הממגל – מחזה (הַמְּמַגֵּל)

הַמְּמַגֵּל

מערכה ראשונה ויחידה

[האולם מחשיך. המנחה מגיח מבעד לווילון וצועד למרכז הבמה. על הבמה כיסא ברים גבוה ולידו שולחן. בקדמת הבמה ניצב זרקור]

מנחה: קהל יקר, קהל קדוש.

אני מודה לכם שהתכנסתם עמנו בערב זה ומאחל לכם הנאה רבה.

לא.

אין זה המונח הנכון.

הרשו לי לתקן את עצמי כבר בפתח דבריי: "הנאה" לא תהיה מנת חלקכם בערב זה.

ומכיוון שהמחזאי קבע שאני ושותפיי במחזה צנוע זה נשחק דמויות הוגנות למדי, אני ממליץ לכם כבר עתה לעזוב את האולם ושום נזק לא ייגרם לכם או לנו.

ההצגה, עם קהל או בלעדיו, תימשך עד הסוף.

ואם כבר העליתי על נס את יושרה של ההפקה, ראוי להמחיש את הדבר באופן השכיח והמקובל ביותר להוגנות בחברתנו הגוססת – [בהתלהבות] החזר כספי.

אם תקומו ותצאו עתה מן האולם, או אם תבחרו להישאר עד תום המחזה, כספכם יוחזר לכם במידה ותחפצו בכך.

למעשה, הביטו בגברת שופעת המזומנים והחיוכים.

כל תכליתה הוא להחזיר לכם, המשתתפים, את עלות הכרטיס שרכשתם במחיר ממוצע למדי.

[המנחה מצביע על דמות מצוות ההפקה העומדת בצד האולם וחבילת שטרות בידיה]

[מתרה בקהל] אנא, אל תתביישו.

כל המעוניין לקום ולקבל את כספו מוזמן לעשות זאת עכשיו.

[ממתין רקע קט]

אתם מבינים?

בין אם תלכו או תישארו, אין הדבר משנה להפקה כהוא זה מנקודת מבט כלכלית טהורה.

מנוסתכם האפשרית אינה משנה לנו כלל.

אנו לא נמצאים פה על־מנת להתעשר. עדיין נותר בנו מעט מוסר.

אודה על האמת, המחזאי לא נדרש כלל לקהל על־מנת  להמשיך בהצגה.

הדמויות שדמיונו הדל יצר הן לא יותר מאשר צורות הסוואה פרימיטיביות שנקט בהן כאמצעי הגנה על עצמו, בשל בורותו בטכניקה התיאטרלית ממנה הוא סולד למדי.

[מתרה בקהל בשנית] נו, נו, הגלגל כבר החל בתנועתו וכוח המשיכה מושך מטה.

[מתמהמה ומביט בקהל]

אני רואה שחלקכם מחייכים.

אפשר להבין זאת.

במיוחד את הגברים שארנקיהם התרוקנו למשאת נפשן של נשותיהם הלבושות בקפידה.

יקירַי, אין סיבה שתתרוששו הערב לטובת קיום הריטואל המחייב זוגות בדמות בילוי לילי משותף.

[מישיר מבט לאדם בקהל] הנה, אדוני.

אי אפשר להתעלם מחיוכך הרחב.

קום וצא.

הכסף יוחזר לך במלואו. אין צורך להודות לי.

[פונה לקהל, ובמחילה] ובכל זאת, במידה שמידת חסד כלשהי עוד שמורה בלבכם, אמליץ לאמיצים עוד כשעה ורבע מעכשיו, על דרך נאותה לבזבז את עלות הכרטיס שאנו מוכנים להחזיר לכם בחפץ לב.

[בריכוז] אולם אני מקדים את המאוחר והשעון כבר החל לתקתק.

אנא, התאזרו בסבלנות עוד רגעים אחדים ונאפשר לכל מי שנכנס במקרה לאולם, להימלט על נפשו בטרם נתחיל.

[ממתין מספר רגעים ומתבונן בקהל ברצינות תהומית]

אני שם לב לתכונה הרוחשת בקהל, אבל אף אחד אינו קם.

[ממשיך לאחר עצירה קלה] הרשו לי לעמוד בקיצור נמרץ על מה שעתיד להתחולל באולם בו אנו כלואים בשעה הקרובה. שמי חסר חשיבות אך לא כן תפקידי.

אתם יכולים להתייחס אלי כאל שחקן או מנחה, אבל יהיה בכך משום היצמדות אל חלוקת התפקידים הבנאלית המקובלת בתיאטרון מימים ימימה: אתם ישובים על הכיסאות המרופדים; ואילו אני עומד לפניכם לבוש ומאופר על במה מאובזרת קלות.

[בשעשוע ותוך כדי הצבעה] מבחינתכם – אתם הקהל ואני השחקן.

ובכן, בהתאם להיגיון הפועל בחלל התיאטרון יש להודות שאכן, אני אמור להיות המנחה. אבל את מה אני מנחה? אומר זאת במילים ברורות: [בדרמטיות] איני מנחה דבר, אני מְמַגֵּל.

[אתנחתא]

כן, כן, אני יודע.

גם אנו איננו בטוחים שקיימת מלה כזו, וזו תרומתנו הצנועה לשפה העברית שצמצמנו עד בלי די.

ובכן, הַמְּמַגֵל מקיז מוגלה.

[מצביע על איש בקהל] את המוגלה המונעת ממך אדוני להישיר מבט אל הגברת הנאה הלבושה בקפידה, היושבת לצדך.

אל תתפלא.

הרי כל עין תבחין בתנועות גופכם המכניות.

אבוי לה ואבוי לך, זוג נפשות אומללות, אם אתם בכלל זוג. אבל אתם כן.

שהרי, אל אולם התיאטרון לא נכנס אדם לבדו או עם קולגות מהעבודה.

[חוזר להישיר מבט בקהל]

כאמור, אני מקיז מוגלה, אך זו אינה מוגלה פיזית.

למעשה, מגיל צעיר נרתעתי מדם וממיצי הגוף הנפלטים בעיקר בשעות הלילה, כשההזיות והפחדים עוטים תשוקה מזויפת.

לא ולא.

אני מקיז את הרפש שחלחל והצטבר במעמקי הנפש.

[בתקיפות] גבירתי [המנחה מצביע על אישה צעירה בקהל], אנא ממך.

אני מתחנן.

קומי וצאי.

אנו נשיב לך את כספך.

עוד דקות אחדות תחל הקרנת דרמה קלילה ברחוב המקביל ואת ובן־זוגך בעל הפנים הבתוליות תספיקו לפתיחה אם תנוסו מיד מן האולם המקולל.

הרי, גם עיוור לא יוכל להתעלם מן האופן המהפנט בו אתם אוחזים ידיים מהרגע שנכנסתם לתיאטרון.

לוחשים זה לזו את דבר אהבתכם.

אח, האשליה העצמית בדבר העתיד המשותף הנצחי!

[בהתמוגגות לקהל] אוי, זה נעים כמו ליטוף עדין בגב.

[פונה שוב אל הזוג המאוהב ומוסיף בקול סמכותי] איני מרושע וחס אני על אהבתכם.

[ממתין כמה שניות]

נו, נו. קדימה. אנא, צאו מן האולם.

[פונה לקהל]

כאמור, אני הַמְּמַגֵּל, וככזה, מלאכתי איומה וכפוית טובה. משחר האנושות הַמְּמַגֵּלִים מקיזים מוגלה אנושית ומניחים לה לטפטף החוצה, וכל בר דעת יודע שלעתים החולה אינו מחזיק מעמד בתהליך ההקזה.

אז אנא, פעם נוספת ואחרונה.

אני מתחנן בפניכם, צאו מן האולם עכשיו, על־מנת שלא יגרם נזק מעבר לזה שגרמתם לחייכם הפתטיים עד כה.

[מתבונן בקהל ברצינות תהומית]

 לא, לא, לא, אינכם מבינים. אתם מחויכים מדי.

[ברוֹך] אתם חושבים שכך נכתב במחזה, ושאני מדלקם שורות שחיבר יומם ולילה המחזאי החשוב בעיני עצמו, רק כי לא ידע כיצד לדבר.

לא, לא, יקירַי. טעות בידכם.

אין זו הצגה רגילה מן הסוג השכיח.

לא נשחק לפניכם כמוקיונים ואתם תמחאו כף על פי כללים משמימים.

זו אינה הצגה שיבקרו בעיתונות ותפטפטו עליה בארוחות הערב המפונפנות שלכם.

דינמיקת המחזה שונה בתכלית מזו המוכרת.

[בצער] חלקכם – לפחות כך קרה לנו כבר מספר פעמים בעבר – ידפקו לעצמם כדור בראש עד סוף השבוע או יבלעו כדורים במידה והם אסטניסטים המעדיפים מיתה אלגנטית יותר.

אז אנא, נוסו על נפשכם והינצלו.

[בחמלה וברוך] הרי יש לכם משרות מכובדות וילדים נאים, אשליות ותקוות כוזבות שעליכם להגשים ולסמן עליהן "וי".

[בחיוך ציני] מכאן אני יכול להבחין שהארנקים של חלקכם אינם תפוחים דיים.

[עוצר לרגע ובנחרצות] אינכם קמים.

ובכן, הכרעתם.

[מצלצל בפעמון המונח על השולחן ולאחר שנייה קלה ניגשת אליו גברת מצוות ההפקה המגישה לו צרור דפים]

לצערי, אאלץ להדגים כבר בפתח המחזה את תפקידי המזוויע.

[מעיין ברצינות בדפים שבידו]

הבינו, אני האמצעי.

[בטון רציני] ראו בי סכין ניתוח.

לא אני העומד למבחן במחזה בו כולנו משחקים, אלא אתם.

אתכם, קהל יקר, כתב המחזאי.

ואם ציינתי שאני אמצעי, אז מתבקשת השאלה: אמצעי למה? לאיזו תכלית איומה ברא אותי המחבר? והרי זה ברור: להקיז את מוגלתכם, לא את שלי.

[בטון מהורהר] כן, בהחלט.

גם בי פשטה המוגלה.

אבל זו אופרה אחרת ולא משלמים לי על־מנת שאדבר על עצמי.

[בטון מקצועי] אסביר כיצד פועל המחזה.

הטכנולוגיה המודרנית הנפלאה והנגישה עשתה את מלאכתי פשוטה הרבה יותר מזו שהוטלה על קודמיי בתפקיד.

מכיוון שרכשתם את הכרטיסים לפני שבועות ארוכים ונאבקתם על מושב באולם, צוות ההפקה המסור [מחיאות כפיים של צוות ההפקה] ליקט ואסף מידע רב על כל אחד ואחת מכם.

כמובן, הכל חוקי וגלוי לעין.

[בטון רציני] רבותיי, אנחנו אנשי מקצוע.

את הרפש האנושי שאתם מייצרים קל לחשוף באמצעות טלפון חכם וחיבור לאינטרנט.