סודה של הפילגש הזמנית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סודה של הפילגש הזמנית
מכר
מאות
עותקים
סודה של הפילגש הזמנית
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סודה של הפילגש הזמנית

3.4 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

המיליונר ניק פאפיליאו יוצא רק עם נשים יפהפיות. ולכן הוא נדהם לגלות שהוא נמשך אל רוז המרושלת. אולי זה בגלל שהיא האישה הראשונה שלא נפלה שדודה לרגליו, בגלל כספו או קסמו הלטיני. מכל מקום הוא נחוש להכניעה. 
רוז הייתה מעדיפה להתרחק מהבוס היווני והשחצן הזה, אבל היא זקוקה לעבודה הזמנית אצלו, והוא גם משחרר בתוכה תשוקות לא מוכרות. היא מזכירה לעצמה שאולי הוא מוכן לפתות אותה לאט, אבל בוודאי יזרוק אותה מהר. אבל ניק עומד להיות מופתע מהאישה המושכת המסתתרת מאחורי בגדי העבודה חסרי הצורה, וגם לרוז מחכה הפתעה או שתיים...

מהדורה ראשונה ראתה אור בשנת 2020.

פרק ראשון

1

הערב התחיל לקבל צורה מוזרה וסוריאליסטית עבור ניק פאפיליאו.

קודם כל, הוא לא היה אדם שנהנה מסצנות פומביות. הוא העדיף להיות בשליטה בכל ההיבטים של חייו, כולל ברגשותיו. ובכל זאת מה קרה לפני פחות משעה? החברה שלו, שעכשיו הודחה לתפקיד החברה לשעבר, השתכרה ופתחה בויכוח שהביא לסוף היחסים ביניהם. כמובן שהוא ידע כבר מזה זמן שהוא יצטרך להיפרד מסוזנה, ואפילו שמע פעמוני אזהרה כל פעם שהרמזים שלה נהיו פחות כלליים ונעו אל הצורך להפסיק להתרוצץ ולהתמסד לפני שהשעון הביולוגי שלה יתחיל לתקתק ברצינות. אבל האם הוא הקשיב? לא. הכוונה לסיים איתה את היחסים הייתה במקום כלשהו בשולי המודעות שלו, אבל הוא היה בעיצומה של עסקה מורכבת במיוחד כך שהשאיר אותה בטיפשות על אש קטנה.

ואז הגיעה המסיבה הערב. לא אחת המסיבות הרגילות והמשעממות של הדוגמניות שאליהן הסכים ללכת בחוסר התלהבות, אלא ארוחה פרטית ומפוארת, אצל זוג מעצבי אופנה עם אמביציות חברתיות.

היין זרם בחופשיות והוא גילה בדיוק עד כמה יין משחרר את חרצובות הלשון.

הוא נזכר בסוזנה בגועל: הדמעות, הצעקות, התחינות – הכול נעשה לעיניו של קהל של כארבעים איש.

כמובן שהוא עזב בכוונה לחזור לדירת הפנטהאוז שלו במייפייר, היכן שהתעתד לשכוח את השעתיים המסויטות בעזרת עבודה על המחשב הנייד שלו. זה היה הסיום המועדף שלו לערב הנלוז, אבל...

הוא הסתכל הצידה אל האישה הצעירה שישבה לצדו במונית. הנה הוא. נחטף על ידי הבלונדינית עם הפנים הרעננות שמלצרה במסיבה ובמקרה עזבה אותה באותו זמן ביחד איתו.

הוא מצא את עצמו מצטרף אליה לקפה בבית הקפה הסמוך, וכששתה את הקפה השחור והחזק שלו, פגיע יחסית אחרי הסצנה הפומבית עם סוזנה, מצא את עצמו במצב שהיה חריג עבורו. הוא ישב מול אישה יפהפייה שאליה לא נמשך כלל והקשיב למה שהיה לה לומר, אף על פי שהסיפור שלה לא היה שונה ממה ששמע כבר אלף פעמים בעבר. האישה הצעירה והיפהפייה חלמה להיות שחקנית. פניה הצעירות היו אופטימיות, והאופטימיות זרמה סביבה והייתה מורגשת בדבריה ובשפת הגוף שלה.

אלוהים, היא גרמה לו להרגיש עייף. וכשאמר לה בנחמדות ובטקט ככל שהיה מסוגל שהוא מחוץ לתחום עבורה, הוא ממש הרגיש כאילו שהוא בן מאה.

כמה זמן, הוא תהה, הוא יוכל להמשיך לחיות את סגנון החיים של הרווק? אביו מת כשהוא היה עדיין איש צעיר בשנות העשרים שלו ואמו נפטרה לפני שמונה שנים. האם בגלל זה? העדר לחץ הורי לעשות את המצופה ולהוליד 2.2 ילדים? או שהעלייה המטאורית והנחושה שלו שסיפקה לו את כל מה שעושר ועוצמה יכולים לקנות, יצרה בו בזמן עולם שבו הוא לא רצה להתחלק עם אף אחת על בסיס קבוע?

הוא באמת לא ידע. מה שהוא כן ידע, היה שלילי, הדוגמנית במשרה חלקית שסגרה את החודש בכל צורה שיכלה ועדיין המשיכה להחזיק בחלומותיה, עוררה בו באופן לא צפוי עניין כמעט אבהי.

ובגלל זה, הוא חשב עכשיו, הוא היה עכשיו במונית איתה, אחרי שהסכים להתלוות אליה אל דירתה למשקה, משועשע מתגובתה המזועזעת כשאמר לה שהתכוון לחזור לביתו כדי לעבוד.

"אף אחד לא עובד בשבת בחצות, באמצע החורף!" היא הכריזה, המומה, והוא כמעט צחק בתגובה לתמימותה. היא חשבה, הוא ידע, שהיא עושה לו טובה ומוודאת שלא יהיה לבד אחרי האירוע הלא נעים שהתרחש במסיבה, ושלו היא, כמו רבים אחרים, הייתה עדה. הוא ראה בעיניה הכחולות שהיא גם חששה ממנו מעט. כפי שהיו רוב האנשים. זה היה משהו שהוא התרגל לקחת כמובן מאליו, אף על פי שבמקרה הזה הוא היה בטוח למדי שלא היו לה מניעים נסתרים. היא לא רצתה ממנו כלום וזה היה מרענן.

המונית, אחרי שנסעה דרך רחובות נטושים רבים, כולם זהים בשורות הבתים הלא מוארים, נעצרה לבסוף, והוא היה משועשע לגלות שלילי סירבה לתת לו לשלם, אף על פי שהיא ידעה שהוא מולטי מיליונר.

"זה לא משהו מיוחד..." היא התנצלה, כשחיטטה בתיקה כדי למצוא את המפתח.

ניק מלמל משהו נימוסי כשהיא הצליחה לבסוף לפתוח את הדלת הקדמית, אבל למען האמת היא דייקה. זה היה בית באזור שכנראה נחשב פעם אזור מגורים מכובד, אבל השנים החולפות עשו אותו מרופט ולגמרי לא מעורר תיאבון, והכניסה לתוך הדירה רק חיזקה את הרושם הראשוני.

ניק לא היה בתוך דירה כזו כבר הרבה מאוד זמן. הוא עבד כמו חמור כדי לצבור את ההשכלה שתאפשר לו לברוח מחיים של בינוניות באחד המחוזות הסמוכים ללונדון, היכן שאביו התפרנס בצניעות מעבודות שעשה בבתים הגדולים, כפי שאהב לקרוא להם, בתים מהסוג שהוא לעולם לא היה יכול להרשות לעצמו. הוא היה מהגר יווני לא משכיל ומעולם לא העז לחרוג מהסביבה הצנועה שלו.

לניק לא הייתה שום כוונה ללכת בעקבות אביו. תואר אוניברסיטאי בהצטיינות היה ההתחלה, ואחריה הגיע הטיפוס שלו בעולם הפיננסי שגרם לעמיתיו, שרובם הגיעו מהרקע "הנכון" של הבתים הגדולים, להתבונן בו בהשתאות. עכשיו, הוא כבר לא עבד עבור מישהו אחר. הייתה לו אימפריה כלכלית משלו והוא זה שעשה את ההחלטות. כשהוא פצה את פיו, העולם האזין.

ועם העוצמה והכסף הגיעו גם כל ההטבות. הבית בחו"ל שבו בקושי ביקר. בית הכפר שבו ביקר לפעמים, כשהדרישות התובעניות של העבודה אפשרו לו מעט זמן פנוי. המכונית פלוס הנהג, המסוק עבור המקרים שבהם היה צריך להגיע למקום כלשהו במהירות גדולה יותר מזו האפשרית על-ידי מטוס או רכבת, הדירה המפוארת בלב אחד האזורים היקרים ביותר של לונדון.

הוא עזב מזמן את סוג המקומות כמו זה שבתוכו עמד עכשיו, עם הגינה הקדמית הקטנטנה ועם סימני ההזנחה שבלטו אפילו תחת מעטה החשיכה הסלחני. ושם בפרוזדור הכניסה הקטן, כשלו המאמצים שנעשו להבהיר את האווירה בעזרת צבע צהבהב עליז, למול ציפוי העץ והשטיח הבלוי.

בזמן שלילי התכופפה כדי להסיר את מגפיה, נאנחת בהקלה, ניק פנה לסגור את דלת הבית. הוא לא היה מודע לקול הצעדים ולכך שמישהו נוסף נמצא בבית עד ששמע את לילי משמיעה צווחה קטנה.

"רוזי! מה פתאום את ערה?"

"מי" – הקול היה חזק בצורה לא רגילה עבור אישה – "זה?"

ניק הסתובב ומצא את עצמו מתבונן בעיניים כחולות ומצומצמות, ששלחו אליו מבט זועף. ואז הוא ראה את כל השאר – קטנה, במיוחד כשעמדה קרוב ללילי, גזרה לא של דוגמנית, אף כי היה קשה לדעת כי היא הייתה נתונה בלבוש לא מחמיא של חלוק מעל פיג'מה, שממה שיכול היה לראות הייתה איומה וילדותית.

"באמת, רוז, אני כל הזמן אומרת לך לא לחכות לי! אני ילדה גדולה עכשיו. אני יכולה לשמור על עצמי!"

הטיפוס הזה רוז, מי שלא תהיה, נראתה כאילו היא מטילה ספקות רציניים בנכונותה של ההצהרה.

"אין לי מושג איך את יכולה לומר את זה, לילי, כשהרגע נכנסת לכאן עם זר מוחלט. בשעה שמתקרבת לאחת לפנות בוקר. חשבתי שאמרת לי שהלילה את מתכוונת לחזור מוקדם."

"זה באמת הסתיים מוקדם... אבל... רוז, זהו ניק. ניק פאפיליאו. אולי שמעת עליו."

"כמובן שלא שמעתי עליו," רוז רטנה. "את יודעת שאני לא יודעת כלום על הדוגמנים שאיתם את מסתובבת."

"דוגמן?" ניק לא היה מסוגל להאמין למשמע אוזניו. והוא גם לא יכול היה להאמין לצורה שבה העיניים הכחולות המרוגזות ביטלו אותו. "את חושבת שאני דוגמן?"

"אלא מה?"

"אוי, רוזי. אתה חייב לסלוח לה, ניק. רוז מאוד מגוננת כלפי. היא חושבת שזאב רע יחטוף אותי יום אחד. אבל זה בסדר. הי, זה התפקיד של אחיות גדולות, לא?"

"היא אחותך?" ניק נעץ עיניים באישה הקטנה והעגלגלה שעדיין הזדעפה בכיוונו, אם כי הוא שם לב שלחייה הוורידו מעט.

"אתה לא צריך להראות המום כל כך," רוזי אמרה בקרירות.

"אנחנו בעצם אחיות חורגות," לילי הסבירה, מחייכת. "זה לא מדהים? שומעים כל כך הרבה סיפורים על אחים חורגים שלא מסתדרים, אבל רוז ואני לא היינו יכולות להיות קרובות יותר לו היינו אחיות של ממש." היא לחצה בחיבה את כתפה של רוז. אפילו ללא נעליה היא הייתה גבוהה מאחותה לפחות בחמישה עשר סנטימטר. "רוזי, ניק רק קפץ למשקה לילי... אכפת לך? אני צריכה לעבור אל חדר האמבטיה."

כן, למעשה, היא בהחלט התנגדה, אבל לילי כבר נעלמה במעלה המדרגות, עולה בהן שתיים-שתיים, כפי שעשתה מאז שהייתה ילדה. לילי המתוקה, בעלת המזג האופטימי, שתמיד חשבה טובות על כולם, אפילו על האנשים שהיו מפגעים של ממש. ממש כמו מי שנעץ בה עכשיו עיניים, עדיין מתקשה לעכל את העובדה שהבלונדינית ארוכת הרגליים שהוא ציפה ללוות אל בית ריק הייתה קרובת משפחה של מישהי שהייתה כל כך שונה ממנה מבחינה גופנית, ממש מליגה אחרת.

רוז החזירה לו מבט. הוא התמר מעליה והיה נאה למראה בצורה מסוכנת, עם פנים חזקות, חושניות בצורה מחוספסת ושיער שחור-שחור שהתאים לריסים ארוכים וכהים ולעיניים האפלות. היא הייתה זקוקה להישען על כוח רצונה החזק כדי לא להתקפל בפני המבט הישיר והלא ממצמץ שלו. היא אמרה לעצמה שהוא בוודאי לא היה יותר משחקן סוג ב' שהיה רגיל לשחק את תפקידי הגיבור באופרות הסבון הטלוויזיוניות ולא ידע איך להפסיק את העמדת הפנים. היא לא ידעה למה חשבה בהתחלה שהוא דוגמן. הוא בהחלט לא היה יפה מספיק.

"אז, רוז האחות החורגת, האם את תמיד מחכה ללילי כשהיא יוצאת בערבים?"

רוז שלחה אליו מבט בוז. היא קלטה את הסרקזם בקולו, אבל היא לא התכוונה להגיב אליו. היא הסתובבה על עקביה והלכה אל המטבח.

"אני לא מתכוונת להתנצל על כך שהייתי גסה, מר פאפיליאו," היא אמרה, ברגע שהיו במטבח והוא התיישב באחד מהכיסאות שסביב שולחן המטבח, "אבל לילי סבלה מידיהם של הרבה גברים נאים ושטחיים ואני לא מתכוונת לתת לזה לקרות שוב..." היא בוודאי רק סיימה להכין לעצמה משקה חם, כי לא היה צורך להרתיח מחדש את הקומקום. המשקה הלילי שלו, במקום להיות כוסית של פורט או של ליקר, היה ספל קפה שהוגש לו מידיה של מישהי שתשמח לראותו מסתלק מהמקום. היא עמדה לפניו, זרועותיה מקופלות. "אולי היא לא חושבת שצריכים להשגיח עליה, והיא בהחלט מסוגלת לנהל את חייה, אבל בכל הכרוך ברגשות לאחותי יש נטייה לתת יותר מדי אמון. היא לא צריכה להיכנס לפרשה עם שחקן סוג ב' שעושה את הדרך למעלה."

בפעם הראשונה בחייו הרגיש ניק שהוא נאבק להבין את המצב.

"שחקן סוג ב'?"

"מה עוד? אולי אתה משחק את גיבור הפעולה בסרטים סוג ג' שבהם אתה משתתף, אבל אתה יכול להפסיק עם חזית המאצ'ואיזם שלך. זה לא עובד עלי. כל מה שאני יודעת הוא שלילי היא פתיה, באשר לגברים נאים שיודעים איך להתחיל איתה, אבל הם אף פעם לא נשארים זמן רב, והלב שלה כבר נשבר פעמים רבות כל כך..."

שחקן סוג ב'? גיבור של סרטי פעולה? לאישה הייתה מספיק חוצפה כדי לגרום לו להישמע כמו דמות מחוברת קומיקס! הוא בהחלט לא מתכוון להניח לעצמו להיקלע לקרב עם אישה שיש לה מנטליות של כלב תקיפה. "כך שמינית את עצמך לכלבת השמירה שלה. זה מאוד אצילי מצדך," ניק אמר בקרירות. "האם לילי מעריכה את דאגתך הנלהבת יתר על המידה?" הוא הניח את הספל על השולחן, בלי לשתות ממנו. "חבל לי להרוס לך את הבועה, אבל אני לא דוגמן טיפש שמנסה לשכב עם כל אישה מושכת, ואני גם לא שחקן סוג ב' עם בעיות של דימוי עצמי."

"לא? זה לא ממש משנה. דוגמן, שחקן... מנהל אמנותי עם נטייה ללהק דרך הספה... הכול דומה. לילי בדיוק יצאה מקשר שפגע בה נורא ואני מוודאת שהיא לא תיפול על גבר אחר שנראה יותר מדי טוב ושיש לו מעט מדי נקיפות מצפון. הלוואי שהייתה דרך מנומסת להזהיר אותך, אבל אין כזו."

ניק היה רגיל לשידול מצד נשים, לנשים שהאזינו בהערצה לכל מילה שלו, שחיזרו אחריו בתחבולות נשיות. האם הלילה שלו יכול להִדרדר עוד יותר? מסצנה קולנית שתגיע בוודאי אל דפי הצהובונים, לעימות עם זרה מוחלטת שלא הייתה שפויה לגמרי או שמא הייתה פשוט ישירה יותר מדי.

לפני שיכול היה להשיב להאשמות, לילי התפרצה אל המטבח, מתנצלת בשפע ומסבירה שהייתה חייבת לעשות מקלחת מהירה בגלל שהיא הייתה מטונפת והייתה חייבת להיפטר מריח הסיגריות שדבק בה בגלל ריבוי המעשנים.

אפילו בשעה המאוחרת ואחרי יום ארוך של עבודה מעייפת, היא עדיין הצליחה להראות רעננה ומלאת חיוניות וצעירה מאוד. זה היה מגוחך שאחותה יכלה בכלל לרמוז שהוא, ניק פאפיליאו, שיכול לקבל כל אישה שהוא רוצה, יימשך אל לילי.

"האם שניכם התחלתם להכיר זה את זו?" לילי שאלה בעליזות וניק, שהתבונן ברוז מתחת לריסיו, ראה אותה שולחת בכיוונו מבט של טינה שקטה. לילי מזגה לעצמה כוס מים מהברז ואז הסתובבה ונשענה על הדלפק כך שתוכל להתבונן בשניהם.

"אה, בהחלט," ניק אמר בחלקלקות, שולח אל רוז חיוך איטי ורב משמעות. "הסתדרנו להפליא..."

"נהדר!" היא פנתה אל רוז. "ניק המסכן נפרד מהחברה שלו הלילה וזה תמיד נחמד להיות בחברה כשאתה שפוף."

החיוך הטעון במשמעות נעלם לאט כשרוז זקרה את גבותיה והנהנה באיטיות.

"אני רחוק מלהיות שפוף, לילי." הוא ניסה לחייך, אבל היה מודע בצורה מטרידה לעיניה של אחותה שסקרו את פניו. "למעשה הקשר שלנו היה בדרך להסתיים. סוזנה פשוט עשתה מה שאני התכוונתי לעשות ביום המחרת." איך ייתכן שהוא מדבר על נושא פרטי ולא מתאים עם שתי נשים שפגש לראשונה הלילה?

"למה הלכת למסיבה עם מישהי שרצית לזרוק?" רוז שאלה בתמימות וניק חרק שיניים. "אני מתכוונת, האישה המסכנה בוודאי חשבה שאתה באמת אוהב אותה."

"לו היית מכירה את סוזנה, מסכנה היא בערך המילה האחרונה שתאפיין אותה."

"ועדיין..." רוז הניחה למילה היחידה לקטוע את הדממה.

מתבונן בה, ניק שכח לרגע מנוכחותה של לילי. "ועדיין... מה?"

"זה בוודאי נורא להיפרד ממישהו שיש לך רגשות אליו לפני קהל של אנשים. אני תמיד חושבת ככה כשאני מוצאת את העיתונים מלאים בפרידה של מפורסמים שנאלצים לשתף את העולם בכביסה המלוכלכת שלהם. וזה בוודאי גרוע פחות, מאשר כשנאלצים לעבור את החוויה הזו לפני חברים... היא כנראה הייתה מאוד מיואשת..."

לילי הקשיבה לדיאלוג הזה במבוכה מסוימת.

"וברוח זו..." ניק קם על רגליו. למרבה הפלא, התכתשות עם רוז בלעה את תשומת לבו בכזו רמה שהוא לא חשב על שום דבר אחר. לא סוזנה, לא העבודה, והוא שכח לגמרי את נוכחותה של לילי למרות שהיא עמדה בטווח הראייה הישיר שלו.

"אוי, באמת... אתה עוזב כל כך מוקדם? להתקשר עבורך למונית? לא תמצא כאן מונית, אתה יודע. זה לא מיקום מרכזי מספיק. לילי... " רוז הסתכלה באחותה "...את נראית מחוסלת. למה שלא תיכנסי למיטה ואני אחכה עד שניק יעזוב?"

"אל תהיי טיפשה, רוז." היא פיהקה פיהוק רחב. "איך אני יכולה להזמין את ניק למשקה לילי ואז להעלם למיטה?"

"כבר נתתי לו משקה. זה נקרא ספל קפה."

"רוז לא ממש שותה..." לילי חייכה אל ניק. "נכון, רוזי?"

"אני בטוחה שמר פאפיליאו לא מתעניין בהרגלי צריכת האלכוהול שלי." אלוהים, היא נשמעה כמו ספרנית מיובשת.

"השם הוא ניק," ניק אמר בעצבנות.

רוז התעלמה ממנו. "הנה. את נרדמת בעמידה, לילי. לכי למיטה. אני אלווה את מר פא... את ניק... החוצה."

"טוב..."

"אני יכולה לישון עד מאוחר," רוז התעקשה. "את יודעת שאת הולכת לחדר הכושר מוקדם בבוקר."

"אני מניחה..."

רוז הובילה את אחותה לכיוון המדרגות כך שהפיתוי של המיטה יהיה מורגש עוד יותר. "שום דבר, היית על הרגליים רוב היממה, בזמן שאני הייתי כאן והתבטלתי."

"אם את בטוחה..."

רוז הייתה בטוחה לגמרי. היא שלחה אל ניק מבט נוקב, אבל ברגע שלילי נעלמה במעלה המדרגות הוא פשט את מעילו ונשען על הקיר, מתבונן בה.

בבת אחת ובלי שרצתה בכך, רוז הפכה מודעת ללבושה הלא מתאים. משהו בתאורה העמומה של הפרוזדור, הידיעה שלילי הייתה בקומה השנייה, כנראה בדרך אל המיטה, הצורה שהוא התבונן בה בדממה מוחלטת... היא הדקה את החלוק שלה סביבה ודבקה בתחושת הסמכות שלה. אם יתגלה ולו שמץ מהפיג'מה שלה שהייתה מקושטת בצבאים מרקדים, וניתנה לה כמתנת חג מולד על ידי חברה שהתמחתה במתנות מטופשות, ייהרס כל הרושם שהתכוונה ליצור.

"אל תגידי לי," הוא אמר, נע לעברה, מה שבלבל אותה מאוד, "את מתכוונת לחדש את ההתקפה, אחרי שהצעדת את לילי למיטתה."

"לא הצעדתי אותה."

"זה פחות או יותר מה שעשית. אז בואי, נתקשר למונית ונסיים עם העניין." הוא הלך אחריה אל המטבח, התבונן בה כשהתיישבה ובדקה בספר הטלפונים שבנייד שלה ואז עשתה את השיחה. תוך כדי כך היא התבוננה בניק וניסתה לא לתת לנוכחותו לבלבל אותה, בגלל שאפילו לאחר זמן כל כך קצר במחיצתו היא ידעה, יכלה לחוש, שהוא היה אדם שיכול היה להשרות פחד נורא כשרצה בזה. לא בדיוק אדם חברותי, היא חשבה. מי שיכול להתחיל עם נשים ואחר כך לזרוק אותן ללא נקיפות מצפון או מבט שני. כמו הסוזנה המסכנה הזו שגייסה מספיק אומץ כדי לעשת סצנה ולהשתטות בפני חבריה.

היו להם חמש-עשרה דקות לשוחח, ורוז לא התכוונה לבזבז אפילו דקה אחת מתוכן, אבל לפני שהספיקה לומר מילה ניק צעד לעברה, ואיגף אותה בכיסאה כך שיכלה להרגיש בהשפעה המלאה של אישיותו.

"אבל לפני שתגידי משהו, אני חושב שזה תורי," הוא חייך.

רוז סירבה לאפשר לו להפחידה. מי הוא חשב שהוא בדיוק? היא הקפידה לנשום ביציבות. מקרוב, עיניו היו בצבע ירוק עמוק, כמו מעמקי הים. ובדיוק עכשיו הים חשף את מעמקיו המקפיאים.

"אני חושב שאת צריכה לדאוג לחיים משל עצמך," ניק אמר בקדרות, "ולתת לאחותך לנהל חיים משלה. האם זה טבעי עבורך לחכות לה כמו תרנגולת מגוננת? לוודא שהיא מגיעה הביתה בשלום? אולי את חושבת שזה טבעי, אני מצד שני חושב שזה עצוב, וכך יחשבו רוב האנשים." הוא לא האמין שהוא מקיים את השיחה הזו. האם אכפת לו מה האישה הזו חושבת עליו? חירות אמיתית, הוא תמיד חשב, הייתה החופש לא להתעסק במה שאנשים חשבו עליו. אז למה, לעזאזל, זוג עיניים כחולות ומתריסות גורמות לו לרצות להצטדק?

רוז הסמיקה ובמשך כמה שניות לא מצאה מילים. בירכתי מוחה היא ידעה שהוא אומר דברי טעם, אבל הדאגה ללילי הייתה הרגל שנוצר עם הזמן ושהיא לא הייתה מסוגלת להימנע ממנו. הוריהן, אמה ואביה החורג, מתו כשהיו עדיין צעירים מאוד והן עברו לגדול עם הדודה והדוד שלהן שהיו, כפי שאהבו לומר, נוודים בחיפוש מתמיד אחרי משמעות החיים. רוז גילתה שהמשמעות של זה הייתה בעיקר שהם נעו ממקום למקום בצורה גחמנית, כשהדאגה המעשית לשתי הילדות הצעירות רק מכשול קטן בדרכם.

גדולה מאחותה החורגת בכמעט שבע שנים, רוז הייתה האחות ההגיונית שוידאה שללילי יהיה מישהו יציב שאליו תוכל לפנות וכך, מגיל עשר היא התרגלה לדאוג לאחותה. אבל עכשיו לילי הייתה בת עשרים ושתיים. האם היא באמת הייתה צריכה שאחותה הגדולה וההגיונית תחכה לה בלילות?

"לא אכפת לי מה אתה חושב."

"מה את חושבת שאחותך תגיד אם תדע שאת מזהירה אותי ומשלחת אותי לדרכי?"

"אני חושבת שהיא תראה את זה בתור מעשה האהבה שזה."

"או שאולי היא תראה בזה הפרה של זכותה לנהל את חייה על פי רצונה והבנתה."

"מי אתה," רוז התפוצצה, "שתגיד לי מה אני יכולה ומה אני לא יכולה לעשות?"

"טוב, בהחלט לא דוגמן או שחקן, או במאי סרטים מפוקפק עם ספת ליהוק ידועה לשמצה." הוא התרחק מכיסאה והתיישב, אבל משך את כיסא המטבח כל כך קרוב אליה עד שלא יכלה להימלט מנוכחותו המחניקה. לאן בדיוק הוא חותר עם ההצטדקות המסוימת הזו? הוא תהה.

"לא אכפת לי איזו עבודה אתה עושה, מר פאפיליאו..."

"אני בעסקים, למען האמת. ואת יכולה להאמין לי שאני לא צריך לפתות נשים עם ספת ליהוק."

"מה שלא תעשה, לא משנה את העובדה שאתה גבר שיכול להיפרד מאישה בצורה טראומטית, להסתכל סביבך, ותוך כמה דקות להיות בדרך לכיבוש מיני חדש."

ניק היה מרוגז. הוא מעולם לא היה קורבן של התקפה כזו מצידה של מישהי שלא הכירה אותו. ללא שחצנות או גאווה, הוא יכול היה לומר שהאנשים הסתובבו סביבו על בהונות. היוצא מהכלל היחיד היו נשים בסוף קשר זוגי איתו שיכלו, כמו סוזנה, להפוך היסטריות ומאשימות, אבל זה היה משהו שהוא תמיד התמודד איתו בקלות, בגלל שמצפונו היה נקי לגמרי; הוא מעולם לא עשה את הטעות להבטיח הבטחות שאחר כך לא יקיים. הוא מעולם לא דיבר על אהבה ולא הניח לרעיונות של קביעות ומחויבות לטשטש את מהות הקשרים שלו. הוא היה חסר מילים עכשיו מול ההאשמות הגורפות שלה, אבל נמאס לו לגמרי להתגונן כך שהוא נעמד והתחיל לצאת מהמטבח בזמן שרוז אספה את עצמה והלכה אחריו.

היא כבר העלתה את הטיעונים שלה ולא נשאר לה מה לומר. היה ברור שניק חשב את אותו הדבר כי הוא לבש את מעילו בשקט, והרים את עיניו אליה רק כשידו הייתה כבר על ידית הדלת.

רוז הדקה את החלוק סביבה עוד יותר. באור למחצה, האיש היה סקסי בצורה מפחידה והיא הרגישה איך צמרמורת לא רצויה עוברת בגווה, כמו מגע אצבעות קליל. לא, הוא בהחלט לא זקוק לספת ליהוק כדי למשוך נשים, היא חשבה. הוא היה צריך רק להתבונן בהן. היא החזירה את מחשבותיה אל אחותה וברכה את עצמה על כך שזיהתה שובר לבבות וניסתה לעשות משהו בעניין.

"תודה על הקפה," הוא אמר בקרירות, "ועל האזהרה. קבלי ממני עצה – תשיגי לעצמך חיים, תבלי את השבתות בעשייה של משהו ואז אולי לא תדאגי בצורה כל כך קיצונית לאחותך ולחייה. אני אחכה למונית בחוץ."

ועם זה הוא פתח את הדלת, ובעיתוי מושלם נעצרה המונית מול הדלת.

אולי הוא רתח או נעלב, אבל ניק בקושי היה מודע לנסיעה אל ביתו. הייתה הודעה על המזכירה האלקטרונית שלו. הוא הקשיב לה וגילה שהיא הייתה מסוזנה שהתנצלה בקול רועד. הוא מחק את ההודעה בלי לשמוע אותה עד הסוף.

רוז הארורה! אורבת שם כמו מלאך נקמות קטן, ועכשיו הוא לא היה מסוגל למחוק אותה ממוחו. מנוסה כפי שהיה במידור חייו האישיים, ניק היה מודע לכך שהאישה המרגיזה טלטלה אותו כל כך שהוא בילה את שארית הלילה בהרהורים ואפילו מחשבות על ענייני עבודה לא שלפו אותו מזה.

 

מלאך הנקמות הכועס, פחות כועסת עכשיו ששכבה במיטה בערך עשרים דקות אחרי שטרקה את הדלת מאחוריו, בהתה בתקרה והודתה לעצמה בקדרות שהאיש הזה חדר מתחת לעורה. תשיגי חיים. העקיצה הכאיבה בגלל שהיא פגעה במטרה בדייקנות של טיל מונחה. כמעט בת עשרים ותשע, והנה היא, לובשת פיג'מה מגוחכת ועדיין מתנהגת כמטפלת של אחות שכבר לא הייתה זקוקה לטיפול.

לאן נעלמו ימי הכיף והמסיבות? האם היו כאלו אי פעם? טוני ופלורה, כפי שדודה ודודתה התעקשו להיקרא, עשו הכול כדי לעודד חיים פרועים וחסרי דאגה. החיים, נאמר לה לעיתים כה קרובות עד שידעה את התסריט בעל פה, היו מקום מרגש ונפלא שיש לגשת אליו בסקרנות ובהתלהבות. חינוך היה דבר הגיוני, אבל החינוך החשוב ביותר הוא החינוך לחיים, שבתרגום חופשי היה חינוך לחיי נדודים. זה התאים לטוני ופלורה, אבל מבחינתה של רוז המשמעות הייתה עקירות וטלטלות והיא נלחמה נגדם במרד שקט. היא פיתחה דחייה לסויה והתעקשה על המבורגר וצ'יפס, ושקעה בספרים שלה ולמדה, עד שדודה ודודתה הפסיקו לומר לה לצאת ולבלות, סירבה ללבוש את החצאיות הצועניות ואת המעילים העשויים עבודת טלאים מחנויות הצדקה, יותר בגלל חוש לשמירה עצמית מאשר בגלל טעם, ווידאה שלילי הייתה מקורקעת ככל האפשר בהתחשב בחייהן המוזרים.

ובין כל זה, המסיבות לא התרחשו, ועד שטוני ופלורה הסתלקו בקרוון שלהם אל החוף בקורנוול, שם הם חיים עד היום, היכולת להתמסר לחופש של הנעורים כבר חמקה ממנה. היא הלכה לאוניברסיטה, עבדה קשה, שמה לעצמה מטרות להשיג את כל מה שהרגישה שהיה חסר לה בשנות ההתבגרות שלה. ביטחון.

חשוב מאוד. בשבילה. ובשביל לילי. אפילו אם לילי לא חשבה על כך. עם סגנון החיים שלה, עושה כל מיני עבודות, נבחנת לתפקידים במחזות ובפרסומות, שאת רובם לא קיבלה, היא הייתה צריכה לפחות תחום אחד בחיים שעליו תוכל לסמוך, ואחרי שראתה את הטלטלות שאחותה עברה עם גברים לא מתאימים, רוז הייתה נחושה לספק לאחותה לפחות גרעין של יציבות רגשית בתוך עולם כאוטי.

כמובן, לבוא עם מילות אזהרה ביום שאחרי לא יעבוד, כך שרוז החליטה לעזוב את הנושא, ואז באחד הלילות הנדירים שבהם התחלקו בקערת פסטה בלי שלילי הייתה צריכה למהר החוצה או שרוז הייתה צריכה לעבוד עד מאוחר, היא אמרה, בזהירות, "פגשת את הבחור הזה... אני לא זוכרת את שמו... זה שהחזיר אותך מהמסיבה לפני שבועיים?"

לילי, שכרכה ספגטי על מזלגה, התבוננה ברוז וחייכה. "את מתכוונת לניק, ניק פאפיליאו... איך למען השם יכולת לשכוח את שמו, רוזי? אני לא חושבת שמישהו שכח את שמו אי פעם. ראיתי אותו פעמיים, בעצם."

רוז נחנקה עם פה מלא פסטה ושתתה מים. "פעמיים! זה פעמיים יותר מכפי שחשבתי, בהתחשב בזה שלא הזכרת אותו באוזני."

"התכוונתי לספר לך, רוזי, אבל..."

"אבל מה?" היא שאלה, חושבת על הפנים הכהות והציניות ומשפדת פטרייה תועה על מזלגה. היא קראה אשמה בדרך שבה אחותה נמנעה מלפגוש את מבטה.

"פשוט חשבתי שתעשי לי חיים קשים. ניק התרשם שהוא לא מצא חן בעיניך."

"אני?" רוז צחקה. "שטויות – האיש הוא פרנואיד."

"אה, ניק לא טיפוס פרנואידי, רוזי. אני מתכוונת... יש לו כל מה שאפשר לרצות או להצטרך. את כנראה חשבת שהוא שחקן סוג ב'." לילי צחקקה. "חבל שלא הייתי זבוב על הקיר כדי לראות את הבעת הפנים שלו כשאמרת את זה. הוא נראה כועס אפילו כשחזר על כך באוזני."

"אני מודה שאולי טעיתי בו וחשבתי שהוא שחקן," רוז אמרה בזהירות. "אני לא רוצה להפעיל סתם את פעמוני האזעקה, לילי, אבל הוא לא נראה לי הגבר הכי אמין בעיר."

"למה את מתכוונת – אמין?"

"לסוג היציב. אני פשוט חושבת שקל להתרשם ממישהו בגלל הסיבות הלא נכונות. הוא יכול להראות טוב או להיות עשיר... ועדיין להיות פגע רע."

"ויש לי בהחלט עבר של קשרים עם הבחורים הלא נכונים," לילי הודתה בעצב, מה שגרם לרוז להיאנח בהקלה ולהנהן בהסכמה נלהבת. "אבל את טועה לגבי ניק, רוזי, באמת. אני לא מתרשמת בגלל הצורה שלו או הכסף שלו הוא... הוא פשוט בחור מאוד נחמד."

נחמד? נחמד? הן דיברו על אותו בן אדם?

ואז עלה בדעתה שהוא היה כנראה איש מאוד נחמד כלפי לילי. ההשפעה של פנים מהממות וגוף סקסי כנראה הפכה אותו לגבר נחמד מאוד. מצד שני לא הייתה לו סיבה להיות נחמד אליה כך שהוא הראה לה מי הוא באמת. הוא היה יכול לתת שיעורים פרטיים בשחצנות, שאחותה בכלל לא הייתה מודעת לקיומה.

"אם היית מכירה אותו מעט יותר, אז היית מסכימה איתי, באמת. למעשה..."

"אה-הא?"

"טוב, התכוונתי להזכיר את זה מאוחר יותר... אבל... וזה סוג הבחור שהוא באמת, באמת מגניב. הוא הזמין את שתינו למסיבה בשבת הבאה. אף על פי שקראת לו שחקן סוג ב'..." עוד התקף צחקוקים שנתנו לרוז מעט זמן לעכל את החדשות "...הוא בכל זאת הדגיש שהוא רוצה ששתינו נבוא. זה לא מתוק? נצטרך לעשות קניות. כנראה הוא עושה מסיבה קטנה במועדון מאוד אקסקלוסיבי שבבעלותו... כל מי שהוא משהו עומד להיות שם. מרגש, נכון?"

"לא ממש," רוז אמרה בפניקה. "אני מתכוונת... אני לא בטוחה בכלל... אני לא חושבת..." רק המחשבה על משהו קטן במועדון האקסקלוסיבי של ניק פאפיליאו הספיקה כדי להציף אותה בזיעה קרה.

"אני לא מוכנה לתת לך לפסול אותו בלי הזדמנות שנייה, רוזי." ואז לילי שלפה את הקלף הרגשי העתיק ביותר ברפרטואר שלה. "אם באמת אכפת לך ממני כמו שאת אומרת, אז את תבואי..."

עוד על הספר

סודה של הפילגש הזמנית קתי ויליאמס

1

הערב התחיל לקבל צורה מוזרה וסוריאליסטית עבור ניק פאפיליאו.

קודם כל, הוא לא היה אדם שנהנה מסצנות פומביות. הוא העדיף להיות בשליטה בכל ההיבטים של חייו, כולל ברגשותיו. ובכל זאת מה קרה לפני פחות משעה? החברה שלו, שעכשיו הודחה לתפקיד החברה לשעבר, השתכרה ופתחה בויכוח שהביא לסוף היחסים ביניהם. כמובן שהוא ידע כבר מזה זמן שהוא יצטרך להיפרד מסוזנה, ואפילו שמע פעמוני אזהרה כל פעם שהרמזים שלה נהיו פחות כלליים ונעו אל הצורך להפסיק להתרוצץ ולהתמסד לפני שהשעון הביולוגי שלה יתחיל לתקתק ברצינות. אבל האם הוא הקשיב? לא. הכוונה לסיים איתה את היחסים הייתה במקום כלשהו בשולי המודעות שלו, אבל הוא היה בעיצומה של עסקה מורכבת במיוחד כך שהשאיר אותה בטיפשות על אש קטנה.

ואז הגיעה המסיבה הערב. לא אחת המסיבות הרגילות והמשעממות של הדוגמניות שאליהן הסכים ללכת בחוסר התלהבות, אלא ארוחה פרטית ומפוארת, אצל זוג מעצבי אופנה עם אמביציות חברתיות.

היין זרם בחופשיות והוא גילה בדיוק עד כמה יין משחרר את חרצובות הלשון.

הוא נזכר בסוזנה בגועל: הדמעות, הצעקות, התחינות – הכול נעשה לעיניו של קהל של כארבעים איש.

כמובן שהוא עזב בכוונה לחזור לדירת הפנטהאוז שלו במייפייר, היכן שהתעתד לשכוח את השעתיים המסויטות בעזרת עבודה על המחשב הנייד שלו. זה היה הסיום המועדף שלו לערב הנלוז, אבל...

הוא הסתכל הצידה אל האישה הצעירה שישבה לצדו במונית. הנה הוא. נחטף על ידי הבלונדינית עם הפנים הרעננות שמלצרה במסיבה ובמקרה עזבה אותה באותו זמן ביחד איתו.

הוא מצא את עצמו מצטרף אליה לקפה בבית הקפה הסמוך, וכששתה את הקפה השחור והחזק שלו, פגיע יחסית אחרי הסצנה הפומבית עם סוזנה, מצא את עצמו במצב שהיה חריג עבורו. הוא ישב מול אישה יפהפייה שאליה לא נמשך כלל והקשיב למה שהיה לה לומר, אף על פי שהסיפור שלה לא היה שונה ממה ששמע כבר אלף פעמים בעבר. האישה הצעירה והיפהפייה חלמה להיות שחקנית. פניה הצעירות היו אופטימיות, והאופטימיות זרמה סביבה והייתה מורגשת בדבריה ובשפת הגוף שלה.

אלוהים, היא גרמה לו להרגיש עייף. וכשאמר לה בנחמדות ובטקט ככל שהיה מסוגל שהוא מחוץ לתחום עבורה, הוא ממש הרגיש כאילו שהוא בן מאה.

כמה זמן, הוא תהה, הוא יוכל להמשיך לחיות את סגנון החיים של הרווק? אביו מת כשהוא היה עדיין איש צעיר בשנות העשרים שלו ואמו נפטרה לפני שמונה שנים. האם בגלל זה? העדר לחץ הורי לעשות את המצופה ולהוליד 2.2 ילדים? או שהעלייה המטאורית והנחושה שלו שסיפקה לו את כל מה שעושר ועוצמה יכולים לקנות, יצרה בו בזמן עולם שבו הוא לא רצה להתחלק עם אף אחת על בסיס קבוע?

הוא באמת לא ידע. מה שהוא כן ידע, היה שלילי, הדוגמנית במשרה חלקית שסגרה את החודש בכל צורה שיכלה ועדיין המשיכה להחזיק בחלומותיה, עוררה בו באופן לא צפוי עניין כמעט אבהי.

ובגלל זה, הוא חשב עכשיו, הוא היה עכשיו במונית איתה, אחרי שהסכים להתלוות אליה אל דירתה למשקה, משועשע מתגובתה המזועזעת כשאמר לה שהתכוון לחזור לביתו כדי לעבוד.

"אף אחד לא עובד בשבת בחצות, באמצע החורף!" היא הכריזה, המומה, והוא כמעט צחק בתגובה לתמימותה. היא חשבה, הוא ידע, שהיא עושה לו טובה ומוודאת שלא יהיה לבד אחרי האירוע הלא נעים שהתרחש במסיבה, ושלו היא, כמו רבים אחרים, הייתה עדה. הוא ראה בעיניה הכחולות שהיא גם חששה ממנו מעט. כפי שהיו רוב האנשים. זה היה משהו שהוא התרגל לקחת כמובן מאליו, אף על פי שבמקרה הזה הוא היה בטוח למדי שלא היו לה מניעים נסתרים. היא לא רצתה ממנו כלום וזה היה מרענן.

המונית, אחרי שנסעה דרך רחובות נטושים רבים, כולם זהים בשורות הבתים הלא מוארים, נעצרה לבסוף, והוא היה משועשע לגלות שלילי סירבה לתת לו לשלם, אף על פי שהיא ידעה שהוא מולטי מיליונר.

"זה לא משהו מיוחד..." היא התנצלה, כשחיטטה בתיקה כדי למצוא את המפתח.

ניק מלמל משהו נימוסי כשהיא הצליחה לבסוף לפתוח את הדלת הקדמית, אבל למען האמת היא דייקה. זה היה בית באזור שכנראה נחשב פעם אזור מגורים מכובד, אבל השנים החולפות עשו אותו מרופט ולגמרי לא מעורר תיאבון, והכניסה לתוך הדירה רק חיזקה את הרושם הראשוני.

ניק לא היה בתוך דירה כזו כבר הרבה מאוד זמן. הוא עבד כמו חמור כדי לצבור את ההשכלה שתאפשר לו לברוח מחיים של בינוניות באחד המחוזות הסמוכים ללונדון, היכן שאביו התפרנס בצניעות מעבודות שעשה בבתים הגדולים, כפי שאהב לקרוא להם, בתים מהסוג שהוא לעולם לא היה יכול להרשות לעצמו. הוא היה מהגר יווני לא משכיל ומעולם לא העז לחרוג מהסביבה הצנועה שלו.

לניק לא הייתה שום כוונה ללכת בעקבות אביו. תואר אוניברסיטאי בהצטיינות היה ההתחלה, ואחריה הגיע הטיפוס שלו בעולם הפיננסי שגרם לעמיתיו, שרובם הגיעו מהרקע "הנכון" של הבתים הגדולים, להתבונן בו בהשתאות. עכשיו, הוא כבר לא עבד עבור מישהו אחר. הייתה לו אימפריה כלכלית משלו והוא זה שעשה את ההחלטות. כשהוא פצה את פיו, העולם האזין.

ועם העוצמה והכסף הגיעו גם כל ההטבות. הבית בחו"ל שבו בקושי ביקר. בית הכפר שבו ביקר לפעמים, כשהדרישות התובעניות של העבודה אפשרו לו מעט זמן פנוי. המכונית פלוס הנהג, המסוק עבור המקרים שבהם היה צריך להגיע למקום כלשהו במהירות גדולה יותר מזו האפשרית על-ידי מטוס או רכבת, הדירה המפוארת בלב אחד האזורים היקרים ביותר של לונדון.

הוא עזב מזמן את סוג המקומות כמו זה שבתוכו עמד עכשיו, עם הגינה הקדמית הקטנטנה ועם סימני ההזנחה שבלטו אפילו תחת מעטה החשיכה הסלחני. ושם בפרוזדור הכניסה הקטן, כשלו המאמצים שנעשו להבהיר את האווירה בעזרת צבע צהבהב עליז, למול ציפוי העץ והשטיח הבלוי.

בזמן שלילי התכופפה כדי להסיר את מגפיה, נאנחת בהקלה, ניק פנה לסגור את דלת הבית. הוא לא היה מודע לקול הצעדים ולכך שמישהו נוסף נמצא בבית עד ששמע את לילי משמיעה צווחה קטנה.

"רוזי! מה פתאום את ערה?"

"מי" – הקול היה חזק בצורה לא רגילה עבור אישה – "זה?"

ניק הסתובב ומצא את עצמו מתבונן בעיניים כחולות ומצומצמות, ששלחו אליו מבט זועף. ואז הוא ראה את כל השאר – קטנה, במיוחד כשעמדה קרוב ללילי, גזרה לא של דוגמנית, אף כי היה קשה לדעת כי היא הייתה נתונה בלבוש לא מחמיא של חלוק מעל פיג'מה, שממה שיכול היה לראות הייתה איומה וילדותית.

"באמת, רוז, אני כל הזמן אומרת לך לא לחכות לי! אני ילדה גדולה עכשיו. אני יכולה לשמור על עצמי!"

הטיפוס הזה רוז, מי שלא תהיה, נראתה כאילו היא מטילה ספקות רציניים בנכונותה של ההצהרה.

"אין לי מושג איך את יכולה לומר את זה, לילי, כשהרגע נכנסת לכאן עם זר מוחלט. בשעה שמתקרבת לאחת לפנות בוקר. חשבתי שאמרת לי שהלילה את מתכוונת לחזור מוקדם."

"זה באמת הסתיים מוקדם... אבל... רוז, זהו ניק. ניק פאפיליאו. אולי שמעת עליו."

"כמובן שלא שמעתי עליו," רוז רטנה. "את יודעת שאני לא יודעת כלום על הדוגמנים שאיתם את מסתובבת."

"דוגמן?" ניק לא היה מסוגל להאמין למשמע אוזניו. והוא גם לא יכול היה להאמין לצורה שבה העיניים הכחולות המרוגזות ביטלו אותו. "את חושבת שאני דוגמן?"

"אלא מה?"

"אוי, רוזי. אתה חייב לסלוח לה, ניק. רוז מאוד מגוננת כלפי. היא חושבת שזאב רע יחטוף אותי יום אחד. אבל זה בסדר. הי, זה התפקיד של אחיות גדולות, לא?"

"היא אחותך?" ניק נעץ עיניים באישה הקטנה והעגלגלה שעדיין הזדעפה בכיוונו, אם כי הוא שם לב שלחייה הוורידו מעט.

"אתה לא צריך להראות המום כל כך," רוזי אמרה בקרירות.

"אנחנו בעצם אחיות חורגות," לילי הסבירה, מחייכת. "זה לא מדהים? שומעים כל כך הרבה סיפורים על אחים חורגים שלא מסתדרים, אבל רוז ואני לא היינו יכולות להיות קרובות יותר לו היינו אחיות של ממש." היא לחצה בחיבה את כתפה של רוז. אפילו ללא נעליה היא הייתה גבוהה מאחותה לפחות בחמישה עשר סנטימטר. "רוזי, ניק רק קפץ למשקה לילי... אכפת לך? אני צריכה לעבור אל חדר האמבטיה."

כן, למעשה, היא בהחלט התנגדה, אבל לילי כבר נעלמה במעלה המדרגות, עולה בהן שתיים-שתיים, כפי שעשתה מאז שהייתה ילדה. לילי המתוקה, בעלת המזג האופטימי, שתמיד חשבה טובות על כולם, אפילו על האנשים שהיו מפגעים של ממש. ממש כמו מי שנעץ בה עכשיו עיניים, עדיין מתקשה לעכל את העובדה שהבלונדינית ארוכת הרגליים שהוא ציפה ללוות אל בית ריק הייתה קרובת משפחה של מישהי שהייתה כל כך שונה ממנה מבחינה גופנית, ממש מליגה אחרת.

רוז החזירה לו מבט. הוא התמר מעליה והיה נאה למראה בצורה מסוכנת, עם פנים חזקות, חושניות בצורה מחוספסת ושיער שחור-שחור שהתאים לריסים ארוכים וכהים ולעיניים האפלות. היא הייתה זקוקה להישען על כוח רצונה החזק כדי לא להתקפל בפני המבט הישיר והלא ממצמץ שלו. היא אמרה לעצמה שהוא בוודאי לא היה יותר משחקן סוג ב' שהיה רגיל לשחק את תפקידי הגיבור באופרות הסבון הטלוויזיוניות ולא ידע איך להפסיק את העמדת הפנים. היא לא ידעה למה חשבה בהתחלה שהוא דוגמן. הוא בהחלט לא היה יפה מספיק.

"אז, רוז האחות החורגת, האם את תמיד מחכה ללילי כשהיא יוצאת בערבים?"

רוז שלחה אליו מבט בוז. היא קלטה את הסרקזם בקולו, אבל היא לא התכוונה להגיב אליו. היא הסתובבה על עקביה והלכה אל המטבח.

"אני לא מתכוונת להתנצל על כך שהייתי גסה, מר פאפיליאו," היא אמרה, ברגע שהיו במטבח והוא התיישב באחד מהכיסאות שסביב שולחן המטבח, "אבל לילי סבלה מידיהם של הרבה גברים נאים ושטחיים ואני לא מתכוונת לתת לזה לקרות שוב..." היא בוודאי רק סיימה להכין לעצמה משקה חם, כי לא היה צורך להרתיח מחדש את הקומקום. המשקה הלילי שלו, במקום להיות כוסית של פורט או של ליקר, היה ספל קפה שהוגש לו מידיה של מישהי שתשמח לראותו מסתלק מהמקום. היא עמדה לפניו, זרועותיה מקופלות. "אולי היא לא חושבת שצריכים להשגיח עליה, והיא בהחלט מסוגלת לנהל את חייה, אבל בכל הכרוך ברגשות לאחותי יש נטייה לתת יותר מדי אמון. היא לא צריכה להיכנס לפרשה עם שחקן סוג ב' שעושה את הדרך למעלה."

בפעם הראשונה בחייו הרגיש ניק שהוא נאבק להבין את המצב.

"שחקן סוג ב'?"

"מה עוד? אולי אתה משחק את גיבור הפעולה בסרטים סוג ג' שבהם אתה משתתף, אבל אתה יכול להפסיק עם חזית המאצ'ואיזם שלך. זה לא עובד עלי. כל מה שאני יודעת הוא שלילי היא פתיה, באשר לגברים נאים שיודעים איך להתחיל איתה, אבל הם אף פעם לא נשארים זמן רב, והלב שלה כבר נשבר פעמים רבות כל כך..."

שחקן סוג ב'? גיבור של סרטי פעולה? לאישה הייתה מספיק חוצפה כדי לגרום לו להישמע כמו דמות מחוברת קומיקס! הוא בהחלט לא מתכוון להניח לעצמו להיקלע לקרב עם אישה שיש לה מנטליות של כלב תקיפה. "כך שמינית את עצמך לכלבת השמירה שלה. זה מאוד אצילי מצדך," ניק אמר בקרירות. "האם לילי מעריכה את דאגתך הנלהבת יתר על המידה?" הוא הניח את הספל על השולחן, בלי לשתות ממנו. "חבל לי להרוס לך את הבועה, אבל אני לא דוגמן טיפש שמנסה לשכב עם כל אישה מושכת, ואני גם לא שחקן סוג ב' עם בעיות של דימוי עצמי."

"לא? זה לא ממש משנה. דוגמן, שחקן... מנהל אמנותי עם נטייה ללהק דרך הספה... הכול דומה. לילי בדיוק יצאה מקשר שפגע בה נורא ואני מוודאת שהיא לא תיפול על גבר אחר שנראה יותר מדי טוב ושיש לו מעט מדי נקיפות מצפון. הלוואי שהייתה דרך מנומסת להזהיר אותך, אבל אין כזו."

ניק היה רגיל לשידול מצד נשים, לנשים שהאזינו בהערצה לכל מילה שלו, שחיזרו אחריו בתחבולות נשיות. האם הלילה שלו יכול להִדרדר עוד יותר? מסצנה קולנית שתגיע בוודאי אל דפי הצהובונים, לעימות עם זרה מוחלטת שלא הייתה שפויה לגמרי או שמא הייתה פשוט ישירה יותר מדי.

לפני שיכול היה להשיב להאשמות, לילי התפרצה אל המטבח, מתנצלת בשפע ומסבירה שהייתה חייבת לעשות מקלחת מהירה בגלל שהיא הייתה מטונפת והייתה חייבת להיפטר מריח הסיגריות שדבק בה בגלל ריבוי המעשנים.

אפילו בשעה המאוחרת ואחרי יום ארוך של עבודה מעייפת, היא עדיין הצליחה להראות רעננה ומלאת חיוניות וצעירה מאוד. זה היה מגוחך שאחותה יכלה בכלל לרמוז שהוא, ניק פאפיליאו, שיכול לקבל כל אישה שהוא רוצה, יימשך אל לילי.

"האם שניכם התחלתם להכיר זה את זו?" לילי שאלה בעליזות וניק, שהתבונן ברוז מתחת לריסיו, ראה אותה שולחת בכיוונו מבט של טינה שקטה. לילי מזגה לעצמה כוס מים מהברז ואז הסתובבה ונשענה על הדלפק כך שתוכל להתבונן בשניהם.

"אה, בהחלט," ניק אמר בחלקלקות, שולח אל רוז חיוך איטי ורב משמעות. "הסתדרנו להפליא..."

"נהדר!" היא פנתה אל רוז. "ניק המסכן נפרד מהחברה שלו הלילה וזה תמיד נחמד להיות בחברה כשאתה שפוף."

החיוך הטעון במשמעות נעלם לאט כשרוז זקרה את גבותיה והנהנה באיטיות.

"אני רחוק מלהיות שפוף, לילי." הוא ניסה לחייך, אבל היה מודע בצורה מטרידה לעיניה של אחותה שסקרו את פניו. "למעשה הקשר שלנו היה בדרך להסתיים. סוזנה פשוט עשתה מה שאני התכוונתי לעשות ביום המחרת." איך ייתכן שהוא מדבר על נושא פרטי ולא מתאים עם שתי נשים שפגש לראשונה הלילה?

"למה הלכת למסיבה עם מישהי שרצית לזרוק?" רוז שאלה בתמימות וניק חרק שיניים. "אני מתכוונת, האישה המסכנה בוודאי חשבה שאתה באמת אוהב אותה."

"לו היית מכירה את סוזנה, מסכנה היא בערך המילה האחרונה שתאפיין אותה."

"ועדיין..." רוז הניחה למילה היחידה לקטוע את הדממה.

מתבונן בה, ניק שכח לרגע מנוכחותה של לילי. "ועדיין... מה?"

"זה בוודאי נורא להיפרד ממישהו שיש לך רגשות אליו לפני קהל של אנשים. אני תמיד חושבת ככה כשאני מוצאת את העיתונים מלאים בפרידה של מפורסמים שנאלצים לשתף את העולם בכביסה המלוכלכת שלהם. וזה בוודאי גרוע פחות, מאשר כשנאלצים לעבור את החוויה הזו לפני חברים... היא כנראה הייתה מאוד מיואשת..."

לילי הקשיבה לדיאלוג הזה במבוכה מסוימת.

"וברוח זו..." ניק קם על רגליו. למרבה הפלא, התכתשות עם רוז בלעה את תשומת לבו בכזו רמה שהוא לא חשב על שום דבר אחר. לא סוזנה, לא העבודה, והוא שכח לגמרי את נוכחותה של לילי למרות שהיא עמדה בטווח הראייה הישיר שלו.

"אוי, באמת... אתה עוזב כל כך מוקדם? להתקשר עבורך למונית? לא תמצא כאן מונית, אתה יודע. זה לא מיקום מרכזי מספיק. לילי... " רוז הסתכלה באחותה "...את נראית מחוסלת. למה שלא תיכנסי למיטה ואני אחכה עד שניק יעזוב?"

"אל תהיי טיפשה, רוז." היא פיהקה פיהוק רחב. "איך אני יכולה להזמין את ניק למשקה לילי ואז להעלם למיטה?"

"כבר נתתי לו משקה. זה נקרא ספל קפה."

"רוז לא ממש שותה..." לילי חייכה אל ניק. "נכון, רוזי?"

"אני בטוחה שמר פאפיליאו לא מתעניין בהרגלי צריכת האלכוהול שלי." אלוהים, היא נשמעה כמו ספרנית מיובשת.

"השם הוא ניק," ניק אמר בעצבנות.

רוז התעלמה ממנו. "הנה. את נרדמת בעמידה, לילי. לכי למיטה. אני אלווה את מר פא... את ניק... החוצה."

"טוב..."

"אני יכולה לישון עד מאוחר," רוז התעקשה. "את יודעת שאת הולכת לחדר הכושר מוקדם בבוקר."

"אני מניחה..."

רוז הובילה את אחותה לכיוון המדרגות כך שהפיתוי של המיטה יהיה מורגש עוד יותר. "שום דבר, היית על הרגליים רוב היממה, בזמן שאני הייתי כאן והתבטלתי."

"אם את בטוחה..."

רוז הייתה בטוחה לגמרי. היא שלחה אל ניק מבט נוקב, אבל ברגע שלילי נעלמה במעלה המדרגות הוא פשט את מעילו ונשען על הקיר, מתבונן בה.

בבת אחת ובלי שרצתה בכך, רוז הפכה מודעת ללבושה הלא מתאים. משהו בתאורה העמומה של הפרוזדור, הידיעה שלילי הייתה בקומה השנייה, כנראה בדרך אל המיטה, הצורה שהוא התבונן בה בדממה מוחלטת... היא הדקה את החלוק שלה סביבה ודבקה בתחושת הסמכות שלה. אם יתגלה ולו שמץ מהפיג'מה שלה שהייתה מקושטת בצבאים מרקדים, וניתנה לה כמתנת חג מולד על ידי חברה שהתמחתה במתנות מטופשות, ייהרס כל הרושם שהתכוונה ליצור.

"אל תגידי לי," הוא אמר, נע לעברה, מה שבלבל אותה מאוד, "את מתכוונת לחדש את ההתקפה, אחרי שהצעדת את לילי למיטתה."

"לא הצעדתי אותה."

"זה פחות או יותר מה שעשית. אז בואי, נתקשר למונית ונסיים עם העניין." הוא הלך אחריה אל המטבח, התבונן בה כשהתיישבה ובדקה בספר הטלפונים שבנייד שלה ואז עשתה את השיחה. תוך כדי כך היא התבוננה בניק וניסתה לא לתת לנוכחותו לבלבל אותה, בגלל שאפילו לאחר זמן כל כך קצר במחיצתו היא ידעה, יכלה לחוש, שהוא היה אדם שיכול היה להשרות פחד נורא כשרצה בזה. לא בדיוק אדם חברותי, היא חשבה. מי שיכול להתחיל עם נשים ואחר כך לזרוק אותן ללא נקיפות מצפון או מבט שני. כמו הסוזנה המסכנה הזו שגייסה מספיק אומץ כדי לעשת סצנה ולהשתטות בפני חבריה.

היו להם חמש-עשרה דקות לשוחח, ורוז לא התכוונה לבזבז אפילו דקה אחת מתוכן, אבל לפני שהספיקה לומר מילה ניק צעד לעברה, ואיגף אותה בכיסאה כך שיכלה להרגיש בהשפעה המלאה של אישיותו.

"אבל לפני שתגידי משהו, אני חושב שזה תורי," הוא חייך.

רוז סירבה לאפשר לו להפחידה. מי הוא חשב שהוא בדיוק? היא הקפידה לנשום ביציבות. מקרוב, עיניו היו בצבע ירוק עמוק, כמו מעמקי הים. ובדיוק עכשיו הים חשף את מעמקיו המקפיאים.

"אני חושב שאת צריכה לדאוג לחיים משל עצמך," ניק אמר בקדרות, "ולתת לאחותך לנהל חיים משלה. האם זה טבעי עבורך לחכות לה כמו תרנגולת מגוננת? לוודא שהיא מגיעה הביתה בשלום? אולי את חושבת שזה טבעי, אני מצד שני חושב שזה עצוב, וכך יחשבו רוב האנשים." הוא לא האמין שהוא מקיים את השיחה הזו. האם אכפת לו מה האישה הזו חושבת עליו? חירות אמיתית, הוא תמיד חשב, הייתה החופש לא להתעסק במה שאנשים חשבו עליו. אז למה, לעזאזל, זוג עיניים כחולות ומתריסות גורמות לו לרצות להצטדק?

רוז הסמיקה ובמשך כמה שניות לא מצאה מילים. בירכתי מוחה היא ידעה שהוא אומר דברי טעם, אבל הדאגה ללילי הייתה הרגל שנוצר עם הזמן ושהיא לא הייתה מסוגלת להימנע ממנו. הוריהן, אמה ואביה החורג, מתו כשהיו עדיין צעירים מאוד והן עברו לגדול עם הדודה והדוד שלהן שהיו, כפי שאהבו לומר, נוודים בחיפוש מתמיד אחרי משמעות החיים. רוז גילתה שהמשמעות של זה הייתה בעיקר שהם נעו ממקום למקום בצורה גחמנית, כשהדאגה המעשית לשתי הילדות הצעירות רק מכשול קטן בדרכם.

גדולה מאחותה החורגת בכמעט שבע שנים, רוז הייתה האחות ההגיונית שוידאה שללילי יהיה מישהו יציב שאליו תוכל לפנות וכך, מגיל עשר היא התרגלה לדאוג לאחותה. אבל עכשיו לילי הייתה בת עשרים ושתיים. האם היא באמת הייתה צריכה שאחותה הגדולה וההגיונית תחכה לה בלילות?

"לא אכפת לי מה אתה חושב."

"מה את חושבת שאחותך תגיד אם תדע שאת מזהירה אותי ומשלחת אותי לדרכי?"

"אני חושבת שהיא תראה את זה בתור מעשה האהבה שזה."

"או שאולי היא תראה בזה הפרה של זכותה לנהל את חייה על פי רצונה והבנתה."

"מי אתה," רוז התפוצצה, "שתגיד לי מה אני יכולה ומה אני לא יכולה לעשות?"

"טוב, בהחלט לא דוגמן או שחקן, או במאי סרטים מפוקפק עם ספת ליהוק ידועה לשמצה." הוא התרחק מכיסאה והתיישב, אבל משך את כיסא המטבח כל כך קרוב אליה עד שלא יכלה להימלט מנוכחותו המחניקה. לאן בדיוק הוא חותר עם ההצטדקות המסוימת הזו? הוא תהה.

"לא אכפת לי איזו עבודה אתה עושה, מר פאפיליאו..."

"אני בעסקים, למען האמת. ואת יכולה להאמין לי שאני לא צריך לפתות נשים עם ספת ליהוק."

"מה שלא תעשה, לא משנה את העובדה שאתה גבר שיכול להיפרד מאישה בצורה טראומטית, להסתכל סביבך, ותוך כמה דקות להיות בדרך לכיבוש מיני חדש."

ניק היה מרוגז. הוא מעולם לא היה קורבן של התקפה כזו מצידה של מישהי שלא הכירה אותו. ללא שחצנות או גאווה, הוא יכול היה לומר שהאנשים הסתובבו סביבו על בהונות. היוצא מהכלל היחיד היו נשים בסוף קשר זוגי איתו שיכלו, כמו סוזנה, להפוך היסטריות ומאשימות, אבל זה היה משהו שהוא תמיד התמודד איתו בקלות, בגלל שמצפונו היה נקי לגמרי; הוא מעולם לא עשה את הטעות להבטיח הבטחות שאחר כך לא יקיים. הוא מעולם לא דיבר על אהבה ולא הניח לרעיונות של קביעות ומחויבות לטשטש את מהות הקשרים שלו. הוא היה חסר מילים עכשיו מול ההאשמות הגורפות שלה, אבל נמאס לו לגמרי להתגונן כך שהוא נעמד והתחיל לצאת מהמטבח בזמן שרוז אספה את עצמה והלכה אחריו.

היא כבר העלתה את הטיעונים שלה ולא נשאר לה מה לומר. היה ברור שניק חשב את אותו הדבר כי הוא לבש את מעילו בשקט, והרים את עיניו אליה רק כשידו הייתה כבר על ידית הדלת.

רוז הדקה את החלוק סביבה עוד יותר. באור למחצה, האיש היה סקסי בצורה מפחידה והיא הרגישה איך צמרמורת לא רצויה עוברת בגווה, כמו מגע אצבעות קליל. לא, הוא בהחלט לא זקוק לספת ליהוק כדי למשוך נשים, היא חשבה. הוא היה צריך רק להתבונן בהן. היא החזירה את מחשבותיה אל אחותה וברכה את עצמה על כך שזיהתה שובר לבבות וניסתה לעשות משהו בעניין.

"תודה על הקפה," הוא אמר בקרירות, "ועל האזהרה. קבלי ממני עצה – תשיגי לעצמך חיים, תבלי את השבתות בעשייה של משהו ואז אולי לא תדאגי בצורה כל כך קיצונית לאחותך ולחייה. אני אחכה למונית בחוץ."

ועם זה הוא פתח את הדלת, ובעיתוי מושלם נעצרה המונית מול הדלת.

אולי הוא רתח או נעלב, אבל ניק בקושי היה מודע לנסיעה אל ביתו. הייתה הודעה על המזכירה האלקטרונית שלו. הוא הקשיב לה וגילה שהיא הייתה מסוזנה שהתנצלה בקול רועד. הוא מחק את ההודעה בלי לשמוע אותה עד הסוף.

רוז הארורה! אורבת שם כמו מלאך נקמות קטן, ועכשיו הוא לא היה מסוגל למחוק אותה ממוחו. מנוסה כפי שהיה במידור חייו האישיים, ניק היה מודע לכך שהאישה המרגיזה טלטלה אותו כל כך שהוא בילה את שארית הלילה בהרהורים ואפילו מחשבות על ענייני עבודה לא שלפו אותו מזה.

 

מלאך הנקמות הכועס, פחות כועסת עכשיו ששכבה במיטה בערך עשרים דקות אחרי שטרקה את הדלת מאחוריו, בהתה בתקרה והודתה לעצמה בקדרות שהאיש הזה חדר מתחת לעורה. תשיגי חיים. העקיצה הכאיבה בגלל שהיא פגעה במטרה בדייקנות של טיל מונחה. כמעט בת עשרים ותשע, והנה היא, לובשת פיג'מה מגוחכת ועדיין מתנהגת כמטפלת של אחות שכבר לא הייתה זקוקה לטיפול.

לאן נעלמו ימי הכיף והמסיבות? האם היו כאלו אי פעם? טוני ופלורה, כפי שדודה ודודתה התעקשו להיקרא, עשו הכול כדי לעודד חיים פרועים וחסרי דאגה. החיים, נאמר לה לעיתים כה קרובות עד שידעה את התסריט בעל פה, היו מקום מרגש ונפלא שיש לגשת אליו בסקרנות ובהתלהבות. חינוך היה דבר הגיוני, אבל החינוך החשוב ביותר הוא החינוך לחיים, שבתרגום חופשי היה חינוך לחיי נדודים. זה התאים לטוני ופלורה, אבל מבחינתה של רוז המשמעות הייתה עקירות וטלטלות והיא נלחמה נגדם במרד שקט. היא פיתחה דחייה לסויה והתעקשה על המבורגר וצ'יפס, ושקעה בספרים שלה ולמדה, עד שדודה ודודתה הפסיקו לומר לה לצאת ולבלות, סירבה ללבוש את החצאיות הצועניות ואת המעילים העשויים עבודת טלאים מחנויות הצדקה, יותר בגלל חוש לשמירה עצמית מאשר בגלל טעם, ווידאה שלילי הייתה מקורקעת ככל האפשר בהתחשב בחייהן המוזרים.

ובין כל זה, המסיבות לא התרחשו, ועד שטוני ופלורה הסתלקו בקרוון שלהם אל החוף בקורנוול, שם הם חיים עד היום, היכולת להתמסר לחופש של הנעורים כבר חמקה ממנה. היא הלכה לאוניברסיטה, עבדה קשה, שמה לעצמה מטרות להשיג את כל מה שהרגישה שהיה חסר לה בשנות ההתבגרות שלה. ביטחון.

חשוב מאוד. בשבילה. ובשביל לילי. אפילו אם לילי לא חשבה על כך. עם סגנון החיים שלה, עושה כל מיני עבודות, נבחנת לתפקידים במחזות ובפרסומות, שאת רובם לא קיבלה, היא הייתה צריכה לפחות תחום אחד בחיים שעליו תוכל לסמוך, ואחרי שראתה את הטלטלות שאחותה עברה עם גברים לא מתאימים, רוז הייתה נחושה לספק לאחותה לפחות גרעין של יציבות רגשית בתוך עולם כאוטי.

כמובן, לבוא עם מילות אזהרה ביום שאחרי לא יעבוד, כך שרוז החליטה לעזוב את הנושא, ואז באחד הלילות הנדירים שבהם התחלקו בקערת פסטה בלי שלילי הייתה צריכה למהר החוצה או שרוז הייתה צריכה לעבוד עד מאוחר, היא אמרה, בזהירות, "פגשת את הבחור הזה... אני לא זוכרת את שמו... זה שהחזיר אותך מהמסיבה לפני שבועיים?"

לילי, שכרכה ספגטי על מזלגה, התבוננה ברוז וחייכה. "את מתכוונת לניק, ניק פאפיליאו... איך למען השם יכולת לשכוח את שמו, רוזי? אני לא חושבת שמישהו שכח את שמו אי פעם. ראיתי אותו פעמיים, בעצם."

רוז נחנקה עם פה מלא פסטה ושתתה מים. "פעמיים! זה פעמיים יותר מכפי שחשבתי, בהתחשב בזה שלא הזכרת אותו באוזני."

"התכוונתי לספר לך, רוזי, אבל..."

"אבל מה?" היא שאלה, חושבת על הפנים הכהות והציניות ומשפדת פטרייה תועה על מזלגה. היא קראה אשמה בדרך שבה אחותה נמנעה מלפגוש את מבטה.

"פשוט חשבתי שתעשי לי חיים קשים. ניק התרשם שהוא לא מצא חן בעיניך."

"אני?" רוז צחקה. "שטויות – האיש הוא פרנואיד."

"אה, ניק לא טיפוס פרנואידי, רוזי. אני מתכוונת... יש לו כל מה שאפשר לרצות או להצטרך. את כנראה חשבת שהוא שחקן סוג ב'." לילי צחקקה. "חבל שלא הייתי זבוב על הקיר כדי לראות את הבעת הפנים שלו כשאמרת את זה. הוא נראה כועס אפילו כשחזר על כך באוזני."

"אני מודה שאולי טעיתי בו וחשבתי שהוא שחקן," רוז אמרה בזהירות. "אני לא רוצה להפעיל סתם את פעמוני האזעקה, לילי, אבל הוא לא נראה לי הגבר הכי אמין בעיר."

"למה את מתכוונת – אמין?"

"לסוג היציב. אני פשוט חושבת שקל להתרשם ממישהו בגלל הסיבות הלא נכונות. הוא יכול להראות טוב או להיות עשיר... ועדיין להיות פגע רע."

"ויש לי בהחלט עבר של קשרים עם הבחורים הלא נכונים," לילי הודתה בעצב, מה שגרם לרוז להיאנח בהקלה ולהנהן בהסכמה נלהבת. "אבל את טועה לגבי ניק, רוזי, באמת. אני לא מתרשמת בגלל הצורה שלו או הכסף שלו הוא... הוא פשוט בחור מאוד נחמד."

נחמד? נחמד? הן דיברו על אותו בן אדם?

ואז עלה בדעתה שהוא היה כנראה איש מאוד נחמד כלפי לילי. ההשפעה של פנים מהממות וגוף סקסי כנראה הפכה אותו לגבר נחמד מאוד. מצד שני לא הייתה לו סיבה להיות נחמד אליה כך שהוא הראה לה מי הוא באמת. הוא היה יכול לתת שיעורים פרטיים בשחצנות, שאחותה בכלל לא הייתה מודעת לקיומה.

"אם היית מכירה אותו מעט יותר, אז היית מסכימה איתי, באמת. למעשה..."

"אה-הא?"

"טוב, התכוונתי להזכיר את זה מאוחר יותר... אבל... וזה סוג הבחור שהוא באמת, באמת מגניב. הוא הזמין את שתינו למסיבה בשבת הבאה. אף על פי שקראת לו שחקן סוג ב'..." עוד התקף צחקוקים שנתנו לרוז מעט זמן לעכל את החדשות "...הוא בכל זאת הדגיש שהוא רוצה ששתינו נבוא. זה לא מתוק? נצטרך לעשות קניות. כנראה הוא עושה מסיבה קטנה במועדון מאוד אקסקלוסיבי שבבעלותו... כל מי שהוא משהו עומד להיות שם. מרגש, נכון?"

"לא ממש," רוז אמרה בפניקה. "אני מתכוונת... אני לא בטוחה בכלל... אני לא חושבת..." רק המחשבה על משהו קטן במועדון האקסקלוסיבי של ניק פאפיליאו הספיקה כדי להציף אותה בזיעה קרה.

"אני לא מוכנה לתת לך לפסול אותו בלי הזדמנות שנייה, רוזי." ואז לילי שלפה את הקלף הרגשי העתיק ביותר ברפרטואר שלה. "אם באמת אכפת לך ממני כמו שאת אומרת, אז את תבואי..."