כנף בונה

אותו יום בחודש הקצר, עת היה כנף־בונה כמעט בן שתים עשרה שנים, היה יומו החשוב ביותר עד כה — הוא צד את הָאַיָּל הראשון שלו, כך לפחות חשב. אבל משהו השתבש.

"אבי," שאל, כאשר התיישבה המשפחה לצלות את חלקה בבשר מעל הגחלים הלוחשות, "האם אתה חושב שֶׁהָאַיָּל התרומם אחרי שחיצי פגע בו?"

"הָאַיָּל החל להתרומם!" אָדֵל, אימו של כנף־בונה טפחה בכף ידה על פיה כפי שנהגו נשות עם היער לעשות כאשר נבהלו. "הו! אבל זהו סימן למזל רע!"

פַּלִיל, אביו של כנף־בונה, היה שקוע במציצת הלשד מתוך עצם שפיצח, ולרגע לא ענה. דבר זה הפחיד עוד יותר. כנף־בונה החל לחוש קור אף על פי שהאש להטה ושומן הָאַיָּל טפטף על הגחלים.

חמישה הם היו בבקתת החורף העשייה מוטות וקליפת עץ: כנף־בונה, אביו, אימו, סבו ואחותו הקטנה — בת־פטל. הבקתה, יחד עם שתיים או שלוש בקתות נוספות, עמדה סמוך לפלג, במעמקי ארץ היערות, הארץ אשר האדם הלבן עתיד לכנות יום אחד בשם אורגון. האנשים הלבנים עתידים היו גם לקרוא לחודש הקצר בשם חודש פברואר ולשנה — שנת אלף שבע מאות וששים. את שבטו של כנף־בונה — שבט הַקָּלָפּוּיָה עתידים היו לקרוא עם עוד שבטים דוברי שפות שונות, בשם אינדיאנים. אם כך ואם כך, בני שבטו של כנף־בונה טרם שמעו על האדם הלבן. כאשר דיברו על נוכרים או על זרים, התכוונו לאינדיאנים אחרים, הדוברים שפות שונות משלהם.

היה זה חורף קשה, לכן היה מזל רב בכך שכנף־בונה ואביו נתקלו באַיָּל תועה, בעוד אנשים אחרים מן המחנה צדו במרחק גדול מהם. כנף־בונה הביא מנות לנשותיהם וילדיהם, כפי שחייב כל צייד לנהוג. מובן שהוא עצמו לא אכל מבשר הציד. היטב ידע שצייד צעיר האוכל מבשרו של הָאַיָּל הראשון שלו, לעולם לא יצוד אַיָּל נוסף. הוא דחה את מרק הבלוטים שהציעה לו אימו, כי היה מאושר ונרגש מכדי לאכול. אך עדיין היה ספק בליבו: "לא ראיתי אותו זז." העז ואמר.

דבר זה היה כמעט נכון. הוא לא רצה לראותו זז. עלים נעו סמוך לראשו של הָאַיָּל והוא הפנה מבטו אליהם ואז, מאחוריו, בא חיצו של פַּלִיל חזק ובוטח ופגע ישר בלבה של החיה. פַּלִיל מעולם לא החטיא. היום הרשה לבנו הצעיר לצעוד בראש ולירות ראשון, אף שעלולים היו שלא לראות אַיָּלִים נוספים.

עתה הניח פַּלִיל את העצם והרים את ראשו בסלקו את השיער מעל לחייו המקועקעות. "אני חושב שהָאַיָּל הרים את ראשו רק מעט." אמר לאטו, "לא היה לו זמן לשלוח את רוחו לבית הַאַיָּלִים, להודיע לחבריו שלא יחזרו הנה, כי אנו הורגים את בני עם הַאַיָּלִים באכזריות."

כנף־בונה נשם לרווחה. אך מדוע לא נרגעה גם אימו? היא אימצה אליה בחוזקה את בת־פטל וידה רעדה כאשר הושיטה אותה אל האש. בידה חפנה אפר מן השוליים ונשפה בו לעבר בנה: "הלוואי והדבר לא יקרה." נאנחה, "הלוואי והדברים הרעים לא יתאמתו."

עתה החל סבא, איש־המוט, לדבר. סבא היה האמיץ באנשי הכפרים בקצהו של עמק זה, אשר האדם הלבן עתיד היה לכנותו בשם וִילָמֵט. היה לו לב רחב ורוח שעמד לימינו. כאשר היה צעיר לימים וכל בני הכפרים התאספו לציד דוב גריזלי, היה זה הוא אשר אחז את המוט הארוך, נעץ אותו בחזהו של הדוב ועמד איתן כשהוא מחזיק בו. במאמץ עליון מנע מן החיה הענקית להתקרב אליו בזמן שהאחרים שלחו בה חיציהם והרגוה. מאז נקרא בפי כל בשם איש־המוט ושמותיו האחרים נשכחו.

"מחר," אמר איש־המוט, "אלך אל הכפר הקרוב, שם נמצא איש הרפואה. אביא לו את המשובח שבעורות הַאַיָּלִים שלנו. הוא ידבר עם הרוחות שלו והם ירחיקו את המזל הרע."

כמובן, זה הדבר שיש לעשותו! כל המשפחה נשמה לרווחה, לפחות הגברים שבה. מבע עיניה של אָדֵל היה עדיין פרוע ונפחד. היא הושיטה ידה לקחת עוד אפר כדי לקסום בו כנגד כוחות הרע. איש־המוט דיבר בתקיפות:

"היי אמיצה, בתי. אל תפחידי את הקטנה." הוא נעץ מבטו בבת־פטל, אשר פקחה עיניים מנומנמות. "הבה נשב בשקט ואני אספר סיפור."

כולם התיישבו ברצון. סבא לא סיפר סיפורים בכל לילה, וכנף־בונה טרם הכיר כמה מהארוכים שבהם. איש־המוט חייך אליו, ואז ידע הנער שהסיפור הבא יהיה הסיפור האהוב עליו, ויסופר לכבודו.

"אספר לכם על הגריזלי." אמר איש־המוט.

אדל הפסיקה את דבריו: "לא, לא, אבי. לא סיפורים על ציד, לא סיפורים על היער. זהו מקום סכנה ואפילו דיבורים עליו עלולים להביא מזל רע."

היא בכתה ופליל הביט בה מופתע. אפילו לאשה מבוגרת אסור להביע דעות הפוכות משל אביה, אך לאדל היו זכויות, מאחר וילדה כבר ששה ילדים. אמנם, ארבעה מהם עברו לארץ המתים אשר מעבר לאוקיינוס, אך עוד אחד עמד להיוולד. אדל כבר החלה לאכול מאכלי־בשר מחזקים, אשר יביאו ללידתו של צייד מהולל.

איש־המוט הרהר מעט. "טוב," אמר, "הבה לא נקרא למזל הרע. אספר לכם — אספר לכם על אשתי הצעירה, אמה של אדל, כיצד נשבתה על ידי זרים ואיך הלכתי לחפש אותה."

היה זה סיפור ידוע, ואהוב על כל המשפחה, הם נשענו אחורנית.

אור המדורה האדמדם ריצד על פני קירותיו המשופעים של הבית בהאירו את אלות העצם של פליל ואיש־המוט, ואת הקשתות התלויות למעלה, הרחק מהישג ידם של תינוקות וכלבים.

"עליכם לדעת," אמר איש־המוט, "שהזרים גרים הרחק מכאן, במקום בו משתפך הנהר הגדול לנהר אחר, גדול ממנו."

בדבר זה קשה היה להאמין, כיון שהוילמט אליו נשפך הפלג הקטן שלהם, היה כה רחב, עד שרק חץ מקשת חזקה יכול היה להגיע מגדה לגדה.

"אנשים אכזריים הם," אמר איש־המוט, "הם נהגו לבוא הנה כשהם משאירים את סירותיהם ליד המפלים, והתגנבו לכפרנו בלילה, כשהם קוראים איש לרעהו כמו ליליות."

"אבל עכשיו כבר לא," לחשה אדל. ידה שבה אל האפר.

"הו, עכשיו כבר לא," אמר פליל. "מאז אני גר בכפר זה, לא הגיעו לכאן אף פעם."

איש־המוט ישב זקוף כלוחם. אור המדורה האיר את גופו הרזה והשחום. הוא הרים את ידו וחשף לעין צלקות כוויה שנעשו בו בצעירותו כדי להוכיח את אומץ לבו. "היה זה לאחר עונת הדיג," אמר, "כאשר יש לאנשים מזון רב והם נשארים בבתיהם כדי ליבש ולעשן אותו. הגברים כולם יצאו לציד בגבעות והנשים עסקו בעישון דגים וצלופחים ובאיסוף פטל. הן היו מאושרות ושרו. האשה שלי — זו שאיננה — שרה גם היא, כי היתה צעירה ורק נישאנו."

הוא הפסיק לרגע בעוד האחרים מנסים לתאר לעצמם סבתא צעירה זו ששנותיה לא היו אז רבות משניתן למנות על אצבעות שלוש ידיים. "האם המשיכה לשיר אחרי שהזרים לקחו אותה?"

"לא הייתי שם," אמר איש־המוט, "כי הייתי עסוק בציד בהרים. אבל היא סיפרה לי כעבור זמן כיצד לפנות בוקר, כאשר שררה עדיין חשכה, שמעו הנשים ליליות קוראות: 'טָה־הוּו טָה־הוּו!' כשהן עונות זו לזו. היו אלה הזרים שזחלו כדי להקיף את הבקתות ושלחו סימנים זה לזה. הם הקיפו את הבקתות והסתערו עליהן. יותר מזה לא יכלה לספר לי. כל הנשים נלקחו משם והלאה, כלומר — הצעירות החזקות. את הזקנות אשר לא יכלו לעבוד עזבו לנפשן ומפיהן שמענו את סיפור ההתקפה. גם את הילדים הצעירים שטרם למדו לעבוד לא לקחו, אבל כמה מהם נהרגו כאשר ניסו האימהות להחזיק בהם."

"הם לא לקחו גברים," אמר כנף־בונה. בדרך כלל לא נהג לדבר בזמן שסבו סיפר סיפור, אך עתה הרגיש עצמו כגבר.

"לא," אמר איש־המוט, "גבר היה נלחם, או שהיה נמלט. אבל נערים הם לקחו. נערים יכולים להיות פועלים חזקים, וכן גם נערות."

כנף־בונה כמעט השתוקק להילחם בזרים מיד. הוא הרגיש עצמו אמיץ יותר מאי פעם בחייו ולכן הסתכן בשאלו שאלה נוספת: "למה הם מעוניינים בשבויים? מה הם עושים בהם?"

עיניו הנוצצות של איש־המוט רמזו לנער שכבר דיבר דיו. "הם מוכרים אותם לעבדים." אמר קצרות. "יש אנשים עשירים החיים על פני המים הרבים הרחק מכאן, מעבר לנהר שלנו, מעבר לנהר הגדול. אומרים שהם צדים חיות מים עצומות בין הגלים. הם זקוקים לעבדים בביתם, כדי להביא עצים ומים."

"אין להם נשים?" שאלה אדל. בעיניה קישוש עצים ושאיבת מים היו עבודות לנשים.

"נשותיהם מכובדות מכדי לעשות זאת," אמר איש־המוט, "כך שמעתי על כל פנים."

הוא החל להתעייף מן הסיפור. בת־פטל ישנה ואפילו פליל התנמנם. "אבל הם לא לקחו את... את האובדת שלי לשם." סיים במהירות. "הם לקחו אותה רק למורד הנהר שלנו, למקום השוק והמפלים הגדולים. אנשי ים מן הצפון באים לשם לקנות — אנשים מוזרים, כך אומרים — שצדפים משתלשלים מאפם. הם שטים תמיד בסירות ואף פעם אינם הולכים ברגל." אדל פערה פיה.

"אבל הם לא קנו את האובדת שלי." אמר איש־המוט בחייכו אליהם, "הזקנים שלנו סיפרו לי על אותו שוק, ואני מיהרתי לשם עם עור הדוב שלי. קניתי אותה בחזרה."

אדל וכנף־בונה נשמו לרווחה. הם הכירו את סופו של הסיפור, אך בכל פעם נבהלו מאימת המים הרבים, שאיש לא חזר מהם.

"זה היה לפני זמן רב," אמרה אדל שוב כדי להירגע.

"לפני זמן רב." הסכים איש־המוט, "נשכב לישון."

פליל התעורר, לקח את שאריות בשר הָאַיָּל, עטף אותן בעור ויצא החוצה להניחן על עץ, במקום גבוה, שם לא יוכלו הכלבים להשיגן. אדל שטחה את מצעי השינה העשויים עורות סנאים ועכברי שק, אותם איחתה במו ידיה. פליל נכנס פנימה ותלה את מסך עור הָאַיָּל במקומו לפני הפתח. המשפחה הרגישה עצמה תמיד בטוחה עם מסך זה, אפילו כאשר היה פתוח. צורתו היתה כקשת נמוכה וגובהו אפשר לאדם אחד להיכנס בזחילה על ארבע. אם ינסה אויב כלשהו להדחק פנימה, ינופץ ראשו על ידי אלתו של פליל ברגע שיופיע בפתח.

אדל ערכה את המדורה לקראת הלילה וכיסתה אותה באפר. הכל שכבו סביב המדורה שרועים בצורת כוכב, כשרגליהם פונות אליה. כנף־בונה שכב בין פליל לבין איש־המוט, אשר אהב לישון סמוך לפתח. הזקן התעטף לאט בשמיכתו וחייך אל נכדו.

"בעונה הקרה," אמר, "כאשר ישובו הרוחות להיות אתנו, יגיע זמנך לבקש אחר רוח שיעזור לך."

כנף־בונה חשב על כך ממילא. נערים אחרים לא הלכו לחפש רוח עוזר גם אם היו גדולים ממנו, אבל הם לא צדו אַיָּלִים. כנף־בונה הגה ברוח במשך כל החורף האחרון כיוון שכל אותו זמן השתמש בקשת גברים משומנת, לא נוקשה כקשת ילדים. הוא צד סנאים וארנבונים ואילו עתה, אחרי הָאַיָּל...

"סבי," שאל מנומנם, "האם אלך לאותה גבעה בה מצאת אתה את הרוח שלך?"

"לאותה גבעה," אמר הזקן, מנומנם אף הוא, "חמישה לילות, אתה יודע."

חמישה לילות, חשב כנף־בונה עת התבונן בהבזקים האדומים של אור המדורה על גבי הקירות המשופעים. יתכן וזה יארך חמישה לילות בלבד. הרוחות כנראה אוהבים אותו, אחרת מדוע זימנו לו את הָאַיָּל בעוד אף אחד מאנשי המחנה לא מצא כל אַיָּל? וכיצד הרשו לו לפגוע בו בירייתו הראשונה? כן, הרוחות ודאי מחבבים אותו. הוא ילך לגבעות... לגבעות... לגבעות... הוא יקפוץ לבריכה העמוקה שמתחת למפל, ורוח יקרא... יקרא... יקרא... אוּ־הוּו אוּ הוּו. הו, לא רוח של לילית. כנף־בונה חפץ ברוח אַיָּל או ברוח זאב.

טה־או־הו! היתה זו רק צריחתה של לילית בחוץ. בוודאי נרדם. האש כבתה והבקתה היתה חשוכה לגמרי. נראה שהשחר עומד להפציע. טה־או־הו! אותו קול עצמו, אך ממקום אחר. כנף־בונה התיישב מתוח על מקומו, כאילו עלה באפו ריחו של גרגרן. ליליות אינן עונות זו לזו במהירות כה רבה, ולא יתכן שכולן נמצאות באותו מרחק סביב לבית.

כנף־בונה התגלגל חרש למקום משכבו של פליל. "אבי! אויבים! הזרים!"

אך פליל כבר נע בחשיכה, אחז באלתו וכרע לפני הפתח.

איש־המוט היה שם לפניו. כאשר הרים את המסך הבהיק לעיניו אור אדום. אחת הבקתות עלתה באש.

"ילדי!" אדל דיברה חסרת נשימה וכנף־בונה יכול לשמוע אותה פורצת את הקיר האחורי של הבקתה. "קח את אחותך. זחל החוצה מכאן." היא דחפה את בת־פטל לזרועותיו כשידה על פיה של הקטנה כדי לעצור בעד בכייה. "אני לא יכולה לרוץ," אמרה בשקט, "ברח."

ממש באותו רגע פגע לפיד בוער בגג בקתתם. גברים עמדו ליד הפתח הקדמי, נכונים להכות באלות את האנשים כשאך יזחלו החוצה.

כנף־בונה לא ראה מה קרה לאביו או לסבו. הוא ואימו, חנוקים מן העשן, קרעו את קליפת העץ, כדי לפרוץ פתח רחב בקיר האחורי. כאשר היתה הפרצה גדולה דיה עבור בת־פטל, דחף אותה דרכה. לאחר מכן הרגיש איך אדל דוחפת אותו כמטורפת, אף על פי שקליפת העץ המחוספסת שרטה בחוזקה את גבו ואת זרועותיו החשופות. אש רחשה בקליפה הדביקה וגחלים נתזו עליו. עתה היה בחוץ, מועד בין האבנים והעשבים הגבוהים. הוא גישש אחר בת־פטל ואחז ביד רכה קטנה, ואז הלם משהו בראשו. זה כל מה שזכר כנף־בונה במשך זמן רב מאוד.