פרולוג
ג'יפסי
"סלח לי אבי, כי חטאתי."
הצל מצידה השני של סבכת הברזל זז והכומר כחכח בגרונו. "כמה זמן עבר מאז הווידוי האחרון שלך?"
לא באמת האמנתי שהוא לא זוכר, אבל הוא תמיד שאל את השאלה הזו.
"שלושה שבועות, פחות או יותר."
היה רגע של שתיקה ותהיתי מה הוא חושב. לא הייתי בקיאה במיוחד במנהגי הכנסייה, אבל מהמעט שידעתי, הנסיבות שבהן מצאנו את עצמנו לא היו שגרתיות עבור איש מאיתנו. הוא היה אמור לשאול אותי שאלות, אני הייתי אמורה לדבר על החטאים שלי ולאחר מכן לקבל את עונשי. אבל אחרי הביקור הראשון שלי כאן, זה אף פעם לא התנהל כך.
"דברי בחופשיות," הורה לי הקול מצידה השני של מחיצת העץ.
הוא היה סבלני כלפיי גם כשלא עשיתי כדבריו. כמו תמיד, לא היה לי מושג ממה להתחיל.
"אולי תספרי לי מה גרם לך לבוא הנה," הוא הציע.
אצבעותיי מיששו את העץ הממורט תחתיי. בכל פעם שישבתי כאן הרגשתי שהמבנה הזה עצום כל כך. שקט מדי וקדוש מדי עבור אנשים מסוגי. אבל בתוך תא הווידוי הזה הייתי בטוחה. האלמוניות העניקה לי את החירות להתוודות באוזני מישהו שלא יכולתי לראות.
"השתוקקת פעם שמשהו יהיה רק חלום?" שאלתי.
"בכל יום מימי חיי," הוא ענה בעצב.
הייתה בתשובתו נימה של רצינות שגרמה לזה להישמע כמו וידוי. לא ידעתי איך להגיב.
"בדיוק סיימתי עוד ג'וב." פכרתי את ידיי בחיקי. "עוד מעשה נוכלות. זה היה הרבה כסף."
מושב העץ שלו חרק ואני דמיינתי איך הוא זע במקומו, מנסה לעכל ולהבין איזו מין מפלצת אני באמת. "איך זה גרם לך להרגיש?"
"זה לא קשור לרגשות שלי."
"אז למה זה כן קשור?"
עצמתי עיניים והתמונה חזרה וצפה מולי. ריאותיי צרבו. פנים הפה שלי הפך למדבר צחיח. מעולם לא סיפרתי את זה בקול רם, אבל הייתי צריכה לעשות את זה. מישהו היה צריך לשמוע את הדברים.
"אחותי הציעה שנלך לאכול גלידה, כדי לחגוג. אנחנו תמיד חוגגות בסיום של ג'וב." ניסיתי להחניק את הבחילה שעלתה בבטני תוך כדי שדיברתי. "אבל לא הצלחתי אפילו להיזכר בפעם האחרונה שבה אכלנו גלידה יחד. היא לקחה טעם מסטיק, זה מה שהיא הכי אוהבת. וזה... זה עורר בי משהו."
"זיכרון?" שאל הכומר.
"ביום שבו חזרתי הביתה מבית המעצר לנוער מצאתי אותה במטבח, אוכלת גלידה. נעדרתי מהבית שישה חודשים ובכל יום שם הייתי חולה מרוב שדאגתי לה. היא הייתה כל כך קטנה. כל כך חסרת אונים."
שמעתי את הכומר בולע את רוקו וכשדיבר קולו היה צרוד. "חשבת שזו האחריות שלך, להגן עליה?"
"זו באמת הייתה האחריות שלי," הסברתי. "לא היה לה אף אחד אחר. וכשנכנסתי למטבח באותו יום, לשבריר שנייה היא כל כך שמחה לראות אותי שהאמנתי שהכול יהיה בסדר. חשבתי שהוא קיים את ההבטחה שלו, ושהיא בסדר."
"אבל היא לא הייתה בסדר?"
השפלתי מבט לרצפה ואחזתי בבטני כשנזכרתי בעיניים שלה. כל עוד נשמה באפי, לעולם לא אשכח את מה שראיתי בהן.
"לא," לחשתי. "יכולתי לראות שמשהו השתנה."
"מה זה היה?"
"התמימות שלה," עניתי. "היא נעלמה."
1
ג'יפסי
"קח," תחבתי חבילה שמנמנה של שטרות של עשרים דולר לידו של נהג המונית. "זה חצי. תקבל פי שניים אם עדיין תהיה כאן כשאחזור. גג עשרים דקות."
הוא הביט בערמת הכסף שבידו ומשך בכתפו. "אין בעיה, גברת."
בחנתי את האודם שלי במראה ופתחתי את הדלת בתנופה. זו הייתה משימה לא פשוטה לצאת מהמונית בשמלה הלבנה והתפוחה שלי, אבל איכשהו הצלחתי.
מחוץ למונית, בניין העירייה של ניו־יורק המה ממבקרים שאצו־רצו ליעדיהם, אבל כולם עצרו לרגע כדי להתבונן באישה שמיהרה לחצות את המדרכה בשמלת כלה ובמגפי בוקרים.
נופפתי לכולם כמו נסיכה ואפילו הפרחתי כמה נשיקות לעבר שתי ילדות קטנות שהביטו בי בהתפעלות. אין ספק שהן חלמו על החתונה שתהיה גם להן ביום מן הימים. יש רק לקוות ששלהן תתגלה כמוצלחת יותר מהאירוע הנוכחי.
גבר זר ואבירי בעל עיניים כהות פתח עבורי את הדלת. הודיתי לו כשחלפתי על פניו במהירות וברגע שהייתי בפנים כמעט התנגשתי בחתן שלי.
"גרהאם," ציווחתי.
"איפה היית?" הוא הביט בי בכעס. "את מאחרת בעשר דקות."
נשכתי שפתיים וחייכתי. הוא היה מקסים אליי כרגע יותר משהיה בכל השבועיים האחרונים, מה שרק חיזק את ההחלטה שלי לעשות עליו סיבוב ולנצל אותו עד הסוף.
"הכלה אמורה לאחר," חייכתי אליו חיוך רחב. "זו מסורת."
"אין שום דבר מסורתי בחתונה הזו," הוא מלמל.
הוא לא אמר לי משהו שלא ידעתי. הוא אפילו לא טרח להשתתף בעלות של העוגה או של הפרחים, והוא לא הזמין ולו בן משפחה אחד לחתונת הבזק שלנו. ועם זאת, הוא היה שוטה מספיק כדי לחשוב שאני באמת מאמינה שהוא אוהב אותי. האמת הייתה שהוא ניסה להיבחר לתפקיד סנאטור ונדרשה לו בדחיפות רעיה לקראת מסע הבחירות הממשמש ובא. איש משפחה תמיד מעורר אהדה רבה יותר בקרב הציבור.
הוא הביט בשעונו וסימן לי לשלב את זרועי בזרועו. "בואי. אנחנו הבאים בתור."
הלכתי איתו לעבר האולם שבו כנראה חיכה השופט כדי להשיא אותנו. "כל זה רומנטי להפליא, גרהאם, אבל יש מצב שנוכל לדבר רגע בפרטיות? יש לי משהו לתת לך."
הוא השפיל עיניים אל המעטפה שבידי ופניו התכרכמו לרגע, אבל הוא מיהר וגיהץ את תווי פניו בחזרה לארשת התרבותית המתורגלת שלו. הוא יהיה פוליטיקאי מצוין.
"בטח," פסק. "אבל זה חייב להיות זריז."
הנהנתי ואז משכתי בידו והובלתי אותו לאולם ריק שהיה סגור בפני הציבור.
"מה את עושה?" הוא סקר את האולם הריק. "אסור לנו להיכנס לכאן. יעיפו אותנו החוצה."
"סמוך עליי," לחשתי. "אתה תעדיף לעשות את זה בפרטיות."
פניו עטו ארשת נרגזת כשהלך בעקבותיי ונעצר מעבר לפינה. הרמתי את עיניי אליו והכנתי את עצמי נפשית לקריעת המסכה מעל פניי. זה משהו שתמיד עדיף לעשות במכה אחת, כמו להוריד פלסטר.
לא הייתה בעיניו כל אהבה אליי, ובכל זאת, לשבריר שנייה, היססתי. הכרתי את גרהאם שלושה שבועות, ובזמן הזה הוא הרעיף עליי מתנות וביטויי הערכה. הערכה על כך שעזרתי לו לשמור סוד שהוא אפילו לא ידע שאני יודעת. מבחינתו הייתי בסך הכול שׂה מובל למזבח הנישואים. נישואים שבהם הוא לעולם לא יהיה מאושר, אבל הוא האמין שאם ירגיע אותי בעזרת כסף, הם לפחות יצליחו להחזיק מעמד.
במידה מסוימת הוא צדק. כי הייתי זקוקה לכסף. אחותי הקטנה הייתה זקוקה לכסף. רציתי להעניק לה חיים טובים יותר וכבר מזמן החלטתי שאם הגורל לא יביא לפתחנו הזדמנויות, אני אצור אותן בכוחות עצמי.
זה משהו שהייתי צריכה להזכיר לעצמי כשהסתכלתי על גרהאם, גם אם חלק קטן בתוכי סלד ממה שעמדתי לעשות. נכון, הוא היה מניאק שחשב שיוכל לקנות אותי. אבל כבר התמודדתי עם מספיק גברים מסוגו וידעתי שליבו לא יישבר כשאעזוב. כבר עברתי את זה עם מספיק טיפוסים מסוגו. הוא יהיה חכם יותר, אני אהיה עשירה יותר, ושנינו נצא מהסיפור הזה מנצחים. אבל בזמן האחרון שום דבר לא גרם לי להרגיש מנצחת.
"נו, קדימה." גרהאם הושיט יד למעטפה שהחזקתי. "אנחנו מבזבזים זמן. זה בשבילי?"
חיתוך דיבורו החד קטע את הרהוריי והחזיר אותי למציאות. צמצמתי עיניים לעברו. כל הגברים העשירים אותו דבר. הם חושבים שהם יכולים להתנהג לאישה כמו אל זבל רק כי יש להם ארנק שמן. וזו הייתה תזכורת עבורי שאין שום משמעות למה שאני עומדת לעשות. גרהאם ישלם את הכסף כדי להימנע מהשערורייה ומההשפלה, וזה לא יפגע בו... יותר מדי.
הושטתי לו את המעטפה שגרמה לי להרגיש שהידיים שלי מזוהמות. "זה בשבילך, יקירי."
הוא לא העניק לי ולו מבט קצרצר כשהוציא מהמעטפה את הראיות שאספתי על אודותיו בשלושת השבועות האחרונים. לפעמים השלב הזה במשחק יכול להיות דרמטי. כשאני מתחילה את המחקר על הקורבנות שלי, אין לי מושג מה אני עתידה למצוא. אבל לכל אדם יש סוד. ואני הייתי מעולה בלנצל את הסודות האלה.
"מה זה צריך להיות?" הדם אזל מפניו של גרהאם כשהוא בחן את התמונות שלו עם אשתו של החבר הכי טוב שלו. התמונות האלה צולמו לפני שלושה ימים, אבל היו עוד הרבה אחרות. מפגשים חשאיים בחדרי מוטל ובפינות נסתרות במסיבות. הכול היה שם. ולא ניתן היה להפריך את העובדה שכשהוא הסכים לחכות עם מימוש הקשר שלנו עד אחרי החתונה, הוא זיבל את המוח.
"יש לי עוד המון." זנחתי את המבטא הדרומי שזייפתי מאז הערב שבו נפגשנו. "עם תאריכים, מיקומים וכמה זמן נמשך כל מפגש. הכול שמור אצלי בקובץ דיגיטלי."
"את סוחטת אותי?" עיניו נפערו בהפתעה. "את, השרלילה הבלונדינית הסתומה שנתלתה על זרועי במשך שלושה שבועות? איך בכלל השגת את זה? מי שלח אותך?"
הורדתי את הפאה וניערתי את שערי בחיוך. "למען האמת, השיער שלי חום. ואני הרבה יותר חכמה ממה שנדמה לך. אני עובדת לבד, גרהאם."
ורידי צווארו התנפחו ופניו האדימו כשהבין שהשרלילה עבדה עליו. "את יודעת שאני אדם עם כוח. מאין לך שאני לא פשוט אעלים אותך?"
"כי אתה לא רוצה שייקשר בשמך אפילו שמץ של ניחוח שערורייה," עניתי. "האישה שלה עמדת להינשא נעלמה פתאום? אתה לא צריך בעיות כאלה. וחוץ מזה, יש לי ביטחונות למקרה כזה, ואני יכולה להבטיח לך שגם אם אני איעלם, המידע לא ייעלם איתי. אבל אתה כן יכול להעלים את כל זה, גרהאם."
עיניו הצטמצמו ומבטו חרך אותי עם כל הסלידה שהוא הצליח להסתיר עד לרגע זה. "מה את רוצה?"
"מאה אלף."
"את לא רצינית," הוא רתח מזעם.
"אני נראית לך לא רצינית?"
הוא הסתובב ופיו התעוות כשעיניו הושפלו אל התמונה שבידו. הנאהבים שבצילום אחוזים בגל של תשוקה, מחללים את כבודו של חדר השירותים בבית הקיץ של החבר הכי טוב שלו. הייתי איתו באותו לילה במסיבת חוף עם החברים שלו. שעשעתי אותם בסיפורים על חיי המומצאים. אבל כשחמקתי מהחוף וראיתי אותו איתה, לא יכולתי שלא לנצל את ההזדמנות ולצלם את התמונה.
כשהבטתי בו עכשיו יכולתי לקרוא את כל הרגשות שחלפו על פניו. הוא לא יבגוד בה. הוא לא מסוגל.
"אתה אוהב אותה," אמרתי. "נכון?"
הוא העביר יד בשערו ודחף את התמונות בחזרה לתוך המעטפה. "זה לא משנה. את תקבלי את הכסף שלך, אם זה מה שאת רוצה. העניין סגור."
הוא הגיב בדיוק כפי שציפיתי שיגיב, אבל התשובה שלו העלתה שוב אל פני השטח את בן הלוויה העיקש שלי, חוסר התקווה. אנחנו חיים בעולם אכזר. עולם שבו אנשים מעדיפים להגן על המוניטין שלהם במקום על האהבה. בוחרים בהרפתקאות קטנות ומטונפות במקום באושר. רציתי לא לחבר את עצמי שוב לעולם לתוך המארג החברתי הזה. מצבים כאלה הזכירו לי למה מוטב לי להיות חוט פרום, מתעופף ברוח.
לא ידעתי איך לאהוב גברים. ידעתי רק איך לעזוב אותם ולקחת איתי את כל מה שאני רוצה.
"אני צריכה את זה עד חמש אחר הצהריים," אמרתי לגרהאם.
ואז הסתובבתי והלכתי.
