ללא גרשיים

11. הבו גשם לגנים

 
ביום חורף לא גשום⁵⁵ בינואר 2029 יצא הדוקטורנט הצעיר גיא פומרנץ מחדרו של פרופ' זוטא ולא ידע אם לשמוח או להצטער. מצד אחד הוא האמין שפרופ' זוטא רוצה בטובתו; הוא מכוון אותו בעדינות לקריירה מעניינת ומתגמלת של פותר בעיות רב תחומיות קשות. לפני שלוש שנים, כשהיה סטודנט לתואר ראשון, היה העניין עם זיהום האוויר במפרץ. זו היתה חוויה אינטלקטואלית מטלטלת עם היבטים אישיים — שם הוא הכיר את שלומית, הסטודנטית החכמה לארכיטקטורה, ומאז לא נפרדו. היום שלומית היא "שלוֹלי" שלו והם גרים יחד ומדברים על חתונה. כעת יש לו הזדמנות להתמודד עם הבעיה הענקית שגרמה המערכת ולהוריד גשם בתנאים המטאורולוגיים הבלתי מוכרים שנוצרו. אם ימצא פתרון מעשי, ייכנס להיסטוריה. אלו שתי בעיות מאתגרות, מעניינות, אין ספק. לא כל חוקר צעיר זוכה להתמודד עם אתגרים כאלה, ואין כמו פרופ' אהוד זוטא להנחות חוקר צעיר ולאפשר לו להמציא פתרונות. התועלת לחברה היא עצומה. למה רק לחברה, חשב לעצמו, לאנושות כולה. והפרסום שיבוא עם הפתרונות המוצלחים מובטח. גן עדן של מחקר יישומי. אבל היה גם "מצד שני".
מצד שני הוא שקוע עד צוואר במסלול המחקר של מנגנוני נחיתת גשושיות־מחקר על כוכבי לכת. הוא מתמחה במקרים המסובכים של סביבות עוינות, כאשר משטר הטמפרטורות, תנאי הגרביטציה והרכב האטמוספרה לא ידועים. ארבעה מאמרים הוא כבר פרסם עם פרופ' זוטא בנושא הזה, והתגובות מעודדות. זה מה שתמיד עניין אותו והוביל אותו למקצועות הבחירה בפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה. האם זה נבון להרפות בשלב מוקדם כזה של הקריירה שלו מהמרוץ בתחום עתידני מבטיח, ולהתפזר לתחומים חדשים?
כשיצא ממשרדו של פרופ' זוטא, פנה ימינה ועלה במדרגות אל גג הפקולטה שהיה תמיד פתוח. הוא נשען על המעקה ובהה מזרחה, אל מגדל האוניברסיטה שבראש ההר. פרופ' זוטא הציב בפניו דילמה רצינית. על השאלה מה עדיף לו, תחום התמחות צר ועמוק — הגשושיות — או תחום התמחות רחב ושטוח שכולל את בַּצוֹרֶת הכרמל, חשוב שיתייעץ בהזדמנות עם עוד כמה אנשים. גדול עליו להחליט בלי להתייעץ עם המשפחה. קודם כול עם שלוֹלי, המשפחה העתידית שלו, וצריך גם לשמוע את הקשת של היועצים המשפחתיים: את אבא שלו, מדען באקדמיה המתמחה בתחום צר מאוד ועמוק בפיזיקה; את דוד אורי המומחה להנדסת מכונות, אבל עוסק בכמה תת־תחומים שונים לגמרי זה מזה; ואולי גם את סבא איציק, אנרכיסט מזדקן ששלח ידו בהרבה תחומים ובעצם לא התמחה בשום דבר.
צריך לתפוס פעם שיחה רצינית גם עם הסבאיציק הזה כדי להכיר ספקטרום שלם של דעות על התמחות והתבדרות במדע, חשב גיא. הוא לא יחליט בפזיזות, בעיקר כדי לא לאכזב את אביו הרוחני פרופ' זוטא, שסומך עליו.
הוא נזכר בפסוק ידוע מספר ישעיהו: "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" (מט, יז), ובשני הפירושים שלו הבנויים על שתי המשמעויות של הפועל "יצאו": הם יבואו מתוכך, והם יסתלקו ממך.
ההקשר של בַּצוֹרֶת הכרמל מזמין לפרש את ה"מחרבים" בפסוק הזה במובן של יובש — "מביאים עליך חרבה" — ולא במובן המקובל של "מביאים עליך חורבן". פירוש זה עושה אותו לאחראי ישיר — הוא היה זה שהביא את העשן וחלקיקיו מאזור התעשייה אל ראש הכרמל והפך את המקום לחרבה. מצד שני, גם כאן יש "מצד שני", המשימה שמציעים לו כעת היא לגרום למהרסים ולמחריבים לצאת ולהיעלם.
הוא בהה מרחוק בארובה המלבנית על ראש הקרטיב שבאוניברסיטה ולפתע צצה ועלתה לנגד עיניו משמעות שלישית לפסוק: לא אזור הכרמל הוא המכותב לדבר הנבואה, אלא ארובת הקרטיב, זו הפולטת את כל הזיהום אל שמי הכרמל. וזו כלל לא נבואה, אלא כתב אשמה שמשולבת בו הערת אזהרה: "תקשיבי ותקשיבי טוב, ארובה שכמוך, מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו". כלומר, הגורמים לכך שעוד מעט יהרסו ויחריבו אותך ויחזירו את מגדל אשכול להיות קופסת סיגריות ללא מקל, יוצאים, כלומר נפלטים, ממך. את האחראית, את זו שפולטת אותם, ואם את לא תעזרי לי למצוא פתרון, את בעצם מתאבדת! הקשיבי היטב לישעיהו!
אחרי דקות אחדות של הרהור פילוסופי חזר לחדרו והתחיל לתכנן את הצעדים שינקוט.
לפני שינסה לאתר את המאמר של פרופ' רוזנפלד ויתעמק בו, בשם הלוקאל פטריוטיזם הבין־אוניברסיטאי, ינסה לבדוק אם מישהו בטכניון עצמו חקר את הנושא. לאחר בדיקה הוא מצא די בקלות מאמר משנת 2020 של שני פרופסורים מהפקולטה להנדסה אזרחית. הם מצאו דרך להוציא מים מהאוויר.⁵⁶ לרגע קיווה שמצא מים בלי לחפור עמוק מדי, אבל אחרי כמה שורות של קריאה התברר לו, לצערו, שהם הוציאו מהאוויר קצת מי שתייה אבל לא הורידו גשם. חשוב מאוד, אמר לעצמו, אבל זו בעיה אחרת.
הוא צריך לשלוף את המאמר של פרופ' רוזנפלד ולבדוק אותו. הקורלציה הברורה בין מועד ההפעלה של "רוח חיים" לבין מועד ההופעה של בַּצוֹרֶת הכרמל לא השאירה מקום לספק; העשן והגזים הם אלה שמונעים את הגשם. רוזנפלד טוען שחלקיקי האבק הננומטריים שודדים את הלחות מהאוויר. מצד אחד, הכמות האדירה שלהם לא משאירה אדי מים שיתעבו על חלקיקי האבק הטבעיים. הם מייבשים כל מה שמסביבם. מצד שני, הם קטנים מכדי להתעבות לטיפות. שוב נזכר בתנ"ך. כמו האמא הלא־אמיתית במשפט שלמה, הם אומרים לחלקיקי האבק: "גַּם לִי גַם לַךְ לֹא יִהְיֶה" (מלכים א', ג, כו). אם אנחנו לא נוליד גשם, גם אתם לא תולידו גשם. אם אנחנו קטנים מדי, אתם תהיו יבשים מדי. לא תקבלו מים. אסוציאציה אחרת דחקה את שלמה ושפוטותיו. גיא נזכר בבדיחה על הצוער שהודח מקורס טיס וביקש שיציבו אותו בנ"מ. "אם אני לא אטוס, אף אחד לא יטוס," הגדיר מחדש את הנקמנות. "אם אנחנו לא נוריד גשם," אומרים חלקיקי העשן לחלקיקי האבק, "אף אחד לא יוריד גשם. אנחנו נשאיר לכם אבק." משחק מילים יפה, החמיא גיא לעצמו, לקח מצבע ירוק ורשם את זה על הלוח. "אבק, השארנו לך אבק." אסוציאציות מרתקות, אמר לעצמו בציניות, אבל את ההשערה הזו צריך לבדוק, והוא ניסה לשקוע במאמר של רוזנפלד.
המחשבות רדפו זו את זו: אולי אפשר לגרום לחלקיקי העשן להיות גדולים יותר. אולי אפשר לגרום להם למצוא אחד את השני ולהתחבר. מה יכול לגרום לחלקיקי עשן להתחבר? איך אפשר להגדיל אותם? לגרום להם להתחבר זה אל זה? אולי אחרי שיספחו מים? אולי דווקא לפני שהם סופחים מים? את כל זה צריך לבדוק, צריך מעבדה. ברור שחלקיקים מושכים או דוחים זה את זה בהתאם למטען החשמלי שעליהם. אם נטען אותם חיובית, הם ידחו זה את זה. אבל גם אם נטען אותם שלילית, הם ידחו זה את זה. זה לא יעשה את החלקיקים גדולים יותר. אבל מה יהיה אם נטען אותם במטען אקראי? חלקיקים שליליים יימשכו לחלקיקים חיוביים. יתקבל חלקיק גדול יותר והמטען שלו יהיה ברוב המקרים לא אפס, כלומר הוא יישאר או שלילי או חיובי. אז החלקיקים כן יגדלו. איך אפשר לטעון את החלקיקים? המחשבות התעייפו וביקשו מנוחה. גיא חזר לענייני הגשושיות הנוחתות על כוכבים. שם כבר יש לו כמה תשובות.
בערב הציע לשלומית לצאת להליכה רגועה לכיוון מרכז הכרמל כדי לשוחח איתה על משהו חשוב. אמנם היה חורף, אבל לא היה כל צורך לקחת מטריות; היה ברור שיחזרו יבשים. שלומית תיארה לעצמה שהשיחה תהיה קשורה איכשהו לשיחה אצל פרופ' זוטא. אמש הם ניסו לנחש על מה היא תהיה, ומדוע היתה דחופה לפרופ' זוטא.
הוא סיפר לה שפרופ' זוטא קרא לו כי היתה לו בקשה קטנה, גדולה מאוד. הוא מבקש שגיא יחקור את הסיבה לבַּצוֹרֶת הכרמל וינסה למצוא פתרון שיחזיר את הגשם לכרמל. זה הכול. ראשת העיר מבקשת. גיא הסתכל על שלומית בציפייה לכמה מילות התפעלות.
שלומית נעצרה. זה הזכיר לה משהו. "חכה רגע," אמרה ושלפה את הטלפון שלה כדי לחפש משהו בגוגל. אחרי כמה שניות כחכחה וביקשה את רשות הדיבור. "צר לי לאכזב אותך, גיא. אתה לא הראשון כאן שהטילו עליו להתמודד עם הבעיה הזו. לחוקר השני דווקא הלך לא רע."
"באמת? איך זה שזוטא לא יודע? גם החוקר השני מהטכניון? תראי לי רגע." והוא שלח יד אל הטלפון שלה. שלומית הרחיקה את ידו מהטלפון והתחילה להקריא בקול דרמטי:
"המחקר מתואר בפרק יח במלכים א', פסוק מב. תקשיב טוב: 'וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיִּגְהַר אַרְצָה, וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּו. וַיֹּאמֶר אֶל נַעֲרוֹ, עֲלֵה נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ יָם, וַיַּעַל וַיַּבֵּט, וַיֹּאמֶר, אֵין מְאוּמָה. וַיֹּאמֶר, שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים. וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית, וַיֹּאמֶר, הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם. וַיֹּאמֶר, עֲלֵה אֱמֹר אֶל אַחְאָב אֱסֹר וָרֵד, וְלֹא יַעֲצָרְכָה הַגָּשֶׁם. וַיְהִי עַד־כֹּה וְעַד־כֹּה, וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ, וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל. אתה הבנת את זה?"
גיא היה המום מהביצוע שלה. הוא אהב תנ"ך כמו שלומית אבל את העניין הזה לא זכר כלל. הוא ליטף את שערה לאות הערכה, אבל היא עדיין לא מיצתה את תענוג הממצא. היא השתדלה להישמע מודאגת: "אתה חושב שיתקבצו לך ארבעים נביאי בעל? ישלחו אותך לקורס שוחטים?"
"שלוֹלי! זה היה גדול, אבל עכשיו ברצינות. מה את אומרת?"
"תראה, זו היתה רק שאלה של זמן," אמרה שלומית. "הייתי בטוחה שצופי תפנה אליו ושהוא יבקש ממך לפתור את זה. הוא כנראה מייעד אותך להיות הפתרן הלאומי שלנו, והוא יקבל את הקרדיט שלו על שהמציא אותך."
"הוא באמת המציא אותי," ענה גיא. "לא גילה אותי, המציא אותי. אני, כחוקר מתחיל של תופעות וכמפתח תמים של פתרונות, לא הייתי קיים בכלל אילו לא למדתי ממנו איך ניגשים לבעיה ואיך מתבייתים על פתרון. אם יצא ממני משהו שווה, באמת יגיע לו הרבה קרדיט על זה שהמציא אותי. אבל אני לא בטוח שאני רוצה להיכנס לזה. על זה רציתי שנדבר."
"נדבר כמה שתרצה, אבל בוא נמשיך ללכת." הם התחילו לצעוד ושלומית המשיכה: "הרי שנינו יודעים את השורה התחתונה. אתה תיקח את האתגר ואתה תפצח אותו."
"את לא מבינה. תקשיבי טוב. זאת לא עבודה סמינריונית לשבועיים כמו שהיתה לנו אז. מבקשים ממני למצוא פתרון להורדת גשם. מאות מדענים כבר ניסו. מיליונים מתו בגלל שנולדו באזורים שאין בהם גשם. זה יכול להתפתח לפרויקט של שנים. ואני, מי אני מה אני? כולי מהנדס אווירונאוטיקה עם אפס ניסיון."
"נו?" אמרה שלומית, כאילו אינה מבינה מה כל זה קשור לעניין שמבחינתה כבר היה סגור.
"מה נו?" התמרמר גיא. "אני בחרתי משהו אחר. אני עובד כבר שנתיים על הנחתת גשושיות. ראית כמה עבדתי עד שהמאמרים התקבלו. גם זה חתיכת אתגר. תעשיית החלל מחכה שמישהו ימצא לזה פתרון, אחרת לא יצליחו להנחית גשושיות גדולות בלי שיחטפו שוקים של עשרות g בנחיתה. זה לא צחוק."

55 ההשראה לכותרת הפרק נובעת משירהּ של לאה גולדברג: https://tinyurl.com/y4ouor7s
56 על המחקר בטכניון בנושא הפקת מים מן האוויר, ראו כאן: https://tinyurl.com/y575d7jo
שלומית עצרה שוב וקימטה את מצחה. היא פרשה את זרועותיה קדימה וקיערה את כפות ידיה מעלה כאילו הן כפות מאזניים. היא דיברה לאט, כאילו שוקלת כל מילה: "זה באמת לא צחוק, גיא. זאת התלבטות רצינית מאוד. מצד אחד יש לנו את גודל הגשושיות שיוכלו לנחות על מאדים עם יכולת ספיגה, כמו שאתה קורא לזה." והיא הנמיכה את יד ימין והגביהה את יד שמאל כאילו המשקל בימין גדול יותר. "אבל מצד שני יש לנו את האפשרות להציל חיים של מיליוני בני אדם ובדרך גם את האקולוגיה של הכרמל." והיא הגביהה את יד ימין והנמיכה את יד שמאל כאילו המשקל משמאל גדול יותר. היא העלתה והורידה את כפות המאזניים לסירוגין כשוקלת בדעתה, וכיוון שסיימה לדבר הוסיפה למצחה המקומט גם העוויה של התלבטות קשה. "תגיד לי," עברה לפתע לעברית מדוברת בין בני זוג, "אתה אידיוט?"
גיא משך בעדינות את ידה כדי להמשיך ללכת. "מה שיכול להיות הכי טוב," אמר, "זה שאני אקח את זה, נפעיל את המזל שהיה לנו לפני שנתיים באזור התעשייה, נעביר את זה כמה שיותר מהר למישהו אחר שיבצע את זה, ונוכל לחזור לגשושיות, כי זה מה שבאמת הייתי רוצה לעשות בטווח הארוך."
"אז עברת לגוף ראשון רבים בסגנון Royal we?" שאלה שלומית ששמה לב ל"נפעיל", "נעביר", "נוכל לחזור" ששובצו בהצעה של גיא.
"לא. אני באמת מתכוון ברבים. את ואני. אני לא צולל לזה בלעדייך."
"ולמה אתה מצפה ממני? לתכנן את תעלות הניקוז למי הגשמים שאתה תוריד?" שלומית הזכירה לו שהיא אדריכלית, לא מהנדסת אקלים.
"אם ירדו גשמים, מצדי שיזרמו בלי תעלות ויגרמו לשיטפון. זה לא כלול בהגדרת התפקיד שלי. אני אחראי על הגשם רק עד שהוא יורד לגובה מטר מהקרקע. שם אני מעביר את המקל לעירייה. צופי תשמח לקבל אותו."
"רגע, גיא, איפה היציבות שלך? לפני רגע היית מיואש מהבעיה, וכעת אתה כבר מתכנן את מסיבת הסיום של הפרויקט המוצלח? לא עוברים מדפרסיה למאניה כל כך מהר." היא לא ניסתה להסתיר את שמחתה על כך שהוא נוטה לקחת את המשימה, ויותר מזה — שהוא רוצה שהיא תהיה מעורבת.
"אני עדיין לא רוצה להחליט. יש לזה השלכות על כל הקריירה. אני רוצה להתייעץ עם אבא, דוד אורי וסבא שלי."
"אין בעיה. דווקא טוב שתשתף אותם," אמרה שלומית, שהעריכה שככל שיותר אנשים יהיו מעורבים בהתלבטות, כך יגדל עליו הלחץ לקחת את המשימה. "למה דווקא הם?"
"הם הספקטרום שלי. אבא מומחה גדול מאוד לדבר אחד. אורי מומחה גדול לכמה דברים משיקים. סבא מומחה קטן להמון דברים. אני צריך למצוא את עצמי באיזשהו מקום על הספקטרום הזה."
"גיא, אני חושבת שאתה כבר נמצא על הספקטרום," אמרה שלומית בעליצות. "בוא, תביא חיבוק."