נולדתי ביום הראשון בו הסנוניות בישרו את האביב, כך אמי מספרת.
"תכלת! כצבעם של השמיים!", זעקה אמי כאשר פקחתי את עיניי - והשמחה סביב מיטתי הייתה רבה. כל כך הרבה נשיקות קיבלתי,
שבאותו יום משוכנע אני, לא רחצו את פניי.
דודתי קלרה, המוכרת יותר בשם "דודה ליפסטיק", כיוון שאינה מחמיצה שום הזדמנות מלהשאיר חותם שפתיים על לחיי הילדים, הדביקה לי כזו נשיקה במצח, שכאשר נכנסו האחיות להחליף לי חיתולים, חשבו הן שנולדתי עם מחלת האדמת... "דודה ליפסטיק" הייתה חשוכת ילדים, כנראה זו הסיבה שלא החמיצה שום הזדמנות לנשק תינוקות. כאשר גדלתי והתחברתי לחבורת ילדי השכונה, דאגנו תמיד להשאיר ילד אחד על המשמר, שיודיע אם "דודה ליפסטיק" בשטח. המודיע חייב היה לצעוק חזק כדי שכול ילד יוכל להתרחק בזמן, ולהינצל מהחותמת.
בשש השנים הראשונות שלי, הכול התפתח אצלי כרגיל. אך כאשר ניסו ללמד אותי את האל"ף בי"ת, גיליתי שאני נמצא בבעיה. האות אל"ף נראתה לי כמו גימ"ל, דל"ת כמו בי"ת, ובכלל האותיות והמשפטים בספר כאילו רקדו הם מול עיניי.
אני, שכה השתוקקתי ללמוד לקרוא מהר אגדות וסיפורי ילדים, אינני מסוגל לזהות דברים שבכתב. באחת מיני רבות מוועדות האבחון שאליהן הוזמנתי, סווגתי כילד חריג.
למילה חריג היה צליל מוזר באוזניי. כאשר שאלתי את אמי מה פשר המילה, אמרה היא שזה ראשי תיבות לחמוד, רגיש, יפה ו... פרצה בבכי.
עם יד על הלב - הסבר אמי לא שכנע אותי. גם מילותיה היפות של דודתי קלרה, הטוענת שאני הילד הכי יפה ומיוחד בעולם ועל זה היא מוכנה לחתום, לא הרגיעו את סקרנותי באשר לפשר המילה "חריג". אם המבוגרים אינם מסוגלים להסביר, אולי אמצא תשובה בעולמן של החיות. וכך התחלתי לנדוד.
