • תאריך הוצאה: יוני 2021
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 469 עמ' מודפסים
ראשיתו של שירות החוץ משה יגר

א.
ההתחלה

ביום שישי, 14 במאי 1948, בשעה ארבע אחר הצהריים, שמונה שעות לפני סיום המנדט הבריטי על ארץ־ישראל, קרא ראש מִנהלת העם, דוד בן־גוריון, את הכרזת העצמאות של ישראל בטקס שנערך במוזיאון תל־אביב.

לפי ההכרזה, הפכה מועצת העם למועצת המדינה הזמנית, ומִנהלת העם לממשלה הזמנית – שני המוסדות היו זמניים עד שייערכו בחירות. משה שרת, עד אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית וחבר במִנהלת העם, שעסק בענייני חוץ, החל מיד לפעול, באורח טבעי, כשר החוץ של ישראל, למרות שאיש לא העניק לו מינוי כזה.[1]

גדעון רפאל, מעובדי המחלקה המדינית של הסוכנות, היה באותו זמן בתל־אביב ואף נכח, כנראה, בטקס הכרזת העצמאות. בזיכרונותיו תיאר את תחילת פעולתו של משרד החוץ מיד לאחר הטקס. רפאל סיפר כי שרת הורה לו להתייצב עוד באותו ערב, בשעה שמונה, ב"משרד החוץ". היו אלה שני חדרים קטנים ב"בית האדום" שברחוב הירקון. שכנה בו באותה עת גם מפקדת הפלמ"ח. חדרים אלה הוקצבו למשה שרת ולמשרדו על ידי "מִנהל שירותי המדינה". היה זה סידור קצר וזמני, שכן משרד החוץ הועבר עד מהרה למושבה שרונה – לפני כן כפר של טמפלרים גרמנים – שבנייניו הפכו להיות משרדי הממשלה הזמנית של ישראל.[2]

סגל עובדיו הראשון של משה שרת מנה שניים: גב' איגה שפירא, מזכירה ותיקה מן המחלקה המדינית, וגדעון רפאל. רוב עובדי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שנועדו לשמש גרעין למשרד החוץ, היו סגורים בירושלים הנצורה, להוציא עובדים בכירים אחדים שנמצאו בארצות שונות כנציגי המחלקה המדינית. רק שבועות אחדים מאוחר יותר, באמצע יוני, החלו להגיע לתל־אביב עובדים אחדים ששרת נזקק להם ושצה"ל הוציאם מירושלים והביאם לתל־אביב באמצעות "דרך בורמה". ביניהם היה גם ולטר איתן ששרת מינהו למנהל הכללי של המשרד שזה עתה הוקם ושהחל לארגנו ולבנותו לפי תוכנית שהכין מראש, עוד בימי המחלקה המדינית.[3]

שרת ניגש למלאכה ביום שבת בבוקר, 15 במאי, למחרת ההכרזה על העצמאות. הוא הכתיב, או כתב בעצמו, מברקים לשרי חוץ ברחבי העולם, לבשר להם על תקומת ישראל העצמאית וביקש את הכרתם בה. במברקים אלה נפתחה המערכה להכרה במדינה, מערכה שעתידה הייתה להיות אחד מן העיסוקים העיקריים של משרד החוץ בימים הבאים. רפאל הוסיף בזיכרונותיו נופך משעשע משהו לפעולה זו. לדבריו, הטיל עליו שרת לערוך רשימה של בירות העולם שהמברקים ישוגרו אליהן. שרת עצמו ישב באחת הפינות שקוע כולו בניסוח המברקים. בשעה שתיים לפנות בוקר נשלמה המלאכה. נהג שעמד לרשותם יצא למשרד הדואר ובידו צרור המברקים, אלא שפקיד הדואר סירב לקבלם ללא תשלום במזומן. למשרד החוץ לא הייתה אז אפילו פרוטה. גם נייר מכתבים לא היה. רק לאחר שזאב שרף, ראש מִנהל שירותי המדינה, אישר לפקיד הדואר, נשלחו המברקים ליעדיהם.[4]

נשיא ארצות הברית, הארי ס. טרומן, לא המתין לפנייה רשמית זו. מברקי סוכנויות הידיעות הקדימו את מברקי שר החוץ שרת על הקמת המדינה החדשה. מיד עם קבלת הידיעה בוושינגטון עוד ביום שישי – שעון ארצות הברית מאחֵר אחרי ישראל בשבע שעות – נמצא מי שטלפן לאליהו אילת (אז: אפשטיין), שהפך ממנהל המשרד המדיני של הסוכנות היהודית לנציג ישראל, ואמר לו כי אם יפנה מיד אל "הבית הלבן" ויבקש את הכרת ארצות הברית במדינתו, תוענק זו מיד. אליהו אילת עשה את הצעד הזה בלי לבקש תחילה את אישורו של שרת, הממונה עליו, ואמנם ההכרה ניתנה מיד – הראשונה בעולם. הייתה זו, בינתיים, הכרה דה־פקטו בלבד.[5] אליהו אילת תיאר בזיכרונותיו כיצד אירע הדבר –

"בבוקר של יום ו', ה' באייר, 14 במאי... טלפן אליי (קלרק) קליפורד [עוזרו הבכיר של הנשיא טרומן] וביקש שאשלח אליו איגרת המיועדת לנשיא טרומן שבה אבקשו להכיר במדינה היהודית. כן ביקש שאיגרת דומה אשלח באותו זמן גם למזכיר המדינה (ג'ורג') מרשל... באותו זמן שמה של המדינה טרם פורסם. על כל פנים, ניתן להסתפק בבקשת הכרה במדינה יהודית... באיגרת לנשיא טרומן, שהודפסה על הנייר הרשמי של המשרד המדיני של הסוכנות היהודית בוושינגטון, נאמר כי הממשלה הזמנית של המדינה היהודית סמכה את ידי לבקש ההכרה. חתמתי על האיגרת כ'סוכן של הממשלה הזמנית'... וזה תוכנה של האיגרת:

אדוני הנשיא הנכבד,

יש לי הכבוד להביא לידיעתך כי מדינה יהודית הוכרזה כרפובליקה בגבולות שאושרו על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות בהחלטה מ־29 בנובמבר 1947 וכי על הממשלה הזמנית הוטל התפקיד לקיים את הזכויות והחובות של ממשל לשם שמירה על החוק ועל הסדר בגבולות המדינה היהודית לשם הגנה על המדינה בפני תוקפנות חוץ ולשם מילוי התחייבויות המדינה כלפי אומות העולם האחרות, בהתאם למשפט הבינלאומי. הכרזת העצמאות תיכנס לתוקפה דקה אחת לאחר השעה שש בערב של 14 במאי 1948, לפי שעון וושינגטון.

מתוך הכרה מלאה באשר לקשרי האהדה העמוקים שהיו קיימים, ושהתחזקו במשך 30 השנה שעברו, בין ממשלת ארצות הברית והעם היהודי של ארץ־ישראל, הוסמכתי על ידי הממשלה הזמנית של המדינה החדשה להגיש איגרת זו ולהביע את התקווה כי ממשלתך תכיר במדינה היהודית ותקדם בברכה את פניה במשפחת העמים.

בכבוד רב,

אליהו אפשטיין,

 סוכן הממשלה הזמנית של המדינה היהודית

"בשעה 11:15 יצא צבי זינדר, הממונה במשרד על הקשרים עם העיתונות, לבית הלבן ומשם למחלקת המדינה... למסור את האיגרת שנועדה לנשיא – בידי קליפורד, וזו של מזכיר המדינה – בידי מרשל עצמו... מאוחר מעט יותר (כשנודע ששם המדינה – מדינת ישראל)... המצאתי לקליפורד מכתב (מתוקן)...

"...קליפורד לא חיכה לאיגרתי... הוא חיבר... הודעה לפרסום בשמו של הנשיא טרומן על הענקת הכרה דה־פקטו למדינה היהודית. טרומן אישר את ההודעה... שעה קלה לאחר השעה 11:00 שוב טלפן אליי קליפורד ומסר כי ההודעה על הכרת ארצות הברית... תפורסם דקה אחת לאחר השעה 6:00 בערב לפי שעון וושינגטון, שהיא 12:01 לאחר חצות לפי שעון ארץ־ישראל, היינו – דקה אחת לאחר סיום המנדט הבריטי על ארץ־ישראל וכניסתה הרשמית של הממשלה הזמנית של מדינת ישראל למילוי תפקידה..."[6]

אילת (אפשטיין) ועוזריו קבעו כי הדגל הלאומי יונף מעל הבניין של המשרד המדיני של הסוכנות היהודית בוושינגטון, באותו יום שישי, 14 במאי, בשעה 5:30 אחר הצהריים, מחצית השעה לפני כניסת השבת וסיום המנדט הבריטי על ארץ־ישראל לפי שעון וושינגטון. ברחבה שעל יד המשרד התכנס קהל שכלל את אנשי הסגל הדיפלומטי של שגרירויות וצירויות ידידותיות, חברי קונגרס, עיתונאים, ובעיקר – נציגים מכל חוגי הציבור היהודי בעיר.

אילת פתח את הטקס בקריאת תמצית הכרזת העצמאות כפי שפורסמה על ידי סוכנויות הידיעות מכּתביהן שבתל־אביב. רב קרא פרק תהילים ופסוקים מישעיהו, והדגל הונף על התורן. אילת נשא דברים והטקס ננעל בשירת התקווה. לאחר מכן נערכה קבלת פנים שבמהלכה האזין הקהל להודעת הבית הלבן, ששודרה ברדיו: "ממשלה זו קיבלה הודעה שבארץ־ישראל הוקמה מדינה יהודית ושממשלתה הזמנית פנתה בבקשה להכיר בה. ארצות הברית מכירה בממשלה הזמנית של מדינת ישראל החדשה בסמכות דה־פקטו". שמחת הנוכחים גברה והאמריקאים שבאורחים פצחו בשירת ההמנון האמריקאי. בינתיים החלו לזרום ברכות מראשי קהילות, מוסדות, ארגונים, חברי קונגרס, עורכי עיתונים וידידים אישיים מכל רחבי ארצות הברית. תוך כדי קבלת הפנים טלפן אילת לד"ר חיים ויצמן ולד"ר אבא הלל סילבר – שני האישים המרכזיים במאבק הציוני בזירה האמריקאית.[7]

אילת הוסיף וסיפר:

"בבוקרו של 15 במאי קיבלתי מברק מדוד בן־גוריון: 'ממשלת ישראל שולחת לך ברכת ישר כח'. מברק חם ולבבי הגיע מד"ר חיים ויצמן... הגיע מברק ממשה שרתוק: 'מברכך על מעשך המבריק. הישג היסטורי...'. זמן קצר לאחר מכן הגיע מברק שני משרתוק: 'אתה מתמנה בזה כנציג זמני של הממשלה הזמנית של ישראל בוושינגטון עד שתקבל מינוי סופי וייקבע מעמדך. נא להחליף את השלט בבניין ועל הנייר הרשמי של הנציגות, לאמור: 'מדינת ישראל', ובשורה מתחת לה – 'ממשלה זמנית'... בהחלפת השלט ובדאגה לנייר הרשמי של נציגות ישראל נפתח פרק חדש..."[8]

ב־25 בינואר 1949 נתקיימו בישראל הבחירות הראשונות. רק שישה ימים לאחר מכן הודיעה ארצות הברית כי היא מכירה בממשלת ישראל הכרה דה־יורה.[9]

המדינה השנייה שהכירה בישראל, ב־15 במאי, הייתה גואטמלה. השלישית – ברית המועצות, ב־18 במאי. שתיהן העניקו מיד הכרה דה־יורה. בתוך ימים ספורים באו אחריהן מדינות נוספות: דרום אפריקה, חמש מדינות מאירופה המזרחית וחמש מדינות מאמריקה הלטינית. במהירות הגיע מספר המדינות שהעניקו את הכרתן לישראל ל־53. במקרים שבהם הבחינו המדינות בין הכרה דה־פקטו להכרה דה־יורה, באה השנייה, על פי רוב, בעקבות הראשונה. בין המדינות החשובות בלטה בריטניה בהימנעותה מלהכיר בישראל.[10]

ובינתיים, החלו משה שרת וּולטר איתן לעסוק בבניין מחלקות משרד החוץ וארגונן בארץ ובהקמת הנציגויות הראשונות בחוץ־לארץ. אט־אט הגיעו למשרד החוץ שבתל־אביב עובדי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית שנמצאו בירושלים כל תקופת המצור. הגיעו גם אנשים אחרים, ביניהם מי שהיו חניכי המוסד להשתלמות. ביניהם נמצאה גם אסתר הרליץ, בת 27, שהייתה אז קצינת ח"ן (חיל נשים) בצה"ל. שרת ביקש את שחרורה מצה"ל והיא נשלחה אליו, למשרד החוץ. בזיכרונותיה סיפרה על "אווירת הראשוניות והחגיגיות שהכתיבה את כל מעשינו במשרד שרק נולד... כל מה שנעשה אז לווה בתחושה של פעם ראשונה לאחר אלפיים שנה. טעם של הרפתקה, חלוציות ושמחת יצירה הצטרף אל כוונה נלהבת להיות עם ככל העמים ולנהוג ממלכתיות..." מיד כשהגיעה אסתר הרליץ לתל־אביב אמר לה ולטר איתן, מנכ"ל המשרד, כי בעוד שבוע יגיע הנציג האמריקאי ומינה אותה לראש הדסק האמריקאי. אסתר הרליץ לא ידעה דבר על ארצות הברית וטרם ביקרה בה, אך בתוך ימים אחדים השלימה את ההכנות לקבלת פניו של הנציג האמריקאי הראשון, ג'יימס מקדונלד, שהגיע לישראל ב־12 באוגוסט 1948. אסתר הרליץ זכתה להיות האשה הדיפלומטית הראשונה בישראל.[11]

חניך אחר של "המוסד להשתלמות,[12] משה אראל, שהגיע למשרד החוץ ב־1 באפריל 1949, עם שחרורו מצה"ל, מונה מיד לעוזרו האישי של ולטר איתן. הוא התרשם מאוד מכך שמשה שרת, ששלט בכמה וכמה שפות, מצא זמן, עוד באותם ימי בראשית, לעסוק בחיפוש מונחים בעברית לאוצר המילים הדיפלומטיות הזרות והחדשות שהתרגשו ובאו על הדיפלומטיה הישראלית החדשה ושהקדיש תשומת לב לניתוח שיבושי עברית בתזכירים שכתבו אז עובדי המשרד, בד בבד עם ניתוחם הענייני ודיון בתכנם המדיני.[13]

בין המוזעקים לרדת מירושלים לקריה שבתל־אביב היה גם יעקב צור, ידידו של שרת, שלא נמנה עם עובדי המחלקה המדינית. הוא סיפר כי מצא את משה שרת "נתון כולו במלאכה הכבדה של התאמת הלשון העברית למציאות החדשה של המדינה. איך יאמר אזרח המדינה העברית פספורט? ואיך יקרא לוויזה, ואיך יתורגם תוארו של אמבסדור? וכיצד יקרא למיניסטר? דומה שבתוך סבך העניינים המדיניים שהיה נתון בהם, לא היה דבר חשוב בעיניו של שרת יותר מאותה מלאכת בראשית של התאמת מונחים חדשים לעידן העצמאות שזכינו לחיות בו עתה". שרת סיפר לצור שהוא מנסה להרכיב את הצוות הדיפלומטי הראשון שישוגר למדינות שהכירו עד עתה בישראל הכרה מלאה, דה־יורה, ושהוא רואה חשיבות מיוחדת בפרישֹת רשת נציגויות בעולם. על אמריקה הלטינית להיות נדבך חשוב במבנה זה, ולפיכך הציע לצור לצאת בהקדם כציר מוסמך למונטווידאו, בירת אורוגוואי. יעקב צור שאל את ולטר איתן: "אולי תגיד לי אתה מהו אותו עיסוק ששמו דיפלומטיה? במה יוטל עליי לעסוק בארץ מרוחקת זו?" איתן השיב: "האמת לאמיתה היא כי אין מאיתנו יודע דבר על מלאכה זו וכל הכרוך בה. אני מניח שנלמד איכשהו במשך הזמן". ואילו דוד בן־גוריון, שהזמין את צור לשיחת פרידה ערב נסיעתו, שאל אותו: "מדוע אתה נוסע למרחקים? יש דברים רבים כל כך לעשות בארץ!"[14]

בישיבה הראשונה שקיים שר החוץ משה שרת עם אנשיו הוחלט כי ישראל תגביל עצמה לפתיחת נציגויות דיפלומטיות רק בבירות של המעצמות העיקריות וכן בשתי ארצות לטינו־אמריקאיות שיש בהן קהילות יהודיות גדולות ובשתיים או בשלוש בירות באירופה המזרחית. החשובה ביותר לישראל באותם ימים הייתה צ'כוסלובקיה, מרכז הרכש העיקרי לנשק שישראל נזקקה לו נואשות במלחמתה בארצות ערב. אהוד אבריאל נמצא כבר בפראג כשליח ה"הגנה" עוד מן הימים טרם המדינה ועסק ברכישות נשק אלה. הוחלט כי הדיפלומטים הישראלים הראשונים יישאו את התואר הצנוע של ציר. ואלה היו המינויים הראשונים לנציגויות הראשונות בחוץ־לארץ: בראש הנציגות בוושינגטון הועמד אליהו אילת, שבין כה וכה נמצא במקום ומילא תפקיד זה; בראש הקונסוליה הכללית בניו יורק הועמד ארתור לוריא, שגם הוא נמצא כבר במקום ומילא תפקיד זה (בעקבות המינוי ויתר על נתינותו הבריטית). בראש הנציגות לאו"ם הועמד אוברי איבן (שבתוך זמן קצר עִברת את שמו לאבא אבן) ושכוכבו דרך בתקופת המאבק המדיני הקשה בדיוני עצרת האו"ם ב־1947, ערב הקמת המדינה; גדעון רפאל נשלח לניו יורק לסייע לאבא אבן; ישראל ברזילי, מראשי מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת, השמאלנית באופייה), מונה לציר בפולין. היה זה מינוי פוליטי־מפלגתי ראשון. עם סוגיה זו של מינויים פוליטיים היה על משרד החוץ עוד להתמודד לא מעט גם בעתיד; גולדה מאיר מונתה לציר במוסקבה; אהוד אבריאל, שכאמור כבר נמצא בפראג, מונה לציר שם; מוריס פישר, שכבר נמצא בפריז עוד לפני קום המדינה ושימש כנציג המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית שם, מונה לציר; יעקב צור מונה לציר במונטווידאו (אורוגוואי).[15] בתקופה מעט מאוחרת יותר מונה מרדכי עליאש לציר בלונדון, ומיכאל עמיר לארצות הבנלוקס.

מן הראוי לספר כיצד התארגנה אז נציגות ישראל ליד האו"ם, לא רק בגלל שבכורח הנסיבות היא הייתה הנציגות החשובה ביותר באותם ימים ראשונים, אלא גם משום שמה שאירע בה היה אופייני, במידה רבה, למה שהתרחש בנציגויות ישראל השונות שהלכו ונפתחו בארצות שונות.

רעייתו של אבא אבן, סוזי אבן, סיפרה כי עם ההכרזה על הקמת המדינה לא ידע בעלה, שנמצא אז בניו יורק, מהו מעמדו הרשמי ומה עליו לעשות מכאן והלאה. הוא שיגר מברק לשרת ושאל אותו בעניין. התשובה הייתה כי עליו להישאר בניו יורק כנציג הראשון וכראש משלחתה של המדינה החדשה לאו"ם. ב־20 במאי 1948 הודיע שרת במברק לטריגווה־לי, המזכיר הכללי של האו"ם, כי הממשלה הזמנית של ישראל מינתה את אוברי איבן (אבא אבן) כנציגה באו"ם. אבן ניגש לארגן את נציגותו. היו עמו: ארתור לוריא (שמונה בנפרד גם לקונסול כללי בניו יורק), היועץ המשפטי יעקב רובינזון, המומחה לענייני אמריקה הלטינית משה טוב, מיכאל קומיי, גדעון רפאל שנשלח מן הארץ לתגבר את המשלחת ו־י.ל. (סיי) קנן שהיה קצין ההסברה של המשלחת. על דלת בניין הנציגות (ברחוב 70 שבמנהטן, ניו יורק) נקבעו שני שלטים. באחד נאמר: "קונסוליה כללית של מדינת ישראל", ובשני: "הנציגות הקבועה של ישראל באומות המאוחדות". אבן כתב בזיכרונותיו: "קשה לתאר את עצם רוממות הרוח שקרנה מן הבניין הזה אל מיליוני יהודים בניו יורק ואל אחרים, רבים מספור, מחוצה לה. כל אימת שהייתי יוצא אל המדרגות היורדות לרחוב היו יהודים עומדים, פעמים בשתיקה ופעמים כשהם מנקשים במצלמותיהם, במאמץ לקלוט ולהנציח את הפלא החדש של מדינה. הקונסוליה הכללית, שעליה ניצח ארתור לוריא, זכתה עתה לביקוריהם של רבים המבקשים לעלות לארץ או לסייר בה, אך חשד היה בנו שהרבה עשרות נכנסו ויצאו בלי שום תכלית... בהזדמנויות חגיגיות כשהיו מניפים את הדגל הלאומי של ישראל, או אז הייתה כוס נחת רוחם של היהודים עולה על גדותיה... העובדות היחידות שקלקלו את טעם התרוממות הרוח שלנו היו אלו שעל הטבלה שלפני במועצת הביטחון. נאמר שם עדיין 'הסוכנות היהודית לארץ־ישראל', אף כי לעת הזאת כבר נעשתה הסוכנות ארגון של תעמולה ואיסוף כספים המשרת את יהודי הפזורה בלי כל השפעה על מדיניותה של ישראל". [נוסח הכתובת על גבי השלט שהוצב לפני המושבים של חברי משלחת ישראל שוּנה רק לאחר קבלת ישראל כחברה באו"ם. מ.י.].[16]

השליחים הדיפלומטים הראשונים ששיגרה ישראל החדשה לחוץ־לארץ נתקלו בבעיות שלא הכירו לפני כן, כמו בעיות הסמכה, או כתב ההאמנה. ישראל גם טרם ניפקה אז את דרכוניה הדיפלומטיים. כאשר, למשל, שיגר שרת לארצות הברית את גולדה מאיר, טדי קולק וגדעון רפאל, היה עליהם לנסוע עם דרכוניהם הישנים מימי המנדט הבריטי, אך הוא צייד אותם במכתב, שהוא עצמו חיבר ואף הדפיס במכונת כתיבה, שהציג את הנוסע כשליח של משרד החוץ של ישראל.[17]

ד"ר שבתאי רוזן נועד להיות היועץ המשפטי של משרד החוץ. הוא ירד לתל־אביב מירושלים הנצורה ימים ספורים אחרי שההפוגה הראשונה נכנסה לתוקפה. מיד עם הגיעו למקום עבודתו החדש שאל אותו המנכ"ל, ולטר איתן, אם הוא יודע מה זה Lettres de Créance (שנקרא אחר כך "כתב האמנה") והאם יוכל לנסח מסמך כזה באופן הדחוף ביותר? "אנו שולחים מיד, עוד הערב, את אהוד אבריאל לפראג. הוא בעל תואר של ציר – Minister Plenipotentiary. מטרת נסיעתו הנמהרת היא להשיג נשק עבורנו, לכן הדחיפות". רוזן השיב שאמנם הוא יודע מה זה המסמך ההוא וכי ייעודו להסמיך את ראשהּ של נציגות דיפלומטית כלפי המדינה אליה הוא נשלח, אך שמעולם לא ראה דוגמה. מכל מקום הוא ניסח משהו, כנראה בצרפתית, שנחשבה עדיין ללשון הדיפלומטית המקובלת. שרת חתם על המסמך – ואהוד אבריאל יצא לדרכו. כעבור זמן חזר אבריאל לביקור בארץ ואמר לשבתאי רוזן כי המסמך שנתן לו לא היה כשר. לא נאמר בו שהוא, אבריאל, הוא נציגהּ של ממשלת ישראל הזמנית, בעל דרגת ציר מוסמך, וכמו כן חסרה בו בקשה לשלטונות שאליהם הואמן שייתנו בו אמון מלא... התברר כי במשרד החוץ לא ידעו כמעט דבר על כללי הטקס הנהוגים בעולם בעניין קיום יחסים דיפלומטיים בין מדינות ידידותיות. לא ידעו, למשל, כי יש לצייד את הנציג בשני עותקים של כתב האמנה. הראשון, הנקרא "העתק", מיועד להימסר על ידי הנציג לשר החוץ מיד עם הגיעו למדינת כהונתו. השני יימסר לראש המדינה המקבלת בטקס רשמי וממלכתי, לפי הכללים המקובלים במדינה זו. רק לאחר טקס זה יכול הנציג להתחיל בכהונתו. שבתאי רוזן סיפר עוד כי בימים ההם הגיע לארץ הציר הראשון של מדינה זרה – פאבל יֶרשוב מברית המועצות. למחרת בואו מסר לשר החוץ משה שרת, כנהוג, את העתק כתב האמנתו. המסמך היה כתוב ברוסית, כיאה למעצמה אדירה. מיד נחטף ההעתק של כתב האמנה הזה ותורגם בהשגחתו של שרת שידע רוסית. על סמך כתב ההאמנה ההוא חובר כתב האמנה ישראלי חדש עבור אהוד אבריאל (בשני העתקים), תעתיק מדויק וכמעט מילולי של כתב ההאמנה הסובייטי, והוא שימש זמן רב כדוגמה לכתבי ההאמנה הישראליים.[18]

משה שרת נהג באותם ימים ראשונים להכין לנציגיו, טרם צאתם לחו"ל, גם "כתב מינוי", שבו פירט את המצופה מהם. ל"כתב מינוי" זה הכניס גם את המשפט הבא: "... אתה תהיה לא רק ציר שלוח לאותה מדינה ידידותית אלא גם שליח לקהילה היהודית שבה..."[19] נוהג זה של "כתב מינוי" חדל במשך הזמן, וחבל על כך.

עד מהרה, בסוף אוגוסט 1948, הנפיקה הממשלה הזמנית גם דרכונים דיפלומטיים (המוענקים לנושאי תארים דיפלומטיים ולעתים גם לאישים רשמיים שמחוץ לשירות הדיפלומטי). ב־25 באוגוסט זכה משה שרת לחתום על הדרכונים הדיפלומטיים הראשונים. דרכון מספר אחד ומספר שניים ניתנו לנשיא המדינה הראשון, ד"ר חיים ויצמן, ולרעייתו. דרכונים מספר שלוש ואילך ניתנו לגולדה מאיר (לשעבר: מאירסון) ולחברי צוותה שיצאו לפתוח את צירות ישראל במוסקבה.[20]

אנשי שירות החוץ השתלטו עד מהרה על סודות העולם הדיפלומטי שאליו נקלעה ישראל, ואף למדו את המינוח הדיפלומטי המקובל בעולם. מונחים רבים תורגמו לעברית. משה שרת היה גורם חשוב בהתפתחות תהליך זה. במשך הזמן אף פורסמה בארץ ספרות שעסקה בנושאים אלה. פרופ' תאודור מירון, איש שירות החוץ, פרסם מאמר שבו הוסברו סוגיות שונות בדיפלומטיה, כמו: משא ומתן דיפלומטי, הקמת יחסים דיפלומטיים, תפקידי הנציגות הדיפלומטית, אסכמה וכיוצא בזה מעניינים אלה. הסדרת עניין המינוחים העבריים למושגים דיפלומטיים – בבת עינו של משה שרת – נמשכה זמן רב יותר. רק ב־1983 הקימה האקדמיה ללשון העברית, ביוזמת משרד החוץ ולפי בקשתו, ועדה משותפת לחבריה ולאנשי שירות החוץ, כדי לחבר מילון למונחי דיפלומטיה. חברי ועדה זו התחלפו לעתים קרובות, כך שעבודתה נמשכה שנים רבות וארוכות. המילון ראה אור רק ב־1989, ואמנם נמצאו בו כמה וכמה פגמים. חוסר ידיעה ובורות רווחו בקרב עובדי שירות החוץ במידה גדושה גם בתחום האירוח, נימוסי השולחן וכיוצא בזה הלכות חיים המקובלים בעולם הרחב בכלל ובקהילייה הדיפלומטית הבינלאומית בפרט. אורה הרצוג, רעייתו של חיים הרצוג, שהייתה בעצמה חניכת המוסד להשתלמות ורעייתו של מי שמילא תפקיד של נספח צה"ל בוושינגטון (תפקיד דיפלומטי במידה רבה), חיברה ספר בשם סודות האירוח שנועד להקל על מכשלה זו. הספר עסק בהדרכה בענייני לבוש, כללי התנהגות, נימוסי שולחן, נוהלי הזמנות, סידור הבית, צורות שונות של אירוח, מסיבות קוקטייל ונושאים דומים שישראלים רבים, גם בשירות החוץ, לא ידעו עליהם הרבה. בעניינים אלה עסקה גם חנה בבלי, שבעלה ובנה שירתו שניהם בשירות החוץ. פנינה הרצוג, גיסתה של אורה הרצוג ורעייתו של אחד מבכירי שירות החוץ, יעקב הרצוג, פרסמה יותר מאוחר, באמצעות מחלקת ההדרכה של משרד החוץ, כשזו כבר הייתה קיימת, מדריך להליכות בית יהודי. חגים ומנהגים. מדריך זה התבסס על סדרת הרצאות שפנינה הרצוג הרצתה בפני נשות עובדי שירות החוץ וכללו נושאים כגון: שבת, חגי ישראל, כשרות ועוד. זאת, כדי להתגבר על הבורות הרבה בעניינים יהודיים שרווחה בקרב רבים מקרב עובדי שירות החוץ.[21] לימים פורסמו, מפעם לפעם, חוברות הדרכה נוספות בנושאים חיוניים לעבודת אנשי משרד החוץ.

במקביל לכל המתואר לעיל הלכה והתגבשה הצמרת המובילה של משרד החוץ בארץ בתקופה בראשיתית זו, שהרכבה השתנה, מפעם לפעם, עם צאתו של מישהו לשירות בחוץ, או שובו של מישהו משירות כזה. מלבד המנכ"ל ולטר איתן אפשר למנות על קבוצה זו, בין היתר, את האנשים הבאים: ד"ר ליאו כהן, ראובן שילוח, אליהו ששון, גדעון רפאל (שנשלח לוושינגטון) וחיים רדאי (לשעבר: ברמן), שמונה למזכיר כללי והיה אחראי על כל העניינים המנהליים, הכספיים והארגוניים. לימים קראו לנושא משרה זו: סגן מנהל כללי למִנהל; ד"ר שבתאי רוזן, יועץ משפטי; שמואל אלישיב (פרידמן), מנהל מחלקת אירופה המזרחית; מיכאל קומיי, מנהל מחלקת חבר העמים הבריטי; אסתר הרליץ, שכבר נזכרה, מנהלת בפועל של מחלקת ארצות הברית; יעקב שמעוני, מנהל בפועל של מחלקת המזרח התיכון; צבי אבנון, מנהל המחלקה הקונסולרית. לרשימה זו אפשר להוסיף את ארתור לוריא ומוריס פישר, לאחר שובם משירות בחוץ־לארץ. יש להתייחס לרשימה זו בגמישות רבה, שכן אפשר היה, בתקופות שונות, להוסיף לה או לגרוע ממנה שמות חשובים.

גם מבנה מחלקות המשרד הלך והתרחב עם הזמן, ולפי צורכי העבודה. המשרד הלך ונבנה, פחות או יותר, לפי התוכנית המקורית שהתווה ולטר איתן עוד לפני הקמת המדינה. באמצע יוני 1948 הורה שרת להקים מחלקה לענייני אירופה המזרחית. צעד זה נבע מתוך הערכת עוצמתה של ברית המועצות, עניינה של ישראל להשיג ממדינות הגוש הסובייטי הכרה דה־יורה, הכּוונה לרכוש מהן ציוד צבאי ולפתוח עמן קשרי מסחר, לרבות יבוא נפט, וכן מתוך החשיבות של הקהילות היהודיות הגדולות שנמצאו בברית המועצות ובכמה מגרורותיה.[22]

מלבד המחלקות המרחביות – המדיניות (ארצות הברית, אירופה המזרחית, אירופה המערבית, אמריקה הלטינית, חבר העמים הבריטי), הוקם השירות הקונסולרי כבר בימים הראשונים. היה זה שירות בעל אופי ייחודי בגלל המשימות שהוטלו עליו. בראש ובראשונה ביחס לעליית יהדות המצוקה – שארית הפליטה במחנות העקורים באירופה, כולל הפליטים שזרמו למחנות אלה בגרמניה ובאוסטריה, וכן הפליטים שנקלעו לערי מקלט כמו שנחאי, וגם המעפילים שנמצאו במחנות הגירוש של הבריטים בקפריסין. בתחילת דרכו פעל השירות הקונסולרי יחד עם שליחי הסוכנות היהודית, בעיקר בתחום העלאתם ארצה של הפליטים הרבים באירופה שניצלו מן הטבח הגרמני והיו שרויים במצוקה.

בכמה מן הנציגויות שהוקמו בחוץ־לארץ נוספו גם מדורים קונסולריים. כמו כן הוקמו קונסוליות נפרדות ליד ריכוזים של פליטים יהודים כמו במינכן, במילאנו, בגנואה, במרסיי ובאמסטרדם. רובן נסגרו כעבור זמן. במדינות רבות מונו קונסולי־כבוד, לרוב יהודים נכבדים מן הקהילות המקומיות. תפקיד הקונסולים היה לבצע את חוקי האזרחות, השבות, הדרכונים, הכניסה לישראל, מרשם התושבים, שירות הביטחון והנוטריונים, תוך קיום קשר הדוק עם משרד הפנים, משרד הביטחון, צה"ל ומשטרת ישראל. המחלקה הקונסולרית שימשה גם כתובת לפניות של נציגי מדינות זרות ושל ארגונים בינלאומיים בקשר לבעיות הנוגעות לאזרחיהן ולעובדיהן שבארץ. לימים הוקמה במחלקה הקונסולרית יחידה לטיפול בישראלים בחו"ל שנקלעו למצוקה.[23]

מיד עם ההכרזה על קום המדינה והקמת משרד החוץ הוכר הצורך החיוני בהקמת מחלקה לענייני טקס (בלעז: פרוטוקול). אבי הטקס הישראלי ומייסד המחלקה היה ד"ר מיכאל סימון. בזיכרונותיו סיפר כי זמן קצר לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, בהיותו נצור בירושלים, קיבל מכתב דחוף מהקריה שבתל־אביב שבו הציע לו משה שרת לשמש כראש הפרוטוקול במסגרת משרד החוץ. הוא השיב להזמנה בחיוב, ולבקשת משרד החוץ העביר אותו צה"ל לתל־אביב ב"דרך בורמה". בהגיעו ליעדו הסביר לו שרת שיש לו שלושה ימים בלבד כדי להקים את השירות החדש הזה – מחלקת טקס, שכן יהיה עליו לארגן את טקס הגשת כתב ההאמנה של הציר הסובייטי הראשון לנשיא המדינה. ואכן, הצגתו של הנציג הדיפלומטי הזר הראשון בישראל נערכה כהלכה. היו שם משמר כבוד משטרתי, משמר צבאי, רוכבי אופנועים, מכוניות עם דגלונים ולבוש רשמי. ד"ר מיכאל סימון היה מחוּסר ניסיון בעניינים אלה, אך הסתמך על השכלתו הרחבה שהתבססה על האנציקלופדיה בריטניקה. הישועה באה כאשר נתקבלה מן הצירות בפריז חבילת חוברות בצרפתית בשם מדריך לטקס שהפכה להיות מעין "שולחן ערוך" למחלקת הטקס ולדיפלומטים הראשונים של משרד החוץ.

שר החוץ ידע משהו על גינוני טקס הודות למה שלמד בנסיעותיו הרבות לארצות־חוץ ובזכות פגישותיו עם אישי מדינות שונות עוד בתקופת כהונתו כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. לעומתו, לא נמשך דוד בן־גוריון אחר נוהלי הטקס, אם כי נאלץ לקבל עליו את הדין בתוקף תפקידו כראש ממשלה. היו ישראלים, שהוטלו עליהם תפקידים דיפלומטיים, שבאו ממקומות שכללי טקס היו זרים להם מאוד. למשל, ישראל ברזילי שמונה לציר ראשון של ישראל בפולין ושהיה חבר קיבוץ נגבה. רכישת פראק ומגבעת צילינדר הייתה חוויה קשה עבורו, כמו גם קיום כל הכללים המקובלים בשעת טקס הגשת כתב ההאמנה. בהגיעו לוורשה נאלץ ראש הטקס הפולני להדריכו ולערוך עמו חזרות במלון בטרם יצאו לארמון נשיא פולין.

ב־1951 פרסמה מחלקת הטקס חוברת בעברית ובצרפתית, שעסקה בכללי הטקס הדיפלומטי וסיכמה את כל נוהלי קבלתם של דיפלומטים חדשים המגיעים לישראל, את סדרי הגשת כתב ההאמנה, כללי עריכת ביקורי נימוסין וכיוצא בזה, כפי שהיה מקובל בעולם הדיפלומטי באותם הימים.[24]

בראשית קיומו של משרד החוץ אירעה תקלה במהלך התארגנות המשרד ומחלקותיו השונות. אפשר להסביר תקלה זו כתוצאה מן המצב הבלתי ברור הנוצר לעתים קרובות בשלבי התארגנות ראשונים של גופים חדשים, בהיעדר הגדרות ברורות של סמכויות ובמצב המלחמה שבו הייתה שרויה אז ישראל, שזה עתה קמה. המדובר ביחידת המחקר שהוקמה במשרד. ומעשה שהיה כך היה:

באביב 1948, עוד לפני קום המדינה, פנה ראובן שילוח, אשר שימש אז כיועצם של בן־גוריון ושל שרת כאחד – טרם הייתה אז חלוקת תפקידים ברורה – אל אשר (ארתור) בן־נתן וביקש ממנו שיסייע לו בעבודת המודיעין שעסק בה. שילוח ריכז אז את כל המידע המודיעיני שהגיע ממקורות שונים, פנים וחוץ, ובעיקר משירות הידיעות של ה"הגנה" (ש"י). הם הגו רעיון להקים שירות שיתרכז במודיעין חוץ. בינתיים קמה המדינה ובמשרד החוץ הוקם אגף חקר בראשותו של בוריס גוראל. היחידה שעליה דובר ושבן־נתן הופקד עליה הייתה למחלקת מבצעים בתוך אגף החקר של משרד החוץ. בתפקיד זה היה בן־נתן קשור ישירות לראובן שילוח. הייתה זו יחידה סודית שרק מעטים, גם במשרד החוץ, ידעו על קיומה. בן־נתן, שנהנה מעצמאות רבה בפעולותיו, החל בגיוס עובדים. רובם היו יוצאי הש"י של ה"הגנה", אך גויסו גם עולים חדשים שפעלו בעברם בשירותי ביון של ארצות שונות. בן־נתן עסק גם בגיוס עצמאי של כספים שלא במסגרת התקציב המקובל, כדי לממן את פעולות מחלקתו. מחלקה סודית זו נקראה בשם המחלקה המדינית (ואין לערבהּ עם המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית). בתוך זמן קצר הקים בן־נתן שלוחות בפריז ובמקומות אחרים באירופה ובארצות הברית, והחל בהחדרת סוכנים לארצות ערביות. המשימות העיקריות של המחלקה המדינית היו איסוף מידע צבאי ומדיני על ארצות ערב, מעקב אחר רכש צבאי ערבי באירופה ואף הכשלת רכישות נשק כאלה. בזמן כינוס ועידת הפיוס שנערכה בלוזאן (ראו להלן) ב־1949, פעלו נציגיו להשגת מידע על הדיונים הפנימיים של המשלחות הערביות. ב־20 בדצמבר 1948 דיווח בן־נתן על פעולותיו לבן־גוריון (כנראה, לא למשה שרת). מספר עובדי מחלקה זו לא עלה אז על 15, אך הופעלו גם סוכנים בהתנדבות.

עד אמצע 1950 הייתה המחלקה המדינית" אחראית גם לאיסוף ידיעות מגורמים זרים בארץ ופעלה גם בריגול נגדי, נגד סוכנים זרים שפעלו בארץ. איסר הראל, שהיה אז ראש שירות הביטחון, שאף להעביר את פעולותיה של המחלקה המדינית בארץ לשירות הביטחון שבראשותו כדי למנוע כפילויות. הוא פנה לשרת, שאמנם הורה על הפסקת עבודת המחלקה המדינית בארץ. ואכן, סניפיה שבישראל הועברו לאחריות שירות הביטחון הכללי. תפיסתו של בן־גוריון הייתה כי כל שירותי המודיעין של המדינה, בארץ ומחוצה לה, צריכים להיות כפופים לראש הממשלה ולא למשרד החוץ. ב־8 בפברואר 1951 כינס דוד בן־גוריון ישיבה בהשתתפות שר החוץ שרת, המנכ"ל ולטר איתן, ראובן שילוח והרמטכ"ל, והודיע על החלטתו להוציא את ענייני המודיעין ממשרד החוץ. בוריס גוראל וכמה עובדים אחרים, שהתנגדו להחלטה זו, התפטרו. אחרים נקלטו במשרד החוץ. כמה מהם זכו, לימים, להגיע שם למשרות בכירות, כמו: משה אלון, אבא גפן ואברהם קדרון, שאף הגיע למעלת מנכ"ל.[25]

באותה עת, 1951, התארגנה במשרד החוץ מחלקת החקר ונקבעו לה תחומי עיסוקה: מעקב יומיומי אחר המתרחש בעולם הערבי, בעיקר בתחומים המדיניים, הכלכליים והחברתיים. ניתוחי־מצב הוגשו לשר החוץ, לראשי המשרד ונשלחו לנציגויות בחו"ל. המחלקה הכינה סקירות, מסווגות ובלתי מסווגות, על עיקרי השידורים בתחנות הרדיו הערביות ועל המתפרסם בעיתונות הערבית. העיתונים הערביים הושגו בכל יום במעבר מנדלבאום שבין ירושלים המערבית היהודית לבין ירושלים המזרחית הירדנית. העיתונים הערביים הוחלפו שם בעיתונים הישראליים שהירדנים היו מעוניינים בהם מאותה סיבה. לצד מחלקת החקר הוקמה ועדת הסברה לערבים. בראש ועדה זו עמד עזרא דנין, שעוד יוזכר להלן. ועדה זו, שפעלה באמצעות קול ישראל בערבית, עסקה בהזמת התעמולה הערבית נגד ישראל, כמו גם בשידור מידע חיובי על ישראל. לפי עדויות שנאספו אז, זכו שידורים אלה לקהל מאזינים רחב בארצות ערב. מחלקת החקר שמרה, פחות או יותר, על מתכונתה זו עד שהורחבה מאוד בעקבות המלצות ועדת אגרנט שלאחר מלחמת יום הכיפורים. למרות זאת, מחלקת החקר של משרד החוץ לא הצליחה לתפוס מקום מכובד בקרב מוסדות החקר והמודיעין השונים בישראל, רובם במערכת הביטחון, גם אחרי דו"ח אגרנט.[26]

ב־3 במאי 1949 זימן שר החוץ, משה שרת, את כל מנהלי המחלקות של משרד החוץ כדי להרצות בפניהם את השקפותיו על עקרונות הדיפלומטיה של ישראל ועל מהות הנציגויות בחוץ־לארץ. הוא פתח בכך שלנציגויות יש תפקיד כפול. הראשון הוא: נציגות כלפי חוץ, ייצוג המדינה כלפי העולם המדיני החיצון; ואילו השני הוא ייצוג המדינה כלפי העולם היהודי ותחזוקת הקשר בינו לבין המדינה. "אנו שונים מאומות העולם משתי בחינות: ראשית, קמנו במאמר פיו של האו"ם ואם כי אפשר להוכיח כי גם מבלעדי האו"ם הייתה מדינתנו קמה, הרי אין זה משנה את העובדה, והעובדה היא שעדיין לא יצאנו מחיתולי האו"ם והננו מוּנחים על שולחנו כסעיף בסדר היום". משה שרת ודוד בן־גוריון היו חלוקים בשאלת משקלה של החלטת עצרת האו"ם מ־29 בנובמבר 1947 על הקמת ישראל. בן־גוריון מיעט בהערכת המאמץ המדיני שבראשו עמד משה שרת, ואילו שרת עמד על חשיבות הפעולה המדינית שאותה ניהל עוד מימי ועדת החקירה של פיל (1937), הוועדה האנגלו־אמריקאית (1946), ועדת אונסקו"פ (1947), ואחר כך הפעולה המדינית רחבת ההיקף לקראת עצרת האו"ם בנובמבר 1947 (החלטת החלוקה).[27] שרת המשיך להסביר כי מצבה של ישראל מחייב אותה לפתוח נציגויות רבות. אמנם, אומה קטנה כישראל הייתה צריכה מטבע הדברים, לפתוח נציגויות רק במקומות ספורים, ואולם התלות בכל אחת מן המדינות החברות באו"ם מחייבת את ישראל להחזיק נציגויות במקומות רבים.

שנית, ישראל היא מדינת העם היהודי. הובעה סברה, אמר שרת, שעם קום המדינה תבוא הפרדה בין העם היושב במדינתו והעם שבתפוצות, וכי זה האחרון עתיד להתבולל, אך נראה שההיפך קורה. מתברר שהקשר הקיים כיום בין חלקי העם היהודי הדוק יותר מאי־פעם. יהודי העולם רוצים להשתתף בפיתוח המדינה באופן פעיל. גם זו סיבה להחזיק נציגויות רבות בחוץ־לארץ. סוגיה זו תידון להלן ביתר פירוט בפרק: "היסוד היהודי". שרת העלה סברה נוספת, אם כי נראה שטעה בהבחנתו זו: "אמרתי... ליהודי אמריקה וגם לשר החוץ האמריקאי, כי עברו הזמנים שהיינו זקוקים לעזרה מדינית מאת יהודי אמריקה. אין לנו צורך בעזרה כזאת. אנו מתקשרים עם ממשלת ארצות הברית כשווים... אין יהודי הגולה אחראים למדיניות החוץ שלנו ואין הם צריכים להביע דעה..." (הכול יודעים שיהדות ארצות הברית מעורבת, מאז קום המדינה ועד עצם היום הזה, באמצעות ארגונים שונים, בבעיותיה המדיניות, הכלכליות והאחרות של ישראל). עם זאת, הוסיף שרת, על ישראל להיות ערה לכך כי בהתנהגותה היא עלולה לפגוע ביהודי העולם וכי עליה לקחת שיקול זה בחשבון. בהרצאתו זו קרא שרת להרבות בפתיחת נספחויות לתרבות ליד נציגויות שונות, כי מבחינה תרבותית ישראל היא מדינה של איכות ויש לה מה "למכור". נספחויות כאלה יוכלו גם לפעול בקרב אנשי תרבות ומדע יהודים בעולם ולגייס מן הפוטנציאל העצום הזה למען ישראל. פעולה כזו צריכה להיעשות בארצות שונות, אך יש לראות את ארצות הברית כמטרה ראשונה.[28]

לא חלף זמן רב ושר החוץ שרת החליט לערוך כנס נוסף. הפעם כינס, לראשונה, את ראשי נציגויות ישראל הפזורים בעולם. כנס ראשי הנציגויות התקיים מ־17 ביולי עד ה־23 בו. רוב הישיבות התקיימו במשרד החוץ שבתל־אביב, אך בגלל מחאת ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, נערכו חלק מן הדיונים גם במשרד ראש הממשלה בירושלים. בכינוס השתתפו הצירים והשגרירים הבאים: אבא אבן (וושינגטון), אהוד אבריאל (בוקרשט), אליהו אילת (לונדון), שמואל אלישיב (פראג ובודפשט), ישראל ברזילי (ורשה), שלמה גינוסר (רומא), משה ישי (בלגרד), מרדכי נמיר (מוסקבה), מיכאל עמיר (בריסל), מוריס פישר (פריז), יעקב צור (בואנוס איירס), אליהו ששון (אנקרה). לכנס הוזמנו גם מנהלי המחלקות במשרד החוץ ומספר אישי ציבור.

הנואם הראשון היה ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, שפירט כמה מהשקפותיו בתחום מדיניות החוץ. הוא פתח בכך שישראל אינה יכולה להיות "נייטרלית", שכן פירוש הדבר התנכרות לעולם היהודי. על ישראל לקיים עצמאות מוחלטת וחופש לשפוט בעצמה "מה טוב ומה רע, מה יתכן ומה לא יתכן". ישראל שונה מכל המדינות בזה שאינה רק מדינה לתושביה אלא מדינה לקיבוץ גלויות. נציגי ישראל בחו"ל אינם רק דיפלומטים רגילים כנציגי יתר ארצות העולם, אלא הם גם שליחים לתפוצות ישראל. "ציר שאיננו רואה את שליחותו לתפוצה, לדעתי איננו רואה את שליחותו... ציר שלנו מוכרח להיות גם ציר לתפוצה, צריך להיות השליח הציוני".

שרת, בדבריו, הסביר כיצד הגיעה ישראל למדיניות של אי־הזדהות בין שני הגושים היריבים בעולם והדגיש כי שיקול מדיני זה מקבל חיזוק מזיקת ישראל ליהודים בתפוצות ומזיקת התפוצות לישראל. התמכרות לאחד מן הגושים הגדולים בעולם תביא להתנכרות היהודים המצויים בצד השני. בישראל רווחת התפיסה הדמוקרטית המערבית, חופש הדיבור בעל־פה, בכתב ובדפוס, חופש התאגדות מדינית, חופש ביקורת השלטון, חופש היצירה התרבותית וחופש הקשרים עם חוץ־לארץ. ואילו היהודים, כמיעוט, יכולים לקיים חיים יהודיים חופשיים רק בארצות המערב. מלבד זאת, ישראל יכולה לשאוב ממקורות הכוח החומרי והרוחני היהודי בתפוצות רק במדינות המערב־הדמוקרטי. בגלל גורמים אלה נעשו חיי היומיום של ישראל קשורים רק בגוש המערבי. אין לסטות מקו זה של אי־הזדהות, ואולם יש לנהוג בו זהירות.

לגבי השלום עם ארצות ערב, שרת קבע כי ישראל חסרה מאוד שלום זה והיעדרו מהווה מפגע רציני למעמדה של ישראל, אך אל לישראל להפריז בהכרזות על נכונותה לשלום ועל רצונה בו. ישראל יכולה להמשיך במצב הקיים למרות התקלות הכרוכות בו. למרות זאת, ישראל חייבת לשאוף לשלום, במיוחד בגלל ש"מדיניות שלום תסלק מפנינו כמה גורמי לחץ מצד המעצמות". אשר לתנאי השלום של ישראל, ניתן לומר כי היא מציעה שלום על בסיס המצב הקיים, אם כי היא מוכנה, עקרונית, לשלם פיצויים לפליטים, אך לא להחזירם.

שרת התייחס גם למצבו של המיעוט הערבי בישראל, למרות שתחום זה לא היה קשור בעבודת משרד החוץ: "אנו מעוניינים להחליש ולפורר את הערבים היושבים בישראל כגוש וכמיעוט לאומי, אולם שואפים לשפר ולקדם את מצבם כפרטים. אנו מעוניינים להבטיח שערביי ישראל לא יוכלו לפגוע בנו... ולגרום לנו נזק... אנו מעוניינים להפחית את מספרם של ערביי ישראל, אולם לא נעשה זאת בדרכים לא הוגנות".

לגבי שאלת התפשטותה של ישראל בעתיד, אמר שרת כי ישראל לא תסתבך בהרפתקנות צבאית מתוך מטרה יזומה לכבוש שטחים ולהתרחב, ואולם אם הערבים, "בטיפשותם או ברשעותם", יביאו לידי מצב כזה, צריך יהיה לשקול את הדברים.

שרת חזר שוב לעניין ישראל והגולה וקבע כי הכרת האחדות והזיקה של חלקי העם כתוצאה מתקומת ישראל תלך ותתחזק. "הדבר הזה מטיל עלינו אחריות, חד־צדדית דווקא. איננו יכולים, בשום פנים ואופן, לעשות את יהודי העולם אחראים למדיניות שלנו. אנו יכולים לדרוש מהם עזרה למדיניותנו. אנו צריכים, במידת האפשר, להסתייע בהם למטרותינו המדיניות, אבל אין להטיל את האחריות המדינית על היהודים האלה".

שרת הנחה את נציגיו בצורה הברורה ביותר לגבי חובות עבודתם בקרב הקהילות היהודיות. הוא אמר כי כל נציגות חייבת "ללמוד את יהודי ארצה לפתח דרכי שיתוף ואמצעי השפעה המתאימים לנסיבות". "מכיוון שבארצות האלה בית הכנסת ממלא תפקיד כביר כמרכז של חיים יהודיים, לא יתכן ששליחים המתכוננים לקרב לבבות למדינת ישראל יהיו אדישים" לממד הדתי של פעולתם בקרב הקהילות היהודיות. הוא הורה לנציגים לעסוק בעידוד עליה, למצוא דרכים לגיוס הון יהודי ולא־יהודי הנצרך לבניין הארץ, לעזור למגביות, לפתח את התיירות, ובמיוחד לעסוק בגיוס המדעי היהודי, שפירושו תביעה מיהדות ארצות כהונתם לגייס את כל הניסיון, ההכשרה, המומחיות, בראש ובראשונה בקרב יהודים, לבניין הארץ. אלה הם התפקידים העיקריים המוטלים על צירי ישראל בחוץ־לארץ בקשר לגיוס כוחות למען בניין הארץ..."[29]

הממד היהודי בעבודת משרד החוץ ובניהול הדיפלומטיה שלו היה מרכזי מאוד בעיני משה שרת, ועוד נדון בכך בהרחבה. הוא רצה שהדיפלומטים שלו יתנהגו ויופיעו כיהודים, ועם זאת לא התערב מעולם בחייהם הפרטיים של עובדי משרד החוץ ובאורחות חייהם. ככל שידוע, יצאה הוראה לנציגויות רק בעניין עבודה בשבת ובחגים. ב־14 ביוני 1949 הודיע שרת בכנסת, בתשובה לשאילתא, כי כל "נציגויות החוץ של מדינת ישראל באשר הן שם סגורות בשבתות ובמועדי ישראל... ההוראות הקבועות שניתנו לנציגי משרד החוץ מחייבות להימנע, ככל האפשר, מקיום פגישות רשמיות עם נציגי מדינות זרות בשבתות ובמועדי ישראל..."[30]

[1] א. ההתחלה משה שרת. בשער האומות 1949-1946, עמ' 241; ולטר איתן. בין ישראל לעמים, 9. 
[2] איתן. שם, עמ' 10; גדעון רפאל. בסוד לאומים, עמ' 17; רפאל, "התהוות מדיניות החוץ הישראלית", עמ' 35. 
[3] שרת. שם, עמ' 241; איתן. שם, עמ' 10-9; רפאל, "התהוות מדיניות החוץ...", עמ' 35; אורי חלפון, "קווים למבנה שירות החוץ של המדינה היהודית", 50 השנים הראשונות, א', עמ' 10-8. 
[4] שרת. שם, עמ' 241; איתן. שם, עמ' 9, 15; רפאל. בסוד לאומים, עמ' 18-17; רפאל. "התהוות מדיניות החוץ", עמ' 35; שרת. יומן אישי, [ה'], עמ' 2362.
[5] שרת. בשער האומות, עמ' 241; איתן. שם, עמ' 17-16. הכרה דה־פקטו (de facto) פירושה הכרה בעובדה קיימת, כמו הקמת מדינה או ממשלה חדשה. עדיין אין היא מחייבת כינון יחסים דיפלומטיים. הכרה דה־יורה (de-jure) פירושה הכרה רשמית מלאה, שבעקבותיה מוקמים גם יחסים דיפלומטיים.
[6] אליהו אילת. המאבק על המדינה, כרך שני, עמ' 774-772.
[7] אילת. שם, עמ' 784-781. 
[8] אילת. שם, עמ' 785-783. 
[9] איתן. שם, עמ' 17; דוד בן־גוריון. מדינת ישראל המחודשת, כרך ראשון, עמ' 108, 143. 
[10] שרת. בשער האומות, עמ' 242; איתן. שם, עמ' 18-17; רפאל. בסוד לאומים, עמ' 19; גבריאל שפר. משה שרת, עמ' 380-378.
[11] אסתר הרליץ. אסתר, או: לאן כבר אשה יכולה להגיע?, עמ' 42-39. 
[12] אריה לבבי. "המוסד להשתלמות של הסוכנות היהודית (ביה"ס לדיפלומטים)", 50 השנים הראשונות, א', עמ' 705; איתן. "כך הוקם בית הספר לדיפלומטים" (מתוך: ימים ראשונים. קובץ איגוד עובדי המִנהל הבכירים בשירות המדינה), עמ' 24-20. 
[13] משה אראל. צילינדר וחרב. זיכרונות שגריר ישראלי, עמ' 9-6, 20-19. 
[14] יעקב צור. כתב האמנה מס' 4, עמ' 13-10. 
[15] שרת. דבר דבור 1948, עמ' 118-117, 147; י. צור. "כתב האמנה מספר ארבע" (מתוך: ימים ראשונים. קובץ איגוד עובדי המִנהל הבכירים בשירות המדינה), עמ' 89-86; רפאל. בסוד לאומים, עמ' 20-19, 23; רפאל. "כיצד קמו לישראל דיפלומטים". 50 השנים הראשונות, ב', עמ' 1145-1144; שפר. שם, עמ' 381. 
[16] סוזי אבן. זיכרונות, עמ' 163-162; אבא אבן. פרקי חיים. כרך ראשון, עמ' 114.
[17] רפאל. בסוף לאומים, עמ' 20-12. 
[18] שבתאי רוזן. "כתב ההאמנה הראשון". 50 השנים הראשונות, א', עמ' 31-30. 
[19] י. צור. כתב האמנה מס' 4, עמ' 17.
[20] שרת. דבר דבור 1948, עמ' 395. 
[21] תאודור מירון. "נציגויות דיפלומטיות ונציגים דיפלומטיים בישראל", עמ' 296-260; האקדמיה ללשון העברית. מילון למונחי הדיפלומטיה. עברי־אנגלי, (ירושלים, הוצאת האקדמיה ללשון העברית, התשנ"ט); אורה הרצוג. סודות האירוח, (תל־אביב: ספריית מעריב, 1971); פנינה הרצוג. מדריך להליכות בית יהודי. חגים ומנהגים, (ירושלים: משרד החוץ, מחלקת ההדרכה, אייר תשל"ו – מאי 1976). 
[22] שפר. שם, עמ' 384; שרת. דבר דבור 1949, עמ' 18, 378. 
[23] חיים גומא. "התפתחות השירות הקונסולרי הישראלי", 50 השנים הראשונות, ב', עמ'1095-1092. 
[24] מרדכי פלצור, "הטקס", 50 השנים הראשונות, ב', עמ' 1108-1096; י. צור, "כתב האמנה מספר ארבע" (מתוך: ימים ראשונים), עמ' 87, 89. 
[25] אשר בן־נתן. החוצפה לחיות, עמ' 89-76. 
[26] יוסף הדס. בין חלב לירושלים, עמ' 41-36. 
[27] שרת. דבר דבור 1948, עמ' 63. 
[28] שרת. דבר דבור 1949, עמ' 379-378. 
[29] שרת. דבר דבור 1950, עמ' 598-580. 
[30] שרת. דבר דבור 1949, עמ' 505; ראו גם: יוחנן. כהן. "על דיפלומטיה ודיפלומטים", 50 השנים הראשונות, ב', עמ' 1139-1136.