הכוכב הבא

נועם התכרבלה מתחת לשמיכה וקראה את הספר השלישי בסדרת הארי פוטר – הארי פוטר והאסיר מאזקבאן. היא כבר קראה את הספר הזה פעמים רבות והכירה את עלילתו בעל פה, אבל זה לא גרע מהנאתה. 
באותו לילה הירח המלא זהר בעוצמה שהאפילה על כל הכוכבים שנצנצו סביבו. נועם הרימה את מבטה מהספר והציצה דרך החלון אל השמיים הכהים. לפתע חשבה שראתה דמות על מטאטא חולפת על פני הירח המלא ומחייכת אליה. היא שפשפה את עיניה כדי להיטיב לראות, אך כשפקחה אותן הירח עמד בגאון, זוהר במלוא הדרו, ולא היה אף מטאטא בשמיים. כנראה הושפעה יותר מדי מהספר שקראה. 
כן, נועם, כאילו שהארי פוטר יבחר לשחק קווידיץ' דווקא בישראל מכל המקומות בעולם. 
נועם חזרה אל ספרה והרגישה נחמה בעת שקראה על מעלליהם של הארי, רון והרמיוני. היא דמיינה את עצמה במקומה של הרמיוני, משתמשת במחולל הזמן כדי לעזור להארי להציל את בקביק, או פשוט מטיילת להנאתה ביחד עם רון והארי ברחבי העיירה הוגסמיד. לפעמים גם תיארה לעצמה איך זה ירגיש לטוס על המטאטא ולחפש את הסניץ' החמקמק בתור המחפשת של נבחרת גריפינדור – איזו הרגשה מדהימה זו תהיה.
הלוואי שגם אני הייתי קוסמת...
החדר התמלא ברוח פרצים שהעיפה את הספר מידיה של נועם והפילה אותו על הרצפה. נועם התכופפה להרים את הספר והבחינה שמתחת למיטתה נמצא ספר נוסף. היא הושיטה יד ושלפה אותו החוצה. היה זה ספר גדול וכבד, בעל כריכת עור כהה. מעולם לא ראתה אותו קודם לכן. כאשר פתחה אותו, עיניה נפערו בהפתעה.
זה היה אלבום תמונות. 
נועם הייתה רגילה לצפות בתמונות בעיקר בסמארטפון שלה, ברזולוציה גבוהה על המסך הדיגיטלי, כך שחוויית הדפדוף באלבום הישן הרגישה לה מעט מוזרה. חלק מהתמונות היו צבעוניות וחלקן בשחור לבן. היא הצליחה בקלות לזהות את אביה כחייל צעיר, לבוש במדי הזית שעטה על עצמו גם כיום בתפקידו בצבא קבע. בעמוד הבא הופיעה דמותה הצעירה של אימה כנערה בת-עשרה. בהמשך הבחינה בתמונות של שניהם מתקופת שירותם הצבאי כחיילים צעירים ומאוהבים. היו גם כמה תמונות משפחתיות: אביה עם הוריו, אימה עם הוריה ואחיה, רפי, בר ו...
ילדה שלא הכירה. 
זה מוזר, חשבה נועם, לאמא יש רק שני אחים: דודה בר ודוד רפי. אז מי זו הילדה הזאת?
הילדה שבתמונה נראתה בת גילה של נועם והייתה דומה לה להפליא. היה ברור שהיא חלק מהמשפחה. איך זה שהיא מעולם לא שמעה עליה? 
"ערב טוב, נועם. נעים להכיר!" 
נועם הרימה את ראשה ונדהמה לגלות את הילדה המסתורית מהתמונה יושבת על מיטתה. רק שעכשיו היא כבר לא הייתה ילדה, אלא אישה צעירה בשנות העשרים לחייה. שערה היה בגוון חום כהה ועיניה היפות מלוכסנות קמעה עם ניצוץ ייחודי. בדיוק כמו נועם, בגרסה בוגרת יותר.
"מי את?" שאלה נועם, עדיין מוכת תימהון. "ומה את עושה בחדר שלי?"
"אוי, סליחה, לא התכוונתי להבהיל אותך," אמרה הצעירה בקול רך. "אני הארייט, דודה שלך."
לסתה של נועם נשמטה, אך שום מילה לא יצאה מפיה. 
"אחות של אמא שלך..." היא המשיכה וקיוותה שההבהרה הזאת תפתור את התעלומה.
נועם קימטה את מצחה בבלבול, "אבל יש לי רק את דודה בר מהצד של אמא. בחיים לא שמעתי על דודה הארייט."
הארייט השפילה את מבטה. "אה, לא משנה, אני אלך מכאן עכשיו..." היא התרוממה מהמיטה ודילגה לעבר החלון.
"חכי!" קראה נועם. "אם תצאי מהחלון, את תיפלי!"
הארייט הביטה בה בהפתעה, "למה שאפול?"
"כי החלון גבוה ואין שום מדרגות מתחתיו," הסבירה נועם. 
הארייט חייכה חיוך ידעני. "איך את חושבת שהגעתי הנה?"
נועם קמה מהמיטה ונעמדה ליד החלון לצד הארייט. דודתה שרקה בקול גדול, ופתאום הופיע בפתח החלון...
"מטאטא!" קראה נועם בקול.
"לא סתם מטאטא," השוויצה דודה הארייט, "זה הנימבוס 2000. מהדורה לאספנים בלבד."
נועם הביטה בה בתדהמה. "את רוצה להגיד לי שאת הולכת לעלות עליו?"
"בוודאי," השיבה הארייט כאילו הדבר מובן מאליו. "הרי אני לא יכולה לחזור ברגל כל הדרך להוגוורטס."
"ה.. הו.. הוגוורטס?" גמגמה נועם. "את רוצה להגיד לי ש...?" מבטה עבר לספר הסגור של הארי פוטר שקראה בו עד לא מזמן. 
"טוב, לא כל מה שכתוב שם מדויק במאה אחוז, אבל כן, זה בית הספר לכישוף ולקוסמות שנמצא בסקוטלנד."
"את רוצה להגיד לי שהארי פוטר אמיתי?"
הארייט צחקה, "בוודאי, אלא מה? הארי הוא חבר טוב. הבן שלו לומד בכיתה שלי."
"רגע, מה?"
"אני המורה להתגוננות מפני כוחות האופל. כבר שנתיים בתפקיד," היא קרצה לה. 
"את קוסמת?" שאלה נועם ביראת כבוד. 
"בוודאי, וגם את!" קראה הארייט בהתלהבות. 
נועם נענעה ראשה, "אין סיכוי."
"ברור שכן, אחרת מה נראה לך שאני עושה כאן?"
נועם נעצה בה מבט. "מה באמת את עושה כאן?"
"באתי לקחת אותך."
"לאן?"
"להוגוורטס, כמובן!"
נועם הביטה בה בהפתעה, "אותי? מה אני קשורה?"
"אמרתי לך, את קוסמת! רק בת אחת בכל דור במשפחה זוכה להיות קוסמת. בדור הקודם זו הייתי אני, ועכשיו הגיע תורך."
"אני, קוסמת?" הגתה נועם את המילים כלא מאמינה.
"נכון מאוד. כל השנים האלה, תמיד עקבתי אחרייך מרחוק," הסבירה דודתה. "כיאה לקוסמת אמיתית, נולדת גדולה וחזקה – כמעט ארבעה קילוגרמים ובגובה 50 סנטימטרים!" היא צחקה. "בחודש הראשון לחייך לא בכית אף לא פעם אחת, כי רוח הקסם תמיד שמרה עלייך במצב רוח טוב, עד שאימך פחדה שאת אילמת. זו הסיבה שהטלתי עלייך לחש שגרם לך לבכות כשקיבלת את החיסון הראשון בטיפת חלב. כתינוקת כמעט ולא ישנת בלילה, כי קוסמים אף פעם לא ישנים הרבה שעות ברצף – מה שקצת הקשה על הורייך," העירה בחיוך. "ובגיל שלושה חודשים כבר הטלת את הכישוף הראשון שלך: רצית כל כך שתהיה לך אחות קטנה, עד שגרמת לאימך להיכנס להריון ולהביא לעולם בת שנייה – אחותך אגם."
"את רצינית?" שאלה נועם. היא דווקא תמיד התלוננה כשאימה הייתה קוראת לה ולאגם אחיות תאומות. והנה היא מגלה שאגם נולדה בזכותה.
"לחלוטין," ענתה הארייט. "גם הכישרון המוזיקלי שלך והיכולת לנגן על שלושה כלי נגינה שונים – אורגנית, גיטרה ודרבוקה – הם עדות לכוח הקסם שפועל בך," חייכה אליה בגאווה. "למעשה, הכוחות שלך היו כה חזקים שנאלצנו לנעול אותם עד שתגדלי. מסוכן מאוד לעשות קסמים בגיל כה צעיר, כשאין לך מושג שאת בכלל קוסמת."
נועם הנהנה בהבנה. היא קראה רבות על מעלליו של הארי פוטר וחבריו, והבינה את העוצמה הטמונה בכוח הקסם. 
"אבל עכשיו את כבר גדולה," המשיכה הארייט, "וכעת הגיע תורך ללמוד בהוגוורטס, כמוני. גם אני עזבתי את הבית ועברתי לסקוטלנד כשהייתי בגילך, בת שתיים-עשרה, בדיוק לפני בת המצווה שלי. מאז לא חזרתי הביתה..." היא השתתקה. "אולי זו הסיבה שמעולם לא שמעת עליי," אמרה וקימטה את מצחה. 
"את רוצה להגיד לי שאלמד לעשות קסמים?" שאלה נועם.
"בהחלט," ענתה דודתה. "ברגע שתגיעי להוגוורטס, נוכל להסיר את נעילת הקסם שהוטלה עלייך כתינוקת, וכך תוכלי להפוך לקוסמת חזקה ומפורסמת."
"אני רוצה!" קראה נועם בהתלהבות. 
"יש רק דבר אחד," אמרה הארייט, וקולה הפך למהסס. "אם את רוצה להפוך לקוסמת אמיתית, תצטרכי לעזוב את משפחתך לתמיד."
נועם הביטה בה בהפתעה.
"קסמים הם דבר יפהפה אך גם מסוכן," הסבירה דודה הארייט בתשובה לשאלתה האילמת של נועם, "והמוגלגים לא יכולים להתמודד איתו. זו הסיבה שהם חושבים שהארי פוטר זו המצאה בלבד ולא סיפור אמיתי." היא זקרה את גבתה. "כפי שאת יודעת, יש גם קוסמים מרושעים בעולם, וזו האחריות שלנו להגן על המוגלגים מפניהם. לכן אם תחליטי שאת רוצה להיות קוסמת, תצטרכי לעזוב את עולם המוגלגים ואת משפחתך ולא לחזור לעולם."
נועם תפסה את ראשה בכפות ידיה בחוסר אונים. "זו החלטה קשה מדי!"
"ולצערי נשארו לך רק כמה דקות כדי להחליט," אמרה הארייט בעודה מביטה אל הירח הזוהר. "לכל קוסם או קוסמת צעירה יש הזדמנות אחת להחליט על גורלם, בליל ירח מלא בחודש יום הולדתם השניים-עשר."
"מה יקרה אם אחליט שאני נשארת כאן?" שאלה נועם.
"אם תחליטי שאת מוותרת על ההזדמנות המדהימה הזאת, איאלץ להיפרד ממך לשלום וכוחות הקסם שלך יישארו נעולים לעד. את בעצם תהפכי למוגלגית."
"אבל אני לא רוצה להיות סתם מוגלגית!" התלוננה נועם. היא רצתה להצטרף להרפתקאות של הארי וחבריו. להטיל קסמים שינקו את הבית בלי שתצטרך לעשות דבר. לטוס על המטאטא עד לאנגליה, למסע בעקבות הארי פוטר שתכננה עם אביה...
אבא...
אמא...
אגם, שוהם, יוגב...
איך היא תוכל לעזוב אותם לתמיד?
ומה עם דודה בר? ובן דודתה אורי? וכל שאר הדודים ובני הדודים? וסבא וסבתא?
אם לא תראה אותם יותר, היא כל כך תתגעגע.
והיו גם החברות הטובות, עלמה, אמה ורוני שעברה לקנדה. האם היא יכולה פשוט להפסיק לדבר איתן? לשכוח שאי פעם הכירה אותן?
ההחלטה לאורו של הירח המלא הפכה בן רגע לפשוטה מאוד. 
"שמחתי להכיר אותך, דודה הארייט," אמרה נועם, "אבל אני לא יכולה לעזוב את המשפחה שלי. אני אוהבת אותם יותר מדי. אפילו יותר מאשר את הארי פוטר," הוסיפה בחיוך.
"אבל את קוסמת בנשמתך!" הארייט ניסתה לשכנע אותה. "אפילו לכלב שלך קוראים קסם. את חושבת שזה צירוף מקרים? הקסמים זורמים בעורקייך."
"אולי," אמרה נועם, "אבל אם יש משהו שלמדתי מספרי הארי פוטר זה שכוחה של אהבה חזק יותר מכל לחש קסם. ככה הארי ניצל בתור תינוק קטן כשלורד וולדמורט ניסה להרוג אותו."
"נכון," הנהנה הארייט. "אולי את צודקת. עכשיו כשנפגשנו, אני מצטערת שלא הכרנו קודם. וקשה לתאר במילים עד כמה אני מתגעגעת לאחותי הגדולה..." היא כיווצה את גבותיה בעצב. "אולי קיבלת את ההחלטה הנכונה." 
נועם חייכה אליה. "אני יודעת בכל ליבי שכן. אתגעגע אלייך, דודה הארייט."
"גם אני אלייך, אחיינית קטנה וקסומה שלי," אמרה בעיניים בורקות. 
"תחזרי לבקר אותי ביום מן הימים?"
הארייט ליטפה את שערה של הנערה. "אולי אוכל לחרוג מהכלל. בכל זאת, את לא סתם מוגלגית, את קוסמת. תבטיחי לי שתמיד תזכרי זאת."
"אני מבטיחה, דודה הארייט," אמרה נועם וחיבקה את דודתה. 
"היי שלום, נועם," אמרה דודה הארייט וקפצה על הנימבוס 2000. היא המריאה אל על, ודמותה הכהה חצתה את הירח הלבן. היא סובבה את ראשה לעבר נועם, חייכה חיוך רחב ונעלמה ברחבי השמיים הכהים.