פרולוג
בירדי
השמש שקעה על הסטריפ של לאס וגאס בגוונים של כתום וזהוב שריצדו על כל משטח מבריק ומחזיר אור שהזדקר אל עבר השמיים. זה היה קיץ נעים ואופייני לנבדה וחום המדבר חִשמל את הדם בעורקיי כשצמיגי המכונית שלי חרקו על האספלט במהירות מסחררת.
מהרמקולים של האאודי TTS האדומה והלוהטת שלי נשמעה לנה דל ריי בקולי קולות. רוח קלה סחררה קווצות של בלונד סביב כתפיי. שדה הראייה שלי התמלא באורות מנצנצים ומסביבי נשמעו קולות צופרים. שרתי בקולי קולות עם לנה ואצבעותיי תופפו על ההגה במקצב המוזיקה.
אהבתי את העיר הזאת. את השינויים המהירים. את הרעשים המטרידים. זה היה עומס חושי עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ואף פעם לא הרגשת לבד במקום כזה. לאס וגאס היא כור היתוך של נשמות אבודות. אגן אבק ענקי מלא עד גדותיו בחריגים ובדחויים. מעולם לא חשתי שייכת לאף מקום כפי שחשתי כאן, ועם זאת היא הלכה וחמקה מבין אצבעותיי יותר ויותר מיום ליום באירועים המערערים והסוערים שפקדו אותי. זיכרונות מרירים־מתוקים התאדו באוויר בשעה שהשלמתי עם העובדה שגם המקום המוכר הזה כבר לא היה עבורי נמל מבטחים.
למרות התחזית העגומה לגבי העתיד שלי, לא היה לי זמן לשקול את כל הדרכים שבהן יכלו חיי להתפרק. עצרתי בחריקת בלמים מול עמדת שירותי החניה של מלון ונציה. בדקתי את הליפסטיק שלי במראה ולקחתי מהמושב שלידי את הקלאץ' של ולנטינו המעוטר בניטים. הבחור האחראי לשירותי החניה מיהר לפתוח לי את הדלת. פני הילד שלו התעוותו מרוב השתדלות לרצות אותי. הודיתי לו כשהגיש לי את כרטיס החניה. זה היה אמור להיות סוף האינטראקציה בינינו, אבל זה אף פעם לא נגמר כך. במקום לזנק למכונית ולעוף משם אל מקום החניה המיועד, הוא השהה את עיניו והניח להן לשוטט על כל גופי. הר געש של חומצה געש בקרבי, התגובה האופיינית שלי לגברים שמזיינים אותי בעיניים. אבל נשארתי אסופה עם חיוך של פלסטיק ולב של רובוט.
זו באמת לא הייתה אשמתו. בכוונה בחרתי את שמלת המעטפת הקטנה הזו עם הגזרה שגרמה לגברים ליפול אל ברכיהם. בד הספנדקס השחור הדגיש כל קימור שאליו הוא נצמד והשאיר רווח קטן באזור הירכיים, עם סיומת א־סימטרית שמשכה את העין לאזור באופן מכוון. האל הטוב בירך אותי בגנים משובחים, שרגליים ארוכות היו רק אחד המאפיינים שלהם, ואני הצגתי אותן לראווה לעיתים קרובות כשיצאתי לציד בבתי הקזינו. אבל הבייבי פייס משירותי החניה לא היה קהל היעד שלי.
הושטתי לו שטר חדש של עשרים בתמורה לטרחה שלו והשארתי אותו שם מאחוריי עם הלסת השמוטה שלו בעודי מתרחקת לענייניי. הלואי ויטון השחורות שלי טופפו על אבני המדרכה כשאחד מאורחי המקום מיהר לפתוח עבורי את הדלת אף שהמלון הציב שם עובד שזה תפקידו. הוא קרץ לי ואני הרכנתי ראש בתודה וחמקתי פנימה.
כששאפתי מלוא הריאות אוויר קזינו, הדופק שלי התחיל לפעום באנרגיה דרוכה. הגוף שלי תמיד התעורר לחיים לפני כל עוקץ. אף שמעשי הנוכלות שלי נולדו מתוך צורך, פרצי האדרנלין שליוו כל ג'וב היו תזכורת עוצמתית לכך שאני עדיין חיה ונושמת. שאני לא סתם שק עצמות ריק שהוכתם על ידי טרגדיה שגרמה לי להירקב מבפנים.
"בי!" גוף דקיק זינק והתייצב מולי ופרצוף מוכר בירך אותי בחיוך שובבי.
נעמדתי במקום וסקרתי את הופעתה המרופטת של טראבל. "מה את עושה כאן?"
"השתעממתי," היא משכה בכתפה. "השתמשתי במכשיר המעקב שיש לי בטלפון כדי לבדוק איפה את. הייתה לי הרגשה שתהיי היום בוונציה."
למרות הלחץ התמידי שטרד את מוחי הייתי חייבת לחייך. טראבל ניצלה לא פעם את הסכנות הטמונות בעוקצים שלי כדרך להצדיק את ההתנהגות הנזקקת שלה. העמדתי פנים שהיא מציקה לי, אבל ביני לבין עצמי חשתי הקלה בידיעה שיש מישהו שדואג לי.
לפני חודשים רבים, בערב חלש במיוחד, מצאתי את הנערה מחוסרת הבית הזו תועה ללא מטרה ברחבי הקזינו. היא הייתה בבלגן רציני. רזה מדי. שערה זקוק לסירוק דחוף. בגדיה גדולים עליה בשתי מידות לפחות ופניה מרובבות כתמים. היא גרמה לי להיעמד במקום. חשבתי שהיא נראית מוכרת, אבל במבט לאחור הבנתי שמה שהיה מוכר הייתה למעשה רק התחושה. בזמן אחר ובמקום אחר, הנערה האבודה הזאת הייתה אני — כשהחיים היו קשים יותר ולא היה לי ארון מפוצץ בדברים יפים. לא הכרתי אותה, אבל הרגשתי שאני צריכה לגונן עליה. כשהזמנתי אותה לארוחה היא אכלה כמו ויקינג בסעודת אבירים והמצפון שלי פשוט לא מצא מנוחה. הזמנתי לה חדר במלון לאותו לילה, ולמחרת הבאתי לה בגדים מהארון שחלקתי עם אחותי. עד מהרה שיכנתי אותה בדירת סטודיו עם טלפון סלולרי ומקרר מלא אוכל. ועכשיו היא הלכה אחריי כמו כלבלב בכל הזדמנות שהייתה לה, אבל לא היה לי אכפת. היא הייתה החברה האמיתית היחידה שהייתה לי בחיים.
"איפה הבגדים שנתתי לך?" כאבו לי העיניים ממפגע שק תפוחי האדמה שהיא החשיבה לטי־שירט ומהג'ינס המוכתמים שנתלו ממותניה. עם הילדה הזאת כל יום הצריך מאבק מחודש כדי לגרום לה להתלבש בצורה סבירה.
היא גלגלה עיניים לתקרה וטפחה על איזו שקית ניילון שהייתה תלויה על כתפה. "יש לי כמה בתיק."
ליוויתי אותה אל חדר השירותים. "אז תלבשי אותם. זה מלון מכובד."
"אוקיי," היא התנשפה. "בכל מקרה, מה בתוכנית הערב?"
"אני לא יכולה להישאר הרבה זמן. אני נפגשת עם ג'יפסי לארוחת ערב."
היא הנהנה בהבנה. אם היה בעולם אדם שבשבילו הייתי מוכנה לעזוב הכול, האדם הזה היה אחותי. באש ובמים, תמיד היינו שם זו בשביל זו. אפשר להגיד שהיא זו שגידלה אותי. הערצתי אותה. נשאתי עיניים אליה. והסיבה היחידה שבזכותה ידעתי שאני מסוגלת לאהוב מישהו בעולם הזה הייתה שאהבתי את ג'יפסי בכל מאודי.
"זה ייקח לי דקה." טראבל הציצה מעבר לכתפה ואז נעלמה אל תוך חדר השירותים.
עמדתי בפתח וסרקתי את קומת הקזינו. למרבה אכזבתי היה זה אחר צהריים שקט ומבחר הלקוחות היה זעום. כמה אנשי עסקים לכדו את עיניי אבל משהו בהרגשה לא היה מדויק. ואז חשבתי על ג'יפסי ועל העבר שלנו ועל כך שהיא לא ידעה שהוא זחל ויצא מהקבר הנוראי שהשארנו מאחורינו.
במשך שנים היא הקריבה את עצמה כדי להגן עליי. ועכשיו הגיע תורי. ידעתי שאני חייבת להעביר את הכסף בהעברה בנקאית לקליפורניה עד סוף היום, ויהי מה. גם אם משהו בהרגשה שלי היה מטריד כשבחנתי את הקזינו הרגע, לא הייתה לי ברירה. לא יכולתי להרשות לעצמי יום חופש, או אפילו יום חלש. הייתי צריכה להשיג המון כסף, והייתי חייבת לעשות את זה מהר.
סרקתי שוב את כל האפשרויות. זקן מדי. שיכור מדי. מפחיד מדי למראה. ההיצע היה קטן ועלוב. סובבתי את הגומייה שעל שורש כף ידי והסתכלתי על הטבעת עם אבן הספיר העצומה שהשגתי בשבוע שעבר. היא הייתה ראוותנית ומוגזמת וקיוויתי שלא יהיה קשה מדי למכור אותה. אבל בכל מקרה היה לי ספק אם הגבר שממנו לקחתי אותה ידווח על הגניבה. זה היה שם המשחק. מה שקורה בווגאס כמעט תמיד נשאר בווגאס.
טראבל יצאה לבושה באחת החולצות הישנות שלי ובמכנסיים לבנים קצרים ועשתה הצגה שלמה מהמהפך שביצעה עם נענועי אגן וחיקוי של דוגמנית. "עכשיו את מרוצה?"
"מאוד. את רעבה? את רוצה לאכול משהו בזמן שאני אטפל בעניינים שלי?"
היא נשכה את שפתיה האדומות כדובדבן ושרבבה אותן. בגיל עשרים ושתיים טראבל הייתה מבוגרת ממני בכמה שנים, אבל ההתנהגות שלה לא העידה על כך. תמימות הנעורים שאפפה אותה הייתה זרה לי כיוון שהתמימות שלי נגזלה ממני הרבה לפני שאפילו החלו לצמוח לי שדיים.
"אני לא יכולה לבוא איתך?" התחננה.
הרקות שלי הלמו כשהתכוננתי לקראת הוויכוח הזה בפעם המיליון. טראבל לא הייתה מודעת לפרטי הפרטים של העוקצים שלי או לסיבות שביצעתי אותם מלכתחילה. לא רציתי שהיא תהיה מעורבת, והדבר האחרון שהייתי צריכה זה להתחיל לדאוג גם לביטחון שלה.
"אני לא מתכוונת לשנות את דעתי. אני לא רוצה שאת תתעסקי בחרא הזה."
"אבל בשבילך זה מספיק טוב," היא התריסה.
"לי יש ניסיון. וזה לא משנה מה אני עושה. את צריכה לרצות דברים יותר טובים למען עצמך." אלוהים, נשמעתי בדיוק כמו אחותי.
"אוקיי," היא שילבה זרועות. "מה שתגידי. את הולכת לצד של הפאלאצו?"
הנהנתי ווידאתי שהטלפון שלי עובד לפני שהושטתי לה קצת מזומנים. "לכי תאכלי גלידה ותשחקי קצת במכונות. תשלחי לי הודעה אם צץ משהו."
"בטח." היא מלמלה הבטחה וחצתה בקו ישר לעבר אחד משולחנות המשחק.
סבתי על עקביי והתחלתי לתכנן. הייתה לי רק שעה עד הפגישה עם ג'יפסי במסעדת "סינטרה". זה לא היה הרבה זמן, אבל יכולתי לעבוד עם זה. לא הייתה לי ברירה. הלכתי בעקבות השלטים המכוונים את הולכי הרגל לצד של הפאלאצו ולכל אורך הדרך בחנתי את הקורבנות האפשריים. תוך כמה דקות איתרתי כמה מועמדים, אבל שוב, משהו המשיך לטרוד את מנוחתי.
לא ידעתי מה השתבש אצלי, אבל משהו היה לא כשורה. המשחק הזה רוקן אותי והייתי צריכה למצוא דרך לצאת מהמרוץ. בכל פעם שגייסתי את הכסף, האיש שסחט אותי הרחיק את קו הסיום הדמיוני. לא הייתה לי דרך לנצח. הייתי חייבת לדכא את התחושה שניקרה בי שהכול הולך להתפרק אם לא אפתור את המצב בקרוב.
בדיוק כשהתחלתי לשקוע לעוד ביצה של ייאוש לכד את עיניי גבר. או נכון יותר, אני לכדתי את עינו. הוא ישב ליד שולחן ריק משחקנים והתעסק עם הטלפון שלו בהיסח הדעת כאשר פתאום מבטו פגש במבטי. אחרי פשפוש זריז בזיכרוני הייתה לי תחושה שכבר ראיתי אותו איפשהו. אבל כשלא ראיתי בעיניו סימן לכך שהוא מזהה אותי החלטתי שהוא פשוט עוד גוף בחליפה. ואפילו לא אחת יפה במיוחד. בטח שלא מחויטת. הוא היה בחור של בגדים פשוטים מכף רגל ועד ראש. לא היה בו שום דבר ראוי לציון ממה שראיתי, ובטח ובטח שלא היו לו מיליונים באיזה חשבון בנק בחו"ל. אבל לא היה לי זמן להיות בררנית, אז רק להערב, איאלץ להסתפק בו.
"מחכה שיתחיל משחק?" הנדתי בראשי לעבר השולחן והתקרבתי.
הוא נשען לאחור כדי לבחון אותי והבעה של שביעות רצון התפשטה על פניו. "לא שידוע לי."
"אז אתה סתם מחמם את הכיסא?" חשפתי אליו את החיוך הכי יפה שלי. החיוך שגרם לגברים להאמין שהם הדבר הכי טוב שפגשתי בחיים.
"יותר בכיוון של מחכה לך," הוא ענה בשקט.
החיוך שלי נהיה מהוסס לרגע כשעיניו התמלאו רעב. לא הצלחתי לשים על זה את האצבע, אבל משהו בבחור הזה היה לי מוכר. זו לא הייתה רק החליפה. משהו באנרגיה שלו ובקול שלו לקח אותי למקום ולזמן אחרים, אל מעבר לדלתות הנעולות של הזיכרון שלי, למחוזות שבהם הכול היה מטושטש ומעוות. זו לא הפעם הראשונה שזה קרה והייתה לי הרגשה שגם לא האחרונה. פיסות וחלקים של כל הגברים שהכרתי בעבר נהגו להופיע כמאפיינים של זרים גמורים. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שאני בהווה ושאני לא מכירה את האיש הזה והוא לא מכיר אותי. וכרגע השעון מנה לאחור את השניות שנותרו לי עד למועד ההפקדה החודשית.
מרירות חומצית כיסתה את לשוני כשאילצתי את עצמי לדבר. "אולי אתה רוצה לחכות לי במקום אחר?"
מבלי לבזבז רגע הוא הוציא כרטיס מפתח מכיסו ובחן אותי שוב. "כמה בשביל כל מה שאני רוצה הלילה, בלי הגבלות?"
המילים הבוטות לא הפתיעו אותי, אבל הן גרמו לאצבעותיי לחבוק את תיק היד שלי בכוח. הייתי צריכה לדכא את הדחף להפעיל עליו את הטייזר שבתיק, כאן ועכשיו. בהעמדת פנים של כניעות המשכתי לחייך. הוא לא ידע שהעונג היחיד שהוא עתיד לחוות הלילה יהיה שקית קרח על הביצים שלו אחרי שאסיים איתו.
"אולי תגיד לי אתה כמה אני שווה לדעתך," עניתי בערמומיות.
הוא החליק את כרטיס המפתח על השולחן לכיווני. הוא עדיין היה בכיסוי הנייר שלו שעליו הודפס מספר החדר בדיו שחורה. "תני לי עשר דקות. אני צריך לגשת לכספומט."
והנה כך, העסקה נסגרה וכל אחד מאיתנו הלך לדרכו. שללתי את האיתות של התחושה האיומה שבעבעה לי בבטן והסתערתי על המשימה. עקביי טופפו על הרצפות המבריקות כשעקפתי מיצג אומנותי ענקי שניצב בנקודה המרכזית בין שני חלקי המלון. זה היה פסל גדול שהורכב מארבע אותיות אדומות שהרכיבו את המילה LOVE. שפתיי התעקלו כשחלפתי על פני זוג מאוהב שצילמו את עצמם בסלפי מול הפסל. הם לא יודעים שאהבה זו סתם בדיחה?
המשכתי בדרכי וניסיתי להכריח את עצמי להתמקד. עוד עוקץ אחד ואוכל לשלוח את ההפקדה החודשית שלי ולנשום לרווחה למשך חמש דקות. אבל דעתי הייתה מוסחת וכשהטלפון שלי צפצף והתריע שנכנסה לי הודעה חדשה, התחושה המערערת הלכה והתעצמה.
טראבל: משהו צץ והייתי חייבת לעוף. אני אשלח לך הודעה אחר כך!
הזעפתי מבט אל הצג. זה היה שיא חדש מבחינתה. בקושי נעדרתי עשר דקות. אצבעותיי התעופפו במהירות על מקשי הטלפון כשכתבתי לה הודעה בתשובה. ההודעה נקטעה באיבה כשגופי נתקל בכוח במשטח קשה והחבטה החזירה אותי בבת אחת למציאות סביבי. כשהרמתי מבט גיליתי שהקיר שחסם את דרכי היה בעצם גבר. אלא שגבר לא היה בדיוק המונח שתיאר אותו. הוא היה טנק. לפחות שני מטר של ברזל מחושל. שילוב מרתק של קווים חדים וקימורים מחוספסים. החזה הרחב שנתקע לי בגובה העיניים התחבר עם כתפיים רחבות וחסונות ומתחת להן זרועות שופעות בקעקועים כמו שני כלי נשק לצידי גופו. הברברי עצום הממדים לבש ג'ינס ומעליו וסט אופנוענים שחור. משהו בו לא היה מתאים לסביבה והייתי לגמרי חסרת סבלנות כאשר לבסוף הרמתי את ראשי ובחנתי את פניו.
לשבריר שנייה לא הצלחתי לנשום. כשעיני הוויסקי שלו פגשו בעיניי, כל מה שהיה סביבנו נעלם. אם לא האמנתי בגורל עד אותו רגע, עכשיו כבר לא יכולתי להכחיש. העיניים הזהובות האלו רדפו את חלומותיי כבר שנים. דמות מיתולוגית שהייתי בטוחה שהיא יציר דמיוני. מישהו שאפילו לא הכרתי, אבל חשתי בנוכחותו במעמקי התת־מודע שלי. ועכשיו הוא היה כאן, בשר ודם. זה היה לא מציאותי ולא יכולתי, או אולי לא רציתי, לקבל את זה.
לא ידעתי מי האיש, אבל היה ברור שהוא לא שייך לקהל היעד שלי. הוא היה מזוקן. מחוספס. שערו החום־בהיר היה סתור ופרוע, ואם להסיק משהו מצבע הנחושת של עורו, הוא בילה שעות רבות תחת השמש של נבדה. מגפי האופנוענים והשלשלאות שנתלו מצידי הג'ינס הסגירו דבר אחד ברור. הוא היה אופנוען. ובתחושת הבטן שלי, המפגש הזה בינינו היה גורלי, אם כי לא יכולתי להבין מדוע.
הבטן שלי התהפכה כשעיניו פילסו מסלול על גופי, והתגובה שלי הפתיעה אותי. זו לא הייתה הסלידה הרגילה שנהגתי לחוש מול מבטים של גברים ובנוסף, על פניו לא התפשטה התאווה שהתרגלתי לראות על פניהם של גברים. זו הייתה חיה אחרת לגמרי. הוא הסתכל עליי כאילו הייתי מטרד. אבל גרוע מכך, עיניו יוצאות הדופן היו מלאות בשיפוטיות כשסקר את הופעתי החיצונית.
"מה נראה לך," נבחתי וניסיתי לעקוף אותו. גם אם ההתנגשות שלנו הייתה באשמתי, לא הייתה לי שום כוונה להתנצל בפניו. זרועו נשלחה לתפוס אותי ואני הרמתי אליו מבט זועם.
"את צריכה להסתכל לאן את הולכת," נהם.
עורי הצטמרר תחת אחיזת אצבעותיו המחוספסות. גם קולו היה מחוספס, צרוד. והוא הסתכל עליי כאילו היה לו חיבור ישיר אל החיווטים במוחי.
"תודה על העצה, טמבל," מלמלתי. "עכשיו תוריד את הטלפיים שלך ממני."
ניסיתי להדוף אותו אבל הוא לא זז. הוא היה נטוע במקום, ואילו אני הייתי חסרת שורשים. תחת המבט העוצמתי והמצועף שלו הרגשתי איך השריון שבניתי לי בקפדנות הולך ונסדק.
"את באה איתי." המילים הדהדו לו מהחזה ללא רמז לרגש.
דבקתי בדימוי האישה ללא חת שעטיתי על עצמי כמו תג זיהוי וצחקתי. "נראה לך?"
הוא הרכין את ראשו קדימה וענה בקול שקט וצרוד. "לא נראה לי. אני יודע."
חייכתי אליו אבל בתוך תוכי ליבי התחבט בכלוב צלעותיי. הוא לא התבדח.
"סליחה," ניסיתי ללא הצלחה להיחלץ מידיו. "אבל אתה לא הטיפוס שלי."
משהו בעיניו נראה משועשע לרגע. "מי אמר שאת הטיפוס שלי?"
להבות חרכו את עורי וצרבו את האגו העדין שלי. כמובן שמדובר באיש מערות שאינו מסוגל להבדיל בין בגדי מעצבים לפריטים מחנות כולבו. הדעה שלו לא הייתה אמורה להזיז לי. אבל מסיבות שלא הצלחתי להבין, היא דווקא הזיזה. זה לא היה נורמלי. כל מה שהתרחש באינטראקציה הזאת חרג מתחום ההתמחות שלי. מבחינתי גברים היו צעצועים. חליפות עם ארנקים. הם לא גרמו לי להרגיש. הם לא עוררו בי תגובה גופנית. אבל הגבר הזה כן.
"מה אתה רוצה?" סיננתי בלחש כשכמה ראשים הסתובבו לכיווננו. כל אותם זוגות שהסתובבו סביב המיצג האומנותי בטח הניחו שאנחנו בעיצומה של מריבת אוהבים.
תשומת ליבו לא הוסחה ולו לרגע, וגם מאחיזתו הוא לא הרפה. "כבר אמרתי לך. את באה איתי."
"אין מצב." ציפורניי התחפרו באזהרה אל תוך עור האמה שלו. היינו במקום ציבורי ויכולתי בקלות פשוט להתחיל לצעוק. אבל נדמה היה שהוא בטוח שזה לא יקרה. כי בין אם זה מצא חן בעיניי ובין אם לאו, הדבר האחרון שהיה נחוץ לי הוא למשוך תשומת לב מיותרת לעצמי.
עיניו בחנו אותי, אישוניו השחורים נמסו לתוך קשתיות העין הענבריות. נשפתי נשיפה נרעדת. לא התקדמנו לשום מקום. היה ברור שהאיש אינו שפוי בדעתו. התכוננתי לקראת המשך המשא ומתן אבל אז הוא שחרר לפתע את אחיזתו וזרועי נשמטה לצד גופי. לרגע עמדתי שם המומה כשהאיש הזר הוציא טלפון מכיסו, עורר את המסך באגודלו והרים אותו אל מול פניי.
עיניי נעו מפניו אל צג הטלפון וליבי זינק לגרוני. נדמה היה שהזמן זז לאט יותר כשההבנה החלה לחלחל. התחמושת שהוא הציג באגביות כזו הייתה תמונה של ג'יפסי מול הדירה שלנו בסאמרלין. בתמונה היא לבשה את אותו אוברול צהוב שלבשה כשאספתי אותה משדה התעופה אחר הצהריים ואצבעותיה היו כרוכות סביב ידית של מזוודה.
"מה זה צריך להיות, לעזאזל?" חומצה הצרידה את קולי ונאלצתי להיאבק על כל נשימה. "מאיפה השגת את זה?"
התגובה שלו הייתה טפיחת אגודל קטנה על המסך שחשפה שורה ארוכה מאוד של תמונות. של אחותי. שלי. בקזינו. בארוחת צהריים. בקניות. נראה היה שהצילומים הללו היו תוצר של מעקב בן חודשים רבים שאף אחת מאיתנו לא הבחינה בו. בור עצום נפער לי בחזה ואיים לבלוע אותי. זה היה נורא ואיום.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בקול חנוק.
"בואי איתי," ענה בשוויון נפש.
מתוך הרגל העיניים שלי חיפשו במהירות את היציאה, אבל זו הייתה מחשבה מטופשת. לא הייתה דרך מילוט. לא אם ג'יפסי הייתה בידיו. הפכתי את הטלפון שלי בכף ידי ואצבעותיי רעדו בניסיון לחייג את המספר שלה, אבל אצבעותיו סגרו על שלי והוא נד בראשו כשחילץ את הטלפון מידיי.
"אני צריכה לדעת שהיא בסדר. אני לא הולכת לשום מקום —"
"אל תהיי נודניקית, אחותך תהיה בסדר גמור."
ניסיתי לשאוף אוויר אבל הרגשתי שאני טובעת. הייתי כל כך עסוקה בכיבוי השריפות של העבר שלנו בקליפורניה שבכלל לא שמתי לב שעומדת להגיע עוד אחת. הייתי תשושה ומפוחדת ומעולם לא הרגשתי כל כך חסרת אונים. ג'יפסי. השם שלה היה המנטרה שהתנגנה שוב ושוב בראשי. לא יכולתי לחשוב שמשהו רע יקרה לה.
"לאן אתה לוקח אותי?" שאלתי בלחישה.
"לדירה שלכן."
הלסת שלי נשמטה אבל לא הצלחתי להוציא מילה מפי שהיה יבש כמו המדבר.
הוא סימן לי להתקדם ואני התחלתי ללכת, עקביי נקשו על הרצפה היוקרתית ומגע ידו צרב בגבי. עד שהגענו לדלת היציאה כל הגוף שלי כבר רעד ולשבריר שנייה הרגשתי את עיניו על פניי. לא הצלחתי להשיב לו מבט אבל תהיתי אם הוא מצטער על מה שזה לא יהיה שהוא עומד לעשות.
ללא היסוס הוא תחב אצבע מתחת לרצועת הקלאץ' שלי ולקח אותו ממני. הוא חיטט ומצא את כרטיס החניה והגיש אותו לבחור משירות החניה ואז תחב את התיק מתחת לווסט העור שלו. הוכחה נוספת לכך שלא היה מדובר בתקרית אקראית. הוא ידע שימצא אותי כאן. הוא ידע שנתתי לבחור להחנות לי את הרכב ושהכרטיס בתיק שלי.
המוח שלי ניסה לנסח שאלה אבל לפני שהצלחתי לעשות זאת הנהג חזר עם המכונית שלי ופתח למעני את דלת הנוסע. הסתכלתי על העובד עם הבייבי פייס והתחננתי ללא מילים שיעזור לי, אבל עיניו לא עזבו את השדיים שלי. וכך מצאתי את עצמי חגורה בחגורת בטיחות לצד החוטף שלי ללא כל ויכוח או מאבק. הוא נראה אפילו גדול יותר כשהיה דחוס בתוך מושב הנהג של מכונית הספורט הקטנה שלי, אבל הוא נהג בה בקלילות.
לא נתתי לו הוראות נסיעה. הוא ידע בדיוק לאן פניו מועדות. כל מה שיכולתי לעשות היה לבהות מהחלון כשירכיי נעו בעצבנות על מושב העור. רק שלושה תרחישים אפשריים יכלו לגרום לשרשרת האירועים הזו, ואף אחד מהם לא היה טוב.
"יש לך שם?" פכרתי ידיים בחיקי.
הזר המזוקן העיף אליי מבט ממושבו וכיווץ את גבותיו זו לזו. הפעולה הקטנה הזו רמזה לי שהוא צריך לחשוב על זה, וזה הבהיר לי מעל לכל ספק שהוא עובד עבור מישהו אחר. ידעתי שהוא לא אחד מקורבנות מעשי העוקץ שלי, ואף על פי שהיה סיכוי קלוש שג'יפסי עקצה אותו, הוא לא נראה לי כמו טיפוס שהיא תבחר להתעסק איתו.
"את יכולה לקרוא לי אייס," הוא נהם לבסוף.
המרחב בינינו נהיה דומם ונשאר כך עד שעצרנו בחניה של הדירה. הסתכלתי אל מקום החניה של ג'יפסי, אבל הרכב שלה לא היה שם. זה עורר בי תגובה שלא הרגשתי מאז שהייתי ילדה. אחותי הייתה הדבר היחיד שהיה לי בעולם. לא יכולתי לאבד אותה.
אייס יצא מהמכונית והניח לי להשתרך מאחוריו במדרגות. שקלתי את האפשרות שהוא בכלל לא יודע איפה ג'יפסי נמצאת. אולי הוא רק שיקר לי כדי למשוך אותי לבוא איתו לדירה לבד.
שרירי הכתפיים שלו נמתחו והשתרגו עם כל צעד שפסע, גדולים ומאיימים. שקלתי לברוח לכיוון ההפוך. לא היה לי שום סיכוי להיאבק בו, מה שאומר שברגע שנחצה את סף הדלת, אהיה נתונה לחסדיו. הטייזר שלי היה אצלו, וכך גם גז הפלפל. דבר לא עמד לרשותי. אבל המחשבה על ג'יפסי הניעה אותי להמשיך ללכת אחריו, כפי שהוא ידע שיקרה.
אייס השתמש במפתח שעל מחזיק המפתחות שלו כדי לפתוח את דלת דירתנו ואני הסתכלתי עליו בתדהמה מוחלטת כשהוא סימן לי להיכנס.
"מי אתה לעזאזל?"
"אני אספר לך כשתכניסי את התחת שלך פנימה ותשבי."
עיניי הצטמצמו והרגשתי את ניצוץ הזעם הראשון ניצת לי בבטן. זה לא היה סימן טוב לגבי העתיד לבוא. הייתי צריכה למצוא דרך להישאר קרת רוח. הייתי צריכה להתמקד בג'יפסי. אם אאבד שליטה, אין לדעת מה עלול לקרות.
דידיתי פנימה על העקבים בחוסר יציבות, רגליי נהיו לפתע חלושות כמו אטריות מבושלות. איכשהו הצלחתי להגיע לספה ואייס סגר את הדלת מאחוריו. הוא התיישב לצידי אבל השאיר בינינו מספיק מרחק כדי להעניק לי תקווה שהוא לא מהווה איום גופני. לפחות לא בינתיים.
הקלאץ' שלי קרקש על השולחן הקטן שליד הספה ואייס הוציא מכיס הווסט שלו מעטפה חומה והושיט לי אותה.
"מה זה?" מעכתי את הנייר בין אצבעותיי כדי לחוש את עובי המעטפה.
הוא נשען לאחור והרים מגף אחד על הירך הנגדית בשלווה שאישרה את חשדותיי שמבחינתו אני בסך הכול עוד משימה. כך או אחרת, לא היה לו אכפת. אין לו עניין ברגשות שלי או באנושיות שלי. הוא כאן כדי לעשות שירות למען מישהו אחר ואני הייתי חייבת לברר למען מי בדיוק.
פתחתי את סוגר המתכת של המעטפה ושפכתי את תכולתה על שולחן הסלון. החלטה שהתחרטתי עליה ברגע ששלחתי יד כדי לפרוס את התמונות על השולחן. אלה היו צילומים שלי. במועדונים, בבתי קזינו, במלונות, כמעט בכל מקום שבו ביליתי במהלך החודשים האחרונים. וחלקם היו לא נעימים. היו שם ראיות לגניבות שלי. תמונות סטילס שלי מרימה ארנקים, מרוקנת כספות ועוד פעולות בסגנון. לא הצלחתי להבין איך בכלל הוא הצליח לצלם את זה, אבל יכולתי רק להסיק שמישהו טמן לי פח. בדיוק מזה חששתי, אבל זה לא היה הגרוע מכול.
הנורא מכול הייתה הפגיעוּת החשופה שחשתי כשראיתי את תמונות העירום שלי. זו הייתה בושה שנצרבה עמוק בכל מילימטר בהווייתי ומשהו שהבטחתי לעצמי שלעולם לא אעשה. הגוף שלי היה שייך לי עכשיו. לי ורק לי. אבל הנה, מול עיניי הייתה ההוכחה שלא יכולתי להכחיש שבמרדף אחרי החופש אפשרתי לעצמי להיגרר שוב למעמקי האפלה שנשבעתי שלעולם לא אחזור אליה. רתמתי לצרכיי את חולשתם האוניברסלית של גברים באשר הם וניצלתי את המיניות שלי כנשק. מכונת מלחמה. וגם אם אף פעם לא שכבתי עם אף אחד מהם, זה לא שינה דבר. זה לא שינה את תחושת הזוהמה שהזדחלה על עורי כשהתבוננתי בראיות שהעידו על חטאיי.
צער עמוק קרע אותי לגזרים וכשהרמתי יד רועדת כדי למחות דמעה תועה אייס היה אצילי והסב את מבטו. הוא לא נטל חלק פעיל בהשפלה שלי, אבל תהיתי כמה מכל זה הוא ראה. האם הוא בחן את הצילומים לעומק? האם הוא חשב שמה שזה לא יהיה שהולך לקרות, באמת מגיע לי?
"הבהרת את המסר." דחפתי את הצילומים בחזרה למעטפה, מקמטת ודוחסת אותם פנימה. "עכשיו תגיד לי איפה אחותי. מה צריך לעשות כדי שהיא תישאר מוגנת ובטוחה?"
הוא זע במקומו אבל עיניו לא פגשו את עיניי. זה היה הסימן הראשון לרגש אנושי שהוא הפגין. תחושת הבטן שלי אמרה שזה לא מוצא חן בעיניו. אבל ממילא לרגשות שלו לא הייתה השפעה על מה שעתיד לקרות.
"גנבת הרבה כסף והשפלת הרבה גברים חזקים. וגם אחותך —"
"הבנתי." חשקתי את הלסתות כל כך חזק שהרגשתי שהשיניים שלי עלולות להישבר. "תיגש לעניין. מה קורה כאן?"
אייס נאנח מעומק החזה ורכן קדימה, הניח את מרפקיו על ירכיו ונפנה להביט בי. "זה מה שהולך לקרות. אני ממליץ לך לוותר כבר עכשיו על כל מאבק שאת מתכוונת להיאבק, כי זה ממילא לא ישנה את הנסיבות. את רוצה להגן על אחותך והיא רוצה להגן עלייך. הלילה החבר שלי יציע לה עסקה שתוכל להציל את שתיכן, והיא תסכים לעסקה שהוא יציע."
"איזה חבר?" עיניי התרוצצו על פני הדירה בחיפוש אחר סימני חיים נוספים שאולי החמצתי. "ואיזה סוג של עסקה?"
"זה לא משנה." הוא נד בראשו. "הדבר היחיד שאת צריכה לדעת זה שאין לך אפשרויות בחירה, בירדי. אחותך תסכים לעסקה ואם את רוצה שהכול ילך חלק, גם את תקבלי את זה."
הוא לא היה צריך להגיד לי שאין לי אפשרויות בחירה. זה היה הסיפור של כל החיים הדפוקים שלי. ניצול מסוג אחד התחלף בניצול מסוג אחר, וזה כל מה שהכרתי. קפצתי ממקלחת רותחת אחת לאש בוערת אחרת, כל הזמן.
"ספר לי על העסקה," לחצתי, מנסה שלא להשלים עם העובדה שבית הקלפים שלנו קורס סביבנו.
הווריד בצווארו פעם ועיניו הכהות והיוקדות הביטו ישר דרכי. "תנאי העסקה הם בין ג'יפסי לבין החבר שלי וכל מה שאת צריכה לדעת זה שהיא תגור איתו מעכשיו. החלק שלך בעסקה הרבה יותר קל. את בעצם נדרשת לעשות דבר אחד בלבד. לעזוב את העיר ולא לחזור."
"לא," נחנקתי. "זה לעולם לא יקרה. תצטרך להרוג אותי קודם."
"בישלת את הדייסה שלך," אייס דיבר מבעד לשיניים חשוקות. "ועכשיו תצטרכי לאכול אותה."
1
אייס
בירדי בלו הארורה. הבזקים של דמותה נטוו במוחי כמו קורי עכביש, מחרבים את היכולת שלי להתמקד ומעוררים את תסכולי. החתמתי כרטיס לכיוון אחד על רכבת ההרים הזאת ביום שבו נדרשתי לגרור את הישבן שלה ממלון ונציה לפני קצת יותר משנה.
דבר אחד פשוט. זה כל מה שביקשתי ממנה. לעזוב את העיר ולא לחזור. אבל היא הסכימה לעשות את זה?
לא. היא בחיים לא עשתה מה שאמרו לה לעשות. והנה אנחנו כאן, לכודים במשחק החתול והעכבר הזה מחדש. אלא שעוד לא היה לגמרי ברור מי החתול ומי העכבר כשהיא שוטטה בחיפוש אחר הקורבן הבא שלה בשטח הקזינו. היא עזבה את בתי הקזינו אחרי שהבינה שיש לי עיניים בכל מקום. בכל פעם שגיליתי שהיא חזרה העירה, סמס אחד פשוט הספיק בדרך כלל כדי לקרוא אותה לסדר. היא הייתה נעלמת ואני הייתי צופה בה ממרחק עד שהיא חזרה וצצה שוב. הבחורה הזאת הייתה כמו בומרנג דפוק.
לשטוף ולחזור על הפעולה...
היא ראתה אותי רק כשרציתי שתראה, אבל העבודה שלי איתה לא נגמרה לעולם. זו התחילה להיות פאקינג בעיה. לוסיאן ביקש ממני לשים עליה עין, אז זה מה שעשיתי. הדבר היחיד שעניין אותו הייתה אחותה. בירדי לא הייתה חלק מהמשוואה. ברגע שהיא גילתה שג'יפסי חתמה על העסקה שלוסיאן הציע, היא יצאה מהסיפור. אבל בירדי עדיין התפרעה ומצאתי את עצמי רודף אחרי כל פיסת מידע שמצאתי לגביה כמו איזה מכור. היא חשבה שתצליח להערים עליי אם תחליף את סביבת הפעולה שלה. בתי קזינו, מועדונים, מבחינתי הכול היה אותו דבר. כך או כך, היא לא הייתה אמורה להיות כאן.
האורות ריצדו על העור החשוף של כתפיה והדגישו את הגזרה שלה בגוונים של סגול וכחול. המוזיקה פעמה והדהדה מהרצפה אל תוך ראשי ההולם כמו מיגרנה חסרת רחמים. משהו בבחורה הזו הצליח להעיר את כל קצות העצבים בגופי.
הערב היא לבשה שמלה זהובה קטנטנה וקצרה מדי לטעמי. המחשוף מלפנים היה עמוק וחשף את הקימורים העגלגלים של שדיה נטולי החזייה. לא יידרש הרבה כדי להסיט את הבד הזה הצידה ולחשוף את כל הבשר הרך והעגלגל שמתחתיו. כל בן זונה במקום הזה חשב על זה, כולל אותי.
עם כל כך הרבה עיניים עליה, היא אפילו לא הבחינה בי בפינה החשוכה. היא כמעט אף פעם לא הבחינה בי כשצפיתי בה כך. אבל חשבתי שהיא יכולה לחוש אותי. תפסתי אותה מציצה מעבר לכתפה, אצבעותיה נוגעות ברפרוף בעורפה כאילו היא מרגישה פיזית את הליטוף של עיניי על עורה. לפעמים השריון שלה נסדק ופיסה מהפגיעוּת שלה הזדהרה מבעד לחרך. ברגעים כאלה היא הייתה לחוצה. דרוכה, אבל נחושה. ורגע אחרי זה הייתה מתעשתת וחוזרת למשחק, ממוקדת מתמיד.
לא הבנתי את המניע שעמד מאחורי הצורך הנואש שלה לחזור על המעגליות הזו שוב ושוב. בהתחלה הנחתי שמדובר בהתמכרות. מה עוד יכול היה לגרום לה לחיות בגיהינום שבו כל יום היה דומה לקודמו ודבר לא השתנה אף פעם?
על פני השטח היא הייתה פתיינית, זוהרת מתענוגות וחטאים. אבל היה לי הרבה זמן כדי לנתח את ההתנהגויות שלה. היא הייתה מותשת. חרדה. מעופפת. היה לי ברור שיש איזושהי סיבה לכך שהיא נכנעת שוב ושוב לדבר הזה, אבל זו הייתה חתיכה מהפאזל שלא הצלחתי להציב במקום.
"אפשר להביא לך עוד משקה?" המלצרית פלשה לשדה הראייה שלי. נדתי בראשי לשלילה, להוט לגרום לה להמשיך בדרכה. אבל היא התעכבה. כשהרמתי אליה מבט מצאתי זוג עיניים סקרניות בוחנות את פניי. יש בחורות שנדלקות על מראה האסיר המשוחרר שמעולם לא טרחתי לשנות. משהו בזקן גורם להן לחשוב שאשמח מאוד לקחת אותן החוצה ולהעניק להן בילוי קשוח. כך לפחות אמרו לי.
"אולי משהו לאכול?" היא הציעה ולשונה נשלחה במהירות החוצה ללחלח את שפתיה.
שוב נדתי בראשי. "אני מסודר."
היא היססה, ניסתה למצוא משהו נוסף להציע לי, אבל עיניי הצטמצמו. שמעתי יותר מפעם אחת שיש לי מראה של בן זונה מפחיד, ולא נדרש הרבה כדי לחסל את הפנטזיה שהחלה להירקם בדמיונה. המלצרית מיהרה להתרחק מבלי לומר דבר, אבל כשהיא סוף־סוף נעלמה לא מצאתי גם את בירדי.
פאק.
סרקתי את ים הגופים הפועמים וראשי הלם כשהרעש קדח אל תוך הרקות שלי כמו פטיש אוויר מזורגג. שנאתי את המקומות האלה. שנאתי כל ביט רועם ופועם של המוזיקה. כל מבט מבושם ומעורפל שנשלח לעברי כשפילסתי לי דרך בקהל. השמלה הזהובה לא נראתה בשום מקום וזה השאיר מקום למסקנה אחת בלבד. אמצא אותה בסמטה.
אוויר חם הכה בפניי כשיצאתי ופסעתי אל מעבר לפינה. לא לקח לי הרבה זמן למצוא את הפושעת הקטנה. קול הדבש שלה נישא אליי מבין הצללים כשהיא דרשה מהשוטה המסכן להושיט לה את הארנק שלו.
הבחור היה ללא ספק מבקר מחוץ לעיר. ילד עשיר עם קרן נאמנות שמכנסיו מופשלים סביב קרסוליו והזין שלו שמוט לנוכח ההבנה שעבדו עליו. אבל זה עדיין צרב אותי. היא נישקה אותו? נגעה בו?
ההיסטוריה לימדה אותי שזה לא קורה. היא אף פעם לא נתנה להם לגעת בה עד כה. היא אף פעם לא הרחיקה לכת עד לשם. אבל אולי זה היה רק בראש שלי.
"גם את השעון." בירדי זקרה את סנטרה לעבר מפרק כף ידו בזמן שרוקנה את הארנק ודחפה את הכסף לתיק שלה.
הילד היסס. "אבל זה היה של אבא שלי."
היא השתתקה וברגעים כאלה ידעתי שהיא לא אבודה. עוד יש לה תקנה. "אוקיי, תשאיר את השעון לעצמך. מה עוד יש לך?"
"החפתים שלי," הוא הציע ונעץ מבט בטייזר שבידה. "הם מזהב."
היא חילצה את החפתים מהחולצה ונופפה בנשק שלה. "אל תלך אחריי."
הוא הנהן והיא הסתובבה על עקביה בדיוק כשחמקתי אל מעבר לפינה. עד כמה שהייתי רוצה להישאר בסביבה ולהפליק לה בישבן על ההתנהגות הלא זהירה שלה, היא לא הייתה אמורה לדעת שהייתי כאן בכלל.
חזרתי למתחם האופנועים. עישנתי ג'וינט ושתיתי ויסקי לפני השינה. עדיין הרגשתי חסר שקט. זה היה יום ארוך ודפוק והיה בי המון מתח אצור.
התפשטתי ונעמדתי במרכז חדר האמבטיה שלי כשהתחושה המוכרת של האולר הצונן בכף ידי. דחפים ישנים צפו ועלו כשסובבתי את הידית בין אצבעותיי ושחזרתי במוחי את אירועי היום. עצמתי עיניים ורוחות העבר נשפו בעורפי.
זו אשמתך שהיא מתה, ילד. אתה חת'כת חרא מטומטם. הרגת אותה. השטן הוליד אותך מתהומות הגיהינום לפני שיילד אותך מתוך הרחם הזה. אנחנו צריכים לשלם על החטאים שלנו בחיים האלה, והדרך היחידה להציל את נשמתך היא להקיז את השטן מהדם שזורם לך בוורידים.
חוד הלהב שלי נצמד לבשר המורם של בית החזה, אבל היססתי. לפני שנה הלהב היה מתפתל ונדחק דרך הרקמה המצולקת עד שנהר אדום היה זולג במורד החזה שלי ומשם אל רצפת חדר האמבטיה. השלכתי את הסכין הצידה והסתכלתי על הבבואה שלי במראה. כל אות שנחקקה על החזה שלי חזרה ונחרטה מחדש שוב ושוב מאז שאד הטביע את החותם הזה בגופי. אבל הכאב כבר לא הביא עימו סיפוק.
משהו השתנה בי כשראיתי את בירדי לראשונה. איכשהו, עם הזמן, היא נהייתה להתמכרות החדשה שלי. לעקוב אחריה, לנתח את הפעולות שלה... אלה היו הדברים היחידים שהעניקו לי תחושה טובה יותר מזו שקיבלתי מסיפוק הדחפים ההרסניים שלי עצמי. היא הפכה את הראש שלי לשדה קרב של רגשות. לא אהבתי להרגיש, אבל היא גרמה לי להרגיש. אובססיה, מרירות, תסכול, בזמן שכל מה שרציתי היה להישאר קהה חושים. ריק. מאוזן.
שקלתי להיכנס להתקלח אבל במקום זה מצאתי את עצמי פותח את המגירה בחדר האמבטיה ומוציא משם את התחתונים של בירדי שהכי אהבתי. כרכתי את התחרה השחורה סביב הזין שלי ונשענתי על השיש. שאפתי אוויר ועצמתי עיניים וניסיתי שלא לחשוב על אף אחד ועל שום דבר. הייתי חייב להיפטר מהמחשבות שהתרוצצו בראשי ולמצוא פורקן. אבל כל מה שהצלחתי לראות היה אותה.
חוטים של סיפור אחר החלו להיטוות בתוך מוחי. גופה החמים שעון על קיר לבנים צונן בסמטה, שולי שמלתה נצמדים לאגן שלה. עור הדבש של ירכיה בפישוק שמושך אותי אל גן העדן שביניהן. דחקתי את האגן שלי אל החלל הזה, מסמם את עצמי במתיקות המהפנטת שלה. החלקתי אגודל אל מתחת לאריג המשיי שנמתח על שדיה ומשכתי אותו הצידה עד שהיא הייתה חשופה לעיניי. רציתי לגרור את פניי על שדיה המלאים והרכים ואז אל תוך פי. רציתי להרגיש אותם מתנדנדים מתחתיי בזמן שאני נהדף לתוכה בפראות. צבטתי את הפטמה שלה והיא צווחה. היא אף פעם לא הקשיבה, לעזאזל. אמרתי לה את זה כשכף ידי נחתה בהדהוד על פלח ישבנה. אבל אפילו בחלומות שלי בירדי שיחקה לי במוח. שפתיה התעקלו לאחד מחיוכי חתולת המין שלה והיא הטתה את ראשה, חושפת את העיניים שבסופו של דבר יגרמו לי לרדת על ברכיי. ההשפעה שיש לה עליי מילאה אותה בגאווה. כף ידי החליקה אל בין ירכיה, נואשת לאישור שלא רק אני נטרף ככה. חמימות דביקה כיסתה את אצבעותיי. זה כל מה שרציתי, וזה בדיוק מה שלא הייתי צריך.
פאק.
לחץ התרחב בתוך כף ידי המאוגרפת, השרירים לאורך עמוד השדרה שלי נהיו נוקשים ממתח. זה לא היה בסדר, אבל לפתִּי חזק יותר, מהר יותר, חופן את הזין שלי ומדמיין את הכוס שלה עוטף אותי, יונק את הרעל מגופי ואוסף אותו בחמדנות לגופה.
הפורקן היה התפוצצות שהתיזה על כל התחתונים שלה ועל פרקי אצבעותיי כשהתרסקתי על השיש. תשישות וסלידה פשטו בעצמותיי כשחזרתי למציאות. כמה פעמים אמרתי לעצמי שלא אעשה את זה שוב? שלא אחשוב עליה. היא הייתה טהורה מדי בשביל שטן כמוני. אני אשחית אותה. השחתה הייתה המילה היחידה לתאר את הקיבעון הזה.
היא לעולם לא תוכל להיות שלי.
