אל תשאלי אותי לעולם

הבית
 

לפני שנים, לאחר שמכרנו את מעוננו בטורינו, התחלנו לחפש בית ברומא והחיפוש נמשך זמן רב.

זה שנים רציתי בית עם גינה. כילדה בטורינו חייתי בבית עם גינה: דמיינתי בית דומה וחשקתי בו. לא הייתי מסתפקת בגינה קטנה; רציתי עצים, מזרקת אבן, שיחים ושבילים — רציתי את כל מה שהיה בגן ילדותי. בקריאת המודעות במֶסַגֶ'רוֹ,¹ בימי חמישי ובימי ראשון, הייתי מתעכבת על אלו שהציעו "וילה עם גינה גדולה, אלפיים מטרים רבועים, עצים גבוהי צמרות", אך כשהתקשרתי למספר המופיע במודעה גיליתי שה"וילה" עולה שלושים מיליון לירטות. לא היו לנו שלושים מיליון, אולם לפעמים, הקול שענה לטלפון היה אומר "שלושים מיליון, וזה פתוח למשא ומתן". והמילים הללו, "פתוח למשא ומתן", הניאו אותי מוויתור מוחלט על אותם אלפיים מטרים רבועים של גינה, שדמיינתי כמופלאים, אף על פי שלא העזתי ללכת לראותם. ה"פתוח למשא ומתן" נראה לי משטח חלקלק, שאפשר לגלוש עליו עד לסכום העומד לרשותנו, הנמוך בהרבה משלושים מיליון.

מדי יום חמישי ומדי יום ראשון הקפדתי לסרוק את המודעות במסג'רו. דילגתי על אלו שהתחילו ב־"Aaaaa":² משום מה לא נתתי אמון בכל אותם a. זה לא נבע מחשדנות כלפי סוכנויות תיווך. אדרבה: הייתי מוכנה להשתמש בשירותיהן (ובאמת ביקרתי בכמה מהן). אבל על ה־"aaa" הייתי מדלגת. מאחר שרציתי גינה, כלומר בית בקומת הקרקע, דילגתי גם על מודעות שהתחילו במילים "קומת גג", "פנטהאוז", "עם נוף פנורמי". התנפלתי על אלו שנפתחו במילים "וילה קטנה", "וילה זעירה", "וילה", "וילה בשכונת יוקרה מתאימה לדיפלומטים גימורים יוצאי דופן גינה עצומה"; "וילה יוקרתית, גרנדיוזית, מתאימה לאישים חשובים, שחקנים, בעלי מקצועות חופשיים, תעשיינים. הסקה מרכזית. פארק מיוער". לאחר שהלכתי לראות שתיים או שלוש "וילות זעירות" וגיליתי שהן עלובות למדי ושגינתן אינה אלא מדרכת אבן צרה, מגודרת בשיחים, פסלתי בהדרגה את "הווילות הזעירות" והדגשתי בעט את "הווילות": "וילה עם עשרה חדרים סלון רחב פאטיו קרמיקות הסקה מרכזית גינה מיוערת"; "וילה שלוש קומות פארק עצום מתאימה ביותר למשרדי דיפלומטים ולקהילות דתיות במחיר חיסול". התעכבתי לרגע גם על מודעות של בתים או אדמות מחוץ לרומא, ודמיינתי שנוכל אולי להתיישב גם באזורי הכפר. "אזור פרוֹזינוֹנֶה במחיר חיסול מחצבת אבן על כביש שאליו משקיפים מטעי זיתים עסקה מצוינת". בעלי היה מעיף מבט במודעות שהייתי מדגישה ושואל אותי לשם מה דרושה לנו וילה לקהילות דתיות, שהרי איננו קהילה דתית כלל וכלל; עוד יותר מכך הוא היה תוהה מה נוכל לעשות ב"מחצבת אבן" באזור פרוזינונה, שהרי היינו זקוקים לבית ברומא.

בהתחלה נמנע בעלי מהשתתפות בחיפוש, וכשהייתי מדגישה את המודעות בעיתון הוא התבונן בי כאילו נפלתי טרף לטירוף שקט. הוא נהג לומר שבסופו של דבר הוא מרגיש מצוין בביתנו השכור, אף כי הסכים להודות שקצת צפוף לנו שם. אולם לעתים הוא היה מודה, אם כי בחצי פה, שאולי כדאי באמת לקנות בית, כי תשלום שכר הדירה הוא בזבוז כסף. אבל חשוב לי להדגיש שבשלב הראשון, החיפוש שלי היה בודד ומעט מטורף. הייתי מקריאה לו בקול רם את המודעות במסג'רו, והוא היה מקשיב בשתיקה אירונית ומזלזלת, שריפתה את ידי ויחד עם זאת דחפה אותי יותר ויותר לעבר השיגעון. ומאחר שקניית בית ללא הסכמתו נראתה לי בלתי אפשרית, שקעתי בחלומות הזויים ובצללים, בידיעה שממילא לא יהיו לחיפוש השלכות ממשיות. הלכתי לראות כמה בתים בעקבות המודעות הללו, ובעלי ידע שאני הולכת, אבל סירב לבוא אתי. באותן הרפתקאות הרגשתי שדבק בי חוסר האמון העמוק שלו ביכולתי למצוא בית. לאחר מכן, בעלי הצטרף פתאום לחיפושי. אני סבורה שהנחישות הפתאומית הזאת נבעה מהתייעצות עם אחד מגיסיו, שטען כי תהא זו טעות איומה לקנות כעת בית, שכן בעוד כמה שנים מחירי הבתים ירדו (תחזית שבדיעבד התבררה כשגויה: הבתים ברומא מתייקרים כל הזמן). אותו גיס יעץ לנו אפוא להמתין שהמחירים ירדו. לעתים קרובות שמתי לב שבעלי מתייעץ עם הגיס הזה רק כדי לעשות את ההפך הגמור מעצתו. ואף כי בעלי לא שמע בקולו של הגיס הוא שיבח את ראיית הנולד שלו, את השיפוט והתבונה, וחש צורך להתייעץ אתו בכל עניין בעל אופי כלכלי או מעשי — עניינים שהוא עצמו הרגיש שאינו בקיא בהם. לעומת זאת, במכתבים ששלח לי מטורינו, אבי עודד אותי ללא הרף לקנות בית. השפה שאבי השתמש בה, בעיקר במכתביו, הייתה מיושנת: במקום "בית", הוא נהג לכתוב "רובע" — מילה שאחת ממשמעויותיה הארכאיות היא "דירה". כעת, בדירה השכורה והצפופה מדי, שיכנו את עוזרת הבית בחדר האוכל, דבר שנראה לאבי לא היגייני, ונתנו לאחד הילדים לישון בחדר העבודה, דבר שנראה לאבי מביש ביותר. לעומת זאת, חמותי הרתיעה אותנו מהחלפת בית, כי בדירתנו השכורה היו רצפות צהובות, שלטענתה הקרינו אור המייפה את צבע העור. היא אמרה שאם אנחנו נחושים לקנות בית עלינו לשכנע את בעל הדירה למכור לנו אותה, אף כי ניסינו להסביר לה כמה וכמה פעמים שהרעיון הזה אינו בר מימוש, שכן בעל הבית לא רצה למוכרה, ואילו אנחנו, מסיבות שונות, לא רצינו לקנותה.

החיפוש נחלק אפוא לשתי תקופות: בהתחלה חיפשתי לבדי, בהתלהבות אבל גם בביישנות ובחוסר אמון, מפני שחוסר האמון והחשדנות של בעלי דבקו בי ומפני שתמיד יש לי צורך, ביוזמות בעלות אופי מעשי, שתלווה אותי הסכמה של אדם אחר. לאחר מכן החלה התקופה השנייה, שבה הצטרף בעלי לחיפוש. כשהתחלנו לחפש ביחד גיליתי שהבית שהוא רוצה אינו דומה כלל לבית שאני רוצה. גיליתי שגם הוא, כמוני, רוצה בית הדומה לבית ילדותו. אך מאחר שלכל אחד מאתנו הייתה ילדות שונה התגלעה בינינו מחלוקת שלא היה אפשר ליישב. כפי שציינתי, אני רציתי בית עם גינה, כלומר בקומת הקרקע; בית שיהיה אולי קצת חשוך, אך מוקף ירק, קיסוס, עצים. הוא, שבילה חלק מילדותו ברחוב דה סֶרְפֶּנְטִי³ וחלק בשכונת פְּרָאטִי,⁴ נמשך לבתים הממוקמים באחד משני האזורים הללו. עצים וירק לא עניינו אותו. מן החלונות הוא רצה לראות גגות, חומות עתיקות, מתקלפות, נגוסות בשִני הזמן, מצעים מטולאים מתנפנפים בין סמטאות לחות, אריחים טחובים, מרזבים חלודים, ארובות, מגדלי פעמונים. התחלנו לריב, מפני שהוא פסל את כל הבתים שמצאו חן בעיני: הוא חשב שהם יקרים מדי או מצא בהם פגמים. כעת גם הוא בדק מודעות בעיתון, אך סימן בעיפרון רק את הבתים שבמרכז רומא. הוא בא אתי לראות את הבתים שעניינו אותי, אך עוד בטרם נעלה במדרגות לבשו פניו ארשת כה זועפת ושתיקתו הייתה כה כעוסה ומזלזלת, עד שהרגשתי כי אין ביכולתי לגרום לו להסתכל סביבו בעיניים אנושיות ולהחליף כמה מילות נימוס עם השוער או עם בעל הבית, שנכנסו לפנינו ופתחו את התריסים. אמרתי לו אז שאני מתעבת את היחס שלו לאותם שוערים או בעלי בתים מסכנים, שסלידתו מבתיהם לא הייתה באשמתם. לאחר שאמרתי זאת הוא החל להפגין כלפי השוערים ובעלי הבתים גינוני טקס מופרזים, שגבלו בהתרפסות. הוא הביע התעניינות עמוקה בדירה, הציץ לתוך ארונות הקיר ואפילו ציין אילו שיפוצים כדאי יהיה לעשות. בפעמים הראשונות נפלתי בפח, השליתי את עצמי שאולי הבית שאנו מבקרים בו מוצא קצת חן בעיניו. אך כעבור זמן קצר הבנתי שהוא נוהג כלפי באירוניה, וקניית בית כזה אינה עולה כלל על דעתו.

אני זוכרת בדיוק רב את העליבות של בתים מסוימים שעניינו אותי: בתים במוֹנטֶוֶרְדֶה וֶקְיוֹ,⁵ מצהיבים, מתפוררים, במצב של הזנחה עמוקה, עם גינות מלאות לחות, פרוזדורים ארוכים וחשוכים, מנורות מברזל יצוק המפיצות אור עמום, חדרי הסבה שזגוגיותיהם צבעוניות ויושבות בהם קשישות עם מחממי ידיים ורגליים, מטבחים שנודף מהם ריח של כיור מצחין. אני זוכרת היטב גם את העגמומיות של בתים מסוימים שעניינו אותו: תהלוכות של חדרים ענקיים כאסמים, ובהם מרצפות לבנות וקירות מסוידים לבן, מרפסות צרות הפונות לחצרות עמוקות ולחות כמו באר, טרסות שנרקבות בהן ערימות סמרטוטים. אהבנו אפוא שני סוגי בתים שונים לחלוטין, אך היו גם סוגי בתים ששנינו תיעבנו. חשנו תיעוב זהה כלפי בתים בשכונת פָּארְיוֹלי⁶ — בתים כמעט חדשים, מפוארים וקרים, הפונים לרחובות חסרי חנויות ומלאים בלהקות של אומְנות ברעלות תכולות עם עגלות ילדים קלות ושחורות כמו חרקים. שנינו תיעבנו גם את הבתים של שכונת וֶסְקוֹביוֹ, הדחוסים בסבך של כיכרות ורחובות מלאים מכולות ומעדניות, שווקים מקורים ורכבות חשמליות. הלכנו לראות גם בתים מסוג זה, אף שתיעבנו אותם. הלכנו לראותם מפני שכבר נכנס בנו שד החיפוש; הלכנו לראותם כדי לשנוא אותם יותר, כדי לדמיין באימה, לרגע, את גלותנו בשכונת פאריולי, כדגי זהב בתוך גיגית, או ניצבים באותן מרפסות קטנטנות, הנראות כמו סלי פרחים. כאשר חזרנו עייפים לביתנו השכור, עם המרצפות הצהובות, שאלנו את עצמנו אם באמת חשוב לנו להחליף בית. בסופו של דבר לא היה אכפת לנו כל כך. גם שם, בסופו של דבר, הרגשנו טוב למדי. בבית ההוא הכרתי כל כתם וכל סדק בקירות, וכן את ההילות הכהות שנוצרו מעל הרדיאטורים. הכרתי את השאון של לוחות הברזל הנזרקים ליד שער הבניין, שהרי לבעל הבית שלנו היה מוסך ממש ליד השער. כשהלכנו לשלם שכר דירה הוא היה מקבל את פנינו בין הבזקי מבער וזמזום מנועים. בכל פעם ששילמנו לו נראה בעל הבית שלנו מופתע, כאילו שכח שהשכיר לנו את הדירה; נדמה היה שהוא מזהה אותנו אך בקושי, אם כי תמיד היה מנומס מאוד: הוא נראה מרוכז כליל בענייני המוסך ובהגעתם של לוחות הברזל, שנפלו על המדרכה בשאון עמום. חפרתי לעצמי, בבית ההוא, מאורה משלי. בשעות עצובות הייתי מסתתרת במאורה זו ככלב חולה, שותה את דמעותי, מלקקת את פצעי. הרגשתי בה כבתוך גרב ישן. למה להחליף בית? כל בית אחר יהיה אויבי ואחיה בו בסלידה. הייתי רואה מולי בזה אחר זה, כמו בסיוט, את כל הבתים שביקרנו בהם ושקלנו לרגע לקנות. כולם עוררו בי תחושת דחייה. שקלנו לקנות אותם, אבל ברגע שהחלטנו לוותר עליהם הרגשנו הקלה עצומה, כמי שניצל בנס מסכנת מוות.

אך שמא כל בית, כל בית, במשך הזמן, יכול להפוך למאורה? לקבל אותי בצִלו, להיות מזמין, חמים ומרגיע?

או שמא לא רציתי לחיות בשום בית, שום בית, מפני שלמעשה שנאתי את עצמי ולא את הבתים? ושמא כל הבתים, כל הבתים, היו ראויים, אילו התגורר בהם מישהו אחר ולא אני?

לאחר מכן פרסמנו מודעה משלנו במסג'רו. ניסוח המודעה היה כרוך בריב ארוך. בסופו של דבר היא נשמעה כך: "מעוניינים לקנות דירה בפראטי או במונטוורדה וקיו, חמישה חדרים, קומת קרקע, מפלס מוגבה עם טרָסָה⁷ או גינה". על המילה "טרסה" התעקש בעלי, כי הוא אהב טרסות ושנא גינות, כפי שגיליתי אט אט. לדבריו, המרפסות שמעל לגינות משירות עליהן אבק וזבל. כך התנפץ חלומי על גינה: ענן של זבל נפל על "העצים גבוהי הצמרות" ועל השבילים המוצלים שציירתי בדמיוני. כמה אנשים ענו למודעה שלנו, אבל הבתים שהציעו לא היו לא בפראטי ולא במונטוורדה וקיו, ולא הייתה להם לא טרסה ולא גינה. אף על פי כן הלכנו לראות אותם. הטלפון המשיך לצלצל וקיבלנו הצעות חדשות גם כעבור עשרה ימים. ערב אחד, בשעה עשר, הטלפון צלצל שוב: עניתי ושמעתי קול גברי לא מוכר, נמרץ, עליז וחגיגי, שאמר: "פְּרוֹנְטוֹ!⁸ מדבר האדון פיאבה! יש לי דירה יפהפייה בפיאצה בַּלְדוּאִינָה! היא יפהפייה! יש אינטרקום! בחדר האמבטיה המרכזי יש עמוד בהט שחור, עם פסיפס של דגים ירוקים! מתי תרצו לבוא לראות אותה? תתקשרי אלי, אם אני לא נמצא עונה אשתי! יש אינטרקום! אם תגורו כאן, ובעלך יחזור הביתה במכונית לארוחת צהריים, הוא יוכל להודיע לך מהקבלה למטה לשים את הספגטי בסיר! יש גם חניה מקורה! מתי תבואו? אני ואשתי נשמח להכיר אתכם, נוכל לשתות תה ביחד, ואני אסיע אותך לדירה באוטו שלי, יש לי ספיידר! אשתי לא נוהגת, אני נוהג כבר שבע־עשרה שנה, את הדירה בניתי בשביל בתי, אבל היא עברה לגור בברזיל, בסאו פאולו, חתני הוא ברזילאי, סוחר טקסטיל, הם הכירו בפְרֶגֶ'נֶה.⁹ יש לי גם וילה בפרג'נה, בונבוניירה, אבל אותה אני לא מוכר, מה פתאום, אני ואשתי נוסעים לשם כל סוף שבוע, יש לי ספיידר!"

אף על פי שהתגוררנו ברומא זה שנים רבות לא ידעתי איפה נמצאת פיאצה בלדואינה. שאלתי את בעלי והוא אמר לי שזה אזור שהוא מתעב.

היו שלושה או ארבעה בתים שכמעט קנינו. בדרך כלל, רצוננו לקנות בית מסוים נמשך שבועיים. בשבועיים הללו היינו הולכים לראות את הדירה שוב ושוב, בכל שעות היום; היינו מתיידדים עם השוער, נותנים לו דמי שתייה; היינו מביאים לשם את ילדינו, לאחר מכן את חמותי ולבסוף את הגיס ההוא, שבעלי ייחס לו תבונה רבה. היינו צריכים להתחנן לילדינו לבוא: הם נהגו להכריז שלא אכפת להם מהבתים הללו והם בספק אם בכלל נקנה בית; נראינו להם הססנים מדי. חמותי הייתה שמה לב בעיקר לרצפות. לדוגמה, אם הייתה איזו מרצפת מתנדנדת היא הסיקה מכך שמצב הבית בכללותו גרוע. ואילו הגיס היה עומד בדרך כלל בכניסה לדירה ומתבונן בקירות, גבוה וחמור סבר, אחת מכפות ידיו מושחלת תחת מעילו והוא מתופף בקצב על חזהו, מתנדנד על עקביו. דעתו הייתה תמיד שלילית, לגבי כל הבתים, ובעיקר לגבי עצם רעיון הקנייה. בכל אופן, הוא הצליח למצוא בכל בית פגמים שונים, מדאיגים: המודיעים שלו סיפרו לו שהחברה אינה רצינית, או שבדיוק ממול עתיד להיבנות גורד שחקים שיחסום את הנוף, או שהאזור כולו ישוטח, בעלי הבתים ינושלו ויוכרחו לעבור למקום אחר. יתר על כן: כל הבתים נראו לו חשוכים, לחים, בנויים שלא כהלכה או מסריחים. הוא היה טוען שהבתים היחידים שעלינו להביא בחשבון הם אלה שנבנו לפני עשרים שנה בדיוק, לא לפני כן ולא אחרי כן. ואלה היו בדיוק הבתים שלא מצאו חן בעינינו.

הבית הראשון ששקלנו ברצינות לקנות נמצא ליד שדרות טְרַסְטֶוורה. לאחר מכן, כשנזכרנו בו, כינינו אותו "מונטֶה קוֹמְפַּאטְרִי", מפני ששכן על מין גבעה ובעלי טען שאפשר לנשום שם אוויר צח מאוד. "את מבינה", הוא היה אומר, "יש שם אוויר כמו במונטה קומפאטרי".¹⁰ "מונטה קומפאטרי" היה בית חדש, שעדיין לא אוכלס. הוא עמד על פי תהום, מעל ערוץ פראי שירד עד לשדרות, בנקודה שהשדרות התרחבו לכדי שטח פתוח, ששכן בו לונה פארק. בשנים שחלפו מאז נעלמו הערוץ הפראי והלונה פארק גם יחד. כיום אין שם אלא בתים, וכאשר אני חולפת בקרבת מקום אינני מסוגלת כלל לזהות את הבית שרצינו אז לקנות, גבוה וצר כמגדל מעל התהום. היו לו טרסה וסלון גדול, חלונות רחבים שפנו אל התהום הירוקה והפראית. הלכנו לשם פעמים רבות בשעת שקיעה, הואיל ובשעה זו נשקף מן החלונות נוף קודר ורב הוד של העיר המעלה אדים במרחק, בין ענני האש. הבית היה בבעלות חברה, שמספר הטלפון שלה נכתב על שלט ממוסמר למוט, באמצע התהום הירוקה. אבל המספר ההוא היה תמיד תפוס, או שלא היה מענה. השוער אמר לנו להמשיך לנסות, ועשינו זאת שוב ושוב, אך לשווא. השוער היה אדם חביב ומנומס מאוד, ועשה רושם שהוא רוצה מאוד שדווקא אנחנו נקנה את הבית. יום אחד הלכנו לשם, נחושים לבצע את הרכישה. השעה הייתה שלוש אחר הצהריים. היה זה יום קיצי, השמש קפחה על הטרסה ומרצפותיה להטו. מהתהום עלה ריח נורא של אשפה. אכן, ערימת אשפה, שאליה לא התייחסנו עד כה, התבשלה בשמש בין הצמחים, מטרים ספורים מעל הלונה פארק. הלונה פארק היה אילם ושומם, ונחו בו גלגלי ענק שאינם נעים ואוהלים מפורקים. מרחוק התבשלה העיר כנגד שמים תכולים ומסנוורים. אמרתי לעצמי שהנוף הזה אמנם מופלא, אך מעורר מחשבות אובדניות.

ברחנו אפוא מהבית ההוא. בעלי אף טען שהוא הבחין בכיעורן הנורא של המדרגות: הן היו קוקֶטיות ומצויצות, ובכניסה היה עכביש גדול, שחור וזהוב, ליד הביתן של השוער החביב. בעלי אמר שאינו מסוגל לראות את העכביש השחור הזה בכל יום.

לאחר מכן נשבינו בקסמיהם של שני בתים זהים, תאומים, זה צמוד לזה, שעמדו למכירה ביחד. הם שכנו באזור של פיאצה קוּאַדְרָטָה,¹¹ שבעלי תיעב. אני דווקא אהבתי את הסביבה של פיאצה קואדרטה, כי גרתי בה לפני שנים רבות, לפני שהכרתי את בעלי, לפני שאף ידעתי על קיומו. הגרמנים כבשו את רומא, ואני הסתתרתי במנזר של נזירות באזור ההוא. כעת עלה בדעתי שאני אוהבת את המקומות בעיר שבהם — בנקודה זו או אחרת של חיי — הכיתי שורש, סבלתי, חשבתי מחשבות אובדניות; הרחובות שבהם הלכתי בלי לדעת לאן אני הולכת.

לאחד משני הבתים התאומים בסביבת פיאצה קואדרטה הייתה גינה. אך בעיני בעלי, היתרונות העיקריים של אותו בית היו המדרגות הפנימיות, שהובילו למרתף ובו מטבח רחב ידיים וחדר אוכל ארוך וצר. בדרך כלל, כאשר בית כלשהו מצא חן בעינינו, ולוּ במקצת, התמקדנו באותם דברים וחדרים שמצאו חן בעינינו, בניסיון להתעלם מכל השאר. בעלי עלה וירד אפוא שוב ושוב במדרגות הללו, שהיו עשויות עץ מהגוני מבריק וניחנו ב"סגנון אנגלי", לדבריו. הוא עלה וירד, ליטף את המעקה כאילו היה גב סוס. התבוננו בהתלהבות במטבח, שקירותיו צופו באריחי קרמיקה ועליהם פרחים בצבע תכלת. מרוב התלהבות מן המדרגות והמטבח היינו מוכנים להתעלם מהעובדה שחסר לנו חדר — נציב מחיצה, נבנה חדרון בפרוזדור. בעלי שכח הן את סלידתו מן האזור והן את הדברים שאמר תמיד בגנות הגינות, הסופגות אשפה ואבק מכל המרפסות שמעליהן. בגינה היה פסל קטן, מכוסה קיסוס, וסוכה עם ספסלי אבן. חשבנו שנוכל לבנות באמצע הגינה ביתן ולשכן בו את אחד מילדינו, כפתרון לבעיית המחסור בחדרים. לבית הצמוד לא הייתה גינה של ממש, אלא רק פרוזדור צר של ירק. בבית הזה מצא חן בעינינו במיוחד חדר בעל חלון מקושת, שפנה אל הגינה של הבית השני. בחדר היו רהיטים לבנים ומוזהבים, שנראו לנו יפים מאוד, אך מובן שבעל הבית היה לוקח אותם אתו. השתהינו זמן מה בחדר ההוא, כי הוא מצא חן בעינינו וניסינו להבין אם ימצא חן בעינינו גם ללא ריהוט, או עם הרהיטים הדהויים והנדושים שלנו. לבסוף ניסינו להבין אם אנחנו מעדיפים להתבונן בגינה מגובה החלון הנאה, או דווקא להתבונן בחלון מתוך הסוכה. אמרתי שהיה זה נפלא אילו יכולנו לקנות את שני הבתים. אך בעלי הדגיש שאין לנו הסכום הדרוש אפילו לאחד מהם. הוא טען שאני מגלומנית ומשוגעת. רבנו קשות בגלל שני הבתים האלה. לאף אחד מאתנו לא הייתה העדפה ברורה לבית מסוים מבין השניים. אדרבה: לשנינו היו ספקות לגביהם והאשמנו זה את זה בחוסר יכולת להחליט. נוסף לכך, בעלי התחיל לומר שוב שאת האזור של פיאצה קואדרטה הוא מתעב עוד מילדותו המוקדמת. כששאלנו את ילדינו, הם טענו שגם הם מתעבים את האזור הזה, אך רעיון הלינה בביתן שבגינה מצא חן בעיניהם. הביתן עוד לא היה קיים, אבל הם כבר התווכחו עליו, מפני שכל אחד מהם רצה אותו לעצמו. באשר לחמותי, היא באה אתנו יום אחד כדי לראות את הבית עם הגינה, אבל הגענו בבוקר שבו הוסרו המרצפות והונחו מחדש בזפת. לפי אופן מריחת הזפת הבינה חמותי שהמרצפות לא יהיו מסודרות לעולם, והן יגרמו לנו אינסוף בעיות וטרדות. היא הניאה אותנו מלקנות את הבית הזה וממילא גם את הבית השני, שלא ניתן היה לבקר בו באותו יום; אבל גם שם, לדברי חמותי, המרצפות לוקות בוודאי באותו פגם.

אחרי תקופה שבה שנאתי את כל הבתים ברומא עברה עלי תקופה אחרת, הפוכה, שבה אהבתי את כולם, עד כדי כך שנראה לי בלתי אפשרי לבחור ביניהם. כשהתברר שלא נקנה לא את הבית עם החלון המקושת ולא את הבית עם הסוכה, התחלתי שוב לשנוא את כל בתי העיר. כל אותו זמן המשכתי לקבל מכתבים מאבי, שהתחילו תמיד במשפט: "ברצוני לומר לך שקניית רובע תהיה החלטה נבונה" (כזכור, אחת ממשמעויותיה הארכאיות של המילה "רובע" היא "דירה"). ומפעם לפעם הטלפון היה מצלצל והיינו שומעים את הקול המוכר, הנמרץ והעליז:

"פרונטו! מדבר האדון פיאבה! עדיין לא באתם לראות את הדירה שלי בפיאצה בלדואינה! היא יפהפייה! אדני החלונות עשויים אוניקס שחור, הרצפות של הסלון עשויות שיש, יש אינטרקום! אני יכול לתת לכם גם עציצים לשים בסלון, לאשתי יש אזליאה אדומה, שהיא ממש חגיגה לעיניים! אשתי אוהבת מאוד צמחים!"

לאחר מכן היה בית שעמדנו לקנות. יתרונו היחיד היה המחיר הנמוך. גם הבית הזה היה קרוב לשדרות טרסטוורה, ברחוב תלול, שאם ממשיכים לעלות בו כעשרים דקות, מגיעים לג'אנִיקוֹלוֹ.¹² "ברור לך שבדקות ספורות אפשר להגיע לג'אניקולו?" שאל בעלי, בין שאר השבחים שחלק לבית. אלא שמהחלונות לא היה אפשר לראות את הג'אניקולו. לא היה אפשר לראות כלום מהחלונות, לא כלום, חוץ מגג פח, קיר אטום וצהבהב, בתים אחרים — לא גבוהים ולא נמוכים — והרחוב. הרחוב היה שקט ובדרך כלל נטוש. לבית היו שתי קומות — הייתה זו וילה זעירה. היא הייתה ממוקמת בין שני בתי עסק, האחד לייצור מזרנים והשני לממכר יין. היה לה שער קטן, אפור, עם מקוש. הייתה לה טרסה עם פרגולה יבשה. הבית לא היה חדש וגם לא ישן — בית בלי אופי ובלי גיל. הכניסה, דרך השער הקטן, הייתה מרוצפת אריחים דמויי שיש, והובילה לגרם מדרגות גדול, עם מעקה כרסתני. בקומת הקרקע היו המטבח, חדר האמבטיה והמחסן, שבו הניח בעל הבית ערימה של כיסאות. בקומה הראשונה הייתה סדרת חדרים, לא גדולים ולא קטנים, ערוכים בשורה לאורך פרוזדור מרוצף אריחים דמויי שיש. כל החדרים פנו לרחוב, אותו רחוב תלול שהוביל אל הג'אניקולו, אם כי נדמה היה שאינו מוביל לשום מקום ושאין בו שום תועלת — רחוב שנראה שכוח אל ואקראי. בעלי אמר שהרחוב המוזר הזה עשוי להפוך יום אחד לציר חשוב מאוד, מרכזי, שיקשר בין הג'אניקולו לשדרות טרסטוורה; ואם נקנה את הבית, ייתכן שנמצא את עצמנו פתאום בנקודה מבוקשת מאוד בעיר, נקודה חיונית. או אז, ערכו של הבית, שנקנה בזול, ירקיע שחקים ונוכל למכור אותו ולהרוויח פי שניים ואף יותר. אך אם הרעיון הוא למכור אותו, מה הטעם לקנותו מלכתחילה, שאלתי; מהלך כזה יאלץ אותנו לחפש בית נוסף.

בעלי סבר שבדומה לרחוב, המוזר אך חביב, גם הבית חביב ומוזר למדי. מלבד הכניסה, שהייתה מכוערת: האריחים דמויי השיש היו איומים. גרם המדרגות היה חביב וכך גם הטרסה ("את צריכה לדמיין פרגולה ירוקה לגמרי, במקום הפרגולה היבשה. דמייני. אין לך שום דמיון"). לא הבאנו אף אחד לראות את הבית הזה, לא דיברנו עליו עם נפש חיה. אולי קצת התביישנו בו.

יום אחד, בשעה שהסתובבנו בעיר, ראינו שלט מכירה תלוי על שער. נכנסנו. וכך נמצא לנו בית.

הייתה זו דירה במרכז העיר. היא מצאה חן בעיני בעלי בזכות המיקום המרכזי, בזכות היותה בקומה האחרונה ובזכות הנוף שנשקף מן החלונות: גגות העיר. היא מצאה חן בעיניו גם מפני שהייתה ישנה, גדולה ומאסיבית, ומפני שהיו בה תקרות ישנות עם קורות עץ עבות. כמו כן, הקירות של כמה מהחדרים היו מצופים באבן טרוורטין.¹³ הייתה זו הפעם ראשונה ששמעתי על אבן הטרוורטין. מדוע מצאה הדירה חן גם בעיני? איני יודעת. היא הייתה בקומה האחרונה, ולא בקומת הקרקע, כפי שרציתי. לא הייתה לה גינה ולא נשקף מחלונותיה עץ אחד לרפואה. אבן בין אבנים, סגורה בין ארובות ומגדלי פעמונים. אולי היא מצאה חן בעיני מפני שהייתה במרחק צעדים אחדים ממשרד שבו עבדתי לפני שנים רבות, לפני שהכרתי את בעלי. היה זה מיד לאחר שהאמריקאים הגיעו לרומא והגרמנים הסתלקו. הייתי הולכת למשרד מדי יום ביומו. מתוך אמונה טפלה הייתי מניחה את כף רגלי, בכל יום, בבור במדרכה, שהייתה לו צורה של כף רגל. הבור הזה היה בכניסה לשער קטן. הייתי פותחת את השער ועולה בגרם מדרגות. המשרד היה בקומה הראשונה ופנה לחצר ישנה ובה מזרקה. המזרקה, השער הקטן, הבור במדרכה — כל אלה נמצאו כמטווחי קשת מאותה דירה שבעלי ואני ביקרנו בה בוקר אחד, ושממנה יצאנו נחושים לגור בה. כל אותם דברים מן העבר — המזרקה, החצר, השער הקטן, הבור במדרכה — היו קיימים עדיין. אך המשרד נעלם. החדרים שבהם שכן המשרד חזרו לתפקודם הקודם, מלפני המלחמה: חדרי מגורים של רוזנת זקנה. על כל פנים, מבחינתי, נקודה זו בעיר עדיין הייתה מקום ידידותי. הייתה זו נקודה שבה, בתקופה אחרת, חפרתי לעצמי מאורה. לא שהייתי מאושרת במשרד ההוא. אדרבה: הייתי שם אומללה עד מוות. אך חפרתי לעצמי שם מאורה; וזכר אותה מאורה שחפרתי לי שנים רבות קודם לכן מנע ממני כעת להרגיש זרה, הנקלעת בטעות לרחובות ולסמטאות האלה. כאשר חשבתי על הדירה ההיא לא סבלתי אפוא משום מועקה. כולם ניסו להניא אותנו מקניית הדירה. אמרו שבהתחשב ביושנה היא בוודאי מלאה בעיות, צינורות שבורים, סדקים נסתרים. אמרו שמן הסתם חודר אליה גשם. אמרו שמן הסתם יש בה מקקים ("ג'וקים", הייתה אומרת חמותי. כאשר היינו מדברים על קניית בית ישן היא הייתה שואלת מיד "אבל מה עם הג'וקים?"). בקיצור, אמרו על הדירה את כל הדברים הרעים שאפשר להעלות על הדעת. אמרו שיהיה שם קר מדי בחורף וחם מדי בקיץ. כמה מן הדברים הללו אכן קרו. מי גשמים חדרו אל תוך הדירה והיינו צריכים לתקן את הגג. מצאתי מקק אחד. ריססתי מעט חומר הדברה והוא נעלם לנצח. כעת אנו חיים בדירתנו בלי לדעת אם היא מכוערת או יפה. אנו חיים בה כבתוך מאורה. אנו חיים בה כבתוך גרב ישן. הפסקנו לגמרי לחשוב על בתים. המילים "קומת קרקע", "הסקה מרכזית", "חמישה חדרים", "שמשית ומוארת", "בתשלומים", "שארית משכנתא", נעלמו ממחשבותינו. אף על פי כן, במשך זמן רב — לאחר שכבר התחלנו להעביר את תכולת הדירה הקודמת, לחקור לעומק את הקירות והצנרת בדירה החדשה ולנהל משא ומתן מסובך עם פחחים, חשמלאים ונגרים — מפעם לפעם, עדיין היה מצלצל הטלפון בבית שעמדנו לעזוב בכל רגע ושהיה מלא ארגזי מטען, נייר וקש, ונשמע הקול המוכר, הנמרץ והחגיגי: "פרונטו! מדבר האדון פיאבה! מתי תבואו לראות את הדירה שלי בפיאצה בלדואינה? היא יפהפייה! יש אינטרקום! אם תגורו כאן, ובעלך יחזור הביתה לארוחת צהריים, הוא יוכל להודיע לך מהקבלה למטה לשים את הספגטי בסיר. הוא יחנה את האוטו בחניה המקורה, יעלה במעלית וימצא את הארוחה על השולחן! באמבטיה יש עמוד בהט שחור, עם פסיפס של דגים, וכל אדני החלונות עשויים אוניקס! פשוט תרימו טלפון, בואו לשתות תה עם אשתי, ואני אגיע ואסיע אתכם לשם מיד. יש ליד הדירה נקודת תצפית שרואים ממנה את כל רומא. נוכל לשבת שם, לנוח קצת ולשתות משהו, ואז אני אסיע אתכם ישר הביתה! יש לי ספיידר!"

רומא, אוקטובר 1965