ראש לשועלים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ראש לשועלים
הוספה למועדפים

ראש לשועלים

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אמוץ גלעדי
  • הוצאה: מאגנס
  • תאריך הוצאה: מאי 2021
  • קטגוריה: עיון, ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 397 עמ' מודפסים

אריקה בנר

פרופ' אריקה בנר נולדה בטוקיו וגדלה ביפן ובבריטניה. היא לימדה פילוסופיה פוליטית באוניברסיטת אוקספורד ובבית הספר לכלכלה של לונדון, ולימים גם באוניברסיטת ייל. מחברת ביוגרפיות וספרים על לאומיות, המדגישים את המשמעויות האקטואליות של לימודים קלאסיים. 

תקציר

אין הרבה מקרים כמו "מקיאווליזם" שבהם המשמעות הנקשרת לשמו של אדם רחוקה מן האמת ומטעה כל כך. האומר "מקיאוולי" מדבר על התגלמות ה"ריאל פוליטיק", על תועלתנות קרה ומניפולטיבית, על "מטרה המקדשת את האמצעים". רק מתי מעט מן האומרים כך אמנם קראו את הנסיך וראו כי המשפט הזה כלל אינו כתוב בו. מפני שמי שקרא את הנסיך יודע כי אין זה ברור כלל אם ההוראות לשליט הראוי הכלולות בספר נאמרות ברצינות, או שהן פארודיה על הוראות כאלה או סאטירה אכזרית על מוסד ה"נסיכות" שאינו אלא רודנות. מי שקרא אותו חש היטב באירוניה העמוקה, בתחכום המחשבה, ובקולות הרבים המשוקעים בו.


ראש לשועלים הוא ביוגרפיה סוחפת וחדשנית על אחד האינטלקטואלים המרתקים ביותר של הרנסנס האיטלקי, חכם רב תושייה ואומץ לב, פוליטיקאי ודיפלומט נמרץ שפעל בימי הרפובליקה של פירנצה, בתקופה הקצרה שבה סולקו ממנה הנסיכים הרודנים לבית מדיצ'י. תקופת חייו נמצאת בתוך שיאה הגבוה ביותר של הפריחה התרבותית האיטלקית, זו המכונה רנסנס – ימיהם של לאונרדו, בוטיצ'לי, דונטלו, מיכלאנג'לו, זו שהפכה את איטליה להגמוניית התרבות של המערב למשך מאות שנים. אבל רבים שוכחים כי סביבת היווצרן של פסגות האמנות והספרות הללו שנותרו מאז בזיכרון העולם הייתה מרחץ דמים בלתי פוסק; מלחמות וקנוניות, מעגלי כיבוש וניצול ודיכוי ופיתוח מופלג של שחיתות השליטים והאפיפיורים.


ספרה המבריק של אריקה בנר מגולל את מאבקיו האמיצים והמתוחכמים להפליא של מקיאוולי בכוחות העל הפוליטיים השועטים סביבו. איש לפניו לא הבין כמותו את רשת המניעים שמאחורי פעולות השלטון ואיש לפניו לא ניסח את תובנותיו בדיוק ובמורכבות כאלה. הוא היה ערמומי לא פחות משהיה טוב לב. כמו מיכלאנג'לו בן דורו, גם מקיאוולי מהווה חוליית חיבור חיונית בין המחשבה העתיקה, היוונית-הרומית, לבין המחשבה המודרנית והעכשווית. כל דבריו נשענים על המורשת הקלאסית, ובכל זאת הם נושמים עולם חדש ואדם חדש, העתידים להתנסח במחשבה המדינית המודרנית. אותו "הומניזם" מפעם גם באישיותו ובכתביו, אותה דאגה לאדם שאינו פריווילגי, לאזרח, לזכות הביטוי ולחירות המחשבה.  
אריאל הירשפלד

פרופ' אריקה בנר נולדה בטוקיו וגדלה ביפן ובבריטניה. היא לימדה פילוסופיה פוליטית באוניברסיטת אוקספורד ובבית הספר לכלכלה של לונדון, ולימים גם באוניברסיטת ייל. מחברת ביוגרפיות וספרים על לאומיות, המדגישים את המשמעויות האקטואליות של לימודים קלאסיים. 

על העטיפה: סנדרו בוטיצ'לי, "הערצת האמגושים", 1476 (פרט)


ראש לשועלים הוא השמיני בסדרה גשרים של הוצאת מאגנס: סדרת ספרים בעריכת פרופ' אריאל הירשפלד העוסקת בתרבות על כל פניה ונועדה לקהל שוחרי התרבות כולו.

פרק ראשון

פרק א
חשיבותה של הגינות

יום אחד, בשלהי אוקטובר 1475, הלכה ברטולומיאה מקיאוולי לכנסייה בלוויית הנערה המשרתת שלה, נֶנְצָ'ה.15 הנערה, שניצבה לשמאלה של ברטולומיאה, נראתה חיוורת, ופניה מלאים מהרגיל. היא נאבקה להזדקף לאחר כריעת הברך בתפילה.

״את חשה ברע?״ שאלה ברטולומיאה.

״אני בסדר״, ענתה ננצ'ה, ומבטה התחמק מעיני גבירתה.

בשובה הביתה מצאה ברטולומיאה את בעלה, ברנרדו, בחדר העבודה שלו. היא נואשה זה כבר מניסיונותיה לקחת אותו למיסה, חוץ מבימי ראשון של הפסחא ובכמה ימי חג נוספים, שבהם המשפחה כולה הלכה לכנסייה ביחד: בנותיהם פרימוורה ומרגריטה, התינוק הרך טוטו וניקולו בן השש. שעה שהמאמינים האזינו לדרשות והשתתפו בטקס אכילת לחם הקודש ערך ברנרדו בביתו טקסים עם רוחות קודש משלו: רוחות של מתים, עובדי אלילים; אנשים שחוכמתם לא נבעה מכריעת ברך לפני כמרים או מתפילה לקולות שמימיים שידריכו אותם, אלא מעיון בדברים שהיה להם סיכוי להבין בעצמם: דברים הקשורים לטבע ולאדם.

כעת מצאה אותו אשתו שוקד על ערימת ניירות וספרים בכריכות עור, וביניהם עשרת הכרכים הראשונים בחיבורו של טיטוס ליוויוס על ההיסטוריה של רומא. הכרכים שברשות ברנרדו לא היו מועתקים ביד, כפי שנהוג היה בספרים ישנים יותר, אלא מודפסים באחד ממכבשי הדפוס הבודדים בפירנצה. ספרים עולים ביוקר, ולברנרדו חסר תמיד כסף. אך הוא רצה מאוד עותק של כתבי ליוויוס, והציע אפוא עסקה לדפּס, ניקולס הגרמני: ברנרדו יתקין את מפתח העניינים של הספרים הללו, ובתמורה יקבל עותק. ברנרדו ניגש למשימה האדירה בנחישות האופיינית לו: שעות רצופות בילה בחדר העבודה שלו. קרוב לחמישים שנה לאחר מכן עתיד גם בנו הבכור לבלות שעות רבות בחברת ליוויוס; לעתים הסתגר באותו חדר בפירנצה, ולעתים התבודד בחדר העבודה שבבית המשפחה בכפר. זכר שקדנותו ומצוקתו של ברנרדו המריץ את ניקולו מקיאוולי לכתוב את 142 הדיונים — קטעי שיחה קצרים, דמויי מסה — על אותם עשרה ספרי היסטוריה מאת ליוויוס שאביו השיג בעמל רב. עוד לפני כן, כשסביבו רבים מן הספרים שברנרדו החזיק בספרייתו, כתב את הנסיך.16

״אני חושבת״, אמרה ברטולומיאה בשקט, כדי שהילדים לא ישמעו, ״שננצ'ה בהיריון״.

ברנרדו הקשיב בתשומת לב לעדותה של אשתו. כעורך דין מיומן, הזכאי להשתמש בתואר המקצועי ״אדון״ (Messer), היה זקוק לראיות מוצקות כדי לפעול. לבסוף אמר: ״אמרי ועשי כל מה שנדרש כדי שהנערה תודה באמת. השתמשי במתק שפתיים או באיומים, אם אין ברירה. עלינו ליישב את העניין במהרה, לפני שתפרוץ שערורייה״.

ברטולומיאה הכירה את השיטות המועדפות על בעלה. ברנרדו היה אחד המשפטנים הדגולים בדורו. יותר מכל אדם אחר בפירנצה ידע להגיע הישר ללב העניין ולפתור ריבים תוך מניעת האשמות נבזיות.17 באותו ערב דיווחה לו בפרוטרוט על חקירותיה. היא לקחה את הנערה לחדר שקט והמטירה עליה במיומנות תערובת של תחינות ואיומים, עד שננצ'ה הנסערת הודתה שהיא בהיריון ושהאב הוא ניקולו די אלסנדרו מקיאוולי, בן דודו של ברנרדו ושכנם הקרוב ביותר.

ברנרדו חש עלבון צורב. בן דודו ניקולו היה גבר בשנות העשרים המאוחרות לחייו, בעל משפחה. הבתים של שתי המשפחות ניצבו

משני צדיה של חצר צרה, שהיא חלק ממתחם המגורים של המשפחה המורחבת.

ברנרדו יעץ לאשתו להניח לנערה במשך יום־יומיים. לאחר מכן, יחד עם אחיה של ברטולומיאה, ג'ובאני נֵלִי, שאלו שוב את ננצ'ה הבוכייה כדי לבדוק אם כמה ימי חרדה גרמו לה לשנות את גרסתה. היא חזרה על אותם דברים: בן דודו של ברנרדו הוא האב.

לאחר מכן תיעד ברנרדו את התשאול, מילה במילה, בספר זיכרונותיו. היומנים של כמה מתושבי פירנצה, בני אותה תקופה, הם חומר קריאה מרתק. הם מתארים משברים פוליטיים עמוקים, ליקויי חמה או לבנה מבעיתים, לידות של כבשים בעלות שני ראשים או תינוקות מפלצתיים, מופעים שהועלו בימי חג, מתנות מוזרות ויוצאות דופן שהוענקו למנהיגי פירנצה על ידי אישים רמי מעלה מן המזרח. ברנרדו מציין בחופזה עניינים תפלים בהרבה: ברטולומיאה שילמה כך וכך פלורינים תמורת כמה מטרים של פשתן לבגדי ילדים; מכרתי שתי חביות יין מהחווה שלי לסוחר מקומי; בני ניקולו התחיל ללמוד להשתמש בחשבונייה; שאלתי את על החובות של קיקרו מכומר בכנסיית סנטה קרוצ'ה; היום החזרתי את הספר. אך היריונה של ננצ'ה היה משבר משפחתי — לא הראשון ולא האחרון — שדרש תיעוד מפורט, שמא יחול פיצוץ שיצריך בוררות חיצונית. ברנרדו רצה שהצרה תישאר במשפחה.

כדי לגרום לבן דודו להתוודות על מעשיו ולנהוג כהלכה דרושות היו שיטות מתוחכמות יותר מאלו שברנרדו ושותפיו לחקירה השתמשו בהן נגד ננצ'ה. בן הדוד ניקולו התיימר להיות איש מעש, הבקיא בהליכות עולם ויודע להשתמש באנשים אחרים להשגת מטרותיו. הואיל ואנשים מסוגו משוכנעים שכּנות היא סגולה לחלשי אופי, ברנרדו יצטרך להפיל אותו בפח באמצעות פנייה לאינטרס האישי שלו — זו הדרך היחידה. בנו הבכור עתיד להיות אשף בטיעונים מסוג זה. לדברי ניקולו מקיאוולי, עלינו להניח שרווח אישי חשוב לרוב האנשים יותר מהתנהגות נאותה. אם כן, במקום להוכיח אותם בדרשות צדקניות או בהתמרמרות מוסרית עדיף להראות להם איזו תועלת אישית הם יפיקו מקבלת אחריות על טעויותיהם או מעמידה בהתחייבויותיהם. כמה שנים לפני כתיבת הנסיך, מקיאוולי, ששימש שליח פירנצה בפרוג'ה, הטיף לשליט הדו־פרצופי של עיר זו, ג'אנפָּאוּלוֹ בַּלְיוֹנִי, על ״ערכה וחשיבותה של הגינות״. ניקולו אמר לבליוני שאם יפר את התחייבותו להילחם למען פירנצה, העולם כולו ״יאשים אותו בכפיות טובה ובבגידה, ויתייחס אליו כסוס מועד שאיש לא רוצה לרכוב עליו, מחשש שמפרקתו תישבר״.18

ברנרדו מקיאוולי נשען על אותו עיקרון כדי לרסן את קרוב משפחתו הנואף. הוא ידע שההצלחה שאליה שואף בן דודו מותנית בקשרים של משפחת אשתו, העשויים להועיל לו. אם המעידה העגבנית שלו תחולל שערורייה מכוערת, הרי זה יעלה לו ביוקר. ברנרדו חיכה אפוא כמה ימים. לאחר מכן, בערב, נתקל בבן דודו ניקולו כמו במקרה — הוא הכיר את שגרת יומו — בשעה שהלה חצה את פּונטֶה וֶקְיוֹ (הגשר הישן) בדרכו הביתה. ברנרדו רמז שעליו לדבר אתו על נושא רגיש למדי.

״הנערה המשרתת שלנו, ננצ'ה, בהיריון״, אמר, והוסיף בנימה נייטרלית: ״והיא אומרת שאתה האב״.

בן הדוד ניקולו לא העמיד פני תם. ״הו, ברנרדו!״ קרא. ״במשך חודשים רציתי לספר לך את זה, אבל לא ידעתי איך״. הוא ניסה להטיל את האשמה על חבר, שלטענתו לן פעם בביתו כשהוא ומשפחתו היו בכפר.

ברנרדו החליט לשחק את המשחק. ״אם כך״, אמר בקול שקט ומדוכדך, ״מי שלא יהיה האב, אין ספק שהוא בז לי. בהתחלה נפגעתי, אבל עכשיו אני מרגיש עלבון צורב עוד יותר, כי אתה אומר לי שזה קרה ממש ליד הבית שלי, במתחם המשותף שלנו, בין קרובי משפחה, נשים, ילדים — כמעט לנגד עיני! אבל מה לעזאזל גרם לחבר הצעיר שלך לרצות להכפיש את שמי בצורה כזאת? אני לא מסוגל להבין למה הוא, או אביו ומשפחתו, מתייחסים אלי באופן מזלזל ומעליב כל כך״.

המילים הללו חוללו את האפקט המצופה. בן הדוד נראה מוטרד מאוד מהאפשרות שאבי חברו — רופא מכובד — ייגרר לשערורייה, יחד עם שאר הגברים במשפחתו. למשפחה הזאת היו קשרים עם אישים רמי מעלה בעיר, ואם אחד מבניה יואשם על לא עוול בכפו, המשמיץ עלול לשלם על כך ביוקר.

״הייתי צריך לספר לך קודם״, הודה בן הדוד ניקולו, והוסיף בנימה עגומה: ״אבל אני חי עם אשה ושתי אחיות. תאר לעצמך, ברנרדו, איך הן היו מאמללות אותי אילו נודע להן שאחד ממכרי שכב בביתן עם בתולה רווקה!״

ברנרדו הניח לו לשקול את אפשרויותיו. לאחר כמה ימים הופיע ניקולו בבית בן דודו, ועל פניו ארשת של שביעות רצון עצמית: הוא הגה פתרון. לדבריו, אולי עדיף להימנע כליל מאזכור העניין בפני חברו, האיש שפיתה לכאורה את ננצ'ה: ״הוא כל כך טיפש — כל ניסיון להשיג ממנו משהו יהיה בזבוז זמן. אז החלטתי לטפל בעניין בעצמי״. הוא הציע לתת לברנרדו כסף בעבור הנדוניה של הנערה, כדי שאפשר יהיה למצוא לה חתן טוב.

ודאי, אין זו הודאה באשמה. אך לפחות יש בכך משום לקיחת אחריות כלכלית מלאה. שני בני הדודים חתמו כדת וכדין על הסכם בנדון. כפי שמציין ברנרדו בספר זיכרונותיו, רק עוד קרוב משפחה אחד שימש עד, ״כדי שהעניין לא יתגלה״.

 

חוזים, הסכמים לא רשמיים, חובות הדדיות והבטחות — בכתב או בעל פה — הם הבסיס לכל קיום אנושי בצוותא, והם תפסו מקום נכבד ביותר גם בחיי היומיום של ברנרדו. הוא קיבל בירושה כמה חוות קטנות מחוץ לעיר, וכן בית מרזח בכפר סנט־אנדריאה־אִין־פֶּרְקוּסִינָה, ליד סאן קָשָׁאנוֹ. את משפחתו פרנס מהחכרת הנכסים הללו ומגביית חצי מרווחיהם הצנועים: הוא היה חתום על הסכמים ארוכים ומפורטים עם החוכרים. ״היום שכרתי את שירותיהם של שני אחים לתקופה של חמש שנים, כדי שיטפלו בכרמי הזיתים, קני הסוף שעל גדות המים והגפנים״. החוכרים חויבו לשלם ארנונה, להעסיק פועלים טובים ולרכוש כבשים וחזירים, ולספק לבעל הנכס ״שני תרנגולים מסורסים בשנה, ועשר ביצים בנובמבר, בערב חג סאן ג'ובאני״. במקום להשתמש בחוזה רשמי הערוך על ידי נוטריון, ברנרדו הסתפק ברישום פרטי העסקה ביומנו וביקש מן החוכרים החדשים לחתום על ההסכם.

ברנרדו מקיאוולי מיעט מאוד לעסוק במשפטים, אך פרנסת משפחתו הייתה תלויה בשרשרת אינסופית של הסכמים מסוג זה, שנחתמו וכובדו. הבטחות הן סלע קיומו של ברנרדו ושל רוב תושבי הכפר ותושבי העיר הרגילים. עליהם לבטוח באנשים שיעמדו בדברתם, על פי רוב — אחרת, כל מכירה, קנייה או שאילה תהיה מסוכנת מדי. אפילו חברים וקרובי משפחה ערכו רשימות של חובות הדדיים, למקרה שמישהו ישכח. נוטריונים — כולל ברנרדו, לעתים נדירות — התקינו חוזים והיו עדים לחתימתם במקרים שבהם מדובר בהעברה סופית של רכוש רב, כגון צוואות. מקובל פחות היה לשכור את שירותיהם למכירות בהיקף קטן או לעסקאות לפרק זמן מוגבל, כגון החכרת חוות קטנות. נוטריונים גבו שכר טרחה, וכל מי שלא היה עשיר מאוד העדיף להימנע מהוצאה כזאת. פנייה לערכאות בוררוּת ציבוריות עלולה להיות יקרה עוד יותר ולהסב נזק רב יותר למוניטין של הנוגעים בדבר, אם מדובר בהאשמה בגניבה או בסוג אחר של התנהגות לא חוקית. לפיכך, תושבי פירנצה ושכניהם בכפר פיתחו מגוון מרשים של שיטות לא רשמיות ליישוב מחלוקות.

מהתנהלותו של ברנרדו למד בנו כיצד לשאת ולתת — מיומנות שהוא עתיד להזדקק לה בהמשך חייו — וכיצד לגרום לאנשים לעמוד בהבטחותיהם. חודש לפני תחילת לימודיו של ניקולו בן השבע בבית הספר, היומנים של אביו מתעדים סכסוך ממושך עם קצב מקומי ושמו רוֹמוֹלו צֵ'קִי. הלה סירב לשלם את מלוא הסכום בעבור תשעה טלאים שרכש באחת מחוותיו של ברנרדו.19 ברנרדו ליווה את האיכר החוכר אל האטליז של צ'קי וחילץ ממנו הבטחה לתשלום מלא. אך לאחר מכן המשיך צ'קי להתחמק ממנו, או הגיע לפגישותיהם באיחור, בלי הכסף, והשמיע תירוצים מנופחים: ״הייתי צריך ללכת לכינוס של איגוד הקצבים; אני אחד הנציגים החדשים. לכן שכחתי להוציא את הכסף מהבנק״. אולם ברנרדו מקיאוולי היה איש עיקש, שלא מוכן בשום אופן לוותר לאנשים שמשקרים, מרמים או גונבים. הוא איתר מכר, בן למשפחת סוחרים בעלת קשרים ענפים, שהתגורר ברובע של רומולו. הם התעמתו ביחד עם הקצב והזהירו אותו שאם לא יחדול ממשחקי המחבואים העלובים שלו, ייצא לו שם רע ברשת המסחר המקומית. לבסוף שילם רומולו בעל כורחו. ניקולו ירש מאביו את עקשנותו ואת סלידתו מאנשים המפרים הבטחות, חוזים וחוקים

ציבוריים. כפי שכתב לבליוני, שליט פרוג'ה, אדם שיוצא לו שם של בוגד נתון בסכנה גדולה; וכפי שכתב בדיונים, ״אי־ציות לחוק שנחקק, במיוחד מצד מחוקקו, הוא דוגמה רעה״.20

 

 

אריקה בנר

פרופ' אריקה בנר נולדה בטוקיו וגדלה ביפן ובבריטניה. היא לימדה פילוסופיה פוליטית באוניברסיטת אוקספורד ובבית הספר לכלכלה של לונדון, ולימים גם באוניברסיטת ייל. מחברת ביוגרפיות וספרים על לאומיות, המדגישים את המשמעויות האקטואליות של לימודים קלאסיים. 

עוד על הספר

  • תרגום: אמוץ גלעדי
  • הוצאה: מאגנס
  • תאריך הוצאה: מאי 2021
  • קטגוריה: עיון, ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 397 עמ' מודפסים
ראש לשועלים אריקה בנר

פרק א
חשיבותה של הגינות

יום אחד, בשלהי אוקטובר 1475, הלכה ברטולומיאה מקיאוולי לכנסייה בלוויית הנערה המשרתת שלה, נֶנְצָ'ה.15 הנערה, שניצבה לשמאלה של ברטולומיאה, נראתה חיוורת, ופניה מלאים מהרגיל. היא נאבקה להזדקף לאחר כריעת הברך בתפילה.

״את חשה ברע?״ שאלה ברטולומיאה.

״אני בסדר״, ענתה ננצ'ה, ומבטה התחמק מעיני גבירתה.

בשובה הביתה מצאה ברטולומיאה את בעלה, ברנרדו, בחדר העבודה שלו. היא נואשה זה כבר מניסיונותיה לקחת אותו למיסה, חוץ מבימי ראשון של הפסחא ובכמה ימי חג נוספים, שבהם המשפחה כולה הלכה לכנסייה ביחד: בנותיהם פרימוורה ומרגריטה, התינוק הרך טוטו וניקולו בן השש. שעה שהמאמינים האזינו לדרשות והשתתפו בטקס אכילת לחם הקודש ערך ברנרדו בביתו טקסים עם רוחות קודש משלו: רוחות של מתים, עובדי אלילים; אנשים שחוכמתם לא נבעה מכריעת ברך לפני כמרים או מתפילה לקולות שמימיים שידריכו אותם, אלא מעיון בדברים שהיה להם סיכוי להבין בעצמם: דברים הקשורים לטבע ולאדם.

כעת מצאה אותו אשתו שוקד על ערימת ניירות וספרים בכריכות עור, וביניהם עשרת הכרכים הראשונים בחיבורו של טיטוס ליוויוס על ההיסטוריה של רומא. הכרכים שברשות ברנרדו לא היו מועתקים ביד, כפי שנהוג היה בספרים ישנים יותר, אלא מודפסים באחד ממכבשי הדפוס הבודדים בפירנצה. ספרים עולים ביוקר, ולברנרדו חסר תמיד כסף. אך הוא רצה מאוד עותק של כתבי ליוויוס, והציע אפוא עסקה לדפּס, ניקולס הגרמני: ברנרדו יתקין את מפתח העניינים של הספרים הללו, ובתמורה יקבל עותק. ברנרדו ניגש למשימה האדירה בנחישות האופיינית לו: שעות רצופות בילה בחדר העבודה שלו. קרוב לחמישים שנה לאחר מכן עתיד גם בנו הבכור לבלות שעות רבות בחברת ליוויוס; לעתים הסתגר באותו חדר בפירנצה, ולעתים התבודד בחדר העבודה שבבית המשפחה בכפר. זכר שקדנותו ומצוקתו של ברנרדו המריץ את ניקולו מקיאוולי לכתוב את 142 הדיונים — קטעי שיחה קצרים, דמויי מסה — על אותם עשרה ספרי היסטוריה מאת ליוויוס שאביו השיג בעמל רב. עוד לפני כן, כשסביבו רבים מן הספרים שברנרדו החזיק בספרייתו, כתב את הנסיך.16

״אני חושבת״, אמרה ברטולומיאה בשקט, כדי שהילדים לא ישמעו, ״שננצ'ה בהיריון״.

ברנרדו הקשיב בתשומת לב לעדותה של אשתו. כעורך דין מיומן, הזכאי להשתמש בתואר המקצועי ״אדון״ (Messer), היה זקוק לראיות מוצקות כדי לפעול. לבסוף אמר: ״אמרי ועשי כל מה שנדרש כדי שהנערה תודה באמת. השתמשי במתק שפתיים או באיומים, אם אין ברירה. עלינו ליישב את העניין במהרה, לפני שתפרוץ שערורייה״.

ברטולומיאה הכירה את השיטות המועדפות על בעלה. ברנרדו היה אחד המשפטנים הדגולים בדורו. יותר מכל אדם אחר בפירנצה ידע להגיע הישר ללב העניין ולפתור ריבים תוך מניעת האשמות נבזיות.17 באותו ערב דיווחה לו בפרוטרוט על חקירותיה. היא לקחה את הנערה לחדר שקט והמטירה עליה במיומנות תערובת של תחינות ואיומים, עד שננצ'ה הנסערת הודתה שהיא בהיריון ושהאב הוא ניקולו די אלסנדרו מקיאוולי, בן דודו של ברנרדו ושכנם הקרוב ביותר.

ברנרדו חש עלבון צורב. בן דודו ניקולו היה גבר בשנות העשרים המאוחרות לחייו, בעל משפחה. הבתים של שתי המשפחות ניצבו

משני צדיה של חצר צרה, שהיא חלק ממתחם המגורים של המשפחה המורחבת.

ברנרדו יעץ לאשתו להניח לנערה במשך יום־יומיים. לאחר מכן, יחד עם אחיה של ברטולומיאה, ג'ובאני נֵלִי, שאלו שוב את ננצ'ה הבוכייה כדי לבדוק אם כמה ימי חרדה גרמו לה לשנות את גרסתה. היא חזרה על אותם דברים: בן דודו של ברנרדו הוא האב.

לאחר מכן תיעד ברנרדו את התשאול, מילה במילה, בספר זיכרונותיו. היומנים של כמה מתושבי פירנצה, בני אותה תקופה, הם חומר קריאה מרתק. הם מתארים משברים פוליטיים עמוקים, ליקויי חמה או לבנה מבעיתים, לידות של כבשים בעלות שני ראשים או תינוקות מפלצתיים, מופעים שהועלו בימי חג, מתנות מוזרות ויוצאות דופן שהוענקו למנהיגי פירנצה על ידי אישים רמי מעלה מן המזרח. ברנרדו מציין בחופזה עניינים תפלים בהרבה: ברטולומיאה שילמה כך וכך פלורינים תמורת כמה מטרים של פשתן לבגדי ילדים; מכרתי שתי חביות יין מהחווה שלי לסוחר מקומי; בני ניקולו התחיל ללמוד להשתמש בחשבונייה; שאלתי את על החובות של קיקרו מכומר בכנסיית סנטה קרוצ'ה; היום החזרתי את הספר. אך היריונה של ננצ'ה היה משבר משפחתי — לא הראשון ולא האחרון — שדרש תיעוד מפורט, שמא יחול פיצוץ שיצריך בוררות חיצונית. ברנרדו רצה שהצרה תישאר במשפחה.

כדי לגרום לבן דודו להתוודות על מעשיו ולנהוג כהלכה דרושות היו שיטות מתוחכמות יותר מאלו שברנרדו ושותפיו לחקירה השתמשו בהן נגד ננצ'ה. בן הדוד ניקולו התיימר להיות איש מעש, הבקיא בהליכות עולם ויודע להשתמש באנשים אחרים להשגת מטרותיו. הואיל ואנשים מסוגו משוכנעים שכּנות היא סגולה לחלשי אופי, ברנרדו יצטרך להפיל אותו בפח באמצעות פנייה לאינטרס האישי שלו — זו הדרך היחידה. בנו הבכור עתיד להיות אשף בטיעונים מסוג זה. לדברי ניקולו מקיאוולי, עלינו להניח שרווח אישי חשוב לרוב האנשים יותר מהתנהגות נאותה. אם כן, במקום להוכיח אותם בדרשות צדקניות או בהתמרמרות מוסרית עדיף להראות להם איזו תועלת אישית הם יפיקו מקבלת אחריות על טעויותיהם או מעמידה בהתחייבויותיהם. כמה שנים לפני כתיבת הנסיך, מקיאוולי, ששימש שליח פירנצה בפרוג'ה, הטיף לשליט הדו־פרצופי של עיר זו, ג'אנפָּאוּלוֹ בַּלְיוֹנִי, על ״ערכה וחשיבותה של הגינות״. ניקולו אמר לבליוני שאם יפר את התחייבותו להילחם למען פירנצה, העולם כולו ״יאשים אותו בכפיות טובה ובבגידה, ויתייחס אליו כסוס מועד שאיש לא רוצה לרכוב עליו, מחשש שמפרקתו תישבר״.18

ברנרדו מקיאוולי נשען על אותו עיקרון כדי לרסן את קרוב משפחתו הנואף. הוא ידע שההצלחה שאליה שואף בן דודו מותנית בקשרים של משפחת אשתו, העשויים להועיל לו. אם המעידה העגבנית שלו תחולל שערורייה מכוערת, הרי זה יעלה לו ביוקר. ברנרדו חיכה אפוא כמה ימים. לאחר מכן, בערב, נתקל בבן דודו ניקולו כמו במקרה — הוא הכיר את שגרת יומו — בשעה שהלה חצה את פּונטֶה וֶקְיוֹ (הגשר הישן) בדרכו הביתה. ברנרדו רמז שעליו לדבר אתו על נושא רגיש למדי.

״הנערה המשרתת שלנו, ננצ'ה, בהיריון״, אמר, והוסיף בנימה נייטרלית: ״והיא אומרת שאתה האב״.

בן הדוד ניקולו לא העמיד פני תם. ״הו, ברנרדו!״ קרא. ״במשך חודשים רציתי לספר לך את זה, אבל לא ידעתי איך״. הוא ניסה להטיל את האשמה על חבר, שלטענתו לן פעם בביתו כשהוא ומשפחתו היו בכפר.

ברנרדו החליט לשחק את המשחק. ״אם כך״, אמר בקול שקט ומדוכדך, ״מי שלא יהיה האב, אין ספק שהוא בז לי. בהתחלה נפגעתי, אבל עכשיו אני מרגיש עלבון צורב עוד יותר, כי אתה אומר לי שזה קרה ממש ליד הבית שלי, במתחם המשותף שלנו, בין קרובי משפחה, נשים, ילדים — כמעט לנגד עיני! אבל מה לעזאזל גרם לחבר הצעיר שלך לרצות להכפיש את שמי בצורה כזאת? אני לא מסוגל להבין למה הוא, או אביו ומשפחתו, מתייחסים אלי באופן מזלזל ומעליב כל כך״.

המילים הללו חוללו את האפקט המצופה. בן הדוד נראה מוטרד מאוד מהאפשרות שאבי חברו — רופא מכובד — ייגרר לשערורייה, יחד עם שאר הגברים במשפחתו. למשפחה הזאת היו קשרים עם אישים רמי מעלה בעיר, ואם אחד מבניה יואשם על לא עוול בכפו, המשמיץ עלול לשלם על כך ביוקר.

״הייתי צריך לספר לך קודם״, הודה בן הדוד ניקולו, והוסיף בנימה עגומה: ״אבל אני חי עם אשה ושתי אחיות. תאר לעצמך, ברנרדו, איך הן היו מאמללות אותי אילו נודע להן שאחד ממכרי שכב בביתן עם בתולה רווקה!״

ברנרדו הניח לו לשקול את אפשרויותיו. לאחר כמה ימים הופיע ניקולו בבית בן דודו, ועל פניו ארשת של שביעות רצון עצמית: הוא הגה פתרון. לדבריו, אולי עדיף להימנע כליל מאזכור העניין בפני חברו, האיש שפיתה לכאורה את ננצ'ה: ״הוא כל כך טיפש — כל ניסיון להשיג ממנו משהו יהיה בזבוז זמן. אז החלטתי לטפל בעניין בעצמי״. הוא הציע לתת לברנרדו כסף בעבור הנדוניה של הנערה, כדי שאפשר יהיה למצוא לה חתן טוב.

ודאי, אין זו הודאה באשמה. אך לפחות יש בכך משום לקיחת אחריות כלכלית מלאה. שני בני הדודים חתמו כדת וכדין על הסכם בנדון. כפי שמציין ברנרדו בספר זיכרונותיו, רק עוד קרוב משפחה אחד שימש עד, ״כדי שהעניין לא יתגלה״.

 

חוזים, הסכמים לא רשמיים, חובות הדדיות והבטחות — בכתב או בעל פה — הם הבסיס לכל קיום אנושי בצוותא, והם תפסו מקום נכבד ביותר גם בחיי היומיום של ברנרדו. הוא קיבל בירושה כמה חוות קטנות מחוץ לעיר, וכן בית מרזח בכפר סנט־אנדריאה־אִין־פֶּרְקוּסִינָה, ליד סאן קָשָׁאנוֹ. את משפחתו פרנס מהחכרת הנכסים הללו ומגביית חצי מרווחיהם הצנועים: הוא היה חתום על הסכמים ארוכים ומפורטים עם החוכרים. ״היום שכרתי את שירותיהם של שני אחים לתקופה של חמש שנים, כדי שיטפלו בכרמי הזיתים, קני הסוף שעל גדות המים והגפנים״. החוכרים חויבו לשלם ארנונה, להעסיק פועלים טובים ולרכוש כבשים וחזירים, ולספק לבעל הנכס ״שני תרנגולים מסורסים בשנה, ועשר ביצים בנובמבר, בערב חג סאן ג'ובאני״. במקום להשתמש בחוזה רשמי הערוך על ידי נוטריון, ברנרדו הסתפק ברישום פרטי העסקה ביומנו וביקש מן החוכרים החדשים לחתום על ההסכם.

ברנרדו מקיאוולי מיעט מאוד לעסוק במשפטים, אך פרנסת משפחתו הייתה תלויה בשרשרת אינסופית של הסכמים מסוג זה, שנחתמו וכובדו. הבטחות הן סלע קיומו של ברנרדו ושל רוב תושבי הכפר ותושבי העיר הרגילים. עליהם לבטוח באנשים שיעמדו בדברתם, על פי רוב — אחרת, כל מכירה, קנייה או שאילה תהיה מסוכנת מדי. אפילו חברים וקרובי משפחה ערכו רשימות של חובות הדדיים, למקרה שמישהו ישכח. נוטריונים — כולל ברנרדו, לעתים נדירות — התקינו חוזים והיו עדים לחתימתם במקרים שבהם מדובר בהעברה סופית של רכוש רב, כגון צוואות. מקובל פחות היה לשכור את שירותיהם למכירות בהיקף קטן או לעסקאות לפרק זמן מוגבל, כגון החכרת חוות קטנות. נוטריונים גבו שכר טרחה, וכל מי שלא היה עשיר מאוד העדיף להימנע מהוצאה כזאת. פנייה לערכאות בוררוּת ציבוריות עלולה להיות יקרה עוד יותר ולהסב נזק רב יותר למוניטין של הנוגעים בדבר, אם מדובר בהאשמה בגניבה או בסוג אחר של התנהגות לא חוקית. לפיכך, תושבי פירנצה ושכניהם בכפר פיתחו מגוון מרשים של שיטות לא רשמיות ליישוב מחלוקות.

מהתנהלותו של ברנרדו למד בנו כיצד לשאת ולתת — מיומנות שהוא עתיד להזדקק לה בהמשך חייו — וכיצד לגרום לאנשים לעמוד בהבטחותיהם. חודש לפני תחילת לימודיו של ניקולו בן השבע בבית הספר, היומנים של אביו מתעדים סכסוך ממושך עם קצב מקומי ושמו רוֹמוֹלו צֵ'קִי. הלה סירב לשלם את מלוא הסכום בעבור תשעה טלאים שרכש באחת מחוותיו של ברנרדו.19 ברנרדו ליווה את האיכר החוכר אל האטליז של צ'קי וחילץ ממנו הבטחה לתשלום מלא. אך לאחר מכן המשיך צ'קי להתחמק ממנו, או הגיע לפגישותיהם באיחור, בלי הכסף, והשמיע תירוצים מנופחים: ״הייתי צריך ללכת לכינוס של איגוד הקצבים; אני אחד הנציגים החדשים. לכן שכחתי להוציא את הכסף מהבנק״. אולם ברנרדו מקיאוולי היה איש עיקש, שלא מוכן בשום אופן לוותר לאנשים שמשקרים, מרמים או גונבים. הוא איתר מכר, בן למשפחת סוחרים בעלת קשרים ענפים, שהתגורר ברובע של רומולו. הם התעמתו ביחד עם הקצב והזהירו אותו שאם לא יחדול ממשחקי המחבואים העלובים שלו, ייצא לו שם רע ברשת המסחר המקומית. לבסוף שילם רומולו בעל כורחו. ניקולו ירש מאביו את עקשנותו ואת סלידתו מאנשים המפרים הבטחות, חוזים וחוקים

ציבוריים. כפי שכתב לבליוני, שליט פרוג'ה, אדם שיוצא לו שם של בוגד נתון בסכנה גדולה; וכפי שכתב בדיונים, ״אי־ציות לחוק שנחקק, במיוחד מצד מחוקקו, הוא דוגמה רעה״.20