תיכון לילה 2 - שקר לבן, שקר שחור

1

"איזבל, תעזרו לי!"

אֶלי התכווצה בחשיכה ולחשה בבהלה לתוך הטלפון.

במשך פחות מדקה הקשיבה לקול בצד השני של הקו. מדי פעם הינהנה, ושערה השחור היטלטל. אחרי שהקול השתתק, הפכה את מכשיר הטלפון, מיששה את הצד האחורי ופתחה אותו. ואז הוציאה את הסוללה, שלפה את כרטיס הסים, זרקה אותו על הקרקע ורמסה אותו בעקב הנעל שלה.

היא טיפסה על גדר הלבנים ויצאה מהחצר הלונדונית הקטנה שבתוכה התחבאה. כמעט בלתי־נראית בלילה חסר ירח, רצה לאורך הרחוב השומם, ולרגע האטה כדי לזרוק את הטלפון הריק לתוך פח אשפה פתוח. אחרי כמה רחובות השליכה גם את סוללת הטלפון מאחורי גדר גבוהה באחת החצרות.

ואז שמעה עוד צליל, חוץ מחבטות רגליה המהירות. בלי לחשוב פעמיים התכווצה מאחורי מכונית מסחרית חונה, עצרה את הנשימה והקשיבה.

צעדים.

עיניה סרקו במהירות את רחוב המגורים השקט ואת הקוטג'ים הטוריים שלאורכו. לא היו כאן הרבה מקומות מסתור. הרודף התקרב בריצה - לא נשאר לה הרבה זמן.

היא השתטחה על הקרקע וזחלה מתחת למכונית המסחרית. ריח אספלט ושמן מילא את נחיריה. הלחי שלה היתה מונחת על הכביש המחוספס, שהיה קר ולח מסופת גשמים שהתחוללה קודם.

היא התאמצה להקשיב וציוותה על לבה לדפוק בשקט.

הצעדים הלכו והתקרבו. כשהגיעו אל המכונית המסחרית, הפסיקה אלי לנשום. אבל הצעדים לא נעצרו אלא עברו ליד המחבוא שלה והמשיכו הלאה.

גל של הקלה הציף את אלי.

ואז הצעדים נעצרו.

האוויר כאילו התרוקן מכל צליל, ולרגע לא שמעה דבר. ואז הגיעה לאוזניה קללה שקטה שהעבירה בה רעד.

כעבור רגע שמעה קול גבר לוחש, "זה אני. איבדתי אותה." שתיקה, ואחריה הסבר מתגונן, "כן, אני יודע, אבל... היא נורא מהירה, וכמו שאמרת, היא מכירה את האזור." שוב שתיקה. "אני ב..." רגליו דישדשו כשניגש להסתכל, "...רחוב קרוֹסטֶד. אני אחכה כאן."

הדממה שהשתררה היתה ארוכה כל כך שאלי חשבה שאולי הוא הסתלק משם על קצות האצבעות. שום תזוזה לא נשמעה.

שריריה כבר כאבו מרוב שכיבה במקום אחד, בלי לזוז, אבל אז נשמע קול שהעביר בה צמרמורת.

עוד צעדים.

צעדים חדים שהצטלצלו באוויר הלילה הקר.

מישהו התקרב אל מקום המחבוא שלה, ושערותיה סמרו. הדופק הלם באוזניה. כפות ידיה היו חלקלקות מזיעה.

תירגעי, חשבה בכל הכוח. תישארי רגועה.

היא תירגלה את שיטת הנשימה שקַרְטֶר לימד אותה בקיץ - נשימה אטית, שאיפה קצרה ונשיפה ארוכה. ככה הצליחה להימנע מהתקפי החרדה שסבלה מהם עד אז.

שאיפה קצרה, נשיפה ארוכה, ככה שלוש פעמים.

"איפה ראית אותה בפעם האחרונה?" הקול השקט והמאיים ריחף מעליה בזמן שנשמה בשקט.

"בערך שני רחובות מכאן," אמר הקול הראשון. היא שמעה את רשרוש הז'קט שלו כשהרים יד לכיוון המתאים.

"אז כנראה היא פנתה לאיזו סמטה או נכנסה לאחת החצרות. בוא נחזור אחורה. ותבדוק מאחורי פחי אשפה - היא לא גדולה במיוחד. אולי היא מתחבאת שם." הוא נאנח. "נתניאל לא ישמח אם נאבד אותה. שמעת מה הוא אמר. אז בוא נשתדל להימנע מזה, כן?"

"היא זריזה כמו שד," אמר הראשון בעצבנות.

"כן, אבל את זה ידענו מראש. אתה תבדוק בצד הזה של הרחוב. אני אבדוק בצד השני."

הצעדים התרחקו. אלי לא זזה עד שהצליל נעלם לגמרי. אחר כך ספרה עד חמישים ורק אז השתחלה בזהירות ויצאה מתחת למכונית. גם כשקמה המשיכה להסתתר בין המכוניות והסתכלה לכל הכיוונים רחוק ככל שיכלה.

הם נעלמו.

היא קיוותה שהיא פונה בכיוון הנכון, ועכשיו רצה עוד יותר מהר.

בשגרת היומיום שלה אהבה לרוץ, וגם עכשיו רגליה נכנסו אוטומטית לקצב אחיד וקליל. הנשימה שלה נעשתה סדירה תוך כדי תנועה.

אבל המצב עכשיו היה רחוק מכל שגרה. היא נאבקה בדחף להסתכל אחורה, כי ידעה שאם תמעד ותיפצע היא עלולה להיחשף.

ומי יודע מה יקרה אז?

הבתים חלפו על פניה בחושך כאילו הם אלה שזזים ולא היא. השעה היתה מאוחרת - שקט שרר ברחוב.

האויב העיקרי עכשיו היה חיישני התנועה בחצרות הבתים: אם תרוץ על המדרכה, אורות הכניסה יידלקו, יסנוורו אותה ובאותה הזדמנות גם יחשפו אותה. לכן רצה בכביש, אם כי שם נאלצה להשלים עם האור האכזרי של פנסי הרחוב.

הרחוב נגמר בצומת, ואלי בלמה בפתאומיות, התנשפה והרימה את עיניה אל שלטי הרחוב.

פוֹקסבּוֹרוֹ דרַייב. מה איזַבֶּל אמרה? היא שיפשפה את המצח וניסתה להיזכר.

איזבל אמרה לפנות שמאלה בפוקסבורו, החליטה אלי כעבור רגע. ואחר כך ימינה ברחוב הַיי. אבל היא לא היתה בטוחה. הכול קרה כל כך מהר. אולי היא מתבלבלת?

ברגע שפנתה שמאלה ראתה בהמשך את האורות הנוצצים של רחוב היי וידעה שלא טעתה. בזמן שרצה בכיוון האורות שאלה את עצמה אם כל המוניות והאוטובוסים והמשאיות שמטרטרים סביבה באמת מגבירים את ביטחונה. הרי עכשיו היא חשופה לגמרי.

בלי להאט פנתה בטיסה לרחוב היי וחיפשה את המקום שאיזבל תיארה לה בטלפון.

הנה! מעבר למזנון הצבעוני שבפינת הרחוב פנתה שוב ימינה ומצאה את הסמטה הקטנה שבה אמרה לה המנהלת לחכות. בלי להסתכל אחורה צללה לתוך פינה חשוכה בין שני פחי אשפה גדולים ממתכת.

שם נשענה על הקיר וניסתה להסדיר את הנשימה. שׂערה נשמט על עיניה ונצמד לזיעה שעל פניה, והיא הסיטה אותו מתוך הרגל ועיקמה את האף.

איכס, מה הריח הזה?

סירחון עלה מהפחים, והיתה גם איזושהי צחנה איומה אחרת, אם כי אלי ממש לא רצתה לחשוב עליה. היא השתדלה להתמקד ברגע שבו יצילו אותה, ולא הורידה את העיניים מהכניסה לסמטה. איזבל אמרה שהיא לא תצטרך לחכות הרבה זמן.

אבל עוד דקה עברה ועוד דקה, ואלי נעשתה חסרת סבלנות. אפילו כאן, בחושך, הרגישה חשופה מדי. בולטת.

אם אני הייתי רודפת אחרי עצמי - דבר ראשון הייתי בודקת בסמטה הזאת, חשבה.

היא קימטה את המצח וכירסמה בהיסח הדעת את ציפורן האגודל, עד שרעש כלשהו על הקרקע משך פתאום את תשומת לבה. כשהעיפה מבט למטה, ראתה קופסת מזון מקרטון זזה בכוחות עצמה. בהתחלה לא הבינה מה היא רואה, אבל הפה שלה נפער באימה כשהקופסה הלכה והתקרבה אליה. רק כשהקופסה נכנסה לשלולית של אור ראתה אלי את הזנב הארוך והדק שהשתרך על הקרקע מאחוריה.

אלי כיסתה את פיה בכפות ידיה כדי להחניק צרחה.

אני מתחבאת בתוך קן של חולדות!

בייאוש הסתכלה מסביב, אבל לא ראתה שום מחבוא חלופי. הקופסה המשיכה להיטלטל לעברה, ואלי הרגישה שלבה מפרפר מפחד. בכל הכוח התאמצה לא לזוז. היא חייבת להמשיך להתחבא.

אבל כשהקופסה התנגשה ברגלה השמאלית, לא הצליחה להחזיק מעמד וזינקה אל מחוץ לסמטה כאילו מישהו הבעיר אש מתחתיה. כשנעצרה בסופו של דבר מצאה את עצמה שוב באמצע הרחוב, ולא היה לה מושג מה לעשות עכשיו.

באותו רגע נעצרה לידה בפתאומיות מכונית שחורה ומבריקה, ולפני שהספיקה להגיב זינק ממושב הנהג גבר גבוה, הסתובב ונעמד מולה.

"מהר, אלי! תיכנסי למכונית!"

היא הסתכלה עליו בתדהמה. איזבל אמרה שהיא תשלח מישהו לעזור לה, אבל היא לא אמרה, "אני שולחת גבר מצוחצח במכונית מפוארת". הוא נראה ממש כמו האנשים שרדפו אחריה קודם - חליפה יוקרתית ושיער שחור קצוץ.

אלי זקפה את ראשה בעיקשות.

בשום אופן אני לא נכנסת למכונית הזאת.

אבל ברגע שהסתובבה לברוח, צצו שני אנשים מתוך החשיכה ברחוב פוקסבורו ורצו ישר אליה.

היא היתה לכודה.

כשהחזירה את מבטה אל האיש מהמכונית המבריקה ראתה שהוא מסתכל עליה בדאגה. הוא השאיר את המנוע פועל, והמכונית נהמה כמו נמר שמתכונן לזנק על טרף. אלי נסוגה בהיסוס, אבל האיש הושיט אליה את זרועו הימנית, כף ידו פרושה כלפי מעלה. הוא דיבר במהירות ובלי סימני פיסוק.

"אלי אני ראג' פּאטֶל אבא של רייצ'ל ואיזבל שלחה אותי לקחת אותך אז בבקשה תיכנסי למכונית בשיא המהירות."

אלי קפאה. רייצ'ל היא אחת החברות הטובות שלה. איזבל היא המנהלת של אקדמיית קימֶריָה.

אם הוא אומר לה את האמת - הוא הכתובת הנכונה, איתו היא תהיה מוגנת.

היא היתה חייבת להחליט מיד, חייבת למצוא סימן שיגיד לה מה לעשות. שיאשר לה שהוא באמת אבא של רייצ'ל.

היד המושטת היתה יציבה. העיניים שלו היו ממש כמו של רייצ'ל.

"אלי, לא כדאי שהאנשים האלה יתפסו אותך," אמר. "בבקשה תיכנסי למכונית."

משהו בקולו שיכנע אותה שהוא דובר אמת. כאילו אמר מילות קסם שהחזירו לה את יכולת התפקוד, זינקה אלי לעבר המכונית, הצליחה למשוך את ידית הדלת הלא מוכרת והשתחלה פנימה. היא עדיין גיששה אחרי חגורת הבטיחות כשהמכונית יצאה לדרך.

כשהקליקה את החגורה כבר נסעו במהירות של מאה קילומטרים בשעה.