פרק ראשון
מבוא
If you're going to the Middle East to look for oil, you can skip Israel. If you're looking for brains, look no further. Israel has shown that it has a disproportionate amount of brains and energy. Warren Buffet
בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20 היה הייצוא של ישראל מבוסס על חקלאות (בעיקר תפוזים), טקסטיל וליטוש יהלומים. החל משנות ה־90 ואילך ענפי הייצוא העיקריים של ישראל היו פיננסים ומסחר, ייצור מערכות נשק, תרופות, מכשור ביו־רפואי, ביו־טכנולוגיה, מוצרים ושירותים הקשורים לתעשיית ההיי־טק (בעיקר בתחומים של טכנולוגיות המידע והתקשורת). באותן שנים כלכלת ישראל עשתה מעבר חד לתעשייה יזמית עתירת ידע (high tech).
ביטוי לשינוי האמור היה בצמיחה המואצת של הסטארט־אפים (start-ups) ושל קרנות הון סיכון (venture capital). מ־300 סטארט־אפים בראשית שנות ה־90 ל־3,000 בסוף שנות ה־90, ומעשר חברות הון סיכון לכדי 100 קרנות הון סיכון.
ספר זה בוחן את התפתחות התעשייה עתירת הידע בישראל מתוך ראייה היסטורית כוללת, המתארת את ההשפעה של האקדמיה, התעשייה והממשלה על תעשייה זו ובהתייחסות לשאלה כיצד הפכה כלכלה המבוססת על חקלאות ועל ייצור תעשייתי מסורתי לכלכלה המבוססת על פיתוח וחדשנות.
בשני המקרים, הן הביטחוני והן האזרחי, נסמכה התעשייה, בדרך כלל, על כישרונם של יוצאי האקדמיה. לאקדמיה היה ויש תפקיד מרכזי ביצירת הידע בהכשרת כוח אדם לתעשייה עתירת הידע בישראל.
חשיבותם הגוברת והולכת של הענפים עתירי הידע הייתה, אולי, התמורה המובהקת ביותר במבנה התעשייה בישראל. ענפי תעשייה מתקדמים אלה, ענפי ההיי־טק, הלכו ותפסו מקום מרכזי במרבית מסלולי הצמיחה של התעשייה הישראלית.
התעשייה עתירת ידע אינה יצירה ישראלית מקורית. מקורותיה בארצות הברית, בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה. מקובל לראות בייסוד, HP, ב־1939, על ידי דיוויד פקארד (David Packard) וויליאם היולט (William Hewlett), בוגרי אוניברסיטת סטנפורד, את ראשית התעשייה עתירת הידע. מי שעודד אותם (ממציאי ה־oscillator = מתנד) להתחיל לייצר היה פרדריך טרמן (Fredrick Terman), דיקן בית הספר להנדסה של אוניברסיטת סטנפורד. טרמן (1982-1900) היה הראשון במאה ה־20 שהקים פארק תעשייתי בצמוד לאוניברסיטה. הוא לא רק עודד את תלמידיו לפתח ולייצר, אלא גם דאג לתת להם את הכלים למימוש רעיונותיהם (בין השאר, מתן הלוואה ראשונית וקישור ל־Palo Alto Bank). לא בכדי נחשב פרופ' טרמן ל"אבי עמק הסיליקון".
בסוף שנות ה־40 ובתחילת שנות ה־50 של המאה הקודמת התפתחו שני מוקדים (אשכולות תעשייתיים) עיקריים של התעשייה עתירת הידע בארצות הברית: עמק הסיליקון (Silicon Valley) שבצפון קליפורניה ואזור בוסטון רבתי (Boston's Route 128). בין שני המוקדים הללו התקיימה תחרות. חוקרים שהשוו בין שני אזורים אלה מצאו, כי האזור החקלאי המובהק בצפון קליפורניה, שהייתה לו מסורת תעשייתית מאוד מוגבלת, גבר על אזור בוסטון, שהייתה לו מסורת תעשייתית מובהקת, בכל הנוגע להתפתחות תעשיית ההיי־טק. עוד העלתה ההשוואה, כי המסורת המחייבת והחשש מפני כישלון באזור בוסטון לא אפשרו את המעוף ואת ההעזה שיכלו להרשות לעצמם היזמים והמהנדסים בעיירות שעל יד סן־חוזה שבקליפורניה, דוגמת Santa-Clara Sunnyvale.
עם זאת, הוסבר, כי ההתפתחות המואצת של התעשייה האזרחית עתירת הידע בארצות הברית לא הייתה רק תוצאה של העזה ושל מעוף, אלא גם של מימון נדיב מצד הממשל הפדרלי, שרצה לפתח טכנולוגיות צבאיות חדשות. עובדה זו הביאה גם לפיתוח של תעשייה חדשה עתירת ידע.
בישראל, התפתחות התעשייה עתירת הידע הייתה מאוחרת יותר, ויש לשער כי להתפתחות התעשייה בארצות הברית הייתה השפעה עליה. זאת, הודות למהנדסים ישראלים שלמדו בארצות הברית ועבדו בתעשייה עתירת הידע שם ולחברות אמריקאיות שהחלו לפעול בישראל החל מסוף שנות ה־60 של המאה ה־20.[1] עם זאת, יש להדגיש, כי מרגע שהונחו יסודותיה של התעשייה עתירת הידע בישראל, היא התפתחה במהירות ובאיכות, עד שהיא מתוארת לעתים כמרכז עולמי, ה"סיליקון ואדי", הדומה בחדשנותו לעמק הסיליקון שבארצות הברית.[2]
התעשייה עתירת הידע חשובה לכלכלת ישראל והחל משנות ה־90 של המאה החולפת היא מהווה מרכיב גדל והולך בייצוא האזרחי של מדינת ישראל. מספר המועסקים בתעשיית ההיי־טק, באופן ישיר, הוא כ־70 אלף עובדים ומספר המתפרנסים (באופן ישיר ובאופן עקיף) מהתעשייה הוא כ־250 אלף בתי אב (נכון ל־2015). תעשיית ההיי־טק מייצרת מקומות עבודה בקצב כפול משאר ענפי המשק, בשכר גבוה יחסית ובפריון עבודה גבוה.
עיקר העשייה של התעשייה עתירת הידע בישראל היה והנו מחקר ופיתוח, מסחור מוצרים עם ערך מוסף גבוה, ובמידה פחותה ייצור מתקדם של שבבים. בכך תעשייה זו תורמת כ־25 מיליארד דולר למדינת ישראל ומהווה כ־50% מכלל הייצוא התעשייתי האזרחי שלנו. ישראל היא המדינה השלישית בעולם, אחרי ארצות הברית וקנדה, במספר החברות שלה הנסחרות בנאסד"ק (Nasdaq – בורסת המניות של חברות ההיי־טק, שנוסדה באוקטובר 1971).
ההישגים הטכנולוגיים והכלכליים הללו הושגו בתוך זמן קצר יחסית עם פיתוח מוצרים, שבחלק מן המקרים היו פורצי דרך (דוגמת ICQ, פנטיום, סנטרינו, דיסק־און־קי, פַיירווֹאל) ומיצבו את ישראל כמרכז של חדשנות וכמרכז פיתוח עולמי, שבו פועלות כ־250 חברות בינלאומיות וביניהן: מוטורולה, מיקרוסופט, מרוול, HP, סימנס, אלקטל, אינטל, סיסקו, סנדיסק, סמסונג וגוגל. ההשפעה של החברות הגלובליות, בעיקר האמריקאיות, על תעשיית ההיי־טק בישראל הייתה והנה משמעותית וארוכת טווח, דוגמת HP, טאואר, מיקרוסופט ואינטל. בהקשר זה יש לציין את פעולת הקרנות המשותפות למדינת ישראל עם ממשלת ארצות הברית, דוגמת ה־BIRD, BSF.
בתעשייה עתירת הידע באה לידי ביטוי התופעה של הפיכת ידע למנוע של חדשנות. תופעה זו הביאה את החוקרים הנרי אצקוביץ ולואט ליידסדורף (Etzkowitz & Leydesdorff, 1995) להציע את "מודל הסלילים המשולש" (triple helix model), המתאר את התהליך שבו פועלת האינטראקציה בין האקדמיה, הממשלה והתעשייה לשם קידום החדשנות. לדעת חוקרים אלה, בכלכלת הידע העולמית אוצרות טבע, דוגמת מחצבים ונפט, הם רלוונטיים פחות מהון אנושי, ידע וחדשנות, וכי אין צמיחה בלי חדשנות.
על פי מודל הסלילים סקרתי בהמשך הספר את תפקידי הממשלה המגוונים, ואת מקומה המיוחד של מערכת הביטחון (כחלק מהממשלה) ביחס לתרומתם לצמיחת התעשייה עתירת הידע בישראל. הדיון בהגדרת התעשייה עתירת הידע ובהתפתחותה הוא מרכזי בספר זה, כמו גם הדיון בשאלה מי הם יצרני הידע וכיצד הוא מופץ. בדרך כלל יצרנית הידע, המפיצה העיקרית והמחוללת של החדשנות היא האקדמיה באמצעות בוגריה ומוסמכיה הפועלים הן באקדמיה והן בתעשייה הביטחונית והאזרחית (ראו פרקים רביעי וחמישי בספר זה).
למרות זאת, לא תמיד נעשתה העברת הידע ישירות מן האקדמיה אל התעשייה. התעשייה עתירת הידע נהנתה לעתים גם מידע של יחידים קודם שהגיעו אל האקדמיה או שכלל לא הגיעו אליה. העברת הידע התרחשה ומתרחשת גם על ידי כניסתן לישראל של חברות רב־לאומיות וכן על ידי זליגת ידע ממערכות פרטיות וציבוריות ומן האשכולות התעשייתיים.
יש הסבורים, כי התפתחותה של התעשייה עתירת הידע בישראל ובעיקר התפתחותם של הסטארט־אפים היא "נס כלכלי", כשם ספרם של סינור וסינגר (Senor, & Singer, 2011) Start-up Nation: The Story of Israel's EconomicMiracle. מחברי הספר סברו, כי ההצלחה הישראלית בהקמת התעשייה עתירת הידע היא תוצאה של האופי הלאומי הישראלי, הגניוס היהודי, השירות הצבאי, החוצפה הישראלית והרצון לקחת סיכונים. אחרים, כפרופ' אפרים קציר, תת־אלוף (מיל.) יצחק יעקב (יצה), ד"ר זאב בונן, עוזיה גליל, דן טולקובסקי ואחרים, סברו כי אין כאן "נס" אלא פעילות מאומצת, מודעת ומכוונת של רבים בממשלה, באקדמיה ובתעשייה.[3]
בעבר רווחה התפיסה, לפיה האקדמיה אחראית על המחקר המדעי הבסיסי ואילו התעשייה פועלת לשם מחקר ופיתוח של מוצרים חדשים. עתה אנו יודעים, כי במקרים לא מעטים, דוגמת המצאת המחשב, המיקרוסקופ האלקטרוני, מאיץ החלקיקים והאינטרנט, האקדמיה הקדימה את התעשייה. ואולם, בסופו של דבר, המאזן שבין התעשייה לאקדמיה הוא של השפעה הדדית ו/או של אינטראקציה משולשת בין האקדמיה, התעשייה והממשלה, המבטיחה את הצלחת התעשייה עתירת הידע (להרחבה ראו להלן).
מהי תעשייה עתירת ידע?
המונח "היי־טק" מתייחס לענפים ולתעשיות מגוונות ובהם: ביוטכנולוגיה, קלינטק, ביומד, תעשיית התרופות (בנישות מסוימות) וטכנולוגיות המידע. ההתייחסות בספר זה לתעשייה עתירת הידע או להיי־טק היא בדרך כלל לענפים ולתעשיות הקשורות לטכנולוגיות המידע והתקשורת, האלקטרוניקה, המחשוב והאינטרנט.
במה שונה תעשיית ההיי־טק מהתעשייה המכונה "תעשיית ה־low tech?" מה מייחד את "התעשייה החדשה?" האם החידוש הוא בטכנולוגיה (high-technology – hi-tech), בכמות היחסית של המחקר והפיתוח המושקע במוצר, בגודל ההשקעה בציוד בממוצע לעובד, בשיטת המימון, השיווק, בחדשנות המואצת, בתרבות הארגונית?
ה־OECD הגדיר את תעשיות ההיי־טק על פי כמות/עוצמת המחקר והפיתוח הישיר שנעשה בהן. לפי הגדרה זאת, ממיינים את התעשיות לארבע קטגוריות:
- high-tech: למשל – תעופה וחלל, פרמצבטיקה, רדיו, טלוויזיה ואמצעי מדיה שונים, רפואה ואופטיקה.
- medium-high-tech: למשל – מוצרי חשמל, כלי תחבורה, כימיקלים.
- medium-low-tech: למשל – בנייה (כולל שיפוץ אוניות), גומי ופלסטיקה, דלקים, מוצרי מתכת.
- low-tech: למשל – מוצרי מסחר, עץ ונייר, מוצרי מזון וטקסטיל.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל (הלמ"ס), בעקבות ה־OECD, סיווגה את ענפי התעשייה לארבע קבוצות על פי העוצמה/הכמות הטכנולוגית שלהן: תעשיות טכנולוגיה עילית, תעשיות טכנולוגיה מעורבת־עילית, תעשיות טכנולוגיה מעורבת־מסורתית, ותעשיות טכנולוגיה מסורתית.
ניתוח נתוני התפוקה לעובד בענפי התעשייה, לפי עוצמה טכנולוגית, מראה כי התפוקה לעובד בתעשייה המעורבת־עילית ובתעשייה העילית עולה במידה ניכרת על התפוקה לעובד בתעשייה המעורבת־מסורתית ובתעשייה המסורתית. ככלל, תחום המחקר והפיתוח (להלן מו"פ) מהווה מנוע צמיחה חשוב לתעשייה עתירת הידע ולמשק הישראלי. תחום זה מביא לידי ביטוי את היתרון היחסי של מדינת ישראל בעצם מיצוי כוח האדם האיכותי שבה והשימוש בידע ובחידושים טכנולוגיים, ומציב אותה בחזית התעשייה העולמית עתירת הידע.
הגישה המזהה את החידוש שבתעשיית ההיי־טק בכמות וברמה של המו"פ נתמכת גם בספרות המקצועית. ישנם חוקרים, כמו קנט טרינור וסוזן טרנור ו/או ג'רום דוטריו (Traynor & Traynor, 1997; Doutriaux, 1992), המציינים את ההוצאה למחקר ולפיתוח כמאפיין של התעשייה החדשה, מבלי לציין את אחוז ההשקעה. לעומתם, חוקרים אחרים, דוגמת תומס פיטרס ורוברט ווֹטרמן (Peters, & Waterman, 1982) דורשים אחוז סף מסוים מכלל המכירות שיהיה מוקדש למו"פ כתנאי להגדרת הפעילות כחלק מתעשיית ההיי־טק. חוקרים אחרים, כמו קריסטין קוברג, יולנדה שרהסון וג'וסף רוסי (Koberg, Sarason & Rosse, 1996) מאפיינים את תעשיית ההיי־טק על פי רמת החדשנות הטכנולוגית המתבטאת, בסופו של דבר, במוצרים פורצי דרך. בעוד שחוקרים דוגמת ג'ון גרגור, אלן וייס ושהנטו דוטה העלו על נס מוצרים המבוססים על ידע מדעי וטכנולוגי רב אשר מאפיינים אותם מורכבותם והשינוי המהיר שהם מחוללים בשווקים.
חוקרים אחרים ובהם מודסטו והייס (Modesto, & Hayes, 1984) ציינו את ההחלפה והשינוי המהירים של מוצרים וטכנולוגיות כמאפיין מהותי לתעשיית ההיי־טק. נראה כי ווֹארנוק ובראש (Warnock & Brush, 1997), כמו בירד ואסינגווד (Beard & Easingwood, 1996) מגדירים את התעשייה על פי המוצרים שהיא מייצרת ומדגישים את מחזור החיים הקצר מאוד של המוצרים (דוגמת תעשיית השבבים ותעשיית הטלפונים הסלולריים). מחזור החיים הקצר של המוצרים נובע מהחדשנות המואצת ומהתחרותיות הבלתי פוסקת. דוגמה טובה לתופעה של מחזור חיים קצר של מוצרים היא חברת "אינטל", המייצרת שבב מתקדם, ובתוך זמן קצר מאוד מוציאה לשוק שבב המתחרה במוצר שלה עצמה (תופעה המכונה "קניבליזם").
ריצ'רד נלסון (Nelson, 1984) סבר, כי תעשיית ההיי־טק מתאפיינת בהשקעות גדולות במו"פ, בשינוי טכנולוגי מהיר ובהיותה מובילה שינוי כלכלי אסטרטגי. קיימות דעות נוספות של חוקרים אחרים, שאזכיר רק בקצרה, ביניהם מי שטענו, כי מה שמאפיין את התעשייה היא דווקא מידה רבה של אי־ודאות ותחרות קשה; ההשפעה המכרעת על הפרודוקטיביות של התעשייה כולה; היותה תעשייה תזזיתית, הנעה במהירות רבה, יקרה מאוד בהשקעותיה ועתירת סיכונים.
מרקוסן וגלאסמאייר (Markusen & Glasmeier, 1986) סיכמו, למעשה, את שלל ההגדרות והסבירו, כי תעשיות נבחנות אם הן חלק מתעשיית ההיי־טק על פי התחכום והיכולת המשולבת שלהן במקצועות הטכניים. מרקוסן הוסיפה, כי הספרות המקצועית מציעה שלושה מדדים כדי לכלול חברה בתעשיית ההיי־טק והם: תחכום טכני של המוצר, שיעור הגידול של תעסוקת כוח אדם מיומן, ההוצאה על מו"פ כאחוז מהמכירות. מדדים אלה אינם כוללים תעשיות המשתמשות בחידושי ההיי־טק, אך אינן תורמות לחדשנות, לדוגמה תעשיית הרכב.
לסיכום, ריבוי ההגדרות אינו גורע אלא מוסיף, וחשוב לזכור, כי בתעשייה זו יש משקל רב לידע מדעי, להשקעה גדולה במו"פ מתקדם, לחדשנות וליצירתיות, כמו גם לעוצמה הטכנולוגית. התעשייה עתירת הידע מתאפיינת בתחרותיות מואצת ובשינוי טכנולוגי מהיר, זקוקה לכוח אדם משכיל ומיומן, יוצרת שיטות מימון (הון סיכון) חדשניות ותרבות ארגונית ייחודית.
מצב המחקר הקיים בנושא התעשייה עתירת הידע בישראל
חוקרים רבים מתחומים מגוונים דנו בתעשייה עתירת הידע בישראל. היו שחקרו את ההיבטים הסוציולוגיים של התרבות הארגונית המיוחדת לתעשייה הזאת; היו שהתעניינו בהיבטים של חדשנות טכנולוגית ואחרת, והיו שעסקו בהיבטים ממוניים כלכליים ייחודיים של התעשייה. אך עד עתה לא נכתבה עבודה מתוך ראייה היסטורית כוללת, המנסה לבחון את מכלול ההיבטים ולהבין את הזיקה ההדדית שביניהם.
קיימת גישה המניחה כי ריכוז ביוגרפיות (ביוגרפיה קולקטיבית) של יזמים מובילים בתעשיית ההיי־טק הישראלית יכולה להסביר את צמיחתה, מתוך התייחסות לאישים שהובילו אותה. לדעת הדוגלים בגישה זו, התשובה לשאלה מה היה הכוח המניע לחדשנות וליזמות של ראשוני התעשייה, יכולה לתת הסבר להתפתחות התעשייה עתירת הידע בישראל (ראו גם פרק שביעי בספר זה).
התרומה של המו"פ הביטחוני למו"פ האזרחי העסיקה, ולא במקרה, חוקרים ואנשי מעשה רבים, ובהם שלמה ברזניץ, פנחס זוסמן, דן טולקובסקי, זאב בונן, אריאל הלפרין, אהרון קליימן, יצחק בן־ישראל, יעקב ליפשיץ, ואחרים. חוקרים ואנשי מעשה אלה ניתחו את השפעתה של מערכת הביטחון על התפתחות תעשיית ההיי־טק בישראל. גם בארצות הברית, הבסיס לתעשייה עתירת הידע היה בחדשנות הצרכים הביטחוניים. לממסד הביטחוני הפדרלי היה חלק מכריע בצמיחתה ובהתפתחותה של תעשיית ההיי־טק בעמק הסיליקון.
לפי תפיסה זאת, הצרכים הביטחוניים של ישראל היו המניע העיקרי לחדשנות בישראל בכלל, ולצמיחת התעשייה עתירת הידע בפרט. היזמים החדשים אינם בהכרח סטודנטים מצטיינים של האוניברסיטה, אלא צעירים שסיימו את השירות הצבאי, שבו נדרשו לעשות את הבלתי אפשרי. את מקורות החדשנות והצמיחה של התעשייה החדשה בישראל יש לאתר, אם כן, מבעד לפריזמה של בחינת צורכי הביטחון המיוחדים של ישראל, שהם המקור לחדשנותה הצבאית והאזרחית.
היו שהגדירו את השינוי שחל בתעשיית ההיי־טק בין שנות ה־80 לשנות ה־90 כ־"take-off" של התעשייה. הם מצאו כי בשנות ה־80 היו בישראל עשרות בודדות של סטארט־אפים, ואילו בסוף שנות ה־90 הגיע מספרם ל־3,000 ויותר. לשינוי הכמותי היה גם ממד איכותי ואלה הציבו את ישראל, בתוך עשור, כגורם משפיע בתעשיית ההיי־טק הגלובלית.
גישה אחרת דנה בהתפתחות תעשיית ההיי־טק הישראלית מנקודת הראות של "התאוריה הגנאלוגית" ובמידה רבה הארגונית. החוקרים ערכו מיפוי של מקצת החברות הישראליות ובנו "אילנות משפחתיים" שלהן. הם זיהו תשע "שושלות", כאשר הבולטת היא זאת של האחים יהודה וזוהר זיסאפל. האחים זיסאפל הקימו את "קבוצת רד" (ב־1981), שמתוכה יצאו יזמים שהקימו 111 סטארט־אפים, מיזמים וחברות. שושלת בולטת אחרת היא של חברת "פיברוניקס" (שהוקמה ב־1977) ואשר מתוכה יצאו יזמים שהקימו 85 סטארט־אפים, מיזמים וחברות.[4]
החוקרים ישראל דרורי, שמואל אליס וצור שפירא (Drori, Ellis & Shapira, 2013) הבחינו בין חברות אשר נתמכו, בצורה כזאת או אחרת, על ידי המדינה ו/או התעשייה הביטחונית הממלכתית, לבין חברות אשר קמו ופעלו בתנאים תחרותיים יותר. מחקרם מעלה, כי הפורשים מחברות שפעלו בתנאים תחרותיים (ושהוקמו אחרי 1977), הקימו פי שלוש ויותר חברות חדשות בהשוואה לחברות הוותיקות (שהוקמו לפני 1977) ואשר פעלו בשוק מוגן יותר ופחות תחרותי. החוקרים הצביעו על "תהליך אבולוציוני" בתעשייה, שבו עוברות, לשיטתם, "תכונות ארגוניות" מחברה לחברה. תכונות כמו יזמות, שהיא היתרון היחסי הגדול של ישראל, אינן נשארות בידי מייסדי חברת האם אלא מועברות, באמצעות בדי־אן־איי של הארגון, ליזמים החדשים במהלך פרישתם כדי להקים סטארט־אפים חדשים.
חוקרים דוגמת פונטרני וכרמל (de Fontrnay & Carmel, 2004) ו/או פרנקל (Frenkel, 2001) הצביעו על היתרון של התפתחות אשכולות (clusters), שהם ריכוז גאוגרפי של גורמי היי־טק, בתעשייה עתירת הידע. חוקרים אלה מצאו, כי הריכוז הגאוגרפי והסמיכות הפיזית של גורמי היי־טק מגוונים תורמים להפריה הדדית בלתי פורמלית בין הגורמים הללו, גם אם עיסוקיהם שונים, וכי הם מקדמים את השותפים לאשכול. יש חוקרים דוגמת פורטר (Porter, 1988; 1999), שחקרו את תרומת האשכולות לחדשנות ולתחרותיות בכלל ואת תרומת האשכולות לפיתוח עמק הסיליקון דוגמת קני ופאטון (Kenney & Paton, 2006). חוקרים אחרים הדגישו את התפקיד המיוחד של קרנות הון סיכון, בשנות ה־90, כהסבר לתנופה של תעשיית ההיי־טק בישראל, בכלל, ושל היווצרות הסטארט־אפים בפרט. מנואל טרכטנברג ושאול לאך (Trajtenberg, 2000; Lach, 2002) הקדישו תשומת לב למדיניות התמיכה הממשלתית, ובעיקר לפעילות המדען הראשי בתמ"ת, בכל הקשור למו"פ האזרחי.
החוקרים הגבילו, בדרך כלל, את מחקריהם לאספקט אחד של התופעה הגלומה בהתפתחותה של התעשייה עתירת הידע. אף כי כל מי שחקר בנושא לא יכול היה יכול להתעלם מההיבט הטכנולוגי החדשני של התעשייה, מרבית החוקרים התייחסו להיבט זה כמובן מאליו ולא התעמקו בו. ייתכן כי אנשי הטכנולוגיה הנמצאים בתוך תהליכי החדשנות והפיתוח הטכנולוגי טרם התפנו לתאר את עשייתם. התוצאה היא, שהחוקרים עסקו בעיקר בהיבטים הכלכליים, החברתיים, הארגוניים והממוניים של התעשייה המתפתחת ופחות בהישגיה הטכנולוגיים.
יוסי ורדי, יזם היי־טק, צוּטט כאומר כי: "שני האבות האמיתיים של ההיי־טק הישראלי הם החרם הערבי ושארל דה־גול, מפני שהם כפו עלינו את הצורך לקום ולפתח תעשייה" (סינור וזינגר, 2011: עמ' 165). הציטוט של ורדי מתייחס להשפעה החיצונית על ההיבט הביטחוני של התפתחות התעשייה עתירת הידע, אך יש לומר, כי בלי הכוחות הפנימיים, ובעיקר בלי התשתית האקדמית שהכשירה בוגרים, מוסמכים ומהנדסים, מאז 1924 בטכניון, ומאז 1925 באוניברסיטה העברית, לא הייתה מתאפשרת צמיחת התעשייה הביטחונית ו/או האזרחית עתירת הידע.
עם זאת, אין לתאר את התעשייה עתירת הידע בלי המעורבות המשמעותית והנמשכת של הממשלה. זאת, באמצעות הקמת תעשיות ביטחוניות, חקיקת חוקים רלוונטיים ובהם חוק המו"פ (1984), הקמת החממות הטכנולוגיות (1990), הקמת קרן "יוזמה" (1992) ובאמצעותה הקמת תעשיית הון סיכון. פעולות אלה של הממשלה זירזו את צמיחת התעשייה עתירת הידע. נמצא כי האינטראקציה המשולשת בין אקדמיה, ממשלה ותעשייה, יחד עם התפתחות תעשיית הון סיכון, חוללו חדשנות שהאיצה הקמת סטארט־אפים שמשכו לישראל חברות רב־לאומיות.
בצד האינטראקציה בין האקדמיה, הממשלה והתעשייה, יש לציין את ההתפתחות הטכנולוגיות הרלוונטיות. בסוף שנות ה־80 ובתחילת ה־90 הפך האינטרנט מרשת מוגבלת, בחסות משרד ההגנה של ארצות הברית, ואחר כך כרשת מצומצמת בין־אוניברסיטאית, לרשת חובקת עולם. המחשב האישי, בתחילת פיתוחו בסוף שנות ה־70 ושיווקו בשנות ה־80, הגיע לתפוצה ענקית בשנות ה־90. רשת האינטרנט, המחשב האישי והעובדה שיזמים ישראלים רבים (ובהם אל שווימר, פרופ' דניאל שמשוני, אפי ארזי, דב פרוהמן, יצחק יעקב, עוזיה גליל, עוזי שרון, אלי הררי, אריה פיינגולד, אד מלבסקי, ואחרים) למדו ועבדו בתעשיית ההיי־טק בארצות הברית, האיצו את תהליכי הגלובליזציה וההשפעה האמריקאית על קידומה של תעשיית ההיי־טק בישראל.
גורם חשוב נוסף אשר נתן דחיפה לתעשייה היה גל העלייה לישראל מארצות חבר העמים. בין השנים 1996-1990 הגיעו לישראל כ־700 אלף עולים ויותר מחבר העמים, ביניהם אחוז ניכר של בעלי השכלה גבוהה בתחומים מגוונים ובעלי השכלה במקצועות ההנדסה, הפיזיקה והמתמטיקה.
בראשית שנות ה־90 של המאה הקודמת כונסה "ועידת שלום" במדריד בחסות משותפת של ברית המועצות וארצות הברית, שהייתה נקודת ציון ביחסי ישראל־מדינות ערב. הוועידה הובילה למהלך של שיחות ישירות מול ממשלות ערב. בהמשך התהליך (אוגוסט 1993) נחתמו "הסכמי אוסלו". אירועים אלה תרמו לאווירה של התחדשות ותקווה. לכך יש להוסיף התפתחויות בעולם, דוגמת הצעדים הראשונים של האינטרנט. ב־1983 מופעל ה־ARPANET בחסות משרד ההגנה האמריקאי; ב־1986 מופעל ה־NSFNET כרשת מצומצמת בין־אוניברסיטאית; ב־1989 הקים טים ברנרס־לי "רשת קורים" (Web) עם שפת HTML, שתשתמש בפרוטוקול http; באוגוסט 1991 נפתח שירות WWW פנימי לאנשי המרכז האירופי לחקר הגרעין (ה־CREN). יש לציין כי המחשב האישי, ה־IBM-PC, יצא לשוק ב־12.8.1981, המחשב הנייד של IBM יצא לשוק ב־3.3.1986, והמחשב הנייד של חברת אפל ב־1992.
בצד ההתפתחויות הנזכרות בעולם, הוחלט ב־16.6.1991 על הקמת חברה ממשלתית בשם "יוזמה" בע"מ (החלטת ממשלה מספר 1450), שבאמצעותה קמה למעשה תעשיית הון סיכון בישראל. בין קרנות הון סיכון שהוקמו הודות לפעילות "יוזמה" ניתן למנות את: קרן "גיזה" – 1992; קרן "מופת" – 1992; קרן "תעוזה" – 1992; קרן "אינפיניטי" – 1993; קרן "ג'מיני" – 1993; קרן "פולריס" – 1993; קרן "מרתון" – 1993; קרן JVP – 1993; קרן "ניצנים" – 1993. כדי לקבל פרספקטיבה מתאימה יש לציין כי באמצע שנות ה־80 (28.3.1984) נחקק החוק לעידוד מחקר ופיתוח בתעשייה, שנתן למדען הראשי בתמ"ת כלי חשוב למימון התעשייה האזרחית עתירת הידע. צירוף הרכיבים הללו בזמן ובמקום תרמו גם הם להתעוררות בתעשייה עתירת הידע.
גבולות הזמן והמקורות העיקריים למחקר המתואר בספר
גבול "הזמן התחתון" במחקר זה הוא תחילת ההוראה בטכניון (שנת 1924) ותחילת ההוראה באוניברסיטה העברית (שנת 1925). במועדים אלה החלה ההתבססות של האקדמיה בארץ־ישראל. לימים נוספו מוסדות לימוד אקדמיים אחרים אשר תרמו להעמקת הידע ולהפצתו. האקדמיה הכשירה את עיקר כוח האדם, שעליו נשענה ונשענת התעשייה עתירת הידע. נכון כי היו יוזמות קודמות לייסוד הטכניון והאוניברסיטה, אך אלה היו ספורדיות ולא התקיים בהן מחקר ו/או הכשרת סטודנטים במובן המקובל (על כך ראו הרחבה בפרק החמישי).
גבול "הזמן העליון" הוא מועד הקריסה של "בועת הדוט־קום" בשנת 2000. החל משנת 1995 הונפקו בנאסד"ק מניות של חברות בתחום האינטרנט, שנסחרו בשווי הגבוה בהרבה מערכן האמיתי. כך התפתחה בשנים 1995 עד 2000 בועת הדוט־קום. קריסת הבועה הייתה תקופה של משבר בתולדות התעשייה עתירת הידע.
תעשיית ההיי־טק היא "תעשייה חדשה" הן במונחים של זמן והן במונחים של תפיסת עולם. ראשוני התעשייה בישראל, דוגמת עוזיה גליל (יליד 1925), מייסד "אלרון" ב־1962 או דן טולקובסקי (יליד 1921), מנכ"ל "דיסקונט־השקעות" ודומיהם טרם כתבו את זיכרונותיהם. האלוף (מיל.) דן טולקובסקי התבטא לעניין זה כאשר אמר, "העבר לא מעניין אותי. אני לא אדם נוסטלגי. אני חושב על ההווה ועל העתיד".
תעשיית ההיי־טק היא תעשייה עם אוריינטציה עתידית ללא עבר וללא נייר. מייסדיה הדגישו, כי עם המחשב אין עוד צורך ב"משרד", ואם הצורך קיים יהיה זה "משרד ללא נייר". אולי משום כך קשה למצוא תיעוד בכתב על התפתחות תעשייה זו. לא תמיד החומר בגנזך המדינה/ארכיון המדינה, נותן את התמונה המלאה. לא פעם חסרים תיקים רלוונטיים (שאולי לא נמסרו לגנזך).
המקורות שבהם נעזרתי לכתיבת הספר:
- ארכיונים שונים: האוניברסיטה העברית, מכון ויצמן, הארכיון הציוני, גנזך המדינה/ארכיון המדינה ביחס למשרדי ממשלה רלוונטיים, כגון: המשרד לתעשייה ולמסחר, רשות ההשקעות, המדען הראשי, כמו גם תזכירים ממשלתיים רשמיים, חליפת מכתבים בין־משרדית בנושאים הרלוונטיים.
- דברי הכנסת (מקור בן הזמן, המשקף את ההתלבטויות של נבחרי הציבור בנקודות זמן רלוונטיות), סקירות השרים על משרדיהם, פרוטוקולים של ועדות הכנסת, מרכז מחקר ומידע של הכנסת.
- נתוני בנק ישראל, נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), סקירות וניירות עבודה בנושא ההיי־טק שהוכנו על ידי הלמ"ס, פרסומים של האקדמיה הלאומית למדעים.
- מחקרי מדיניות וסקירות שהוכנו על ידי מרכז שמואל נאמן בנושא המדיניות הלאומית במדע וטכנולוגיה, ובנושא תעשיית ההיי־טק.
- נתונים של איגוד תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה, איגוד חברות הון סיכון, נתונים של התאחדות התעשיינים.
- ראיונות אישיים עם ראשוני התעשייה עתירת הידע וגורמים מובילים בתעשייה. ראיונות אישיים עם חוקרים מהאקדמיה.
- ספרות מקצועית.
- עיתונות רלוונטית.
- אתרי אינטרנט, כולל אתרים של החברות הרלוונטיות.
- ספרי זיכרונות של אישים אשר היו מעורבים בקבלת החלטות, בייזום חקיקה ובקביעת מדיניות.
- עבודות דוקטורט רלוונטיות.
עם הקמתה של מדינת ישראל עמדו בפני מייסדיה כמה אתגרים לא פשוטים. אזרחי המדינה והממשלה התמודדו עם הפלישה של צבאות ערב, תוך כדי מאמץ לקליטת עלייה מסיבית הן ממחנות העקורים באירופה והן מארצות ערב. ברקע הדברים היה מחסור חמור במטבע זר, בשיכון הולם לעולים ובמוצרי מזון בסיסיים. התעשייה הייתה בחיתוליה והחקלאות נראתה כיעד מרכזי. החשיבה על שילוב בין האקדמיה, התעשייה והממשל לא נראה מציאותי.
בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20 היה הייצוא של מדינת ישראל מבוסס על חקלאות (בעיקר תפוזים), טקסטיל וליטוש יהלומים. החל משנות ה־90 ואילך ענפי הייצוא העיקריים היו פיננסים ומסחר, מערכות נשק, תרופות, מכשור ביו־רפואי, ביו־טכנולוגיה ומוצרים ושירותים הקשורים לתעשיית היי־טק (בעיקר בתחומים של טכנולוגיות המידע ותקשורת). כלכלת ישראל עשתה מעבר חד לתעשייה יזמית עתירת ידע.
מושגים המופיעים בספר
זליגת ידע (knowledge spillover): דרך אקראית וחשובה להעברת ידע. זליגת ידע הוא תהליך בלתי פוסק המתרחש ככל שיש אינטראקציה בין מוסדות, חברות ואנשים. למשל, מהמו"פ הביטחוני אל המו"פ האזרחי ומן המו"פ האזרחי לצבאי. זליגת ידע מתקיימת במעבר של אנשים מחברה לחברה בתוך התעשייה, וכאשר חוקרים עוברים מהאקדמיה לתעשייה, או מהתעשייה לאקדמיה, או מאוניברסיטה אחת לאחרת ונשארים בתוך העולם האקדמי, או כאשר הם יוצאים לשבתון, וכמובן כאשר הם שבים ממנו. השאלה של הגבלת תופעת זליגת הידע – בהיות הידע קניין רוחני של יוצריו – היא רגישה ומהותית, ועל כן יש לבחון את הסוגיה ולהחיל נהלים ברורים. הקניין הרוחני הוא נכס שצריך להגן עליו, אך חוקרים שונים סברו כי הגנה מוגזמת על קניין רוחני ושמירה קפדנית על פטנטים יכולה לשמש תמריץ ליצירה עצמית של מו"פ, אך באותה מידה גם להשפיע לרעה ולעכב צמיחה כלכלית. יתר על כן, זליגת הידע היא בדרך כלל חיובית, משום שהיא מוזילה את החדשנות הטכנולוגית (למי שנהנה מהזליגה), ולפיכך תורמת לצמיחה כלכלית מואצת.
מודל הסלילים המשולש (Triple Helix Model): האינטראקציה בין ממשלה, תעשייה ואקדמיה לשם קידום חדשנות נראית מובנת מאליה. התאוריה על חדשנות הידועה כ־Triple Helix Model או "מודל הסלילים המשולש" הוצעה ב־1995 על ידי הנרי אצקוביץ ולואט ליידסדורף. (Etzkowitz & Leydesdorff, 1995) החוקרים הללו סברו כי בכלכלת הידע העולמית (knowledge based economy) אוצרות טבע, כגון מחצבים, נפט, יערות וכדומה, אינם רלוונטיים עוד כמו הון אנושי מתאים וחדשנות. אין צמיחה בלי חדשנות. חדשנות אינה יכולה להיות מקרה חד־פעמי אלא מתמשכת ורלוונטית. הגורמים במודל הסלילים המשולש הם שלושה: הממשלה (במובן הרחב של שלטון, ממשל, צבא); האקדמיה והתעשייה.
חדשנות (Innovation): חדשנות, לדברי פרופ' יצחק בן־ישראל, אינה מדע שיטתי, היא מרחפת אל מול פניה של החוכמה המקובלת. היא מבולבלת, משגשגת בסביבה של כאוס ופרדוקס. היא ניזונה מסיכון ואומץ, מגוון ואי־יציבות, תנועה בלתי פוסקת ושינוי. אין ספק כי החיים "על הקצה" בחוסר ודאות מוחלט מכשירים אנשים להביט על המציאות מזווית אחרת, שונה וחדשנית.
הופעת הסטארט־אפים בשנות ה־90 הייתה תופעה של חדשנות, של ניסיון לממש רעיונות חדשניים. ההוכחה שהיה ברעיונות הללו חידוש ראוי הייתה העובדה, שחברות זרות, בעיקר אמריקאיות, רצו לקנות את הסטארט־אפים, או ליתר דיוק את מהות החדשנות שלהם. תופעת החיבור בין סטארט־אפ מקומי עם רעיון חדשני לבין חברה רב־לאומית אשר יש לה יכולות מימון ושיווק הייתה נוסחה מנצחת.
עולם התעשייה והעסקים המודרני מאופיין בתחרותיות גוברת, שהיא תוצאה של לחצי הכלכלה הגלובלית, שינויים רגולטוריים, טכנולוגיות ומוצרים חדשים, וביקוש צרכנים משתנה וגובר. חדשנות נדרשת לשם יצירת ערך מוסף באמצעות פתרונות חדשים לצרכים קיימים, או יצירת פתרונות לצרכים חדשים. פתרונות אלה מושגים על ידי פיתוח או שימוש בטכנולוגיות, במוצרים, בתהליכים או בשירותים יעילים יותר מאלה שהיו קיימים עד כה. תעשיות התוכנה והשבבים, לדוגמה, מתאפיינות בטכנולוגיות ובמוצרים חדשים אשר משך קיומם הולך וקצר, משום שהן בעיקרן תעשיות עתירות ידע, והידע מתחדש כל הזמן. החדשנות נחשבת לגורם עיקרי להצלחה של חברות המבקשות להיכנס לשווקים חדשים עם מוצרים חדשים.
חדשנות היא האמצעי המאפשר לחברות לגדול כלכלית במונחים של נתח שוק, שיטות חדשות, מוצרים חדשים, מחזור עסקים ורווח, כמו גם במונחים של יעילות ואיכות. אם בעבר חברות ומנהליהן התמקדו בעיקר בשאלות של עלות, צמצום הזמן שבין ייצור לשיווק ובתחרותיות, הרי עתה גם אם נושאים אלה חשובים ומרכזיים, הם אינם בלעדיים. חברות חייבות לחדש ולהתחדש בתהליכים ובמוצרים (הן של סחורות והן של שירותים) כדי להשיג יתרון תחרותי בשוק המקומי או הבינלאומי. נמצא כי החדשנות היא אמצעי חשוב ויעיל לצמיחה כלכלית. השילוב בין יזמות לחדשנות הוא כוח שוק שיכול לתת תוצאות טובות יותר מאלה של תחרות במחיר.
אשכולות תעשייתיים (clusters): גורם משמעותי בתהליך של תחרותיות, חדשנות, העברת ידע, זליגת ידע בתעשייה בכלל ובתעשיית ההיי־טק בפרט, הם האשכולות התעשייתים, שבהם מתקיים ריכוז גורמים תעשייתים ואחרים.
הכלכלן אלפרד מרשל הגדיר, בספרו Principles of Economics (1980), את הרובע התעשייתי (industrial district) כאזור שבו יש ריכוז גאוגרפי של פירמות מתמחות. מרשל היה גם הראשון שניסח את היתרונות הכלכליים הנובעים מהריכוז התעשייתי. פול קרוגמן (Krugman, 1991) ציין בספרו Geography and Trade, כי רוב הספרות בנושא זה ממשיכה את הנחות היסוד של מרשל ביחס לריכוז תעשייתי. ההנחות של מרשל, כפי שקרוגמן מסכם אותן, היו שלוש: סיבה ראשונה לריכוז תעשייתי היא התפתחות של מאגר עובדים עם מיומנויות תעשייתיות רלוונטיות, המבטיחה שיעור נמוך של אבטלה, ובהתאם לכך גם סיכוי נמוך למחסור בכוח אדם מקצועי. סיבה שנייה, האשכול יכול לתמוך בייצור של תשומות בלתי סחירות. סיבה שלישית היא זליגת ידע בלתי פורמלית, הנותנת ליצרנים באשכול יתרון על יצרן בודד.
מייקל פורטר (Porter, 1988) התייחס אל האשכול התעשייתי כאל אמצעי לשם קידום התחרות. פורטר מגדיר את האשכול כריכוז גאוגרפי של חברות, ספקים מומחים, נותני שירות ייחודיים, פירמות מתעשיות קרובות ומוסדות נלווים, אשר קשורים כולם בתחום עיסוק מסוים, שבו הן מתחרות ומשתפות פעולה בו זמנית. אשכול ההיי־טק מתבסס על ידע והעברת ידע ולכן יכלול גם אוניברסיטאות ומרכזי מחקר.
החוקרים ישראל דרורי, שמואל אליס וצור שפירא (Drori, Ellis & Shapira, 2013) הציעו כי גישת האשכולות היא כלי לניתוח ולהבנה של התפתחות התעשייה עתירת הידע במובן הרחב. לאשכול התעשייתי היה ויש תפקיד מהותי בקידום התחרותיות, האצת החדשנות, הגברת הפרודוקטיביות והמרצת עסקים חדשים, כמו גם בחלוקת ידע ומידע חיוניים בין חברות, אף על פי שהן מתחרות זו בזו.
[1] על ההשפעה האמריקאית על התפתחות התעשייה עתירת הידע בישראל ראו פרק 6 בהמשך.
[2] סטיב באלמר, מנכ"ל מיקרוסופט, כמו גם ביל גייטס, אמרו דברים דומים על ישראל כתואמת עמק הסיליקון (ראו ספרם של Senor, & Singer, 2011). על דברי באלמר, גייטס ואחרים, ראו אצל: Mlavsky, E. (2009), pp. 256-259.
[3] פרופ' אפרים קציר, בין יתר תפקידיו, היה מפקד חמ"ד והמדען הראשי של מערכת הביטחון; תת־אלוף יצחק יעקב (יצה) היה המדען משרד התעשייה והמסחר; ד"ר זאב בונן, מנכ"ל רפא"ל; עוזיה גליל מייסד אלרון ואלביט; דן טולקובסקי, מנכ"ל "דיסקונט השקעות" ורבים אחרים.
[4] ב־1975 הקים יהודה זיסאפל את "ביטקום סוכנויות", אשר לימים שינתה את שמה ל"בינת תקשורת מחשבים". ב־1981 הקימו האחים יהודה וזוהר זיסאפל את "רד תקשורת מחשבים".
