שבויה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שבויה

שבויה

4.8 כוכבים (11 דירוגים)

עוד על הספר

מאיה ריד

מאיה ריד (שם עט) עובדת סוציאלית קלינית, פעילותה המקצועית מוקדשת לנפגעות ונפגעי טראומה מינית מתמשכת בילדות. מאיה מתנדבת במסגרות תמיכה לשורדות.ים, פרסמה מאמרים בנושאי גילוי עריות ודיסוציאציה בכתבי עת מקצועיים בארץ ובחו"ל. ספרה הראשון, "שבויה" (2002), זכה לסיקור נרחב בתקשורת ולשבחי הביקורת בכתבי-עת מקצועיים והיא מרצה בפני סטודנטים, אנשי רווחה וחינוך וצוותים טיפוליים בתחום בריאות הנפש. 

תקציר

"עשית לי בדיוק מה שאבא שלי עשה לי..." הטיחה מאיה בנוּן, המטפל שלה, ובכך עשתה את הצעד הראשון במסע הארוך לקראת החלמתה.
הסיפור של מאיה הוא סיפורה של שורדת גילוי עריות, אשר שבה ונפלה קורבן לניצול מיני, והפעם בידי איש מקצוע – מטפל. טיפול אמור לספק מקום בטוח ומוגן לאדם פגוע, אבל נוּן בגד במאיה וניצל באכזריות את ה"שיעור" שלימד אותה אביה בילדותה: עליה לספק את רצונותיו של האדם בו היא תלויה כדי שלא להסתכן באפשרות של איבוד הקשר. 
ספר מקורי זה, מגולל בכתיבה ישירה, אותנטית וללא מתן הנחות לעצמה ולקוראים, סיפור הנוגע לכולנו. הוא שובר טאבו בלתי כתוב ומתאר תופעה כואבת והרסנית בתוך הקהילה המקצועית, שמושתקת באופן דומה לשתיקה ולהשתקה במקרים של התעללות בתוך המשפחה. 
"פרסום ספרה האוטוביוגרפי של מאיה ריד, שובר מסך שתיקה של שנים רבות בנושא גילוי עריות וניצול מיני שבוצע על-ידי אנשי מקצוע-מטפלים [...] סיפורה המרתק של מאיה נקרא בנשימה עצורה [...] הוא מהווה תמרור אזהרה למטופלים חסוכים ונזקקים ולמטפלים חסרי לב, פגועים נפשית, או חסרי ידע. אני עדיין מקווה שמטפלים כאלה נדירים במחוזותינו [...] אני שמחה עבור מאיה, שכתבה ספר מעניין וחשוב. בין דפיו ניצחה את הרוע"
פרופ' רבקה יהב, אוניברסיטת חיפה, לשעבר יו"ר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, ("שיחות" י"ז 3, יולי 2003)
"...סיפורה של מאיה, הנוגע בקצות העצבים עד כדי כאב בלתי נסבל, מאפשר לקורא 'להיות לרגעים בנעליה' של הילדה המותקפת והפגועה, להיות איתה בזמנים הנוראיים והבלתי אפשריים שבהם הדמויות המיטיבות הופכות לשטניות, ברגעים של נבגדות והרס סדרי עולם [...] מאיה מאפשרת בספרה נגיעה אישית לכל קורא באשר הוא[...]"
נעמה בר שדה, פסיכולוגית קלינית בכירה ומדריכה בפסיכותרפיה, (פסיכו-אקטואליה, יולי 2004)
"...נקווה שהספר יזכה לתשומת לבם של אנשי מקצועות טיפוליים, אנשי חוק, וגם נשים ששרדו אלימות מינית. כל אלה יפיקו תועלת מהספר הזה שהמחברת כתבה בדם לבה."
רות וינטר, רכזת מערכת "על הקו" – בטאון של מרכז הסיוע לנפגעות.י תקיפה מינית בת"א. (חורף 2003, תל אביב)
מאיה ריד (שם עט), עובדת סוציאלית קלינית, פעילותה המקצועית מוקדשת לנפגעות ונפגעי טראומה מינית. מאיה מתנדבת במסגרות תמיכה לשורדים ושורדות, פרסמה מאמרים בנושאי גילוי עריות ודיסוציאציה בכתבי עת מקצועיים בארץ ובחו"ל, והיא מרצה בפני סטודנטים, אנשי רווחה וחינוך וצוותים טיפוליים בתחום בריאות הנפש.

פרק ראשון

חלק ראשון
חזרה גנרלית
________________________1________________________
 נוּן נכנס לחיי
 
ראיתי את נוּן לראשונה בחיי במרץ 1989.
הגשתי מועמדותי למשרת עובדת סוציאלית במקום עבודה חדש, ולאחר שהמנהלת  מצאה אותי מתאימה, הזמינה את נוּן, המפקח הטיפולי והמדריך המקצועי, לראיין אותי ולתת – או לא לתת – את האישור הסופי להעסקתי.
מאד רציתי להתקבל לעבודה ההיא והעברתי את הימים שקדמו לראיון בשיטוט מלחיץ במרחבי דמיוני, בעקבות תסריטים אפשריים. גייסתי את יעל חברתי למשחקי תפקידים ותרגולי שאלות ותשובות, והתייצבנו בערב הריאיון מול ארון הבגדים, מנסות להחליט מה אלבש למחרת.
בחרתי בזוג מכנסיים ראויים, חולצת טי לבנה ונעלי ספורט, אבל יעל עיוותה את פניה, מחתה נמרצות ומיהרה להחליף את הג'ינס המאוס, לטעמה, בחצאית הודית ארוכה. "זה הולם יותר את המעמד," אמרה "וחכי רגע לפני שאת עושה לחי פרצופים."
היא התכופפה, שלפה מתחת למיטה קופסת קרטון מלבנית והגישה לי אותה, תוך שהיא מלווה את המחווה בתרועות צהלה: "טדאאאםםם...הפתעה..." נעלי עקב חדשות, מדהימות, והוויכוח הנצחי בינינו.
 
 יעל ואני הולכות יד ביד מאז ימי השרות הצבאי ואחת למספר חודשים, במעין מחזוריות קבועה, היא מחליטה שהגיע זמני להיראות אשה, כלומר – ללבוש חצאית או שמלה ולנעול נעלים תואמות
בימים שכאלה היא מציגה בפניי את קניותיה האחרונות, מצליחה לסחוף אותי בהתלהבותה, מחדירה בי רוח מהפכנות ושמחת שינוי, ולפני השינה אנחנו מארגנות יחדיו בגד שיהלום אותי ואת האירוע הצפוי
אבל אני מתעוררת אל בקרים נטולי יעל. דמותי בבגדיה משתקפת לי במראה – בלתי מוכרת, זרה ומשונה, ואני ממהרת לפשוט את סמלי המעמד המפחידים, חונטת את עצמי בבגדיי שלי ומרגישה טוב. בוקר הריאיון לא היה שונה מאלה שקדמו לו ולא מאלה שבאו אחרין. ויתרתי על שירותיה של יעל, החזרתי אותה אחר כבוד לארון ויצאתי אני לפגישה עם נוּן.
במבט ראשון הוא נראה לי קצת מצחיק ומזכיר בחיצוניותו את המרגל הגרמני מהספר "שמונה בעקבות אחד", כפי שהצטייר לי בדמיונות ילדותי. נמוך ובעל כרס, כמו שישי לאנשים בני שישים לערך, עם משקפי ראייה עגולים וזקן תיש מחודד. אוזניי כבר היו כרויות לשמוע מבטא "יקי" כבד בוקע מפיו וחששתי שמא לא אוכל להתאפק ואפרוץ בצחוק, אבל זה לא קרה. קולו וחיתוך דיבורו – שקט, רגוע ורך – החזירו אותי מהר למשרד בו ישבנו ועניתי, בצורה משביעת רצון, ככל הנראה, על שאלות כגון מי אני ומה עשיתי עד אז. בתום הריאיון החליט לאשר קבלתי לעבודה.
אף על-פי שעל פניו נראה כאילו הסיפור שלי עומד להיות סיפור על עובדים סוציאליים, הוא לא. הוא סיפור על אנשים. כי לו נשאר נוּן עובד סוציאלי בלבד, וגם אני, בטוח שלא היה קורה כלום. אבל הוא נעשה סתם גבר ואני הפכתי להיות ילדה קטנה, וזה הזמין צרות.
מאז עמדתי על דעתי, הרבה בטרם ידעתי לנקוב בשמו של מקצועי העתידי, ידעתי מה בכוונתי לעשות כשאגדל. חברה טובה שלי אמרה לי לא מזמן שכל החיים שלי היו מכוונים לקראת העבודה הזו, והיא דיברה על התכוונות במובן החסידי של המילה. לא שאני מומחית גדולה לפילוסופיה חסידית, אבל הרגשתי שהמשפט נכון לי. עד לפני שנים אחדות הייתה משאלה זו בגדר חלום רחוק עבורי, כי לא הייתה לי תעודת בגרות. פעם ממש התביישתי לדבר על כך, ובכלל – על כל הקטע של בית הספר. הייתי תלמידה גרועה עם אוסף מרשים של ציונים שליליים ובסופו של דבר נשארתי כיתה. כולם – המורים, התלמידים וגם אני – התייחסו  אלי כאל מטומטמת. היום אני חושבת שהם היו חסרי הדעת והרגישות, לפחות המבוגרים שביניהם. במקום לצעוק עלי שאני טיפשה או עצלנית, במקרה הטוב, הם היו צריכים להבין שקורה לי משהו רע ולעזור לי.
לא בא לי עכשיו להיכנס לכל הקטע הזה, אבל בדיוק אז, כשאף אחד לא בא לעזרתי והצטרכתי לברוח, בדיוק אז החלטתי שכשאהיה גדולה אעזור לילדים עם בעיות בבית.
וכתבתי. תמיד תמיד כתבתי, ואני בטוחה שאלמלא הכתיבה והחלומות שלי, שהם בעצם אותו הדבר ובאים לי מאותו מקום, הייתי משתגעת.
כשאבא שלי השתולל עלי – במקום להרגיש אותו חלמתי שאני במקום אחר. שֶׁרי אומרת היום שאלו "הגנות דיסוציאטיביות", ואני יודעת שהיא צודקת, אבל אני לא אוהבת את ההגדרות שלה. אני אוהבת לחשוב שאני אופטימית ללא תקנה וזה מה שעושה אותי עקשנית ונאבקת למען עצמי. לא שאין לי נפילות, לפעמים אני ממש על הפנים ואפילו מרגישה שזהו, אני לא יכולה יותר, אבל תמיד נשאר חלק ממני שמוצא את הדרך להזכיר  לי שכבר הייתי במצבים גרועים יותר וזה לא סוף העולם.
רק פעם אחת ממש התייאשתי – טוב, כשהייתי בת שש עשרה וחצי וגרתי בבית עם ההורים שלי, לא יכולתי לראות שיהיה אי פעם סוף לגיהינום ההוא. רציתי למות כי לא האמנתי שיכולה להיות דרך אחרת להפסיק את מה שקרה שם. בלעתי את כל הכדורים שהצלחתי לארגן לעצמי והתעוררתי ב"רמב"ם", אחרי שטיפת קיבה. במשך שלושה ימים עוד כעסתי על כך שאני חיה, אבל מאוחר יותר אמרתי לעצמי שזה סימן, והחלטתי שאם אני אמורה לחיות, לפחות אדאג לכך שאחיה טוב. חזרתי לזירת הקרבות למשך שנה נוספת, עד שהייתי גדולה מספיק כדי לברוח משם. ומאז אני נטולת הורים. למען האמת זה לא מדויק, כי אחד הדברים שאני מבינה היום הוא, שכל מה שקרה לי עם נוּן, קרה מכיוון שהם נשארו דבוקים אלי כמו השק המחוספס בו נשאה רבקה של מארקס את עצמות הוריה. "כמו ה"קלוק-קלוק-קלוק של העצמות, שלא נקברו והיו מפריעות ונקלעות למקומות שלא ציפו כלל למוצאן שם" כך גם הם – במה שהיו לי , ובעיקר במה שלא היו.
במשך קרוב לשנתיים גילם עבורי נוּן את חלומותיי הנצחיים על הורה טוב. חוויתי במחיצתו כמה מהרגעים המאושרים והבטוחים בחיי, שהם כבר לא כל כך קצרים. 
היום אני גם חושבת שכל החיים שלי הובילו אותי לקראת ההסתבכות עם נוּן, ואחד הדברים שכל כך מכעיסים אותי וכואבים לי עכשיו, כשאני קולטת מה קרה, הוא שנתתי לעצמי לעלות על הדרך החד-סטרית הזו.  מדוע לא הבנתי לפני שלוש שנים מה שאני מבינה היום, איך נתתי לעצמי ליפול ככה – רציתי  לכתוב בעיניים פקוחות ובדעה צלולה, אבל זה לא, וזה בדיוק הקטע. העיניים שלי היו עיוורות והדעה שלי השתבשה עלי לחלוטין ורק רציתי אבא טוב, שנמצא לי פתאום. זה כול מה שהיה לי בראש.

מאיה ריד

מאיה ריד (שם עט) עובדת סוציאלית קלינית, פעילותה המקצועית מוקדשת לנפגעות ונפגעי טראומה מינית מתמשכת בילדות. מאיה מתנדבת במסגרות תמיכה לשורדות.ים, פרסמה מאמרים בנושאי גילוי עריות ודיסוציאציה בכתבי עת מקצועיים בארץ ובחו"ל. ספרה הראשון, "שבויה" (2002), זכה לסיקור נרחב בתקשורת ולשבחי הביקורת בכתבי-עת מקצועיים והיא מרצה בפני סטודנטים, אנשי רווחה וחינוך וצוותים טיפוליים בתחום בריאות הנפש. 

עוד על הספר

שבויה מאיה ריד
חלק ראשון
חזרה גנרלית
________________________1________________________
 נוּן נכנס לחיי
 
ראיתי את נוּן לראשונה בחיי במרץ 1989.
הגשתי מועמדותי למשרת עובדת סוציאלית במקום עבודה חדש, ולאחר שהמנהלת  מצאה אותי מתאימה, הזמינה את נוּן, המפקח הטיפולי והמדריך המקצועי, לראיין אותי ולתת – או לא לתת – את האישור הסופי להעסקתי.
מאד רציתי להתקבל לעבודה ההיא והעברתי את הימים שקדמו לראיון בשיטוט מלחיץ במרחבי דמיוני, בעקבות תסריטים אפשריים. גייסתי את יעל חברתי למשחקי תפקידים ותרגולי שאלות ותשובות, והתייצבנו בערב הריאיון מול ארון הבגדים, מנסות להחליט מה אלבש למחרת.
בחרתי בזוג מכנסיים ראויים, חולצת טי לבנה ונעלי ספורט, אבל יעל עיוותה את פניה, מחתה נמרצות ומיהרה להחליף את הג'ינס המאוס, לטעמה, בחצאית הודית ארוכה. "זה הולם יותר את המעמד," אמרה "וחכי רגע לפני שאת עושה לחי פרצופים."
היא התכופפה, שלפה מתחת למיטה קופסת קרטון מלבנית והגישה לי אותה, תוך שהיא מלווה את המחווה בתרועות צהלה: "טדאאאםםם...הפתעה..." נעלי עקב חדשות, מדהימות, והוויכוח הנצחי בינינו.
 
 יעל ואני הולכות יד ביד מאז ימי השרות הצבאי ואחת למספר חודשים, במעין מחזוריות קבועה, היא מחליטה שהגיע זמני להיראות אשה, כלומר – ללבוש חצאית או שמלה ולנעול נעלים תואמות
בימים שכאלה היא מציגה בפניי את קניותיה האחרונות, מצליחה לסחוף אותי בהתלהבותה, מחדירה בי רוח מהפכנות ושמחת שינוי, ולפני השינה אנחנו מארגנות יחדיו בגד שיהלום אותי ואת האירוע הצפוי
אבל אני מתעוררת אל בקרים נטולי יעל. דמותי בבגדיה משתקפת לי במראה – בלתי מוכרת, זרה ומשונה, ואני ממהרת לפשוט את סמלי המעמד המפחידים, חונטת את עצמי בבגדיי שלי ומרגישה טוב. בוקר הריאיון לא היה שונה מאלה שקדמו לו ולא מאלה שבאו אחרין. ויתרתי על שירותיה של יעל, החזרתי אותה אחר כבוד לארון ויצאתי אני לפגישה עם נוּן.
במבט ראשון הוא נראה לי קצת מצחיק ומזכיר בחיצוניותו את המרגל הגרמני מהספר "שמונה בעקבות אחד", כפי שהצטייר לי בדמיונות ילדותי. נמוך ובעל כרס, כמו שישי לאנשים בני שישים לערך, עם משקפי ראייה עגולים וזקן תיש מחודד. אוזניי כבר היו כרויות לשמוע מבטא "יקי" כבד בוקע מפיו וחששתי שמא לא אוכל להתאפק ואפרוץ בצחוק, אבל זה לא קרה. קולו וחיתוך דיבורו – שקט, רגוע ורך – החזירו אותי מהר למשרד בו ישבנו ועניתי, בצורה משביעת רצון, ככל הנראה, על שאלות כגון מי אני ומה עשיתי עד אז. בתום הריאיון החליט לאשר קבלתי לעבודה.
אף על-פי שעל פניו נראה כאילו הסיפור שלי עומד להיות סיפור על עובדים סוציאליים, הוא לא. הוא סיפור על אנשים. כי לו נשאר נוּן עובד סוציאלי בלבד, וגם אני, בטוח שלא היה קורה כלום. אבל הוא נעשה סתם גבר ואני הפכתי להיות ילדה קטנה, וזה הזמין צרות.
מאז עמדתי על דעתי, הרבה בטרם ידעתי לנקוב בשמו של מקצועי העתידי, ידעתי מה בכוונתי לעשות כשאגדל. חברה טובה שלי אמרה לי לא מזמן שכל החיים שלי היו מכוונים לקראת העבודה הזו, והיא דיברה על התכוונות במובן החסידי של המילה. לא שאני מומחית גדולה לפילוסופיה חסידית, אבל הרגשתי שהמשפט נכון לי. עד לפני שנים אחדות הייתה משאלה זו בגדר חלום רחוק עבורי, כי לא הייתה לי תעודת בגרות. פעם ממש התביישתי לדבר על כך, ובכלל – על כל הקטע של בית הספר. הייתי תלמידה גרועה עם אוסף מרשים של ציונים שליליים ובסופו של דבר נשארתי כיתה. כולם – המורים, התלמידים וגם אני – התייחסו  אלי כאל מטומטמת. היום אני חושבת שהם היו חסרי הדעת והרגישות, לפחות המבוגרים שביניהם. במקום לצעוק עלי שאני טיפשה או עצלנית, במקרה הטוב, הם היו צריכים להבין שקורה לי משהו רע ולעזור לי.
לא בא לי עכשיו להיכנס לכל הקטע הזה, אבל בדיוק אז, כשאף אחד לא בא לעזרתי והצטרכתי לברוח, בדיוק אז החלטתי שכשאהיה גדולה אעזור לילדים עם בעיות בבית.
וכתבתי. תמיד תמיד כתבתי, ואני בטוחה שאלמלא הכתיבה והחלומות שלי, שהם בעצם אותו הדבר ובאים לי מאותו מקום, הייתי משתגעת.
כשאבא שלי השתולל עלי – במקום להרגיש אותו חלמתי שאני במקום אחר. שֶׁרי אומרת היום שאלו "הגנות דיסוציאטיביות", ואני יודעת שהיא צודקת, אבל אני לא אוהבת את ההגדרות שלה. אני אוהבת לחשוב שאני אופטימית ללא תקנה וזה מה שעושה אותי עקשנית ונאבקת למען עצמי. לא שאין לי נפילות, לפעמים אני ממש על הפנים ואפילו מרגישה שזהו, אני לא יכולה יותר, אבל תמיד נשאר חלק ממני שמוצא את הדרך להזכיר  לי שכבר הייתי במצבים גרועים יותר וזה לא סוף העולם.
רק פעם אחת ממש התייאשתי – טוב, כשהייתי בת שש עשרה וחצי וגרתי בבית עם ההורים שלי, לא יכולתי לראות שיהיה אי פעם סוף לגיהינום ההוא. רציתי למות כי לא האמנתי שיכולה להיות דרך אחרת להפסיק את מה שקרה שם. בלעתי את כל הכדורים שהצלחתי לארגן לעצמי והתעוררתי ב"רמב"ם", אחרי שטיפת קיבה. במשך שלושה ימים עוד כעסתי על כך שאני חיה, אבל מאוחר יותר אמרתי לעצמי שזה סימן, והחלטתי שאם אני אמורה לחיות, לפחות אדאג לכך שאחיה טוב. חזרתי לזירת הקרבות למשך שנה נוספת, עד שהייתי גדולה מספיק כדי לברוח משם. ומאז אני נטולת הורים. למען האמת זה לא מדויק, כי אחד הדברים שאני מבינה היום הוא, שכל מה שקרה לי עם נוּן, קרה מכיוון שהם נשארו דבוקים אלי כמו השק המחוספס בו נשאה רבקה של מארקס את עצמות הוריה. "כמו ה"קלוק-קלוק-קלוק של העצמות, שלא נקברו והיו מפריעות ונקלעות למקומות שלא ציפו כלל למוצאן שם" כך גם הם – במה שהיו לי , ובעיקר במה שלא היו.
במשך קרוב לשנתיים גילם עבורי נוּן את חלומותיי הנצחיים על הורה טוב. חוויתי במחיצתו כמה מהרגעים המאושרים והבטוחים בחיי, שהם כבר לא כל כך קצרים. 
היום אני גם חושבת שכל החיים שלי הובילו אותי לקראת ההסתבכות עם נוּן, ואחד הדברים שכל כך מכעיסים אותי וכואבים לי עכשיו, כשאני קולטת מה קרה, הוא שנתתי לעצמי לעלות על הדרך החד-סטרית הזו.  מדוע לא הבנתי לפני שלוש שנים מה שאני מבינה היום, איך נתתי לעצמי ליפול ככה – רציתי  לכתוב בעיניים פקוחות ובדעה צלולה, אבל זה לא, וזה בדיוק הקטע. העיניים שלי היו עיוורות והדעה שלי השתבשה עלי לחלוטין ורק רציתי אבא טוב, שנמצא לי פתאום. זה כול מה שהיה לי בראש.