גוף הדמעות

הילה
 

1
 

תמיד פחדתי מהקול שלי. כיסיתי אותו בקולותיהם של אחרים. היו כל כך הרבה אחרים: אמא שלי, אחיותי, בעלי, ההורים שלו, האחיות שלו. אני עטופה בהם, בהבטחות האומללות שלהם כי "ילדים זה ברכה, שמחה. יהיה בסדר, את תראי." אבל אני מרגישה שאני כבר לא רואה, שהתעוורתי. לא רואה איך אני קמה ומטפסת החוצה מן הקבר העמוק הזה, שנחפר במרץ על פי מידותי. קולותיהם של האחרים הם כתכריכים לגופי, מספידים אותי בעודי בחיים. מה ידעתי על עצמי? הייתי אשתו של, אמא של, הבת של, וה"של" הזה היה כמו חבל על צווארי, כמכונת חמצן המכתיבה את פסיעותי. עכשיו נוספה גם הילדה הזאת, ה"היא" שאין לה שם. המיותרת. היא לא שלי, שייקחו אותה ממני. אני בכלל לא רציתי עוד ילדים, והאיש הזה אופיר, בעלי, עכשיו נעלם. הוא תמיד נעלם. זה שמשליך את תשוקותיו לתוכי כמו הייתי פח. מה אני יודעת עליו? מה אני יודעת על הבחירה שלי בו? בו ברגע שסיים הרופא את דבריו, אופיר קם והלך. הוא תמיד הולך ואני אחריו, לא עומדת בקצב צעדיו. הפעם עצרתי מלכת, נדבקתי לכיסא. גופי לא נשא אותי עוד. ו"ההיא", גם היא טרם הסתלקה. השארתי אותה ברחמי ועכשיו עלי להישאר איתה. לכמה זמן? אף אחד לא ירצה להתחלף איתי, אף אחד לא ירצה אותה. מה יהיה אם גם אני אברח, ממש כמו בעלי שתמיד ממהר?

איך זה שגברים יכולים להסביר היעלמויות ונשים לעומת זאת לא זזות ממקומן? הפעם אברח גם אני, אבל לאן? אמי לא תקבל אותי אליה, אלא תחזיר אותי אליו. איך אמצא מילים שתתאֵרנה את מה שקרה? ברגע שאוציא זאת מפי הדבר יהפוך לנחלת הכלל, לנחלת שבעה. כולם יחפשו מילים לנחם, ירוצו לחבק את ילדיהם, יודו לאלוהים על מה שנתן להם. הנשים ישכבו עם בעליהן, יעשו אהבה, יעריכו את מה שיש, לא יקטרו בשעות הקרובות, ביממה הבאה. מאחורי הגב יגידו, שמעת מה קרה להילה? מסכנה, שמים שחורים נפלו עליה.

לא. לא אגיד מילה לאיש. אשמור על זכות השתיקה. לא רוצה להיות על סדר היום. זו לא הצעת חוק אלא טרגדיה נוראה, אסוני הפרטי. בינתיים לא רואים על "ההיא" דבר. הילדים לא יבחינו בכלום, גם לא השכנים. לא אגלה שמשהו לא בסדר איתה. זה לא הכרחי כרגע, אני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד, גם לא דיווחי תנועה. הכול בסדר, רק עייפות, אנסה לישון, אולי אקום מחר למציאות שונה. אולי בלילה היא תיעלם, יחטפו אותה או יחליפו באחרת. דברים קורים, שום דבר אינו בטוח. אולי יקרה לי נס, נולדתי בחנוכה.

כנראה נרדמתי לכמה שעות. כשהתעוררתי ה"היא" עדיין שכבה לידי. מעולם לא האמנתי בנסים. האמנתי בקולם של האחרים, נתתי להם את הכוח לנווט את חיי. ומה ידעתי אני על חייהם? רק את מה שרציתי לשמוע, על המתיקות, הפריכות, הקישוטים, ולאלה נתתי את הכוח לשוט במציאות שלהם כפי שביקשו. רציתי גם אני את הכוח להמתיק את חיי.

לידתה של "ההיא" יצרה סדק. בקרוב החיים שלנו כבר לא יהיו עוד חלון ראווה שכולם יבקשו להתבונן בו, בזוג היפה עם הילדים היפים והבית היפה. פתאום ניהפך לזוג שנפל עליו אסון. הזוג שמפחיד את האחרים אך באותה נשימה גם גורם להם לחוש הקלה, שלפחות זה לא קרה להם.

ללא מילים נפלה בינינו החלטה לא לגלות דבר לאיש, ועם ההחלטה נפלה דממה. רק שנינו ידענו, אך התנהלנו כאילו כל אחד קיבל את הבשורה לחוד והתבקש לשמור זאת בסוד. פתאום שותפי לחיים נראה לי זר. נהפכנו לשני זרים החולקים כיור, מקלחת, שירותים, שם משפחה. גם המגע בינינו הלך והתמעט. אני עדיין מבשלת את ארוחותיו, מכבסת את בגדיו וממלאת את צלחתו, אך הוא לא יודע אותי ואני לא יודעת אותו.

אני שואלת את עצמי: אם לא הייתי מתחתנת איתו, גם אז היא היתה מופיעה בחיי? מאיפה היא נחתה עלי נחיתת אונס? ביקשתי ממנה צו הרחקה אך היא תבעה את קרבתי בבכיה, בתלונותיה, ברעב שהשתלט עליה ללא הודעה מוקדמת, בעצם נוכחותה.

כשגיליתי על ההיריון הזה העזתי לחשוב על הפלה. המחשבה הרגיעה אותי. עוד לא מאוחר, חשבתי. אוכל להציל את עצמי מהסיטואציה הזאת, לשלוט בגופי ובחיי. אוותר עליה, החלטתי, הנה פתרון המונח לפתחי. בערב, כשיחזור מהעבודה אשתף אותו, בתקווה שיסכים שזה לא מתאים עכשיו. יש לנו כבר שני ילדים, יאיר בן החמש וענבל בת השלוש, אנחנו לא בנויים לזה, גם לא מבחינה כלכלית. הכנתי טיעונים, השתכנעתי ונשמתי. עד הערב אשא אותה בתוכי, אחר כך פשוט אחפש כתובת למקום בו מפילים עוברים. עוברים הם עדיין לא ילדים, עדיין אין להם נשמה, רצונות ותשוקות. זה בסדר לא לרצות ילדים נוספים, משפחה מאושרת לא קשורה במספר הילדים, אלא בדינמיקה ביניהם, ביחסים של אהבה.

אני נוטה ליפול, עייפתי מלגדל ילדים, להחליף חיתולים, להודות לאל שזה רק פיפי ולא צריך לקלח, להשכיב לישון, למצוא פעילות תואמת גיל, להכניס לרכב, לחגור, לנסוע, לחזור, לגלות שנרדמו במכונית, שוב להרים, להשכיב, לבשל למחר, לקחת לגן, לא לשכוח להגיע בזמן. אין לי מקום לעוד אחת. אני אקרוס!

בעודי עומדת במטבח ומבשלת מול החלון הגדול, קולפת את תפוחי האדמה, שמעתי את השיר "ילדים זה שמחה",¹ שהתנגן ברקע. רצתי לכבות את הרדיו. דממה, ואני בקולי המותש המשכתי עם פזמון משלי: "ילדים זה פצצה."

אני סגורה עם עצמי, אטומה בפלדלת. לא אגדל עוד ילד בתוכי. אשכיב את הילדים לישון, אגיש לבעלי את ארוחת הערב הספוגה בדמעותי ואציע לו שניפרד. אנחנו ניפרד ממנה, מ"ההיא", שעוד לא לגמרי חיה אלא רק מתפיחה את בטני.

ישבתי לצדו, ליד השולחן הקטן במטבח, הנחתי את הצלחת עם תבשיל הבשר ותפוחי האדמה ושתקנו. אנחנו לא מורגלים לדבר זה עם זה, אנחנו שותקים או עושים משהו כדי שלא ניבהל מהשתיקה. הפעם שאלתי: "איך היה בעבודה?"

"בסדר," ענה קצרות.

"תראה," המשכתי בהיסוס, בקול רועד, "חשבתי עלינו, אני אוהבת אותך, הילדים שלנו מקסימים אבל עדיין קטנים ודורשים ממני המון תשומת לב, ואני מחלקת אותה ביניהם באופן שווה, מנסה לא להחסיר מהם דבר. אולי זה לא הזמן להביא ילד נוסף לעולם."

"מה זאת אומרת? את כבר בהיריון, יש לנו עוד ילד," הרים אלי שתי עיניים נוקבות.

"אני מציעה שנדחה את זה לזמן אחר."

"השתגעת לגמרי? לדחות? מה זה, פגישה ביומן?"

דמעותי קישטו את מפת השעם האדומה, ואז יצא ממני המשפט שאחריו יחרוץ בעלי את דיני, ולא נחליף יותר מילה: נישן גב אל גב ולא נדבר ימים שלמים, שבועות ארוכים. "אני רוצה לעשות הפלה."

"הפלה? את רוצה לרצוח עובר?"

"לא, חס ושלום. אני רוצה לדחות את המועד של עוד ילד, לחשוב, לתכנן."

"מה נכנס לך לראש? מה זה, אתר בנייה? מה, את מהנדסת? אלוהים שלח לנו עוד ילד ואנחנו אומרים 'תודה'. את יודעת כמה היו רוצים להיות במקומך?"

בעלי רתח מזעם. "את יושבת בבית ומתכננת איך להרוג עוברים?" צעק, קם ממקומו, השאיר את הצלחת עם שאריות האוכל, הצהיר, "אני הולך לישון," ולא סובב את ראשו. זרקתי את שאריות המזון, אך לא הצלחתי לזרוק מראשי את רעיון ההפלה.

עד שילדתי לא ניסיתי לשוב ולדבר. לא היה טעם, בעלי היה הפוסק האחרון. לא מצאתי את מיתרי קולי, נדמתי.