ברידג'רטון 2 - הוויקונט שאהב אותי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ברידג'רטון 2 - הוויקונט שאהב אותי
מכר
אלפי
עותקים
ברידג'רטון 2 - הוויקונט שאהב אותי
מכר
אלפי
עותקים

ברידג'רטון 2 - הוויקונט שאהב אותי

4.6 כוכבים (111 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

ניתן למצוא גם ב -

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

רב המכר של ה-New York Times.

"פשוט נפלא, מלא קסם, הומור ושנינות." - Kirkus Reviews 

המשך עלילותיה של המשפחה אשר הפכה לתופעה עולמית!

סיפורו של אנתוני ברידג׳רטון הוא הספר השני בסדרה האהובה, שהפכה לסדרה המצליחה בכל הזמנים ב-Netflix – הברידג׳רטון!

נפתחה עונת הנשפים של שנת 1814, והסיכויים שנראה איזשהם שינויים לעומת 1813 קלושים. שדרות החברה מתמלאות שוב אימהות שאפתניות, שמטרתן היחידה היא לראות את בנותיהן היקרות נישאות לרווקים מושבעים. הוויכוחים בין האימהות מצביעים על כך שהוויקונט ברידג'רטון הוא המציאה של השנה הנוכחית ואכן, אם שערו של האיש המסכן נראה פרוע וסתור, זה מפני שאינו יכול ללכת לשום מקום מבלי שאיזו עלמה צעירה תעפעף לעברו בריסיה בחיוניות ובמהירות כזאת, שתייצר משב רוח בעוצמה של הוריקן. נראה כי העלמה הצעירה היחידה, שאינה מעוניינת בברידג'רטון, היא העלמה קת'רין שפילד, ולמעשה, יחסה לוויקונט גובל לעיתים בעוינות.

וזאת הסיבה, קורא יקר, שמחברת שורות אלו חשה כי שידוך בין ברידג'רטון לעלמה שפילד יהיה בדיוק מה שיחיה את העונה, המשמימה ברובה.

- חדשות החברה הגבוהה של ליידי וויסלדאון, 13 באפריל 1814

פרק ראשון

פרולוג

אנתוני ברידג'רטון תמיד ידע שימות צעיר.

כלומר לא בעודו ילד. לאנתוני הצעיר מעולם לא הייתה סיבה להרהר על היותו בן־תמותה. שנותיו המוקדמות היו שנות ילדות מושלמות, החל מיום לידתו ממש.

זה נכון שאנתוני היה יורשהּ של משפחת אצולה ותיקה ומבוססת, אבל שלא כמו רוב הזוגות האחרים מבני האצולה, הלורד והליידי ברידג'רטון היו מאוהבים מאוד ולא התייחסו אל הולדת בנם כאל בואו של יורש לעולם, אלא של ילד.

אשר על כן לא היו מסיבות ולא נשפים ולא חגיגות מלבד זו שבליבם של אם ושל אב בשעה שהם בוהים בפליאה בבנם החדש.

הברידג'רטונים היו הורים צעירים — לאדמונד מלאו זה עתה עשרים ולוויולט שמונה־עשרה — אבל הם היו נבונים וחזקים, והם אהבו את בנם בעוצמה ובמסירות, שהיו נדירות בחוגים החברתיים שלהם. ויולט התעקשה להיניק את הילד בעצמה, למרבה הזעזוע של אימהּ, ואילו אדמונד מעולם לא אימץ את העמדה הרווחת, שעל פיה אבות אינם אמורים לראות את ילדיהם או לשמוע אותם. הוא לקח את הפעוט לטיולים ארוכים בשדות קנט, דיבר אליו דברי פילוסופיה ושירה, הרבה לפני שהיה ביכולתו להבין את דבריו, וסיפר לו כל לילה סיפור לפני השינה.

בשל העובדה, שהוויקונט והוויקונטית היו כל כך צעירים וכל כך מאוהבים, איש לא היה מופתע מכך ששנתיים בלבד לאחר הולדתו של אנתוני הצטרף אליו אח צעיר, שהוטבל בשם בנדיקט. אדמונד שינה מייד את סדר היום שלו כך שיוכל לקחת שני בנים לסיוריו, ובילה שבוע ספון באורווה, שם עבד עם הרצען שלו כדי להכין מנשא מיוחד, שיוכל לשאת את אנתוני על גבו בזמן שהתינוק בנדיקט נישא בזרועותיו.

הם חצו שדות ופלגים, והוא סיפר להם על אודות דברים מופלאים, על פרחים מושלמים ועל שמי תכלת צלולים, על אבירים בשריון בוהק ועל עלמות במצוקה. ויולט נהגה לצחוק, כאשר חזרו צרובי חמה וסתורי רוח ואדמונד היה אומר, ״רואים? הנה העלמה במצוקה שלנו. מובן שאנחנו חייבים להציל אותה.״ ואנתוני היה משליך עצמו לזרועות אימו ומצחקק, בזמן שנשבע שיגן עליה מן הדרקון נושף הלהבות שראו בכפר — שלושה קילומטרים בלבד במורד הכביש.

״שלושה קילומטרים בלבד במורד הכביש?״ הייתה ויולט מתנשמת ומקפידה שקולה יהיה רווי אימה. ״אלוהים אדירים, מה הייתי עושה בלי שלושה גברים חזקים שיגנו עליי?״

״בנדיקט תינוק,״ היה אנתוני עונה.

״אבל הוא יגדל,״ היא אמרה תמיד ופרעה את שיערו, ״ממש כפי שאתה גדלת וכפי שעוד תגדל.״

אדמונד תמיד התייחס לילדיו במידה שווה של חיבה ושל מסירות, אבל מאוחר בלילה, כאשר אנתוני היה מאמץ אל ליבו את שעון הכיס של בני ברידג'רטון (שקיבל ביום הולדתו השמיני מאביו, שקיבל אותו ביום הולדתו השמיני מאביו שלו), הוא רצה לחשוב שיחסיו עם אביו היו מיוחדים ולו במעט. לא מפני שאדמונד אהב אותו יותר; בשלב זה היו כבר ארבעה אחים לבית ברידג'רטון (קולין ודפני הגיעו בזה אחר זה), ואנתוני ידע היטב שכל הילדים היו אהובים מאוד.

לא, אנתוני רצה לחשוב שיחסיו עם אביו היו מיוחדים, פשוט מכיוון שהכיר אותו למשך הזמן הארוך ביותר. אחרי הכול, לא משנה כמה זמן בנדיקט הכיר את אביו, לאנתוני תמיד יהיו שנתיים יתרון על פניו. ושש על פני קולין. ובאשר לדפני, ובכן, מלבד העובדה שהיא הייתה ילדה (למרבה הזוועה!), היא הכירה את אביה שמונה שנים תמימות פחות ממנו; הוא אהב להזכיר זאת לעצמו, תמיד יאהב.

אדמונד ברידג'רטון היה, בפשטות, מרכז עולמו של אנתוני. הוא היה גבוה, כתפיו היו רחבות, והוא יכול היה לרכוב על סוס כאילו נולד על אוכף. הוא תמיד ידע את התשובות לשאלות בחשבון (אפילו כשהמורה לא ידע אותן), הוא לא ראה שום סיבה מדוע לא יהיה לבניו בית עץ (ואז הלך ובנה אותו במו ידיו), וצחוקו היה מהסוג שהיה מסוגל לחמם את גופך מבפנים החוצה.

אדמונד לימד את אנתוני איך לרכוב. הוא לימד את אנתוני איך לירות. הוא לימד אותו לשחות. הוא לקח אותו בעצמו לאיטון במקום לשלוח אותו במרכבה עם משרתים, כפי שהגיעו לשם רוב חבריו לעתיד של אנתוני, וכאשר ראה את אנתוני סוקר בעצבנות את בית הספר, שיהפוך להיות ביתו החדש, ערך שיחה מלב אל לב עם בנו בכורו והבטיח לו שהכול יהיה בסדר.

והכול אכן היה. אנתוני ידע שכך יהיה. אחרי הכול, אביו מעולם לא שיקר.

אנתוני אהב את אימו. לעזאזל, הוא כנראה היה מסוגל לכרות את זרועו שלו, אילו חשב שזה נחוץ, כדי לשמור עליה בריאה ושלמה. אבל בזמן שגדל, כל מה שעשה, כל הישג, כל מטרה, כל תקווה וחלום — את הכול עשה למען אביו.

ואז יום אחד הכול השתנה. מצחיק, חשב מאוחר יותר, איך יכולים חייו של אדם להשתנות בן רגע, איך רגע אחד הדברים מתנהלים באופן מסוים ובמשנהו הם פשוט... לא.

זה קרה כאשר מלאו לאנתוני שמונה־עשרה, בזמן שבילה את חופשת הקיץ בביתו והתכונן לשנה הראשונה שלו במכללה. הוא היה עתיד ללמוד באול סולס קולג' שבאוקספורד, כמו אביו לפניו, וחייו היו זוהרים ובהירים כפי שמגיע לכל בן שמונה־עשרה שיהיו. הוא גילה את המין הנשי, ואולי נפלא אף יותר — המין הנשי גילה אותו. הוריו עדיין התרבו בחדווה והוסיפו את אלואיז, את פרנצ'סקה ואת גרגורי למשפחה, ואנתוני עשה כמיטב יכולתו לא לגלגל עיניים כאשר חלף במסדרון על פני אימו ההרה בפעם השמינית! זה היה מעט מוגזם, לדעתו של אנתוני, להוליד ילדים בגילם, אבל הוא שמר את דעותיו לעצמו.

מי יכול לפקפק בתבונתו של אדמונד? אולי גם הוא ירצה עוד ילדים בגיל המתקדם של שלושים ושמונה שנה?!

הייתה זו שעת אחר צוהריים מאוחרת, כשאנתוני גילה מה קרה. הוא חזר חבול מרכיבה ארוכה עם בנדיקט, וברגע שנכנס דרך הדלת הקדמית של אוברי־הול, האחוזה של בני משפחת ברידג'רטון לדורותיהם, ראה את אחותו בת העשר יושבת על הרצפה. בנדיקט היה עדיין באורווה, לאחר שהפסיד באיזו התערבות מטופשת עם אנתוני, שתנאיה הכתיבו כי עליו להישאר ולהבריש את שני הסוסים.

אנתוני נעצר במקומו כשראה את דפני. זה היה מוזר למדי שאחותו ישבה באמצע מבואת הכניסה. זה היה אפילו מוזר עוד יותר שהיא בכתה. דפני אף פעם לא בכתה.

״דאף,״ אמר בהיסוס — הוא היה צעיר מכדי לדעת איך להתמודד עם בכי נשי ותהה אם אי פעם ילמד, ״מה —״

אבל לפני שהספיק לסיים את שאלתו, דפני הרימה את ראשה, ושברון הלב המטלטל שבעיניה הגדולות, החומות, פילח אותו כמו סכין. הוא נרתע לאחור, בידיעה שמשהו לא בסדר, מאוד לא בסדר.

״הוא מת,״ לחשה דפני. ״אבא'לה מת.״

לרגע היה אנתוני בטוח שלא שמע היטב. לא יכול להיות שאביו מת. אנשים אחרים מתו צעירים — הדוד הוגו למשל, אבל הדוד הוגו היה קטן ושברירי. ובכן, לפחות קטן ושברירי יותר מאדמונד.

״את טועה,״ אמר לדפני. ״את בטח טועה.״

היא הנידה את ראשה. ״אלואיז אמרה לי. הוא היה... זה היה...״

אנתוני ידע שהוא לא צריך לטלטל את אחותו בזמן שהיא בוכה, אבל לא הצליח להתאפק. ״זה היה מה, דפני?״

״דבורה,״ לחשה. ״עקצה אותו דבורה.״

לרגע לא הצליח אנתוני לעשות דבר מלבד לבהות בה. לבסוף, בקול צרוד עד שבקושי זיהה אותו, אמר. ״אדם לא מת מעקיצת דבורה, דפני.״

היא לא אמרה דבר; היא פשוט ישבה שם על הרצפה, משתנקת בלי הרף בזמן שניסתה לרסן את בכייה.

״הוא כבר נעקץ בעבר,״ הוסיף אנתוני, מגביר את קולו. ״אני הייתי לצידו. שנינו נעקצנו. עברנו ליד כוורת. אני נעקצתי בכתף.״ ידו התרוממה בתנועה בלתי רצונית כדי לגעת בנקודה שבה נעקץ לפני שנים רבות כל כך. ובלחש הוסיף, ״והוא בזרועו.״

דפני רק בהתה בו במבט משונה.

״הוא היה בסדר גמור,״ התעקש אנתוני. הוא יכול היה לשמוע את הבהלה בקולו וידע שהוא מפחיד את אחותו, אבל לא הצליח לשלוט בה. ״אדם לא יכול למות מעקיצת דבורה!״

דפני נדה בראשה, עיניה הכהות נראו לפתע בנות מאה שנים. ״זאת הייתה דבורה,״ אמרה בקול חלול. ״אלואיז ראתה אותה. רגע אחד הוא עמד שם ורגע אחר כך... הוא...״

אנתוני הרגיש משהו מוזר מאוד גואה בתוכו, כאילו שריריו עומדים לקפוץ מבעד לעורו. ״רגע אחר כך הוא מה, דפני?״

״הוא כבר לא היה.״ נראה שהאמירה הממה אותה, בדיוק כפי שהממה אותו.

אנתוני השאיר את דפני יושבת במבואה ועלה במדרגות, שלוש בכל צעד, אל חדר השינה של הוריו. לא ייתכן שאביו מת. אדם לא יכול למות מעקיצת דבורה. זה היה בלתי אפשרי. מטורף לחלוטין. אדמונד ברידג'רטון היה צעיר, הוא היה חזק. הוא היה גבוה, כתפיו היו רחבות, שריריו היו חזקים, ובשם אלוהים, שום דבורה חסרת משמעות לא הייתה מסוגלת לחסל אותו.

אבל כאשר אנתוני הגיע למבואה העליונה, הוא יכול היה לראות לפי הדממה המוחלטת והגמורה של כתריסר המשרתים שרחשו שם שהמצב חמור.

ופניהם מלאות הרחמים... למשך שארית חייו ירדפו אותו הפנים מלאות הרחמים הללו.

הוא חשב שייאלץ לפלס את דרכו אל תוך חדרם של הוריו, אבל המשרתים פינו את הדרך כאילו היו ים סוף שנבקע לשניים, וכאשר אנתוני פתח לרווחה את הדלת, הוא ידע.

אימו ישבה על קצה המיטה; היא לא בכתה, היא לא השמיעה אפילו הגה, רק אחזה בידו של אביו והתנדנדה לאט קדימה ואחורה.

אביו היה דומם. דומם כמו...

אנתוני אפילו לא רצה לחשוב כמו מה. ״אמא'לה?״ הוא השתנק. הוא לא קרא לה כך מזה שנים; היא הייתה ״אמא״ מאז שעזב את הבית לאיטון.

היא הסתובבה, לאט, כאילו שמעה את קולו מבעד למנהרה ארוכה, ארוכה.

״מה קרה?״ שאל בלחישה.

היא נענעה בראשה, עיניה מלאות ייאוש ומרוחקות. ״אני לא יודעת,״ אמרה. שפתיה נותרו פשוקות מעט, כאילו התכוונה לומר עוד ואז שכחה לעשות זאת.

אנתוני צעד צעד אחד קדימה, תנועותיו מגושמות וחדות.

״הוא איננו,״ לחשה ויולט לבסוף. ״הוא איננו ואני... הו, אלוהים, אני...״ היא הניחה יד על בטנה, שהייתה עגולה ומלאה בעובר שבתוכה. ״אמרתי לו — הו, אנתוני, אמרתי לו —״

היא נראתה כעומדת להתרסק מבפנים. אנתוני בלע את הדמעות, שצרבו את עיניו ועקצצו בגרונו, ונע לעברה. ״הכול בסדר, אמא'לה,״ אמר.

אבל הוא ידע שזה לא נכון.

״אמרתי לו שזה חייב להיות האחרון שלנו,״ השתנקה, מתייפחת אל תוך כתפו. ״אמרתי לו שלא אוכל לעמוד בהריון נוסף ונצטרך להיות זהירים ו... הו, אלוהים, אנתוני, מה לא הייתי עושה כדי שיהיה כאן ואוכל לתת לו ילד נוסף. אני לא מבינה. אני פשוט לא מבינה.״

אנתוני חיבק אותה בזמן שבכתה. הוא לא אמר דבר; נראה לו חסר שחר לנסות למצוא מילים שיוכלו לתאר את מה שהרגיש.

גם הוא לא הבין.

הרופאים הגיעו מאוחר יותר באותו ערב והכריזו כי הם מבולבלים. הם שמעו בעבר על דברים דומים שקרו, אבל מעולם לא לאדם כה צעיר וחזק. הוא היה כל כך מלא חיים, כל כך חסון; איש לא יכול היה לדעת. נכון שאחיו הצעיר של הוויקונט, הוגו, מת באופן פתאומי למדי שנה קודם, אבל דברים כאלו לא בהכרח עוברים בתורשה. ומלבד זאת אף כי הוגו מת לבדו באוויר הפתוח, איש לא הבחין בעקיצת דבורה על עורו.

מצד שני, איש לא בדק.

איש לא יכול היה לדעת, חזרו הרופאים ואמרו שוב ושוב, עד שאנתוני רצה לחנוק אותם אחד אחד. לבסוף הצליח להוציא אותם מהבית ולהכניס את אימו למיטה. הם היו צריכים להעביר אותה אל חדר האורחים; המחשבה על שינה במיטה שחלקה במשך שנים כה רבות עם אדמונד הרגיזה אותה. אנתוני הצליח לשלח גם את ששת אחיו למיטות, באומרו שידבר עם כולם בבוקר, שהכול יהיה בסדר, ושהוא ידאג להם כפי שאביהם היה רוצה.

אחר כך ניגש אל החדר שבו הייתה מונחת עדיין גופתו של אביו והביט בו. הוא הביט בו והביט בו, בהה בו במשך שעות כמעט בלי למצמץ.

וכאשר יצא את החדר, יצא מצויד בהסתכלות חדשה על חייו שלו ובמודעות חדשה על אודות היותו בן־תמותה.

אדמונד ברידג'רטון מת בגיל שלושים ושמונה. ואנתוני פשוט לא יכול היה לדמיין שיתעלה על אביו בשום דרך שהיא, אפילו לא בשנות חיים.

פרק 1

נושא ההוללים כבר נדון בעבר, כמובן, בטור זה, והמחברת הגיעה למסקנה, שישנם הוללים קטנים וישנם הוללים גדולים.

אנתוני ברידג'רטון הוא הולל גדול.

ההולל הקטן הוא צעיר וילדותי. הוא מתהדר במעלליו, מתנהג באופן אידיוטי ביותר ומהווה סכנה לנשים רק בעיני עצמו.

ההולל הגדול יודע שהוא מסוכן לנשים. הוא לא מתהדר במעלליו כיוון שאין לו צורך בכך. הוא יודע שיתלחשו על אודותיהם, הן גברים והן נשים, ולמעשה, הוא היה מעדיף שלא יתלחשו על אודותיו כלל. הוא יודע מי הוא ומה עשה; דיבורים נוספים, מבחינתו, מיותרים.

הוא לא מתנהג כמו אידיוט מהסיבה הפשוטה שהוא לא אידיוט (לא יותר ממה שעלינו לצפות מכל בני המין הגברי). אין לו יותר מדי סבלנות לשיגיונות החברה, ואם להודות על האמת על פי רוב מחברת שורות אלו לא יכולה להאשים אותו.

ואם זה לא מתאר את הוויקונט ברידג'רטון — שהוא לבטח הראוי ביותר לתואר הרווק המבוקש של העונה — מחברת שורות אלו מתחייבת לזנוח לאלתר את הקולמוס ולפרוש מעיסוקה. השאלה היחידה היא: האם העונה של 1814 תהיה העונה, שבה ייכנע לבסוף לאושר העילאי של ברית הנישואין?

מחברת שורות אלו סבורה...

שלא.

חדשות החברה הגבוהה של ליידי ויסלדאון, 20 באפריל, 1814

בבקשה אל תגידו לי,״ אמרה קייט שפילד לחלל החדר, ״שהיא שוב כותבת על הוויקונט ברידג'רטון.״

אדווינה, אחותה למחצה, הצעירה ממנה בארבע שנים כמעט, הרימה מבטה מאחורי הגיליון הבודד של העיתון. ״איך ידעת?״

״את מצחקקת כמו מטורפת.״

אדווינה צחקקה והרעידה את ספת אריג הדמשק הכחולה, שעליה ישבו שתיהן.

״רואה?״ אמרה קייט ותקעה מרפק בזרועה. ״את תמיד מצחקקת כשהיא כותבת על פרחח הראוי לכל גינוי.״ אבל קייט חייכה. לא היה דבר שאהבה יותר מאשר להתגרות באחותה. ברוח טובה, כמובן.

מרי שפילד, אימהּ של אדווינה ואימהּ החורגת של קייט מזה קרוב לשמונה־עשרה שנה, הרימה מבט מרקמתה ודחפה את משקפיה במעלה אפה. ״על מה אתן שתיכן צוחקות?״

״קייט מתרגזת כיוון שליידי ויסלדאון שוב כותבת על הוויקונט ההולל ההוא,״ הסבירה אדווינה.

״אני לא מתרגזת,״ אמרה קייט, על אף שאיש לא הקשיב לה.

״ברידג'רטון?״ שאלה מרי בפיזור דעת.

אדווינה הנהנה. ״אכן.״

״היא תמיד כותבת עליו.״

״אני חושבת שהיא אוהבת לכתוב על הוללים,״ ציינה אדווינה.

״מובן שהיא אוהבת לכתוב על הוללים,״ ענתה קייט. ״אילו כתבה על אנשים משעממים, איש לא היה קונה את העיתון שלה.״

״זה לא נכון,״ ענתה אדווינה. ״רק בשבוע שעבר היא כתבה עלינו, ואלוהים יודע שאנחנו לא האנשים הכי מעניינים בלונדון.״

קייט חייכה על תמימותה של אחותה. ייתכן שקייט ומרי אינן האנשים המעניינים ביותר בלונדון, אבל לאדווינה, ששיערה בצבע צהוב חמאה ועיניה כחולות בהירות באופן עוצר נשימה, כבר הוענק התואר ׳האחת והיחידה׳ לשנת 1814. אל קייט, לעומת זאת, ששיערה ועיניה היו בצבע חום רגיל, התייחסו בדרך כלל כאל ״אחותה הבכורה של האחת והיחידה.״

היא סברה שיש כינויים גרועים יותר. לפחות איש עדיין לא התחיל לכנות אותה ״אחותה הרווקה של האחת והיחידה״ — מה שהיה הרבה יותר קרוב לאמת ממה שבני משפחת שפילד היו מוכנים להודות. בגיל עשרים (כמעט עשרים ואחת, אם נתעקש להיות כנים להחריד בעניין זה), קייט הייתה מעט מבוגרת מכדי ליהנות מעונת הנשפים הראשונה שלה בלונדון.

אבל, למעשה, לא עמדה בפניה שום ברירה — בני משפחת שפילד לא היו אמידים עוד כשאביה של קייט היה בחיים, ומאז שנפטר, חמש שנים קודם לכן, נאלצו לחיות בחסכנות רבה עוד יותר. זה לא אומר שהיו מרוששים, אבל היה עליהם לשים לב לכל פרוטה ולחשב כל הוצאה.

בשל הקשיים הכספיים שלהם יכלו השפילדים להרשות לעצמם נסיעה אחת בלבד ללונדון. סכום הכסף, שהוציאו כדי לשכור בית ומרכבה ומשרתים בכמות המזערית הנחוצה לעונה, היה רב יותר ממה שיכלו להרשות לעצמם להוציא פעמיים. כך קרה שהיה עליהן לחסוך במשך חמש שנים תמימות כדי שיהיו מסוגלות להרשות לעצמן את הנסיעה הזאת ללונדון. ואם הנערות לא יצליחו בשוק הנישואין... ובכן, איש לא ישליך אותם לכלא בעלי החוב, אבל יהיה עליהן להסתפק בציפייה לחיים שקטים של דלות מהוגנת בקוטג' זעיר אך מקסים בסומרסט.

וכך נאלצו שתי הנערות לערוך את כניסתן לחברה באותה שנה. הוחלט שהזמן ההגיוני ביותר לכך יהיה כאשר ימלאו לאדווינה שבע־עשרה וקייט תהיה כמעט בת עשרים ואחת. מרי הייתה רוצה לחכות עד שאדווינה תהיה בת שמונה־עשרה ומעט יותר בוגרת, אבל אז קייט תהיה כמעט בת עשרים ושתיים, ואלוהים אדירים, מי יתחתן איתה אז?

קייט חייכה ביובש. לא היה לה שום עניין בעונת הנשפים. היא ידעה מלכתחילה שהיא לא הטיפוס שימשוך את תשומת ליבה של החברה הגבוהה. היא לא יפה באופן שדי בו כדי לכפר על העדר נדוניה, והיא מעולם לא למדה להתחנחן, לפזר חיוכים אוויליים, לפסוע בגנדרנות ולעשות את כל אותם דברים, שנראה כי נערות אחרות יודעות לעשות מרגע לידתן. אפילו אדווינה, שלא הייתה לה ולו עצם נכלולית אחת בגופה, ידעה איכשהו איך לעמוד וללכת ולהיאנח באופן שגרם לגברים לפרוץ בתגרה רק כדי לזכות לכבוד שבלעזור לה לחצות את הכביש.

קייט, לעומת זאת, תמיד עמדה בכתפיים ישרות וזקופות, לא הייתה מסוגלת לשבת במנוחה גם אילו חייה היו תלויים בכך, והלכה כאילו היא בעיצומה של תחרות; ומדוע לא, בעצם? תהתה תמיד. אם אדם הולך למקום כלשהו, מדוע שלא ינסה להגיע לשם במהירות?

ובאשר לעונת הנשפים הנוכחית שלה בלונדון, היא אפילו לא חיבבה את העיר במיוחד. כן, היא בילתה בנעימים בסך הכול ופגשה די הרבה אנשים נחמדים, אבל עונת נשפים לונדונית נראתה כמו בזבוז כסף משווע לנערה, שהייתה שמחה בהחלט להישאר בכפר ולמצוא שם גבר הגון להינשא לו.

אבל מרי לא הייתה מוכנה לשמוע על כך. ״כאשר אני נישאתי לאביך,״ אמרה, ״נשבעתי לאהוב אותך ולגדל אותך באותה מידה של אהבה ושל דאגה כאילו היית בתי שלי.״

קייט הצליחה להשחיל ״אבל —״ בודד אחד, לפני שמרי המשיכה עם, ״יש לי אחריות כלפי אימך המסכנה, מי ייתן ותנוח בשלום על משכבה, וחלק מהאחריות הזאת היא לראות אותך נישאת באושר ובבטחה.״

״אני יכולה להיות בטוחה ומאושרת בכפר,״ ענתה קייט.

מרי ענתה, ״בלונדון יש מבחר גדול יותר של גברים.״

אחרי הדברים הללו אדווינה התערבה והכריזה, כי תהיה לגמרי אומללה בלעדיה, ומאחר שקייט מעולם לא יכלה לסבול לראות את אחותה אומללה, גורלה נחתם.

וכך מצאה את עצמה יושבת בחדר הסבה דהוי מעט, בבית שכור, ברובע כמעט אופנתי של לונדון ו...

מביטה סביבה במבט קונדסי.

... והיא עמדה לחטוף את העיתון מידיה של אחותה.

״קייט!״ צווחה אדווינה, עיניה נעוצות בזעם במשולש הזעיר של נייר עיתון מודפס שנותר בין הבוהן לאצבע המורה של כף ידה הימנית. ״עדיין לא סיימתי!״

״את קוראת אותו כבר מיליון שנה,״ אמרה קייט בחיוך חצוף. ״נוסף לכך אני רוצה לראות מה יש לה לומר היום על הוויקונט ברידג'רטון.״

בעיניה של אדווינה, שבדרך כלל נהגו להשוות אותן לאגמים סקוטיים רוגעים, נדלק ניצוץ של רשעות. ״את מעוניינת להחריד בוויקונט, קייט. יש משהו שאת רוצה לספר לנו?״

״אל תהיי טיפשה. אני אפילו לא מכירה את האיש. וגם אילו הייתי מכירה אותו, הייתי כנראה בורחת לכיוון ההפוך. הוא בדיוק מסוג הגברים שעל שתינו להימנע מקרבתם בכל מחיר. נראה שהוא מסוגל לפתות אפילו קרחון.״

״קייט!״ קראה מרי.

קייט חייכה. היא שכחה שאימהּ החורגת מאזינה. ״ובכן, זה נכון,״ הוסיפה. ״שמעתי שהיו לו יותר פילגשים ממספר ימי ההולדת שחגגתי.״

מרי הביטה בה למשך מספר שניות, מנסה להחליט אם היא רוצה להגיב או לא, ואז, לבסוף, אמרה, ״לא שזה נושא ראוי לאוזניים צעירות, אבל זה נכון לגבי גברים רבים.״

״הו.״ קייט הסמיקה. זה בהחלט לא נעים כשסותרים את טענתך בנחישות בשעה שאת מנסה להציג טיעון מרשים. ״ובכן, אם כך, לו היו כפליים. בכל אופן, הוא הרבה יותר מושחת מרוב הגברים ולא מסוג הגברים שאדווינה יכולה לתת להם רשות לחזר אחריה.״

״גם את משתתפת בעונת הנשפים,״ הזכירה לה מרי.

קייט נעצה במרי את המבט הסרקסטי מכל המבטים. הכול ידעו, שאם הוויקונט יבחר לחזר אחר בת שפילד, זאת לא תהיה קייט.

״אני לא חושבת שתמצאי שם משהו שישנה את דעתך,״ אמרה אדווינה במשיכת כתפיים בזמן שרכנה לעבר קייט כדי להיטיב לראות את העיתון. ״למעשה, היא לא אומרת עליו הרבה. זה, בעצם, מאמר שעוסק בהוללים בכלל.״

עיניה של קייט רפרפו על פני השורות המודפסות. ״הממפ,״ אמרה, זה היה ביטוי הבוז החביב עליה. ״אני מתערבת איתך שהיא צודקת. הוא, כנראה, לא יעלה דבר בחכתו השנה.״

״את תמיד חושבת שליידי ויסלדאון צודקת,״ מלמלה מרי בחיוך.

״היא בדרך כלל צודקת,״ ענתה קייט. ״את מוכרחה להודות, שיש לה חושים בריאים יחסית לכתבת רכילות. היא ללא ספק צדקה בהערכתה לגבי כל האנשים שפגשתי עד כה בלונדון.״

״את צריכה לשפוט בעצמך, קייט,״ אמרה מרי בקלילות. ״זה לא לכבודך לקבוע את דעותייך על פי טור רכילות.״

קייט ידעה שאימהּ החורגת צודקת, אבל לא רצתה להודות בכך, ולכן רק פלטה עוד ״הממפ״ וחזרה לעיין בעיתון שבידיה.

ויסלדאון הייתה, ללא ספק, חומר הקריאה המעניין ביותר בלונדון. קייט לא הייתה לגמרי בטוחה מתי התחיל לצאת טור הרכילות — מתישהו בשנה שעברה, כך שמעה — אבל דבר אחד בטוח: הליידי ויסלדאון, מי שלא תהיה (ואיש לא באמת ידע מי היא), היא בעלת קשרים ומהלכים בחברה הגבוהה. היא חייבת להיות כזו. אף אורחת לא קרואה לא הייתה יכולה לחשוף את כל הרכילות שהדפיסה בטוריה בכל יום שני, רביעי ושישי.

לליידי ויסלדאון תמיד היו כל פיסות הרכילות הטריות, ושלא כמו כותבים אחרים היא לא היססה להשתמש בשמות האנשים במלואם. כשהחליטה בשבוע שעבר, למשל, שקייט לא נראית טוב בצהוב, כתבה, חד וחלק: ״הצבע הצהוב גורם לעלמה קתרין שפילד כֵּהַת השיער להיראות כמו נרקיס חרוך.״

קייט לא נעלבה. היא שמעה בכמה הזדמנויות שאדם, אשר ליידי ויסלדאון לא העליבה אותו, כאילו לא הכירו בקיומו. אפילו אדווינה, שהייתה הצלחה חברתית אדירה בעיני כולם, קנאה בקייט על שנמצאה ראויה לעלבון.

ועל אף שקייט לא רצתה במיוחד להיות בלונדון למשך עונת הנשפים, היא הגיעה למסקנה שאם היא מוכרחה להשתתף בסחרחרה החברתית הזאת, עדיף שלא תהיה כישלון גמור ומוחלט. אם עלבון בטור רכילות אמור להיות הסימן היחיד להצלחתה, ניחא. קייט תלקט את הניצחונות שלה בכל מקום שתוכל.

עכשיו, כאשר פנלופי פת'רינגטון התרברבה על כך שהושוותה לפרי הדר בשל שימוש יתר בסאטן כתום, יכלה קייט לנופף בזרועה ולהיאנח בדרמטיות רבה, ״כן, ובכן, אני נרקיס חרוך.״

״יום אחד,״ הכריזה מרי לפתע ואצבעה המורה דחפה את משקפיה שוב במעלה אפה, ״מישהו יגלה את זהותה האמיתית של האישה הזאת, ואז היא תהיה בצרות.״

אדווינה הביטה באימהּ בעניין. ״את באמת חושבת שמישהו יחשוף אותה? היא מצליחה לשמור את סודה זה למעלה משנה.״

״שום דבר בסדר גודל כזה לא יכול להישאר סוד לנצח,״ ענתה מרי. היא דקרה את הרקמה במחט שלה והעבירה חוט ארוך וצהוב דרך הבד. ״זכרי את דבריי. הכול עומד להתגלות במוקדם או במאוחר, וכאשר יתגלה, תפרוץ בעיר שערורייה שטרם נראתה כמוה.״

״ובכן, אילו ידעתי מי היא,״ הכריזה קייט והפכה את העיתון בעל הדף הבודד לעמוד השני שלו, ״הייתי הופכת אותה לחברתי הטובה ביותר. היא מבדרת באופן שטני, ולא משנה מה אומרים כולם, היא כמעט תמיד צודקת.״

בדיוק אז נכנס אל החדר בטפיפה ניוטון, כלבלב הקורגי השמנמן של קייט.

״הכלב לא אמור להישאר בחוץ?״ שאלה מרי. ואז צעקה, ״קייט!״ בזמן שהכלב ניגש אליה והתנשף לרגליה כאילו הוא מחכה לנשיקה.

״ניוטון, בוא לכאן מייד,״ פקדה קייט.

הכלב בהה במרי בכמיהה ואז דשדש לעבר קייט, קפץ על הספה והניח את כפותיו הקדמיות בחיקה.

״הוא מכסה אותך בשערות,״ אמרה אדווינה.

קייט משכה בכתפיה וליטפה את פרוותו העבה בצבע קרמל. ״לא מפריע לי.״

אדווינה נאנחה, אבל הושיטה יד וטפחה על ניוטון — טפיחה והעניקה לניוטון ליטוף מהיר בכל מקרה. ״מה עוד היא אומרת?״ שאלה, רוכנת לפנים בעניין. ״לא הייתה לי הזדמנות לראות את העמוד השני.״

קייט חייכה בתגובה לסרקזם של אחותה. ״לא הרבה. משהו קטן על הדוכס ועל הדוכסית מהייסטינגס, שהגיעו העירה ככל הנראה מוקדם יותר השבוע, רשימה של המאכלים בנשף של הליידי דאנברי, שעליהם הכריזה כ״טעימים באופן מפתיע,״ ותיאור מצער למדי של השמלה שלבשה הליידי פת'רינגטון ביום שני האחרון.״

אדווינה הזעיפה פנים. ״נראה שהיא נטפלת לפת'רינגטונים לא מעט.״

״זה לא מפתיע,״ אמרה מרי, הניחה את הרקמה ונעמדה. ״האישה הזאת לא הייתה מצליחה לבחור צבע שמלה מתאים לבנות שלה גם אם קשת בענן הייתה כורכת עצמה סביב צווארה.״

״אמא!״ קראה אדווינה.

קייט כיסתה את פיה בכף ידה, מנסה לא לצחוק. מרי ביטאה רק לעיתים רחוקות דעות נחרצות כאלו, אבל בכל פעם שעשתה כן, הן היו נפלאות.

״ובכן, זה נכון. היא ממשיכה להלביש את הצעירה שלה בכתום. כולם יכולים לראות שהמסכנה צריכה כחול או ירוק מנטה.״

״את הלבשת אותי בצהוב,״ הזכירה לה קייט.

״ואני מצטערת על כך. זה ילמד אותי לא להקשיב שוב למוכרות. לא הייתי צריכה לפקפק בשיקול הדעת שלי. ניאלץ פשוט לקצר אותה בשביל אדווינה.״

מאחר שאדווינה הייתה נמוכה בראש מקייט ועדינה יותר בגווניה, זאת לא אמורה הייתה להוות בעיה.

״כשתעשי זאת,״ אמרה קייט, פונה לאחותה, ״תדאגי להיפטר מהכיווצים בשרוול. זה נורא מטריד. וגם מגרד, נוסף לכול. התאפקתי לא לתלוש אותם מעליי בנשף בבית אשבורן.״

מרי גלגלה את עיניה. ״אני מופתעת ובו בזמן אסירת תודה על כך שמצאת לנכון לרסן את עצמך.״

״אני מופתעת אבל לא אסירת תודה,״ אמרה אדווינה בחיוך שובב. ״רק תחשבי אילו מטעמים הליידי ויסלדאון הייתה עושה מזה.״

״הו, כן,״ אמרה קייט ושבה לחייך. ״אני יכולה לדמיין את זה. 'הנרקיס החרוך תולש את עלי הכותרת שלו.'״

״אני עולה למעלה,״ הודיעה מרי ונדה בראשה לנוכח משובתן של בנותיה. ״אנא נסו לא לשכוח שאנחנו מוזמנות למסיבה הערב. ואתן, בנות, מוטב שתנוחו מעט לפני שנצא. לבטח עוד ערב ארוך לפנינו.״

קייט ואדווינה הנהנו ומלמלו הבטחות לעשות כן, בזמן שמרי אספה את רקמתה ויצאה מן החדר. ברגע שנעלמה, אדווינה פנתה לקייט ושאלה, ״החלטת מה תלבשי הערב?״

״את המלמלה הירוקה, אני חושבת. אני אמורה ללבוש לבן, אני יודעת, אבל אני חוששת שזה לא הולם אותי.״

״אם את לא לובשת לבן,״ אמרה אדווינה בנאמנות, ״אז גם אני לא אלבש. אני אלבש את שמלת המוסלין הכחולה שלי.״

קייט הנהנה באישור בזמן שחזרה והביטה בעיתון שבידה, מנסה לייצב את ניוטון, שהתהפך על גבו כדי שתוכל לגרד בבטנו. ״רק בשבוע שעבר מר ברברוק אמר שאת מלאך בכחול, כיוון שהצבע הולם כל כך את עינייך.״

אדווינה מצמצה בהפתעה. ״מר ברברוק אמר זאת? לך?״

קייט חזרה והרימה מבטה. ״כמובן. כל המחזרים שלך מנסים למסור את המחמאות שלהם דרכי.״

״באמת? מדוע?״

קייט חייכה לאט ובסלחנות. ״ובכן, אדווינה, ייתכן שזה קשור לפעם ההיא שבה הודעת לכל הקהל שנכח בקונצרט של רביעיית סמיית'־סמית', כי לעולם לא תוכלי להינשא בלי אישורה של אחותך.״

לחייה של אדווינה קבלו גוון מעט ורדרד. ״לא הודעתי לכל הקהל,״ היא מלמלה.

״יכולת באותה מידה לעשות זאת. השמועה התפשטה מהר יותר מאש בשדה קוצים. לא הייתי אפילו בחדר באותו זמן, ולקח לי רק שתי דקות לשמוע על כך.״

אדווינה שילבה זרועותיה ופלטה ״אוףףףף״, שגרם לה להישמע כמעט כמו אחותה הבכורה. ״טוב, זה נכון ולא אכפת לי מי יודע על כך. אני יודעת שאני אמורה למצוא שידוך מבריק ומעולה, אבל זה לא אומר שעליי להינשא למישהו שיתייחס אליי בזלזול. כל מי שיש לו תעוזה מספקת להרשים אותך ודאי יהיה ראוי.״

״זה אומר שכל כך קשה להרשים אותי?״

שתי האחיות הביטו זו בזו ואז ענו פה אחד, ״כן.״

אבל בזמן שקייט צחקה יחד עם אדווינה, רגש אשמה טורדני עלה בה. כל שלוש הנשים לבית שפילד ידעו שתהיה זאת אדווינה, שתשים ידה על אציל או תתחתן עם בעל הון. זאת תהיה אדווינה, שתבטיח כי לא יהיה על משפחתה לחיות חיי דלות מתמדת. אדווינה הייתה יפיפייה, בעוד קייט...

קייט הייתה קייט.

לקייט לא היה אכפת. יופייה של אדווינה היה פשוט חלק מעובדות החיים. היו כמה אמיתות שקייט למדה לחיות איתן כבר מזמן: קייט לעולם לא תלמד לרקוד ואלס בלי לנסות לקחת את ההובלה; היא תמיד תחשוש מסופות ברקים, לא משנה כמה פעמים תגיד לעצמה שזה מטופש; ולא משנה מה היא תלבש, לא משנה איך תסדר את שיערה או כמה תצבוט את לחייה, היא לעולם לא תהיה יפה כמו אדווינה. מלבד זאת, קייט לא הייתה בטוחה כלל שתשמח לקבל את כל תשומת הלב שקיבלה אדווינה. כמו כן — כך התחוור לה — לא הייתה בטוחה כלל שתהנה מן האחריות הנלווית לכורח להינשא כראוי על מנת שלאימהּ ולאחותהּ תהיה הכנסה נאותה.

״אדווינה,״ אמרה קייט ברכות ועיניה הרצינו, ״את לא צריכה להינשא למישהו שלא מוצא חן בעינייך. את יודעת את זה.״

אדווינה הנהנה ונראתה לפתע כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי.

״אם תחליטי, כי אין אף גבר ראוי בלונדון, שהוא מספיק טוב בשבילך, זה בסדר גמור. פשוט נחזור לסומרסט ונהנה זו מחברתה של זו. ממילא אין איש שאני מחבבת יותר מכן.״

״גם אני,״ לחשה אדווינה.

״ואם תמצאי גבר שיגרום לך להתאהב בטירוף, אז מרי ואני נהיה מאושרות. את גם לא צריכה לחשוש מכך שתעזבי אותנו, אנחנו נסתדר מצוין זו בחברת זו.״

״גם את עשויה למצוא מישהו ולהינשא לו,״ ציינה אדווינה.

קייט הרגישה את שפתיה מתעקלות בחיוך קטן. ״ייתכן,״ הסכימה, ביודעה שזה כנראה לא יקרה. היא לא רצתה להישאר רווקה למשך כל חייה, אבל פקפקה בכך שתמצא חתן בלונדון. ״אולי אחד המחזרים חולי האהבה שלך יפנה אליי, כשיבין שאת בלתי ניתנת להשגה,״ אמרה בעוקצנות.

אדווינה חבטה בה בכרית. ״אל תדברי שטויות.״

״אבל אני רצינית!״ מחתה קייט. והיא אכן הייתה. למען האמת, זאת נראתה לה הדרך הסבירה ביותר בשבילה למצוא חתן בעיר.

״האם את יודעת לאיזה סוג של גבר ארצה להינשא?״ שאלה אדווינה ועיניה הפכו חולמניות.

קייט נענעה בראשה.

״מלומד.״

״מלומד?״

״מלומד,״ אמרה אדווינה בתקיפות.

קייט כחכחה בגרונה. ״אני לא בטוחה שתמצאי רבים כאלו בעיר במהלך העונה.״

״אני יודעת,״ פלטה אדווינה אנחה קטנה. ״אבל האמת היא — ואת יודעת זאת על אף שאני לא אמורה לגלות זאת ברבים — שאני חובבת ספרים. אני מעדיפה לבלות את ימיי בספרייה מאשר לשוטט בהייד פארק ללא מטרה. אני חושבת שאיהנה מהחיים לצד גבר שנהנה גם הוא מרכישת ידע.״

״כן. המממ...״ מוחה של קייט פעל בקדחתנות. לאדווינה גם לא היה סיכוי רב למצוא מלומד בביתם שבסומרסט. ״את יודעת, אדווינה, ייתכן שיהיה קשה למצוא לך אינטלקטואל אמיתי מחוץ לערי האוניברסיטה. ייתכן שתצטרכי להסתפק בגבר שאוהב לקרוא וללמוד כפי שאת עושה זאת.״

״זה יהיה בסדר,״ אמרה אדווינה בשמחה. ״אהיה מרוצה בהחלט לצד אינטלקטואל חובב.״

קייט נשמה לרווחה. ודאי יוכלו למצוא חובב קריאה בלונדון.

״ואת יודעת מה?״ הוסיפה אדווינה. ״האמת היא שאי אפשר לשפוט ספר על פי הכריכה שלו. כל מיני סוגים של אנשים יכולים להיות מלומדים חובבים. ובכן, אפילו הוויקונט ברידג'רטון, שליידי ויסלדאון לא מפסיקה לדבר עליו, עשוי להיות אינטלקטואל בנשמתו.״

״נשכי את לשונך, אדווינה. לא אמור להיות לך שום קשר עם הוויקונט ברידג'רטון. כולם יודעים שהוא הולל מהסוג הגרוע ביותר. למעשה, הוא ההולל הגרוע ביותר. נקודה. בכל לונדון. בכל הארץ כולה!״

״אני יודעת, רק הבאתי אותו כדוגמה. מלבד זאת לא סביר שיבחר השנה כלה בכל מקרה. כך אמרה ליידי ברידג'רטון, ואת אמרת בעצמך שהיא כמעט תמיד צודקת.״

קייט טפחה על זרועה של אחותה. ״אל תדאגי. אנחנו נמצא לך חתן ראוי. אבל לא — לא לא לא לא לא הוויקונט ברידג'רטון!״

ברגע זה ממש התרווח לו מושא שיחתן במועדון ווייט עם שניים משלושת אחיו הצעירים ונהנה ממשקה של אחר צוהריים מאוחרים.

אנתוני ברידג'רטון נשען לאחור בכורסת העור שלו, הביט בוויסקי שלו בהבעה מהורהרת בזמן שסחרר אותו בכוסו ואז הכריז: ״אני שוקל להינשא.״

בנדיקט ברידג'רטון, שהיה שקוע במנהג השנוא על אימו — להתנדנד כשיכור על שתי הרגליים האחוריות של כיסאו — נפל קדימה.

קולין ברידג'רטון החל להיחנק.

למזלו של קולין, בנדיקט חזר אל כיסאו בזמן כדי לטפוח בחוזקה על גבו ולשגר זית ירוק לצידו השני של השולחן.

הזית פספס רק בקושי את אוזנו של אנתוני.

אנתוני הניח לאירוע המביש לחלוף ללא תגובה. הוא היה מודע בהחלט לעובדה, שההצהרה הפתאומית שלו הייתה מעט מפתיעה.

ובכן, אולי יותר ממעט. ״לגמרי״, ״לחלוטין״ ו״בהחלט״ היו המילים שעלו בדעתו.

אנתוני ידע שאין לו תדמית של אדם שיש בדעתו להתמסד. הוא בילה את העשור האחרון כאחרון ההוללים ורדף תענוגות בכל מקום שיכול היה למצוא אותם. כיוון שכפי שידע היטב, החיים קצרים וללא ספק נועדו להנאות. הו, היה לו איזשהו קוד מוסרי — הוא מעולם לא התעסק עם צעירות בנות טובים. כל אחת שהייתה לה זכות כלשהי לתבוע נישואין הייתה מחוץ לתחום באופן מוחלט.

עם ארבע אחיות צעירות משלו, לאנתוני הייתה מידה בריאה של כבוד לשמן הטוב של גברות מחונכות היטב. הוא כבר כמעט לחם בדו־קרב למען אחת מאחיותיו בשל פגיעה קלה בכבודה. ובאשר לשלוש האחרות... הוא הודה בחפץ לב כי התכסה זיעה קרה מעצם המחשבה שהן עלולות להסתבך עם גבר בעל מוניטין מפוקפק כשלו.

לא, אין ספק שהוא לא היה מוכן לפגוע בכבוד אחותו של שום ג'נטלמן צעיר אחר.

אבל באשר לסוג האחר של נשים — האלמנות והשחקניות, שידעו מה הן רוצות ולמה הן נכנסות — הוא נהנה מחברתן והפיק ממנה את המיטב. מאז היום שבו עזב את אוקספורד ונסע מערבה ללונדון, לא היה ללא פילגש.

לפעמים, חשב באירוניה, לא חסרו גם שתיים בו זמנית.

הוא רכב כמעט בכל תחרות רכיבה שהייתה לחברה להציע, הוא התאגרף במועדון האגרוף המכובד ג'קסון וניצח ביותר משחקי קלפים ממה שיכול היה לספור (הוא גם הפסיד בכמה, אבל אותם לא החשיב). הוא בילה את שנות העשרים שלו ברדיפת תענוגות מודעת, שרוסנה רק על ידי תחושת המחויבות העמוקה שלו למשפחתו.

מותו של אדמונד ברידג'רטון היה פתאומי ובלתי צפוי; לא הייתה לו ההזדמנות להשאיר לבנו הנחיות אחרונות לפני לכתו. אבל אילו הייתה לו, הוא ודאי היה מבקש ממנו לשמור על אימו ועל אחיו באותה מסירות ואהבה שבהן עשה זאת אדמונד.

וכך בין סבבי המסיבות ומרוצי הסוסים שלח אנתוני את אחיו לאיטון ולאוקספורד, השתתף בכמות אינסופית של רסיטלים לפסנתר של אחיותיו (משימה לא קלה: שלוש מתוך ארבע מהן היו נטולות חוש מוזיקלי) ופיקח בעין בוחנת על ענייני הכספים השוטפים של המשפחה. הוא ראה זאת כחובתו לוודא שיהיה מספיק כסף להבטיח את עתידם של כל שבעת האחים והאחיות שלו.

כשהתקרב לגיל שלושים, התחוור לו שהוא מבלה יותר ויותר זמן בדאגה לעתיד משפחתו ופחות במרדף הרגיל שלו אחר תענוגות מושחתים. ואז הבין שזה מוצא חן בעיניו. הוא עדיין החזיק פילגש, אבל כבר לא יותר מאחת בו זמנית, וגם גילה שכבר לא הרגיש צורך להשתתף בכל מרוץ סוסים או להישאר מאוחר במסיבה רק כדי לנצח בסבב משחק הקלפים האחרון.

המוניטין שלו, כמובן, דבק בו. ולמעשה, לא היה לו אכפת. היו מספר יתרונות בכך שנחשב להולל המושמץ ביותר באנגליה. למשל, העובדה שכמעט כולם פחדו מפניו.

וזה תמיד טוב.

אבל עכשיו הגיע הזמן להינשא. יהיה עליו להתמסד ולהוליד בן. אחרי הכול היה לו לא מעט להוריש. הוא כן הרגיש דקירה חדה למדי של צער — ואולי גם מעט אשמה — בשל העובדה, שלא סביר שיחיה לראות את בנו מגיע לבגרות. אבל מה יוכל לעשות? הוא היה הבן הבכור לבית ברידג'רטון של הבן הבכור לבית ברידג'רטון של הבן הבכור לבית ברידג'רטון בפעם השמינית. הייתה לו אחריות כלפי השושלת כולה להיות פורה ולהתרבות.

ומלבד זאת הוא התנחם מעט בידיעה, שישאיר אחריו שלושה אחים בעלי יכולת ואכפתיות. הם ידאגו שבנו יגדל באהבה ובכבוד, שכל בן ברידג'רטון נהנה מהם. אחיותיו יפנקו את הילד ואימו תקלקל אותו מרוב אהבה...

אנתוני חייך קצת בזמן שחשב על משפחתו הגדולה ולעיתים קרובות הקולנית. בנו לא יזדקק לאב כדי להרגיש אהוב.

ולא משנה מי יהיו הילדים שיוליד, הם כנראה לא יזכרו אותו לאחר לכתו. הם יהיו צעירים, בלתי מעוצבים. העובדה שהוא, הבכור, היה זה שהושפע יותר מכל ילדי ברידג'רטון ממותו של אביהם, לא חמקה מעיני אנתוני.

הוא לקח עוד לגימה מן הוויסקי שלו, זקף את כתפיו והדף את ההרהורים הלא נעימים הללו ממוחו. היה עליו להתמקד בנושא שעל הפרק, כלומר החיפוש אחר רעיה.

בהיותו גבר בררן ומאורגן למדי ערך לעצמו רשימה דמיונית של דרישות לתפקיד. ראשית, היא צריכה להיות מושכת במידה סבירה. היא לא צריכה להיות יפיפייה עוצרת נשימה (אף על פי שזה יהיה נחמד), אבל מאחר שיצטרך לשכב איתה, סביר להניח שמעט משיכה תגרום למשימה להיות יותר נעימה.

שנית, היא לא יכולה להיות טיפשה. זאת, הרהר אנתוני, עשויה להיות הדרישה הקשה ביותר להשגה. הוא לא התרשם באופן כללי מן היכולות השכליות של הדבוטנטיות1 הלונדוניות. בפעם האחרונה שעשה את הטעות ונכנס לשיחה עם ילדונת, שזה עתה סיימה את בית הספר, היא לא הייתה מסוגלת לשוחח על דבר מלבד על אוכל (היא החזיקה צלחת תותים בידה באותו רגע) ועל מזג האוויר (ואפילו בעניין הזה טעתה; כאשר אנתוני ציין שאומנם מזג האוויר האנגלי סוער לעיתים, אך לפחות אין אנו צריכים לחשוש מפני ההוריקן בלונדון, אמרה כי מעולם לא הזדמן לה לערוך הכרות עם האדון המדובר. לא כאן בלונדון ולא בשום מקום אחר).

הוא יכול להתחמק משיחה עם אישה שאינה מבריקה במיוחד, אבל הוא לא רצה ילדים טיפשים.

שלישית — והחשובה מכולן — היא לא יכולה להיות מישהי שהוא עלול ממש להתאהב בה.

בשום פנים ואופן אין לעבור על הכלל הזה.

הוא לא היה ציניקן גמור; הוא ידע שאהבת אמת קיימת. כל אחד שאי פעם נכח בחדר אחד עם הוריו ידע שאהבת אמת קיימת.

אבל אהבה הייתה סיבוך שהוא רצה להימנע ממנו. לא היה לו שום חשק להכניס לחיים את הנס המסוים הזה.

ומאחר שאנתוני היה רגיל לקבל את מה שרצה, לא היה לו כל ספק בכך שימצא אישה מושכת ואינטליגנטית, שלא יתאהב בה לעולם. ומה הבעיה בכך? רוב הסיכויים היו שלא ימצא את אהבת חייו גם אם יחפש אחריה. רוב הגברים לא מצאו.

״אלוהים הטוב, אנתוני, מה גורם לך לזעוף ככה? לא הזית הזה. ראיתי אותו בבירור, והוא אפילו לא נגע בך.״

קולו של בנדיקט ניתק את חוט המחשבה של אנתוני, והוא מצמץ מספר פעמים לפני שענה, ״שום דבר, שום כלום.״

מובן שהוא לא חלק את מחשבותיו על אודות מותו שלו עם אף אחד אחר, אפילו לא עם אחיו. זה לא היה מסוג הדברים שמישהו ירצה להכריז עליהם. לעזאזל, אם מישהו היה ניגש אליו ואומר לו דברים דומים, הוא ככל הנראה היה מתייחס אליהם בצחוק של ביטול.

אבל אף אחד אחר לא היה מסוגל להבין את עומק הקשר שלו לאביו, ואיש לא היה מסוגל בשום פנים ואופן להבין את מה שאנתוני חש בעצמותיו, איך הוא פשוט ידע שלא יחיה יותר ממה שאביו חי. אדמונד היה הכול בשבילו. הוא תמיד שאף להיות אדם דגול כמו אביו, הוא ידע שלא סביר שזה יקרה והמשיך לנסות למרות זאת. במובן מסוים להשיג יותר ממה שהיה לאדמונד היה לא פחות מאשר בלתי אפשרי.

אביו של אנתוני היה, בפשטות, האדם הנפלא ביותר שהכיר בחייו, וייתכן שהיה האדם הנפלא ביותר שחי אי פעם. המחשבה, שהוא מסוגל לחיות יותר ממנו, נראתה לו יהירה באופן קיצוני.

משהו קרה לו בלילה שבו מת אביו, כאשר נשאר עם הגופה בחדר השינה של הוריו ופשוט ישב שם במשך שעות, מתבונן באביו ומנסה נואשות להיזכר בכל אחד מן הרגעים שחלקו. יהיה קל כל כך לשכוח את הדברים הקטנים — איך אדמונד נהג ללחוץ את זרועו של אנתוני כשהיה זקוק לעידוד. או איך היה משנן בעל פה את שירו של בלתזר ״די לאנחות״ — מתוך ״מהומה רבה על לא דבר״ של שייקספיר — בשלמותו, לא מפני שחשב שיש לו משמעות מיוחדת אלא סתם כך מכיוון שהיה חביב עליו.

וכאשר אנתוני יצא לבסוף מהחדר, כשמשיחות ורודות ראשונות של שחר עיטרו את הרקיע, הוא ידע איכשהו, כי ימיו ספורים וכי הם קצובים כפי שהיו ימיו של אדמונד.

״תגיד כבר,״ אמר בנדיקט, ששב והתפרץ למחשבותיו. ״אני לא אציע לך פרוטה תמורת מחשבותיך, מכיוון שברור לי כי הן לא שוות כל כך הרבה, אבל על מה אתה חושב?״

אנתוני הזדקף לפתע בכיסאו, נחוש להתמקד בנושא שעל הפרק. אחרי הכול, היה עליו לבחור כלה, וזה היה בלי ספק עניין רציני. ״מי נחשבת השנה ליהלום שבכתר?״ שאל.

האחים שלו השתתקו לרגע כדי לחשוב על כך, ואז קולין אמר, ״אדווינה שפילד. ודאי ראית אותה. קטנה למדי, שיערה בהיר ועיניה כחולות. בדרך כלל ניתן לזהות אותה על פי עדר המחזרים מוכי האהבה, שעוקבים אחריה בכל אשר תלך.״

אנתוני התעלם מההתחכמויות הסרקסטיות של אחיו. ״יש לה שכל?״

קולין מצמץ, כאילו עצם השאלה על אודות אישה בעלת שכל מעולם לא עלתה בדעתו. ״כן, אני נוטה לחשוב שכן. פעם שמעתי אותה משוחחת על מיתולוגיה עם מידלת'ורפ, ונשמע כאילו היא יודעת על מה היא מדברת.״

״יפה,״ אמר אנתוני והניח את כוס הוויסקי שלו בחבטה על השולחן. ״אם כך אתחתן איתה.״

1 ביטוי המתייחס לנערות צעירות, שהוצגו בפני החברה הגבוהה באנגליה (ד.ע.)

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

ניתן למצוא גם ב -

ברידג'רטון 2 - הוויקונט שאהב אותי ג'וליה קווין

פרולוג

אנתוני ברידג'רטון תמיד ידע שימות צעיר.

כלומר לא בעודו ילד. לאנתוני הצעיר מעולם לא הייתה סיבה להרהר על היותו בן־תמותה. שנותיו המוקדמות היו שנות ילדות מושלמות, החל מיום לידתו ממש.

זה נכון שאנתוני היה יורשהּ של משפחת אצולה ותיקה ומבוססת, אבל שלא כמו רוב הזוגות האחרים מבני האצולה, הלורד והליידי ברידג'רטון היו מאוהבים מאוד ולא התייחסו אל הולדת בנם כאל בואו של יורש לעולם, אלא של ילד.

אשר על כן לא היו מסיבות ולא נשפים ולא חגיגות מלבד זו שבליבם של אם ושל אב בשעה שהם בוהים בפליאה בבנם החדש.

הברידג'רטונים היו הורים צעירים — לאדמונד מלאו זה עתה עשרים ולוויולט שמונה־עשרה — אבל הם היו נבונים וחזקים, והם אהבו את בנם בעוצמה ובמסירות, שהיו נדירות בחוגים החברתיים שלהם. ויולט התעקשה להיניק את הילד בעצמה, למרבה הזעזוע של אימהּ, ואילו אדמונד מעולם לא אימץ את העמדה הרווחת, שעל פיה אבות אינם אמורים לראות את ילדיהם או לשמוע אותם. הוא לקח את הפעוט לטיולים ארוכים בשדות קנט, דיבר אליו דברי פילוסופיה ושירה, הרבה לפני שהיה ביכולתו להבין את דבריו, וסיפר לו כל לילה סיפור לפני השינה.

בשל העובדה, שהוויקונט והוויקונטית היו כל כך צעירים וכל כך מאוהבים, איש לא היה מופתע מכך ששנתיים בלבד לאחר הולדתו של אנתוני הצטרף אליו אח צעיר, שהוטבל בשם בנדיקט. אדמונד שינה מייד את סדר היום שלו כך שיוכל לקחת שני בנים לסיוריו, ובילה שבוע ספון באורווה, שם עבד עם הרצען שלו כדי להכין מנשא מיוחד, שיוכל לשאת את אנתוני על גבו בזמן שהתינוק בנדיקט נישא בזרועותיו.

הם חצו שדות ופלגים, והוא סיפר להם על אודות דברים מופלאים, על פרחים מושלמים ועל שמי תכלת צלולים, על אבירים בשריון בוהק ועל עלמות במצוקה. ויולט נהגה לצחוק, כאשר חזרו צרובי חמה וסתורי רוח ואדמונד היה אומר, ״רואים? הנה העלמה במצוקה שלנו. מובן שאנחנו חייבים להציל אותה.״ ואנתוני היה משליך עצמו לזרועות אימו ומצחקק, בזמן שנשבע שיגן עליה מן הדרקון נושף הלהבות שראו בכפר — שלושה קילומטרים בלבד במורד הכביש.

״שלושה קילומטרים בלבד במורד הכביש?״ הייתה ויולט מתנשמת ומקפידה שקולה יהיה רווי אימה. ״אלוהים אדירים, מה הייתי עושה בלי שלושה גברים חזקים שיגנו עליי?״

״בנדיקט תינוק,״ היה אנתוני עונה.

״אבל הוא יגדל,״ היא אמרה תמיד ופרעה את שיערו, ״ממש כפי שאתה גדלת וכפי שעוד תגדל.״

אדמונד תמיד התייחס לילדיו במידה שווה של חיבה ושל מסירות, אבל מאוחר בלילה, כאשר אנתוני היה מאמץ אל ליבו את שעון הכיס של בני ברידג'רטון (שקיבל ביום הולדתו השמיני מאביו, שקיבל אותו ביום הולדתו השמיני מאביו שלו), הוא רצה לחשוב שיחסיו עם אביו היו מיוחדים ולו במעט. לא מפני שאדמונד אהב אותו יותר; בשלב זה היו כבר ארבעה אחים לבית ברידג'רטון (קולין ודפני הגיעו בזה אחר זה), ואנתוני ידע היטב שכל הילדים היו אהובים מאוד.

לא, אנתוני רצה לחשוב שיחסיו עם אביו היו מיוחדים, פשוט מכיוון שהכיר אותו למשך הזמן הארוך ביותר. אחרי הכול, לא משנה כמה זמן בנדיקט הכיר את אביו, לאנתוני תמיד יהיו שנתיים יתרון על פניו. ושש על פני קולין. ובאשר לדפני, ובכן, מלבד העובדה שהיא הייתה ילדה (למרבה הזוועה!), היא הכירה את אביה שמונה שנים תמימות פחות ממנו; הוא אהב להזכיר זאת לעצמו, תמיד יאהב.

אדמונד ברידג'רטון היה, בפשטות, מרכז עולמו של אנתוני. הוא היה גבוה, כתפיו היו רחבות, והוא יכול היה לרכוב על סוס כאילו נולד על אוכף. הוא תמיד ידע את התשובות לשאלות בחשבון (אפילו כשהמורה לא ידע אותן), הוא לא ראה שום סיבה מדוע לא יהיה לבניו בית עץ (ואז הלך ובנה אותו במו ידיו), וצחוקו היה מהסוג שהיה מסוגל לחמם את גופך מבפנים החוצה.

אדמונד לימד את אנתוני איך לרכוב. הוא לימד את אנתוני איך לירות. הוא לימד אותו לשחות. הוא לקח אותו בעצמו לאיטון במקום לשלוח אותו במרכבה עם משרתים, כפי שהגיעו לשם רוב חבריו לעתיד של אנתוני, וכאשר ראה את אנתוני סוקר בעצבנות את בית הספר, שיהפוך להיות ביתו החדש, ערך שיחה מלב אל לב עם בנו בכורו והבטיח לו שהכול יהיה בסדר.

והכול אכן היה. אנתוני ידע שכך יהיה. אחרי הכול, אביו מעולם לא שיקר.

אנתוני אהב את אימו. לעזאזל, הוא כנראה היה מסוגל לכרות את זרועו שלו, אילו חשב שזה נחוץ, כדי לשמור עליה בריאה ושלמה. אבל בזמן שגדל, כל מה שעשה, כל הישג, כל מטרה, כל תקווה וחלום — את הכול עשה למען אביו.

ואז יום אחד הכול השתנה. מצחיק, חשב מאוחר יותר, איך יכולים חייו של אדם להשתנות בן רגע, איך רגע אחד הדברים מתנהלים באופן מסוים ובמשנהו הם פשוט... לא.

זה קרה כאשר מלאו לאנתוני שמונה־עשרה, בזמן שבילה את חופשת הקיץ בביתו והתכונן לשנה הראשונה שלו במכללה. הוא היה עתיד ללמוד באול סולס קולג' שבאוקספורד, כמו אביו לפניו, וחייו היו זוהרים ובהירים כפי שמגיע לכל בן שמונה־עשרה שיהיו. הוא גילה את המין הנשי, ואולי נפלא אף יותר — המין הנשי גילה אותו. הוריו עדיין התרבו בחדווה והוסיפו את אלואיז, את פרנצ'סקה ואת גרגורי למשפחה, ואנתוני עשה כמיטב יכולתו לא לגלגל עיניים כאשר חלף במסדרון על פני אימו ההרה בפעם השמינית! זה היה מעט מוגזם, לדעתו של אנתוני, להוליד ילדים בגילם, אבל הוא שמר את דעותיו לעצמו.

מי יכול לפקפק בתבונתו של אדמונד? אולי גם הוא ירצה עוד ילדים בגיל המתקדם של שלושים ושמונה שנה?!

הייתה זו שעת אחר צוהריים מאוחרת, כשאנתוני גילה מה קרה. הוא חזר חבול מרכיבה ארוכה עם בנדיקט, וברגע שנכנס דרך הדלת הקדמית של אוברי־הול, האחוזה של בני משפחת ברידג'רטון לדורותיהם, ראה את אחותו בת העשר יושבת על הרצפה. בנדיקט היה עדיין באורווה, לאחר שהפסיד באיזו התערבות מטופשת עם אנתוני, שתנאיה הכתיבו כי עליו להישאר ולהבריש את שני הסוסים.

אנתוני נעצר במקומו כשראה את דפני. זה היה מוזר למדי שאחותו ישבה באמצע מבואת הכניסה. זה היה אפילו מוזר עוד יותר שהיא בכתה. דפני אף פעם לא בכתה.

״דאף,״ אמר בהיסוס — הוא היה צעיר מכדי לדעת איך להתמודד עם בכי נשי ותהה אם אי פעם ילמד, ״מה —״

אבל לפני שהספיק לסיים את שאלתו, דפני הרימה את ראשה, ושברון הלב המטלטל שבעיניה הגדולות, החומות, פילח אותו כמו סכין. הוא נרתע לאחור, בידיעה שמשהו לא בסדר, מאוד לא בסדר.

״הוא מת,״ לחשה דפני. ״אבא'לה מת.״

לרגע היה אנתוני בטוח שלא שמע היטב. לא יכול להיות שאביו מת. אנשים אחרים מתו צעירים — הדוד הוגו למשל, אבל הדוד הוגו היה קטן ושברירי. ובכן, לפחות קטן ושברירי יותר מאדמונד.

״את טועה,״ אמר לדפני. ״את בטח טועה.״

היא הנידה את ראשה. ״אלואיז אמרה לי. הוא היה... זה היה...״

אנתוני ידע שהוא לא צריך לטלטל את אחותו בזמן שהיא בוכה, אבל לא הצליח להתאפק. ״זה היה מה, דפני?״

״דבורה,״ לחשה. ״עקצה אותו דבורה.״

לרגע לא הצליח אנתוני לעשות דבר מלבד לבהות בה. לבסוף, בקול צרוד עד שבקושי זיהה אותו, אמר. ״אדם לא מת מעקיצת דבורה, דפני.״

היא לא אמרה דבר; היא פשוט ישבה שם על הרצפה, משתנקת בלי הרף בזמן שניסתה לרסן את בכייה.

״הוא כבר נעקץ בעבר,״ הוסיף אנתוני, מגביר את קולו. ״אני הייתי לצידו. שנינו נעקצנו. עברנו ליד כוורת. אני נעקצתי בכתף.״ ידו התרוממה בתנועה בלתי רצונית כדי לגעת בנקודה שבה נעקץ לפני שנים רבות כל כך. ובלחש הוסיף, ״והוא בזרועו.״

דפני רק בהתה בו במבט משונה.

״הוא היה בסדר גמור,״ התעקש אנתוני. הוא יכול היה לשמוע את הבהלה בקולו וידע שהוא מפחיד את אחותו, אבל לא הצליח לשלוט בה. ״אדם לא יכול למות מעקיצת דבורה!״

דפני נדה בראשה, עיניה הכהות נראו לפתע בנות מאה שנים. ״זאת הייתה דבורה,״ אמרה בקול חלול. ״אלואיז ראתה אותה. רגע אחד הוא עמד שם ורגע אחר כך... הוא...״

אנתוני הרגיש משהו מוזר מאוד גואה בתוכו, כאילו שריריו עומדים לקפוץ מבעד לעורו. ״רגע אחר כך הוא מה, דפני?״

״הוא כבר לא היה.״ נראה שהאמירה הממה אותה, בדיוק כפי שהממה אותו.

אנתוני השאיר את דפני יושבת במבואה ועלה במדרגות, שלוש בכל צעד, אל חדר השינה של הוריו. לא ייתכן שאביו מת. אדם לא יכול למות מעקיצת דבורה. זה היה בלתי אפשרי. מטורף לחלוטין. אדמונד ברידג'רטון היה צעיר, הוא היה חזק. הוא היה גבוה, כתפיו היו רחבות, שריריו היו חזקים, ובשם אלוהים, שום דבורה חסרת משמעות לא הייתה מסוגלת לחסל אותו.

אבל כאשר אנתוני הגיע למבואה העליונה, הוא יכול היה לראות לפי הדממה המוחלטת והגמורה של כתריסר המשרתים שרחשו שם שהמצב חמור.

ופניהם מלאות הרחמים... למשך שארית חייו ירדפו אותו הפנים מלאות הרחמים הללו.

הוא חשב שייאלץ לפלס את דרכו אל תוך חדרם של הוריו, אבל המשרתים פינו את הדרך כאילו היו ים סוף שנבקע לשניים, וכאשר אנתוני פתח לרווחה את הדלת, הוא ידע.

אימו ישבה על קצה המיטה; היא לא בכתה, היא לא השמיעה אפילו הגה, רק אחזה בידו של אביו והתנדנדה לאט קדימה ואחורה.

אביו היה דומם. דומם כמו...

אנתוני אפילו לא רצה לחשוב כמו מה. ״אמא'לה?״ הוא השתנק. הוא לא קרא לה כך מזה שנים; היא הייתה ״אמא״ מאז שעזב את הבית לאיטון.

היא הסתובבה, לאט, כאילו שמעה את קולו מבעד למנהרה ארוכה, ארוכה.

״מה קרה?״ שאל בלחישה.

היא נענעה בראשה, עיניה מלאות ייאוש ומרוחקות. ״אני לא יודעת,״ אמרה. שפתיה נותרו פשוקות מעט, כאילו התכוונה לומר עוד ואז שכחה לעשות זאת.

אנתוני צעד צעד אחד קדימה, תנועותיו מגושמות וחדות.

״הוא איננו,״ לחשה ויולט לבסוף. ״הוא איננו ואני... הו, אלוהים, אני...״ היא הניחה יד על בטנה, שהייתה עגולה ומלאה בעובר שבתוכה. ״אמרתי לו — הו, אנתוני, אמרתי לו —״

היא נראתה כעומדת להתרסק מבפנים. אנתוני בלע את הדמעות, שצרבו את עיניו ועקצצו בגרונו, ונע לעברה. ״הכול בסדר, אמא'לה,״ אמר.

אבל הוא ידע שזה לא נכון.

״אמרתי לו שזה חייב להיות האחרון שלנו,״ השתנקה, מתייפחת אל תוך כתפו. ״אמרתי לו שלא אוכל לעמוד בהריון נוסף ונצטרך להיות זהירים ו... הו, אלוהים, אנתוני, מה לא הייתי עושה כדי שיהיה כאן ואוכל לתת לו ילד נוסף. אני לא מבינה. אני פשוט לא מבינה.״

אנתוני חיבק אותה בזמן שבכתה. הוא לא אמר דבר; נראה לו חסר שחר לנסות למצוא מילים שיוכלו לתאר את מה שהרגיש.

גם הוא לא הבין.

הרופאים הגיעו מאוחר יותר באותו ערב והכריזו כי הם מבולבלים. הם שמעו בעבר על דברים דומים שקרו, אבל מעולם לא לאדם כה צעיר וחזק. הוא היה כל כך מלא חיים, כל כך חסון; איש לא יכול היה לדעת. נכון שאחיו הצעיר של הוויקונט, הוגו, מת באופן פתאומי למדי שנה קודם, אבל דברים כאלו לא בהכרח עוברים בתורשה. ומלבד זאת אף כי הוגו מת לבדו באוויר הפתוח, איש לא הבחין בעקיצת דבורה על עורו.

מצד שני, איש לא בדק.

איש לא יכול היה לדעת, חזרו הרופאים ואמרו שוב ושוב, עד שאנתוני רצה לחנוק אותם אחד אחד. לבסוף הצליח להוציא אותם מהבית ולהכניס את אימו למיטה. הם היו צריכים להעביר אותה אל חדר האורחים; המחשבה על שינה במיטה שחלקה במשך שנים כה רבות עם אדמונד הרגיזה אותה. אנתוני הצליח לשלח גם את ששת אחיו למיטות, באומרו שידבר עם כולם בבוקר, שהכול יהיה בסדר, ושהוא ידאג להם כפי שאביהם היה רוצה.

אחר כך ניגש אל החדר שבו הייתה מונחת עדיין גופתו של אביו והביט בו. הוא הביט בו והביט בו, בהה בו במשך שעות כמעט בלי למצמץ.

וכאשר יצא את החדר, יצא מצויד בהסתכלות חדשה על חייו שלו ובמודעות חדשה על אודות היותו בן־תמותה.

אדמונד ברידג'רטון מת בגיל שלושים ושמונה. ואנתוני פשוט לא יכול היה לדמיין שיתעלה על אביו בשום דרך שהיא, אפילו לא בשנות חיים.

פרק 1

נושא ההוללים כבר נדון בעבר, כמובן, בטור זה, והמחברת הגיעה למסקנה, שישנם הוללים קטנים וישנם הוללים גדולים.

אנתוני ברידג'רטון הוא הולל גדול.

ההולל הקטן הוא צעיר וילדותי. הוא מתהדר במעלליו, מתנהג באופן אידיוטי ביותר ומהווה סכנה לנשים רק בעיני עצמו.

ההולל הגדול יודע שהוא מסוכן לנשים. הוא לא מתהדר במעלליו כיוון שאין לו צורך בכך. הוא יודע שיתלחשו על אודותיהם, הן גברים והן נשים, ולמעשה, הוא היה מעדיף שלא יתלחשו על אודותיו כלל. הוא יודע מי הוא ומה עשה; דיבורים נוספים, מבחינתו, מיותרים.

הוא לא מתנהג כמו אידיוט מהסיבה הפשוטה שהוא לא אידיוט (לא יותר ממה שעלינו לצפות מכל בני המין הגברי). אין לו יותר מדי סבלנות לשיגיונות החברה, ואם להודות על האמת על פי רוב מחברת שורות אלו לא יכולה להאשים אותו.

ואם זה לא מתאר את הוויקונט ברידג'רטון — שהוא לבטח הראוי ביותר לתואר הרווק המבוקש של העונה — מחברת שורות אלו מתחייבת לזנוח לאלתר את הקולמוס ולפרוש מעיסוקה. השאלה היחידה היא: האם העונה של 1814 תהיה העונה, שבה ייכנע לבסוף לאושר העילאי של ברית הנישואין?

מחברת שורות אלו סבורה...

שלא.

חדשות החברה הגבוהה של ליידי ויסלדאון, 20 באפריל, 1814

בבקשה אל תגידו לי,״ אמרה קייט שפילד לחלל החדר, ״שהיא שוב כותבת על הוויקונט ברידג'רטון.״

אדווינה, אחותה למחצה, הצעירה ממנה בארבע שנים כמעט, הרימה מבטה מאחורי הגיליון הבודד של העיתון. ״איך ידעת?״

״את מצחקקת כמו מטורפת.״

אדווינה צחקקה והרעידה את ספת אריג הדמשק הכחולה, שעליה ישבו שתיהן.

״רואה?״ אמרה קייט ותקעה מרפק בזרועה. ״את תמיד מצחקקת כשהיא כותבת על פרחח הראוי לכל גינוי.״ אבל קייט חייכה. לא היה דבר שאהבה יותר מאשר להתגרות באחותה. ברוח טובה, כמובן.

מרי שפילד, אימהּ של אדווינה ואימהּ החורגת של קייט מזה קרוב לשמונה־עשרה שנה, הרימה מבט מרקמתה ודחפה את משקפיה במעלה אפה. ״על מה אתן שתיכן צוחקות?״

״קייט מתרגזת כיוון שליידי ויסלדאון שוב כותבת על הוויקונט ההולל ההוא,״ הסבירה אדווינה.

״אני לא מתרגזת,״ אמרה קייט, על אף שאיש לא הקשיב לה.

״ברידג'רטון?״ שאלה מרי בפיזור דעת.

אדווינה הנהנה. ״אכן.״

״היא תמיד כותבת עליו.״

״אני חושבת שהיא אוהבת לכתוב על הוללים,״ ציינה אדווינה.

״מובן שהיא אוהבת לכתוב על הוללים,״ ענתה קייט. ״אילו כתבה על אנשים משעממים, איש לא היה קונה את העיתון שלה.״

״זה לא נכון,״ ענתה אדווינה. ״רק בשבוע שעבר היא כתבה עלינו, ואלוהים יודע שאנחנו לא האנשים הכי מעניינים בלונדון.״

קייט חייכה על תמימותה של אחותה. ייתכן שקייט ומרי אינן האנשים המעניינים ביותר בלונדון, אבל לאדווינה, ששיערה בצבע צהוב חמאה ועיניה כחולות בהירות באופן עוצר נשימה, כבר הוענק התואר ׳האחת והיחידה׳ לשנת 1814. אל קייט, לעומת זאת, ששיערה ועיניה היו בצבע חום רגיל, התייחסו בדרך כלל כאל ״אחותה הבכורה של האחת והיחידה.״

היא סברה שיש כינויים גרועים יותר. לפחות איש עדיין לא התחיל לכנות אותה ״אחותה הרווקה של האחת והיחידה״ — מה שהיה הרבה יותר קרוב לאמת ממה שבני משפחת שפילד היו מוכנים להודות. בגיל עשרים (כמעט עשרים ואחת, אם נתעקש להיות כנים להחריד בעניין זה), קייט הייתה מעט מבוגרת מכדי ליהנות מעונת הנשפים הראשונה שלה בלונדון.

אבל, למעשה, לא עמדה בפניה שום ברירה — בני משפחת שפילד לא היו אמידים עוד כשאביה של קייט היה בחיים, ומאז שנפטר, חמש שנים קודם לכן, נאלצו לחיות בחסכנות רבה עוד יותר. זה לא אומר שהיו מרוששים, אבל היה עליהם לשים לב לכל פרוטה ולחשב כל הוצאה.

בשל הקשיים הכספיים שלהם יכלו השפילדים להרשות לעצמם נסיעה אחת בלבד ללונדון. סכום הכסף, שהוציאו כדי לשכור בית ומרכבה ומשרתים בכמות המזערית הנחוצה לעונה, היה רב יותר ממה שיכלו להרשות לעצמם להוציא פעמיים. כך קרה שהיה עליהן לחסוך במשך חמש שנים תמימות כדי שיהיו מסוגלות להרשות לעצמן את הנסיעה הזאת ללונדון. ואם הנערות לא יצליחו בשוק הנישואין... ובכן, איש לא ישליך אותם לכלא בעלי החוב, אבל יהיה עליהן להסתפק בציפייה לחיים שקטים של דלות מהוגנת בקוטג' זעיר אך מקסים בסומרסט.

וכך נאלצו שתי הנערות לערוך את כניסתן לחברה באותה שנה. הוחלט שהזמן ההגיוני ביותר לכך יהיה כאשר ימלאו לאדווינה שבע־עשרה וקייט תהיה כמעט בת עשרים ואחת. מרי הייתה רוצה לחכות עד שאדווינה תהיה בת שמונה־עשרה ומעט יותר בוגרת, אבל אז קייט תהיה כמעט בת עשרים ושתיים, ואלוהים אדירים, מי יתחתן איתה אז?

קייט חייכה ביובש. לא היה לה שום עניין בעונת הנשפים. היא ידעה מלכתחילה שהיא לא הטיפוס שימשוך את תשומת ליבה של החברה הגבוהה. היא לא יפה באופן שדי בו כדי לכפר על העדר נדוניה, והיא מעולם לא למדה להתחנחן, לפזר חיוכים אוויליים, לפסוע בגנדרנות ולעשות את כל אותם דברים, שנראה כי נערות אחרות יודעות לעשות מרגע לידתן. אפילו אדווינה, שלא הייתה לה ולו עצם נכלולית אחת בגופה, ידעה איכשהו איך לעמוד וללכת ולהיאנח באופן שגרם לגברים לפרוץ בתגרה רק כדי לזכות לכבוד שבלעזור לה לחצות את הכביש.

קייט, לעומת זאת, תמיד עמדה בכתפיים ישרות וזקופות, לא הייתה מסוגלת לשבת במנוחה גם אילו חייה היו תלויים בכך, והלכה כאילו היא בעיצומה של תחרות; ומדוע לא, בעצם? תהתה תמיד. אם אדם הולך למקום כלשהו, מדוע שלא ינסה להגיע לשם במהירות?

ובאשר לעונת הנשפים הנוכחית שלה בלונדון, היא אפילו לא חיבבה את העיר במיוחד. כן, היא בילתה בנעימים בסך הכול ופגשה די הרבה אנשים נחמדים, אבל עונת נשפים לונדונית נראתה כמו בזבוז כסף משווע לנערה, שהייתה שמחה בהחלט להישאר בכפר ולמצוא שם גבר הגון להינשא לו.

אבל מרי לא הייתה מוכנה לשמוע על כך. ״כאשר אני נישאתי לאביך,״ אמרה, ״נשבעתי לאהוב אותך ולגדל אותך באותה מידה של אהבה ושל דאגה כאילו היית בתי שלי.״

קייט הצליחה להשחיל ״אבל —״ בודד אחד, לפני שמרי המשיכה עם, ״יש לי אחריות כלפי אימך המסכנה, מי ייתן ותנוח בשלום על משכבה, וחלק מהאחריות הזאת היא לראות אותך נישאת באושר ובבטחה.״

״אני יכולה להיות בטוחה ומאושרת בכפר,״ ענתה קייט.

מרי ענתה, ״בלונדון יש מבחר גדול יותר של גברים.״

אחרי הדברים הללו אדווינה התערבה והכריזה, כי תהיה לגמרי אומללה בלעדיה, ומאחר שקייט מעולם לא יכלה לסבול לראות את אחותה אומללה, גורלה נחתם.

וכך מצאה את עצמה יושבת בחדר הסבה דהוי מעט, בבית שכור, ברובע כמעט אופנתי של לונדון ו...

מביטה סביבה במבט קונדסי.

... והיא עמדה לחטוף את העיתון מידיה של אחותה.

״קייט!״ צווחה אדווינה, עיניה נעוצות בזעם במשולש הזעיר של נייר עיתון מודפס שנותר בין הבוהן לאצבע המורה של כף ידה הימנית. ״עדיין לא סיימתי!״

״את קוראת אותו כבר מיליון שנה,״ אמרה קייט בחיוך חצוף. ״נוסף לכך אני רוצה לראות מה יש לה לומר היום על הוויקונט ברידג'רטון.״

בעיניה של אדווינה, שבדרך כלל נהגו להשוות אותן לאגמים סקוטיים רוגעים, נדלק ניצוץ של רשעות. ״את מעוניינת להחריד בוויקונט, קייט. יש משהו שאת רוצה לספר לנו?״

״אל תהיי טיפשה. אני אפילו לא מכירה את האיש. וגם אילו הייתי מכירה אותו, הייתי כנראה בורחת לכיוון ההפוך. הוא בדיוק מסוג הגברים שעל שתינו להימנע מקרבתם בכל מחיר. נראה שהוא מסוגל לפתות אפילו קרחון.״

״קייט!״ קראה מרי.

קייט חייכה. היא שכחה שאימהּ החורגת מאזינה. ״ובכן, זה נכון,״ הוסיפה. ״שמעתי שהיו לו יותר פילגשים ממספר ימי ההולדת שחגגתי.״

מרי הביטה בה למשך מספר שניות, מנסה להחליט אם היא רוצה להגיב או לא, ואז, לבסוף, אמרה, ״לא שזה נושא ראוי לאוזניים צעירות, אבל זה נכון לגבי גברים רבים.״

״הו.״ קייט הסמיקה. זה בהחלט לא נעים כשסותרים את טענתך בנחישות בשעה שאת מנסה להציג טיעון מרשים. ״ובכן, אם כך, לו היו כפליים. בכל אופן, הוא הרבה יותר מושחת מרוב הגברים ולא מסוג הגברים שאדווינה יכולה לתת להם רשות לחזר אחריה.״

״גם את משתתפת בעונת הנשפים,״ הזכירה לה מרי.

קייט נעצה במרי את המבט הסרקסטי מכל המבטים. הכול ידעו, שאם הוויקונט יבחר לחזר אחר בת שפילד, זאת לא תהיה קייט.

״אני לא חושבת שתמצאי שם משהו שישנה את דעתך,״ אמרה אדווינה במשיכת כתפיים בזמן שרכנה לעבר קייט כדי להיטיב לראות את העיתון. ״למעשה, היא לא אומרת עליו הרבה. זה, בעצם, מאמר שעוסק בהוללים בכלל.״

עיניה של קייט רפרפו על פני השורות המודפסות. ״הממפ,״ אמרה, זה היה ביטוי הבוז החביב עליה. ״אני מתערבת איתך שהיא צודקת. הוא, כנראה, לא יעלה דבר בחכתו השנה.״

״את תמיד חושבת שליידי ויסלדאון צודקת,״ מלמלה מרי בחיוך.

״היא בדרך כלל צודקת,״ ענתה קייט. ״את מוכרחה להודות, שיש לה חושים בריאים יחסית לכתבת רכילות. היא ללא ספק צדקה בהערכתה לגבי כל האנשים שפגשתי עד כה בלונדון.״

״את צריכה לשפוט בעצמך, קייט,״ אמרה מרי בקלילות. ״זה לא לכבודך לקבוע את דעותייך על פי טור רכילות.״

קייט ידעה שאימהּ החורגת צודקת, אבל לא רצתה להודות בכך, ולכן רק פלטה עוד ״הממפ״ וחזרה לעיין בעיתון שבידיה.

ויסלדאון הייתה, ללא ספק, חומר הקריאה המעניין ביותר בלונדון. קייט לא הייתה לגמרי בטוחה מתי התחיל לצאת טור הרכילות — מתישהו בשנה שעברה, כך שמעה — אבל דבר אחד בטוח: הליידי ויסלדאון, מי שלא תהיה (ואיש לא באמת ידע מי היא), היא בעלת קשרים ומהלכים בחברה הגבוהה. היא חייבת להיות כזו. אף אורחת לא קרואה לא הייתה יכולה לחשוף את כל הרכילות שהדפיסה בטוריה בכל יום שני, רביעי ושישי.

לליידי ויסלדאון תמיד היו כל פיסות הרכילות הטריות, ושלא כמו כותבים אחרים היא לא היססה להשתמש בשמות האנשים במלואם. כשהחליטה בשבוע שעבר, למשל, שקייט לא נראית טוב בצהוב, כתבה, חד וחלק: ״הצבע הצהוב גורם לעלמה קתרין שפילד כֵּהַת השיער להיראות כמו נרקיס חרוך.״

קייט לא נעלבה. היא שמעה בכמה הזדמנויות שאדם, אשר ליידי ויסלדאון לא העליבה אותו, כאילו לא הכירו בקיומו. אפילו אדווינה, שהייתה הצלחה חברתית אדירה בעיני כולם, קנאה בקייט על שנמצאה ראויה לעלבון.

ועל אף שקייט לא רצתה במיוחד להיות בלונדון למשך עונת הנשפים, היא הגיעה למסקנה שאם היא מוכרחה להשתתף בסחרחרה החברתית הזאת, עדיף שלא תהיה כישלון גמור ומוחלט. אם עלבון בטור רכילות אמור להיות הסימן היחיד להצלחתה, ניחא. קייט תלקט את הניצחונות שלה בכל מקום שתוכל.

עכשיו, כאשר פנלופי פת'רינגטון התרברבה על כך שהושוותה לפרי הדר בשל שימוש יתר בסאטן כתום, יכלה קייט לנופף בזרועה ולהיאנח בדרמטיות רבה, ״כן, ובכן, אני נרקיס חרוך.״

״יום אחד,״ הכריזה מרי לפתע ואצבעה המורה דחפה את משקפיה שוב במעלה אפה, ״מישהו יגלה את זהותה האמיתית של האישה הזאת, ואז היא תהיה בצרות.״

אדווינה הביטה באימהּ בעניין. ״את באמת חושבת שמישהו יחשוף אותה? היא מצליחה לשמור את סודה זה למעלה משנה.״

״שום דבר בסדר גודל כזה לא יכול להישאר סוד לנצח,״ ענתה מרי. היא דקרה את הרקמה במחט שלה והעבירה חוט ארוך וצהוב דרך הבד. ״זכרי את דבריי. הכול עומד להתגלות במוקדם או במאוחר, וכאשר יתגלה, תפרוץ בעיר שערורייה שטרם נראתה כמוה.״

״ובכן, אילו ידעתי מי היא,״ הכריזה קייט והפכה את העיתון בעל הדף הבודד לעמוד השני שלו, ״הייתי הופכת אותה לחברתי הטובה ביותר. היא מבדרת באופן שטני, ולא משנה מה אומרים כולם, היא כמעט תמיד צודקת.״

בדיוק אז נכנס אל החדר בטפיפה ניוטון, כלבלב הקורגי השמנמן של קייט.

״הכלב לא אמור להישאר בחוץ?״ שאלה מרי. ואז צעקה, ״קייט!״ בזמן שהכלב ניגש אליה והתנשף לרגליה כאילו הוא מחכה לנשיקה.

״ניוטון, בוא לכאן מייד,״ פקדה קייט.

הכלב בהה במרי בכמיהה ואז דשדש לעבר קייט, קפץ על הספה והניח את כפותיו הקדמיות בחיקה.

״הוא מכסה אותך בשערות,״ אמרה אדווינה.

קייט משכה בכתפיה וליטפה את פרוותו העבה בצבע קרמל. ״לא מפריע לי.״

אדווינה נאנחה, אבל הושיטה יד וטפחה על ניוטון — טפיחה והעניקה לניוטון ליטוף מהיר בכל מקרה. ״מה עוד היא אומרת?״ שאלה, רוכנת לפנים בעניין. ״לא הייתה לי הזדמנות לראות את העמוד השני.״

קייט חייכה בתגובה לסרקזם של אחותה. ״לא הרבה. משהו קטן על הדוכס ועל הדוכסית מהייסטינגס, שהגיעו העירה ככל הנראה מוקדם יותר השבוע, רשימה של המאכלים בנשף של הליידי דאנברי, שעליהם הכריזה כ״טעימים באופן מפתיע,״ ותיאור מצער למדי של השמלה שלבשה הליידי פת'רינגטון ביום שני האחרון.״

אדווינה הזעיפה פנים. ״נראה שהיא נטפלת לפת'רינגטונים לא מעט.״

״זה לא מפתיע,״ אמרה מרי, הניחה את הרקמה ונעמדה. ״האישה הזאת לא הייתה מצליחה לבחור צבע שמלה מתאים לבנות שלה גם אם קשת בענן הייתה כורכת עצמה סביב צווארה.״

״אמא!״ קראה אדווינה.

קייט כיסתה את פיה בכף ידה, מנסה לא לצחוק. מרי ביטאה רק לעיתים רחוקות דעות נחרצות כאלו, אבל בכל פעם שעשתה כן, הן היו נפלאות.

״ובכן, זה נכון. היא ממשיכה להלביש את הצעירה שלה בכתום. כולם יכולים לראות שהמסכנה צריכה כחול או ירוק מנטה.״

״את הלבשת אותי בצהוב,״ הזכירה לה קייט.

״ואני מצטערת על כך. זה ילמד אותי לא להקשיב שוב למוכרות. לא הייתי צריכה לפקפק בשיקול הדעת שלי. ניאלץ פשוט לקצר אותה בשביל אדווינה.״

מאחר שאדווינה הייתה נמוכה בראש מקייט ועדינה יותר בגווניה, זאת לא אמורה הייתה להוות בעיה.

״כשתעשי זאת,״ אמרה קייט, פונה לאחותה, ״תדאגי להיפטר מהכיווצים בשרוול. זה נורא מטריד. וגם מגרד, נוסף לכול. התאפקתי לא לתלוש אותם מעליי בנשף בבית אשבורן.״

מרי גלגלה את עיניה. ״אני מופתעת ובו בזמן אסירת תודה על כך שמצאת לנכון לרסן את עצמך.״

״אני מופתעת אבל לא אסירת תודה,״ אמרה אדווינה בחיוך שובב. ״רק תחשבי אילו מטעמים הליידי ויסלדאון הייתה עושה מזה.״

״הו, כן,״ אמרה קייט ושבה לחייך. ״אני יכולה לדמיין את זה. 'הנרקיס החרוך תולש את עלי הכותרת שלו.'״

״אני עולה למעלה,״ הודיעה מרי ונדה בראשה לנוכח משובתן של בנותיה. ״אנא נסו לא לשכוח שאנחנו מוזמנות למסיבה הערב. ואתן, בנות, מוטב שתנוחו מעט לפני שנצא. לבטח עוד ערב ארוך לפנינו.״

קייט ואדווינה הנהנו ומלמלו הבטחות לעשות כן, בזמן שמרי אספה את רקמתה ויצאה מן החדר. ברגע שנעלמה, אדווינה פנתה לקייט ושאלה, ״החלטת מה תלבשי הערב?״

״את המלמלה הירוקה, אני חושבת. אני אמורה ללבוש לבן, אני יודעת, אבל אני חוששת שזה לא הולם אותי.״

״אם את לא לובשת לבן,״ אמרה אדווינה בנאמנות, ״אז גם אני לא אלבש. אני אלבש את שמלת המוסלין הכחולה שלי.״

קייט הנהנה באישור בזמן שחזרה והביטה בעיתון שבידה, מנסה לייצב את ניוטון, שהתהפך על גבו כדי שתוכל לגרד בבטנו. ״רק בשבוע שעבר מר ברברוק אמר שאת מלאך בכחול, כיוון שהצבע הולם כל כך את עינייך.״

אדווינה מצמצה בהפתעה. ״מר ברברוק אמר זאת? לך?״

קייט חזרה והרימה מבטה. ״כמובן. כל המחזרים שלך מנסים למסור את המחמאות שלהם דרכי.״

״באמת? מדוע?״

קייט חייכה לאט ובסלחנות. ״ובכן, אדווינה, ייתכן שזה קשור לפעם ההיא שבה הודעת לכל הקהל שנכח בקונצרט של רביעיית סמיית'־סמית', כי לעולם לא תוכלי להינשא בלי אישורה של אחותך.״

לחייה של אדווינה קבלו גוון מעט ורדרד. ״לא הודעתי לכל הקהל,״ היא מלמלה.

״יכולת באותה מידה לעשות זאת. השמועה התפשטה מהר יותר מאש בשדה קוצים. לא הייתי אפילו בחדר באותו זמן, ולקח לי רק שתי דקות לשמוע על כך.״

אדווינה שילבה זרועותיה ופלטה ״אוףףףף״, שגרם לה להישמע כמעט כמו אחותה הבכורה. ״טוב, זה נכון ולא אכפת לי מי יודע על כך. אני יודעת שאני אמורה למצוא שידוך מבריק ומעולה, אבל זה לא אומר שעליי להינשא למישהו שיתייחס אליי בזלזול. כל מי שיש לו תעוזה מספקת להרשים אותך ודאי יהיה ראוי.״

״זה אומר שכל כך קשה להרשים אותי?״

שתי האחיות הביטו זו בזו ואז ענו פה אחד, ״כן.״

אבל בזמן שקייט צחקה יחד עם אדווינה, רגש אשמה טורדני עלה בה. כל שלוש הנשים לבית שפילד ידעו שתהיה זאת אדווינה, שתשים ידה על אציל או תתחתן עם בעל הון. זאת תהיה אדווינה, שתבטיח כי לא יהיה על משפחתה לחיות חיי דלות מתמדת. אדווינה הייתה יפיפייה, בעוד קייט...

קייט הייתה קייט.

לקייט לא היה אכפת. יופייה של אדווינה היה פשוט חלק מעובדות החיים. היו כמה אמיתות שקייט למדה לחיות איתן כבר מזמן: קייט לעולם לא תלמד לרקוד ואלס בלי לנסות לקחת את ההובלה; היא תמיד תחשוש מסופות ברקים, לא משנה כמה פעמים תגיד לעצמה שזה מטופש; ולא משנה מה היא תלבש, לא משנה איך תסדר את שיערה או כמה תצבוט את לחייה, היא לעולם לא תהיה יפה כמו אדווינה. מלבד זאת, קייט לא הייתה בטוחה כלל שתשמח לקבל את כל תשומת הלב שקיבלה אדווינה. כמו כן — כך התחוור לה — לא הייתה בטוחה כלל שתהנה מן האחריות הנלווית לכורח להינשא כראוי על מנת שלאימהּ ולאחותהּ תהיה הכנסה נאותה.

״אדווינה,״ אמרה קייט ברכות ועיניה הרצינו, ״את לא צריכה להינשא למישהו שלא מוצא חן בעינייך. את יודעת את זה.״

אדווינה הנהנה ונראתה לפתע כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי.

״אם תחליטי, כי אין אף גבר ראוי בלונדון, שהוא מספיק טוב בשבילך, זה בסדר גמור. פשוט נחזור לסומרסט ונהנה זו מחברתה של זו. ממילא אין איש שאני מחבבת יותר מכן.״

״גם אני,״ לחשה אדווינה.

״ואם תמצאי גבר שיגרום לך להתאהב בטירוף, אז מרי ואני נהיה מאושרות. את גם לא צריכה לחשוש מכך שתעזבי אותנו, אנחנו נסתדר מצוין זו בחברת זו.״

״גם את עשויה למצוא מישהו ולהינשא לו,״ ציינה אדווינה.

קייט הרגישה את שפתיה מתעקלות בחיוך קטן. ״ייתכן,״ הסכימה, ביודעה שזה כנראה לא יקרה. היא לא רצתה להישאר רווקה למשך כל חייה, אבל פקפקה בכך שתמצא חתן בלונדון. ״אולי אחד המחזרים חולי האהבה שלך יפנה אליי, כשיבין שאת בלתי ניתנת להשגה,״ אמרה בעוקצנות.

אדווינה חבטה בה בכרית. ״אל תדברי שטויות.״

״אבל אני רצינית!״ מחתה קייט. והיא אכן הייתה. למען האמת, זאת נראתה לה הדרך הסבירה ביותר בשבילה למצוא חתן בעיר.

״האם את יודעת לאיזה סוג של גבר ארצה להינשא?״ שאלה אדווינה ועיניה הפכו חולמניות.

קייט נענעה בראשה.

״מלומד.״

״מלומד?״

״מלומד,״ אמרה אדווינה בתקיפות.

קייט כחכחה בגרונה. ״אני לא בטוחה שתמצאי רבים כאלו בעיר במהלך העונה.״

״אני יודעת,״ פלטה אדווינה אנחה קטנה. ״אבל האמת היא — ואת יודעת זאת על אף שאני לא אמורה לגלות זאת ברבים — שאני חובבת ספרים. אני מעדיפה לבלות את ימיי בספרייה מאשר לשוטט בהייד פארק ללא מטרה. אני חושבת שאיהנה מהחיים לצד גבר שנהנה גם הוא מרכישת ידע.״

״כן. המממ...״ מוחה של קייט פעל בקדחתנות. לאדווינה גם לא היה סיכוי רב למצוא מלומד בביתם שבסומרסט. ״את יודעת, אדווינה, ייתכן שיהיה קשה למצוא לך אינטלקטואל אמיתי מחוץ לערי האוניברסיטה. ייתכן שתצטרכי להסתפק בגבר שאוהב לקרוא וללמוד כפי שאת עושה זאת.״

״זה יהיה בסדר,״ אמרה אדווינה בשמחה. ״אהיה מרוצה בהחלט לצד אינטלקטואל חובב.״

קייט נשמה לרווחה. ודאי יוכלו למצוא חובב קריאה בלונדון.

״ואת יודעת מה?״ הוסיפה אדווינה. ״האמת היא שאי אפשר לשפוט ספר על פי הכריכה שלו. כל מיני סוגים של אנשים יכולים להיות מלומדים חובבים. ובכן, אפילו הוויקונט ברידג'רטון, שליידי ויסלדאון לא מפסיקה לדבר עליו, עשוי להיות אינטלקטואל בנשמתו.״

״נשכי את לשונך, אדווינה. לא אמור להיות לך שום קשר עם הוויקונט ברידג'רטון. כולם יודעים שהוא הולל מהסוג הגרוע ביותר. למעשה, הוא ההולל הגרוע ביותר. נקודה. בכל לונדון. בכל הארץ כולה!״

״אני יודעת, רק הבאתי אותו כדוגמה. מלבד זאת לא סביר שיבחר השנה כלה בכל מקרה. כך אמרה ליידי ברידג'רטון, ואת אמרת בעצמך שהיא כמעט תמיד צודקת.״

קייט טפחה על זרועה של אחותה. ״אל תדאגי. אנחנו נמצא לך חתן ראוי. אבל לא — לא לא לא לא לא הוויקונט ברידג'רטון!״

ברגע זה ממש התרווח לו מושא שיחתן במועדון ווייט עם שניים משלושת אחיו הצעירים ונהנה ממשקה של אחר צוהריים מאוחרים.

אנתוני ברידג'רטון נשען לאחור בכורסת העור שלו, הביט בוויסקי שלו בהבעה מהורהרת בזמן שסחרר אותו בכוסו ואז הכריז: ״אני שוקל להינשא.״

בנדיקט ברידג'רטון, שהיה שקוע במנהג השנוא על אימו — להתנדנד כשיכור על שתי הרגליים האחוריות של כיסאו — נפל קדימה.

קולין ברידג'רטון החל להיחנק.

למזלו של קולין, בנדיקט חזר אל כיסאו בזמן כדי לטפוח בחוזקה על גבו ולשגר זית ירוק לצידו השני של השולחן.

הזית פספס רק בקושי את אוזנו של אנתוני.

אנתוני הניח לאירוע המביש לחלוף ללא תגובה. הוא היה מודע בהחלט לעובדה, שההצהרה הפתאומית שלו הייתה מעט מפתיעה.

ובכן, אולי יותר ממעט. ״לגמרי״, ״לחלוטין״ ו״בהחלט״ היו המילים שעלו בדעתו.

אנתוני ידע שאין לו תדמית של אדם שיש בדעתו להתמסד. הוא בילה את העשור האחרון כאחרון ההוללים ורדף תענוגות בכל מקום שיכול היה למצוא אותם. כיוון שכפי שידע היטב, החיים קצרים וללא ספק נועדו להנאות. הו, היה לו איזשהו קוד מוסרי — הוא מעולם לא התעסק עם צעירות בנות טובים. כל אחת שהייתה לה זכות כלשהי לתבוע נישואין הייתה מחוץ לתחום באופן מוחלט.

עם ארבע אחיות צעירות משלו, לאנתוני הייתה מידה בריאה של כבוד לשמן הטוב של גברות מחונכות היטב. הוא כבר כמעט לחם בדו־קרב למען אחת מאחיותיו בשל פגיעה קלה בכבודה. ובאשר לשלוש האחרות... הוא הודה בחפץ לב כי התכסה זיעה קרה מעצם המחשבה שהן עלולות להסתבך עם גבר בעל מוניטין מפוקפק כשלו.

לא, אין ספק שהוא לא היה מוכן לפגוע בכבוד אחותו של שום ג'נטלמן צעיר אחר.

אבל באשר לסוג האחר של נשים — האלמנות והשחקניות, שידעו מה הן רוצות ולמה הן נכנסות — הוא נהנה מחברתן והפיק ממנה את המיטב. מאז היום שבו עזב את אוקספורד ונסע מערבה ללונדון, לא היה ללא פילגש.

לפעמים, חשב באירוניה, לא חסרו גם שתיים בו זמנית.

הוא רכב כמעט בכל תחרות רכיבה שהייתה לחברה להציע, הוא התאגרף במועדון האגרוף המכובד ג'קסון וניצח ביותר משחקי קלפים ממה שיכול היה לספור (הוא גם הפסיד בכמה, אבל אותם לא החשיב). הוא בילה את שנות העשרים שלו ברדיפת תענוגות מודעת, שרוסנה רק על ידי תחושת המחויבות העמוקה שלו למשפחתו.

מותו של אדמונד ברידג'רטון היה פתאומי ובלתי צפוי; לא הייתה לו ההזדמנות להשאיר לבנו הנחיות אחרונות לפני לכתו. אבל אילו הייתה לו, הוא ודאי היה מבקש ממנו לשמור על אימו ועל אחיו באותה מסירות ואהבה שבהן עשה זאת אדמונד.

וכך בין סבבי המסיבות ומרוצי הסוסים שלח אנתוני את אחיו לאיטון ולאוקספורד, השתתף בכמות אינסופית של רסיטלים לפסנתר של אחיותיו (משימה לא קלה: שלוש מתוך ארבע מהן היו נטולות חוש מוזיקלי) ופיקח בעין בוחנת על ענייני הכספים השוטפים של המשפחה. הוא ראה זאת כחובתו לוודא שיהיה מספיק כסף להבטיח את עתידם של כל שבעת האחים והאחיות שלו.

כשהתקרב לגיל שלושים, התחוור לו שהוא מבלה יותר ויותר זמן בדאגה לעתיד משפחתו ופחות במרדף הרגיל שלו אחר תענוגות מושחתים. ואז הבין שזה מוצא חן בעיניו. הוא עדיין החזיק פילגש, אבל כבר לא יותר מאחת בו זמנית, וגם גילה שכבר לא הרגיש צורך להשתתף בכל מרוץ סוסים או להישאר מאוחר במסיבה רק כדי לנצח בסבב משחק הקלפים האחרון.

המוניטין שלו, כמובן, דבק בו. ולמעשה, לא היה לו אכפת. היו מספר יתרונות בכך שנחשב להולל המושמץ ביותר באנגליה. למשל, העובדה שכמעט כולם פחדו מפניו.

וזה תמיד טוב.

אבל עכשיו הגיע הזמן להינשא. יהיה עליו להתמסד ולהוליד בן. אחרי הכול היה לו לא מעט להוריש. הוא כן הרגיש דקירה חדה למדי של צער — ואולי גם מעט אשמה — בשל העובדה, שלא סביר שיחיה לראות את בנו מגיע לבגרות. אבל מה יוכל לעשות? הוא היה הבן הבכור לבית ברידג'רטון של הבן הבכור לבית ברידג'רטון של הבן הבכור לבית ברידג'רטון בפעם השמינית. הייתה לו אחריות כלפי השושלת כולה להיות פורה ולהתרבות.

ומלבד זאת הוא התנחם מעט בידיעה, שישאיר אחריו שלושה אחים בעלי יכולת ואכפתיות. הם ידאגו שבנו יגדל באהבה ובכבוד, שכל בן ברידג'רטון נהנה מהם. אחיותיו יפנקו את הילד ואימו תקלקל אותו מרוב אהבה...

אנתוני חייך קצת בזמן שחשב על משפחתו הגדולה ולעיתים קרובות הקולנית. בנו לא יזדקק לאב כדי להרגיש אהוב.

ולא משנה מי יהיו הילדים שיוליד, הם כנראה לא יזכרו אותו לאחר לכתו. הם יהיו צעירים, בלתי מעוצבים. העובדה שהוא, הבכור, היה זה שהושפע יותר מכל ילדי ברידג'רטון ממותו של אביהם, לא חמקה מעיני אנתוני.

הוא לקח עוד לגימה מן הוויסקי שלו, זקף את כתפיו והדף את ההרהורים הלא נעימים הללו ממוחו. היה עליו להתמקד בנושא שעל הפרק, כלומר החיפוש אחר רעיה.

בהיותו גבר בררן ומאורגן למדי ערך לעצמו רשימה דמיונית של דרישות לתפקיד. ראשית, היא צריכה להיות מושכת במידה סבירה. היא לא צריכה להיות יפיפייה עוצרת נשימה (אף על פי שזה יהיה נחמד), אבל מאחר שיצטרך לשכב איתה, סביר להניח שמעט משיכה תגרום למשימה להיות יותר נעימה.

שנית, היא לא יכולה להיות טיפשה. זאת, הרהר אנתוני, עשויה להיות הדרישה הקשה ביותר להשגה. הוא לא התרשם באופן כללי מן היכולות השכליות של הדבוטנטיות1 הלונדוניות. בפעם האחרונה שעשה את הטעות ונכנס לשיחה עם ילדונת, שזה עתה סיימה את בית הספר, היא לא הייתה מסוגלת לשוחח על דבר מלבד על אוכל (היא החזיקה צלחת תותים בידה באותו רגע) ועל מזג האוויר (ואפילו בעניין הזה טעתה; כאשר אנתוני ציין שאומנם מזג האוויר האנגלי סוער לעיתים, אך לפחות אין אנו צריכים לחשוש מפני ההוריקן בלונדון, אמרה כי מעולם לא הזדמן לה לערוך הכרות עם האדון המדובר. לא כאן בלונדון ולא בשום מקום אחר).

הוא יכול להתחמק משיחה עם אישה שאינה מבריקה במיוחד, אבל הוא לא רצה ילדים טיפשים.

שלישית — והחשובה מכולן — היא לא יכולה להיות מישהי שהוא עלול ממש להתאהב בה.

בשום פנים ואופן אין לעבור על הכלל הזה.

הוא לא היה ציניקן גמור; הוא ידע שאהבת אמת קיימת. כל אחד שאי פעם נכח בחדר אחד עם הוריו ידע שאהבת אמת קיימת.

אבל אהבה הייתה סיבוך שהוא רצה להימנע ממנו. לא היה לו שום חשק להכניס לחיים את הנס המסוים הזה.

ומאחר שאנתוני היה רגיל לקבל את מה שרצה, לא היה לו כל ספק בכך שימצא אישה מושכת ואינטליגנטית, שלא יתאהב בה לעולם. ומה הבעיה בכך? רוב הסיכויים היו שלא ימצא את אהבת חייו גם אם יחפש אחריה. רוב הגברים לא מצאו.

״אלוהים הטוב, אנתוני, מה גורם לך לזעוף ככה? לא הזית הזה. ראיתי אותו בבירור, והוא אפילו לא נגע בך.״

קולו של בנדיקט ניתק את חוט המחשבה של אנתוני, והוא מצמץ מספר פעמים לפני שענה, ״שום דבר, שום כלום.״

מובן שהוא לא חלק את מחשבותיו על אודות מותו שלו עם אף אחד אחר, אפילו לא עם אחיו. זה לא היה מסוג הדברים שמישהו ירצה להכריז עליהם. לעזאזל, אם מישהו היה ניגש אליו ואומר לו דברים דומים, הוא ככל הנראה היה מתייחס אליהם בצחוק של ביטול.

אבל אף אחד אחר לא היה מסוגל להבין את עומק הקשר שלו לאביו, ואיש לא היה מסוגל בשום פנים ואופן להבין את מה שאנתוני חש בעצמותיו, איך הוא פשוט ידע שלא יחיה יותר ממה שאביו חי. אדמונד היה הכול בשבילו. הוא תמיד שאף להיות אדם דגול כמו אביו, הוא ידע שלא סביר שזה יקרה והמשיך לנסות למרות זאת. במובן מסוים להשיג יותר ממה שהיה לאדמונד היה לא פחות מאשר בלתי אפשרי.

אביו של אנתוני היה, בפשטות, האדם הנפלא ביותר שהכיר בחייו, וייתכן שהיה האדם הנפלא ביותר שחי אי פעם. המחשבה, שהוא מסוגל לחיות יותר ממנו, נראתה לו יהירה באופן קיצוני.

משהו קרה לו בלילה שבו מת אביו, כאשר נשאר עם הגופה בחדר השינה של הוריו ופשוט ישב שם במשך שעות, מתבונן באביו ומנסה נואשות להיזכר בכל אחד מן הרגעים שחלקו. יהיה קל כל כך לשכוח את הדברים הקטנים — איך אדמונד נהג ללחוץ את זרועו של אנתוני כשהיה זקוק לעידוד. או איך היה משנן בעל פה את שירו של בלתזר ״די לאנחות״ — מתוך ״מהומה רבה על לא דבר״ של שייקספיר — בשלמותו, לא מפני שחשב שיש לו משמעות מיוחדת אלא סתם כך מכיוון שהיה חביב עליו.

וכאשר אנתוני יצא לבסוף מהחדר, כשמשיחות ורודות ראשונות של שחר עיטרו את הרקיע, הוא ידע איכשהו, כי ימיו ספורים וכי הם קצובים כפי שהיו ימיו של אדמונד.

״תגיד כבר,״ אמר בנדיקט, ששב והתפרץ למחשבותיו. ״אני לא אציע לך פרוטה תמורת מחשבותיך, מכיוון שברור לי כי הן לא שוות כל כך הרבה, אבל על מה אתה חושב?״

אנתוני הזדקף לפתע בכיסאו, נחוש להתמקד בנושא שעל הפרק. אחרי הכול, היה עליו לבחור כלה, וזה היה בלי ספק עניין רציני. ״מי נחשבת השנה ליהלום שבכתר?״ שאל.

האחים שלו השתתקו לרגע כדי לחשוב על כך, ואז קולין אמר, ״אדווינה שפילד. ודאי ראית אותה. קטנה למדי, שיערה בהיר ועיניה כחולות. בדרך כלל ניתן לזהות אותה על פי עדר המחזרים מוכי האהבה, שעוקבים אחריה בכל אשר תלך.״

אנתוני התעלם מההתחכמויות הסרקסטיות של אחיו. ״יש לה שכל?״

קולין מצמץ, כאילו עצם השאלה על אודות אישה בעלת שכל מעולם לא עלתה בדעתו. ״כן, אני נוטה לחשוב שכן. פעם שמעתי אותה משוחחת על מיתולוגיה עם מידלת'ורפ, ונשמע כאילו היא יודעת על מה היא מדברת.״

״יפה,״ אמר אנתוני והניח את כוס הוויסקי שלו בחבטה על השולחן. ״אם כך אתחתן איתה.״

1 ביטוי המתייחס לנערות צעירות, שהוצגו בפני החברה הגבוהה באנגליה (ד.ע.)