פרק 1
ביאנקה
עבר
"אימא יצאה מהחדר?"
ג'ייס נושף בכבדות. "לא. היא..." הוא מהסס. "היא עדיין חולה."
שנינו יודעים שזה שקר. אימא שלנו לא חולה.
לא פיזית, לפחות.
לא, המחלה שלה היא רוע צרוף.
החולי שלה הוא משהו שאני לא מבינה, והלוואי שהייתי מבינה כדי לדעת איך לעזור לה.
הדבר היחיד שאני יודעת לעשות הוא לאהוב אותה.
אני משליכה את תיק הגב שלי ורצה במעלה המדרגות.
"ביאנקה..." ג'ייס מתחיל לנזוף בי, ואני מנפנפת אותו.
היא בחדר שלה כבר ארבעה ימים.
די והותר.
אני דופקת על דלת חדרה ולא טורחת לחכות לתגובה לפני שאני נכנסת.
כרגיל, היא מצונפת לכדור מתחת לשמיכות.
היא לא ישנה, רק לופתת את הטלפון שלה, כנראה מחכה לשיחה מאבא שלי שעדיין נמצא בנסיעת עבודה.
בכל פעם שהטלפון מצלצל, היא זורחת כמו השמש, כאילו קולו הוא המרפא לכל כאביה.
אני חולצת נעליים ונכנסת איתה למיטה.
יש בינינו קשר בל יינתק שאיש לא יכול להרוס. וכשכואב לה, כואב גם לי.
"התגעגעתי אלייך," אני לוחשת וכורכת את זרועי סביבה.
היא מרימה קלות את ראשה ומחייכת אליי חיוך קטן. "לא ידעתי שחזרת הביתה מהלימודים."
זה לא מפתיע אותי. בכל פעם שהחולי הזה קורה, היא מאבדת כל תחושת זמן.
אני מלטפת באצבעי את קימור אפה.
אימא שלי היא האישה היפה ביותר שראיתי מימיי.
והעצובה ביותר.
"ביאנקה," היא צוחקת והודפת את ידי, "זה מדגדג."
לא נכון. היא פשוט שונאת שאני מסבה את תשומת הלב לבליטה שעל אפה.
אבל הפגם הזה הוא האהוב עליי אצלה. הוא הופך את אימא לאמיתית.
"את רוצה שאביא לך אוכל?"
"לא, ילדונת. אני בסדר."
ליבי שוקע. "אה."
היא בקושי אוכלת כשהיא חולה.
אני משרטטת באצבעי על קשת הגבה שלה ומנשקת את הבליטה באפה, מנסה לא להפגין את אכזבתי.
זה רק ידרדר את מצב הרוח שלה.
אני מתהפכת ויורדת מהמיטה, "אתן לך לישון."
אני מתכוונת לצאת כשהיא כורכת את זרועותיה סביב מותניי ומושכת אותי אליה. "איך עבר עלייך היום?"
"בסדר," אני משקרת.
"בחייך," היא דוחקת בי. "תגידי לי את האמת."
איכשהו האישה הזאת תמיד יודעת מתי אני מבלפת. "היום בהפסקה ג'וליאנה אמרה שאני מכוערת מדי ולא יכולה להיות בלרינה, וכולם צחקו."
ג'וליאנה מקובלת ומרושעת.
ולצערי, אני המטרה שלה.
אימא שלי נשבעת שהשלב המביך שאני עוברת — שלב שכולל שיניים עקומות ושיער מקורזל — לא יאריך ימים, אבל אני לא בטוחה כל כך.
היא חופנת את פניי בידיה. "אל תקשיבי לה. את יפהפייה."
"אני לא מרגישה יפהפייה."
קמט נוצר במצחה. "כבר אמרתי לך, מה שאת עוברת לא יימשך לנצח. גם אני עברתי את השלב המביך, ואז..."
"ואז הפכת ליפהפייה וכולם אהבו אותך והתפרסמת כשחקנית מצליחה." אני משפילה מבט נרגז אל השטיח. "מה אם זה לא יקרה לי? מה אם אישאר מכוערת לתמיד ו..."
"ילדונת, את לא מכוערת. ג'וליאנה היא פשוט קצת..." היא מתעשתת לפני שהיא משלימה את המשפט. "לצערי, יש המון ג'וליאנות בעולם, והשיטה הטובה ביותר להתמודד עם מישהי כמוה היא להראות לה שזה לא מטריד אותך."
עיניי צורבות מדמעות. הילדה הזאת הורסת לי את החיים. "כבר ניסיתי, אימא."
ניסיתי ונכשלתי.
ועם כל יום שעובר, קשה יותר להעמיד פנים שזה לא כואב.
היא משפשפת את רקותיה, התסכול ניכר בה. "אוקיי, בסדר. רוצה לדעת סוד?"
אני מהנהנת. אשמע כל עצה שתהיה מוכנה לתת לי.
"ג'וליאנה לא תפסיק להציק לך כי היא בריונית שאוהבת להיטפל למי שנתפס בעיניה כחלש."
אאוץ'. "אני לא חלשה. איך אגרום לה להפסיק?"
היא נאנחת ועוצמת עיניים. "אני רשמית אקבל את פרס האימא הגרועה של השנה."
"קדימה, אימא," אני דוחקת בה. "ספרי לי."
עוד אנחה ארוכה. "אם את רוצה לגרום לבריון לסגת, את צריכה להביס אותו במשחק שלו. אם היא צוחקת עלייך, תצחקי עליה בתגובה ותחשפי את נקודות התורפה שלה מול כולם."
"איך?"
"לכולם יש נקודות תורפה, ילדונת. אם תלמדי מישהו מספיק זמן, תגלי אותן."
אני חושבת על כך לרגע ומבינה שיש משהו בדבריה. "היא נהנית כשכולם אומרים לה כמה היא יפה וכמה היא נהדרת בבלט, אף על פי שזה לא נכון." אני מהדקת את שפתיי ומשלבת את זרועותיי. "אני רקדנית טובה ממנה פי אלף."
אני אולי לא בחוג בלט, אבל הקצב שיש לי באצבע הקטנה טוב יותר מהקצב שיש לג'וליאנה בכל הגוף.
היא לוקחת את המסרק שלה מהשידה ומסמנת לי להתיישב לפניה כדי שתוכל לסרק את שערי. "אז כנראה אצטרך לרשום אותך לחוג בלט, לקנות לך תלבושת חמודה, ולגרום לפרחחית להיחנק עם מה שאמרה."
תקווה מתפשטת בחזי. "באמת?"
היא מחלקת את שערי לשלוש קווצות וקולעת צמה צרפתית. "מחר, בזמן שתהיי בבית הספר, ארשום אותך לחוג וביום שבת נלך לקנות נעליים ובגד גוף."
"מבטיחה?" אני שואלת בספקנות כשאני מעבירה לה את הגומייה שסביב מפרק כף ידי.
לפעמים היא אומרת שתעשה דברים ובסוף לא מקיימת בגלל המחלה שלה.
אבל היא מעולם לא הפרה הבטחה.
הן יקרות מדי בעיניה.
היא מנשקת את לחיי. "אני מבטיחה."
לא הייתי מצליחה למחוק את החיוך מפניי גם אם הייתי מנסה. "את האימא הכי טובה בעולם."
היא מהדקת את הגומייה בקצה הצמה. "רק כי את הבת הכי טובה בעולם."
קמט נחרש בפניה היפות כשהיא מציצה בטלפון שלה.
"עדיין מחכה לשיחה מאבא?"
העצב שב לקולה. "כן."
"את ממש מתגעגעת אליו, נכון?"
להוריי יש סיפור אהבה שיכול להתחרות במיטב האגדות.
אימא עבדה בתור שחקנית מפורסמת בבוליווד בהודו כשאבא שלי נסע לשם עם אביו בענייני עבודה. ערב אחד הם ישבו במסעדה, ובמקרה אבא הרים את הראש והביט אל השולחן שמולו.
זו הייתה אהבה ממבט ראשון מבחינת שניהם.
כעבור כמה ימים, אימא זרקה את החבר שלה, התארסה עם אבא והשאירה מאחור את הקריירה כדי לעבור לאמריקה ולהתחתן איתו.
למרבה הצער, הנישואים החפוזים גרמו למתח בינה ובין בני משפחתה.
היא לא ראתה אותם מאז החתונה, ומשום מה אבא שלי אוסר עלינו לבקר אותם.
הקמט במצחה מעמיק. "תבטיחי לי שלא תתאהבי."
להוריי יש בעיות בזוגיות ולפעמים אימא שלי אומרת דברים לא הגיוניים. דברים כמו, גברים הם טיפוסים רעילים, ואת צריכה להשמיד אותם לפני שישמידו אותך.
עמוק בלב אני יודעת שהיא אוהבת את אבא שלי.
הקטע החדש שלה הוא לדרוש ממני שאבטיח לא להתאהב.
"למה?"
בדרך כלל אני מרגיעה אותה ונשבעת למלא את מבוקשה, אבל הפעם אני סקרנית.
כל סיפור אגדה הציג את האהבה בתור ההרגשה הטובה ביותר בעולם. אני לא מבינה למה אימא שלי לא רוצה שאחווה אותה.
היא מושכת את ברכיה אל חזהּ ולוחשת, "אני לא רוצה שתעשי את אותן טעויות כמוני."
"אילו טעוי..." הבטן שלי מתכווצת כשאני קולטת. "אני טעות? ג'ייס, קול וליאם..."
"לא," היא ממהרת להרגיע אותי. "את והאחים שלך — אתם הדברים הכי טובים שאי פעם קרו לי."
זה מעודד... בערך. "אז למה התאהבות היא דבר נורא כל כך?"
"התאהבות היא לא דבר גרוע. השאלה היא במי מתאהבים."
"אני לא מבינה."
"עכשיו את לא מבינה, אבל יום אחד תביני." היא עוטפת את פניי בידיה. "אהבה נותנת למישהו את הכוח לשבור אותך ואם תיתני את הכוח לגבר הלא נכון, הוא ינפץ לך את הלב ויהרוס אותך."
אלוהים. זה לא נשמע נעים במיוחד. "אבא עשה לך את זה?"
הוא לא בבית לעיתים קרובות כי הוא תמיד עמוס בעבודה. עם זאת, תמיד הוא נכנס הביתה עם זר ורדים עבורה, ותמיד מסתכל עליה כאילו היא כל עולמו.
בהלה מכווצת את חזי. אני לא רוצה שההורים שלי יתגרשו. ההורים של מייגן פרנק התגרשו בשנה שעברה והיא אמרה שזה הדבר הכי נורא בעולם.
"אבא אוהב אותך..."
"אני יודעת."
"אז..."
צלצול הטלפון קוטע אותי.
פניה מייד מאירות. "אני חייבת לענות." היא כנראה רואה את אי־הנוחות על פניי כי היא מוסיפה, "הכול בסדר, ילדונת. מבטיחה."
אבן נגולה מליבי כשהיא עונה לטלפון, "שלום, אהובי."
אני יורדת מהמיטה וניגשת אל הדלת כדי לתת לה ולאבא מעט פרטיות.
