ורוניקה

מכתב

המכתב חיכה בתיבה כשחזר מריצת הבוקר. אילו מצא אותו שם שבוע קודם לכן, היה מופתע.

ביד השמאלית, היד החזקה, החזיק שקית ניילון ובה קרטון שוקו ולחמנייה שקנה במכולת המשפחתית ברחוב הסבוראים. השוקו והלחמנייה בסיום אימון הריצה הפכו למסורת. הוא רץ מביתו בנווה אביבים לשערי יפו ובחזרה, על קו החוף ככל שניתן, מתכונן למרתון לרנקה שנרשם להשתתף בו, השמונה־עשר בחייו. הוא קיווה לרדת מרף שלוש השעות לפני יום הולדתו הארבעים.

המעטפה הייתה לבנה ומלבנית. בצדה האחד שני בולים, חותמת "דואר אוויר" בדיו כחול מרוח, שמו, עומרי כהן, וכתובת מגוריו, ובצדה האחר שמה, ורוניקה באואר, וכתובת מגוריה. שמו ומענו נכתבו באותיות ברורות, שלא הותירו לדוור אפשרות להתבלבל, ושמה ושם משפחתה, שלא היה שם נעוריה, נרשמו בכתב שהפך לבלתי קריא לחלוטין בשורות שציינו את כתובתה, אך היה ברור מספיק כדי שיבין שהמכתב נשלח מגרמניה.

את האות C בשם משפחתו כתבה בדרך יוצאת הדופן שזכר: גדולה מכל אות אחרת, כשני קצוות של טבעת הקרובים זה לזה עד שהם כמעט יוצרים עיגול שלם, פרצופי. גם את האות V בשמה כתבה כפי שעשתה בנעוריה, הרווח בין השוקיים נפער בזווית רחבה, והקו שנמתח מהשוק הימנית לאות e ארוך ומשונן.

דואר הפך לעניין נדיר בשנים האחרונות. הוא אפילו לא טרח לנעול את התיבה. רואה החשבון שלח איגרות שנה טובה וחוברת מידע רבעונית על חידושים בתקנות המס. סבתה בת התשעים ושלוש של תמר, גרושתו, המשיכה לשלוח כרטיס ברכה ערב יום הולדתו, כאילו איש לא עדכן אותה, ואולי באמת איש לא עדכן אותה. אחת לכמה חודשים התפקע בתיבה קטלוג עטוף בניילון של חברה לאופנת ספורט שתמר נרשמה למועדון הלקוחות שלה. אחת לחודשיים הגיע חשבון הארנונה, היחיד שלא העביר להוראת קבע.

מכתבים כמו שהיו פעם, מעטפה ועליה בול ובתוכה נייר בכתב יד או מודפס, איש כבר לא שלח. בתקופת הגירושים, כשהמשא ומתן נעשה מכוער, תמר שיגרה לעברו כמה מגילות נוקבות, לא אופייניות, אבל הן נשלחו בדואר אלקטרוני. אלמלא העלונים הפרסומיים למיניהם, היה גורלה של התיבה דומה לזה של הטלפון הנייח, חפץ שמזכיר את קיומו רק לעיתים נדירות. הפעם מצא בה, לצד המכתב מוורוניקה, פתק של זוג שמעוניין לרכוש דירה באזור זה, דף שהודפס במדפסת ביתית בשחור־לבן ובו זמרת ומורה לפיתוח קול מציעה שיעור ראשון בחינם ללא התחייבות, ועלון של מסעדת מזון־מהיר תאילנדית שנפתחה במרכז המסחרי, שהבטיח עשרה אחוזי הנחה בחודש ההרצה. הוא השליך אותם לפח המחזור.

בכתובת של אותה מסעדה תאילנדית שצוינה בעלון, בשיפוליו של המרכז המסחרי, בצד הנגדי למגרש החניה, שכנה עד לא מזמן פיצרייה, ולפניה חנות יינות וסיגרים, ולפניה מזללת עופות צלויים. מזללת העופות פעלה בכתובת הזו מיומו הראשון של המרכז. לאחר סגירתה החלה המפולת. במרכז דיברו על "הפינה המקוללת". הוא ידע שאין אמת במאגיה הזו. יש סיבות ענייניות לכך שנקודות מסחר מסוימות נכשלות. מקצועו היה לדעת את הסיבות האלה.

עומרי לחץ על כפתור המעלית וניקב את שקית השוקו בשיניו.

אחת־עשרה שנה חלפו מאז ראה את ורוניקה בפעם האחרונה. זה קרה במסעדה בלונדון, פגישה מקרית וחטופה מעט לפני יום הולדתו העשרים ותשעה. היא אמרה שתיגש אל השולחן שלו, ירדה לשירותים ואז נעלמה אל האין שהייתה בו מאז אותו אחר צהריים אחרון בביתה בבאד גודסברג. הוא זכר שבאותו אחר צהריים הבטיחה שדבר לא יפריד ביניהם, היא תכתוב לו מכתב ארוך מיד כשינחתו, ותתקשר אליו. יעלה כמה שיעלה, היא תתקשר. ובקיץ הקרוב יתאחדו, כאן או שם או במקום אחר. אבא שלה, העין השמרנית הצופייה שנאלצו תמיד ללכת סביבה, ירד לכמה דקות לבית המרקחת, לקנות כדורי שינה לטיסה. עומרי רכן אליה בלי מילים, והיא הניחה את ידו בידה ואמרה שזה לא רעיון טוב, בית המרקחת קרוב ואבא יחזור בכל רגע.

שבוע קודם לכן ישבו צמודים מצדו האחד של שולחן העץ המחוספס, מכוסה חריוני היונים הלבנבנים־אפרפרים שמאחורי אולם הספורט של הגימנסיה. שמש של חורף חיממה את המושב שהיה עוד לח מקרת הלילה. השולחן נעשה לפינה שלהם בהפסקות, עד שהתפלאו אם מצאו מישהו אחר יושב שם. לידו אכלו צהריים, התכוננו לבחינות, הכינו שיעורים, החזיקו ידיים, התנשקו.

עד אותו יום כבר הספיק עומרי לחוות את ההתאהבות בה, את שלטון ההתמסרות המוחלטת של הזמן והרצון, את החדווה שבגלישה אל עולם המבוגרים, את הפיכת הנפלא להרגל, משבר גדול, ועוד אחד. החזרה לארץ בעוד שמונה חודשים ריחפה באוויר, אך כדרכם של בני עשרה, שמונה חודשים נדמו לתקופה ארוכה מאוד.

ברגעי אופוריה הרהר עומרי בהצעת נישואים. הוא וורוניקה יתחתנו. היא תתגייר, הוא יתנצר, מה שצריך, מה זה חשוב. היא תקבל אזרחות ישראלית, תגור בביתם ברמת השרון, ואת הלימודים תשלים בהתכתבות. הוריו יבינו ויתמכו בהם, ואילו אביה, שבעומק תודעתו המוכחשת ודאי ידע את האמת על יחסיהם, ייאלץ להשלים עם המציאות. ברגעים הגיוניים יותר קיווה עומרי שתבקר אותו בכל אחת מחופשותיה מהאוניברסיטה, והוא, שכבר יהיה חייל, יעביר איכשהו את הימים, את השבועות, את החודשים, עד שיסיים את השירות והם יתחתנו.

פניה היו חמורות. הוא הבחין שהלבישה עליהן את החומרה. היא אמרה שהמו"ל של העיתון בבואנוס איירס שבו עובד אביה החליט לקדם אותו באופן מיידי לתפקיד עורך חדשות החוץ, ובשבוע הבא יעזבו את גרמניה ויחזרו למולדת. מול עיניו הנדהמות הסבירה, והוא כבר לא לגמרי הקשיב, שחברתה הטובה של אשת המו"ל החדש ביקשה לעצמה את תפקיד הכתבת בגרמניה, שהפך לנחשק במיוחד על רקע התמוטטות מסך הברזל, וזו הסיבה לקידום הכפוי. עומרי הסתכל בפניה, הבין את מלוא משמעותם של הדברים, והחל לבכות. אף פעם לא בכה כך, אפילו לא כשהיה ילד קטן. מאוחר יותר הגיע למסקנה שמה שפירש כשוויון נפש שלה, היה השלמתה עם תכתיב שאת הכעס ואת הכאב עליו כבר הספיקה לעבד.

המחשבה הראשונה הייתה להציע לה למרוד, להודיע לאביה שישכח מארגנטינה, היא נשארת כאן, איתו, בגרמניה. המחשבה הזו נבלמה במבע עיניה. כשנרגע הציעה שיניחו את הכעס ואת הדמעות בצד וינצלו את השבוע האחרון יחד.

הימים הבאים היו עצורים. הוא הרגיש שהיא מתרחקת ממנו, אבל לא מתוך תקווה למשהו. באחר הצהריים האחרון שרתה עליה חגיגיות, והוא נעשה מפויס יותר. היא השאירה בידיו מכתב, והמילים היפות והמאופקות הפכו את עזיבתה הכפויה למבחן מהיר מהצפוי, שיחשוף את אצילותו ואת מחויבותו. הוא היה בטוח שיעמוד במבחן.

הזמן ריכך את הצריבה. הצריבה לא נעלמה, אבל קהתה. צריבות טריות ועמוקות יותר טשטשו אותה. מה שהייתה ורוניקה חדל לנכוח בחייו כמציאות מוחשית והפך לסיפור שאפשר לספר באירוניה מרירה, מורשת של כאב ולא הכאב עצמו.

כמה פעמים בשנים האחרונות, כשישב באולמות המתנה בנמלי תעופה וניסה להעביר את הזמן, נזכר בה וחיפש אחר קורותיה באינטרנט, כפי שנזכר ותר אחר אנשים נוספים. הוא חיפש את שמה לצד שם משפחתה, את שמה לצד הגימנסיה על שם גתה בבאד גודסברג, את שמה לצד שמו של אביה, את שמה לצד עשרות שמות משפחה נפוצים שעשויה הייתה להינשא להם, את שמה לצד להקות וזמרים שזכר שאהבה, את שמה לצד שמות של הוצאות ספרים, את שמה לצד שמו. בכל החיפושים העלה חרס בידו. הדבר היחיד שלמד משיטוטיו הוא שאביה נפטר. הספד ארוך שפורסם בעיתון שבו עבד דיווח על מותו מהתקף לב והוא בן שבעים וחמש. צוינו שם הפרסים שזכה בהם וספרו הנודע ביותר, "החומה והכנסייה", על תפקידו של הוותיקן בהתמוטטות הקומוניזם במזרח אירופה. צוין שהשאיר אחריו בת, אבל לא צוין שמה.

עומרי פתח את דלת הדירה, חלץ את הנעליים והניח את המכתב על הכוננית שליד המעמד לתליית המעילים במבואה. הוא סיים את השוקו והשליך את השקית לפח. כדרכם של בעלי משמעת עצמית חזקה, שהכתיב קול פנימי תובעני, צופה־תמידי וביקורתי על מעשיו, היה גאה מכדי להניח לסקרנות, גדולה ככל שתהיה, לשבש את סדרם הרגיל של הדברים.

הוא פשט את בגדיו והשליך אותם על מתלה המגבות, פתח את זרם המים הקרים עד הסוף, אף זה היה מנהג קבוע, נכנס תחתיו לחצי דקה, מצטמרר, ואז שינה את הזרם לפושר ולקח את בקבוק הסבון הנוזלי. רגליו חשו את הלאות שמתכרבלת בשרירים אחרי מאמץ גופני ממושך, חמימה ורכה כחולצה שיצאה ממייבש כביסה.

בדרך כלל הצליח לסדר שהיום שאחרי נסיעות עבודה יהיה נינוח. לא כך הפעם. באחת וחצי היה עליו להגיע לפגישה עם עורך הדין של החברה במשרד, ואחריה להשתתף בפגישת הנהלה. בחמש לכל המאוחר קבע לאסוף את ענבל, אחותו, ולנסוע איתה לבית לוינשטיין, שם אושפז אביהם מאז לקה בשבץ מוחי, שוכב במיטה כמעט ללא ניע, הד גווע של האיש החסון והמבריק שהיה פעם יואב כהן.

עדיין רטוב בגבו ובירכיים, לבש גופיית טריקו לבנה ואת מכנסי הספורט השחורים, הישנים והרפויים, בלי להקדים להם תחתונים. המזוודה השתרעה פתוחה וכמעט ריקה ליד ארון הבגדים. בתא החיצוני נותרו קלסר עם מסמכים שהפולני חמור הסבר בחליפה המיושנת נתן לו אתמול, וספר, "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. הוא הגיע לעמוד שלושים בטיסה לוורשה, ובטיסה חזרה היה עייף מכדי לקרוא ולו עמוד אחד נוסף. דוד אטיאס, הבעלים של חברת הנדל"ן שבה שימש עומרי סגן נשיא, הזכיר את "חוות החיות" בישיבה סביב שולחן ההנהלה, כשאחד הסוכנים הצעירים, בן להורים שעלו ממולדובה, אמר כבדרך אגב, ספק בהלצה, משהו בזכות התקופה הקומוניסטית. כשנתקל עומרי בספר בסניף "סטימצקי" בנמל התעופה, מצאה חן בעיניו חזותו הדקה, האפשרות שיוכל לדון עם אטיאס בספר קלאסי בלי שייתבע ממנו מאמץ גדול מדי.

הוא התיישב על הספה בחדר המגורים וניגב טיפות מים מתנוך האוזן. המכתב ששלחה ורוניקה היה בידו. שפתיו התכווצו לחיוך דק, אירוני. צפה בו התחושה המזככת, הנעימה, שישנה יד נסתרת בעולם והיא אינה כפופה לחוקים הגלויים ומעת לעת מפגינה את כוחה בהכוונתם של המהלכים.

הוא נזכר ברגע המדויק לפני עשרה ימים, בנסיעה עם ענבל, כשידע פתאום, ללא כל ראיה או גירוי חיצוני, שבקרוב מאוד ישמע מוורוניקה. זה היה כשענבל סיפרה לו על פוסט שקראה בפייסבוק. התנצלות מאחת, נעמי, לאחד, דני. שניהם למדו איתה בבית הספר היסודי ברמת השרון. אותה נעמי ביקשה מחילה על חרם שארגנה נגד אותו דני כשהיו בכיתה ו'. מה שקרה הוא שהוטל חרם על בתה בת השמונה. הילדה הסתגרה כל היום בחדר, בוכה ומסרבת ללכת לבית הספר. אפילו חזרה להרטיב במיטה. דרך כאבה הבינה נעמי בפעם הראשונה את אכזריותו של החרם שארגנה בילדותה. ענבל הסתכלה על עומרי במבט עצוב וסיכמה את הסיפור באנחה: אנשים לא מסוגלים לחוות באמת את כאבו של האחר אלא אם הוא פולש אליהם.

כששמע את האמירה הזו הרגיש עומרי שבקרוב מאוד ורוניקה תיצור איתו קשר, תתנצל ותסביר ותבקש את מחילתו. היה ברור לו, באופן שבו דברים מתבהרים לפעמים מעצמם, שיש לוורוניקה בן או בת בגיל ההתבגרות, שחווים פרידה ללא חמלה במעין קארמה מעוותת. הוא ראה צללית מעורפלת רוכנת אל מחשב נייד סמוך לחלון רטוב בגשם, ממציאה מחדש רגשות ומנסחת אותם בלשון משכנעת, ממרקת את מצפונה. המשפטים ארוכים ומסולסלים, כאילו התנצלות יכולה בדרך קסם כלשהי לשכך את הבכי הנערי אל הכר ששמעה בלילה האחרון מעבר לדלת. סליחה, עומרי, על הנערה שהייתי, רק היום אני מבינה את המשמעות של מה שעשיתי. אנא מחילתך. וסליחה גם על אותו רגע בלונדון, כשנתקלנו זה בזו באקראי. לא הייתי מוכנה לקראת הרגע הזה וברחתי ממנו.

בחודשים שחלפו אחרי שעזבה ורוניקה את גרמניה היה מוכן לתת כל דבר שיש ברשותו של בן שש־עשרה, כדי להחזיק במעטפה ששמה כתוב עליה. היא אהבה לכתוב והיטיבה לכתוב. הכתיבה הייתה קלה לה. בתקופה שהיו יחד השאירה לו מעת לעת מכתבי אהבה ארוכים, גדושים ביטויים ציוריים וציטוטים של גדולי המשוררים.

הוא זינק על הטלפון בכל פעם שצלצל, ובדק את תיבת הדואר חמש פעמים ביום. אחרי שבועיים שלא הגיע מכתב והיא גם לא התקשרה, החל לחשוש שדבר־מה אינו כשורה. כעבור שלושה שבועות היה משוכנע בכך. כשחזר מבית הספר זיהה את הרחמים בעיניה של אמו כשהקדים לאמירת השלום את השאלה ונענה בשלילה. הוא לא היה מסוגל להתרכז בלימודים, ירד במשקל. בלילה שמע את הוריו מדברים בדאגה על מצבו. הם ציינו את שמה של ורוניקה כפי שמתייחסים לסתימה בצנרת, כטרדה שיש לפתור.

בפרידתם אמרה לו שהיא ואביה ישהו בימים הראשונים במלון בבואנוס איירס, כיוון שעוד לא מצאו דירה קבועה. לא היו אז טלפונים ניידים. לא היה אינטרנט. לא היו רשתות חברתיות. הוא היה חסר אונים. אביו הזמין אותו לשיחת גברים, חלק עמו בדרך לא אופיינית שברון לב שחווה בגילו, והסביר על כוחו המרפא של הזמן. בסופה של השיחה, כשראה שסכר הדמעות נפרץ ואיתו כל מראית עין של כבוד עצמי, הציע, בדרכו המעשית, שיתקשר למענו למערכת העיתון שבו עבד אביה של ורוניקה, ותרם את הספרדית שגם בה שלט לטובת המשימה.

השיחות, היקרות מאוד, נתקלו במרכזניות קצרות רוח, שרשמו למענו הודעות שלא ברור אם הגיעו ליעדן. אחרי כמה ניסיונות מתסכלים, התקשר יואב לחבר משלוחת המוסד בבואנוס איירס וביקש ממנו לסייע. אותו חבר הצליח לבסוף להשיג את עורך חדשות החוץ החדש, פאבלו לופז, במערכת. אביה של ורוניקה נשמע עסוק מאוד והבטיח לחזור למספר שרשם, אך לא חזר. החבר נענה להפצרות והתקשר פעם נוספת. הוא נענה בטריקה. "צר לי, זה כל מה שאני יכול לעשות," סיכם החבר את כישלון המשימה, והוסיף בהלצה מיותרת, עניינים כאלה הם מעבר ליכולתו של המוסד אפילו.

עומרי התחנן שהוריו ירשו לו לטוס לבואנוס איירס, רעיון שדחו על הסף. היו רגעים שהחור בלבו היה מוחשי לגמרי: הוא הולך ויושב ושוכב לישון כשחלל עצום מאיים לשפוך את איבריו הפנימיים החוצה. הוא יימס ויתפוגג על הרצפה כמו דמות מסרט מצויר.

כעבור חודשיים התחלף הכאב בכעס. הוא השתכנע שכבר כשהמטוס המריא, החליטה ורוניקה שאין להם עתיד יחד. כאילו רגשות הם קרונות רכבת ריקים שאפשר לעבור ביניהם. היה לו שם בראש: אלחנדרו. ומראה: לטיני, גבוה ושרירי, שיער פחם שופע. התמסרות מוחלטת, מיידית, התאימה לאופייה. עומרי היה מסוגל להרוג את אלחנדרו כאן ועכשיו, אילו רק נמצא במקום שאינו דמיונו.

בכל זאת, נותרה בו באותם ימים די אהבה לספר לעצמו סיפור נוסף. במעבר בין היבשות חלתה ורוניקה במחלה מסכנת חיים, דלקת קרום המוח או משהו דומה, ואביה מסתיר את המידע לבקשתה, כדי לא להדאיג. זו הייתה תחושה מוזרה, שהאהבה כלפיה עוררה בו תקווה שחלתה במחלה קשה, והתחושה הזו הוסיפה לתלישות שהרגיש, כאילו דבר אינו ברור עוד בעולם, אין ולו נקודה אחת להיאחז בה, לקבלה כפי שהיא.

עומרי הניח את המעטפה על שולחן הקפה. הוא הוציא מהמקרר בקבוק מים מינרליים שהיה כמעט קפוא, מזג לכוס ורוקן אותה בשלוש לגימות מהירות. כשהחזיר את הבקבוק למקרר הבחין בקופסת גבינה לבנה שפג תוקפה. הוא השליך אותה לפח, פתח את המקפיא, גישש בידו והשליך לפח גם מארז של אפונת גינה וחבילה של טוגנים קפואים שהניח אי פעם בעורפו.

הוא התהלך חסר מנוחה במטבח וכרסם לחמנייה טרייה. אחר כך בדק הודעות, עבר על הכותרות באתר של ערוץ הספורט, הניח את הנייד, הלך לשירותים, השתין ושטף ידיים, חזר למטבח, לקח מטלית, הרטיב אותה וניגב בה את השיש ואת מתגי החשמל בחדר המגורים. הוא הציץ שוב בטלפון הנייד וקרא את הודעת התזכורת ששלחה לו מזכירתו בעניין הפגישה של אחת וחצי.

באותה פגישה אקראית בלונדון, זיהה את ורוניקה מיד. זה קרה להרף עין, ועל כן לא הצליח להיזכר בסיבה לכך. האם משום שפניה לא בגרו ותסרוקתה נותרה דומה, או שדווקא השתנתה אבל תווי פניה נותרו טבועים במעמקי תודעתו? הוא היה אז נשוי טרי, וזו הייתה נסיעת העסקים הראשונה שלו בשליחות אטיאס, פגישה עם שני אנשי נדל"ן הונגרים, אב ובנו, שהתגוררו בווסט אנד. הוא שמח על האפשרות להיות כמה ימים לבדו.

המסעדה שאכל בה צהריים נמצאה ברחוב צדדי בסמוך לכיכר לסטר. אחרי שהתיישב על ספסל ספון עץ והזמין כוס בירה, המבורגר ותפוח אדמה אפוי כתוספת, החליט להביא לשולחן גיליון של "פייננשל טיימס" ממעמד העיתונים בכניסה. הוא הרגיש שאכילת אומצה כשעמודיו הוורודים של העיתון, עמוסי טבלאות הנתונים, שעונים כנגד הצלחות, הולמת את דמותו של איש העסקים הבין־לאומי ששאף להיות.

ליד המעמד ראה איש בחליפת טוויד, בנעליים כהות בוהקות ושפם שחור דק, מסולסל בקצוות, שקיפל את מטרייתו השחורה והתעטש בעוצמה. הוא נראה לעומרי כדמות מסרט ריגול בשחור־לבן, אחד מאותם אנשים שדמיין שאביו מסתודד איתם באולמות לובי של בתי מלון, ובדברי כיבושין הופך אותם לבוגדים.

האיש שלח יד לכיס מכנסיו, נוכח לדעת שאין לו ממחטה, ואז נטה לצד במבוכה, קינח את אפו בשרוול חליפתו, הניח את המטרייה המקופלת בסל הגדוש והמשיך בחיפזון לפנים המסעדה. אז הבחין עומרי בתיק גב תלוי במלתחה בין המעילים. תיק כחול, שזור פסים אפורים, שעל חזית כיסו העליונה חקוקה באותיות מתכת המילה power. התיק משך את תשומת לבו, כיוון שנראה בדיוק כמו תיק הגב שליווה אותו בבית הספר התיכון, באימוני הכדורגל ואחר כך גם בצבא. הוא התעקש להמשיך לשאתו עד שנעשה מרוט ומחורר לגמרי.

אל תוך התמונות המוכרות והמוזרות האלה הגיחה ורוניקה. היא הופיעה מצדה המרוחק של המסעדה, ליד שולחן מרובע ארוך ועליו סלטים. נדמה שנדרש לה רגע אחד נוסף להשתכנע שאכן זה הוא.

הם עמדו זו מול זה, והיא קראה, נרעדת, "עומרי", מושכת את ההברות. הוא זיהה בפניה שמחה, אבל גם טרדה ועייפות דואבת חרושים עמוק. בחיבוק הרפוי שהתחבקו הבחין בניחוח בושם תקיף שלא הכיר. ורוניקה אמרה שהיא חייבת לשירותים ושאלה, עדיין נרגשת, איפה הוא יושב. הוא הצביע אל הצד המרוחק, ואמר שתמצא אותו בשולחן שמעליו פוחלץ של ראש איל.

כשחזר לשולחן שלו הפך בשאלות שישאל אותה, מנסה ללא הצלחה לנסח מה הוא מרגיש כלפי המפגש המחודש, נבוך. האם בכלל יש טעם, אחרי כל השנים האלה, לדעת מדוע ניתקה את הקשר? הרי ההסבר בנאלי, ואם תהיה לו משמעות, היא לכל היותר תעורר כאב ישן. אבל סקרנות היא יצר חזק.

אחרי עשרים דקות הבין שכבר לא תבוא, ועדיין קיווה. לא היה אפשר לטעות בכיוון שעליו הצביע כששאלה אותו, והמסעדה לא הייתה גדולה כל כך. הוא רצה להסתובב בין השולחנות ולחפש אותה, אבל פחד שבדיוק ברגע שיהיה במקום אחר היא תגיע לשולחן שלו ולא תמצא אותו. אז הבין את האירוניה של מצבו: הוא מחכה לה לשווא, שוב.

את היום שנותר לו בלונדון בילה קוצף ורותח. הוא הרגיש מושפל כשעיניו חיפשו אותה ברחובות וכשהגיב בשמחה למראה מישהי דומה לה, עד כי לשבריר שנייה חשב שזו היא ואפילו קרא לעברה "ורוניקה". כשחזר לארץ לא סיפר לתמר דבר. היא ידעה על ורוניקה, על כך שהייתה אחת כזו, ורוניקה, ועל הדרך שנעלמה מחייו, כשם שהוא ידע על החבר הראשון שלה. אבל הוא היה מנוסה ונבון מספיק להבין שגם תיאור מלא כעס, ובעצם, במיוחד תיאור מלא כעס, עלול להתפרש לא כהלכה.

עומרי לקח את המעטפה משולחן הקפה. הוא החזיק אותה בשתי ידיו והרגיש שהוא רוצה לראות את פניה כפי שהיו לפני שיקרא סוף־סוף את המכתב.

הוא הלך לחדר העבודה ופתח את המגירה התחתונה. הייתה שם שקית ניילון ממורטטת שהחל לגדוש כשהיה בן חמש־עשרה. בשקית התערבבו תמונות ילדות ונערות שקיבץ, וכל מיני מזכרות. תעודה מצוינת שקיבל בסוף כיתה ז' (הטובה ביותר שקיבל עד אז ומאז), בובת פלסטיק זעירה של גמד דשא נטוע במקל מתכת דק, שמצא בחוף דור כשהיה בן תשע וברבות השנים זכתה למעמד־שבדיעבד של קמע, מדליית כסף שקיבל עם קבוצת הכדורגל שלו בטורניר אולמות חורפי, צילום שלו עם הקבוצה, צילום שלו מכבה נרות במסיבת יום הולדת שש, וצילום משפחתי מול מפלי הניאגרה בצדם הקנדי: הוא כבן עשר, ואביו, חמוש בדובון מנפח־כתפיים, גדול ועצום למראה, מכנס לתוכו את אשתו ואת בנו ובתו הזעירים.

הצילום עם ורוניקה היה המזכרת היחידה שנשארה ממנה. פעם היו בשקית צילומים נוספים וכל אחד מהמכתבים שכתבה. הוא קרע אותם לגזרים והשליך אותם לפח ברגע של זעם.

עומרי התיישב על הרצפה ברגליים משוכלות וקירב את התמונה לעיניו. היא צולמה מרחוק בעדשה רגילה. ברקע צריחי הקתדרלה של קלן וחשרת עננים. הוא לבש קפוצ'ון ושערו גלש על מצחו בפזיזות מחושבת, והיא לבשה מכנסי ג'ינס צמודים ומעיל רוח תכול. ידו הימנית חבקה את כתפיה, והיא, נמוכה ממנו בראש וחצי, כרכה את ידה השמאלית סביב מותניו הצרים. שערה החום־ערמוני גלש על החלק העליון של חולצתו. אישה גבוהה, כחושה, בשיער קצוץ מתכתי, חצתה את צדו הימני של הצילום בהבעה נרגנת, ידה שלוחה קדימה ומטה. המרחק הקשה להבחין בפרטים, אבל ההתבוננות החזירה אותו אל המלאות הנעימה, הקורנת, של פניה, אל לחייה של ורוניקה, אל עיניה החומות, הגדולות, המהורהרות, שריסים ארוכים מכסים עליהן, ואל שדיה הגמישים, הנהדרים, נהדרים מהם לא פגשו ידיו ולשונו עד עצם היום הזה.

הוא הניח את הצילום בשקית הניילון, ואת שקית הניילון הכניס למגירה. בחדר המגורים פתח את המעטפה בזהירות. הוא החליט שבכל מקרה לא ישיב על המכתב. אחרי שיקרא, יקרע אותו לגזרים, ויקרע גם את הצילום.

במקום נשורת הדפים הצפופים באותיות, מצא להפתעתו עמוד אחד בלבד. ורוניקה כתבה בכתב יד, באותיות גדולות שהסגירו תשומת לב רבה. כשקרא את האנגלית היפה והבהירה שלה, שמע את מה שדימה כי היה קולה.

לעומרי שלום,

אני מקווה שהמכתב שלי מוצא אותך, ומוצא אותך בטוב. שנים רבות כל כך חלפו.

את הכתובת הפרטית שלך איתרתי באינטרנט. אני מבינה שאתה זוכה להצלחה רבה. אני לא מתפלאת.

אגש ישר לעניין. אני רוצה לבקש את מחילתך על המשגה החמור שעשיתי לפני שנים, ולתקן את העוול. אני מרגישה שאני חייבת לעשות זאת בפניך, מול עיניך. שנים רבות חלפו ואיני יודעת כיצד תגיב.

ייתכן שזו שגיאה, במצבי, לשלוח לך מכתב, ועוד בדרך פרה־היסטורית כזו, ולהעז לקוות שאזכה לפגישה איתך.

השיניים של המלאכים רודפות אותי, הן אינן נותנות לי מנוח.

הזמן דוחק. כמה הוא דוחק.

אני מתארת לעצמי שאתה יודע למה אני מתכוונת. בעצם, אולי אין לך מושג. הרי לו ידעת, היית נוהג אחרת, לא היית מניח לי.

ב-1 באוגוסט, בשעה עשר בבוקר, נחכה לך בקפה לאומר בפרנקפורט. אתה ודאי זוכר, ואם לא, תמצא את הכתובת בקלות.

הנה כי כן, עיניך הרואות, אחרי גלגולים אין־ספור, לא התרחקתי כל כך מהמקום שבו נפרדנו.

אתה תשאל את עצמך מדוע אני שולחת לך את המכתב בדואר אוויר. יכולתי לכתוב בווטסאפ. גם מספר הטלפון הנייד שלך ברשותי.

לא אשקר לך. אני לא רוצה שיהיו ברשותך כתובת או מספר טלפון, משום שאני לא רוצה שתיצור איתי קשר בדרך זו. תקוותי היא שנצליח להיפגש פנים אל פנים.

מעמוד הפייסבוק שלך אני למדה שאתה מרבה בנסיעות לאירופה, ואני זוכרת את הרוח ההרפתקנית שהייתה בך. פעם הרפתקן — תמיד הרפתקן. על כן אני מקווה שתבוא.

הזמן דוחק, דוחק!

מובן שאני רואה עצמי אחראית להחזיר כל הוצאות שיהיו לך בגין הנסיעה הזו. וכמובן, אדאג שמה שנדרשתי מזמן לעשות ייעשה גם אם לא תגיע וגם אם לא תהיה לי עוד האפשרות לעשותו. ובכל זאת, אני מקווה שתבוא. בכל לבי אני מקווה ומתפללת שתבוא.

הלוואי שהבורא הקובע את מהלכם של הדברים כולם יעשה שהמכתב יגיע למענו וניפגש.

שלך,

ורוניקה