בית עם שבעה חלונות

בית עם שבעה חלונות

בַּשקֶה¹ הייתה הנערה היחידה במחוז גרודנו² שרכבה על סוס במיומנות לא פחותה מזו של פריץ פולני. אביה היה יהודי כפרי עשיר, חוכר מורשה של שדות מרעה ומאות ראשי בקר של הפריצים.

כשנסעה אל בריסק, העיר הסמוכה, נרתמו ארבעה סוסים למרכבתה. כך, ולא אחרת. הרכָּב שלה, יאנקל, צחצח את מגפיו במשך חצי שעה לפני שהסיע אותה את בַּשְקֶה אל העיר. בדרך ישב זקוף על מושבו המרופד ונופף בגאווה בשוט בעל הרצועות האדומות שבידו, כמי שמכריז ברבים כי הוא מסיע את בת הקיסר.

לעיניים התכולות של בשקה ולסנטרה הקטן והמזדקר היה יופי נחרץ, כאילו היא מתגרה כל היום בעולם: נו, מי יכול להיות נעלה ממני?

כשהפריץ נסע ביער ופגש שם את הכרכרה של בשקה, הוא היה עוצר את מרכבתו ומשוחח איתה. תמיד היה לו מה לשאול אותה: "לאן את נוסעת, בשקה? ומדוע את כל כך יפה, בשקה?" פעם אחת הוא אמר לה: "בשקה, מתאים לך להיות פריצה."

עיניה של בשקה נצצו ואורן זהר על פני חלקת יער גדולה. סנטרה הקטן התנשא בהתגרות כנגד הפריץ, והיא ענתה: "מתאים לי גם להיות בתו של מנדל שפירא, אדוני הפריץ."

שני הרכבים, ואסיל ויאנקל, ישבו זקופים, איש־איש על מושבו, ולא אמרו זה לזה מילה. כתפיו הרחבות של יאנקל הזדקרו כלפי ואסיל כמי שאומר במפורש: "אמנם אתה מסיע את הפריץ, אבל אני נוסע עם בשקה."

בכל המחוז ביקשו לדעת: עם מי תתחתן בשקה זו?

בשקה התחתנה עם סוחר יערות צעיר ואיש תורה, ואהבה אותו. היא עברה לגור עם בעלה בבריסק, ושם ניהלה את ביתה ברחבות. היא לקחה איתה את יאנקל ואת הכרכרה, ולא הלכה ברגל ברחובות העיר, חוץ מאשר בשבת. בשבת היו רואים את בשקה הולכת ברגל לבית המדרש ולביקור קרובים אצל משפחת בעלה. כשהלכה עם בעלה, ר' איסר פַּפֶּרנוֹ, זו הייתה הצגה של גדוּּלה ועושר. היא הייתה בשקה שפירא, והוא נמנה עם נכבדי הציבור³ בקהילת בריסק, שנהיה גביר גדול.

אצל בשקה היו תמיד אורחים לשולחן השבת: סוחרים שהיו בקשרי מסחר עם בעלה, משולחים שאספו כסף בשביל ישיבה, רב שהגיע אל העיר, מגידים, סתם יהודים עוברי אורח, ועניים. בשקה נהגה בכבוד בכל אורח. שמו הטוב של ביתה היה ידוע בעיר, ויהודים אמרו: "זו ירושלים".

פעם בא סוחר מווארשה אל איסר פפרנו. אחרי זמירות השבת סיפר הסוחר שבווארשה נוסדה חברה של יהודים שמתכוונים לקנות אדמות בארץ ישראל ולנסוע לשם כדי לבנות עיר. הכחול של עיני בשקה התנוצץ והן זהרו כאילו ניצתו בהן שני נרות.

היא שאלה את הסוחר: "איזה מין יהודים הם אלה?"

"יהודים, כמו כל היהודים," ענה האיש. "גיסי הוא אחד מהם. הוא נוסע לשם עם האישה והילדים."

בשקה הגישה תה, עוגיות ומרקחת דובדבנים, וכשהסוחר התכונן להיפרד וללכת, אמרה לו: "בשורה טובה הבאת לנו. שייחשב לך כמצווה."

בעלה, ר' איסר פפרנו, הביט בה בתימהון, אבל למען הכבוד הוסיף בנימוס: "הלוואי שתמיד נשמע בשורות טובות מפי יהודים." העסקה שעשה עם הסוחר מווארשה הייתה טובה מאוד. איסר פפרנו הכפיל את הונו בתוך שנה, אבל שום הנאה לא הייתה לו מכך: בשקה התמסרה לרעיון החדש, ולעתים קרובות הזכירה את החברה שקונה אדמות בארץ ישראל.

פעם אחת, במוצאי שבת, כשכבר היה לילה של חולין, הדליקה בשקה את מנורת ה"לוקס",⁴ כאילו היה זה חג, והתיישבה לכתוב מכתב אל החברה שקונה אדמות בארץ ישראל. למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, היא קמה ונסעה בכרכרה שלה אל עובד הדואר יעקב רבינוביץ', כדי שישלח את המכתב לווארשה.

יעקב רבינוביץ' ידע את כל הסודות של אנשי העיר. כשהיה סקרן לדעת מה כתוב במכתב שנמסר לו, הוא פתח את המעטפה, קרא את המכתב, הדביק מחדש את המעטפה, ורק אז שלח את המכתב. הסקרנות שלו לא הזיקה לאיש, חלילה. הוא קרא גם את מכתבה של בשקה ונהנה מאוד לדעת שיהודים קונים אדמות בארץ ישראל. הוא חכך בשמחה את כפות ידיו והתמוגג מנחת: "שמעו נא, שמעו, איזה עניין! מרתק מאוד! בלי צחוק, הם עומדים להקדים את משיח!..."

כעבור שבועות אחדים התחילו לרנן בבריסק ולומר שבני הזוג פפרנו רוכשים אדמות בארץ ישראל. "נו, טוב, גבירים. מה הבעיה שלהם?" אחר כך פשטה שמועה שבני הזוג עומדים לנסוע לארץ ישראל. איש לא העז לשאול על כך את איסר או את בשקה, אבל כולם התנפלו על יאנקל כמו זבובים: "האם הם קונים? האם הם אכן נוסעים?"

יאנקל לא ידע, אבל העמיד פני תם וענה: "מה, זה העסק שלי? אם בעל הבית ייסע, אני אוביל את הסוס."

חלפה שנה. העיר רתחה כמו צימס: ר' איסר לא רוצה לנסוע, אבל בשקה מתעקשת ועומדת בתוקף על דעתה.⁵ כולם היו סקרנים לדעת מי יגשים את רצונו: ר' איסר או בשקה?

היו בעיר משפחות רבות שפרנסתן הייתה תלויה בעסקי היערות של ר' איסר פפרנו: פקידים, מנהלי חשבונות, סוכנים, עגלונים, שומרים. הם היו הצד החזק שטען כי זהו סתם רעיון סרק של בשקה, וכי בעזרת ה' גחמה זו תחלוף מהר, כפי שקורה לגבירות עשירות.

אנשי הצד האחר - שכנים וקרובי משפחה - טענו כנגדם שאם בשקה מכניסה לראשה רעיון לבנות עיר בארץ ישראל, היא תבנה עיר. בשקה היא בשקה. ואכן, ביום בהיר אחד, בערב פסח, בשקה נסעה לווארשה. היא לא נסעה בדיליג'נס כמו כל הסוחרים, אלא ברכבת, כפי שבעלה נוסע. היא הגיעה בכרכרה שלה לתחנת הרכבת, וכל העגלונים בעיר התקבצו לראות אם אכן בשקה נכנסת לקרון הרכבת. אפילו אלה שלא היה להם שום קשר אליה, הצליפו בסוסים שלהם והגיעו אל תחנת הרכבת.

כאשר בשקה חזרה מווארשה זה כבר לא היה סוד. היא קנתה חלקת אדמה בארץ ישראל. כעת ידעו כולם שר' איסר נשאר בבריסק, ובשקה עולה לארץ ישראל. כולם התחילו לקרוא לנסיעה שלה "עלייה".

אחרי פסח הלכו ר' איסר פפרנו ובשקה אל הרב. הם ישבו שם מהזמן שאחרי תפילת "מעריב" עד שעת ערב מאוחרת. זו הייתה בוררות ביחס לילדים. ר' איסר היה מוכן לתרום את הקרקע שנקנתה למען ישיבה, ונדר לשלוח לשם את בנו הבכור אחרי שיהיה בר־מצווה, ובשקה טענה כי כמה יהודים נוסעים להקים עיר, והיא רוצה שילדיה יהיו חלק מהציבור הזה. אמו של ר' איסר, הגבירה איידל פפרנו, התפרצה לחדר הרב עטופה בסודר מפואר, וזעקה:

"רבי, גוזלים ממני את נכדיי!"

"אני לא מובילה אותם לעבודה זרה, חלילה," ענתה לה בשקה. היא קמה מכיסאה וקראה: שבי, חמותי." היא עצמה המשיכה לעמוד, עיניה הכחולות נצצו והיא אמרה בשקט: "מי יכול לומר לי שאני מובילה את ילדיי בדרכים רעות, חלילה?"

איש לא ענה לה.

בחצר הגדולה של בית פפרנו ובתוך הבית עצמו השתרר בלגן כמו לפני חתונה. בחצר הייתה ערמת שחת, ויאנקל נשא פנימה שקים מלאים שחת לשם אריזת החפצים בתיבות גדולות ומהודקות ברצועות ברזל. ארזו הכול: כלים למאכלי בשר, כלים למאכלי חלב, כלי פרווה, כלים לכל ימות השנה, כלים של פסח, סירים, קלחות, מצעים ובגדי־לבן.

ר' איסר פפרנו עבד כרגיל בעסקיו, כאילו לא אירע דבר בביתו. אנשיו באו אליו, הוא ניהל איתם את חשבונות הכספים, נתן להם מכתבים ומסר הוראות.

השכנות החליפו דעות במבטי עיניהן יותר מאשר במילים: "שאלוהים יעזור לה, ודאי וודאי... הלוואי שאלוהים יעזור לו. הוא נשאר, נעבעך, לבד... איזה צדיק! הוא מרשה לה לקחת את הילדים."

התיבות הועמסו על עגלה אחת; המצעים והצידה לדרך - צנימים, כעכים, עוגיות, גבינות, בשר מעושן ובקבוק יי"ש - על עגלה אחרת. בעגלה זו ישבו הילדים: הבן הבכור, ילד בן עשר, והבת - ילדונת בת ארבע.

ר' איסר עמד ליד העגלה הזו. עיניו היו פקוחות לרווחה, אבל הוא נראה כמו עיוור שאינו רואה את אור היום. לידו, כתף אל כתף כמעט, עמד יאנקל, מבוהל ומבולבל. פניו להטו, כאילו נחלץ מקטטה.

"אנחנו נוסעים," אמרה בשקה בשקט, כאילו מבקשת רשות ממישהו.

יאנקל לא זז ממקומו.

"יאנקל!" קראה בשקה, "יאנקל!". וכשיאנקל לא נענה, כאילו חושיו הפסיקו לשרתו, הביטה בשקה סביבה, נשכה את שפתיה ואמרה, כאילו לעצמה: "הסוסים ישמעו גם בקולי."

היא עלתה על העגלה, התיישבה על מושב העגלון והאיצה בסוסים. היא רכנה אל בעלה ואמרה לו: "איסר, הלוואי שתהיה לנו נחת מהילדים שלנו, איסר!" - ויצאה מהחצר.

השכנות ראו מבעד לחלונות ביתן איך בשקה מסיעה בעצמה את העגלה ומובילה את הילדים. הן צבטו את לחייהן וכיסו את פניהן בכפות ידיהן: "ישמור עליה ה'. איזו תקיפות!"

כמה מהן רצו החוצה וצעקו: "שיהיה לך בהצלחה! שתגיעי בריאה ושלמה!"

יאנקל חזר אל עצמו רק אחרי שהעגלה עברה כברת דרך. זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שהוא לא שמע בקול בשקה. הוא עקר ממקומו, רץ אחרי העגלה כאחוז דיבוק וצעק:

"בעלת־בית! בשקה!"

***

בראש פינה עומד בית עם שבעה חלונות: ביתה של בשקה פפרנו. החצר מוקפת חומת עצי אקליפטוס גבוהים. קוראים למקום "הארמון של בשקה". הנכדים והנינים שלה, כולם בעלי עיניים כחולות וסנטר קטן מזדקר, לא מסכימים למכור את הבית או לשפצו. אם קיר מתמוטט, מתקנים אותו כדי שהבית יישאר בדיוק כפי שבשקה בנתה אותו.