וירג'ין ריבר

1

***

מֶל התאמצה לראות מבעד לגשם ולחשכה כשהזדחלה לאורך הכביש הצר, המתפתל והבוצי, המוקף עצים צפופים. היא חשבה לעצמה בפעם המאה, יכול להיות שהשתגעתי לגמרי? ואז שמעה והרגישה חבטה, כשהגלגל האחורי הימני של הב־מ־וו שלה החליק מהכביש אל השוליים ושקע בבוץ. המכונית היטלטלה ונעצרה. היא לחצה על דוושת הגז ושמעה את הגלגל מסתובב בלי לנסוע לשום מקום.

וואו, כמה שנדפקתי, היתה המחשבה הבאה שלה.

היא הדליקה את האור במכונית ובחנה את הטלפון הנייד שלה. היא איבדה את הקליטה לפני שעה, כשירדה מהכביש המהיר והתחילה לטפס במעלה ההרים. למעשה, היא בדיוק ניהלה דיון סוער למדי עם אחותה ג'ואי כשהגבעות התלולות והעצים הגבוהים חסמו את הקליטה וקטעו את השיחה באמצע.

"אני לא מאמינה שאת באמת עושה את זה," אמרה ג'ואי. "חשבתי שנרגעת כבר מכל הטירוף הזה. זה כל כך לא את, מל! את לא בחורה של עיירה קטנה!"

"באמת? טוב, אז אני הולכת להיות — כבר קיבלתי את העבודה ומכרתי הכול, כדי שלא אתפתה לחזור."

"לא יכולת סתם לקחת חופש מהעבודה? אולי לעבור לאיזה בית חולים פרטי קטן? לנסות לחשוב על זה כמו שצריך?"

"אני צריכה שהכול יהיה שונה," השיבה מל. "אני צריכה הפסקה מכל שדה הקרב הזה של בתי החולים הציבוריים. זה רק ניחוש, אבל יש לי הרגשה שלא יקראו לי ליילד יותר מדי תינוקות לאימהות מכורות לסמים פה, באמצע היער. האישה אמרה שהמקום הזה, וירְג'ין ריבֶר, רגוע ושקט ובטוח."

"ותקוע באמצע היער, מיליון קילומטר מהסניף הכי קרוב של סטארבקס, וישלמו לך שם בביצים וברגלי חזיר ו..."

"ואף מטופל לא יובא אלי באזיקים בליווי של שירות בתי הסוהר." בשלב זה מל שאפה אוויר, פרצה בצחוק פתאומי ואמרה, "רגלי חזיר? אוי, ג'ואי, אני נכנסת שוב בין העצים, נראה לי שאנחנו עלולות להתנתק..."

"את תראי, את עוד תצטערי על זה. זאת היתה החלטה מטורפת ופזיזה ו..."

זה היה הרגע שבו היא איבדה את הקליטה, למרבה המזל. וג'ואי צדקה — עם כל קילומטר נוסף בדרך מל התחילה לפקפק בעצמה ובהחלטה שלה להימלט אל אזור הכפר.

הכביש נהיה צר יותר, והגשם התחזק עם כל עיקול נוסף בכביש. השעה היתה רק שש בערב, אבל העלטה בחוץ כבר היתה סמיכה כדיו. העצים היו צפופים וגבוהים כל כך שאפילו קרני האור האחרונות לא חדרו דרכם. ברור שגם לא היתה תאורה משום סוג לכל אורך הדרך המפותלת. לפי ההנחיות, היא כבר היתה צריכה להיות קרובה לבית שבו היתה אמורה לפגוש את המעסיקה החדשה שלה, אבל היא לא העזה לצאת מהמכונית התקועה וללכת ברגל. היא היתה עלולה ללכת לאיבוד ביער ולא להימצא שוב לעולם.

במקום זאת היא דלתה את התמונות מתיק המסמכים שלה בניסיון להזכיר לעצמה כמה מהסיבות שגרמו לה להסכים לקחת את העבודה הזאת. היו לה תמונות של כפר קטן וציורי עם בתי עץ ומרפסות קדמיות וגגות רעפים משופעים עם חלונות, מבנה בית ספר מיושן, כנסייה עם צריח, צמחי חוטמית ושיחי רודודנדרון ועצי תפוח פורחים, שלא לדבר על השדות הירוקים שעדרי בקר רעו בהם. היו שם בית הקפה והפאי, חנות המכולת, חדר קטן להשאלת ספרים והבקתה הקטנה והמקסימה בלב היער שנועדה להיות שלה במהלך השנה של חוזה העבודה שלה, פטורה משכר דירה.

העיירה גבלה ביערות לאומיים של עצי סקוויה מדהימים שהשתרעו על פני מאות קילומטרים של טבע פראי לאורך הרי טריניטי ושאסטה. נהר וירג'ין, שעל שמו נקראה העיירה, היה עמוק, רחב, ארוך ומלא דגי סלמון, דגי חִדקן ודגי טרוטה ענקיים. היא ראתה באינטרנט תמונות של האזור והשתכנעה די בקלות שאין בכל העולם מקום יפה יותר, אבל ברור שהדברים היחידים שראתה עכשיו היו גשם, בוץ וחושך.

היא העבירה את קורות החיים שלה למאגר המורשים לעסוק בסיעוד כשהחליטה לעזוב את לוס אנג'לס, ואחת מרכזות הגיוס סיפרה לה על וירג'ין ריבר. היא אמרה שרופא העיירה כבר מבוגר וזקוק לעזרה. אחת מתושבות העיירה, הוֹפּ מֶקְרֵיי, תרמה את הבקתה ואת המשכורת של השנה הראשונה. המחוז שילם את ביטוח האחריות המקצועית שלה לשנה לפחות, כדי לעודד אחות מומחית ומיילדת להגיע לפינה הנידחת והמרוחקת הזאת. "פקססתי לגברת מקריי את קורות החיים שלך ואת מכתבי ההמלצה," אמרה לה רכזת הגיוס, "והיא רוצה אותך. אולי כדאי שתיסעי לשם ותראי איך המקום נראה לך."

מל לקחה את מספר הטלפון של גברת מקריי והתקשרה אליה באותו הערב. וירג'ין ריבר היתה מקום קטן בהרבה ממה שחשבה לחפש בהתחלה, אבל אחרי שיחה של כשעה עם גברת מקריי החלה מל בסידורי המעבר שלה מלוס אנג'לס כבר למחרת. זה היה לפני פחות משבועיים.

מה שלא ידעו במאגר האחיות המורשות — ובווירג'ין ריבר, אם כבר מדברים על זה — היה שמל היתה נואשת לברוח מלוס אנג'לס. כמה שיותר רחוק. היא חלמה על התחלה חדשה ועל שקט ושלווה כבר חודשים. היא לא הצליחה להיזכר מתי בפעם האחרונה עבר עליה לילה של שינה טובה ורצופה. הסכנות הכרוכות בחיים בעיר הגדולה, שנדמה שהפשע הלך והשתלט על כל שכונותיה, החלו להכריע אותה. היא התמלאה חרדה בכל פעם שהלכה לבנק או לסופּר. היתה לה תחושה שהסכנה אורבת בכל פינה. העבודה שלה בבית החולים המחוזי, שבו שלושת אלפים מיטות ומרכז טראומה, הביאה לטיפולה קורבנות של פשעים רבים מדי, שלא לדבר על הפושעים עצמם, שנפצעו במהלך מרדף או מעצר ונכבלו למיטות בית החולים ונשמרו על ידי שוטרים. נפשה היתה פצועה ודואבת. והכאב הזה היה כלום לעומת הבדידות שחיכתה לה במיטתה הריקה.

חברים התחננו בפניה שתתעלם מהדחף לברוח לעיירה שכוחת אל, אבל היא כבר הצטרפה לקבוצת תמיכה להתמודדות עם אבל ואובדן, הלכה לטיפול פסיכולוגי וביקרה בכנסייה בתשעת החודשים האחרונים יותר פעמים מאשר בעשר השנים שקדמו להם, ודבר מכל זה לא עזר לה. הדבר היחיד שהעניק לה מעט שלוות נפש היה לפנטז על בריחה למקום קטנטן באזור כפרי שאנשים לא נועלים בו את הדלתות, והדבר היחיד שהם חוששים ממנו הוא שאיילים ירמסו להם את גינת הירק. זה נראה לה כמו גן עדן.

אבל עכשיו, כשישבה במכונית שלה והתבוננה בתמונות לאור המנורה, הבינה כמה מגוחכת היתה ההתנהגות שלה. גברת מקריי אמרה לה לארוז רק בגדים עמידים — מכנסי ג'ינס ומגפיים — שיתאימו לטיפול בחולים באזור. ומה היא ארזה? היו לה שלושה זוגות מגפיים אופנתיים ויקרים של סטיוארט ויצמן, קוֹל האן ופְרַיי — ולא הפריע לה לשלם יותר מארבע מאות חמישים דולר על כל אחד מהם. מכנסי הג'ינס שארזה כדי לבוסס בבוץ אל בתי החווה והמשקים היו של רוֹק אֶנד ריפַּבְּליק ומותגי מעצבים אחרים — כל זוג כזה עלה לה בין מאה חמישים למאתיים חמישים דולר. היא נהגה לשלם שלוש מאות דולר על כל ביקור במספרה לגזירת קצוות ורענון הגוונים. אחרי שנים של חיסכון וצמצום בלימודי התואר הראשון והשני בסיעוד, אחרי שהפכה לאחות מומחית עם משכורת טובה מאוד, גילתה שהיא אוהבת דברים יפים ויקרים. נכון שלבשה רוב שעות היום מדים, אבל בכל פעם שפשטה אותם, היא אהבה להיראות טוב.

היא היתה בטוחה שהדגים והאיילים יתרשמו מאוד מהמלתחה שלה.

במהלך חצי השעה האחרונה היא ראתה רק טנדר ישן אחד על הכביש. גברת מקריי לא הכינה אותה לכבישים תלולים ומסוכנים כל כך, עם פניות חדות ותמרונים בלתי אפשריים. במקומות מסוימים הם הפכו צרים כל כך עד ששתי מכוניות התקשו מאוד לחלוף זו ליד זו. היא כמעט נשמה לרווחה כשהחשכה אפפה אותה מפני שעכשיו יכלה לראות את אורות הפנסים של המכוניות שהתקרבו לעברה מעבר לכל עיקול בדרך. לפחות המכונית שלה שקעה בשול הכביש שסמוך לגבעה ולא למדרון, ששום מעקה ביטחון לא חצץ בינו לבין הכביש. אז היא ישבה שם, אבודה בין העצים, חסרת אונים. היא הסתובבה באנחה ומשכה את המעיל העבה שלה מתוך אחד הארגזים במושב האחורי. היא קיוותה שגברת מקריי תעבור כאן בדרכה אל הבית שבו קבעו להיפגש או חזרה ממנו. אחרת נראה שנגזר עליה להעביר את הלילה במכונית. עדיין נותרו לה כמה תפוחים, קצת קרקרים ושני עיגולי גבינה באריזות שעווה קטנות. אבל נגמרה לה הדיאט קולה — עד הבוקר היא כבר תסבול מרעידות ומכאב ראש בגלל הגמילה הפתאומית מקפאין.

שום סטארבקס באופק. היא היתה צריכה להקדיש יותר מחשבה כשקנתה צידה לדרך.

היא כיבתה את המנוע, אבל השאירה את האורות דולקים, למקרה שאיזו מכונית תעבור בכביש הצר. אם לא יחלצו אותה קודם, המצבר ודאי יתרוקן עד הבוקר. היא נשענה לאחור ועצמה עיניים. פנים מוכרות צפו במחשבותיה: מארק. לפעמים הכמיהה לראות אותו רק עוד פעם אחת — לדבר איתו רק כמה רגעים — היתה מהממת בעוצמתה. מלבד היגון, היא פשוט התגעגעה אליו — התגעגעה לבן זוג שאפשר לסמוך עליו, לחכות לו ערה, להתעורר לצדו. אפילו ויכוח על שעות העבודה הארוכות שלו נראה לה נהדר עכשיו. הוא אמר לה פעם, "אנחנו — את ואני — זה לנצח."

הנצח נמשך ארבע שנים. היא היתה רק בת שלושים ושתיים, ומעתה ואילך היא תהיה לבד. הוא מת. והיא מתה מבפנים.

נקישה חדה על חלון המכונית הסבה את תשומת לבה, ולא היה לה מושג אם נרדמה או שרק שקעה בהרהורים. הרעש נגרם על ידי פנס, שאחז בידו איש זקן. מבטו הזועף נראה מאיים כל כך שהיא חשבה לעצמה שאולי הסוף שחששה מפניו הגיע מהר יותר משציפתה.

"ילדונת," הוא אמר, "ילדונת, את תקועה בבוץ."

היא פתחה את החלון, והערפל הרטיב את פניה. "אני... אני יודעת. החלקתי לשוליים."

"הגרוטאה הזאת לא תביא אותך רחוק כאן," הוא אמר.

גרוטאה! זאת היתה ב־מ־וו חדשה עם גג נפתח, אחד מהניסיונות הרבים שלה להקל את כאב הבדידות. "טוב, אף אחד לא אמר לי את זה עד עכשיו! אבל תודה רבה על התובנה."

שערו הלבן הדליל היה דבוק לראשו, וגבותיו הלבנות העבותות הזדקרו כלפי מעלה כמו קוצים. הגשם הבהיק על מעילו ונטף מקצה אפו הגדול. "תישארי פה, אני אחבר את השרשרת לפגוש שלך ואמשוך אותך החוצה. את נוסעת לבית מקריי?"

טוב, זה מה שהיא רצתה — מקום שבו כולם מכירים את כולם. היא רצתה להזהיר אותו שלא ישרוט את הפגוש, אבל הצליחה רק לגמגם, "כ־כן."

"זה לא רחוק. את יכולה לנסוע אחרַי אחרי שאגרור אותך החוצה."

"תודה," היא אמרה.

טוב, אז היא תישן במיטה אחרי הכול. ואם גברת מקריי לא חסרת לב, היא כנראה תקבל גם משהו לאכול ולשתות. היא התחילה לדמיין לעצמה את האח המבוערת בבקתה ואת קול טיפות הגשם על הגג כשתתכרבל במיטה רכה עם מצעים נעימים ושמיכות חמות. בטוחה. מוגנת. סוף־סוף.

המכונית נאנקה וגנחה עד שנחלצה לבסוף מהבוץ וחזרה אל הכביש. האיש הזקן גרר אותה כמה מטרים טובים עד שניצבה על קרקע מוצקה ואז עצר כדי לנתק את השרשרת. הוא השליך אותה אל אחורי הטנדר שלו וסימן לה לנסוע אחריו. היא לא חשה כל רצון להתווכח — אם תיתקע שוב, לפחות הוא יהיה שם כדי לחלץ אותה. וכך היא נסעה אחריו והתיזה על השמשה הקדמית הרבה מאוד נוזל ניקוי, כדי שהמגבים ינקו את כל הבוץ מהטנדר שחסם לה לגמרי את שדה הראייה.

כעבור פחות מחמש דקות האיתות של הטנדר התחיל להבהב, והיא נסעה אחריו כשפנה ימינה ליד תיבת דואר. הדרך משם היתה קצרה ולא נוחה לנהיגה בגלל כל הבורות, אבל היא התרחבה במהרה לשטח חשוף מעצים. הטנדר הקיף אותו והתכונן לחזור כלעומת שבא, ומל החנתה את המכונית שלה מול... חורבה!

לא היתה שם שום בקתה קטנה ומקסימה. למבנה היה גג משופע ומרפסת, זה נכון, אבל נדמה שהמרפסת היתה מחוברת אליו רק בצד אחד, וצדה השני היה רופף ונטה כלפי מטה. התריסים היו שחורים מרוב שנים ומגשם, ולוח עץ הוצמד במסמרים מעל אחד החלונות. לא היה אור בפנים או בחוץ. שום עשן ידידותי לא הסתלסל מהארובה.

התמונות נחו על המושב לידה. היא צפרה בכוח וזינקה מהמכונית, ידה האחת לופתת את התמונות והשנייה מסדרת את הכובע של מעיל הצמר שלה מעל ראשה. היא רצה אל הטנדר. הוא פתח את החלון שלו והסתכל עליה כאילו היא מטורפת. "אתה בטוח שזה בית מקריי?"

"כן."

היא הראתה לו את התמונה של הבקתה הקטנה עם כיסאות הנוח מעץ במרפסת והעציצים התלויים עם הפרחים הססגוניים שעיטרו את החזית. בתצלום הכול טבל באור שמש.

"הממ," הוא אמר. "עבר הרבה זמן מאז שהמקום הזה נראה ככה."

"אף אחד לא אמר לי את זה. היא אמרה שאני אוכל לקבל את הבית לשנה בלי לשלם שכר דירה נוסף על המשכורת. אני אמורה לעזור לרופא של העיירה. אבל זה...?"

"לא ידעתי שהרופא צריך עזרה. הוא לא זה ששכר אותך, נכון?" הוא שאל.

"לא. אמרו לי שהוא נהיה זקן מדי בשביל להתמודד עם כל העומס לבד ושצריך כאן עוד רופא, אבל עד אז ייקחו אותי לשנה."

"ותעשי מה בדיוק?"

היא הרימה את קולה כדי שישמע אותה למרות הגשם. "אני אחות מוסמכת. וגם מיילדת מורשית."

נראה שהמידע שעשע אותו. "אה, באמת?"

"אתה מכיר את הרופא?" היא שאלה.

"כולם מכירים פה את כולם. נראה לי שהיית צריכה לבוא לכאן, לראות את המקום ולפגוש את הרופא לפני שהגעת להחלטה."

"כן, כך נראה," היא אמרה בקול מלא תוכחה עצמית. "תן לי להביא את התיק שלי — אני רוצה לשלם לך על זה שחילצת אותי מה..." אבל הוא כבר נופף בידו בביטול.

"לא רוצה את הכסף שלך. לאנשים שגרים פה אין כסף מיותר לזרוק על קצת עזרה בין שכנים. אז," הוא אמר בהומור, ואחת מגבותיו הלבנות והסבוכות התרוממה, "נראה לי שהיא סידרה אותך. המקום הזה עומד ריק כבר שנים." הוא גיחך. "בלי שכר דירה! חה!"

אורות פנסים חדרו אל אזור החניה כששברולט סובֶּרבֶּן ישנה התקדמה לעברם. כשהמכונית הגיעה אליהם, הזקן אמר, "הנה היא. בהצלחה." ואז צחק. למען האמת, הוא צווח מרוב צחוק כשנסע משם.

מל תחבה את התמונה לתוך המעיל ועמדה בגשם ליד המכונית שלה בזמן שהשברולט חנתה. היא היתה יכולה ללכת למרפסת כדי לתפוס מחסה מאיתני הטבע, אבל זה לא נראה לה בטוח במיוחד.

השלדה של השברולט נפגעה בכמה מקומות, והצמיגים נראו עצומים — שום סיכוי שהמפלצת הזאת תיתקע בבוץ. היא היתה שמורה בסך הכול, אבל היה ברור שמדובר בדגם ישן. הנהגת כיוונה את הפנסים אל הבקתה והשאירה אותם דולקים כשפתחה את הדלת. מהמכונית יצאה אישה מבוגרת פצפונת עם שיער לבן מסולסל ומשקפיים שחורי מסגרת שהיו גדולים מדי לפניה. היא נעלה מגפי גומי, וגופה, לא הרבה יותר ממטר וחצי, כמעט נבלע כליל תחת מעיל הגשם. היא השליכה סיגריה לבוץ ופנתה אליה בחיוך ענקי. "ברוכה הבאה!" היא אמרה באותו קול עמוק וגרוני שמל זיהתה משיחת הטלפון שניהלו.

"ברוכה הבאה?" חיקתה אותה מל. "ברוכה הבאה?" היא שלפה את התמונה מהמעיל שלה והראתה אותה לאישה בחטף. "זה ממש לא זה!"

גברת מקריי, שלא נראתה מוטרדת כלל, השיבה, "כן, למקום הזה באמת לא יזיק איזה רענון. התכוונתי לקפוץ לכאן אתמול, אבל פשוט לא הספקתי."

"רענון? גברת מקריי, הוא מתפורר! אמרת שזאת בקתה מקסימה! פנינה, זה מה שאמרת!"

"אלוהים," אמרה גברת מקריי. "לא אמרו לי במאגר האחיות שאת כל כך דרמטית."

"ולי לא אמרו שאת נוטה להזיות!"

"מספיק, דיבורים כאלה לא יביאו אותנו לשום מקום. את רוצה לעמוד בגשם או להיכנס פנימה ולראות מה יש כאן?"

"האמת שמה שאני רוצה זה להסתובב ולברוח מהמקום הזה, אבל לא נראה לי שאני אגיע רחוק בלי רכב ארבע על ארבע. עוד פרט קטן ששכחת להזכיר."

השדונית הקטנה ולבנת השיער לא אמרה דבר ודילגה בזריזות במעלה שלוש המדרגות המובילות אל מרפסת הבקתה. היא לא השתמשה במפתח כדי לפתוח את הדלת, אבל נאלצה לדחוק אותה בכוח בכתפה כדי להזיז אותה. "העץ התנפח מהגשם," אמרה בקולה הצרוד ואז נעלמה בפנים.

מל באה בעקבותיה, אבל לא רקעה ברגליה על לוחות המרפסת כמו גברת מקריי, אלא פסעה בחשש ובזהירות. העץ נטה בשיפוע מסוכן, אבל נראה יציב למדי מול הדלת. אור נדלק בפנים בדיוק כשמל הושיטה יד אל הידית. ענן אבק מחניק התפשט בחדר כשגברת מקריי ניערה את מפת השולחן אחרי שהדליקה את האור העמום. מל נסוגה חזרה אל המרפסת והחלה להשתעל. אחרי שהתאוששה, נשמה עמוק את האוויר הקר והלח והעזה להיכנס שוב פנימה.

גברת מקריי נראתה שקועה בניסיון לסדר דברים, למרות שהמקום היה מזוהם. היא קירבה כיסאות אל השולחן, ניקתה אבק מאהילים, יישרה ספרים על המדפים בעזרת תומכי ספרים. מל הביטה סביבה, אבל רק כדי לוודא פעם נוספת שהמקום אכן מחריד כמו שחשבה, כי לא היה שום סיכוי שהיא תישאר בו. היו שם ספה פרחונית דהויה, כורסה והדום תואמים, תיבה ישנה ששימשה כשולחן סלון וכוננית ספרים עשויה לבֵנים ועץ לא מהוקצע. במרחק צעדים ספורים היה המטבח הקטן, שדלפק הפריד בינו ובין הסלון. הוא לא זכה לניקוי מאז שהדייר האחרון בישל בו ארוחת ערב — ככל הנראה לפני שנים. המקרר והתנור עמדו פתוחים, בדומה למרבית הארונות. הכיור היה מלא סירים וכלים. ערימות של כלים מאובקים והמון ספלים וכוסות גדשו את הארונות, כולם מלוכלכים מדי לשימוש.

"אני מצטערת, אבל זה פשוט לא מקובל עלי," אמרה מל בקול רם.

"זה רק קצת לכלוך, זה הכול."

"יש קן ציפורים בתוך התנור!" קראה מל, שהרגישה שהיא יוצאת מדעתה.

גברת מקריי צעדה אל המטבח במגפי הגומי המלאים בבוץ, הכניסה יד לתוך התנור הפתוח ושלפה את הקן. היא ניגשה אל דלת הכניסה והשליכה אותו אל החצר. היא דחפה את משקפיה במעלה אפה ובחנה את מל. "שום קן ציפורים," אמרה בקול שרימז שמל מתחה את הסבלנות שלה עד הקצה.

"תראי, אני לא בטוחה שזה יסתדר. האיש הזקן בטנדר היה צריך לגרור אותי מהבוץ לא רחוק מכאן. אני לא יכולה להישאר כאן, גברת מקריי — זה לא בא בחשבון. חוץ מזה, אני גוועת ברעב ואין לי אוכל." היא צחקה צחוק חלול. "אמרת שאני אקבל מגורים נאותים, ואני הבנתי שאת מתכוונת לבית נקי ומצויד במספיק אוכל לימים הראשונים שלי כאן, עד שאוכל לעשות קניות בעצמי. אבל זה..."

"את חתומה על חוזה," ציינה גברת מקריי.

"וגם את," השיבה מל. "אני לא חושבת שתצליחי לשכנע מישהו שהמקום הזה הולם או מוכן למגורים."

הופ נשאה את מבטה. "הגג לא דולף, זה סימן טוב."

"אני חוששת שזה לא טוב מספיק."

"שֶריל קְרֵייטוֹן הארורה היתה אמורה לבוא לכאן ולקרצף את המקום כמו שצריך, אבל היו לה תירוצים שלושה ימים ברצף. אני מוכנה להתערב שהיא חזרה לשתות. יש לי מצעים בתא המטען, ואני אקח אותך לאכול ארוחת ערב. זה ייראה טוב יותר בבוקר."

"אין מקום אחר שאני יכולה לישון בו הלילה? איזה בֶּד אֶנד בּרֶקפֶסט? אולי מלון קטן על הכביש המהיר?"

"בד אנד ברקפסט?" היא שאלה וצחקה. "זה נראה לך כמו אתר תיירות? הכביש המהיר במרחק שעה נסיעה מפה, וזה לא סתם גשם קל. יש לי בית גדול, אבל אין בו טיפת מקום — הוא מלא עד התקרה בזבל. נראה לי שפשוט ישרפו אותו אחרי שאני אמות. ייקח לי כל הלילה לפנות את הספה."

"חייב להיות משהו..."

"הדבר הכי קרוב שיש לנו זה הבית של ג'ו אלן — יש לה חדר אורחים נחמד מעל החניה, והיא משכירה אותו לפעמים. אבל לא נראה לי שתרצי להישאר שם. לבעל הזה שלה יש מנהג לשלוח ידיים. הוא כבר חטף סטירות מיותר מאישה אחת בווירג'ין ריבר — וזה יהיה עסק לא נעים, את בכותונת שלך וג'ו אלן ישנה עמוק. עוד ייכנסו לו כל מיני רעיונות לראש. הבחור הזה לא יודע לשמור את הידיים שלו לעצמו."

אוי, אלוהים, חשבה מל. המקום הזה נשמע גרוע יותר מרגע לרגע.

"אני אגיד לך מה נעשה, ילדה. אני אדליק את מחמם המים, אפעיל את המקרר ואת החימום, ואז נלך לאכול ארוחה חמה."

"בבית הקפה והפאי?"

"המקום ההוא נסגר לפני שלוש שנים," היא ענתה.

"אבל שלחת לי תמונה שלו — כאילו שזה המקום שאלך לאכול בו ארוחות צהריים או ערב בשנה הקרובה!"

"נו, מה זה משנה? אלוהים, את ממש אוהבת לסבך דברים."

"לסבך דברים?!"

"לכי לאוטו ואני כבר אגיע," פקדה, ואז התעלמה ממל לחלוטין, ניגשה למקרר והתכופפה כדי לחבר אותו לחשמל. האור נדלק מיד, וגברת מקריי שלחה יד פנימה כדי לכוון את הטמפרטורה לפני שסגרה את הדלת. המנוע של המקרר השמיע קול נהמה מחשיד כשהתעורר לחיים.

מל הלכה אל השברולט כמו שאמרו לה, אבל המכונית היתה גבוהה כל כך שהיא מצאה את עצמה לופתת את פנים הדלת הפתוחה ומושכת את עצמה פנימה בזחילה כמעט. היא הרגישה הרבה יותר בטוחה ברכב מאשר בתוך הבית, שבו המארחת שלה כנראה בדיוק הדליקה מכשיר לחימום מים בגז. היא מצאה את עצמה חושבת לרגע שאם הוא יתפוצץ ויהרוס את הבקתה הן יוכלו לסגור את הסיפור הזה כאן ועכשיו.

אחרי שהתמקמה במושב הנוסע היא הביטה מעבר לכתפה וראתה שהרכב אכן מלא בכריות, שמיכות וארגזים. היא הניחה שמדובר באספקה לבית המתפורר. טוב, אם היא לא תצליח לצאת מכאן הלילה, היא תוכל לישון במכונית שלה אם תצטרך. היא לא תקפא למוות עם כל השמיכות האלה. ואז, באור ראשון...

כמה דקות חלפו עד שגברת מקריי הגיחה מהבקתה וסגרה אחריה את הדלת בלי לטרוח לנעול אותה. מל התרשמה מהקלילות שהפגינה האישה המבוגרת כשנכנסה לתוך השברולט. היא הניחה את כף רגלה על המדרגה, אחזה בידית שמעל הדלת ביד אחת ובמשענת הזרוע בשנייה ומשכה את עצמה ללא מאמץ אל המושב. היתה לה כרית גדולה למדי לשבת עליה, והמושב שלה נדחק כמעט עד ההגה כדי שתוכל להגיע אל הדוושות. היא שילבה להילוך בלי לומר מילה ונסעה לאחור בשביל הגישה עד שעלתה שוב על הכביש.

"אמרת שאת די קשוחה כשדיברנו לפני כמה שבועות," הזכירה לה גברת מקריי.

"אני באמת די קשוחה. בשנתיים האחרונות הייתי אחראית על מחלקת הנשים בבית חולים מחוזי עם שלושת אלפים מיטות. קיבלנו את כל המקרים הכי מאתגרים ואת כל המטופלות הכי קשות ועשינו עבודה מצוינת, גם אם אני מעידה על עצמי. לפני זה עבדתי שנים בחדר המיון במרכז לוס אנג'לס, מקום קשוח מאוד. כששאלת אותי על זה, חשבתי שהתכוונת לקשוחה מבחינה מקצועית. לא ידעתי שאת מתכוונת לכישורי הישרדות של אישה בחזית."

"אלוהים, את באמת מדברת בלי סוף. את תרגישי יותר טוב אחרי שתאכלי."

"אני מקווה מאוד," השיבה מל, אבל הוסיפה ללא קול, אני לא יכולה להישאר פה. זה היה טירוף מצדי, אני מודה בזה עכשיו, ואני עפה מפה. הדבר היחיד שהיא באמת חששה ממנו היה להודות בזה בפני ג'ואי.

הן לא דיברו במהלך הנסיעה. למל לא היה יותר מדי מה לומר, והיא גם היתה מרותקת מהקלות, מהמהירות ומהמיומנות שהפגינה גברת מקריי כשנהגה בשברולט הענקית שקיפצה בגשם השוטף לאורך הכביש הפתלתל והתחום בעצים.

היא חשבה שזו עשויה להיות הפוגה מהכאב ומהבדידות ומהפחד. הקלה מהמתח הכרוך בטיפול בחולים שהיו קורבנות לפשע או פושעים בעצמם, או עניים להחריד וחסרי אמצעים או תקווה. כשראתה את התמונות של העיירה הקטנה והמתוקה, היה לה קל לדמיין מקום ביתי שבו אנשים נזקקו לעזרתה. היא ראתה את עצמה פורחת בין שלל מילות התודה הנלהבות של בני כפר ורודי לחיים. המשמעות שנלוותה לעבודתה תמיד סייעה לה להתמודד עם כל בעיה אישית כואבת. שלא לדבר על הבונוס של תפיסת מרחק מהערפיח ומהתנועה והחזרה לטבע בלב יופיו הבתולי של היער. היא פשוט מעולם לא העלתה על דעתה שתרחיק עד כדי כך בחזרה לטבע.

המחשבה שתזכה ליילד את תינוקותיהן של נשות וירג'ין ריבר הכפרית, שלרובן לא היה כנראה ביטוח רפואי, חתמה סופית את העסקה.

העבודה כאחות היתה מספקת, אבל העבודה כמיילדת היתה הייעוד האמיתי שלה.

ג'ואי היתה קרובת המשפחה היחידה שנותרה לה עכשיו. היא רצתה שמל תבוא לקולורדו סְפּרינגְס ותגור איתה, עם בעלה ביל ועם שלושת ילדיהם. אבל מל לא רצתה להחליף עיר אחת בעיר אחרת, למרות שקולורדו ספרינגס היתה קטנה בהרבה מלוס אנג'לס. עכשיו, בהיעדר רעיונות טובים יותר, היא תיאלץ לחפש שם עבודה.

כשחלפו על פני מה שנראה כמו עיירה היא שוב העוותה את פניה. "זאת העיירה? כי גם זה לא הופיע בתמונות ששלחת לי."

"וירג'ין ריבר," השיבה גברת מקריי. "ככה היא. נראית הרבה יותר טוב באור יום, זה בטוח. אוף, זה גשם רציני. תמיד יש לנו מזג אוויר נוראי כזה במרץ. זה הבית של הרופא. הוא בודק שם את האנשים שבאים אליו, אבל הוא עושה גם הרבה ביקורי בית. הספרייה," היא הצביעה. "פתוחה בימי שלישי."

הן עברו ליד כנסייה נאה למראה עם צריח, שהחלונות שלה היו מכוסים בלוחות עץ, אבל מל לפחות זיהתה אותה. אחר כך נגלתה חנות המכולת, ישנה ובלויה הרבה יותר משנראתה בתמונה. הבעלים בדיוק נעל את דלת הכניסה למשך הלילה. כתריסר בתים ניצבו משני צדי הרחוב — קטנים וישנים. "איפה בית הספר?" שאלה מל.

"איזה בית ספר?" שאלה גברת מקריי.

"זה שבתמונה ששלחת לרכזת הגיוס."

"הממ. אין לי מושג מאיפה הבאתי אותה. אין לנו פה בית ספר. בינתיים."

"אלוהים," גנחה מל.

הרחוב היה רחב ידיים, אבל חשוך ושומם — לא היו בו שום פנסי רחוב. האישה הזקנה כנראה עברה על אחד האלבומים הישנים שלה ושלפה מתוכו את התמונות. ואולי היא פשוט צילמה אותן בעיירה אחרת.

גברת מקריי עצרה מול בית הרופא, ליד בקתה גדולה למראה עם מרפסת רחבה וחצר גדולה. שלט ניאון בחלון עם המילה "פתוח" הבהיר שמדובר כנראה בפאב או בבית קפה. "קדימה," אמרה גברת מקריי. "בואי נחמם לך את הבטן ואת מצב הרוח."

"תודה," אמרה מל בניסיון להיות מנומסת. היא גוועה ברעב ולא רצתה להסתכן בכך שפנים חמוצות יעלו לה בארוחת הערב שלה, אף שלא תלתה תקוות רבות בסיכוי שמשהו מלבד הבטן שלה יתחמם בקרוב. היא הציצה בשעון. שבע בערב.

גברת מקריי ניערה את מעיל הגשם שלה על המרפסת לפני שנכנסה פנימה, אבל מל לא לבשה מעיל גשם וגם לא היתה לה מטרייה. המעיל שלה היה ספוג מים, והיא הדיפה ריח של כבשה רטובה.

כשנכנסו פנימה, היא הופתעה לטובה. המקום היה חשוך וספון עץ, עם אש מבוערת באח אבן גדולה. רצפות העץ הממורקות הבהיקו מניקיון, והיה שם ריח של משהו טוב, אכיל. מעל בר ארוך ושורות של מדפים עמוסי בקבוקי משקה נתלה דג מפוחלץ ענקי. על קיר אחר נתלה עור דוב גדול כל כך שהוא כיסה מחצית משטחו. מעל הדלת התנוסס ראש של אייל. וואו. בקתת ציד? היו שם כשנים־עשר שולחנות בלי מפות, ורק לקוח אחד שישב ליד הבר. האיש הזקן שחילץ אותה מהבוץ, רכון מעל משקה.

מאחורי הבר עמד גבר גבוה בחולצה משובצת ששרווליה מופשלים והבריק כוס במגבת. הוא נראה בשנות השלושים המאוחרות לחייו, ושערו החום היה קצוץ. כשנכנסו פנימה הוא זקר בברכה סנטר וגבות מלאות הבעה. ואז שפתיו התעקלו בחיוך.

"שבי כאן," אמרה הופ מקריי, והצביעה על שולחן ליד האש. "אני אביא לך משהו."

מל הורידה את המעיל ותלתה אותו על משענת הכיסא הסמוך לאש כדי שיתייבש. היא התחממה כמיטב יכולתה וחיככה את ידיה הקפואות מעל הלהבות. זה היה יותר משציפתה — בקתה חמימה ונקייה, אש בוערת, ארוחה מוכנה על הכיריים. היא יכולה להסתדר בלי החיות המתות, אבל זה כנראה מה שמקבלים באזור של ציידים.

"קחי," אמרה האישה הזקנה, והושיטה לה כוס קטנה מלאה בנוזל ענברי. "זה יחמם אותך. לג'ק יש תבשיל על האש ולחם בתנור. עוד רגע נסדר אותך."

"מה זה?" שאלה מל.

"ברנדי. תצליחי להוריד את זה איכשהו?"

"מה נראה לך?" היא אמרה ושתתה מהכוס. הנוזל חרך את דרכו במורד גרונה והגיע אל בטנה הריקה. היא הניחה לעיניה להיעצם רגע והתענגה על איכותו הבלתי צפויה של המשקה. היא העיפה עוד מבט בבר, אבל הברמן נעלם. "האיש הזה," היא אמרה לבסוף, והצביעה על הלקוח היחיד. "הוא זה שחילץ אותי מהתעלה."

"דוֹק מוֹלינְס," היא הסבירה. "כדאי שכבר תכירו עכשיו, אם לא אכפת לך להתרחק מהאש."

"למה לטרוח?" אמרה מל. "אמרתי לך — אני לא נשארת."

"בסדר," אמרה האישה בקול יגע. "אז את יכולה להגיד שלום ולהתראות בבת אחת. בואי." היא הסתובבה וצעדה לעבר הרופא הזקן. מל קמה והלכה אחריה באנחה. "דוק, זאת מלינדה מונרו, למקרה שלא הכרתם קודם כמו שצריך. מיס מונרו, תכירי את דוק מולינס."

הוא נשא את מבטו מעל המשקה שלו ובחן אותה בעיניים מימיות, אבל ידיו עם דלקת המפרקים לא הרפו מהכוס. הוא הכיר בה בהנהון יחיד.

"שוב תודה," אמרה מל. "שחילצת אותי."

הרופא הזקן הנהן וחזר להביט במשקה שלו. ממש אווירת העיירה הקטנה החמה והידידותית שציפיתי לה, חשבה. גברת מקריי חזרה אל האש והתיישבה ליד השולחן באנחה.

"סליחה," אמרה מל לרופא. הוא הפנה את מבטו לעברה, אבל גבותיו הלבנות הסבוכות נקבצו יחד בזעף החלטי מעל משקפיו. שערו הלבן היה דליל כל כך מעל קרקפתו המנומשת שכמעט נראה שהיו לו יותר שערות בגבות מאשר על הראש. "אני שמחה מאוד להכיר אותך. אז רצית קצת עזרה כאן?" הוא נעץ בה מבט שנראה זועם למדי. "או שלא רצית עזרה? איזה מהשניים?"

"אני לא צריך שום עזרה," הוא אמר קצרות. "אבל הזקנה הזאת שם מנסה להביא לכאן רופא שיחליף אותי כבר שנים. היא נחושה בדעתה."

"למה היא רוצה לעשות את זה?" שאלה מל באומץ.

"אין לי מושג." הוא שב והתרכז בכוסו. "אולי היא פשוט לא מחבבת אותי. בהתחשב בזה שאני לא מחבב אותה במיוחד, זה לא משנה."

הברמן, שכנראה היה גם הבעלים, הביא מהמטבח קערית מעלה אדים, אבל השתהה בקצה הבר וצפה במל בזמן ששוחחה עם הרופא הזקן.

"טוב, אל תדאג בגללי, חבר," השיבה מל. "אני לא מתכוונת להישאר. התיאור שקיבלתי היה לא מדויק, בלשון המעטה. אני אעזוב בבוקר, ברגע שהגשם ייפסק."

"בזבזת לעצמך את הזמן, הא?" הוא שאל בלי להביט בה.

"מתברר. לא רק שהמקום הוא לא מה שהבטיחו לי, עכשיו אני גם מבינה שאתה בכלל לא צריך אחות או מיילדת."

"בדיוק ככה," הוא הסכים.

מל נאנחה. היא קיוותה שתצליח למצוא עבודה סבירה בקולורדו.

בחור צעיר, נער, הביא מהמטבח מגש עם כוסות. הוא הזכיר את הברמן בשערו החום הסמיך הקצוץ, בחולצת הפלנל ובמכנסי הג'ינס. ילד נאה, חשבה לעצמה כשבחנה את קו הלסת התקיף שלו, האף הישר, הגבות העבותות. הוא עמד להניח את מגש הכוסות מתחת לבר כשלפתע הבחין במל, קפא במקום ובהה בה. עיניו התרחבו ופיו נפער לשנייה. היא הטתה את ראשה קלות וזיכתה אותו בחיוך. הוא סגר את פיו לאט, אבל המשיך לעמוד בלי לזוז עם הכוסות.

מל הפנתה את גבה לנער ולרופא וניגשה אל שולחנה של גברת מקריי. הברמן הניח על השולחן קערית, מפית וסכו"ם ואז הזדקף והמתין לה. הוא משך עבורה את הכיסא. מקרוב, היא ראתה איזה גבר גדול הוא היה — כמעט מטר תשעים ורחב כתפיים. "מזג אוויר נורא בשביל הלילה הראשון שלך בווירג'ין ריבר," אמר בקול נעים.

"מיס מלינדה מונרו, זה ג'ק שֶרידֶן. ג'ק, מיס מונרו."

מל חשה דחף לתקן אותם — להגיד להם שהיא גברת ולא מיס. אבל היא לא עשתה זאת כי לא רצתה להסביר שמר — דוקטור, למעשה — מונרו כבר לא בסביבה. לכן היא אמרה, "נעים להכיר. תודה רבה," הוסיפה, וקירבה אליה את התבשיל.

"זה מקום יפהפה כשמזג האוויר משתף פעולה," הוא אמר.

"אני בטוחה," היא מלמלה בלי להביט בו.

"כדאי שתיתני לזה יום־יומיים לפני שתחליטי סופית," הוא הציע.

היא שיקעה את הכף בתבשיל וטעמה ממנו. הוא עדיין השתהה ליד השולחן כשהיא נשאה את מבטה ואמרה בהפתעה, "זה ממש טעים."

"סנאי," הוא אמר.

היא כמעט נחנקה.

"סתם צוחק," הוא אמר וחייך אליה. "בקר. אורגני."

"תסלח לי אם חוש ההומור שלי קצת מקרטע," היא השיבה ברוגז קל. "היום היה ארוך ומפרך."

"באמת?" הוא שאל. "אז טוב שבדיוק פתחתי בקבוק של רמי מרטן." הוא חזר לבר, והיא העיפה בו מבט מעבר לכתפה. נראה שהוא מתייעץ קצרות עם הנער, שהמשיך לבהות בה. הבן שלו, החליטה מל בינה לבין עצמה.

"אין לי מושג למה את כל כך עצבנית," אמרה גברת מקריי. "בטלפון לא נשמעת לי כזאת בעייתית." היא פשפשה בתיקה ושלפה מתוכו חפיסת סיגריות. היא ניערה אחת החוצה והדליקה אותה — זה הסביר את הקול הצרוד.

"את חייבת לעשן?" שאלה אותה מל.

"למרבה הצער, כן," השיבה גברת מקריי ושאפה שאיפה עמוקה.

מל רק הנידה את ראשה בתסכול. היא לא אמרה דבר. זהו זה, החליטה. היא תעזוב בבוקר ועד אז תישן במכונית, אז למה להחריף את המצב בתלונות? היא היתה בטוחה שהופ מקריי כבר קלטה את המסר. מל אכלה את התבשיל המעולה, לגמה מהברנדי והרגישה קצת יותר בטוחה כשהבטן שלה התמלאה והראש שלה הסתחרר קלות. הנה, היא חשבה. כבר יותר טוב. אני אצליח לשרוד את הלילה בחור הזה. אלוהים יודע שעברתי דברים הרבה יותר גרועים.

תשעה חודשים חלפו מאז שבעלה, מארק, עצר בחנות נוחות אחרי משמרת לילה ארוכה בחדר המיון. הוא רצה לקנות חלב בשביל דגני הבוקר שלו. אבל מה שהוא קיבל במקום היו שלושה כדורים, ישר לחזה, שהרגו אותו במקום. הוא נכנס לחנות שהוא ומל עצרו בה לפחות שלוש פעמים בשבוע בעיצומו של שוד, וזה היה קץ החיים שהיא אהבה.

להעביר את הלילה במכונית שלה, בגשם, היה כלום בהשוואה לזה.

*

ג'ק שלח למיס מונרו כוס שנייה של רמי מרטן, אבל היא סירבה למנה נוספת מהתבשיל. הוא נשאר מאחורי הבר בזמן שאכלה, שתתה ונעצה בהופ מבטים זועמים בזמן שעישנה. זה גרם לו לגחך לעצמו. היה לה אומץ. והיא גם נראתה טוב. היא היתה קטנה, בלונדינית, עם עיניים כחולות בוהקות, פה קטן בצורת לב וישבן שנראה מדהים בג'ינס. כשעזבה את הפאב, הוא אמר לדוק מולינס, "תודה רבה באמת. יכולת להיות קצת יותר נחמד. לא היה לנו שום דבר יפה להסתכל עליו כאן מאז שהגולדן רטריברית הזקנה של בראדלי מתה בסתיו שעבר."

"המפף," השיב הרופא.

ריקי יצא מאחורי הבר ונעמד ליד ג'ק. "כן," הוא הסכים בלהט. "אלוהים, דוק. מה עובר עליך? אתה לא יכול לחשוב לפעמים גם עלינו?"

"תירגע, ילד," צחק ג'ק וכרך זרוע סביב כתפיו. "היא ממש לא בליגה שלך."

"אה, כן? היא גם לא בליגה שלך," השיב ריק בחיוך.

"אתה יכול להתחצף כמה שבא לך. אף אחד לא הולך לצאת מהבית הלילה," אמר לו ג'ק. "קח קצת מהתבשיל הביתה לסבתא שלך."

"אוקיי, תודה," הוא אמר. "נתראה מחר."

כשריק הלך, ג'ק השתהה ליד דוק ואמר, "אם היתה לך קצת עזרה היית יכול להתפנות יותר לדיג."

"אני לא צריך שום עזרה, תודה," הוא השיב.

"או, שוב אתה מתחיל עם זה," אמר ג'ק בחיוך. בכל פעם שהופ הציעה להשיג לדוק קצת עזרה, הוא דחה אותה בעקשנות. בהחלט ייתכן שהוא היה הגבר הנחוש והעקשן ביותר בעיירה כולה. הוא גם היה מבוגר, סבל מדלקת מפרקים ונדמה שהוא נהיה איטי יותר כל שנה.

"עוד אחד," אמר הרופא.

"חשבתי שהיה לנו הסכם," אמר ג'ק.

"אז רק חצי. הגשם הארור הזה הורג אותי. קר לי בעצמות." הוא נשא את מבטו אל ג'ק. "שתדע לך שאני זה שחילץ את המופקרת הקטנה הזאת מהתעלה בגשם מקפיא."

"היא לא נראית לי מופקרת," אמר ג'ק. "אין סיכוי שיהיה לי מזל כזה." הוא הטה את בקבוק הבורבון מעל כוסו של הזקן ומזג לו שוט, ואז הסתובב והניח את הבקבוק על המדף. הוא היה רגיל לפקוח עין על דוק, וידע שהוא עלול לשתות קצת יותר מדי אם לא ישגיחו עליו. לא התחשק לו לצאת החוצה בגשם כדי לוודא שדוק יחצה את הכביש בשלום. דוק לא החזיק אלכוהול בבית ושתה רק אצל ג'ק, וזה מה שהחזיק את הנטייה שלו בשליטה.

הוא לא היה יכול להאשים את הבחור הזקן — הוא היה בודד ועבד קשה מדי. שלא לדבר על הרגזנות שלו.

"יכולת להציע לבחורה מקום חם לישון בו," אמר ג'ק. "די ברור שהופ לא סידרה בשבילה את הבקתה הישנה."

"לא התחשק לי חֶברה," ענה הרופא, ואז נשא את עיניו והביט בפניו של ג'ק. "נראה לי שאתה גם ככה יותר מעוניין ממני."

"אני לא חושב שהיא נוטה לסמוך על מישהו שגר כאן כרגע," אמר ג'ק. "אבל היא דבר קטן וחמוד, הא?"

"לא שמתי לב," הוא השיב, לגם מהכוס ואז אמר, "לא נראה לי שהיא חזקה מספיק לעבודה הזאת בכל מקרה."

ג'ק צחק, "חשבתי שלא שמת לב." אבל הוא בהחלט שם לב. היא היתה מטר שישים בערך. חמישים קילו. שיער בלונדיני רך וגלי שנהיה כמעט מתולתל בגלל הגשם. עיניים שעברו במהירות מעצב ללוחמנות. הוא נהנה מהניצוץ הקטן שפרץ ממנה כשהתעצבנה עליו ואמרה שהיא ממש לא במצב רוח לבדיחות. וכשדיברה עם דוק נדלק בה אור שרמז שהיא מסוגלת לטפל בהרבה מצבים בלי שום בעיה. אבל החלק הכי טוב היה הפה הזה — הפה הקטן והוורוד בצורת לב. ואולי זה היה התחת.

"כן," אמר ג'ק. "יכולת לעשות לי טובה ולהיות קצת יותר ידידותי. לשפר פה קצת את הנוף."