חלק א
פרק 1
אריק נראה כולו אדום כשהוא מניח את כפות ידיו על שולחן העבודה שלי. הוא רוכן אליי, עיניו נפקחות לרווחה ושפתיו מתכווצות מכעס. נראה שהוא עומד להתפוצץ כמו דינמיט על השולחן שלי.
"אשלי לא הייתה צריכה להשתתף בפגישה. רצוי היה שתשאלי אותי קודם!"
"לקחתי אחריות וחשבתי שהנוכחות שלה תועיל לנו.״
"אני לא מרוצה ממך בזמן האחרון. את מקבלת החלטות ואינך משתפת אותי בהן. את מפוטרת!!!" אני לא מספיקה להוסיף מילה ואריק הנסער יוצא מהחדר. רבנו הרבה, אך נראה שהפעם הוא יצא מכלל שליטה.
אני יושבת קפואה על הכיסא ובוהה במסך המחשב, האותיות מתבלבלות לי ובא לי לזרוק אותו מרוב כעס. עוד כמה ימים עם האיש הזה ואני אצא מדעתי.
אני לוקחת קרטון ריק מהמדף וזורקת לתוכו את חפציי האישיים. אני ממקמת את הארגז בין שתי הידיים ויוצאת מהמשרד. לורן מסתכלת עליי בדאגה מהחדר שנמצא מול חדרי. כשדלת המעלית נפתחת אני רואה את אדל, האדם האחרון שאני רוצה לפגוש ברגע זה.
"שלום, קריסטין. את עוזבת?" היא שואלת שמחה.
"מעניין אותי לדעת איך שכנעת אותו לוותר עליי?"
"מאז שהתחלת לעבוד החברה הפסידה שלושים אחוז וצריך לדאוג שזה לא יקרה. בהצלחה!" היא אומרת וממשיכה לדרכה.
עד כמה האישה הזאת רעה ואנוכית, אריק המסונוור לא רואה שהיא תהרוס אותו ואת החברה.
המטוס נוחת לאט, ותוך כדי עובר דרך עננים אפורים וכבדים עד שנשלפים גלגליו לנחיתה מושלמת. גארי לא מחכה לי בטרמינל. לאחר המתנה של חצי שעה, אני רואה אותו מנופף ביד אחת לשלום ובידו השנייה משוחח בנייד כשהוא צועד אליי במהרה.
"שלום, קריסטין. אני שמח שבאת." גארי נותן לי נשיקה בשפתיים ולוקח את המזוודה מידי.
"איחרת!"
"אני מצטער, אסביר לך אחר כך."
אנחנו יוצאים מהטרמינל ונכנסים לרכב שמחכה בצד הכביש שבו יושבים שני אנשים לא כולל הנהג. במשך כל הנסיעה הם לא מדברים. אני מקרבת את פי אל אוזנו של גארי ולוחשת: "מי האנשים האלה?"
"אנשי עסקים," הוא משיב ומפנה את ראשו אל החלון.
לאחר נסיעה קצרה ומתוחה המכונית נעצרת בבית מלון יוקרתי בווינה. גארי מוציא את המזוודה שלי מתא המטען.
"אלווה אותך עד הלובי," הוא אומר.
"לא תישאר?"
"אני חייב לסיים כמה דברים. אגיע לארוחת ערב." הוא נותן לי נשיקה על השפתיים ומייד חוזר אל הרכב.
החדר במלון מפואר ומעוצב בסגנון עתיק ובגוונים חמים, נראה קצת כבד לטעמי, אך אני רק רוצה לפשוט את בגדיי, להתקלח באמבטיה חמה ולעצום את עיניי.
לאחר שלוש שעות שינה, אני פורקת את המזוודה ומחפשת משהו ללבוש לארוחת הערב עם גארי. אני בוחרת בשמלה שחורה קצרה, עליונית אדומה ומגפיים גבוהים. לאחר מכן מורחת ליפסטיק על השפתיים ומברישה את שיערי. לאחר שאני מרוצה מהמראה, אני יוצאת מהחדר ויורדת במדרגות המעוגלות אל הלובי.
חיוך רחב נראה על פניי כשאני רואה את גארי יושב נינוח על כורסה, לבוש בחולצה מכופתרת למחצה, מכנס מחויט ולוגם כוסית משקה. כשהוא רואה אותי, הוא מניח את הכוס על השולחן וניגש אליי. "את נראית נהדר," הוא אומר ומניח את ידו קלות על המותן שלי ובהליכה קצרה אנחנו נכנסים למסעדה. המלצר מוביל אותנו אל שולחן ערוך בצלחות מהודרות, כוסות יין, פרחים ונרות. גארי מושך את הכיסא כדי שאשב ולאחר מכן מתיישב בעצמו. הוא לופת את ידו בידי ואומר: "אני שמח שאת כאן." צלצול הנייד שלו קוטע את הרגע האינטימי בינינו. הוא מתנצל ועונה לשיחה מחוץ למסעדה. כעבור זמן קצר הוא חוזר ונראה קצת מוטרד.
"אני מצטער, לא אוכל לבלות איתך את כל הערב."
"למה? קרה משהו?"
"צץ משהו חשוב ועוד מעט עליי ללכת."
"אז ככה תהיה כל ארוחה שלנו, אתה תקבל שיחה ותשאיר אותי לבד?"
"אלו שיחות עבודה ואני חייב לענות."
"תאכל לבד, כבר עבר לי התיאבון!" אני קמה מהשולחן בסערה וגארי קם מהשולחן מייד אחריי. אני ממהרת להגיע אל המעלית ונכנסת אליה, אך דלת המעלית לא נסגרת כי גארי מתעקש להיכנס פנימה וכשהוא מצליח, היא נסגרת אחריו ואנחנו עולים.
גארי נצמד קרוב אליי, הבל פיו מריח מאלכוהול ששתה לפני כמה רגעים. "נו... אז מה באמת קרה? תספרי לי."
"אריק פיטר אותי, החברה הפסידה המון כסף והוא מתרועע כל הזמן עם אדל. כעת אשתו רוצה להתגרש ותובעת ממנו מיליונים."
גארי מקרב את פיו אל האוזן שלי ולוחש: "זה כל הסיפור? שחררי... את בווינה... תהני. חוץ מזה, אני חייב לענות לשיחות אם את רוצה או לא רוצה!"
"אני ממש לא מחבבת אותך ברגע זה!"
המעלית נעצרת בקומה שלא לחצנו עליה. אני יוצאת אל המסדרון וגארי מנסה להדביק את צעדיי.
"את עדיין כועסת? שחררי..." גארי נעמד מולי ובהפתעה גמורה מרים רגל אחת שלי. אני מאבדת שיווי משקל, נופלת ונחבטת בישבני מהרצפה המרופדת בשטיח. גארי נופל עליי, מפסק את רגליי וממקם את אגנו ביניהם.
"אתה כזה מטורף, בחיי..." אני צוחקת בקולניות.
"סוף... סוף... יוצא ממך חיוך."
"מישהו יכול לצאת למסדרון, גארי, אנחנו לא לבד בבית המלון הזה."
"ולמה את חושבת שאכפת לי ממישהו כשאני איתך?!"
"יש מצלמות והנהלת בית המלון תעיף אותנו מכאן."
"מי יעיף אותי מהמלון הזה?!" הוא מגחך ונושק לשדיי דרך שמלתי.
"גארי, לא עכשיו!" אני מתעקשת.
"טוב.. בואי נלך לאכול, יפה שלי, אני רעב." הוא מתרומם, אוחז בידיי ומושך אותי לעמידה.
במהלך הארוחה גארי מקבל שיחה לנייד שמחכים לו מחוץ לבית המלון. הוא שוב מתנצל ועוזב את השולחן.
אני חוזרת אל החדר, חולצת נעליים וזורקת אותן על הרצפה. אני נשכבת על המיטה ומחוסר מעש מדליקה את הטלוויזיה. אני מנסה להתרכז בסרט כלשהו אך לא מצליחה. אז אני קמה אל החלון ומסיטה את הווילון הצידה. מתחת לפנס רחוב עומד איש שמסתכל אל חלון חדרי. הוא קצת תמוה בעיניי, אך אני לא מייחסת לכך חשיבות רבה וסוגרת בחזרה את הווילון. אני פושטת את השמלה, נשכבת ונרדמת.
מתוך שינה עמוקה אני שומעת דפיקות חזקות בדלת. "מי זה?" אני שואלת.
"תפתחי! זה גארי!" אומר בקול לחוץ, ונכנס לחדר נסער ופרוע.
"אתה נראה נורא... מה קרה?"
"הכול בסדר, לא משהו שצריך להדאיג אותך."
"אולי בכל זאת תגיד לי?!"
"מה את רוצה לדעת?"
"אתה לא מספר לי מה אתה עושה, בעצם אני לא יודעת עליך כלום." הוא נעמד מולי, אוחז בזרועותיי ושואל במבט תקיף: "למה את מציקה לי? אני איתך, לא?"
"אתה לא איתי."
גארי משחרר את אחיזתו ואומר: "אני עייף... אני הולך להתקלח."
גארי מתקלח, אני מביטה בדמותו החטובה זזה מבעד למחיצת המקלחת השקופה, ומתחשק לי להצטרף אליו. צלצול הנייד שלו קוטע את מחשבותיי. אני רוצה מאוד לדעת מי מצלצל בשעות הקטנות של הלילה. חוץ מזה, הוא במקלחת ומישהו צריך לענות.
"הלו!" אני עונה ומייד מנתקים. שוב מצלצלים ושוב מנתקים. בינתיים רעש המים במקלחת פוסק. גארי יוצא ממנה לח כשמגבת אחת מונחת על עורפו ומגבת שנייה עוטפת את אזור האגן שלו. "מי זה היה?" הוא שואל.
"לא יודעת, מי שצלצל ניתק כששמע את קולי."
"הנייד שלי לא נגיש אלייך כל עוד אמרתי אחרת."
"בסדר, היית במקלחת אז חשבתי..."
"העיקר שאנחנו מבינים אחד את השנייה."
עננים החלו לכסות את השמיים, הרוח מתחזקת ויורד שלג. עצי האשוח מצלצלים בפעמונים ומתכסים בלבן. כעבור דקות השלג נעשה כבד יותר והופך עד לכדי סופה. בעודי עמוסה בשקיות אני מוצאת מחסה בפתחו של בית מלון בעיר. לאחר מכן, אני עולה על אחת המוניות שנמצאת במקום. במהלך הנסיעה רכב שנוסע אחרינו נצמד ולא מרפה. רק כאשר המונית נעצרת ליד בית המלון בו אני נופשת, הרכב העוקב ממשיך לדרכו ואני שוב נושמת רגיל.
את השקיות אני מניחה בחדר ויורדת אל הלובי כדי לשתות משהו.
"את לבד כאן?" שואל הברמן.
"לא," אני משיבה.
"עם מי את?" שואל מחויך.
"לא עניינך!" אני עונה בקוצר רוח.
"אני מצטער, לא התכוונתי לחטט. תרצי לשתות משהו?"
"כן, יין לבן חצי יבש. תודה."
הברמן מגיש לי את כוס היין, אני לוגמת ממנה ומניחה אותה בחזרה על השולחן. אני מסתכלת סביבי. המקום ריק מלבד איש שיושב על אחת הכורסאות. הוא נועץ בי מבט זועף. "איזה איש לא סימפטי," אני ממלמלת לעצמי ושוב מפנה את ראשי אל הבר. כשאני לוגמת שוב מכוס היין, אני מרגישה יד חזקה לופתת את זרועי ומושכת אותי מהכיסא, הכוס משתחררת מהיד שלי ונופלת על השולחן, ואני רואה שזה האיש הלא סימפטי. "מה אתה רוצה ממני?!" אני שואלת ודפיקות ליבי מואצות. אני מנסה להיחלץ מאחיזתו אך לא מצליחה.
"כדאי שתבואי איתי לפני שיהיה כאן בלגן!"
"מי אתה לעזאזל?!"
"את מכירה את האיש הזה?" הוא מראה לי תמונה של גארי ואני מכחישה. אחיזתו מתהדקת יותר על זרועי. "מישהו יכול לעזור לי? האיש הזה תוקף אותי!" אנשים ששומעים את זעקתי רוצים להתקרב, אך האיש מצמיד אולר לגרוני ומאיים שאם מישהו יתקרב הוא יהרוג אותי. הוא מושך אותי אל דלת מדרגות החירום של המלון. בינתיים אני שמה לב שהברמן מרים את שפופרת הטלפון כדי להזעיק את הביטחון. אנחנו נכנסים לחדר המדרגות והדלת מאחורינו נטרקת. הוא מניח את הלהב על גרוני ומראה לי את התמונה של גארי. "איפה אני יכול למצוא אותו?" הוא שואל באנגלית במבטא גרמני.
"אני לא... לא יודעת," אני מגמגמת.
"תמסרי לו שאנחנו בעקבותיו וכדאי שיחזור לארצו. עכשיו עם הראש לקיר ולא לזוז!" הוא מקפל את אולרו ויורד במדרגות וכשנעלם, אני נושמת לרווחה וחוזרת אל הלובי. כשמגיעים אנשי הביטחון, אני אומרת להם שהוא כבר הסתלק דרך חדר המדרגות.
עדיין לא שמעתי מגארי וכשאני מתקשרת אליו, הנייד שלו לא זמין. חשבתי שאנפוש עם גארי בווינה, אך אני מרגישה מותקפת ולגמרי לבד.
בבוקר אני יורדת לחדר האוכל, שותה קפה ואוכלת מעוגת המשמש הטעימה והמנחמת. לאחר מכן, כדי להפיג את הבדידות אני עולה לחדר, לוקחת את התיק ויוצאת מבית המלון לטיול במרכז העיר, אך שני בריונים לבושי שחורים שאינם מסבירי פנים עומדים לא רחוק מפתח המלון ומסתכלים עליי. אני מתלבטת אם להישאר בבית המלון או לצאת למרכז העיר. למרות חששותיי אני מחליטה להתנהג רגיל ולצאת מהמלון, אך הבריונים מתעקשים ללכת אחריי ואני חושבת איך לחמוק מהם. אני חוששת לרדת לרכבת התחתית אז אני עולה על חשמלית. לאחר מספר תחנות, אני יורדת ליד מרכז קניות גדול הומה אדם ונכנסת פנימה. אני מתקשרת לגארי ומשאירה לו הודעה שיתקשר אליי כמה שיותר מהר כי עוקבים אחריי, וגם מודיעה לו היכן אני נמצאת. כעבור דקות, אני מקבלת תגובה מגארי ופועלת לפי הוראותיו. הוא אומר לי לצאת משם ומייד לחזור במונית לבית המלון.
בעוד אני מסתובבת במדרכה ומחפשת מונית, מכונית לבנה נעצרת לידי וממנה יוצא אחד הבריונים הלבוש בשחור. בעיתוי מושלם עוברת קבוצת תיירים גדולה במקום, אני רצה אליה ומתמזגת בתוכה. כשהקבוצה מגיעה לאחת הסמטאות, אני עוזבת אותה ופונה ימינה לתוך סמטה שמובילה לכיכר גדולה. אני לא מפסיקה לרוץ עד שאני מגיעה לצידה השני של הכיכר, ושם אני עוצרת מונית שעוברת במקום וחוזרת בבטחה לבית המלון.
בעוד אני מנסה להתאושש מאירועי היום, נשמעות דפיקות בדלת.
"מי זה?" אני שואלת בחשש.
"זה גארי, תפתחי!"
גארי נכנס נסער לתוך החדר. "קריסטין, הכול בסדר? לא פגעו בך?" כדי להיות בטוח הוא נוגע בכל חלקי גופי, בודק שהם שלמים.
"לא," אני עונה בציניות. "איש מאוד לא סימפטי הצמיד אולר לצווארי. הוא הראה לי תמונה שלך ואיים עליי כדי שתעזוב את אוסטריה. שני גברים לבושים בשחור עוקבים אחריי כבר מהבוקר. אתה יכול להגיד לי למה החופשה הופכת לסיוט וסכנת חיים?"
"אני מצטער..."
"גארי, זה לא מספיק! תספר לי סוף־סוף מה קורה. לפחות היית מזהיר אותי שטיפוסים כאלה עלולים לתקוף אותי משום שהם מחפשים אותך."
"בעצם אני מחפש אותם. הם רק מנסים לפגוע בי כדי שלא אוכל לבצע את המשימה שלי."
"איזו משימה? על מה אתה מדבר?"
"זה לא היה רעיון כל כך טוב להזמין אותך לכאן, זה יותר מדי מסוכן. את תחזרי לבוסטון תוך עשרים וארבע שעות!" הוא אומר בקול החלטי.
חשיכה מוחלטת מלבד אורות רכבנו המפלסים את הדרך לפנינו. רכב שנוסע אחרינו מגביר מהירות ונצמד אל הצד השמאלי של הרכב שלנו. חלון הרכב הנצמד נפתח וגבר חמוש מתחיל לירות לעברנו. אני צורחת מבהלה. גארי מושך אותי מטה ומתכופף גם הוא כדי להתחמק מכדורי הירי. תוך כדי כיפוף גארי שולף אקדח מהמותן, מתרומם מעט מעלה ומשיב ירי מסיבי אל היורה עד שמכוניתו סוטה מהכביש ומתהפכת על צידה.
"את בסדר?" שואל גארי.
"כן. גארי, מה קורה? מי רוצה להרוג אותך?"
"כפי שאת רואה מתחיל להיות מסוכן כאן, והדבר האחרון שאני רוצה שאת תפגעי."
אנחנו ממשיכים לנסוע לבית מלון קרוב לשדה התעופה, ולאחר שמגיעים לשם נכנסים לחדר חמים כשאנו מותשים ונזרקים על המיטה. גארי נרדם מייד לצידי. לי לוקח קצת זמן להירדם כי אני מוטרדת, ולא רוצה לטוס בחזרה לבוסטון.
הבוקר עלה ומבעד לחלון קרן אור השמש חוצה את המיטה. גארי לא לצידי. פתק לבן מקופל לשניים מונח על השידה ובו כתוב: "קריסטין, אני לא יודע מתי נתראה שוב? אהיה בקשר." על החתום גארי. למרות הסכנה, חשוב לי להבהיר לגארי שהמצב המתוח לא מרתיע אותי ואני רוצה להיות איתו. חוץ מזה, כרגע אין לי משהו אחר לעשות.
לאחר התלבטות אני מחליטה לא לעלות למטוס אלא לעלות לרכבת ולנסוע למרכז העיר. נראה לי שגארי ישתגע כשישמע שאני עדיין בווינה, אך אני מעדיפה לא לספר לו עכשיו. בינתיים אתעניין בכנסים, תערוכות, כל מה שהעיר יכולה להציע על מנת להעביר את הזמן.
אני מופתעת לראות את גארי בתערוכה שמתקיימת בפארק הגדול בעיר. הדבר האחרון שציפיתי הוא לראות אותו עם אישה אחרת. גארי מביט בי בעיניים קרות, והאישה שלצידו בוחנת אותי בעקבות מבטו של גארי עליי. הדבר היחיד שאני רוצה לעשות ברגע זה הוא להיעלם, אך הוא מדביק אותי בצעדיו, אוחז בזרועי ומסובב אותי אליו. "את לא אמורה להיות כבר בבוסטון לעזאזל?!"
"דאגתי לך."
"את רוצה למות? על מה בדיוק חשבת?" פניו זועפות.
"גארי, מי האישה הזאת?" אני מעבירה מבט אליה.
"עמיתה לעבודה. כבר היית צריכה להיות בבוסטון מזמן. מה את מנסה להוכיח?! אני לא מבין?!"
'אני רוצה לענות: את רגשותיי המתעצמים אליך, אך לא חושבת שזה יעניין אותו ברגע זה.'
"לך לעזאזל, גארי, אולי באמת הייתי צריכה לטוס אם הייתי יודעת שאקבל ממך תגובה צוננת כזו."
"את מסכנת את חייך ואת חייבת לחזור לבוסטון. אני צריך להתקשר." הוא מתרחק מעט וכעבור מספר דקות הוא חוזר. "תישארי כאן! אחד מאנשיי יבוא לאסוף אותך למלון שבו את מתאכסנת, אגיע יותר מאוחר," הוא אומר וחוזר אל עמיתתו. הם הולכים לכיוון היציאה מהפארק.
'אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי שבאתי לכאן,' אני ממלמלת ומצמידה את הז'קט לגופי ומתחממת.
אני מתעוררת בגלל רעש של דפיקות חזקות בדלת, מדליקה את האור ורואה שהשעה שתיים בלילה. בעיניים חצי עצומות אני פותחת את הדלת, גארי נכנס אל החדר כשהוא נראה מותש.
"התגעגעתי אלייך," הוא אומר ושם את התיק הגדול שהביא איתו על השולחן וממשיך אל המקלחת. אני סקרנית לדעת מה יש בתיק הזה. אני ניגשת בשקט אל התיק ומפשפשת בו. בתוכו יש מזוודה קטנה. אני מנסה לפתוח אותה, אך היא נעולה. מלבד המזוודה, יש גם מסמכים שונים, כמו תמונה של גבר מבוגר ומסמכי טיסה, אך אין כאן משהו שיכול לעזור לי לפענח את התעלומה שקוראים לה גארי.
גארי יוצא מהמקלחת, שיערו לח ורק מגבת עוטפת את אזור האגן שלו. הוא מתיישב על המיטה לידי. מבטו רציני, ואני מרגישה שהוא הולך להגיד משהו לא טוב.
"הפתעת אותי היום. את אמיצה, קריסטין, אבל אני רוצה אותך שלמה."
"מצטערת... רציתי להישאר איתך. חוץ מזה, אין לי כרגע מה לעשות בבוסטון."
"זה עניין אישי ומסוכן מאוד עבורך." הוא משיב.
אני מתרוממת משכיבה לישיבה. "שתף אותי, גארי, אוכל להועיל לך."
גארי מגלה עניין רב במה שאמרתי, וכעבור מספר שניות הוא אומר: "את צריכה להיות ערנית, לשים לב לכל דבר ולשמור על קור רוח כשצריך. את מסוגלת לעשות זאת?"
"כן," אני עונה בנחישות.
"יש לי משימה קטנה בשבילך. במתחם הקניון יפנה אלייך גבר בשנות הארבעים לחייו בשם רושטאג." תוך כדי דיבור קם גארי מהמיטה, ניגש אל התיק הגדול ושולף ממנו את המזוודה הנעולה. הוא פותח אותה בעזרת קוד, מוציא ממנה מעטפה ומניח אותה על השולחן.
"תמסרי לו את המעטפה הזו. תוכלי לעשות זאת?"
"כן, אני יכולה לעשות את זה."
"אני סומך עלייך."
לאחר שתיקה קצרה אני שואלת: "אתה מנהל איתה רומן?"
"עם מי?"
"האישה שהייתה איתך בפארק."
"אנחנו רק עובדים יחד."
גארי מושך אותי אליו ומחבק את מותניי. "אני מצטער. אני יודע שחשבת שננפוש ביחד, אבל העניינים מתחילים להסתבך וזה משנה קצת את התוכניות."
אני נוסעת אל מתחם הקניון ומשננת היטב את הוראותיו של גארי. לאחר המתנה של חצי שעה במתחם, אני מבחינה בגבר עומד ובוהה בי. הוא לא נראה לפי תיאורו המדויק של גארי. לתדהמתי, זה הגבר שאיים עליי עם סכין בחדר המדרגות במלון. אני מסתלקת משם ומתקשרת לגארי, אך הגבר אינו מוותר, הוא ממהר להיצמד אליי בלי לעורר חשד, וכשהוא מספיק קרוב אליי, הוא אוחז בזרועי ואומר באותה אנגלית עילגת: "אני רושטאג, תני לי את המעטפה!" אני מייד בועטת ברגלו ומחלצת את זרועי מאחיזתו. אני מצליחה להתרחק ממנו בריצה. אני נכנסת אל הקניון לשירותים הציבוריים ונועלת את עצמי באחד התאים. האיש נכנס אחריי ומתחיל לבעוט בדלתות, שתי נשים צווחות מבהלה ובורחות מהמקום. בידיים רועדות אני מתקשרת לגארי.
"קריסטין, איך הולך?" הוא שואל.
"גארי..." קולי רועד ואני לוקחת נשימה. "הגבר הזה... הוא הגבר שאיים עליי בסכין בחדר המדרגות במלון." גארי מקשיב לי ושותק.
"גארי, מה לעשות?!"
"איפה את עכשיו?"
"אני בחדר השירותים הציבוריים בקניון, והוא מנסה להיכנס."
האיש בועט בדלת ולא מצליח, בבעיטה השנייה שלו הדלת נפתחת, אך אני מספיק רחוקה כדי לא להיחבט ממנה. הוא מתקרב אליי, מוחץ בכף ידו את גרוני וצועק: "תני את המעטפה עכשיו!" אני מתגברת על הפחד שלי ובועטת בחוזקה עם הברך ישירות אל אשכיו ודוחפת אותו ממני, הוא מאבד שיווי משקל ונופל כשהוא סובל מכאבים חזקים. אני ממהרת לכיוון היציאה, אך הוא אוחז בכף הרגל שלי ומושך אותי אליו, אני נופלת על הרצפה ונחבטת בבטן. הוא גורר את עצמו אליי. ביד אחת הוא מושך חזק בשיערותיי ובידו השנייה פותח את התיק שלי ומוציא משם את המעטפה. הוא מרפה מהשיער שלי, מתרומם לאט ויוצא לכיוון הדלת. גבר כהה עור וגבה קומה נכנס פנימה. האיש נראה מבוהל — הוא מתרחק מספר צעדים אחורה כשהוא רועד בכל חלקי גופו. הגבר כהה העור שולף אקדח עם משתיק קול ויורה בראשו. לאחר מכן, הוא לוקח את המעטפה מידו ומכניס אותה לתוך כיס מכנסיו. לאחר שחיסל את האיש, הוא ניגש אליי כשהאקדח עדיין בידו. אני חוששת לחיי ומרכינה את הראש, מגנה עליו בשתי ידיי, אך נראה שהוא מסתפק בלאחוז בזרועי. בידו השנייה הוא מכניס את האקדח בין המותן למכנס מתחת לחולצה.
"בואי איתי!" הוא אומר.
"אני אמורה לטוס עכשיו בחזרה לבוסטון, איפה גארי?"
"בואי איתי בבקשה ובלי שאלות." הוא מוביל אותי אל רכב שעומד מחוץ לקניון ומכניס אותי לתוכו, סוגר את הדלת וממשיך לדרכו. במושב האחורי יושבים גארי ולצידו גבר שמצמיד אליו אקדח.
"אל תערב אותה, רון, היא לא קשורה לזה," אומר גארי.
"ברגע שהיא ראתה את רושטאג היא בפנים," משיב רון.
"אתה מתכוון למתחזה של רושטאג," מתקן אותו גארי.
"תן לה לחזור לבוסטון," מתעקש גארי.
"אני מנהל כרגע את העניינים," צועק רון טעון עצבים אל תוך אוזנו. המכונית מתחילה לנסוע. גארי לוחש לי באוזן שיהיה בסדר, אך פניו הרעות של רון מלחיצות אותי מאוד ואני כבר מדמיינת את הרע מכול.
אנחנו מגיעים למבנה נטוש שעל קירותיו מצוירים כתבי גרפיטי ומוכנסים בכוח לאחד החדרים הריקים. כתמי דם יבשים נראים על הרצפה. מהחדר הסמוך יוצאים אלינו שני גברים ואישה: אחד מהם צנום וממושקף, נראה שלא יכול להזיק לאף אחד, ואישה בעלת פנים רציניות נעמדת בצד ללא מעש, אך נראה שהיא בוחנת בעיניה היטב את מצב העניינים.
טעיתי באבחנה שלי לגבי האיש הממושקף — לאחר שהם קושרים אותנו לכיסאות, האיש החל לחבוט בגארי מכות נמרצות. "איפה ארבע מאות אלף הדולר שלי?" שואל אותו הממושקף.
"רון, תגיד לו שהכסף לא אצלי," מבקש גארי כשהוא כואב, חסר נשימה וטיפות דם זולגות מגבתו החבולה.
"אתה לקחת את הכסף לעצמך," מאשים רון.
"תגיד, רון... איך האיש של ראלף שהתחזה לרושטאג ידע על המעטפה? והיכן אתה מחביא את גופתו של רושטאג? אתה מנסה לשבש את המשימה לטובת ראלף, חתיכת בוגד!" אומר גארי.
אני נזכרת איפה ראיתי את האישה קודם לכן, זו האישה שהייתה עם גארי בתערוכה בפארק. מוזר שגארי מתנהג כאילו הוא לא מכיר אותה.
"ואיפה המסמכים המקוריים? מסמכים של עדות שקרית ותמונות מזויפות שמשמשות את עורכי דינו של ראלף כדי להפליל אותי ולהוכיח את חפותו ברצח. אם לא אשיג את המסמכים המקוריים שנלקחו ממני אכנס לכלא." מודאג הממושקף.
"הכסף והמסמכים המקוריים לחפותך עדיין נמצאים אצל ראלף. תן לי להמשיך את המשימה הזאת," מבקש גארי.
"המשימה שנכשלת בה," רון מגחך.
האישה הולכת אל רון, נוגעת בכתפו ולוחשת לו משהו באוזן. כְּשֶׁרוֹן מגחך לדבריה, היא שולפת את אקדחו ממכנסיו, מתרחקת צעד אחורה, יורה בגבו ורון נופל על הרצפה. האישה פונה אל הגבר שקשר את גארי. "תתיר אותו מייד, אחרת ארה גם בך!" הגבר עושה כבקשתה. לאחר שהותר גארי מהחבלים, הוא קם על רגליו ומשחרר גם אותי. "למה לקח לך כל כך הרבה זמן, אלכסנדרה?" שואל גארי.
גארי מתקרב אל הממושקף, חובט בפניו ואומר: "תקבל את המסמכים ואת הכסף שלך. ראלף יהיה הרבה זמן בכלא. אני לא האיש שהיית צריך להכות אלא את הזבל הבוגד הזה." גארי מעביר מבט לגופתו של רון. הממושקף אוחז בסנטרו החבול ומרים את ראשו. "לעזאזל, תעשו כבר את העבודה שלכם, זמני אוזל!"
"תן לי עוד קצת זמן," משיב גארי לממושקף, ואז פונה אליי: "את בסדר?"
"כן," אני משיבה.
"בואי, נצא מכאן."
אנחנו נכנסים לרכב של אלכסנדרה ונוסעים. במהלך הנסיעה גארי אומר: "קריסטין, תכירי, זו אלכסנדרה השותפה שלי לעבודה."
"נעים לי מאוד," אני משיבה וחושבת עד כמה היא יפה והאם גארי יכול לעמוד בקסמיה.
"תטוסי מחר לבוסטון. אני חייב להישאר, יש עניינים לא סגורים," הוא מוסיף.
"אני מסכימה איתך. עברתי מספיק חוויות בימים האחרונים..."
"אני מרגיש שאת כועסת, אבל את לא יכולה להישאר."
אני לא ואלכסנדרה כן. נו, טוב... היא יפה וגם יודעת לשלוף אקדח ולירות. אני נכנעת ומפנה את ראשי אל החלון.
