1
בפעם האחרונה שראיתי את הדוד שלי, הוא קנה לי כלב. גורה של גולדן רטריבר עם עיניים עצובות ואף בצורת לב. אבל היא הייתה אצלי רק זמן קצר כל כך, עד שאפילו שֵם עוד לא הספקתי לתת לה. לרגע קצר היא התרוצצה בסלון כאילו הבטיחה הרבה הרפתקאות משותפות, וכהרף עין נעלמה. ואותו דבר קרה גם עם בילי, הדוד שלי. הוא נפנף לי לשלום כשיצא ברברס מהחניה בבית שלי, ויותר לא ראיתי אותו.
אימא לא רצתה כלב. התחננתי בפניה, הבטחתי לה שאצא כל יום לטייל עם הכלב, שאקרצף את השטיח בסלון אם יקרו "תאונות", אבל אימא סירבה בעקשנות. העניין לא היה השטיח וגם לא אינספור נעליים שהכלב יקלקל. גם לא עניין של אהבה. לא היה לה כל ספק שאוהב את הכלב, וברור שגם היא תאהב אותו, אבל כמו בכל מערכת יחסים, גם עם חיית מחמד העיקר הוא קבלת אחריות, לא האהבה. הייתי על סף גיל ההתבגרות, גיל של בנים ושל חברים וחברות, שיהיו חשובים יותר מדמי כיס, יותר מכלבים, יותר מהמשפחה. כבר דיברנו על זה. שום כלב. אני ידעתי, וגם דוד בילי ידע.
הכלבה הייתה מתנה ליום ההולדת. לרגל יום הולדתי השנים־עשר שכרו הוריי אולם של משחקי וידיאו ומנהרה לאימון בחבטות בייסבול בקאלבֶר סיטי. זה היה בתחילת 1998. תמיד חגגנו בינואר, כי נולדתי כמעט בסוף השנה.
חבריי הצטופפו מאחורי הלוחית שלצד עמדת החובט והריעו, ואני הרמתי קצת את קסדת החובט שנשמטה על פניי ונכנסתי בביישנות למנהרה. אבא נתן לי עצה של הרגע האחרון: לפשק את הרגליים ברוחב הכתפיים ולהרים את המרפק הימני. ציפיתי שאימא תזכיר לי להיזהר, אבל היא דיברה בטלפון ליד המזנון.
זה בסדר, מירנדה, את תצליחי, אמר אבא אחרי שהנפתי את המחבט והחטאתי. אימא הופיעה לצידו ולחשה משהו באוזנו. בהגשה הבאה הנפתי את המחבט אחרי שהכדור כבר חלף על פני הלוחית. את כבר אמורה לדעת שאי אפשר לסמוך עליו, אמר אבא לאימא. מירנדה, הוא קרא אליי. תסתכלי מה את עושה.
הוא הבטיח לבוא, שמעתי את אימא לוחשת.
בואי לא ניכנס לזה עכשיו, הוא לחש בחזרה.
הוא לא צריך להבטיח אם הוא לא חושב לקיים.
סוזי, לא עכשיו.
השתדלתי להתרכז במרפק הכפוף, בברכיים הרפויות, בדיוק כמו שאבא לימד אותי, אבל הדיבורים המהוסים הפריעו לי. רק אדם אחד גרם להם להתלחש ככה. לא סבלתי את זה שהם דיברו ככה על בילי, כאילו ניסו לגונן עליי מפניו, כאילו יש לסוכך עליי מפני אדם כמותו. העברתי את המבט מהמכונה שהגישה את הכדורים לחבטה אל הוריי. הם נשענו על המנהרה והתחרו מי יוריד קודם את העיניים.
שמעתי את המכה עוד לפני שהרגשתי אותה. טפיחה קולנית ממש, ואחריה הכתף שלי ניצתה. צעקתי ונפלתי לארץ. עוד שני כדורים שרקו ליד הראש שלי. אבא צעק שמישהו יכבה את המכונה, והוא ואימא דהרו אל המנהרה.
הכול בסדר, חמודה? אימא משכה את הקסדה מראשי והסיטה את השיער המיוזע ממצחי. הכאב הפריח ממני את הנשימה. התנשפתי על רצפת הבטון הקרה ולא יכולתי להגיב. תעני לי, מירנדה, היא אמרה בבהלה קצת מוגזמת.
אני בסדר, אמרתי בין נשימות מאומצות. חתיכת עוגה תעזור לי.
בדרך כלל זה היה מצחיק אותם, אבל הפעם הם המשיכו להעיף זה בזה מבטים מודאגים ומאוכזבים, כאילו החבורה שתפחה על כתפי הייתה גם היא איכשהו אשמתו של בילי. אימא כיוונה אל אבא נשיפה נרגזת וצעדה בכעס אל המזנון לקחת את עוגת יום ההולדת שלי.
הסתכלנו עליה כשהיא דיברה עם הנערה שמעבר לדלפק. אימא בסדר? שאלתי את אבא.
קצת עוגה והכול יסתדר, אמר אבא ופרע את שערי.
אחרי שהעוגה נזללה ושקית הקרח שאימא הורתה לי להצמיד לכתף נמסה על קדמת החולצה שלי, הצטרפתי לחברים באולם המשחקים והתעלמתי מהכאבים החזקים שהרגשתי בזרוע בזמן שגלגלתי כדור של סקי־בּוֹל במסלול הצר. בין הגלגולים העפתי מבטים בהוריי. הם ניקו את השאריות של עוגת יום ההולדת, ואימא קרצפה בחמת זעם את מפת הניילון, עד שאבא הרחיק אותה משם וחיבק אותה. הוא ליטף את שערה ולחש משהו באוזנה. לא הצלחתי להבין למה היא כועסת כל כך. בילי אמר שיבוא ולא בא הרבה פעמים. למעשה לא הצלחתי להיזכר מתי בפעם האחרונה הוא כן בא למסיבת יום הולדת שלי. אם רעידת אדמה פגעה ביפן או באיטליה, הוא עלה על המטוס הראשון שיצא למקום עם סיסמולוגים נוספים, ועם מהנדסים וסוציולוגים. ובדרך כלל הוא לא הספיק להודיע לנו שהוא נוסע. אבל דווקא לא התאכזבתי, להפך, הייתי גאה. הדוד שלי היה חשוב. הדוד שלי הציל חיים. אימא לימדה אותי להסתכל עליו בעיניים כאלה. אחרי הופעה בנגינה או בדיבייט או ברביקיו של יום ראשון בחצר בלי בילי, היא אמרה לי, הדוד שלך רוצה להיות פה, אבל העבודה שלו זה לעשות את העולם מקום יותר בטוח. בשבילי הוא היה גיבור־על. קפטן בילי, שהציל את העולם לא בכוח על־אנושי אלא במוח חריף. אפילו כשגדלתי והפסקתי להאמין בגיבורי־על המשכתי להאמין בבילי. חשבתי שגם אימא מאמינה בו, והנה, היא בוכה בגלל מסיבת יום הולדת.
*
ג'ואני, החברה הכי טובה שלי, ואני הלכנו לישון מוקדם באותו לילה. הייתי מנומנמת ומטושטשת, אבל הצלצול בפעמון של הדלת היה אמיתי, וגם הטפיפה החרישית למטה וההתלחשויות. יצאתי מהמיטה אל המסדרון, וליד הדלת למטה ראיתי את אימא בחלוק סאטן, שנצמד אל גופה הקטן. בילי עמד בחוץ, על המרפסת.
רצתי לכיוון המדרגות כדי להתנפל על בילי. כבר נעשיתי גדולה מכדי לקפוץ עליו, אבל חשבתי שאפילו כשאהיה מבוגרת אקבל את פניו בדיוק כך, אשבור את מפרקתו מרוב אהבה אליו. כשהגעתי אל המדרגות, נבהלתי מהמילים של אימא.
אתה פאקינג נורמלי? השעה שלוש בלילה. התאבנתי. אימא כמעט אף פעם לא הרימה את הקול. היא בשום פנים ואופן לא קיללה. ויש לך החוצפה להופיע באמצע הלילה ולהאשים אותי. חתיכת פאקינג חוצפה.
עמדתי משותקת ליד הקצה העליון של המעקה. הכעס שלה היה מרהיב, אף פעם לא ראיתי אותה במצב כזה.
אתה יצרת את המצב הזה. היא השתדלה לדבר בשקט. אתה שומע אותי? זאת הייתה ההחלטה שלך. שלא תעז להאשים אותי.
בילי הסב את ראשו, ואילו אימא המשיכה לצעוק על השעה ואמרה לו שהוא אפס ועוד משהו שנקרא נרקיסיסט וקראה לו בעוד כל מיני כינויים שלא הבנתי. כשהוא גילה אותי למעלה על המדרגות, הלחיים שלו היו אדומות והעיניים מזוגגות. אימא עקבה אחרי מבטו והגיעה אליי. לחייה היו חיוורות, ופתאום היא נראתה זקנה מאוד. העברתי את המבט בין שני הפרצופים המרוגשים. הם לא רבו בגלל יום ההולדת שלי. קרה משהו אחר.
תחזרי למיטה, מותק, אימא קראה אליי. כשהתעכבתי, היא הוסיפה, בבקשה.
חזרתי במהירות לחדרי. מה שראיתי הטריד אותי ומשום מה גם בייש אותי.
ג'ואני שמעה אותי משתחלת למיטה לידה והסתובבה אליי.
מה השעה?
אחרי שלוש.
למה מישהו בא הנה כל כך מאוחר?
אני לא יודעת.
ג'ואני הסתובבה לצד השני ומלמלה משהו לא ברור. לא הצלחתי לחזור ולהירדם. המילים של אימא התרוצצו במוחי — חתיכת פאקינג חוצפה, וגם אפס וגם שלא תעז להאשים אותי. זאת הייתה ההחלטה שלך. אור החל לזלוג מבעד לווילונות, והשחר נעשה בוקר. הייתי ערה כל הלילה, ובכל זאת לא הצלחתי להבין מה הייתה ההחלטה של בילי, למה הוא האשים את אימא, מה קרה מול עיניי ליד הדלת.
קצת יותר מאוחר בבוקר אבא לקח את ג'ואני ואותי לאכול פנקייקס.
איפה אימא? שאלתי את אבא כשנכנסנו למכונית שלו.
היא נשארה לישון. אימא אף פעם לא ישנה אחרי שבע, אבל נעימת הדיבור של אבא לא עודדה שאלות נוספות.
כשחזרנו מארוחת הבוקר, אימא עדיין הייתה לבושה באותו חלוק סאטן, שערה הערמוני היה פרוע סביב פניה, והיא קיפלה שוקולד צ'יפס לתוך בלילה. שירה הייתה בדרך כלל מרכיב חיוני בכל מתכון. הקול הערב של אימא נשזר בפאי ובלזניה והמתיק את הדובדבנים או את העגבניות. אבל עכשיו היא המשיכה לקרוץ עוגיות שוב ושוב, ובמטבח שרר שקט מכאיב.
כשהיא שמעה אותי בפתח, היא הרימה את מבטה. עיניה היו נפוחות, ולחייה עדיין חיוורות. איך הייתה הארוחה?
אבא הרשה לנו להזמין שלושה סוגים של פנקייקס.
באמת? היא שבה ופנתה אל קערת הבצק. יפה מצידו. רציתי שהיא תתחיל לשיר, שתפרוץ מקהות החושים ששרתה עליה. היא המשיכה להביט בבצק שהתחבט בין דופנות הקערה, ותהיתי אם העוגיות יהיו טובות באותה מידה גם בלי המרכיב הסודי שלה.
לא היה לנו קשר עם בילי במשך כמה שבועות, עד שהוא בא לקחת אותי לבילוי לכבוד יום הולדתי. לא היה לי מושג לאן אנחנו הולכים. זה היה הכיף של יום עם בילי. אף אחת מהפעילויות שיכולתי להציע — ללכת ללונה פארק במזח סנטה מוניקה או לסִיקְס פְלַאגְס — לא הייתה כיפית כמו הרפתקה שהוא הכין לנו.
הנשימות המאומצות של הב־מ־וו הישנה של בילי הדהדו בבית. חיכיתי לרעשים המוכרים של דלת המכונית הנסגרת, של אימא שרצה לדלת לקראתו וממטירה עליו שאלות. לאן אנחנו הולכים? יהיו עוד ילדים? יש שם צוקים חדים או גבהים שאני עלולה ליפול מהם? חגורות בטיחות? חגורות הצלה? ותשובותיו אף פעם לא סיפקו אותה לחלוטין.
אבל באותו יום בילי צפר, ואימא צעקה, בילי פה, מעבר לדלת הסגורה של חדר השינה שלהם.
את לא רוצה להגיד לו שלום? צעקתי לה.
היום לא, היא צעקה בחזרה.
היססתי לפני שיצאתי מהבית. דלת החדר של אימא נשארה סגורה. אבל לא היה לי אכפת. בילי לא צלצל בפעמון, הוא חיכה במכונית המותנעת.
הנה הילדה החביבה עליי, אמר בילי כשנכנסתי למכונית. הוא תמיד קרא לי ככה, הילדה החביבה עליו. אם הוריי היו אומרים משהו דביק כזה, הייתי מתביישת. עם בילי, הכינוי נתן לי הרגשה שאני הילדה הקטנה שעדיין רציתי להיות אבל ידעתי שבגיל שתים־עשרה זה כבר לא מגניב. יצאנו מהחניה, והבית שלי החל להתרחק. שאלתי את עצמי אם אימא מסתכלת עלינו מחלון חדר השינה.
וואו, איזו הפתעה הכנתי לך. בילי הפנה אליי אחד מהחיוכים הענקיים שלו. חיפשתי בפניו איזשהו אות למתח שראיתי בפניה של אימא. בילי נראה מרוצה, תוסס.
הפתעה? נכון שלא הייתי מודה בזה בשום אופן בפני ג'ואני, אבל הפתעה מבילי עדיין סיפקה יותר התרגשות מגנֵבת שפתון מסניף פארם, יותר מתח מנסיעה מהירה מדי בכביש מספר 1 המתפתל עם האחיות הגדולות של ג'ואני.
היי, תכניסי לשם יד. בילי הורה על תא הכפפות. מעל רישיונות הרכב הייתה מונחת מעטפה שחורה. היא הייתה בגודל המתאים לכרטיסים לאולפני יוניברסל או להופעה באצטדיון הוליווד בּוֹל, אבל בילי בשום אופן לא היה נותן לי מתנה סתם ככה. לא היה בזה שום כיף. כדי להיות ראויה למתנות שלו הייתי חייבת לפענח את הרמזים שהוא פיזר.
קרעתי את המעטפה והקראתי את החידה. הדגל שלי אדום, לבן וכחול, אבל אני לא הארץ שאת קוראת לה בית. אולי תחשבי שזה לוֹז' — לא ידעתי איך להגות את המילה הזאת — אבל בנקודה הקרובה ביותר שלי אני נמצאת במרחק ארבעה קילומטרים מאדמה אמריקנית.
צרפת? ניחשתי. בילי הביט בי בספקנות. קנדה?
הדגל של קנדה הוא רק אדום ולבן. חם־חם־חם, או אולי צריך להגיד קר־קר־קר, או אולי צריך להגיד קר מאוד מאוד.
רוסיה? שאלתי בהיסוס.
ויֶירנָה! הוא אמר במבטא הרוסי הכי טוב שלו.
אתה לוקח אותי לרוסיה? הייתה שם רעידת אדמה? דמיינתי את בילי ואותי חובשים כובעי פרווה עם מגיני אוזניים ומבוססים בשלג כדי להעריך את הנזק בעיירה נידחת.
נראה לי שאימא שלך הייתה כורתת לי את הראש על דבר כזה, אמר בילי.
אחרי שבילי הזכיר את אימא, שנינו השתתקנו. ידענו ששנינו זוכרים את המבטים שלנו שהצטלבו, כשהוא רב עם אימא באמצע הלילה.
הכול בסדר בינך ובין אימא?
אל תדאגי. הוא השתתק, התחיל לומר משהו והשתתק שוב, ואז נעצר ליד בניין בשדרות וֶניס שנראה מיועד להריסה. עכשיו בואי נבדוק את הרמז הזה.
לכאן אנחנו הולכים? שאלתי. ספרתי את מספר חלונות הראווה החסומים בלוחות. ההרפתקאות שלו כללו בדרך כלל שמורות טבע, ראשי הרים, חופים מבודדים. משהו בבניין הזה קשור לרוסיה?
ויֶירנָה! הוא יצא בזריזות מהמכונית, קד וכיוון אותי אל דלת מתכת. היא לא הייתה נעולה, והוא החזיק אותה פתוחה לפניי.
מותר לנו להיות פה? היססתי והצצתי אל הפנים החשוך מאחוריו. זה נראה סגור.
היום סגור, אבל המנהל חייב לי טובה. תמיד יותר כיף להיות במוזיאון כשהוא כולו רק שלך, את לא חושבת? הוא נכנס ונופף לי לבוא. תסמכי עליי, הוא קרא. תסמכי עליי, המנטרה שלו. ותמיד סמכתי עליו.
בחדר הראשון שררה אפלולית. ארונות תצוגה מזכוכית נשענו על הקירות הקודרים. מרמקולים נסתרים נשמעו צלילי אופרה חרישיים. הארון שניצב לצד הדלת היה מלא בפוחלצים של עטלפים, של חפרפרות ושל מכרסמים קטנים נוספים. בארון הסמוך לו היו אבני חן מנצנצות.
התצוגה פה מאורגנת לפי הדגם של מוזיאון פלאות מהמאה התשע־עשרה, הסביר בילי. מדע, אמנות וטבע מוצגים יחד למען הרחבת האופקים. זה נקרא גם ווּנְדֶרְקָאמֶר.
ווּנְדֶרְקָאמֶר. ניסיתי את המילה בפי וחיכיתי שקסמה יפעל עליי. מבטו של בילי נדד אל ארון שעמד בפינת החדר. הוא היה גדוש במיניאטורות צבעוניות — פילים, ליצנים, מנהל זירת קרקס, אקרובטים. בתווית שעל הארון היה כתוב "הקרקס הרוסי".
הצצתי בתוך הזכוכית וחיפשתי משהו חריג, דמות שלא הייתה שייכת לשם, חידה ששורבטה על אוהל הקרקס. ואכן הרמז הבא הודבק אל גב הארון.
כמו הבד שמופיע בשמי, תוארי נמוך ובכל זאת אצילי. אני נקרא לא על שם הצמר הגס שמכסה אותי אלא על שם פיו של נהר שזורם בנוֹרתַמבֶּרלנד.
בילי ראה את המבט המבולבל על פניי וצחק. הוא העביר יד על ראשי והנחה אותי אל החדר הבא. לעומת החדר הראשון, שהיה כמעט ריק, החדר הזה היה מלא עד אפס מקום. הקירות היו מכוסים בערבוביה בציורים מפורטים של כלבים נתונים במסגרות צעקניות. אחד הציורים היה של אדם עטור זקן לבן וחבוש צילינדר בשם הברון טְוִוידמַאוּת'. ליד הציור הייתה תווית שמסרה בקצרה את תולדותיו של הלורד, איש עסקים סקוטי וחבר הבית התחתון של הפרלמנט.
מסַפרים, אמר בילי, שבשנת 1858 לורד טווידמאות' הלך למופע של קרקס רוסי וראה שם ביצועים מדהימים של כלבי רועים רוסיים. אחרי המופע הוא הציע למנהל הזירה לקנות זוג כלבים, אבל מנהל הזירה סירב לפרק את הלהקה. ואז, לפי הסיפור, קנה טווידמאות' את כל הלהקה והרביע את כלבי הרועים וכך נוצר הרטריבר. בילי הצביע על תיקייה שעמדה לצד תמונת הדיוקן. תפתחי אותה. היא חלק מהתצוגה. חיטטתי בין מסמכים מצולמים של הברון טווידמאות', והייתי כמעט בטוחה שאני יודעת לאן זה הולך. זה מה שאהבתי בהרפתקאות של בילי. אף על פי שתמיד קלטתי לאן משימה פונה עוד לפני שהגענו ליעד, הוא לא הרשה לי לעשות קיצורי דרך בשיעור. בילי עצר אותי כשהנחתי בצד צילום של תעודות גידול שהוציא הברון. ב-1950 היסטוריונים מצאו את התעודות האלה והתברר להם שהקרקס הרוסי היה מיתוס. בילי הצביע על תיאור האף המחודד של רטריבר. את רואה את זה? הרטריברים שימשו למציאת הציד עוד לפני 1858, לכן לא ייתכן שלורד טווידמאות' הרביע כלבי רועים רוסיים כדי ליצור את הרטריבר. אצבעו המשיכה לנדוד אל תחתית הדף בעקבות שושלת היוחסין של הכלבים של טווידמאות'. למעשה הוא גידל את הרטריברים שכבר היו לו כדי ליצור בן לוויה מושלם לציד.
וכל זה אומר מה שאני חושבת? פיזזתי כאילו אני צריכה פיפי.
תלוי מה את חושבת שזה אומר.
הפכתי את מגילת היוחסין וגיליתי שעל גבה רשום הרמז הבא.
אל תקראי לי יפהפייה, אֵלה, החיננית מכולן. אולי כל שמות החיבה האלה שווים בעינייך, אבל יש רק שם אחד שבצרפתית פירושו יפה ובאנגלית הוא מצלצל.
בדקתי את התמונות של כל הכלבים עד שמצאתי טוויד ווֹטֶר ספנייל בשם בֶּל. שלט בצד הסביר שבל הורבעה עם נַאוּס, רטריבר צהוב, וכך נוצר הגולדן רטריבר.
אני לא מאמינה, צעקתי. אין מצב. קפצתי מרוב שמחה וחיבקתי את בילי וצווחתי כל מיני דברים לא ברורים.
לא כל כך מהר, התרה בילי. קודם את צריכה למצוא אותה.
חיפשתי בחדר הגדוש מעטפה שתכלול את הרמז הבא. על הקיר ממול הייתה תלויה תמונה של גולדן רטריבר בן ימינו בין תמונות אבותיו. המסגרת השחורה והפשוטה הייתה מרוחקת מהקיר. החדרתי את היד אל המרווח והוצאתי כרטיסיית נייר. הייתה רשומה עליה כתובת בשדרות קאלבֶר.
בחוץ לא חיכיתי עד שעיניי יסתגלו לאור, התחלתי לרוץ בשדרות וֶניס ועברתי בדרך עוד חנויות שנראו מיועדות להריסה וכמה מוסכים.
יותר לאט, מירנדה, צעק בילי, ובנשימה מאומצת רדף אחריי עד שהצליח להשיג אותי.
ברמזורים בפינת וֶניס וקאלבר רצתי במקום כמו שעושים רצים, כאילו השתדלתי לשמור על קצב לב גבוה. כלב, כלב, כלב, אמרתי. האור התחלף, וחציתי בריצה את הכביש.
הצחוק של בילי השתרך אחריי גם כשעברנו את המלון ההיסטורי ואת שורת המסעדות בשדרות קאלבר. הכתובת הייתה במרחק כמה בתים משם, חנות לבעלי חיים שמכרה תוכים.
הבעלים מגדל גם גולדנים, הסביר בילי אחרי שהצליח לשאוף אוויר.
בתוך החנות עמד ריח קל של אגוזים. גבר גדול ומקריח עמד מאחורי דלפק וקרא עיתון. כשהוא ראה אותנו, הוא נבלע מתחת לקופה וחזר עם גורה של גולדן רטריבר. לקחתי מידיו בזהירות את הכלבונת. גופה היה חמים והדיף ריח מתקתק של חצר משק. בתחילה היא הייתה מנומנמת. כשהשענתי אותה אל החזה שלי וחיככתי את הלחיים בפרוותה המשיית, היא התעוררה לחיים וחלקה לי נשיקות דביקות. עשיתי כמיטב יכולתי להחזיק אותה, אבל היא הייתה נרגשת מדי ולא יכולתי להמשיך לחבק אותה. בעל החנות הציע שאניח לה להתרוצץ בחנות. ראינו אותה מרחרחת פינות מאובקות ומתנפלת על בסיס המתכת של כלובי ציפורים. בילי הניח זרוע על כתפי, והתכוננתי לומר לו שהוא בהחלט וחד־משמעית האדם הכי אהוב עליי בעולם, ואז נזכרתי באימא.
דיברת עם אימא? היא בסדר עם זה?
בילי הרים את הכלבה מהרצפה, וכשהיא זינקה אל פניו, צחק. איך אימא שלך תוכל להגיד לא לפרצוף הזה?
ברצינות, דוד בילי. היא אמרה שאסור לי כלב.
אבל את רוצה כלב, לא?
הכי בעולם.
בילי הניח את הכלבה על הרצפה וחיבק אותי. לפעמים הראייה של אימא שלך לא מספיק צלולה, והיא צריכה קצת עזרה. ברגע שהיא תראה כמה את אוהבת את הכלבה הזאת, היא לא תגיד לא. תסמכי עליי, טוב?
וכבר ברגע שהוא אמר את זה — תסמכי עליי — ידעתי שאסור לי לסמוך עליו. אימא לא תרשה לי בשום אופן להשאיר אצלי את הכלבה. אבל רציתי להאמין בכוחות של בילי, בקסם שהכול יסתדר רק כי הוא הבטיח. ורציתי שגם אימא תאמין בזה.
*
ג'ואני תקנא, צהלתי בדרך הביתה. גורה. גורה אמיתית. דוד בילי, זאת המתנה הכי יפה שקיבלתי בחיים.
עצרנו ליד הבית שלנו, ובילי החזיק את הגורה בזמן שהוצאתי מהמושב האחורי את הציוד לכלבה. כשניגשתי לקחת את הכלבה, הוא לא נתן לי אותה. הוא ליטף אותה מאחורי האוזניים ופתאום נעשה רציני. אני מצטער שראית את זה, ביני ובין אימא שלך.
לא נורא, אמרתי בהיסוס.
כן נורא, הוא אמר בפסקנות. הכלבה התפתלה בידיו. מה שביני ובין אמא שלך, לא משנה מה, אני רק רוצה שתדעי שאת לא אשמה. ניסיתי לקחת את הגורה, לרוץ ולהיכנס הביתה כדי שבילי יפסיק לדבר, אבל הוא החזיק אותה חזק מדי. עד שהוא אמר את זה, לא חשבתי שזה יכול להיות בגללי. תרחיקי אותה מהנעליים של אימא, ואימא לא תוכל לעמוד בפניה. בילי נתן לי את הכלבה. להתראות בקרוב, והחלטתי לסמוך על המילים האלה יותר מאשר על המילים המעיקות שקדמו להן. בקרוב נראה את בילי. הכול יהיה בסדר.
אימא, צרחתי כשנכנסתי הביתה. אימא, בואי מהר, את לא תאמיני מה בילי קנה לי.
אימא פתחה בבת אחת את דלת חדר השינה ויצאה בריצה אל המסדרון מעל חדר הכניסה. היא הייתה לבושה בחלוק. מעגלים כהים הקיפו את עיניה. באמת, מירנדה. היא הניחה יד על החזה. הבהלת אותי. חשבתי שקרה משהו.
תראי. הושטתי לעברה את הכלבה.
היא העבירה את מבטה ביני ובין הכלבה המייבבת, ושיתוק איבן את פניה. היא לא יכולה להישאר אצלך. אימא שעטה למטה במדרגות ולקחה את הגורה מידי. אנחנו מחזירות אותה מייד.
את עוד לא הסתכלת עליה אפילו. הכלבה ליקקה את הפנים של אימא. את רואה, נכון היא מתוקה?
את יודעת שזה לא העניין. אמרה אימא. הגורה המשיכה לנבוח.
חשבתי שברגע שתראי אותה תסכימי בכל זאת.
מירנדה, דיברנו על זה. כולנו עסוקים מדי, אין לנו זמן לטפל בכלב.
אני אטפל בה לבד. אתם לא תצטרכו לעשות כלום.
זאת אחריות רבה מדי, היא אמרה.
אני כבר לא ילדה קטנה. אני לא צריכה שתגידי לי מה אחריות רבה מדי. נעימת הדיבור שלי זעזעה את שתינו. אימא חיכתה שאירגע. כשהתברר לי שהיא לא מוכנה להיכנס איתי לוויכוח, עליתי למעלה בכעס וצווחתי, כלום את לא מרשה לי לעשות. ידעתי שאני עושה הצגה, שאני משחקת את ההתפרצויות של גיל ההתבגרות טרם זמנן, אבל בכל זאת טרקתי את הדלת בכוח שהרעיד את רצפת החדר.
אימא פתחה את הדלת בבת אחת. שלא תטרקי את הדלת הזאת. קולה היה שלֵו, ועיניה הזהובות היו צלולות ונזעמות. את התעלמת מהכללים של הבית. את ידעת שאסור לך להביא כלב. אין לך זכות להשתולל.
ידעתי שהיא צודקת, אבל הייתי בגיל הזה שבו לא משנה שהיא צדקה אם המשמעות הייתה שלא אקבל את מה שאני רוצה.
איפה הכלבה? שאלתי. היא כבר לא החזיקה אותה.
לעזאזל. אימא ירדה בחיפזון במדרגות וגרגרה אל הגורה. מירנדה, היא קראה לי, מאיפה את ובילי הבאתם את הכלבה?
אני לא אגיד לך, צרחתי. אבל היא לא ענתה בצעקה והודיתי, מחנות בעלי חיים בקאלבר סיטי. לא אמרתי לה שזאת הייתה חנות ציפורים.
ברגע שאימא נסעה עם הכלבה, התקשרתי אל בילי לספר לו מה קרה. הוא לא ענה לטלפון במכונית, וניסיתי להשיג אותו בבית. אתה לא תאמין, צעקתי אל המשיבון. אימא הכריחה אותי להחזיר את הגורה. היא כזאת כלבה. אחרי שניתקתי הרגשתי כאילו חטפתי אגרוף בבטן. עוד אף פעם לא קראתי לאימא כלבה. חזרתי על זה בבית הריק. את כזאת כלבה. חזרתי על זה שוב ושוב וקיוויתי להרגיש שזה הוגן. זה לא קרה.
עד הערב נשארתי בחדר שלי. שמעתי את אימא חוזרת. שמעתי את אבא חוזר ממועדון הטניס. שמעתי אותם מדברים במטבח. ידעתי שהיא מספרת לו מה קרה, ושאבא יעלה אליי וישחק את המתווך.
בשש וחצי אבא דפק על דלת החדר שלי.
אני לא רעבה.
אבא פתח את הדלת והתיישב על המיטה לידי. אני יודע שאת כועסת. דיברנו על זה. זה לא הזמן המתאים לקחת כלב הביתה.
איזה זיבולי... אבא העיף בי מבט. אף פעם לא יהיה הזמן המתאים.
אולי. אבל את חייבת לכבד את זה, מימי. אנחנו משפחה. אנחנו מקבלים החלטות יחד. בואי למטה. נאכל ארוחת ערב טובה. נראה לי שזה יהיה הכי טוב לכולם. אבא הניד את ראשו אליי באהדה, תנועה שהכרתי היטב. כי אני אקבל את ההחלטה הנכונה. אני לא אאכזב אותו.
ליד השולחן ראיתי שאימא דוקרת את חזה העוף שלפניה בלי לנגוס אפילו נגיסה אחת, והתלבטתי מה לומר לה. רציתי להתנצל שקראתי לה כלבה, גם אם היא לא שמעה אותי.
אבל דווקא אימא קטעה את השתיקה. אני מצטערת שרבנו. בילי לא היה צריך להעמיד אותך במצב הזה. זה לא היה הוגן מצידו.
נעצתי את המזלג בפיסת עוף, זרקתי אותה לפה ולעסתי בפראות. אז ככה היא רוצה להציג את זה. אני לא אשמה. היא בטח לא אשמה. בילי אשם. זאת הייתה ההחלטה שלו לקנות לי כלב, בדיוק כמו שזאת הייתה ההחלטה שלו לעשות את הדבר ההוא שבגללו היא האשימה אותו בלילה שאחרי מסיבת יום ההולדת שלי.
אז גם זאת הייתה ההחלטה של בילי? את אומרת שאני לא צריכה להאשים אותך? לעולם לא אשכח את ההבעה הפגועה על פניה של אימא ברגע שקלטה שאני מתייחסת אל הריב שצותתי לו, שאני משתמשת במילים שלה נגדה.
לא חייב להיות אשם, אמר אבא. כולנו יכולים לקבל אחריות על המעשים שלנו.
סליחה שטרקתי את הדלת, אמרתי. אבל הנזק כבר נעשה. אימא הנהנה וקיבלה את ההתנצלות שלי, קיבלה את מה שהשתנה בארוחת הערב ההיא.
מאוחר יותר באותו ערב שוב טלפנתי אל בילי.
אני ואימא גמרנו, צעקתי אל המזכירה האוטומטית. אני בחיים לא אפסיק לכעוס עליה.
בילי לא הגיב להודעה שלי, וחשבתי שהוא כנראה לא רוצה להסתכן באפשרות שאימא תענה אם יתקשר אליי. ניסיתי להשיג אותו שוב למחרת. הוא לא ענה ואמרתי למשיבון, אני אתקשר אליך שוב מחר בדיוק בארבע. תהיה בבית, שנוכל לדבר. גם למחרת אחר הצהריים הוא לא היה. המקום האחר היחיד שבו ידעתי שאפשר להשיג אותו היה בחנות 'ספרי פרוספרו'.
נוסף לעבודה שלו ברעידות אדמה, בילי היה הבעלים של חנות ספרים שכונתית, לא בשכונה שלו בפָּסָדִינָה, אלא בסילבֶר לֵייק, בלוס אנג'לס. בילי קרא לסיסמולוגיה העבודה האמיתית שלו, ול'ספרי פרוספרו' עבודת הכיף שלו. כששאלתי אותו למה הוא לא הופך את עבודת הכיף לעבודה האמיתית, הוא אמר שיש לו אחריות לעזור לאנשים להתגונן כי הוא יודע ללמוד מרעידות אדמה דברים שאנשים אחרים לא יודעים.
בימים שבהם הוא לא תכנן לנו משחק חידות, הוא לקח אותי אחר הצהריים אל 'ספרי פרוספרו', והחנות הייתה הרפתקה מסוג המיוחד לה. פסענו במבוך המדפים, ובילי אמר לי לקחת ספר, לא חשוב איזה, אבל לבחור בתבונה, כי אקבל רק ספר אחד. שם גיליתי את אן מ'האסופית', את מרי לנוקס מ'סוד הגן הנעלם' ואת קריסטי, קלודיה, סטייסי וחברותיהן מ'מועדון הבייביסיטריות'.
קול גברי שלא היה של דודי ענה לטלפון. ספרי פרוספרו, המקום שבו ספרים נחשבים יותר מדוכסות.
קרוב לוודאי שזה היה לִי, מנהל החנות, אבל לא היה לי חשק להיכנס איתו לשיחה שלמה על זה שהוא לא מאמין שעוד לא קראתי את 'אלוהים אתה שם? זאת אני, מרגרט'.
בילי נמצא?
אני חושב שהוא במעבדה. הוא מתכנן להגיע הנה ביום ראשון.
אפשר להשאיר לו הודעה?
ניתקתי לפני שלִי יזהה שזאת אני.
היו עוד חמישה ימים עד יום ראשון. לא הייתי מסוגלת לחכות עוד כל כך הרבה זמן, לכן ניסיתי שוב להתקשר אל בילי הביתה באותו לילה, אחרי שאימא הלכה לישון ואבא ראה בטלוויזיה בסלון את חדשות הלילה. בילי, זאת הילדה החביבה עליך, אמרתי למשיבון בקול מעורר רחמים. אתה מקבל את ההודעות שלי? אני ממש חייבת לדבר איתך.
אחרי עוד כמה הודעות נתקפתי בהלה.
ניסיתי להשאיר אצלי את הכלבה, אמרתי בתחינה למכשיר. אתה חייב להאמין לי. עשיתי כל מה שיכולתי. אתה מכיר את אימא. אתה יודע שהיא כזאת. בבקשה אל תכעס עליי. תתקשר אליי. הוא לא טלפן אליי, ובסוף השבוע הבנתי שאין טעם להתקשר שוב. השתיקה של בילי הייתה רועמת ממילים. הוא לא יבוא לברביקיו בימי ראשון בזמן הקרוב. הוא לא יבוא לקחת אותי לעוד הרפתקאות. החלטתי שאני חייבת ממש לראות אותו. ואז הוא לא יוכל להסתכל לי בעיניים ולסלק אותי מהחיים שלו. ידעתי איפה הוא יהיה ביום ראשון. ידעתי שאוכל למצוא אותו ב'ספרי פרוספרו'.
ג'ואני עזרה לי לתכנן את המסלול בעיר. סילבר לייק הייתה רחוקה מבחינתי כמו סן פרנסיסקו, כי צריך לנסוע בהרבה מאוד כבישים מהירים כדי להגיע לשם. המסלול של האוטובוס עבר בין שכונות. הוא נסע בשדרות סנטה מוניקה כל הדרך עד סופן בצומת סאנסֶט. אבל לא צריך להחליף אוטובוס בדרך. אם לא יהיו עיכובים בלתי צפויים, הנסיעה תארך שעה וחצי.
אמרתי לאימא שאני נשארת אצל ג'ואני. הפיקוח אצל ג'ואני בבית התבסס על אחיותיה המתבגרות, והן הסתגרו בחדריהן. הייתי שם מספיק פעמים בלי שקרה שום דבר נורא, ואימא הפסיקה לטלפן אל אימא של ג'ואני כדי לוודא שהיא בבית.
לפני שעליתי על המדרגות של האוטובוס, ג'ואני חנקה אותי בחיבוק. את בטוחה שתסתדרי? תזכרי, אחרי שהאוטובוס עובר את שדרת ורמונט, יש לך עוד שתי תחנות.
תודה, אימא, אמרתי בציניות, והיא הושיטה אליי לשון.
האוטובוס היה עמוס פחות מכפי שציפיתי. מצאתי שורה ריקה והתיישבתי ליד החלון. אחרי שעברנו את בוורלי הילס ונכנסנו אל וֶסט הוליווד ואל הבניינים המלוכלכים יותר של הוליווד, התנהלה התנועה בשדרות סנטה מוניקה באיטיות. בהַייפּיריון ירדתי מהאוטובוס והלכתי לכיוון השלט בצומת סאנסט. העמדתי פנים שאני בת של צייר או מוזיקאי, מסוג הילדים שגדלו בסילבר לייק. פרוספרו עמד בשלט שהתנוסס גבוה מעל לחנות, ביד ימין החזיק מטה וביד שמאל ספר. הוא עטה שכמיית ארגמן, ושערו הלבן התבדר מאחוריו. נעצרתי מול החנות והסתכלתי מבעד לחלון הראווה הגדוש ספרים. הרגשתי פרפרים בבטן, כמו בכל פעם שראיתי את הקירות בצבע ירוק־ליים של החנות. היו לי עם המקום הזה קשרים שלא היו לאף אחד אחר, גם למי שבא הנה כל שבוע, כל יום. בילי לא אמר לאף אחד אחר לבחור ספר, כל ספר, בחינם, כאילו הספרים חיכו רק להם. פתחתי את הדלת בביטחון מוחלט שאראה את בילי, ושהכול יבוא על מקומו בשלום.
החנות לא הייתה גדולה, אבל התקרות היו גבוהות. המדפים היו מרווחים היטב, כך שהיא נראתה מרווחת ואפילו רחבת ידיים. היה לה ריח מיוחד משלה, שהיה שונה מהריח בבית של בילי בפסדינה ושונה מהריח בכל חנות ספרים אחרת. הטריות של נייר שנחתך זה עתה התערבבה בריח של בושם מושק לבן של הבחורות היפות שבאו תכופות לחנות ובשמץ של קפה, והיה בה כמעט משהו פרחוני.
מירנדה? אמר לִי, כשראה אותי ליד הדלת. איזו הפתעה נעימה. בילי איתך?
חשבתי שהוא כאן. לא ראיתי את תרמיל העור של בילי מתחת לכיסא ליד הדלפק וגם לא את הספל שלו, עם שבר סן אַנדרֵאַס שחורץ את קליפורניה כמו צלקת, על אחד מהשולחנות בבית הקפה.
הרגשתי במבט של לִי. לא הסתכלתי לו לעיניים כי ידעתי מה הוא יגיד.
אני בטוח שהוא בדרך, אמר לִי. אני הולך לטלפן אליו.
לִי אמר לאישה שעבדה בבית הקפה להגיש לי כל מה שאני רוצה. היא קרצה ונתנה לי עוגיית שוקולד צ'יפס ענקית, כאילו אנחנו שותפות לסוד. לקחתי את העוגייה אל שולחן בפינה והסתכלתי אל לִי, שדיבר בטלפון מאחורי הדלפק הראשי. הוא הרים את המבט וגילה שאני מביטה בו, והבעה מתלבטת עיוותה את פניו.
הוא התיישב ליד השולחן שלי. בילי לא יכול לבוא היום, הוא אמר לי לטלפן אל אימא שלך. היא בדרך הנה, הוא אמר.
טלפנת לאימא שלי? השקרים התרוצצו במוחי. רציתי לקחת את הספר החדש שיצא בסדרת 'מועדון הבייביסיטריות'. אבא הרשה לי לבוא. השקרים השקופים האלה רק יכעיסו את אימא עוד יותר. אמרתי לה שאני אצל ג'ואני ונסעתי באוטובוס לסילבר לייק, אף על פי שאסור לי לנסוע באוטובוס אפילו בתוך השכונה שלנו. הלכתי לפגוש את הדוד שלי אף על פי שידעתי שיש ביניהם ריב. המריתי את פיה לגמרי, חד וחלק. הייתי מחוסלת. לא ירשו לי לצאת מהבית לנצח. אבל זה לא היה הדבר הכי נורא. הידיעה שבילי לא רוצה לראות אותי היא שממש הרסה אותי. נאבקתי בדמעות. הייתי בת שתים־עשרה, כמעט בגיל ההתבגרות, שזה כמעט מבוגרת. ילדה בגילי לא בוכה.
לא, די, אמר לִי, כשהבחין שאני בוכה. מה דעתך שאת ואני נבחר ספר? את רוצה?
אוקיי, אמרתי, אף כי לא רציתי לבחור ספר, שום ספר, עם לִי. הלכתי איתו למדור לספרי נוער, שבו השדרות היו צבעוניות ושמות הספרים היטשטשו מדמעותיי. לִי הראה לי כמה מותחנים — ר"ל סטַיין וכריסטופר פַּייק, ספרים מסוג שונה מאלה שהוא בדרך כלל ניסה לשכנע אותי לקרוא. סירבתי לכל הצעה. תמיד חשבתי שעד סיום התיכון אקרא את כל הספרים בחנות. עכשיו לא רציתי יותר לקרוא אף ספר אחד.
לִי נאלץ לגשת לערוך חשבון ללקוחה, וחזרתי אל העוגייה שלי בלי ספר ביד. שברתי את העוגייה לחתיכות ואת החתיכות לחתיכות, לא הייתי מסוגלת לאכול מרוב דכדוך.
השולחנות מסביבי התרוקנו והתמלאו מחדש. לִי נשאר מעבר לדלפק. מדי פעם הוא קם ובדק את בית הקפה כדי לוודא שאני עדיין שם. השמיים החלו להתכהות, והתחלתי לחשוש שאימא כועסת עד כדי כך שהיא החליטה לא לבוא לקחת אותי.
היה נדמה לי שעברו שעות, ואז הפעמון של הדלת צלצל. הרמתי את המבט וראיתי את אימא סורקת את השולחנות העמוסים. הקלה חלפה על פניה כשגילתה אותי. כשהמבטים שלנו הצטלבו שכחתי שאני כועסת עליה ורצתי לזרועותיה. שאפתי את חמימותה, את ריח הלילך הנעים של גופה. הרגשתי כמו ילדה קטנה ולא היה לי אכפת מי ראה.
אני נורא מצטערת.
היא נישקה את מצחי. אני רק שמחה שאת בסדר.
ואז הבנתי שהתוכנית שלי נדונה לכישלון מלכתחילה. גם אילו מצאתי את בילי בחנות, הרי זאת הייתה ההחלטה שלו לא להתקשר אליי. אבל אני האשמתי את אימא, אף על פי שהיא באה לעזרתי, ולא בילי.
בעת הנסיעה בכביש המהיר הבחנתי שאימא רוצה למנות לי את כל הדברים הטיפשיים שעשיתי, שסילבר לייק היא מקום מסוכן, ושמשהו נורא היה עלול לקרות לי. אבל היא שאלה רק, מה קיווית שיקרה אם בילי כן היה שם? היא לא נשמעה כועסת, רק סקרנית.
אני לא יודעת, הודיתי. אני רוצה שתשלימו.
זה לא תמיד כל כך קל אצל מבוגרים.
למה לא?
ידיה של אימא לפתו את ההגה. לבילי ולי יש יחסים מסובכים.
על מה את מדברת? מה קרה כשראיתי את שניכם רבים?
היא הסיטה את מבטה מהכביש אליי, והבעת פניה התרככה. קשה מדי להסביר.
את מוכנה לנסות? עצרתי את הנשימה. זאת הייתה ההזדמנות של אימא לספר לי את הצד שלה בריב ביניהם. הייתי מוכנה להאמין לכל מה שהיא תגיד על בילי, גם לדבר הכי נורא.
עיניה של אימא התכווצו, כאילו היא מתקשה לראות את התנועה לפניה.
את צעירה מדי, את לא תוכלי להבין. היא דיברה בעדינות, אבל מוטב היה אילו בחרה במילים קשות, אילו התכוונה שהן יכאיבו לי במקום שיגוננו עליי. לא רציתי שיגוננו עליי.
אתם תפתרו את זה? שאלתי.
האמת היא שאני לא יודעת, היא אמרה.
היא כן ידעה. מה שקרה בינה ובין בילי היה גדול מדי, ולא דבר שהם יכלו לסלוח עליו. הם אמרו דברים שאי אפשר לקחת בחזרה. במריבה הזאת הם איבדו זה את זה. ואולי בעצם הם איבדו זה את זה לפני שנים. כבר לא ידעתי כלום. אבל דבר אחד כן ידעתי, ואת זה הרגשתי בחריפות — שבילי איבד אותי. לא רציתי להיות הילדה החביבה עליו. לא רציתי לשמוע למה הוא שלח את אימא אל 'ספרי פרוספרו', למה הוא לא בא בעצמו לפגוש אותי. גם אם הוא יופיע אצלנו ביום ראשון הבא, היחסים בינינו לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו.
התברר שהרצונות שלי היו חסרי חשיבות, כי בילי לא בא אלינו ביום ראשון שלאחר מכן וגם לא ביום ראשון שאחריו. הוא לא בא אחר הצהריים לקחת אותי איתו אל 'ספרי פרוספרו'. הוא לא לקח אותי יותר להרפתקאות.
במשך חודשים אחרי שהוא נעלם חיפשתי אותות לשובו האפשרי בקרוב. אבל במקום רמזים שיובילו אליו, מצאתי סימנים להיעדרו. צלחות הקלוּאַזוֹנֶה שבילי הביא לנו מבייג'ינג נעלמו מהסלון. התצלום של בילי ושלי במוזיאון הימי התחלף בתמונה של אבא שדוחף אותי בנדנדה. הקאפקייקס מהמאפייה הקובנית בגלֶנדֵייל שבילי תמיד הביא איתו כבר לא היו הקינוח בברביקיו של ימי ראשון.
עוד לפני שהגעתי לתיכון הפסקתי לחפש את בילי. הוא היה לדמות מהעבר המשפחתי, ובעצם כמעט שכחתי אותו. כשהוא חזר לבסוף, כבר עברו לפחות עשר שנים מאז שחשבתי עליו. ואז הוא כבר לא היה בחיים.
אבל מותו של בילי לא היה סוף הסיפור שלנו, אלא רק תחילתו.
