קלע הכשף 6 - מנתץ הכתר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קלע הכשף 6 - מנתץ הכתר
מכר
מאות
עותקים
קלע הכשף 6 - מנתץ הכתר
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

קלע הכשף 6 - מנתץ הכתר

5 כוכבים (20 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

סבסטיאן דה קסטל הוא סופר פנטזיה קנדי, המתגורר בימים אלה בהולנד. הוא חובב סייף ואף שימש ככוריאוגרף קרבות חרבות בתיאטרון. הוא בדיוק סיים תואר בארכיאולוגיה כשהחל לעבוד בחפירה הראשונה שלו. ארבע שעות לאחר מכן הוא הבין כמה הוא באמת שונא ארכיאולוגיה ופרש כדי לקדם קריירה ממוקדת ביותר כמוסיקאי, נציב תלונות הציבור, מעצב אינטראקציה (מה שזה לא יהיה), כוריאוגרף קרבות חרב, מורה, מנהל פרויקטים, שחקן ואסטרטג מוצר. הגנתו היחידה כנגד האשמתו בחובבניות היא שהוא באמת ובתמים אוהב לעשות את הדברים הללו ושבדרך כזאת או אחרת, כל אחד מהתחומים משחק תפקיד בכתיבה שלו. תחת זאת, הוא דוחה מכול וכול את האשמתו בהיותו איש רנסנס, בתקווה שיותר אנשים יתייגו אותו ככזה.

תקציר

הספר השישי בסדרת הפנטזיה המצליחה "קלע הכשף".


קֶלֶן מתרגל לחייו החדשים בארמון ולראשונה מרגיש שהוא הופך לאדם שמורתו פֶריוּס פַּרפֶקס חלמה שיהיה. אפילו רַייקֶס לומד להעריך את החיים המהוגנים, כל עוד מאפשרים לו לגנוב פה ושם מהאוצר המלכותי. נראה שהשניים מצאו סוף–סוף את מקומם. השלווה מופרת כשמשחק קלפים תמים לכאורה בין קלן לזר זקן מתגלה כתחרות מוחות קטלנית. עד מהרה קלן מבין שהוא לכוד בקסמו של מג רב–עוצמה שמטרתו אחת: להרוג את קלע הכשף של המלכה. האם תכסיסים יעזרו לו גם עכשיו?


מנתץ הכתר חותם את סדרת הפנטזיה המצליחה "קלע הכשף" מאת הסופר הקנדי סבסטיאן דה קסטל. הסדרה תורגמה לעשרות שפות והתקבלה בהתלהבות בקרב קוראים ומבקרים.


"הרים של מתח שמתובל בהומור, במאבקי כוחות, בהרבה קסם 
ובכמה דמויות מעולות." גארדיאן


"מערכת קסם מרתקת, הומור מאופק ועלילה 
מלאת הפתעות." קירקוס

פרק ראשון

1
המעצר


שום דבר לא מסריח כמו עיר בירה בקיץ. הרחובות העמוסים באצילים ופועלים מתחילים לעלות על גדותיהם כששיירות אינספור של סוחרים, דיפלומטים ואלה שהתרוששו בגלל יבולים גרועים או פולשים זרים נוהרים מבעד לשערים כדי לחפש רווח או הגנה. על קשת לבנה בוהקת בכניסה לעיר חקוק המוטו של עיר הבירה הדַָרוֹמָנית, הנושא הבטחה לבאים: "אֶמְנִי אוּרְבָּנָה אוֹמְנָה וִיטָארִיס".

מעיר האימפריה נובע העושר.

גם הביוב.

זה הקטע בערים גדולות: הן יכולות לפתור את בעיית הרעב בתוספת מזון, ביטחון בתוספת חיילים, וכמעט כל דבר אחר בתוספת כסף. אבל יש גבול לכמות החרא שאפשר להעביר לפני שאבני הריצוף מתחילות להסריח.

"מסריח פה," הקיש רַייקֶס בשיניו מעליי.

רפרוף רך של קרומי דאייה מכוסי פרווה הקדים חבטה קלה בכתפי כשהחתול־סנאי נחת. השותף העסקי השודד והרצחני שלי, שגובהו שישים סנטימטרים, רחרח את פניי. "משום מה אין לך ריח של מת."

"אני בסדר," אמרתי. לא השתוקקתי לחדש את הוויכוח הארוך שהתחיל לפנות בוקר, כשיצאתי לבד להתייצב מול המג שנשלח להרוג אותי. עכשיו רציתי רק אמבטיה, קצת שקט, ואולי כמה שעות מנוחה בלי ניסיונות התנקשות בחיי.

רַייקֶס רחרח אותי שוב. "בעצם יש לך ריח יותר גרוע משל מת. זה ויסקי?" הוא תקע את החוטם שלו בשערי ונשמע מסוקרן למדי.

שנה של חיים בעיר הבירה של דָארוֹם העניקה לרַייקֶס הזדמנות להרחיב את רשימת ההתמכרויות המזיקות שלו, שכרגע הייתה מורכבת מעוגיות חמאה, ליקר פַּאציוֹנֶה ענברי במחיר מופקע, שנות בציר אחדות של יינות גיטַבּריים — היקרים, מן הסתם — וכמובן, בשר אדם.

"זכרת להביא לי את העיניים של המג?" הוא שאל.

"הוא לא מת."

"זה לא מה ששאלתי."

זה השלב שבו נוכחותו של חתול־סנאי על כתפך, בקרבה מפחידה לאוזניך האנושיות הרכות והטעימות, נעשית מסוכנת. אתם מבינים? חתולים־סנאים, שהם בעלי גוף חתולי שמנמן, זנב גדול ושעיר, פרווה שמשנה צבע בהתאם למצב הרוח, וקרומים פרוותיים שנמתחים בין גפיהם הקדמיות והאחוריות ומאפשרים להם לדאות מצמרות העצים (או "לעוף כמו כל בז ארור־אֵלים" כפי שרַייקֶס היה מתעקש לומר), יכולים — אם נועצים בהם מבט מעיניים מכווצות, ממרחק, ורצוי בטשטוש של שִׁכרוּת — להיראות כמעט חמודים. הם לא. כלבלבים הם חמודים. ארנבונים הם חמודים. יש מי שבעיניו רעשני חול בָּרָבֶּסקיים הם חמודים. אבל חתולים־סנאים? הם לא חמודים. הם מרושעים.

"רַייקֶס..." פתחתי ואמרתי.

הבל פיו חמים במידה מפתיעה כשהוא במרחק סנטימטר או שניים מהתנוך שלך. "קדימה, תגיד."

אבות קדמונים, חשבתי, ומזווית העין ראיתי שסימני הצל האפל של רַייקֶס מסתחררים. לפני מעט יותר משנה נהיו גם לו קווים שחורים מתפתלים סביב העין השמאלית, כמו אצלי. אבל בניגוד אליי, האפשרות שביום מן הימים הוא יהפוך לשד משתולל המטיל את חיתתו על היבשת כולה לא הטרידה אותו כהוא זה. הוא חיכה ליום הזה בשמחה.

ההצלה מנשיכת חתול־סנאי שעלולה להיות קטלנית הגיעה בצורת חצי תריסר זוגות של מגפיים כבדים שצעדיהם הרעימו מאחוריי, ומייד אחריהם הנקישה האופיינית לשחרור נצרה של קשת מוצלבת. "קֶלֶן אַרגוֹס, במצוות סֶגֶן לִיבְּרִי משירות השריפים של המלכה, אתה עצור."

נאנחתי. "עוד פעם?"

הרחש המהוסס הראשון של הֶדֶק הקשת המוצלבת המתחכך בברזל שסביבו. "תרים את הידיים, קַלָּע כֶּשֶׁף."

אפילו לא שמתי לב שאצבעותיי נדדו אל נרתיקי האבקה שבצידי חגורתי. רפלקס טבעי, כנראה, אם כי בשלב הזה היה אפשר להניח שאתרגל לכך שעוצרים אותי כמעט מדי שבוע.

הרמתי ידיים והסתובבתי לאט, וראיתי את השריפים בכובעים הרחבים ובמעילים האפורים הארוכים האופייניים להם, חמושים במגוון הרגיל של אלות קצרות וקשתות מוצלבות — שכולן מכוונות אליי. "אתה רוצה שאקריא את הצו?" שאל הסַּמל פָאוּסְטוּס קוֹבּ. הוא היה נמוך, צנום וצר כתפיים, ושנים רבות עברו מאז היה בשיאו. היה אפשר לצפות שייראה מצחיק ליד פקודיו הצעירים והנמרצים ממנו, אבל הניסיון שלי עם השריפים של המלכה לימד אותי שהגיל לא מפחית כהוא זה מהסכנה שיש בהם — רק מגביר את רשעותם כשמתנגדים להם.

אני לעומתו הייתי בן שמונה־עשרה, לאה הרבה יותר משאמור להיות אדם בן גילי. חולצתי עדיין הייתה רטובה מהאלכוהול שבו השתמשתי כדי להסוות את עצמי כשיכור במסבאה, והרגשתי די עצבני בעצמי. "מה האשמה הפעם?"

קוֹבּ הקריא את הצו בהדגשה. "קשירת קשר לתקיפה גופנית של שליח זר הנהנה מההגנות המוקנות לנציגים דיפלומטיים..."

כן־כן, זה נכון: הזקן שבא להרוג אותי, כרב־מָג מבני הז'אנ'טֶפּ, היה בעל מעמד של שגריר בדָארוֹם.

קוֹבּ המשיך. "נזק פיזי חמור..."

ממש לא חמור מספיק.

"גנבה..."

ידעתי שלא הייתי צריך להשאיר אצלי אף אחד מהמטבעות.

"פעולה הנוגדת את האינטרסים החיוניים של הכתר הדַָרוֹמָני והעם שהוא משרת..."

את זה הם זורקים לכל צו כמעט. אם אתם יורקים על המדרכה, הרי שטכנית "פעלתם נגד האינטרסים של הכתר".

קוֹבּ שתק לרגע. "ויש פה משהו על זה שאתה 'קַלָּע כֶּשֶׁף קלפן מעצבן ודביל שלא עושה מה שאומרים לו', אבל אני לא בטוח שזה ממש פשע."

אף על פי כן, הייתי די בטוח שזה הפשע היחיד שמעניין את טוֹרִיאַן. "משונה שהיא הכינה את הצו הזה עוד לפני שמישהו מצא את המג," ציינתי.

קוֹבּ חייך. "כנראה הסגן כבר מכירה אותך לא רע, קֶלֶן."

התחלתי ממש לתעב את סגן טוֹרִיאַן לִיבְּרִי. אמנם לא חסרו אנשים בבירה הדַָרוֹמָנית שהיו נחושים בדעתם להפוך את חיי לגיהינום, אבל מעטים הפגינו נחישות בוטה וחוש הומור גרוע כמוה.

"אתה הרי יודע שלפי חוקי האימפריה מעמדי כמורה של המלכה מונע מכם להעניש אותי על פשע כלשהו בלי שארבע חמישיות מאנשי החצר ישללו ממני מראש את מעמדי, נכון?"

אחד מסגני השריפים הצעירים פלט צחקוק חביב. נתתי לו לנצח אותי בקלפים בשבוע שעבר, בתקוות שווא שאוכל לשכנע כמה מהשריפים להיות לטובתי. "אבל בחוק לא כתוב שאסור לעצור אותך."

"בוא, קַלָּע כֶּשֶׁף," הורה קוֹבּ וסימן לי ללכת לפניו.

רַייקֶס נהם בקול נמוך. "אתה מוכן שיתייחסו אליך ככה, קֶלֶן? שוב? בוא נרצח את השקי עור האלה. אתה חייב לי שלוש עיניים ויש לך פה הזדמנות להחזיר את החוב."

"שלוש? כמה עיניים אתה חושב שהיו למג?" שאלתי.

אחת השריפים הביטה בי בתמיהה. היא בטח הייתה חדשה — האחרים היו רגילים לשמוע אותי עונה לרַייקֶס.

"מי יודע אצל בני אדם?" רטן החתול־סנאי. "הפרצופים שלכם כל כך מכוערים שבכל פעם שאני מתחיל לספור, אני מתבלבל מרוב בחילה. חוץ מזה, היית חייב לי שתי עיניים כבר לפני שעה. השלישית זאת ריבית."

מושלם. לא מספיק שהוא גנב, סחטן ורוצח, עכשיו רַייקֶס רוצה להוסיף "מלווה בריבית" לרשימת המיזמים הפליליים שלו.

"בואו נלך יותר מהר," אמר קוֹבּ. "אתה יודע איך הסגן מתעצבנת כשהיא צריכה לחכות לך."

כמה מהעוזרים שלו צחקו — לא שמישהו מהם היה מעז להכעיס אותה. מיהרתי אחריו באי רצון על אבני הריצוף ברחוב הרחב, בדרך למעצר מספר שלוש־עשרה מאז שמוניתי למורה הקלפים של המלכה.

"הֵיי, מה זה?" שאל רַייקֶס, וחוטמו סימן לעבר משהו קטן ושטוח ששט ברוח לעברנו, קרוב לפני הקרקע.

קלף משחק נחת לרגליי.

"תמשיך ללכת," הורה קוֹבּ.

נשארתי במקומי והבטתי בציור המפורט על הקלף, שהציג עיר מרהיבה בחציו העליון. החצי התחתון היה מעין תמונת ראי, מעוּותת כאילו השתקפה בבריכה כהה ונעה של מים שחורים.

"זה נפל לך?" הוא שאל כשהבחין סוף־סוף בקלף.

"סמל קוֹבּ," פתחתי ואמרתי. "לפני שהעניין הזה יתפתח, אני צריך להבהיר כמה דברים."

"כן? מה למשל?"

"קודם כול, אין לי שום קשר לזה שהקלף צץ פה פתאום."

"אז מה? זה קלף משחק. אתה הרי לא המהמר היחיד בבירה."

כאילו במחאה על ההסבר הבנאלי שלו, קלף שני דאה לעברנו ונחת ליד הראשון. ועוד אחד ועוד אחד, כל קלף מסוּבב מעט יותר יחסית לקודמו, כך שהם הקיפו אותי בהדרגה במעגל.

"במה אתה משחק, קַלָּע כֶּשֶׁף?" שאל קוֹבּ ונסוג. שמעתי את צליל פתיחת הנִצרות של כמה קשתות מוצלבות.

עכשיו עמדתי בתוך טבעת של קלפים מצוירים להפליא, בגוונים מתכתיים עשירים של נחושת, כסף וזהב, בוהקים עד כדי כך שהרחוב נראה עגום וחסר חיים בהשוואה אליהם. פניתי לעבר חצי תריסר הגברים והנשים החמושים היטב שהצטוו ללוות אותי לכלא. "שריפים, אני מבקש להתנצל בפניכם מעומק הלב."

"על מה?" שאלה אחת מהם וכיוונה לעברי את הקשת המוצלבת שלה.

הקלפים על הקרקע הבליחו באור מתגבר, סימאו את עיניי לכל דבר פרט למשחק הצבעים המנצנץ ששאב את האור מהעולם סביבי.

"על אי הנעימות שבהצלתי," עניתי.

אני לא חושב שמישהו שמע אותי. העיר סביבי נמוגה למרחב שטוח ונטול צבע. הבניינים, הרחובות, אפילו השריפים עצמם, נראו כאילו גולפו מיריעות דקות של שנהב חיוור. רַייקֶס נשכב על כתפי והתחיל לנחור. דמות הלכה לעברי, מקור יחיד של צבע מסחרר, עטוף בפסי זהב מפותלים של קסם חול, גוני תכלת של כישופי נשימה וסגולים מבליחים של כישוף משי.

כניסה גרנדיוזית מסוג זה מלוּוה בדרך כלל באנחת אכזבה מפי אחותי שָׁלָה — בעצם, שמה עכשיו שָ'מָאת — ומייד אחריה פרשנות נרחבת למצבי העגום ולטרדה שהסבה התנהגותי באחרונה למשפחתנו האצילית והנערצת. אם כי מדי פעם אבי הוא שמופיע כדי לדווח לי על הפשע האחרון שביצעתי נגד בני עמנו. אפשרות שנייה זאת הייתה הסיבה לכך שידיי היו עכשיו עמוק בתוך שקיקי האבקה שבצידי גופי.

מאז שעזבתי את בני עמי, לפני שלוש שנים כמעט, ידעתי שיבוא היום שבו גורלו המפואר של אבי לא יעלה עוד בקנה אחד עם קיומי העלוב. פעמים רבות שאלו אותי ידידים ויריבים כאחד אם יש לי תכסיס — איזו תחבולה מחוכמת — שאני שומר כדי להערים על קֶ'הֶיוֹפְּס האדיר לפני שיצליח להרוג אותי.

היה לי. פשוט לא הייתי בטוח שזה יצליח.

"קֶלֶן."

הקול לא היה של אחותי ולא של אבי. למעשה, זמן רב כל כך חלף מאז ששמעתי אותו, עד שבהתחלה לא זיהיתי אותה.

רצועות הכוח הקסום החלו לשכוך בהדרגה, האור העז פחת, ויכולתי לזהות סוף־סוף את הדמות שהתגלתה לפניי. מצאתי את עצמי עומד שם כשהאבקה האדומה והאבקה השחורה ששימשו אותי בדרך כלל להטלת פיצוץ להבה מחליקות בין אצבעותיי, ואין לי שמץ של מושג מה יקרה עכשיו.

"אימא?"

הדמות החוותה בידה אל הקלפים שהקיפו אותי. "בחר קלף, קֶלֶן," היא אמרה. "לא משנה איזה."

מה יש לאנשים בזמן האחרון עם תכסיסי קלפים?

 

 

סבסטיאן דה קסטל הוא סופר פנטזיה קנדי, המתגורר בימים אלה בהולנד. הוא חובב סייף ואף שימש ככוריאוגרף קרבות חרבות בתיאטרון. הוא בדיוק סיים תואר בארכיאולוגיה כשהחל לעבוד בחפירה הראשונה שלו. ארבע שעות לאחר מכן הוא הבין כמה הוא באמת שונא ארכיאולוגיה ופרש כדי לקדם קריירה ממוקדת ביותר כמוסיקאי, נציב תלונות הציבור, מעצב אינטראקציה (מה שזה לא יהיה), כוריאוגרף קרבות חרב, מורה, מנהל פרויקטים, שחקן ואסטרטג מוצר. הגנתו היחידה כנגד האשמתו בחובבניות היא שהוא באמת ובתמים אוהב לעשות את הדברים הללו ושבדרך כזאת או אחרת, כל אחד מהתחומים משחק תפקיד בכתיבה שלו. תחת זאת, הוא דוחה מכול וכול את האשמתו בהיותו איש רנסנס, בתקווה שיותר אנשים יתייגו אותו ככזה.

עוד על הספר

קלע הכשף 6 - מנתץ הכתר סבסטיאן דה קסטל

1
המעצר


שום דבר לא מסריח כמו עיר בירה בקיץ. הרחובות העמוסים באצילים ופועלים מתחילים לעלות על גדותיהם כששיירות אינספור של סוחרים, דיפלומטים ואלה שהתרוששו בגלל יבולים גרועים או פולשים זרים נוהרים מבעד לשערים כדי לחפש רווח או הגנה. על קשת לבנה בוהקת בכניסה לעיר חקוק המוטו של עיר הבירה הדַָרוֹמָנית, הנושא הבטחה לבאים: "אֶמְנִי אוּרְבָּנָה אוֹמְנָה וִיטָארִיס".

מעיר האימפריה נובע העושר.

גם הביוב.

זה הקטע בערים גדולות: הן יכולות לפתור את בעיית הרעב בתוספת מזון, ביטחון בתוספת חיילים, וכמעט כל דבר אחר בתוספת כסף. אבל יש גבול לכמות החרא שאפשר להעביר לפני שאבני הריצוף מתחילות להסריח.

"מסריח פה," הקיש רַייקֶס בשיניו מעליי.

רפרוף רך של קרומי דאייה מכוסי פרווה הקדים חבטה קלה בכתפי כשהחתול־סנאי נחת. השותף העסקי השודד והרצחני שלי, שגובהו שישים סנטימטרים, רחרח את פניי. "משום מה אין לך ריח של מת."

"אני בסדר," אמרתי. לא השתוקקתי לחדש את הוויכוח הארוך שהתחיל לפנות בוקר, כשיצאתי לבד להתייצב מול המג שנשלח להרוג אותי. עכשיו רציתי רק אמבטיה, קצת שקט, ואולי כמה שעות מנוחה בלי ניסיונות התנקשות בחיי.

רַייקֶס רחרח אותי שוב. "בעצם יש לך ריח יותר גרוע משל מת. זה ויסקי?" הוא תקע את החוטם שלו בשערי ונשמע מסוקרן למדי.

שנה של חיים בעיר הבירה של דָארוֹם העניקה לרַייקֶס הזדמנות להרחיב את רשימת ההתמכרויות המזיקות שלו, שכרגע הייתה מורכבת מעוגיות חמאה, ליקר פַּאציוֹנֶה ענברי במחיר מופקע, שנות בציר אחדות של יינות גיטַבּריים — היקרים, מן הסתם — וכמובן, בשר אדם.

"זכרת להביא לי את העיניים של המג?" הוא שאל.

"הוא לא מת."

"זה לא מה ששאלתי."

זה השלב שבו נוכחותו של חתול־סנאי על כתפך, בקרבה מפחידה לאוזניך האנושיות הרכות והטעימות, נעשית מסוכנת. אתם מבינים? חתולים־סנאים, שהם בעלי גוף חתולי שמנמן, זנב גדול ושעיר, פרווה שמשנה צבע בהתאם למצב הרוח, וקרומים פרוותיים שנמתחים בין גפיהם הקדמיות והאחוריות ומאפשרים להם לדאות מצמרות העצים (או "לעוף כמו כל בז ארור־אֵלים" כפי שרַייקֶס היה מתעקש לומר), יכולים — אם נועצים בהם מבט מעיניים מכווצות, ממרחק, ורצוי בטשטוש של שִׁכרוּת — להיראות כמעט חמודים. הם לא. כלבלבים הם חמודים. ארנבונים הם חמודים. יש מי שבעיניו רעשני חול בָּרָבֶּסקיים הם חמודים. אבל חתולים־סנאים? הם לא חמודים. הם מרושעים.

"רַייקֶס..." פתחתי ואמרתי.

הבל פיו חמים במידה מפתיעה כשהוא במרחק סנטימטר או שניים מהתנוך שלך. "קדימה, תגיד."

אבות קדמונים, חשבתי, ומזווית העין ראיתי שסימני הצל האפל של רַייקֶס מסתחררים. לפני מעט יותר משנה נהיו גם לו קווים שחורים מתפתלים סביב העין השמאלית, כמו אצלי. אבל בניגוד אליי, האפשרות שביום מן הימים הוא יהפוך לשד משתולל המטיל את חיתתו על היבשת כולה לא הטרידה אותו כהוא זה. הוא חיכה ליום הזה בשמחה.

ההצלה מנשיכת חתול־סנאי שעלולה להיות קטלנית הגיעה בצורת חצי תריסר זוגות של מגפיים כבדים שצעדיהם הרעימו מאחוריי, ומייד אחריהם הנקישה האופיינית לשחרור נצרה של קשת מוצלבת. "קֶלֶן אַרגוֹס, במצוות סֶגֶן לִיבְּרִי משירות השריפים של המלכה, אתה עצור."

נאנחתי. "עוד פעם?"

הרחש המהוסס הראשון של הֶדֶק הקשת המוצלבת המתחכך בברזל שסביבו. "תרים את הידיים, קַלָּע כֶּשֶׁף."

אפילו לא שמתי לב שאצבעותיי נדדו אל נרתיקי האבקה שבצידי חגורתי. רפלקס טבעי, כנראה, אם כי בשלב הזה היה אפשר להניח שאתרגל לכך שעוצרים אותי כמעט מדי שבוע.

הרמתי ידיים והסתובבתי לאט, וראיתי את השריפים בכובעים הרחבים ובמעילים האפורים הארוכים האופייניים להם, חמושים במגוון הרגיל של אלות קצרות וקשתות מוצלבות — שכולן מכוונות אליי. "אתה רוצה שאקריא את הצו?" שאל הסַּמל פָאוּסְטוּס קוֹבּ. הוא היה נמוך, צנום וצר כתפיים, ושנים רבות עברו מאז היה בשיאו. היה אפשר לצפות שייראה מצחיק ליד פקודיו הצעירים והנמרצים ממנו, אבל הניסיון שלי עם השריפים של המלכה לימד אותי שהגיל לא מפחית כהוא זה מהסכנה שיש בהם — רק מגביר את רשעותם כשמתנגדים להם.

אני לעומתו הייתי בן שמונה־עשרה, לאה הרבה יותר משאמור להיות אדם בן גילי. חולצתי עדיין הייתה רטובה מהאלכוהול שבו השתמשתי כדי להסוות את עצמי כשיכור במסבאה, והרגשתי די עצבני בעצמי. "מה האשמה הפעם?"

קוֹבּ הקריא את הצו בהדגשה. "קשירת קשר לתקיפה גופנית של שליח זר הנהנה מההגנות המוקנות לנציגים דיפלומטיים..."

כן־כן, זה נכון: הזקן שבא להרוג אותי, כרב־מָג מבני הז'אנ'טֶפּ, היה בעל מעמד של שגריר בדָארוֹם.

קוֹבּ המשיך. "נזק פיזי חמור..."

ממש לא חמור מספיק.

"גנבה..."

ידעתי שלא הייתי צריך להשאיר אצלי אף אחד מהמטבעות.

"פעולה הנוגדת את האינטרסים החיוניים של הכתר הדַָרוֹמָני והעם שהוא משרת..."

את זה הם זורקים לכל צו כמעט. אם אתם יורקים על המדרכה, הרי שטכנית "פעלתם נגד האינטרסים של הכתר".

קוֹבּ שתק לרגע. "ויש פה משהו על זה שאתה 'קַלָּע כֶּשֶׁף קלפן מעצבן ודביל שלא עושה מה שאומרים לו', אבל אני לא בטוח שזה ממש פשע."

אף על פי כן, הייתי די בטוח שזה הפשע היחיד שמעניין את טוֹרִיאַן. "משונה שהיא הכינה את הצו הזה עוד לפני שמישהו מצא את המג," ציינתי.

קוֹבּ חייך. "כנראה הסגן כבר מכירה אותך לא רע, קֶלֶן."

התחלתי ממש לתעב את סגן טוֹרִיאַן לִיבְּרִי. אמנם לא חסרו אנשים בבירה הדַָרוֹמָנית שהיו נחושים בדעתם להפוך את חיי לגיהינום, אבל מעטים הפגינו נחישות בוטה וחוש הומור גרוע כמוה.

"אתה הרי יודע שלפי חוקי האימפריה מעמדי כמורה של המלכה מונע מכם להעניש אותי על פשע כלשהו בלי שארבע חמישיות מאנשי החצר ישללו ממני מראש את מעמדי, נכון?"

אחד מסגני השריפים הצעירים פלט צחקוק חביב. נתתי לו לנצח אותי בקלפים בשבוע שעבר, בתקוות שווא שאוכל לשכנע כמה מהשריפים להיות לטובתי. "אבל בחוק לא כתוב שאסור לעצור אותך."

"בוא, קַלָּע כֶּשֶׁף," הורה קוֹבּ וסימן לי ללכת לפניו.

רַייקֶס נהם בקול נמוך. "אתה מוכן שיתייחסו אליך ככה, קֶלֶן? שוב? בוא נרצח את השקי עור האלה. אתה חייב לי שלוש עיניים ויש לך פה הזדמנות להחזיר את החוב."

"שלוש? כמה עיניים אתה חושב שהיו למג?" שאלתי.

אחת השריפים הביטה בי בתמיהה. היא בטח הייתה חדשה — האחרים היו רגילים לשמוע אותי עונה לרַייקֶס.

"מי יודע אצל בני אדם?" רטן החתול־סנאי. "הפרצופים שלכם כל כך מכוערים שבכל פעם שאני מתחיל לספור, אני מתבלבל מרוב בחילה. חוץ מזה, היית חייב לי שתי עיניים כבר לפני שעה. השלישית זאת ריבית."

מושלם. לא מספיק שהוא גנב, סחטן ורוצח, עכשיו רַייקֶס רוצה להוסיף "מלווה בריבית" לרשימת המיזמים הפליליים שלו.

"בואו נלך יותר מהר," אמר קוֹבּ. "אתה יודע איך הסגן מתעצבנת כשהיא צריכה לחכות לך."

כמה מהעוזרים שלו צחקו — לא שמישהו מהם היה מעז להכעיס אותה. מיהרתי אחריו באי רצון על אבני הריצוף ברחוב הרחב, בדרך למעצר מספר שלוש־עשרה מאז שמוניתי למורה הקלפים של המלכה.

"הֵיי, מה זה?" שאל רַייקֶס, וחוטמו סימן לעבר משהו קטן ושטוח ששט ברוח לעברנו, קרוב לפני הקרקע.

קלף משחק נחת לרגליי.

"תמשיך ללכת," הורה קוֹבּ.

נשארתי במקומי והבטתי בציור המפורט על הקלף, שהציג עיר מרהיבה בחציו העליון. החצי התחתון היה מעין תמונת ראי, מעוּותת כאילו השתקפה בבריכה כהה ונעה של מים שחורים.

"זה נפל לך?" הוא שאל כשהבחין סוף־סוף בקלף.

"סמל קוֹבּ," פתחתי ואמרתי. "לפני שהעניין הזה יתפתח, אני צריך להבהיר כמה דברים."

"כן? מה למשל?"

"קודם כול, אין לי שום קשר לזה שהקלף צץ פה פתאום."

"אז מה? זה קלף משחק. אתה הרי לא המהמר היחיד בבירה."

כאילו במחאה על ההסבר הבנאלי שלו, קלף שני דאה לעברנו ונחת ליד הראשון. ועוד אחד ועוד אחד, כל קלף מסוּבב מעט יותר יחסית לקודמו, כך שהם הקיפו אותי בהדרגה במעגל.

"במה אתה משחק, קַלָּע כֶּשֶׁף?" שאל קוֹבּ ונסוג. שמעתי את צליל פתיחת הנִצרות של כמה קשתות מוצלבות.

עכשיו עמדתי בתוך טבעת של קלפים מצוירים להפליא, בגוונים מתכתיים עשירים של נחושת, כסף וזהב, בוהקים עד כדי כך שהרחוב נראה עגום וחסר חיים בהשוואה אליהם. פניתי לעבר חצי תריסר הגברים והנשים החמושים היטב שהצטוו ללוות אותי לכלא. "שריפים, אני מבקש להתנצל בפניכם מעומק הלב."

"על מה?" שאלה אחת מהם וכיוונה לעברי את הקשת המוצלבת שלה.

הקלפים על הקרקע הבליחו באור מתגבר, סימאו את עיניי לכל דבר פרט למשחק הצבעים המנצנץ ששאב את האור מהעולם סביבי.

"על אי הנעימות שבהצלתי," עניתי.

אני לא חושב שמישהו שמע אותי. העיר סביבי נמוגה למרחב שטוח ונטול צבע. הבניינים, הרחובות, אפילו השריפים עצמם, נראו כאילו גולפו מיריעות דקות של שנהב חיוור. רַייקֶס נשכב על כתפי והתחיל לנחור. דמות הלכה לעברי, מקור יחיד של צבע מסחרר, עטוף בפסי זהב מפותלים של קסם חול, גוני תכלת של כישופי נשימה וסגולים מבליחים של כישוף משי.

כניסה גרנדיוזית מסוג זה מלוּוה בדרך כלל באנחת אכזבה מפי אחותי שָׁלָה — בעצם, שמה עכשיו שָ'מָאת — ומייד אחריה פרשנות נרחבת למצבי העגום ולטרדה שהסבה התנהגותי באחרונה למשפחתנו האצילית והנערצת. אם כי מדי פעם אבי הוא שמופיע כדי לדווח לי על הפשע האחרון שביצעתי נגד בני עמנו. אפשרות שנייה זאת הייתה הסיבה לכך שידיי היו עכשיו עמוק בתוך שקיקי האבקה שבצידי גופי.

מאז שעזבתי את בני עמי, לפני שלוש שנים כמעט, ידעתי שיבוא היום שבו גורלו המפואר של אבי לא יעלה עוד בקנה אחד עם קיומי העלוב. פעמים רבות שאלו אותי ידידים ויריבים כאחד אם יש לי תכסיס — איזו תחבולה מחוכמת — שאני שומר כדי להערים על קֶ'הֶיוֹפְּס האדיר לפני שיצליח להרוג אותי.

היה לי. פשוט לא הייתי בטוח שזה יצליח.

"קֶלֶן."

הקול לא היה של אחותי ולא של אבי. למעשה, זמן רב כל כך חלף מאז ששמעתי אותו, עד שבהתחלה לא זיהיתי אותה.

רצועות הכוח הקסום החלו לשכוך בהדרגה, האור העז פחת, ויכולתי לזהות סוף־סוף את הדמות שהתגלתה לפניי. מצאתי את עצמי עומד שם כשהאבקה האדומה והאבקה השחורה ששימשו אותי בדרך כלל להטלת פיצוץ להבה מחליקות בין אצבעותיי, ואין לי שמץ של מושג מה יקרה עכשיו.

"אימא?"

הדמות החוותה בידה אל הקלפים שהקיפו אותי. "בחר קלף, קֶלֶן," היא אמרה. "לא משנה איזה."

מה יש לאנשים בזמן האחרון עם תכסיסי קלפים?