בין שתי נשמות

א

בלב הספר השני של 'תמול שלשום', בעוד הכלב בלק נתון בעצם הגלגול ההופך אותו מכלב חוצות ירושלמי מצוי לא רק ל'כלב משוגע', אימת מאה שערים, אלא גם לחקרן מיוסר, החותר לשווא להבין מהו שאירע בו ומהי זהותו האמתית, מטיל המספר כלפי הקורא אזכור ספרותי הראוי שתוקדש לו תשומת לב. האזכור, המגולם בציטט ובמשפט הנלווה אליו, מופיע בפרק החמישה עשר של הספר השני; היינו, הוא בא סמוך מאוד למפגש הגורלי של יצחק ובלק בשכונת הבוכרים (הפרק הארבעה עשר). זהו השלב שבו נכנס הסיפור לראשיתה של אודיסאת הנדודים והפגעים של הכלב, שנמלט מן השכונות היהודיות שבהן היה מצוי ורגיל, אחר שהכתובת שכתב הצבּע על עורו עשתה את המשך שהייתו בהן בלתי אפשרי. בלק פונה אל שכונות ירושלים המיושבות על ידי מי שאינם בני ברית ואינם נזקקים לאותיות אשוריות, ולכן לא יכירו בו שהוא 'משוגע' כביכול. התושבים מניחים לו לנפשו ומזונותיו מצויים לו בשפע; אף על פי כן אין הוא מוצא לעצמו מנוחה. מתוך תהייה שאינה חדלה על ישראל, אותם 'רחמנים בני רחמנים' ששינו יחסם אליו מסיבה שאינה מובנת לו ו'נעשו פתאום אכזריים' (עגנון 1959, ה: 283), מתרחש אצלו 'ערבוב הלב'. חידת התמורה הבלתי מוסברת מנקרת במוחו, אלא ששכלו ה'כלבי' אינו מספיק לו כדי 'לעמוד על אמיתות הדברים' (284). אפילו בשנתו אין הוא מוצא מנוחה, והוא ננער ממנה בנביחות 'פעמים מתוך יסורים ופעמים מתוך שדומה עליו שמודיעים לו בחלום מה יעשה'; אבל כשהוא מקיץ מתפוגגות הבטחות החלום והוא נותר בספקותיו ובייסוריו ורואה עצמו 'כאותו גרמני שפייט עליו פייטנם, הנה אנוכי עומד שוטה עלוב, והרי אני חכם כמות שהייתי' (286).

הדברים מצוטטים מתוך אחד הטקסטים הידועים ביותר בספרות הגרמנית, ואין ספק שהיו מוכרים לקוראים רבים — אולי למרבית הקוראים — בעת שנכתב 'תמול שלשום'. הם נטולים, כמובן, מן המונולוג שבו פותח פאוסט את התמונה הראשונה ('לילה') בחלק הראשון של הטרגדיה מאת גתה. פאוסט, המלומד המאוכזב והמיוסר, קובע כי לאחר שחקר וחיפש את האמת בפילוסופיה, בתורת הרפואה, בתורת המשפטים וגם בתאולוגיה והעלה חרס בידו, עומד הוא בידיים ריקות ממש כפי שעמד לפני שהחל בחקירותיו: 'Da steh' ich nun, ich armer Tor, Und bin so klug als wie zuvor!' (פאוסט חלק א, טורים 358-359. 'ואני, שוטה עלוב, ניצב / אותו חכם כאז עכשיו' — תרגום יצחק כפכפי: עמ' 27). עגנון תרגם את הדברים תרגום מדויק.

אזכור זה של המונולוג של פאוסט איננו אלא אחד ממאות האזכורים הספרותיים, העוטפים את סיפור יצחק/בלק במעטפת אינטרטקסטואלית עבה. בייחוד מרובים אזכורים וציטוטים מסוגו באותם פרקים ב'תמול שלשום' שבהם מגולל המספר של עגנון את הרהוריו של בלק, את 'חקירותיו' הכלביות ואת שיטוטיו בעולמות המחשבה והדעת. ברבים מפרקים אלה מפתח המספר שיח נרטיבי אנציקלופדי הקובע רקע של ארודיציה תרבותית־ספרותית נרחבת למחשבותיו של הכלב (ממש כשם שמחשבותיו של יצחק נטולות כמעט כל זיקה לטקסטים, אפילו לאלה המוכרים והידועים ביותר למי שלמד ב'חדר' וחי בקרב החברה היהודית המסורתית). כך משתלבות המחשבות הללו במסכת סטירית רחבת יריעה, העוסקת בנושאים כמו מהות הידיעה והטבע החמקמק של האמת, הזהות, הערך של המסורת התרבותית בכללה ושל זו היהודית בפרט, ובעיקר טבעה של השפה ומידת ההתאמה שבין המילים לבין ה'דברים' המסומנים על ידיהן.

סטירה זו מגיעה לשיאה לקראת סיום הרומן, שעה שבלק מתגלה כמין פילוסוף קיני, והוא מפתח השקפת עולם 'כלבית' סדורה וכן מיתוס בריאה כלבי, המציע כביכול הסבר אטיולוגי של המציאות שבתוכה הכלב נתון. בשלב זה בלק הוא כבר 'משוגע' באמת. אולם כבר בראשית התפתחותו ה'אינטלקטואלית' של הכלב, עם הוצאתו האלימה — על ידי הצבּע ומכחולו הנוטף — מעולמו הצר והפשוט, משמשת הארודיציה הספרותית אמצעי בפיתוח ממדים שונים בדמותו. המספר מניח לכלב כבר בשלב זה לצטט לא רק מתוך 'פאוסט' אלא גם ממקורות אחרים, ידועים הרבה פחות. אם הציטוט מ'פאוסט' ציין את השלב הראשון של התלבטותו, שלב התעייה ללא כל מוצא, הרי השלב השני, שלב ראשית הידיעה, מצוין על ידי ציטט ממחזה הגותי אחר. גם עתה בלק עדיין אינו יודע מהי ה'אמת' אבל הוא כבר יודע שאינו יודע, וכמו כן יודע הוא שהשינוי שחל בו החל בעת המגע בינו לבין הצבּע, 'אותו ריקא שעשה בי סימן' (292). משום כך מניח הוא שהאמת (או 'המסומן') ידועה לצבּע ובאמצעותו יוכל גם הוא, בלק, לגלותה. ידיעה זו מביאה לכלב נחמה כלשהי, שהוא מסכמה לא בדברים ש'פייט פייטנם' על אודות מלומד ומכשף גרמני, אלא בדברים הנטולים 'ממליצת המשורר האלוקי': 'ברוך תהיה [צ"ל תהי] מחקר, כי ניחמתני / עת משברי יגון עד נפשי באו' (שם). הדברים נטולים מתגובתו של יושר על המונולוג הארוך של מחקר במערכה השנייה (או 'החלק' השני) של 'לישרים תהילה' מאת משה חיים לוצאטו (לוצאטו תרפ"ז: רל"ג). יש להניח, שגם דברים אלה היו ידועים לקוראים לא מעטים בעת כתיבת 'תמול שלשום', כשמחזות רמח"ל, ובייחוד 'לישרים תהילה', עדיין היו נלמדים כחלק מתכנית לימודי הספרות של בתי הספר התיכוניים. הציטט מ'פאוסט' והציטט מ'לישרים תהילה', צריך לומר, 'משלימים' זה את זה דווקא משום שהם סותרים זה את זה: הראשון בא להטיל ספק בתועלת שבחקירה המדעית ובחשיבה הרציונולית והסדורה, ואילו השני בא לאשר את ערכו הגדול של 'מחקר', העשוי להעניק לאדם לא רק ידיעה בהירה של ה'אמת' אלא גם נחמה בעת יגון ומצוקה. ב'תמול שלשום', כפי שיודע מי שדקדק במעקב אחר רשת התבניות המשמשות בתשתית הסיפור, אין לך אמת שאינה מזמינה אמת שכנגדה, ואין לך עמדה שאינה נסמכת על היפוכה.

נשאלת השאלה, כיצד צריכה הפרשנות של 'תמול שלשום' לנהוג באזכורים ובציטוטים כאלה. האם עליה לתת עליהם את לבה ולנסות ללכת בעקבותיהם ולבדוק את הזיקה האפשרית בין הרומן לבין היצירה שממנה הם נטולים או שאליה הם מכוונים; או שמא תטעה הפרשנות אם תעשה כזאת ותיפול לתוך פח שטמן לה הסופר ברומן, שהוא, בין השאר, התקפה רבתי הן על הארודיציה הספרותית הן על מוסד הפרשנות הטקסטואלית, והוקעה סטירית חריפה של שגיונותיהם ומשגיהם.

דומה כי הפרשנות בעיקרה נטתה אל האפשרות השנייה ונמנעה ממתן דעת יתר על ה'מקורות' הספרותיים של 'תמול שלשום'. ברוך קורצווייל סבור היה שה'למדנות' וההגיונות של בלק הם בבחינת תוספת סטירית מפולפלת, שאין לה נגיעה של ממש עם התוכן הפסיכולוגי האמתי של יחסי יצחק/בלק, ומשום כך אין לפרשנות עניין בהם (ראה קורצווייל 1962: 104-115). סברה זו עלתה, כמובן, בקנה אחד עם הבנת הכלב כמייצגו של ה'אִיד' או ה'סתם' הפרוידיאני באישיותו של יצחק. על פי סברה זו אל לו לפרשן לייחס משמעות מרחיקת לכת ל'הגיגיו' של מי שאיננו אלא גילומו של הרובד היצרי־האינסטינקטואלי של הנפש. אליעזר שביד, הגם שפרשנות 'תמול שלשום' שלו הייתה שונה למדַי מזו של קורצווייל (הוא ראה בבלק מעין בבואת הצד ה'כלבי' של יצחק, כלומר, בבואת אומללותו, היותו 'בודד ככלב', 'מושלך' לתוך עולם זר ומתנכר), הרחיק לכת ממנו והזהיר את הקוראים מפני היתפסות ל'תעלולי המצוד' האירוניים והאלגוריים שעגנון פיזר על פני הרומן, ובייחוד מפני התייחסות רצינית מדי ללמדנותו, לחקירותיו ול'רגעיו הפילוסופיים' של הכלב, שאינם באים אלא למטרות הלעגה על יומרות הדעת וההבנה של המדע. מי שמבקש ומוצא בכל אלה תוכן שמעבר לסטירה כזו עתיד, לדברי הפרשן, 'ללכת שולל ולפרש פירוש 'עמקני' את עלילת הרומאן עד כדי לשוות לה מראית פנים מלודראמאטית, רגשנית ובכיינית ורבת־פאתוס, שעה שהסופר עצמו שופך עליה את האור הבהיר והאכזרי של הלעג הקר' (שביד 1964: 59).

היו, כמובן, כאלה שסברו אחרת. משולם טוכנר, שבניגוד לקורצווייל פירש את התפקוד הפסיכולוגי של בלק (כחלק מאישיותו של יצחק) לא כזה של ה'סתם' האינסטינקטואלי אלא דווקא כזה של האגו בחלקו האינטלקטואלי־החקרני, טען כי כל הגיג מהגיגיו של בלק טעון 'חקירה גדולה'. כמסמל החקרנות וה'חיטוט' של 'הדור הברנרי', או גם כמייצג 'תודעתו העצמית של דור מעורער' וכמגלמו של 'משבר היהדות' ראוי בלק למלוא תשומת הלב של הפרשנים. 'דורות עתידים להשקיע את הגיגי רוחם באליגוריה רבת משמעות זו', קבע טוכנר (ראה טוכנר 1968: 73-80). במידה שנבואה זו התגשמה, הרי הייתה הגשמתה — עד כה — חלקית מאוד (ראה ברזל 1969, 1970; שרייבוים 1993: 93-132; ערפלי 1998: 224-267).

דעתנו נוטה בעניין זה לצד דעתו של טוכנר (ללא קבלת כלל הפרשנות שלו ל'תמול שלשום'). נראה לנו כי ללא פירוש רצין לחלוטין של 'התנהגותו' של בלק לא יהיה ניתן לקרב להשגת המשמעות המלאה — או גם המשמעויות הרבות והשונות, ואפילו הסותרות זו את זו — של 'תמול שלשום'. זאת אף על פי שההגות הזו אכן משתלבת במסכת סטירית, ובעצם דווקא משום כך; אלא שמסכת זו היא מעיקריו של הרומן (כיצד יכולה סטירה על מוסדות הדעת והתרבות להיחשב עניין קל ערך?). אפילו מייצג בלק את הלא־מודע הליבידיאני של יצחק (ואין ספק שהוא מייצג הרבה יותר מזה), הרי ללא מודע הזה, כפי שלמדנו מן הפסיכואנליזה העדכנית, ובייחוד מזו של לקן, יש 'אינטלקט' חתרני משל עצמו, ואין כל סתירה בקישורו עם ארודיציה תרבותית וספרותית. אינטלקט זה אכן מרבה לצטט ודווקא ציטוטים הסותרים זה את זה (כמו הציטוטים מ'פאוסט' ו'לישרים תהילה'), שהרי מגמתו היא חתרנית, מגמת ערעור לשם דקונסטרוקציה. בשום פנים ואופן אי אפשר לנתק את המשתמע מאמירותיו המביכות מכלל המשמעות החיה, הדינמית של הטקסט, באשר ניתוק כזה יביא לקיבוע אבחנותיו של הפרשן בפן אחד מן הפנים הרבים של הסיפור, שהרב־פניות היא עיקרו.

מכל מקום, אפילו נקבל את ההנחה כי לא כל האזכורים והציטוטים במחשבותיו של בלק ראויים לתשומת לב מפורטת, הרי דומה כי אזכור המונולוג מן התמונה הראשונה ב'פאוסט' איננו יכול להיחשב אזכור בידוחי זניח. אמנם, לכאורה, מה משמעות יכולה להיות להשוואה המבדחת של הכלב הנבוך עם המלומד והאלכימאי פאוסט, מייצגו של האדם הרנסנסי ההולך בגדולות, המסתער על סודות ההוויה בצימאון חסר גבולות לדעת, להרפתקה, להתנסות? ברור כי השוואה כזאת היא רק חלק ממסכת בידוחית מוק־הרואית, המוסיפה לסיפור הטרגי של יצחק/בלק ממדים קומיים וסטיריים. עם זאת אין להטיל ספק בכך, שעגנון היה גם 'רציני' לחלוטין באזכור 'פאוסט'; וזאת לא רק משום שנודעת, כאמור, משמעות רצינית מאוד לכלל המסכת הבידוחית המוק־הרואית הנ"ל, אלא גם, ובעיקר, משום המשקל הרב שהקנה המספר לאזכור בעצם הניסוח הקצר אך הטעון שלו. עגנון לא רק ציטט את דברי פאוסט בדייקנות ואף זיהה אותם כדברי פיוט ('פייט — פייטנם'), אלא גם הדגיש כי מדובר ביצירה המייצגת עולם זר לתרבות היהודית. 'פאוסט' עוסק באיש גרמני, שהפיוט על אודותיו נכתב בידי המשורר הגרמני בה"א הידיעה, מי שניתן לזהותו כ'פייטנם', מושג טעון מאוד העשוי במתכונת מושגים כגון שבתם, אידיהם, משיחם, והמבליט את הזרות התרבותית־הדתית של היצירה ויוצרה. (ביצירה שנכתבה בשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה, בעצם הימים הקשים ביותר של רדיפת היהודים בידי גרמנים, לא יכול אזכור כזה להיעשות בלב קל ומתבדח בלבד.) זאת, לעומת 'משורר אלוקי' כמו רמח"ל המקובל, שאינו 'מפייט' — כאן תרגום הפועל dichten — אלא הוא 'מליץ', ושירתו היא בבחינת 'מליצה' במובן המקורי, החיובי, של המילה; פרק מ'מליצת ישורון'. אין ספק שזיהוי זה של 'פאוסט' ומחברו כניגודה של 'מליצת ישורון' היהודית־הלגיטימית ממלא תפקיד ברומן העוסק בטרגדיה הכרוכה ביציאתו של דור מחפש גאולה אל מחוץ לשיטה היהודית ולאמונת החכמים. למעלה מזאת האזכור איננו, כפי שניתן להוכיח, אלא קצהו הבולט של חוט תמטי ארוך, המשתזר אל תוך מסכתות נרחבות ב'תמול שלשום'. לאוחז בחוט זה ברור, כי עגנון אזכר את 'פאוסט' לא לשם נגיעה אינטרטקסטואלית מרפרפת, אלא לשם יצירת ראשיתו של מגע מתמשך ויציב בין הרומן למחזה.

מכריע מבחינה זו הוא לא רק הניסוח של האזכור, אלא מיקומו בטקסט; מיקום הקובע אנלוגיה ברורה — הגוררת בעקבותיה אנלוגיות נוספות — בין עלילת 'תמול שלשום' לעלילת 'פאוסט'. כזכור, האזכור נקבע סמוך מאוד לרגע המפנה המכריע בעלילת 'תמול שלשום', הוא רגע המפגש הגורלי של יצחק עם בלק וכתיבת הכתובת 'כלב משוגע' על עורו של הכלב. משום כך מותר לראות באיזכור מעין סימן או איתות מצדו של המספר לקורא, שחלף זה עתה על פני רגע סיפורי מתוח זה ואולי לא שם לב לדמיון הרב בינו לבין הרגע הדרמטי המכריע בעלילת החלק הראשון של 'פאוסט', הוא רגע התוודעותו של פאוסט למפיסטופלס. ההקבלה בין שני רגעים אלה כה חשובה בעיני המספר עד כי הוא רואה צורך לחרוג ממנהגו — הרי בדרך כלל נוטה הוא להניח לקוראיו שיפצחו בעצמם את חידות הסיפור ורמזיו — ומנסה לכוון את דעתו של הקורא אליה. הקורא אמור, בעת היתקלותו בדברים על ה'גרמני' ועל הפייטן שפייט אותו, להביט אחורה, אל סצנת המפגש שהדיה עדיין ממלאים את לבו, ולראות את הדמיון שבינה לבין סצנת ההיתקלות של פאוסט בשטן בדמותו של כלב חוצות מצוי, צמרון (פודל) שחור, הנראה כאילו איבד את בעליו והוא מנסה לקנות לו את חיבתם וחסותם של אדונים חדשים, פאוסט וה'פאמולוס' הלמדני־הטורדני שלו, וגנר.