החלפה מלכותית

סברינה סגרה את דלת חדר השינה שלה בעדינות, ביודעה ששתי השותפות שלה לדירה עבדו במשמרת לילה בחדר המיון. היא הגיעה אל דלת הכניסה, לחם קלוי בידה האחת ותיקה הגדול בידה השנייה, ואז הטלפון צלצל.

היא קיללה בשקט, ואז שוב, כאשר מאמציה גרמו ללחם שלה ליפול על השטיח, עם הצד המרוח בחמאה כלפי מטה. מדוע זה תמיד קורה כך?

היא השליכה את התיק שלה, הרימה את הלחם תוך עיוות של פניה והביטה אל זהותו של המתקשר, בטרם הרימה את מכשיר הטלפון אל אוזנה. השיחה השקטה נמשכה דקות אחדות, שבמהלכן עוזר המעבדה בישר לה את תוצאות הניסוי, שהיא וקבוצת החוקרים כולה המתינו להן.

היא השליכה את הלחם אל פח האשפה בעודה מחייכת, כאשר היא פתחה את הדלת; התוצאות לא היו כפי שהם ציפו, הן היו טובות יותר! בהרגשת שמחה, היא הניפה את התיק על כתפה, נטלה תפוח מקערת הפירות, כדי להרגיע את קיבתה המקרקרת, ושחררה את שיער הדבש שלה, שנתקע מתחת לצווארון של המעיל, בטרם יצאה מהדלת הראשית.

הרעש היכה בה ראשון, כמו קיר יציב של קול; הקולות, שקראו בשמה, נשמעו מכל עבר.

היא הפילה את התפוח, הסתובבה והסתנוורה מייד על-ידי הבזקי האורות. היא הרימה יד כדי לסוכך על עיניה והסיטה את ראשה, כדי להימנע מן המיקרופונים שהתמקמו מול פניה.

ליבה הלם בחוזקה, בעודה מנסה לחזור לאחור, אבל כבר היה מאוחר מדי. בתוך שניות ,משקל גופם כנגדה סחף אותה הלאה אל הרחוב וכעת, היא הייתה מוקפת.

"ליידי סברינה... ליידי סברינה... ליידי סברינה...! מתי החתונה?"

"האם היא תתרחש לפני איחוד האי, או לאחר מכן?"

"מתי הנסיך לואיס הציע?"

"האם אלה נישואים מחושבים?"

"איזה מסר את מעבירה לנשים צעירות, ד"ר סאמרוויל?"

הצליל של שמה וזרם השאלות מכל הכיוונים גרמו לה להרגיש תחת מתקפה פיזית. הידיעה שהיא נכנסה זה עתה אל תוך הסיוט של עצמה, תחושת הקלסטרופוביה התגברה בהדרגה, ביחד עם פחד מקפיא שגרם לה לשיתוק של ממש. סברינה לא יכלה לנשום, היא לא יכלה אפילו לחשוב, מעבר להתקף החרדה שבראשה. היא עצמה את עיניה, השפילה את ראשה והמתינה שהאדמה תבלע אותה.

זה לא קרה.

ואז משהו כן קרה, אם כי מתוך בלבול, היא לא הבינה מייד מה באמת קורה, עד אשר האחיזה בזרועה התהדקה ויד אחרת החליקה סביב מותניה. היא כבר לא נדחפה על-ידי התקשורת, היא נמשכה אל הכיוון ההפוך, על-ידי מישהו כה חזק, עד שזה נראה כמשימה קלה עבורו, והפך לבדיחה את הניסיון שלה להתחמק ממנו.

הכול קרה כבתוך ערפל, רגע אחד היא הייתה ברחוב, מנסה להיאבק על החופש שלה, וברגע הבא היא הושלכה כמו שק תפוחי אדמה אל המושב האחורי של מכונית גדולה ומצוחצחת, אשר הייתה מוסתרת על-ידי ההמון.

אנשים לא נחטפים, לעיני התקשורת ומאות מצלמות, היא אמרה לעצמה, בעודה נאבקת כדי להתיישב. היא הצליחה לעשות זאת בזמן, כדי לראות מצלמה מושלכת אל עבר הקהל, לפני שהגבר שהתיישב לצידה טרק את דלת המכונית. ההמון היה היסטרי למדי בשלב הזה.

"סע, צ'רלי, בבקשה!" הוא דיבר לאט, בנימה משועממת כמעט.

האיש במושב הנהג ציית. הוא התרחק מן המדרכה בחריקת בלמים ותוך התחשבות מעטה באנשים שחסמו את הדרך.

סברינה מצאה עצמה מביטה בעיניו, הקטנות והמרושעות למראה, של האיש האחראי על ההתחמקות במראה האחורית, בטרם הסיטה את מבטה. כתובת הקעקע בצורת דרקון בעורף הרחב שלו לא הייתה מנחמת כלל.

אף-על-פי שהיא ידעה הכול, אודות התהליך הכימי והפיזי שגרם לגוף להגביר את ייצור האדרנלין, ויכלה להיבחן על כך, ואכן עשתה זאת, עד לאותו רגע, מעולם לא חוותה עד כמה מושך היה הרפלקס של בריחה או מאבק.

כאשר רפלקס ההישרדות גבר, היא השליכה את עצמה אל הדלת ולחצה על כל הכפתורים, מתוך ניסיון לפתוח אותה. היא ייבבה מרוב ייאוש, כאשר ניסיונותיה לא צלחו. היא החלה להלום על החלון בניסיון נואש למשוך תשומת לב, אבל המכונית נסעה במהירות רבה והחלונות היו חסומים.

"אם את מנסה לצאת, עלי לומר לך שהם חסינים מפני ירי, אם כי המכה הימנית שלך חזקה למדי, יקירתי, ואני רואה את עצמי בר מזל, כי אינך נועלת נעלי עקב."

האגרופים הקפוצים שלה החליקו על הזכוכית והיא הניחה לרגע את המצח שלה כנגד הקרירות של הזכוכית, בטרם נשמה עמוק והסתובבה אל החוטף. אולי היא הפסידה במאבק לפתיחת הדלת, אבל היא ניצחה במאבק להסתיר את הפחד שלה מאחורי מסכה של זלזול – טוב, עד כמה שניתן לזלזל, כאשר הפנים שלך רטובות מדמעות והמסקרה שלך בוודאי נוזלת.

"אני לא יקירתך, אני שום דבר שלך, אבל אם לא תיתן לי ללכת, אני אהיה הסיוט הגדול ביותר שלך," היא הבטיחה. "אתה תעצור את המכונית הזו ותיתן לי לצאת ברגע זה, או שאני..." קולה ייבש והלסת שלה נפלה, כאשר היא זיהתה את האיש שישב בפינה, זרוע אחת מונחת על גב המושב ואילו השנייה אוחזת במכשיר טלפון.

הוא חייך, נראה כמו מלאך נופל, שנטל סמים כדי להעצים את הופעתו. מאז ומתמיד, נראה לה הגיוני שהשטן יהיה מישהו שנראה טוב, אחרת הוא לא יהיה מפתה.

לא שהוא פיתה אותה, באופן כלשהו!

 

העיניים הכחולות המחשמלות של הנסיך סבסטיאן צורצי נצצו מרוב שעשוע, הוא היטה את ראשו ונגע באצבע עדינה בסנטרה.

סברינה הייתה מופתעת והסיטה את ראשה, בעודה נושמת בכבדות. ההקלה הראשונית שחשה, לנוכח ההכרה שהיא לא נחטפה, אלא למעשה ניצלה, התחלפה באדישות למראה הלעג בעיניו של גיסה לעתיד. החליפה שלו הייתה תפורה היטב, בצבע פחם כהה, המקטורן מתוח על כתפיו הרחבות, אינו מכופתר וחושף חולצת טריקו לבנה, במקום חולצת כפתורים ועניבה. חולצת הטריקו הייתה צמודה למדי, והדגישה את חזהו הרחב והמפותח. לא בגדיו, הם שגרמו לקרקפת שלה לעקצץ. מתחת לפני השטח, היה בו משהו שגורם לפיצוץ. בתחום הקשיחות, סבסטיאן צורצי יכול היה להתחרות בזכוכית המחוסמת.

ברור שהיא הייתה מודעת לכך שהאחים היו שונים זה מזה, מבחינה פיזית. זה לא מפתיע; אחים היו שונים לעיתים קרובות. קלואי והיא לא דומות בכלל.

אבל הנסיכים במשפחת צורצי לא היו שונים בלבד, הם היו הפכים מוחלטים בכל דבר. מעבר לצבעים ולמבנה הגוף שלהם, ואפילו החיוכים שלהם, למעשה, במיוחד החיוכים שלהם! חיוכו של האחד גרם לך להרגיש בטוחה, ואילו השני? היא הצטמררה. ביטחון לא הייתה הרגשה שהיא יכלה לדמיין שאנשים רבים מרגישים, בהקשר לסבסטיאן צורצי!

"כן, כן, ליידי סברינה, אני צוות ההצלה." הוא הרים את ידו ודיבר אל תוך מכשיר הטלפון שהיה בידו. סברינה שמה לב שאצבעותיו היו ארוכות מאוד, הקצוות מרובעים וחזקים. אלה היו ידיים חזקות ללא ספק.

"כן, היא איתי. היא..." הריסים השחורים התרוממו מהבליטה של עצמות הלחיים שלו ונראה היה שעיניו הכחולות בוחנות אותה לרגע. הדבר גרם לה לזוז במושבה, לפני שהשיב על השאלה שלא יכלה לשמוע. "בריאה ושלמה, פחות או יותר. היא נראית כאילו גררו אותה על קוצים לאחור, אבל היא מצליחה להביט אל אפה הקטן... אז, כן, בסדר – אם אתה אוהב כזה דבר."

נימת הדיבור שלו רמזה שהוא באופן אישי אינו אוהב, אבל לאחר שראתה את סוג הנשים שמצאו חן בעיני סבסטיאן, סברינה הייתה שמחה למדי.

היה לו טיפוס.

ולא היה לו קשר, כלשהו למנת משכל.

קשה לתאר, שהכמות האין סופית של בלונדיניות ארוכות רגליים, ששמותיהן נקשרו בשמו, היו כולן מטומטמות, אבל סברינה חשבה תמיד, בחוסר צדק לא אופייני, שהן רק העמידו פני טיפשות! יש סוג של גברים, שפשוט אינם מסוגלים להתמודד עם אישה שיכולה לאתגר אותם מבחינה שכלית, והכבשה השחורה של משפחת צורצי ענתה על ההגדרה הזו באופן מושלם, לדעתה!

הוא היה מסוג הנסיכים שגרמו לרפובליקנים לומר בזחיחות, אמרתי לך... או כך הם צריכים לומר, היא הרהרה בעגמומיות. אבל סבסטיאן הצליח, בדרך כלשהי, לגרום לדברים שאינם מקובלים להיראות מקסימים וכולם סולחים לו על כל דבר; יתרה מכך, הם אוהבים אותו אף-על-פי שהוא בז לחוקים, במהלך כל חייו הבוגרים.

זה הפליא אותה תמיד. אבל במהלך הישיבה במרחק קצר ממנו בתוך מרחב סגור, היא החלה להבין את זה טוב יותר. הוא לא היה צריך לעשות דבר כדי להקסים. הוא היה צריך רק לנשום!

היה צריך לחוות את הגל החושני של נוכחותו, כדי להאמין לכך! היא חוותה את זה, וסברינה לא האמינה עוד שהסיפורים עליו היו מוגזמים.

בעבר זה לא היה מוזר, שהם לא נפגשו מעולם. במשך שנים רבות, היחסים בין שתי משפחות המלוכה של ממלכת ולה היו קרירים, אם לא צוננים.

הזמנים השתנו. כבר לא אויבות, משפחות המלוכה הפכו לחברות הטובות ביותר, מאוחדות למען מטרה משותפת.

אבל סבסטיאן נעדר מכל אירוע חברתי, שבו נכחו שתי המשפחות. למעשה, זה לא היה מפתיע אותה, אם היו אוסרים עליו להשתתף באירועים כאלה. בפעם היחידה שבה סברינה וסבסטיאן היו באותו חדר בעבר, זה היה בחדר גדול מאוד והוא נעלם מוקדם מאוד במהלך הערב, דרך יציאה אחורית, ביחד עם אשתו הצעירה מאוד של דיפלומט מבוגר, בטרם הייתה להם הזדמנות להכיר באופן רשמי.

מאוחר יותר באותו ערב, היא נזכרה במלך ריצ'רד מעורר הכבוד והקר למדי כפי שהוא נראה לה תמיד, כשהוא חיפש את בנו הצעיר. לואיס, היא נזכרה, חיפה על אחיו. זו כנראה הייתה תבנית היחסים בני שני האחים, אחיו מפר את החוקים ולואיס מחפה עליו.

אם המפגש ביניהם היה מתרחש מתישהו, היא הייתה מוכנה אולי לגבריות הפראית, שסבסטיאן הקרין כמו שדה מגנטי. זו הייתה משיכה מינית פרימיטיבית ופראית, בצורה המרוכזת ביותר.

המשיכה גרמה לעורה לעקצץ, לליבה לפעום במהירות ולגפיים שלה להיות כבדים וחלשים עד כדי רעד. היא לא אהבה את זה, אבל היא הכירה בעובדה שהיא כנראה במיעוט. רבים, אם לא כולם, עלולים לאהוב את המיניות הבוטה של הפה הרחב שלו והקווים המפוסלים של פניו. היא התנחמה בידיעה שכל סטודנט לרפואה בשנה השנייה, או לצורך העניין כל אדם הגיוני, יבחין שמה שהיא מרגישה, אלה תופעות לוואי של הלם.

"האם מישהו ראה אותנו עוזבים...?" הוא חזר על השאלה של האיש המסתורי שאיתו הוא דיבר. "הייתי אומר שאחדים." עיניו, נוצצות בשעשוע זדוני, מצאו את עיניה והיא הפסיקה את סידור שיערה, בעודו משיב לאיש מצידה השני של האפרכסת. "לא באמת ספרתי, אבל לא, היא לא אמרה להם דבר, פרט לקללות. אני למדתי קללות חדשות אחדות!" הוא קרץ והרחיק את הטלפון מהאוזן, ממתין רגע, בעוד חיוך מופיע על שפתיו, עד אשר הוא הצמיד אותו שוב את הלסת. "בוודאי שאני לא רציני. היא הייתה ההתגלמות של נסיכה רגועה, שנולדה כתוצאה מנישואי קרובים," הוא הרגיע, בטרם החזיר את מכשיר הטלפון אל כיס החזה במקטורן שלו.

סברינה לא ידעה עדיין מה באמת קורה, אבל ברגע ההוא, הרצון שלה לגלות את זה עבר למקום השני, לאחר הרצון שלה להגיב להערותיו. "בפעם הבאה, שבה אתה מאשים מישהי על היותה תוצר של נישואים בין קרובי משפחה, כדאי שתבדוק קודם את אילן היוחסין שלך."

הוא השתנק וגרם להיווצרותו של עור ברווז אצלה. "אני אקח את זה בחשבון, אבל אני בטוח שאת יודעת שהיה סימן שאלה, בשלב כלשהו, לגבי הירושה הגנטית שלי."

עיניה הביטו מטה, אם כי הוא לא הביע חוסר נוחות כלשהו, כפי שהיא הרגישה. בוודאי שהיא ידעה. הידיעות אודות הרומן של המלכה המנוחה הופיעו על העמוד הראשון של כל עיתון, לאחר שהמכתבים שהיא כתבה למאהבה הפכו לנחלת הכלל, לאחר מותו של האיש.

זמן קצר לאחר מכן, למקרה שמישהו פספס את הכותרות המחרידות, ראה אור ספר פרי עטה של אשתו לשעבר של המאהב והמטפלת, אשר הייתה הראשונה לחשב את התאריכים סביב לידתו של בנה השני של המלכה ולחלוק את חשדותיה עם מדורי הרכילות.

במקביל, הופיעה משפחת המלוכה צורצי כולה, כדי להראות סולידריות. המלכה הופיעה, יפה ושבירית, לצידו של בעלה ושני הנסיכים, בשיער מתוח לאחור ובפנים נוצצות.

"אבל איש לא מאמין לזה יותר," סברינה אמרה בחוסר נוחות.

הוא הביט בה במבט לגלגני. "רבים מאמינים לזה, יקירתי, ורבים עוד יותר, מייחלים שזה יהיה אמת..." גבה אחת הורמה, כאשר הוא משך בכתפיו. "ואני ביניהם."

דעתה הוסחה ממצבה, על-ידי הצהרה זו, והיא לא יכלה להסתיר את פליאתה. "אתה היית רוצה להיות ממזר? אני מצטערת, אני..." היא הפסיקה והסמיקה, אבל סבסטיאן צורצי לא נראה בלתי מרוצה, מהשימוש במילה ממזר בקשר אליו.

"בואי נגיד, שאני לא מתעורר ומרגיש בר מזל, על כך שדמה של משפחת צורצי זורם בעורקיי."

"ובכן, לואיס גאה במורשת שלו," היא השיבה בהתגוננות.

"אחי סלחן יותר ממני."

"סלחן, כלפי מי?"

הלגלוג עזב את עיניו, בעודו בוהה בה במשך דקה ארוכה. ההבעה על פניו הייתה קשה להבנה. "אני אומנם נהנה מן הדיון העמוק והמשמעותי הזה, אבל אין שאלות אחרות, שאת אמורה לשאול ברגע זה?"

היא נענעה את ראשה בבלבול.

"כמו, מה קרה?"

היא הרגישה מטופשת מייד. "אז מה באמת קרה?"

הוא השתנק, בקול שנשמע אכזרי לסברינה. "ברוכה הבאה לשארית חייך, יקירתי."

"אני לא אבלה את שארית חיי איתך." או אפילו שנייה נוספת, אם זה יהיה תלוי בה.

"אני בטוח, שזה הפסד שלי," הוא אמר בלעג.

היא חשקה את שיניה. "אבל למה המצלמות? העיתונאים? אני לא מבינה."

גבתו הכהה התרוממה. "באמת? שמעתי שאת חכמה. ובכן, חכמה לא תמיד פירושה זריזה בהבנה, אני מניח," הוא הודה, בעוד היא מסמיקה בכעס. "הייתה דליפה."

באופן מוזר, הדבר היחיד שהיא יכלה לחשוב עליו, עם העיניים הכחולות האלה שלועגות לה, היה הנזילה בחדר האמבטיה שלה שהתרחשה בחורף האחרון, זו שבעלי הדירה תיקנו לאחר חודש.

הוא נאנח וגלגל את עיניו. זה היה הקש ששבר את גב הגמל, מבחינתה של סברינה.

"תראה, אני בטוחה שמצלמות ומיקרופונים שדוחפים בפנים שלך, הם חלק מן השגרה היומיומית שלך, אבל זו אינה השגרה שלי, אז אולי נעמיד פנים לרגע, שיש לך קמצוץ של רגישות? אני פגועה מאוד וכפי שאמרת, לא כל כך מהירת הבנה!"

שתיקה מתוחה באה, בעקבות ההתפרצות שלה. היא לא צעקה מעולם!

"שמעת על שליטה על עוצמת הקול?"

היא לא אמרה דבר, מתוך חשש שאם תפתח את הפה שוב, היא תעשה משהו מביך אף יותר. תבכה למשל.

בעודו בוהה בה, נעלם נצנוץ ההומור בעיניו לחלוטין, אם כי בהחלט לא הייתה בהן רכות, כאשר הוא הבהיר את המצב. "מישהו מן המעגל הפנימי מכר את הסיפור: חתונה, איחוד מחדש, כל התוכנית הגדולה."

היא נענעה את ראשה ובלעה את רוקה, למרות הגוש בגודל כדור טניס, שהיה תקוע בגרונה. "מדוע שמישהו יעשה את זה?"

"אני לא יודע, אולי בתמורה לכסף?"

היא נגסה בשפתה התחתונה המלאה, מתרעמת על הקלות שבה גרם לה להרגיש גסה ותמימה.

"אבל אל תדאגי, אנחנו יודעים שזו לא היית את."

עיניה התרחבו והחיוורון, שהדגיש את הנמשים בגשר האף שלה, העמיק. "מה?"

"ובכן, המחשבה הראשונה הייתה שאולי, נמאס לך לחכות שלואיס יציע לך נישואים והחלטת לזרז את העניינים."

"למה, לעזאזל, שאני אעשה דבר כזה?" באווירה החמה מבחינה רגשית, היא החלה לנענע את רגלה. "כלומר..." עיניה הוסטו מהבהייה הצורבת שלו. לא, הוא אינו יכול לראות מה קורה בתוך ראשה; איך הוא יעשה דבר כזה? באותו רגע, אפילו היא לא ידעה מה קורה בראש שלה.

"נגעתי בנקודה רגישה... מעניין."

"אני לא ניסוי מדעי!"

צד אחד של פיו התרומם בחצי חיוך מושך במיוחד, אשר גרם לה לקוצר נשימה בעוד העור שלה מצטמרר מרוב כעס.

"אני מבין שזה לא הזמן הנכון?"

"אני לא יודעת על מה אתה מדבר." התזמון הרע היה העוויתות שהיא הרגישה בבטן.

"אין צורך להתבייש. אני מניח, שיש בן זוג שאת צריכה לבשר לו את החדשות? האם הבחור הזה יודע, שהקריבו אותך למען המטרה הגדולה של האיחוד, במשך שנים?"

"אני לא קורבן!"

"סליחה, קורבן מרצון. כמה חביות של נפט, שווים הנישואים לאחי לדעתך, בערך?"

היא חרקה את שיניה. "אני לא קורבן..."

"ומרבצי הנפט בממלכה הקטנה והבלתי יציבה שלך, אינם קשורים בשום אופן, לדחף הפתאומי לאחד את האי היפה שלנו? סליחה, לא באמת פתאומי. בת כמה היית, כשסיפרו לך על התוכנית? שחתונה מלכותית תשתיק את השמרנים, משני צדדיו של הגבול, אשר דבקים בימים עברו, כאשר שנאנו זה את זה שנאת מוות." הוא דחף את כתפיו הרחבות והשריריות לתוך מושבי העור והניח לראשו ליפול לאחור. "זה בוודאי גורם לך להרגיש מיוחדת מאוד, לדעת שיש פרק שלם שעוסק בך, במסמך חוקי שלשתי המדינות נדרשו עשר שנים, כדי להגיע להסכמה לגביו."

"אתה שוכח היבט אחד חשוב... במשפחה שלי, אין יותר יורשים זכרים, ועלי לציין שיש אנשים שקל לשנוא יותר מאחרים." היא אמרה לו בכנות עגומה.

ראשו התרומם עם חיוך על פניו. "קדימה," הוא הזמין אותה, בעודו זורק לעברה את מכשיר הטלפון שלו, שהיא הצליחה לתפוס. "אני אעמיד פנים שאני חירש."

בשפתיים הדוקות, היא זרקה את המכשיר חזרה אליו. "תודה, אבל יש לי מכשיר טלפון משלי ואין לי בן זוג." היא יצאה לפגישות אחדות בשנות לימודיה באוניברסיטה, אבל לא התפתח משהו רציני, ואז חברתה הטובה פגשה סטודנט, התאהבה בו והתארסה לו תוך חודש. ואף-על-פי שלא יכלה לדמיין את עצמה נסחפת באופן דומה, סברינה שאלה את עצמה, מה יקרה אם...?

האם היא באמת רוצה למצוא את הנפש התאומה שלה ואז יכריחו אותה לעזוב אותו? הכעס, שהיא לא הייתה מודעת לו באותו זמן, מצא לפתע מקום קולני – קולני מאוד.

"אני לא יוצאת לפגישות. לפגישות יוצאים, מתוך תקווה לקבל פרפרים ולתהות אם הוא האחד, נכון? אז מה הטעם?" היא עצרה, הורידה את ריסיה כמעין וילון על עיניה, מזועזעת מפרץ המרירות, כמו גם מהאדם שבחרה להיפתח בפניו. "חוץ מזה, הייתי עסוקה בעבודה."

"ועכשיו את עומדת לוותר גם על זה, כמו ילדה קטנה וטובה, שמשתוקקת לרצות את כולם. אני מבין עכשיו, מדוע איש לא חשב שאת זו שהדליפה את המידע. הייתה הסכמה רחבה, על כך שאת מעולם לא הפרת חוק כלשהו."

הבוז שלו היה עוקצני, גם אם טענתו הייתה נכונה באופן מדכא. היא הייתה תמיד הילדה הטובה; היא לא מתכוונת להתנצל על כך. "אתה גורם לזה להישמע כמו פשע."

"בניגוד ל... מעלה טובה?" ברגע שבו עמד לענות על השאלה של עצמו, נראה שהוא שינה את דעתו ולאחר שתיקה קצרה, הוא הוסיף בנימה שטוחה ומוזרה, "העבריין – ולצערי הוא אחד משלנו – נמצא, והוא מטופל במלוא החומרה, בעוד אנחנו מדברים."

"מטופל?" זה נשמע מבשר רעות במיוחד, כשסבסטיאן אמר זאת.

החיוך שלו הופיע מחדש, אבל לא הגיע אל עיניו הירוקות. "אל תדאגי, למרות הפרסום הרע שאנחנו מקבלים, לא הוצאנו להורג מישהו במאה השנים האחרונות או משהו כזה, וגילינו שמעיכת בוהן אינה יעילה מספיק, אז רק פיטרנו אותו."

"הוא איבד את עבודתו?"

האוויר נמלט מבין שיניו החשוקות, בשריקת רוגז. "את דואגת לגבי גורלו של אדם, שאחראי על הכנסתך לגוב האריות? וואו, את תהיי חייבת להקשיח, אם את מצטרפת למשפחה שלנו, מותק!" הוא נהם. "אבל אם זה יעזור לך להרגיש טוב יותר, אז האיש לא יהיה חסר כול. הסיפור שהוא סיפר, על מה שקורה מאחורי דלתיים סגורות, הבטיח לו מקום ברשימת רבי המכר, לאחר שהוא פורסם שוב ושוב, בעיתוני יום ראשון."

הצבע שהחל חוזר אל פניה, נסוג. "זה נורא!"

"אבל לא משהו חדש," הוא השיב, בנימה רגועה מאוד ביחס למצב.

"העובדה שלסבתי החורגת יש מנתח פלסטי בחיוג מהיר אינה הסוד השמור ביותר, כמו גם הנטייה של אבי לזרוק את הדבר הראשון שהוא מוצא, כאשר מתנגדים לו."

במוחה של סברינה עלה הרעיון, שקנאתו של מישהו מבחוץ לא תהיה גדולה יותר מזו של הציניקן הזה מבפנים.

"אז מה בעצם קורה עכשיו?"

"עכשיו את תמדדי את שמלת החתונה שלך." מבטו סקר את גופה.

סברינה חייכה דרך שיניים חשוקות ונאבקה שלא להגיב, לחוצפה המחושבת שבדבריו. זיעה החלה לבצבץ מעל השפה העליונה שלה, בעודה נאבקת בדחף להרים יד כדי להסתיר את פטמותיה המתקשות.

"מידה שמונה, נכון? או אולי עשר בחלק העליון, ושמונה במותניים?" עיניו נחו על רגליה, שהיו מונחות זו על זו, והיא הבינה שהיא משפשפת שוק אחת בשנייה.

עצירתה הפתאומית של התנועה גרמה למבטו לחזור אל פניה. "אני סקרן – האם עלה בדעתך אי-פעם לסרב?"

"לסרב?" היא חזרה, תוהה אם אישה כלשהי סירבה לו אי-פעם. זה נראה בלתי אפשרי.

תחושת הבלבול שלה התגברה, כאשר עיניו התמקדו בפניה. "או שאת בעצם מרוצה, מלשמש כמשכון?"

"אני לא יודעת על מה אתה מדבר."

"באמת? תיכף תגידי לי, שאת אוהבת את לואיס, שהוא האחד."

שפתיה המלאות התכווצו, בעודה מנסחת תשובה חסרת הבעה, לשאלה המזלזלת שלו. "אני לא מתכוונת להגיד לך דבר..." ואז היא קלקלה את הרושם, על-ידי התפרצות מיידית, "אני לא מצפה שמישהו כמוך יבין."

סבסטיאן הרים את כתפיו מהמושב המרופד בעור והיטה את גופו כלפיה. "ומה בדיוק מישהו כמוני לא יבין?"

היא הידקה את שפתיה ונענעה את ראשה, אם כי התנועה לא הפחיתה את התחושה שלוחצים אותה אל הקיר או את ההשפעה של הטסטוסטרון שנטף ממנו. אם הייתה לה אפשרות באותו רגע לברוח, היא הייתה עושה את זה.

"חובה," היא אמרה בחנק, דרך שיניים חשוקות.

הצחוק הגרוני שלו היה לעגני ואירוני. "כמובן, חובה." מחיאת הכף האיטית שלו העלתה את רמת העוינות שלה.

"מה מצחיק בזה?"

עיניו התרחבו. "סליחה," הוא אמר, אם כי לא נשמע שהוא מצטער. "האם ההקרבה שלך אמורה להרשים אותי? אה, אני לא חושב שזה מצחיק, יקירה, אני חושב שזה טרגי, שאת מוכנה להפוך לקדושה מעונה בהתלהבות כזו. לדעתי עברת שטיפת מוח, אבל אולי גם תמיד היית הילדה הקטנה והטובה."

האוויר יצא מראותיה בשריקה זועמת. "אני גדלתי, בניגוד לאנשים אחרים, ואני לא חושבת שאני קדושה מעונה!" קולה נרעד; היא רעדה מבפנים ומבחוץ, בגלל הרגשות הרבים שדבריו עוררו בה.

זו הייתה עובדת חיים – או החיים שלה, לכל הפחות – שיש לה שליטה מעטה בלבד על דברים רבים, אבל זה היה מקרה שהיא לא חייבת לסבול!

"אתה יכול ללעוג, לרעיון של חובה ושירות, אבל אני מעדיפה להיות ילדה טובה, כפי שאתה מכנה את זה, מאשר להיות מישהו חסר תועלת, אנוכי ונהנתן, שמחפש ריגושים כל הזמן. האם היה אי-פעם רגע בחייך, שבו לא העמדת את עצמך ואת ההנאה שלך מעל כל דבר אחר?"

היא ככל הנראה דמיינה זיק של הערצה, בטרם ראשו נטה על צידו, חושב לכאורה על השאלה. "ככל הנראה לא," הוא השיב.

"ובכן, להיות אדם אנוכי וחסר תועלת, זה מותרות שלא כולם יכולים לקבל, גם אם הם רוצים."

"את נהנית מהעמדה של המוסריות הגבוהה שלך ואני רק מקווה שבעוד שנים אחדות, כאשר הכתר יהיה על ראשך, עדיין תחשבי שהיה כדאי לוותר על מה שוויתרת."

"לא ויתרתי על דבר."

"מה לגבי העבודה שלך? מדוע בזבזת זמן, מאמץ וכסף על לימודי רפואה, כשלא הייתה לך כל כוונה להשתמש בכישורים הללו?"

היא השפילה את עיניה. "מחקר זה דבר חשוב."

"נכון, אבל יצטרכו להסתדר בלעדייך, כי ההוראות שקיבלתי הן להביא אותך אל השגרירות. שלנו."

"אני לא חבילה, אני בן אדם!"

"עם רגשות כמובן – מה קורה עם הנימוסים שלי? הכתף לבכות עליה..." הוא התכופף לעברה והנחיריים שלה התלהטו, כאשר הריח הגברי והחם של גופו, מעורבב עם ניחוח קלוש של בושם, מילא אותם. "תרגישי חופשי."

"אני לא זקוקה לכתף ואם הייתי זקוקה לה..."

"אני התחליף בלבד," הוא קטע את דבריה באנחה, בעודה נשענת לאחור. "אני מבין את זה לחלוטין. את שומרת על עצמך, עבור האיש עם הכתר."

ידיה התאגרפו, בעודה מביטה בו בעיניים בוערות. "אתה ממש אדם נורא, אתה יודע את זה?"

"ואת אישה יפה מאוד." מבט ספקני הבליח על פניו. "חכי, האם את..." הוא נגע באצבעו בסנטרה והרים את פניה לעברו. "כן, את מסמיקה!"

"אני לא מסמיקה." לפתע עלה בדעתה רעיון, שיכול להסביר את הגישה המקוממת שלו ואת הברק הפוחז שבעיניו. "האם אתה שתית?"

"לא בשעתיים האחרונות, לפחות." הוא הרים את קולו, כדי לדבר עם האיש שבמושב הנהג. "צ'רלי, באיזו שעה עזבנו?"

"אני חושב שבשעה ארבע, אדוני," האיש עם הקעקוע השיב, בקול תרבותי.

"באמת? נו, אז אני פיכח לחלוטין... טוב, אולי לא לחלוטין," הוא השיב. "הו, הגענו." המכונית נעצרה מחוץ לשגרירות. "כן, כמעט שכחתי, לואיס מסר לך את אהבתו ואת זה."

הוא התכופף וההפתעה, שגרמה לה לחוסר יכולת לזוז, כאשר שפתיו כיסו את שפתיה, התחלפה במשהו אחר, בעוד הנשיקה האיטית והחושנית העמיקה. סברינה לא הייתה בטוחה כיצד זרועותיה הגיעו לצווארו של סבסטיאן, אבל הן הגיעו והיא נישקה אותו בחזרה, כאילו הוא היה מים והיא הייתה בשבוע האחרון במדבר. היא מעולם לא הרגישה, מעולם לא דמיינה דבר דומה לפרץ התשוקה החמה בתוכה.

התשוקה התגברה, כאשר היא הרגישה רעד עובר בגופו הנוטה כלפיה והרגישה את המגע של לשונו בין שפתיה הפשוקות. היא גנחה אל תוך פיו ודחפה את גופה אל שלו, בעודו מחדיר את אצבעותיו אל שיערה. היא הרגישה שהיא עולה באש, מלאה בצורך עז ל... מה?

למרבה המזל, בטרם הצליחה למצוא את התשובה, הנשיקה הסתיימה, באותה פתאומיות שבה היא החלה.

היא ישבה, רועדת, עיניה פקוחות לרווחה, שואפת אוויר, בעודו נשען על המושב ובוהה בה, במבט הכחול המהפנט שלו. צבעים חמים וכהים מדגישים את עצמות הלחיים החדות שלו.

"איך אתה מעז?" הצליל של כף היד הפתוחה שלה פוגשת את הלחי שלו, היה מפתיע.

הוא הרים יד אל הלחי שלו ודיבר באיטיות, "אל תכי את השליח, יקירתי."

"אתה נבלה!" היא נחנקה וכמעט נפלה מן המכונית, כאשר הדלת נפתחה על-ידי מישהו במדי צבא.

היא יכלה לשמוע את הצחוק שלו, בעודה צועדת בנוקשות במעלה גרם המדרגות הקטן של השגרירות.