פיצוח הצופן התרבותי

רקע היסטורי לעת החדשה

הלידה הפסיכולוגית של היצירתיות, המדע והדמוקרטיה

המאות ה-15 וה-16 נקראות בתולדות התרבות המערבית תקופת הרנסנס. רנסנס פירושו לידה מחדש, ואכן, עם תום ימי-הביניים החלה פריחה באמנות ובתרבות שראשיתה באיטליה. ציירים, פסלים ואדריכלים הותירו אחריהם יצירות רבות המפארות עד היום מוזיאונים, כנסיות וארמונות באירופה. הספרות, השירה וההגות פרחו אף הן ונכתבו יצירות רבות, מהן שמן נודע גם בימינו. כמה גורמים חוללו את השינוי, ובהם המצאת הדפוס, שבזכותו יכלו להפיץ את היצירות בעותקים רבים, המעבר לכתיבה בשפה האיטלקית במקום הלטינית, שהודות לו יכול לקרוא את היצירות כל מי שידע קרוא וכתוב ולא רק מלומדים ואנשי כנסייה, וכמובן השפע הכלכלי, שאִפשר לפַנות ממון וזמן למטרות אלו. היוצרים התמקדו, שלא כמו בעבר, בתיאור עולמו האישי של האדם, רגשותיו וחוויותיו. ההומניסטים – מלומדי איטליה – העמידו במרכז התעניינותם את האדם, את יכולתו לבחור, לשקול ולהחליט באשר לגורלו. מעתה האדם המשכיל הוא שנחשב לאדם האידאלי, בניגוד לימי-הביניים, שבהם הוכתרו בתואר הזה הנזיר או האביר.

בפסלים מתקופת הרנסנס אפשר להבחין בהבעות הפנים, בתנועה ובשרירי הגוף לעומת פסלים מימי-הביניים, שהם בעלי מראה קפוא. נושאי הפיסול העיקריים שוב לא היו הקדושים, כל נושא היה כשר לפיסול. "התכונה הבולטת ביותר [של הפסל] היא, שבהיותו מוצג לעינינו עליו להקרין את ההבעה המבוקשת כבר ממבט ראשון", גרסו פָּסַלי הרנסנס.[1] גם בציור חלו שינויים מרחיקי לכת. את הציורים הדתיים מחיי ישו והקדושים החליפו ציורים בשלל נושאים, כראות עיניהם של הציירים, ואף הוכנסה הפרספקטיבה. לאונרדו דה-וינצ'י אמר: "צייר טוב יש לו שני עניינים: לצייר את האדם ואת כוונת הנפש".  

תפיסת העולם של בני תקופת הרנסנס השתנתה. הם העמידו את האדם במרכז העולם והתמקדו בו ובסביבתו, בצרכיו, רצונותיו, חוויותיו ורגשותיו. השפעת הדת נחלשה, והתחזק הרצון לשמוח וליהנות בחיי היומיום. הבגדים פרחו בצבעוניותם, עוצבו תסרוקות, ונכתבו ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות.

המשורר פרנצ'סקו פטררקה (1304–1374) היה בין הראשונים שביטאו את רוח הרנסנס. כמה משפטים מתיאור העפלתו אל ההר וֶנטוֹ ימחישו את הסגנון האישי החדש שהחל להתפתח:

היום העפלתי על ההר הגבוה ביותר באזור זה [...] רק הרצון לראות את גובהו המרשים הניעני לכך. שנים רבות שאפתי לצאת למסע זה. [...] בתחילה עמדתי שם כמעט הלום רעם, אחוז תזזית, כפי שלא חשתי מעולם, נוכח המראה הפתוח והרחב כל כך.[2]

אם בימי-הביניים נטה עולמו של האדם להצטמצם סביב תפקידו החברתי (משרת, איכר, אציל וכו') משום שכך התייחסה אליו הסביבה, פתאום היה מקום גם לאישיותו ולרגשותיו. מקומה של הדת הנוקשה פחת, ועם זה השתנו הבעות פניהם של האנשים (ראו ציורים ופסלים), ועולמם נפתח והתרחב. מעתה האדם הוא שקבע מי הוא. החברה המסורתית-הקולקטיבית הפכה בהדרגה לחברה מודרנית-אינדיבידואלית. 

ג'ובני פיקו דלה מירנדולה, הומניסט איטלקי בן המאה ה-15, הסביר בנאום על כבוד האדם את מקומו בבריאה. לדבריו אמר האל לאדם:

אתה, שהנך חופשי ממגבלות, תוכל לקבוע בעצמך את טבעך, בהתאם לרצונך החופשי, שבידיו הפקדנו אותך. שמנוך במרכז העולם, כדי שתוכל להשקיף ממנו ביתר קלות על היקום כולו. בראנו אותך [...] כדי שתוכל לעצב את עצמך בכל צורה שבה תבחר, באופן חופשי ומכובד יותר כבורא וכיוצר של עצמך. [3]

אלמנט מרכזי אחד שמבטא את רוח הרנסנס הוא ההתפעלות. גם פטררקה וגם מירנדולה מתפעלים, איש-איש בדרכו, האחד מן החוויה האישית והאחר מטבע האדם. כשהאדם במרכז תחושת ההתפעלות ממנו אינה אלא פועל יוצא. בחשיבה המסורתית-הקולקטיבית בת ימינו, כפי שנראה, לעתים רחוקות האדם מתפעל ממשהו. הורה אינו מתפעל מילדו, אדם אינו מתפעל מחברו, ובאופן דומה אין הפרט נוטה להתפעל מעצמו, משום שהתפעלות מוציאה את הפרט מן הקבוצה ומייחדת אותו, בסתירה לעקרונות הקולקטיב. אותה נרקיסיסטיות בריאה שכל כך חשובה להתפתחות יצירה כלשהי, שבה האדם חש סיפוק עצמי, היא זו שחסרה. כשילד בן החברה הקולקטיבית מצטיין בלימודיו בדרך כלל לא יתפעל ממנו ההורה המסורתי. הוא לא ייטה לומר לו "כל הכבוד!" או "אני גאה בך!" או "כשאתה רוצה אתה יכול!" וכו'. ההורה המסורתי עשוי להסתפק בהעברת המסר שהילד עושה את המוטל עליו. עובדה זו תעבור כחוט השני בדוגמאות רבות שייפרשו לפני הקורא. רק כשההורה הסמכותי בן החברה המסורתית-הקולקטיבית הופך להורה המתפעל מילדו ובכך מפַנה לו את מרכז הבמה, אז ורק אז יוכל גם הילד להתפעל מעצמו, ליצור ולהביע את דעתו.    

ואכן, הילד בימי-הביניים, כמו הילד בחברה המסורתית בת זמננו, רחוק מכל התפעלות. הוא נראה רציני יותר, לבוש בגדים כשל מבוגרים, עוזר להוריו מגיל צעיר ובוגר טרם זמנו יחסית לילד בן התרבות המודרנית-האינדיבידואלית, שתקופת הילדות וההתבגרות שלו מוארכת.

מרטין לותר (1483–1546) קרא תיגר על הכנסייה הקתולית ויסד את הזרם הפרוטסטנטי בנצרות. הוא גרס שרק האמונה שבלב הופכת את האדם לצדיק בעיני האל ועל כן אין צורך בפרשנות ובהסברים של הכנסייה ולא בתיווכם של הכמרים. זה היה צעד נוסף שהחליש את כוחה של הסמכות החיצונית הדתית והעבירהּ לאדם. מעתה הלך האדם ונעשה אדון לעצמו.

המהפכה המדעית הייתה אבן נוספת בבניין עצמאותו של הפרט. ניקולס קופרניקוס (1473–1543) הוא האיש שהוכיח בעזרת חישובים מתמטיים שכדור הארץ מקיף את השמש ולא להפך, כפי שגרסה הכנסייה. שוב לא יכלה הסמכות, במקרה זה הסמכות הדתית, להכתיב ידע מבחוץ מבלי שיבחן אותו האדם. מעתה היה האדם למקור הסמכות והוא יכול ללמוד, לחקור ולערוך ניסויים שבהם הוא-הוא הסמכות העליונה. האדם יכול להתווכח ולהוכיח את צדקתו באמצעות כלים אובייקטיביים הנתונים לשליטתו (כלי ניסוי, מתמטיקה וכו'). לאונרדו דה-וינצ'י למשל נהג להוסיף ליד חתימתו את המילים "תלמיד הניסיון". גלילאו גליליי (1642–1564) שִׁכלל את הטלסקופ וביסס בעזרתו את רעיונותיו של קופרניקוס. הוא ערך ניסויים והסיק מסקנות על סמך תצפיות ומדידות. עריכת ניסויים והסקת מסקנות, שנראית היום מובנת מאליה, הייתה אז העזה גדולה וחידוש משמעותי משום שהאדם החל לסמוך על עצמו. למשל, מהתבוננות בחפצים נופלים הסיק גלילאו שאין למשקל כל השפעה על מהירות נפילת הגוף. עד אז סברו אנשים שככל שהגוף כבד יותר, כך ייפול מהר יותר. הכנסייה האשימה את גליליי בכפירה והוא נדרש להכחיש בפומבי את תורתו ולהצהיר שכדור הארץ אינו מקיף את השמש. הוא עשה כן, אולם לפני מותו עוד הספיק לפרסם את ספרו המדעי. בשנת 1992, במלאות 350 שנה למותו, זיכה אותו האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2 מכל אשמה.

אכן, כדי להביא לשחרור האדם היה צורך למרוד בסמכות הדתית, והמדע, שהלך והתפתח בכל התחומים, עשה זאת. כך הלך והתפתח בתוך האדם מרחב פנימי שלא היה קודם לכן, מרחב שמנותק ממרות חיצונית ומציית רק לחוגי ההיגיון והלוגיקה. על כן היה יכול המתמטיקאי והפיזיקאי האנגלי סר אייזק ניוטון (1642– 1727) על פי הסיפור לשאול מדוע נופל התפוח דווקא כלפי מטה ולפתח כתוצאה מכך את חוקי הכבידה. היכולת להיות נפרד מן המאורעות ולצפות בהם מן הצד היה יכול להתקיים רק כשהפך האדם ליצור אוטונומי נפרד מסביבתו. מרחב פנימי זה, הנקרא "האזור נטול הקונפליקטים" (בניגוד ל"אזור המופעל על ידי הסביבה ומפעיל אותה"), הוא המאפשר לאדם להתפעל מעצמו בתחושת סיפוק מלאה, תחושה המוכרת ליוצרים רבים. כך קרה לארכימדס עת ישב באמבטיה וגילה את חוק העילוי של גופים במים. אז רץ עירום ברחובות סירקוסאי שביוון (אז סיציליה) וצעק "אאורקה!" (מצאתי!).   

העת החדשה – או תופעת האדם במרכז – אחראית גם להתפתחות ההדרגתית של המשטר האבסולוטי  והפיכתו על פני השנים לדמוקרטיה בת זמננו. לואי ה-14, מלך צרפת (1643–1715), הנהיג בה משטר אבסולוטי. במשטר מן הסוג הזה מרוכזת כל העוצמה בידיו של הריבון. הוא המחוקק היחיד והשופט העליון ובידיו כל סמכויות הביצוע. כלומר, לא קיימת הפרדת הרשויות המקובלת היום. כך נתפס השליט האבסולוטי:

שליטים דומים לאלים והם לוקחים חלק בעוצמתו של אלוהים [...] המלך אינו צריך לתת לאף אחד דין וחשבון על הוראותיו [...] כאשר השליט שופט, אין קיום לכל שיפוט אחר [...] אין שום כוח נגד השליט [...] השלטון הלגיטימי שייך אך ורק לשליט [...] כל שליט ריבוני מחזיק הכול בידיו, הן את הסמכות השיפוטית העליונה והן את כל כוחותיה של המדינה [...] מכוח חובותיו, השליט הוא אביהם של נתיניו. הוד מלכותו נמצא מעל אינטרסים קטנוניים [ההדגשה שלי – ע"ג]. [4]

מעניינת במיוחד התפיסה של השליט כ"אבא". ואכן, כולנו מכירים את "אבינו שבשמים". דמות הסמכות בחווייתו של הפרט יכולה אפוא להיות הורה, שליט או אל, והמעבר האסוציאטיבי בין האחד למשנהו ברור. אבל ברגע שהאדם מוצב במרכז נחלשות כל הסמכויות: היצירתיות פורשת כנף במקום ההעתקה והחיקוי, המדע צומח במקום הדת, השלטון הדמוקרטי מתעצם על חשבון השליט האבסולוטי ולבסוף, הילד מוצב במרכז במקום ההורה הסמכותי כפי שקורה בימינו אנו במערב (המאה העשרים נקראת גם המאה של הילד). השגה זו חשובה כדי להבין את התהליכים המקבילים שאפיינו את העידן המודרני, שבו התפתחו יצירתיות, מדע ודמוקרטיה בד-בבד.

הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק (1632–1704) טען בכתביו שישנן זכויות טבעיות שכל אדם זכאי להן מעצם היותו אדם, ללא כל קשר למדינה, ואלו הן: הזכות לחיים, הזכות לחירות והזכות לקניין. באנגליה נערכו הבחירות הראשונות בשנת 1716. זכות הבחירה ניתנה רק לבעלי רכוש, הבחירות לא היו חשאיות, ודרכי השכנוע הנפוצות היו שוחד וטובות הנאה. שכנוע באמצעות ויכוח כפי שמקובל היום לא היה נפוץ באותם ימים. אכן, בתקופה ההיא היה כוחן של המילים רחוק מלהיות ברור, והעמדה האסרטיבית שבה הפרט עומד על שלו ואומר את דעתו בתקיפות אך לא בתוקפנות דרשה גיבוש נפרד של האדם מסביבתו ומידת עצמאות שעדיין לא הגיעה לכדי בשלות. כפי שנראה בדוגמאות שיופיעו בהמשך, העמדה של דיאלוג שבו הפרט אומר את אשר לו ופרט אחר יכול להסכים אתו או לחלוק עליו באופן חופשי וללא איום הדדי אינה מובנת מאליה כלל וכלל בתרבות קולקטיבית. מה שברור מאליו בחשיבה האינדיבידואלית, ה"דיאלוג", כמעט אינו קיים בצורתו המערבית בחשיבה הקולקטיבית. כשבראש מעייניו של האדם נמצאת הקבוצה, הוא ייטה לדבר על הנורמות המקובלות, הוא ינסה להפעיל את האחר בדרך שרצויה לו ולעורר בו רגשות מסוימים, אבל "לומר את אשר לך" אינו דפוס מקובל, כי אין מדובר בקבוצה של אינדיבידואלים, אלא בקבוצה שמחויבת לשמור על הרמוניה וקיום משותף.

בת זוגה של האסרטיביות, האמפתיה, שמאפשרת לאחר לבטא את דעתו בחופשיות בעוד המאזין יכול להבין את הדובר אך לא מחויב להסכים אתו, גם היא עמדה רגשית שמאפיינת את החברה המודרנית-האינדיבידואלית, עמדה שאינה נגישה לבני התרבות המסורתית-הקולקטיבית אז והיום. בחברה המסורתית-הקולקטיבית מתאפיינים היחסים בין אנשים בהזדהות עם האחר והסכמה מלאה אתו או בדחייה של מחשבותיו ורעיונותיו. עתה החל לצמוח בתוך האדם אותו מכל פנימי שהוזכר, האזור נטול הקונפליקטים, שאִפשר את התפתחות העמדות הרגשיות החדשות: אסרטיביות ואמפתיה. הילד המערבי בן זמננו שמצייר ציור חופשי או כותב חיבור מתוך תחושת חופש הבעה ועסוק פחות בחיקוי, העתקה או ניסיון לרַצות את סביבתו הוא תופעה חדשה יחסית שדורשת מן הילד יכולת אסרטיבית ומסביבתו אמפתיה לאסרטיביות שלו. אנחנו, בני החברה המערבית, נוטים לשכוח זאת ומקבלים את הכישורים האלה כמובנים מאליהם. זאת אחת הסיבות לכך שבן המערב מתקשה להבין תרבויות מסורתיות. כך גם הילד המתמודד עם תרגיל במתמטיקה, הוא חייב להתנתק מסביבתו ולוּ לזמן קצר ולסמוך על עצמו. רק לאחר זמן יוכל לשוב עם הפתרון. ללא האסרטיביות שלו והאמפתיה של סביבתו לאסרטיביות הזאת יקשה עליו להתקדם במדע. ללא אותו אזור נטול קונפליקטים יעסוק הילד בן התרבות המסורתית-הקולקטיבית בחוץ ולא בפנים, בהתאמה לדרישות הסמכות ולא בפתרון התרגיל. שמו של אזור זה מבטא את החופש מאיום הקיים בתוכו. בהיעדר האזור נטול הקונפליקטים יפעל הילד מתוך האזור המופעל על ידי הסביבה ומפעיל אותה.  

במאה ה-18 החלה באירופה תקופה שאנשיה העניקו לה את הכינוי "תקופת ההשכלה" (גם "עידן הנאורות", (Enlightenment. אלה היו אנשי רוח ובהם סופרים, אנשי מדע ואמנים למיניהם שסיסמתם הייתה "העז לדעת!". הם קראו לכל אדם לשפוט על פי שכלו והגיונו ולא להיכנע לסמכותם של השליט, האל או כתבי הקודש. ברומן רובינזון קרוזו, שכתב הסופר האנגלי דניאל דפו (1719) באים רעיונות התקופה לידי ביטוי בתבונה והתושייה של הגיבור שהודות להן שרד באי הבודד למרות הקשיים. רובינזון קרוזו שרד משום שנטל את גורלו בידיו ולא ציפה לחסדי אדם, שליט או אל. הוגי ההשכלה דחו את הטענה שהאדם צריך לרכוש ידע ומומחיות בתחום אחד בלבד, לדידם הייתה זו הסתגרות מחשבתית. האדם האידאלי הוא בן חורין, בעל השכלה רחבה, סקרן ומבקש לתקן את החברה. ההשכלה האמינה בקדמה והאמינה שייתכן עתיד טוב יותר לאנושות בזכות ההיגיון והשכל. 

הפילוסוף הגרמני עמנואל קנט (1784) כתב מהי השכלה:

ההשכלה פירושה יציאתו של אדם ממצב של קטינות שהוא עצמו גרמה. משמע שהאדם אינו מסוגל להשתמש בשכלו בלא הדרכה של מישהו אחר. קטינותו זו נגרמה באשמתו, וסיבתה איננה חוסר שכל אלא חוסר החלטה ואומץ להשתמש בו בלא הדרכה של אחר. העז לדעת! אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך! זוהי איפה סיסמתה של ההשכלה.[5]

השינוי שהתחולל בעולם המערבי היה המעבר של האדם מפסיביות לאקטיביות. התפיסה הנוצרית הדגישה את החטא ואת חוסר-האונים של האדם, שגורלו נקבע על ידי כוחות חיצוניים, ואילו ההשכלה הציגה אדם המשתמש בשכלו כדי לבנות עתיד טוב יותר. בפרקים שלפנינו נמצא דוגמאות של דפוסי חשיבה ודפוסי התנהגות פסיביים של בן התרבות המסורתית-הקולקטיבית לעומת רעהו בן התרבות המודרנית-האינדיבידואלית. המרקיז קונדורסה (1743– 1794), מתמטיקאי צרפתי והוגה דעות בן עידן הנאורות, שדרש שוויון זכויות לנשים ונלחם נגד עבדות השחורים, אמר: "יבוא יום והשמש תזרח רק על אנשים החופשיים, שאין להם שום אדון מלבד התבונה". 

פריז הייתה מרכז חשוב של ההשכלה. הפילוסוף הצרפתי ז'ן ז'ק רוסו (1712–1778) טען שיש להניח לילדים להתפתח בדרך הטבע, להתנסות בדברים שמעניינים אותם ולתת להם לבחור מה ילמדו. הילד צריך ללמוד לשאול שאלות בעצמו ולחפש להן תשובות בעזרת שכלו. בדוגמאות שייפרשו לפנינו בהמשך נוכל להתרשם מבני התרבות המודרנית, המחנכים את ילדיהם על פי עמדתו של רוסו, לעומת בני התרבות המסורתית, החוששים לשאול שאלות רבות משום התפיסה הקיימת אצלם שבעצם החופש של הילד לשאול כל שאלה שעולה על דעתו יש מרד בסמכות. הכנסייה דנה את ספריו של רוסו לשרפה משום שערער על סמכותה להחליט ולקבוע בכל הנוגע לחינוך. ההשכלה התפשטה כמעט על פני כל אירופה על אף התנגדות הממסד הפוליטי והדתי. רק יחידים מבין המשכילים הכריזו שהם אתיאיסטים. הם גרסו שאלוהים יצר את העולם אבל שוב אינו מתערב בו, ודאי לא ברמה של שכר ועונש.

המשכילים ביקרו את המשטר האבסולוטי והציעו דרכים לתקנו כדי להבטיח את חירויות האזרח. הברון שרל דה מונטסקייה (1689– 1755) דגל במשטר מלוכני אבל הציע להגביל את המלך כדי להגן על האזרח מפני שלטון שרירותי. הוא סבר שיש להפריד בין זרועות השלטון וליצור איזון ביניהן. זהו רעיון הפרדת הרשויות המתקיים בימינו ברוב המדינות הדמוקרטיות. החקיקה, הביצוע והמשפט נמסרים לגופים נפרדים, ואלה מאזנים ובולמים זה את זה. 

רוסו גרס שמקור כוחו של השלטון הוא בעם ולא באל. השליט, מלך או כל גוף אחר, אינו אלא גוף מנהלי או רשות מבצעת שנועדו לבצע את "הרצון הכללי", שבא לידי ביטוי באספה כללית של האזרחים. רוסו העניק אפוא לעם את הסמכויות הריבוניות של המלך האבסולוטי. מעתה העם הוא הריבון היחיד.

רעיונות אלו החלו לחלחל בכמה ממדינות אירופה. בפרוסיה למשל הכריז פרידריך ה-2 ("פרידריך הגדול" – 1740–1786) שהוא "משרתה הראשון של המדינה", והוא מחויב למסור דין וחשבון לאזרחים על כל מעשיו, לעומת לואי ה-14, שטען "המדינה זה אני", ולואי ה-15 ולואי ה-16, שהצהירו שהם שולטים "בחסדי האל".

מחוללי המהפכה האמריקנית (1776) והמהפכה הצרפתית (1789) ניסו ליישם באמצעות המהפכות את רעיונות ההשכלה. ב-4 ביולי 1776 הכריזו נציגי המושבות באמריקה על עצמאותן. בכינוס השתתפו הוגי דעות, אנשי רוח ומומחים, וניסחו את החוקה שהתבססה על עקרונות ההשכלה. כדי למנוע ריכוז יתר כוח בידי הממשל הוחלט על הפרדת רשויות. הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת, כל אחת מהן עצמאית, מאוזנת ומרוסנת על ידי האחרות. ההצהרה הדגישה את הזכויות הטבעיות, את ריבונות העם, את הזכות להתנגד לעריצות ואת זכותו של כל אדם לחתור לאושר.

להלן קטע מתוך הצהרת העצמאות של ארצות הברית, 4 ביולי 1776:

אנו סבורים, שאלה הן אמיתות שאינן צריכות הוכחה, שכל האנשים נולדו שווים, והבורא נתן להם זכויות מסוימות שאינן ניתנות לשלילה, ובהן הזכות לחיים, לחופש ולרדיפת אושר. להבטחת הזכויות הללו מקימים בני האדם ממשלות, שסמכויותיהן הצודקות נובעות מהסכמת הנשלטים. כל צורת ממשלה המתחילה לסתור את המטרות הללו – הרשות בידי העם לשנותה או לבטלה, ולהקים שלטון חדש ולהעמיד את יסודותיו על אותם עקרונות ולערוך את סמכויותיו בצורה שתיראה לו ביותר להביא לידי ביטחונו ואושרו.[6]

ב-14 ביולי 1789 פרץ ההמון אל הבסטיליה, בית-כלא במרכז פריז שסימל את הדיכוי. הקריאה "חירות, שוויון, אחווה או מוות!" הדהדה ברחבי צרפת. האספה הלאומית ביטלה את המשטר הפאודלי, שאחד מעקרונותיו היה זכותם של האצילים לשפוט את איכריהם, ובוטלו כל המסים והחובות של האיכרים לאדוניהם. פורסמה "הצהרת זכויות האדם והאזרח" (1789), שקבעה כי כל בני האדם זכאים לשלוש זכויות יסוד טבעיות: חיים, חירות וקניין. על זכויות היסוד מבוססים השוויון בפני החוק, חופש הדת, חופש הביטוי והזכות להגן על החיים והרכוש. מעת פרסום ההצהרה לא היו עוד תושבי צרפת נתינים של המלך, אלא אזרחים. ההצהרה הופצה בציבור, נקראה בכיכרות והפכה ל"אני מאמין" של המהפכה הצרפתית.

להלן קטעים מתוך הצהרת זכויות האדם והאזרח:

1. כל בני האדם נולדים ונשארים בני חורין ושווי זכויות; ההבדלים החברתיים אינם יכולים להיות מיוסדים אלא על טובת הכלל בלבד.
2. חופש פירושו יכולתו של כל אדם לעשות כל דבר שאינו מזיק לזולתו.
3. אין החוק רשאי לאסור אלא פעולות העלולות להזיק לחברה. אין למנוע שום פעולה שהחוק לא אסר אותה, ואין להכריח אדם לעשות דבר שהחוק לא הורה לעשותו.
4. כל האזרחים שווים בפני החוק.
5. כל אדם נחשב חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו ברבים; לכן, אם רואים הכרח לאסור אותו, יש להימנע, לפי הדין, מכל חומרה שאינה הכרחית לשם הבטחת מאסרו.
6. אין להטריד שום אדם בגלל דעותיו, ואפילו בגלל השקפותיו הדתיות – בתנאי שאין בגילוין בפועל משום הפרת הסדר הציבורי הנקבע על ידי החוק.
7. ההבעה החופשית של המחשבות והדעות היא אחת הזכויות היקרות ביותר של האדם: כל אזרח רשאי איפה לדבר, לכתוב, ולהדפיס באופן חופשי, אלא שהוא אחראי לכל שימוש לרעה בחופש זה, במקרים שנקבעו על ידי החוק.[7]

עקרונות אינדיבידואליים אלו עיצבו, כפי שנראה, לא רק את אופי השלטון, כי אם גם את אופי החשיבה המערבי בחיי היומיום, במשפחה ובין אנשים ויצרו את מה שנקרא לו "החשיבה המודרנית". בהיות המשפחה הקבוצה הראשונה שלתוכה נולד הפרט מכשירה המשפחה המודרנית את הילדים בתהליך הדרגתי ליתר עצמאות וליתר חופש כך שיוכלו להיות בעתיד חלק מהחברה שהם חיים בה. בחברות שלא היו שותפות לתהליכים אלו של עצמאות ושחרור הפרט נותרה "החשיבה המסורתית" – המציבה את הקבוצה במרכז ואת המיקוד באחר ולא בעצמי – החשיבה המקובלת.  

במחצית הראשונה של המאה ה-19 התחולל במדינות אירופה מאבק בין כוחות השמרנים ובין כוחות הקִדמה. גל גדול של מהפכות, שנקרא "אביב העמים", התרחש בשנים 1848–1849 בכמה ממדינות אירופה והוא שביסס את הליברליזם ואת התנועות הלאומיות בקרב עמי אירופה.

המהפכה התעשייתית סימלה את המעבר משיטות ייצור מיושנות לשיטות חדישות בתהליך אטי והדרגתי שהחל באירופה בסוף המאה ה-18 ונמשך על פני המאה ה-19. תנאי העבודה של הפועלים היו קשים. השכר היה נמוך, ונשים וילדים קטנים הועסקו בעבודה פיזית קשה כל שעות היום. כך החמיצו הילדים את תקופת הילדות והתבגרו בטרם עת. אל מול המציאות של ניצול מעמד הפועלים קמו הוגי דעות וטענו כי החברה אחראית לכל פרט ופרט החי בתוכה. הם תקפו את האי-צדק החברתי ובקשו לתקנו. הללו נקראו "סוציאליסטים אוטופיסטים". החלו להיחקק חוקי עבודה ורווחה ובהם חוקים המגִנים על ילדים מפני ניצול.

לקראת סוף המאה ה-19 הוגבר התהליך הדמוקרטי במדינות אירופה ברוח המהפכה הצרפתית והלך וגדל בהדרגה מספר הזכאים לבחור, החל בבעלי הרכוש או בעלי ההשכלה וכלה בכלל ציבור הגברים. הודות להתבססות הבחירות החשאיות פחת הלחץ המופעל על הבוחרים וגדל החופש שלהם לבחור כרצונם. שינוי מחשבתי עמוק עמד בבסיס הטרנספורמציה ממצב שבו האדם כפוף לשליט למצב שבו הנבחר הוא משרתו של האזרח כפי שמצהירים נבחרים במדינות דמוקרטיות בימינו. השינוי במקומו של הילד במשפחה ביחס לסמכות בחברה המודרנית אינו אלא פועל יוצא של שינויים אלו. מהדוגמאות המובאות בהמשך נוכל להתרשם ששפת הציווי של דמות הסמכות ביחס לילד שמאפיינת את החברה המסורתית-הקולקטיבית הפכה לשפת הבקשה. הנימוס חדר למשפחה. אך משמעותם הפסיכולוגית של נימוס במשפחה או הפנייה אל הילד במילה "בבקשה" ולא בציווי הם הרבה יותר מנימוס גרידא. משמעותם היא יצירת אותו מרחב פנימי המאפשר לילד בנייה של "עצמי" או אזור נטול קונפליקטים, שהוא המקור לשיקול דעת ועצמאות, במקום אזור המופעל על ידי הסביבה ומפעיל אותה, שהיה דומיננטי בעידן הציווי המשפחתי.    

לאורך השנים עסקו הנשים ברובן בניהול הבית ובגידול הילדים. הן היו תלויות כלכלית בגבר, שהיה ראש המשפחה והאפוטרופוס על אשתו וילדיו. עתה נעשו מקצתן משכילות ומתפרנסות בכוחות עצמן, והחלו להיאבק על שינוי מעמדן. לנשים לא הייתה בעת ההיא זכות לבעלות על רכוש, ורכוש המשפחה היה בידי הבעל גם אם מקורו היה ברכוש שהביאה האישה ממשפחתה עם נישואיה. מאבק הנשים צלח, וחוקי הרכוש שונו בסוף המאה ה-19 במקצת מדינות אירופה. זכות הבחירה לנשים הוכרה באירופה ובארצות-הברית רק בתחילת המאה ה-20.

במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו ממשלות אירופה להקצות תקציבים להקמת מערכות חינוך ציבוריות שבהן יוכל כל אזרח ללמוד. מערכות החינוך האלה היו בפיקוח המדינה ולא בפיקוח הכנסייה, החינוך היה לחינוך חובה וחינוך חינם ולא היה עוד זכותם של המעטים, ואירופה עברה תהליך חילון. כשהצטמצם מספר האנאלפביתים, החלו עוד ועוד אנשים להיות מעורבים בנעשה סביבם, וכוחה של דעת הקהל גבר. מספר העיתונים גדל, ביטוי לפריחה של חופש הדיבור וחופש הדעה, ונחקקו חוקים שהגנו על העיתונים מפני התערבות הממשלה. ההמונים הפכו לגורם משפיע, ועל כן מכונה העידן המודרני גם "עידן ההמונים".

שחרור האדם המערבי החל בחופש היצירה באמנות ובכתיבה, נמשך בהתפתחות המדע ובהתפתחות הדמוקרטיה, שבה האזרח הפשוט הוא הריבון, ונמשך עד ימינו אנו במגמה של מתן שוויון זכויות לנשים ולקבוצות מיעוט וכן הצבת הילד במרכז. המגמה דרשה שינוי הדרגתי ומתמשך של דפוסי חשיבה מסורתיים-קולקטיבים והפיכתם למודרניים-אינדיבידואליים. חשיבה ששמה את הפרט במרכז ומכוונת לעצמי ולחוויה שונה מחשיבה שבראש מעייניה המבט החוצה. חשיבה שחשה מיקוד שליטה ואחריות פנימית ויכולת להשפיע על המאורעות שונה מחשיבה שחשה מיקוד שליטה חיצוני ואחריות חיצונית וחוסר-יכולת להשפיע על המאורעות. חשיבה שחווה שהקונפליקט חל יותר בין האדם לעצמו ופחות בינו לסביבתו שונה מחשיבה שחווה בעיקר קונפליקט חיצוני ועוד. השינוי שהחל ברמה הרעיונית-הפילוסופית הגיע לבסוף גם למשפחה המערבית, שבה עברו גם הילד והאישה תהליכי שחרור. התהליכים האלה לא היו מנת חלקן של חברות מסורתיות-קולקטיביות, שהיוו ועדיין מהוות את רובו של העולם.

[1] ג' וזארי, אמנות הרנסאנס באיטליה, האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 5, עמ' 38.

[2] ב' ארבל (עורך), מקורות לתולדות העת החדשה המוקדמת, חלק ראשון, תקופת הרנסאנס והרפורמציה, אוניברסיטת תל-אביב, החוג להיסטוריה כללית, תשנ"ד, עמ' 26.

[3] ארבל  תשנ"ד, עמ' 32.

[4] ז' בוסואה, "פוליטיקה המבוססת על כתבי קודש", 1679, בתוך: תרבות ההשכלה, הגות ואומנות באירופה של המאה ה-18, מבואות היסטוריים, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 62.

[5] תרבות ההשכלה, הגות ואומנות באירופה של המאה ה-18, מבואות היסטוריים, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 18.

[6] מ' זיו וש' אטינגר, דברי הימים, כרך ג, הזמן החדש, חלק א, הוצאת רכגולד, עמ' 117,119.

[7] וולטר גראב (עורך), מקורות למהפכה הצרפתית, מקראות ארן 1, הדר הוצאת ספרים בשיתוף עם אוניברסיטת תל-אביב, עמ'  49-46.