מסעות פילוסופיים במרחבי החיים

חלק א
בחצרו של מלווה פילוסופי

פרק ראשון
מסע נעורים אל חיק האדם
 

אנו, ספני ספינות־אוויר של הרוח [...] וכי לאן זה שואפים אנחנו? [...] וכי למה דווקא בכיוון ההוא, שם כל השמשות של מין האדם עד כה ירדו, שקעו? אולי יספרו גם בנו אי־פעם, שגם אנו בחותרנו אלי מערב, קיווינו לגלות איזו הודו.³⁵

1. לקראת המסע: מסעות של מתבגרים 

בוקר אחד המתנתי בחדר האורחים של המלווה הפילוסופי. כעבור שעה קלה יצא נער מחדר העבודה שלו. הנער לא הסיר את עיניו מן המכשיר הסלולרי שבידו ומיהר לצאת. המלווה הפילוסופי סגר אחריו את דלת ביתו, פנה אליי ושאל: ״קפה?״. ״סוכר אחד״, השבתי, והוספתי: ״גם נערים באים לליווי פילוסופי? חשבתי שצריך פרספקטיבת חיים מינימלית בשביל זה״. הוא המתין שרחש מכונת הקפה ישכך, והשיב:

נערים ונערות שרויים לעיתים בתהליך של חיפוש, המלווה בסקרנות אין־קץ ובכמיהה לגילוי ולפריצת גבולות ומוסכמות: הם מבקשים את דרכם הייחודית בעולם. לעיתים הם פשוט מבקשים מסביבתם להניח להם לכבוש את העולם בדרכם המיוחדת.

השאלה היא מדוע הם זקוקים למסע פילוסופי? חסרות מסגרות לטפל בשאלות מעין אלה?

מערכות המטפלות במסות גדולות של בני אדם, כמו מערכת חינוך וקבוצות חברתיות גדולות, לא נועדו לתת מענה לשוני הגדול שבין פרט לפרט, ודאי לא ל״עופות המוזרים״ שבהם. במקרים רבים נוצר פער בין צורכי היחיד ובין מה שמציעות לו המערכות. לא אחת נפלט הצעיר מן המערכות, מה שמעמיק את המשבר, את הבדידות ואת תחושת ה״עוף המוזר״, שממילא כבר מלווה את הילד ואת הוריו. במקרים כאלה מטרת המסע הפילוסופי היא לעזור לצעיר להתמודד עם הצמא שלו לשאול, להבין ולאתגר את החיים. במסגרת המסע הפילוסופי הצמא הזה מקבל לגיטימציה ואף זוכה לעידוד ולפיתוח.

לי נראה שמקרים כאלה הם קלאסיים לפסיכולוג...

לעיתים מתייחסים למצבו של הנער כאל בעיה נפשית שיש לטפל בה, ויש מקרים שזהו אכן המצב וטיפול כזה דרוש ואף מבורך. אך בין שהנער מאובחן ומטופל נפשית ובין שלא, לא אחת השאלות הגדולות עומדות ברקע התנהלותו של הצעיר. הצעיר נותר עם שאלות מטרידות: מי אני? מהי מטרת חיי? מהו האדם? מהי מטרת האדם? מהי מטרת חייו? אלה שאלות פילוסופיות, והן יוסיפו ויטרידו את הצעיר וינקרו במוחו גם אם יצליח לשוב לתפקוד רגיל ונורמטיבי. זה מעיד על הצורך שהוא חש להגדיר את השאלות המנחות אותו בחייו ולחקור אותן.

יש נושאים אופייניים המטרידים את בני הנוער הפונים אליך?

מבחינה תמטית אני מזהה שתי קבוצות בולטות של נושאים המעסיקים את בני הנוער שפונים אליי. קבוצה אחת של נושאים שייכת לעמדה מוסרית שנוקט הצעיר כלפי החברה, בעלי החיים, הזכויות והחובות המוטלות על האדם, וכיוצא באלה. קבוצה שנייה שייכת לעמדה הייחודית של הצעיר כלפי העולם ועצמו, לרבות שאלות על ייעוד, זהות ומשמעות או היעדר משמעות.

והמסע הפילוסופי לא מבלבל אותו יותר?

כלל לא. במהלך המסע רוכש הצעיר כלים ראויים להתמודד עם שאלות אלה באמצעות הרחבת הפרספקטיבה שמסייעת לו להבין את השאלות המטרידות אותו כמו גם את התשובות האפשריות להן. המסע מאפשר לצעיר להתמודד עם השאלות הגדולות של החיים בלי שתהפוכנה לסוּפה המאיימת על זהותו ועל סביבתו. המסע הפילוסופי משמש זירה לחידוש הסקרנות שנשחקה ולעיתים אף הושחתה בידי גורמים שונים, אם מתוך ציניות ואם כתוצאה מאי־הבנה. סקרנות זו הופכת לא אחת לכלי התפתחותי רב עוצמה. בהמשך המסע הולכת ומתגבשת עמדתו הייחודית של הנער.

השאלה היא אם אין בכך חיזוק יתר של המקום ה״ביזארי״ של הנער. האין המסע הזה גורם לו לשקוע יותר בבדידותו או במוזרותו?

עמדה ייחודית זו שמתגבשת בו במהלך המסע איננה עוד מרוחקת, מבודדת או מוזרה. אדרבה, אנו בוחנים את הרעיונות המוזרים שמביא הצעיר באומץ, בעומק ובהקשר רחב. תוך כדי כך אנחנו מתייחסים להוגים שונים בתקופות שונות, ובוחנים את ההקשר האוניברסלי של שאלות היסוד האישיות המנקרות בו. תהליך כזה מעודד, לצד פיתוח עמדה ייחודית של הנער, רגישות לעמדות אחרות ומרכך את הגישה הטוטלית של ״הכול־או־לא־כלום״, המאפיינת את גיל הנעורים.

כלומר המסע יכול לשנות משהו בגישתו, אבל לאו דווקא בהתנהגותו...

מסע מוצלח אינו מסתיים בתובנות בלבד. במקרים רבים המסע אינו נעצר במישור הקוגניטיבי, אלא נועד לקשור את המחשבות לעשייה, לפעילות וליצירה. לתפיסתי, רכיב זה קריטי להצלחת כל מסע פילוסופי שכזה.

יש לך דוגמה חיה למסע נעורים כזה?

יש דוגמאות רבות. אני חושב שסיפורו של יבגני ידגים היטב את הסוגיה.

2. מתבגר על אי בודד
 

הבדידות מולידה את המקורי, את היופי הנועז, המצמרר, את הפיוט. אך גם את המופקר מולידה הבדידות, את הסוטה, האבסורדי והאסור.³⁶

גשם חורפי היכה בחלונות משרדי בתל אביב. נער הקיש על הדלת פעמיים ונכנס, כשהוא מחדיר לחדרי את צינת הרחוב. הוא נעץ את המטרייה בגליל המונח בצד החדר, ניגש אליי ולחץ את ידי:

״אני יבגני. מקווה שלא הרטבתי לך את השטיח יותר מדי...״

עולה חדש?

הוריו התגרשו במוסקבה בהיותו בן עשר, והוא עלה לארץ עם אימו. בשנה האחרונה עזב את בית אימו ועבר להתגורר לבדו בדירת חדר שכורה ברמת השרון. הוא מתפרנס כ-DJ, עדיין לומד בבית ספר תיכון אך שוקל לעזוב.

יש יתרונות בגיל הזה לגור לבד... חברים, חברות, אתה יודע.

הוא דווקא העדיף לבלות את רוב זמנו החופשי לבדו. הנה קטע מדבריו:

אני בעולם שלי, אתה מבין? אני גר לבד, טוב, חוץ מפושקין [הכלב] [...] יש לי חברים, אבל כולם, סליחה כן? מפגרים... טוב, לא לגמרי, כל אחד והפיגור היחסי שלו.

עוקצני משהו הבחור... מאוד ביקורתי. חברה יש לו?

הוא לא חס על איש בעת השיחה, והאמת, גם לא על עצמו... הנה למשל האופן שהתבטא בהקשר למה ששאלת, אם יש לו חברה:

בנות? כן, אבל מחזיקות אצלי זמן קצר [...] אבל כמו שאמרתי, גם גברים לא במיוחד מרשימים אותי. אני אוהב את הבית כשהוא ריק, כלומר כאשר אין בו בני אדם שיקלקלו לי אותו — אחרת בשביל מה עזבתי את הבית של אימא? כך יש לי את השקט שלי... אז אני שומע

את המוזיקה שלי, וקורא הרבה... כאן זה אני והספרים, מוזיקה וספרים. אתה בטח יכול להבין את זה...

נראה לי שכל גאון הוא קצת מתבודד... דיברת על הנערים המיוחדים האלה, אולי יבגני הזה הוא פשוט כזה... אני נזכר באמירה של אדוארד גיבון ש״בידוד הוא בית ספר לגאונים״.³⁷

גישה אליטיסטית זו, המטפחת את תהליכי היצירה הרחק מן האספסוף, יש בה קסם רומנטי והיא מתבלת את תפיסת עולמו של יבגני בטעם ייחודי. אנתוני סטור עומד בספרו, הדינמיקה של היצירה, על כך שחלק מגאונותו הייחודית היא תוצר של בידוד והיעדר השפעות של קולגות ורעיונות בני זמנו על התפתחותו האינטלקטואלית^.38

זה מה שניסיתי לומר: נראה שלמעשה אין כאן בעיה. יבגני בחר לחיות לבדו, לפתח את עצמו.

ייתכן בהחלט שהוא לבדו מבחירה. אך תחושת חוסר המשמעות ההולכת וגוברת אצלו, כפי שסיפר לי במפגשנו הראשון, איננה בחירה שלו ועם תחושה זו הוא מתקשה להתמודד. כפי שתראה בהמשך המסע, תחושה זו קשורה להתבודדות המיוחדת שלו.

אם אני מבין נכון, הוא מחפש משמעות בבדידותו? אז יצאתם למסע המעניק משמעות לבדידות?

רעיון יפה, אך לא זה מה שעשינו במקרה של יבגני.³⁹ יבגני לא נזקק לי כדי לתת משמעות לבדידותו. אם הוא היה זקוק לי הרי זה כדי לפרוץ את בדידותו.

אבל אמרנו שהבדידות היא לא בעיה אצלו, המשמעות כן...

אנחנו מקדימים את המאוחר. כפי שתראה, הכאב והייאוש שהסתתרו בתיאוריו לא הזמינו אותנו להעמקת ״קסמה״ של הבדידות. במסענו הלך ובלט הניכור של יבגני מבני אדם.⁴⁰ חוסר המשמעות בחייו הביא אותנו למסע אל האדם, על החלקים המרתקים, המסתוריים ומעוררי ההשראה שבו.

זה מה שיבגני ביקש מלכתחילה?

לא. מלכתחילה הוא חשב על המסע רק כהעשרה אינטלקטואלית לעולמו המבודד. אך מבחינתי הידיעה והקריאה אינן המטרה, הן חלק מהאמצעים. המטרה היא המסע של יבגני ופיתוח תפיסת עולמו.

אז באיזה שלב אתה מציף את הפער הזה בין הגישה שלו, של התמקדות בהעשרה אינטלקטואלית, ובין הגישה שלך, של שימוש בהעשרה זו לשם ״פיתוח תפיסת עולמו״?

כבר במפגש הראשון. הנה הדו־שיח שלנו בתום המפגש. יבגני פותח:

״אני קורא עכשיו את ולטר בנימין... מה אתה אומר שנתחיל שם? יש לך בעיה עם זה?״

״בנימין בהחלט הוגה מרתק. אבל את המסע שלנו נתחיל עם פילוסוף אחר״.

״אה, ברור, אתה מחליט כאן...״

״לא, זה לא העניין... פשוט, הפילוסוף האחר ינחה אותנו מה עלינו לקרוא ובמה לדון״.

״אתה רוצה לומר לי שיש פילוסוף שיכוון אותנו מה לקרוא ומה לחשוב?״

״הפילוסופיה שלו, ליתר דיוק, והעולם שלו... הם שינחו אותנו״.

״אני שואל את עצמי אם זה מישהו שקראתי״.

״האמת, לא ידוע לי שהוא פרסם משהו עדיין״.

״לא פרסם? ובכל זאת יותר חשוב מבנימין???״

״בתהליך שלנו, בהחלט״.

״יש לו שם??״

״בטח: שמו יבגני. פילוסופיית החיים שלו תעמוד במרכז המסע שלנו!״

(יבגני חייך כאן ופלט:)

״'עלק' פילוסוף...״

אז בעצם ידעת כל הזמן לאן אתה מכוון את השיח?

כלל לא! העובדה שמטרת השיח הפילוסופי בליווי הפילוסופי ממוקדת בסופו של דבר בפילוסופיה המתפתחת של הנועץ, איננה מעידה על הכיוון אלא רק על המסגרת. במקרים רבים המסע הפילוסופי בפועל שונה ממה שנראה בתחילת המסע. יבגני פנה אליי כדי לשוחח עם מישהו על החיים, מישהו שיבין את מחשבותיו, את עולמו, שיעזור לו להתמודד עם תחושת חוסר המשמעות המכרסמת בו. בפועל, כפי שתראה, מסענו הפך למסע ליצירת גשרים בין פרספקטיבות שונות בעולמו של יבגני, ובסופו של דבר למסע חזרה אל חיק האדם.