תנעלי את כל הדלתות

כעת

האור פוצע בקרניו את החשיכה ומעיר אותי בבהלה. מישהו פוקח את עיני הימנית. אצבעות עטויות לטקס מפרידות את העפעפיים, מושכות בהן כאילו היו תריסים עיקשים. אור נוסף, מסנוור, בוהק עד כאב. זה קרן מפנס־עט, המכוונת היישר לתוך האישון.

התהליך כולו חוזר גם בעיני השמאלית. לפקוח בכוח. להפריד. להאיר. האצבעות משחררות את העפעפיים ואני שבה וצוללת לתוך החשיכה. מישהו מדבר. גבר בעל קול רך.

"את יכולה לשמוע אותי?"

אני פותחת את פי וכאב מלובן תוקף את לסתותיי, זרמים עזים נורים אל צווארי ואל לחיי. "כן." קולי ניחר ושפתיי יבשות מלבד נקודה אחת חלקלקה, רטיבות חמימה שטעמה מתכתי. "אני מדממת?"

"כן," משיב הקול, "רק קצת. יכול היה להיות גרוע יותר."

"גרוע הרבה יותר," קובע קול אחר.

"היכן אני?"

"בבית החולים, מותק," הקול הראשון משיב, "אנחנו לוקחים אותך כעת לבדיקות. אנחנו צריכים לראות עד כמה את חבולה."

אני קולטת לפתע שאני בתנועה, שומעת את המהום הגלגלים על גבי המרצפות וחשה את הרעדה הקלה של האלונקה שרק עכשיו שמתי לב שאני שוכבת עליה. עד לרגע זה חשבתי שאני מרחפת. אני מנסה לזוז אך ללא הצלחה. זרועותיי ורגליי מקובעות ברצועות. משהו סביב צווארי מונע ממני להזיז את ראשי.

יש איתי אנשים. אני יכולה לספור שלושה; שני הקולות ושלישי שדוחף את האלונקה. משבי נשימתו החמימים מרפרפים על תנוך אוזני.

"בואי נראה כמה את זוכרת." שוב הקול הראשון, הדברן בחבורה. "את חושבת שתוכלי לענות על כמה שאלות בשבילי?"

"כן."

"מה שמך?"

"ג'ולס." אני מוטרדת מהרטיבות החמימה שעל שפתיי. אני מנסה להסיר אותה בלשוני. "ג'ולס לארסן."

"היי, ג'ולס," אומר האיש, "אני ברנרד."

אני רוצה לומר לו 'היי', אבל הלסת שלי עדיין כואבת וכך גם כל הצד השמאלי של גופי מהכתף ועד הברך. וראשי. אני חשה מטח מהיר של כאב, שהופך תוך שניות מלא קיים לצרחה. או שאולי הוא היה קיים כל הזמן, אך רק עכשיו גופי מסוגל להתמודד איתו.

"בת כמה את, ג'ולס?" שואל ברנרד.

"עשרים וחמש." גל כאב נוסף שוטף את גופי. "מה קרה לי?"

"נפגעת בתאונת דרכים, מותק," אומר ברנרד, "רכב פגע בך. או שאולי את זו שפגעה ברכב. עדיין לא ידועים לנו כל פרטי האירוע."

אני לא יכולה לסייע להם בעניין. זה חדש בשבילי. אני לא זוכרת דבר. "מתי?"

"לפני דקות ספורות."

"איפה?"

"מחוץ לבניין 'ברת'ולומיו'."

עיניי נפקחות באחת, הפעם מעצמן. אני ממצמצת נגד מנורות הניאון החזקות שעל פניהן אנחנו חולפים. ברנרד עובר במהירות לצד האלונקה. עורו כהה ועיניו חומות והוא לבוש במדי אח בהירים. עיניו רכות ואני בוהה בהן. "בבקשה," אני מתחננת, "בבקשה אל תשלחו אותי בחזרה לשם."

1

שישה ימים קודם לכן

המעלית מזכירה לי כלוב ציפורים. זו מעלית מהסוג הגבוה והמפואר, כולה סורגים דקים ומוזהבים. אני אפילו חושבת על ציפורים כשאני נכנסת אליה, ציפורים אקזוטיות בצבעים עזים, בעלות נוצות עשירות.

כל מה שאני לא.

האישה שעומדת לצידי במעלית בהחלט מתאימה לתמונה, עם חליפת 'שאנל' הכחולה שלה, תסרוקתה הגבוהה והבלונדינית, ציפורניה המטופחות בשלמות ואצבעותיה העדויות בטבעות כבדות. יכול להיות שהיא בשנות החמישים שלה, אולי מבוגרת יותר. טיפולי בוטוקס מתחו והבריקו את עור פניה. קולה צלול כשמפניה ומבעבע בהתאם. אפילו שמה אלגנטי, לזלי אוולין.

היות שטכנית זה ריאיון עבודה גם אני לבושה בחליפה. שחורה, לא של 'שאנל'. נעליי נקנו ברשת נעליים זולה. שערי החום הנופל על כתפיי מדובלל מעט. לרוב אני מסתפרת לפני ראיונות בסניף של רשת מספרות זולה, אבל אפילו זה מחוץ להישג ידי כעת.

אני מהנהנת בעניין מעושה בזמן שלזלי אוולין אומרת, "המעלית כמובן מקורית. גם גרם המדרגות הראשי. לא הרבה השתנה במבואה מאז בנייתו של הבניין באלף תשע מאות ותשע־עשרה. זה מה שנהדר בבניינים הישנים האלה, בנו אותם לשרוד לאורך זמן."

כפי הנראה הם נבנו גם כדי לאלץ אנשים לחדור למרחב האישי זה של זה. לזלי ואני עומדות כתף אל כתף במעלית הקטנה להפתיע, אבל מה שחסר בה מבחינת מרחב היא מפצה בסגנונה המפואר. הרצפה מכוסה בשטיח אדום והתקרה מצופה זהב. שלוש הדפנות ספונות עץ אלון עד גובה המותניים, ומשם ועד התקרה קבועים חלונות קטנים. למעלית שתי דלתות, אחת בעלת סורגים דקיקים הנסגרת באופן אוטומטי והשנייה היא סבכת אקורדיון שלזלי מחליקה למקומה לפני שהיא לוחצת על הכפתור לקומה העליונה.

אנו מתחילות לעלות לאט אבל בטוח אל עבר אחת הכתובות המפורסמות ביותר במנהטן. לו הייתי יודעת מראש שהדירה נמצאת בבניין הזה, לעולם לא הייתי מגישה את מועמדותי. הייתי רואה בכך בזבוז זמן. אני לא לזלי אוולין הנושאת תיק עור יוקרתי וחשה נינוחה במקומות כאלה. אני ג'ולס לארסן, תוצר של עיירת כורים בפנסילבניה עם פחות מחמש מאות דולר בחשבון הבנק.

אני לא שייכת לפה.

אבל המודעה לא ציינה את מקום העבודה, היא פשוט ציינה את קיומו של צורך במישהו שישמור על הדירה, ומספר טלפון לכל המעוניין.

הייתי מעוניינת. לזלי אוולין ענתה לטלפון וקבעה איתי זמן ומקום לריאיון. רחוב באפר וסט סייד היוקרתי. לא באמת הבנתי למה אני נכנסת עד שעמדתי מחוץ לבניין ובדקתי בפעם השלישית את הכתובת כדי לוודא שאכן הגעתי למקום הנכון.

בניין 'ברת'ולומיו'. בדיוק מאחורי בניין 'דקוטה' ובין 'סאן רמו' כפול הצריחים, ואחת הכתובות המוכרות ביותר במנהטן. חלק מהתהילה הזאת נובעת ממידותיו הצרות להפליא של הבניין. בהשוואה לענקי האדריכלות האחרים שבעיר, 'ברת'ולומיו' היה קטן למראה, כפיס אבן צר הנישא לגובה של שלוש־עשרה קומות מעל צידו המערבי של סנטרל פארק. בשכונה של בניינים גדולים כלוויינים 'ברת'ולומיו' בלט בגודלו הצנוע ובסגנונו. תהילתו של הבניין נובעת בעיקר מהגרגוילים שלו. רובם היו מהסוג הקלאסי, עם כנפי עטלף וקרני שטן. מפלצות האבן היו בכל מקום על דפנות הבניין, מהקשת שמעל דלת החזית וכלה בפינות הגג המשופע. אחרים בלטו מהקיר שבחזית הבניין, ממוקמים בשורות קצרות בין הקומות. הם ישבו על מדפי שיש וזרועותיהם הושטו אל האדנים שמעליהם, כאילו הם עצמם מחזיקים את הבניין זקוף. הם העניקו לבניין חזות גותית דמוית קתדרלה שזיכתה את הבניין בשם דתי בהתאם, סנט ברט.

במרוצת השנים 'ברת'ולומיו' והגרגוילים שלו כיכבו באלפי תצלומים. ראיתי אותו בגלויות, במודעות פרסומת, בתצלומי אופנה. הוא כיכב בסרטים, בטלוויזיה ועל הכריכה של רב מכר בשם 'ליבה של חולמת', שם פגשתי אותו לראשונה.

לג'יין היה עותק ומדי פעם הייתה מקריאה לי ממנו בעודי שרועה על מיטתה הזוגית. הספר מספר את סיפורה הבדיוני של ג'ני, יתומה בת עשרים, אשר בפיתול לא צפוי של הגורל והודות לנדיבותה של סבתה שאותה מעולם לא הכירה, מוצאת את עצמה מתגוררת ב'ברת'ולומיו'. ג'ני מתמודדת עם סביבתה החדשה והמפוארת בעזרת סדרה של שמלות חגיגיות וראוותניות שהיא לובשת כשהיא מלהטטת בין כמה מחזרים. זו רומנטיקה מתקתקה, אבל מהסוג הנפלא, שגורם לבחורה לחלום על מציאת אהבה ברחובות מנהטן השוקקים.

בזמן שג'יין הייתה מקריאה מהספר הייתי מביטה בכריכה, שעליה הייתה תמונה של 'ברת'ולומיו' מעברו השני של הרחוב. לא היו בניינים כאלו במקום שבו גדלתי, רק בתי רכבת וחזיתות של חנויות בעלות חלונות מפויחים, שקדרותם הופרה מדי פעם בעזרת בניין בית ספר או כנסייה כזאת או אחרת.

אף שמעולם לא היינו במנהטן, היא ריתקה את ג'יין ואותי, וכך גם הרעיון לחיות בארמון כמו 'ברת'ולומיו', שהיה מרוחק עולמות שלמים מהדופלקסים הקומפקטיים שחלקנו עם הורינו.

"יום אחד," הייתה ג'יין אומרת לפעמים, "יום אחד אחיה שם."

"ואני אבקר אותך," הייתי מוסיפה.

ג'יין הייתה מלטפת את שערי. "תבקרי? את תחיי שם איתי, ג'ולי הקטנה."

פנטזיות ילדות אלה לא התגשמו, כמובן. הן לעולם לא מתגשמות. אולי בשביל ה'לזלי אוולין' של העולם, אבל לא עבור ג'יין, ובהחלט לא עבורי. העלייה במעלית הבניין היא הדבר הקרוב ביותר לכך שאחווה.

פיר המעלית ספון בין גרמי המדרגות שמתפתלים במרכזו של הבניין. אני יכולה לראות את המדרגות מבעד לחלונות המעלית כשאנחנו עולות. בין קומה לקומה מפרידות עשר מדרגות, רחבת ביניים ועשר מדרגות נוספות.

באחת מרחבות הביניים פוסע גבר מבוגר ומתנשף בכבדות ואז עושה את דרכו במורד המדרגות בעזרתה של אישה מותשת למראה, הלבושה במדי אחות סגולים. היא תופסת בזרועו של הגבר כשהוא נעצר לרגע כדי להסדיר את נשימתו. אף שהם מעמידים פנים כאילו אינם שמים לב למעלית החולפת, אני קולטת אותם מעיפים בה מבט רגע לפני שהקומה הבאה מסתירה אותם.

"דירות המגורים משתרעות לגובה אחת־עשרה קומות, ומתחילות בקומה השנייה," אומרת לזלי, "בקומת הקרקע נמצאים הנהלת הבניין ואזורים המותרים לעובדים בלבד, וכן מחלקת התחזוקה. בקומת המרתף נמצאות יחידות האחסון. יש ארבע יחידות מגורים בכל קומה, שתיים מקדימה ושתיים מאחור."

אנו חולפות על פני קומה נוספת, לאט אך ביציבות. בקומה זו ממתינה למעלית אישה שנראית בת גילה של לזלי. היא לבושה בטייטס ובסוודר עבה וגדול ונועלת מגפי עור מגושמים ויקרים למראה, ומחזיקה כלבלב זעיר ברצועת עור מעוטרת באבני חן. היא מנופפת בנימוס ללזלי ומביטה בי מבעד למשקפי שמש עצומים בגודלם.

ברגע החולף שבו היינו פנים אל פנים זיהיתי אותה. היא שחקנית, או לפחות הייתה. עברו עשר שנים לפחות מאז ראיתי אותה באופרת הסבון שבה הייתי צופה עם אימי בחופשות הקיץ. "האם הייתה זו..."

לזלי עוצרת אותי בהרמת יד. "אנחנו לעולם לא מדברים על הדיירים. זה אחד החוקים הלא כתובים פה. 'ברת'ולומיו' מתגאה בדיסקרטיות שלו. האנשים שמתגוררים פה רוצים לחוש בנוח בין כתליו."

"אבל יש פה ידוענים?"

"לא ממש," אומרת לזלי, "ואני בסדר עם זה. הדבר האחרון שאנחנו רוצים זו עדת פפראצי מתגודדת בחוץ או שחס וחלילה יקרה משהו איום כפי שקרה ב'דקוטה'2. רוב הדיירים די עשירים ואוהבים את הפרטיות שלהם. רבים מהם משתמשים בחברות קש כדי לרכוש את הדירות שלהם וכך העסקה לא תצוין ברשומות הציבוריות."

המעלית עוצרת בקרקוש רם. "הגענו," לזלי אומרת, "הקומה השתים־עשרה." היא מושכת בתנופה את הסבכה ונעלי העקב שלה נוקשות על האריחים בשחור ולבן.

קירות המסדרון צבועים באדום עמוק ופמוטי קיר תלויים עליהם במרווחים שווים. אנחנו חולפות על פני שתי דלתות ללא כל סימון לפני שאנחנו מגיעות לסוף המסדרון שהוא קיר רחב ובו עוד שתי דלתות. שלא כמו אחיותיהן לקומה, יש עליהן מספרים. 12A ו־12B.

"חשבתי שיש ארבע דירות בכל קומה," אני אומרת.

"זה נכון," משיבה לזלי, "מלבד בקומה הזאת. הקומה השתים־עשרה מיוחדת."

אני מעיפה מבט בדלתות הלא מסומנות שמאחורינו. "ומה הן הדלתות האלה?"

"גישה לחללי אחסון, גישה לגג. לא משהו מעניין במיוחד." היא מושיטה את ידה לתיק העור שלה, שולפת צרור מפתחות ופותחת את הדלת המסומנת ב־12A. "פה מתחיל הריגוש האמיתי."

הדלת נפתחת בתנופה ולזלי נכנסת, חושפת מבואה מעוצבת בטוב טעם. יש בכניסה מתלה מעילים, מראה במסגרת מוזהבת, שולחן ועליו מנורה, אגרטל וקערה קטנה למפתחות. מבטי נודד מהמבואה לדירה עצמה ולחלון הגדול שניצב בדיוק מול הדלת. מבעד לחלון נגלה הנוף המהמם ביותר שראיתי מעודי. סנטרל פארק בשלהי הסתיו.

השמש הענברית שולחת את קרניה ומלטפת עלים כתומים־מוזהבים. כל זה מגובה של ארבעים וחמישה מטרים, ממש מעוף הציפור.

החלון מתנשא מהרצפה לתקרה בסלון רשמי למראה שבקצה המסדרון המוביל מהכניסה. אני חוצה את המבואה ברגליים כושלות מעט בשל פחד הגבהים שתקף אותי ועושה את דרכי לחלון. אני עוצרת כשאפי סנטימטרים ספורים מהזגוגית. מול עיניי אני רואה את האגם ואת הקימור האלגנטי של גשר בּוֹ. מעבר להם, במרחק, אני מצליחה להבחין באולם הקשתות הפתוח 'בת'סדה'. מצד ימין מדשאת שיפּ שבמרחביה זרועים אנשים המתענגים על השמש הסתווית. טירת בלוודיר נראית משמאל ומאחוריה הבניין האפור והממלכתי של מוזיאון 'מטרופוליטן'.

אני שותה בעיניי את הנוף, חסרת נשימה. דמיינתי בעבר את החיזיון הזה, בזמן שהקריאו לי את 'ליבה של חולמת'. זה בדיוק הנוף שניבט מדירתה של ג'ני, גיבורת הספר. המדשאה בדרום, הטירה בצפון, הגשר בדיוק ביניהם, בלב כל חלומותיה הפרועים ביותר.

לרגע קצר זו המציאות שלי. חרף כל מה שעבר עליי. אולי אפילו בגלל כל זה. אני פה ומרגישה כאילו הגורל איכשהו התערב, גם אם שוב מציפה אותי המחשבה שאני לא שייכת לפה. "אני מצטערת," אני אומרת ומתרחקת מהחלון, "אני חושבת שנפלה פה טעות איומה."

לי וללזלי אוולין יכול היה להיות קצר בתקשורת מסיבות רבות. אולי נפלה טעות במודעה שפורסמה ב'קרייגסליסט', שאולי צלצלתי בטעות למספר הטלפון הלא נכון. כשלזלי השיבה, השיחה הייתה כה קצרה עד כי לא מן הנמנע שחל בלבול כלשהו. חשבתי שהיא מחפשת מישהי שתשמור על הדירה, והיא ככל הנראה חשבה שאני מחפשת לשכור דירה. כעת הנה אנחנו, לזלי מביטה בי בראש מוטה ובמבט מבולבל ואני הלומת יראת כבוד מהנוף אשר, אם נודה על האמת, מישהי כמוני מעולם לא הייתה אמורה לשזוף בו את עיניה.

"הדירה לא מוצאת חן בעינייך?" שואלת לזלי.

"אני מתה עליה." אני מרשה לעצמי מבט חטוף נוסף בנוף, לא יכולה לעצור בעצמי. "אבל אני לא מחפשת דירה. כלומר, אני כן, אבל גם אם אחסוך כל פרוטה שארוויח עד שאהיה בת מאה, לא אוכל להרשות לעצמי לגור במקום כזה."

"הדירה לא מוצעת להשכרה," אומרת לזלי, "אני רק זקוקה למישהו שיגור בה בשלושת החודשים הקרובים."

"אין מצב שמישהו מוכן לשלם לי כדי לגור פה. אפילו לא לשלושה חודשים."

"את טועה. זה בדיוק מה שאנחנו רוצים."

לזלי מחווה אל עבר הספה שבמרכז החדר. היא מרופדת בקטיפה בצבע ארגמן ונראית יקרה יותר מהמכונית הראשונה שלי. אני מתיישבת בזהירות, חוששת שתנועה אחת לא זהירה תהרוס את הרהיט. לזלי מתיישבת בכורסה תואמת הניצבת מול הספה. בינינו ניצב שולחן קפה מעץ מהגוני ועליו יש עציץ סחלב, שעלי הכותרת שלו לבנים וצחים.

כעת, משהנוף כבר לא מסיט את תשומת ליבי, אני יכולה לראות את הסלון כולו, המעוצב בצבעי אדום ועץ. הוא נוח למראה אם כי מעט חנוק. בפינה מתקתק שעון אורלוגין. על החלונות יש וילונות קטיפה ותריסי עץ. טלסקופ עשוי פליז ניצב על מעמד מעץ ומכוון לא לשמיים, כי אם לסנטרל פארק.

הטפט שעל הקיר בעל דוגמה פרחונית אדומה של עלי כותרת רחבים ומסוגננים הפרושים לרווחה כמו מניפות העולות זו על גבי זו בשילובים מורכבים. בין התקרה לקירות עובר תיחום בעל דוגמה תואמת, פינותיו הן סלסולים עשירים.

"העניין הוא כזה," אומרת לזלי, "יש חוק נוסף ב'ברת'ולומיו': אף דירה לא יכולה לעמוד ריקה למשך יותר מחודש ימים. זה חוק ישן ויש שיאמרו שהוא מוזר, אבל אלו מאיתנו המתגוררים פה מסכימים שבניין מלא הוא בניין שמח. חלק מהבניינים בסביבה חצי ריקים רוב הזמן. יכול להיות שהדירות בבעלותם של אנשים, אבל הם ממעטים לשהות בהן וזה ניכר לעין. כשנכנסים לבניינים האלה מרגישים כמו בתוך מוזיאון או גרוע מזה, בכנסייה. ובנוסף צריך לחשוב על אבטחה. אם מסתובבת שמועה שדירה ב'ברת'ולומיו' עומדת להיות ריקה לכמה חודשים, אי אפשר לדעת מתי ינסו לפרוץ אליה."

לכן פורסמה המודעה הפשוטה הזאת, שהייתה קבורה בין מודעות הדרושים האחרות. תהיתי למה הייתה כה מעורפלת. "אז אתם מחפשים שומר או שומרת?"

"אנחנו מחפשים דייר," מדגישה לזלי, "מישהו נוסף, שיכניס קצת חיים לבניין. קחי לדוגמה את הדירה הזאת. בעליה מתה לאחרונה. היא הייתה אלמנה ולא היו לה ילדים, רק כמה אחיינים תאבי בצע שגרים בלונדון וכרגע נלחמים זה בזה על חזקה בדירה. עד שהעניין יוחלט, הדירה תעמוד ריקה. בקומה זו יש שתי דירות בלבד, אז תחשבי כמה ריק יהיה פה."

"אז למה שהאחיינים לא יכניסו לפה דייר משנה?"

"אסור, מאותה הסיבה שהזכרתי קודם. אין מה שימנע מכל אחד להיות דייר משנה, ואז רק אלוהים יודע מה יקרה עם המקום."

הנהנתי, לפתע מבינה הכול. "אם את משלמת למישהו להתגורר פה, את מבטיחה שהוא לא יגרום נזק בדירה."

"בדיוק. תחשבי על כך בתור פוליסת ביטוח, כזאת שמעניקה תשלום נאה, עליי להוסיף. במקרה של דירה 12A, המשפחה של הדיירת המנוחה מציעה ארבעת אלפים דולר לחודש."

ידיי, שעד כה נחו בשלווה בחיקי, צונחות לצידי גופי. ארבעת אלפים דולר לחודש כדי להתגורר פה. אני מסוחררת עד כדי כך שאני מרגישה שספת הארגמן צונחת תחתיי ומותירה אותי מרחפת באוויר. אני מנסה לארגן את מחשבותיי, נאבקת לעשות את החישוב הפשוט. מדובר בשנים־עשר אלף דולר עבור שלושה חודשים. די והותר לסדר אותי עד שאתארגן על חיי.

"אני מניחה שאת מעוניינת," אומרת לזלי.

מדי פעם החיים מעניקים לך הזדמנות להתחיל מחדש, וכשזה קורה את חייבת לקחת את ההזדמנות הזאת בשתי ידיים. ג'יין אמרה לי את זה פעם, בימי הקריאה המשותפים שלנו על המיטה, כשהייתי צעירה מכדי להבין על מה היא מדברת. כעת אני מבינה. "אני מעוניינת."

לזלי מחייכת ושיניה בוהקות מאחורי שפתיה המשוכות בשפתון בגוון האפרסק. "אז בואי נתקדם עם הריאיון, בסדר?"