חשיבותה של אי־רצינות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חשיבותה של אי־רצינות
הוספה למועדפים

חשיבותה של אי־רצינות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל, מנדלי
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 440 עמ' מודפסים

תקציר

חשיבותה של אי־רצינות הוא הקובץ המדעי הראשון בחקר ההומור בשפה העברית, פרי עטם של חוקרים ישראלים. ספר רב-תחומי זה מכיל מאמרים נבחרים מתחומי ידע שונים, המשקפים את מגוון התיאוריות והפונקציות בחקר ההומור והצחוק.

הספר מתמקד בכמה נושאים מרכזיים: הומור כמנגנון הגנה; הומור טיפולי; הומור במקורות היהודיים; הומור בספרות, בתיאטרון ובקולנוע; הפילוסופיה של ההומור והקשר שבין הומור לאינטליגנציה רגשית.

ממגוון המחקרים המופיעים בספר אפשר ללמוד על אודות ההשלכות החיוביות שיש להומור ולצחוק על הפרט והחברה. ספר זה יהיה לעזר למי שמסוגלים לתבל את חייהם בקורטוב של הומור – ובאמצעותו להיטיב עם עצמם ועם חייהם.

פרק ראשון

הומור כמנגנון הגנה בשואה ולאחריה
הוא בחר לחיות – לא לשכוח ולא לסלוח

היצירה הקישונית כיצירה אקזיסטנציאליסטית בתר־שואתית
טלי לב
המאמר מציג בפני הקורא את המושג אקזיסטנציאליזם בתר־שואתי ומציע להתייחס ליצירתו של אפרים קישון בראשית שנות החמישים בהתאם להמשגה זו. מתוך הקורפוס הרחב של חרושת הטקסטים הקישוניים, העוסקים בחוויית ההגירה, בצברים, בבורגנים, באתוס ובחיי היומיום, במקום הגדול במקום הקטן (גורביץ וארן, 1991, 1993), בביורוקרטיה בישראל של ראשית שנות החמישים, מתמקד המאמר באופן שבו מתמודדת היצירה הקישונית, מנקודת־מבטו של ניצול שואה שבחר בחיים, עם איומים קיומיים באשר הם תוך המחשת האופן בו מופעל "קוד השואה" (צוקרמן, 1993) נוכח אירועים ואזכורים אנטישמיים.
התקופה בה עוסק המאמר היא חלק מהעשור הראשון למדינה. אלו השנים המעצבות בחייה של ישראל הצעירה. בשנים אלו, ניתן למנות שורה של אירועים מחוץ ומבית אשר השפיעו על החברה הישראלית. ראשית, בזירה העולמית יש לציין כי עסקינן בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה, השואה והטלת הפצצה האטומית. סיומה של מלחמה זו מסמל את שקיעתן של האימפריות הבריטית והצרפתית ועלייתן של שתי המעצמות – ארצות הברית וברית המועצות וכן את תחילתה של המלחמה הקרה ביניהן. וזאת לצד חלוקתו של העולם למזרח ומערב, כמו גם את צמיחתו של העולם השלישי. הזירה החמה מועתקת לדרום־מזרח אסיה: לקוריאה ולימים גם לווייטנאם. שנית, בזירה היהודית העולמית, מעבר למסך הברזל, ניתן למנות שורה של אירועים אנטישמיים כמו משפטי פראג ומוסקבה (עלילת הרופאים) ופרשת אנה פאוקר ברומניה, כחלק מהשנים השחורות שנסתיימו עם מותו של סטאלין ב־1953. שלישית, בזירה הישראלית – התאפיינו שנותיה הראשונות של המדינה בקשיים רבים: במשבר כלכלי, במחסור ניכר במשאבים בסיסיים, מחסור שהועצם עקב קליטה מאסיבית של פליטי שואה מאירופה ויהודים מאסיה ומאפריקה וגרם להנהגתה של מדיניות הקיצוב (הצֶנע). כמו כן, ניכרו בישראל הצעירה השלכותיהם של האירועים בזירה העולמית והאנטישמיות במזרח אירופה, שבאו לידי ביטוי במגוון דעות שהושמעו בציבור הישראלי, אשר נעו בין מכוונות פרו־מערבית למכוונות פרו־ סובייטית. בשנים אלו, הבשיל בארץ תהליך ההשׂמָאלה, שבא לידי ביטוי בפילוג שחל בקיבוץ המאוחד ומאוחר יותר בפילוג על רקע הסְנֶהאיזם במפ"ם. כמו כן נתגלעו במדינה חילוקי־דעות אידיאולוגיים נוספים, אשר באו לידי ביטוי גם בשביתת הימאים, במשבר סנה ובפרשת "קול העם". כמו כן ב־10 בספטמבר 1952, לאחר ויכוחים רבים, נחתם בלוכסנבורג הסכם השילומים עם גרמניה אשר נכנס לתוקפו ב־27 למרס 1953.
היצירה הקישונית מתאפיינת במאמר זה כנדבך ביצירה רחבה יותר אשר אני מבקשת לכנות כאן אקזיסטנציאליזם בתר־שואתי. זרם (למעשה, תת־זרם) אשר מאופיין בעיקר בבחירה בחיי ההווה ו"במחוזות השִכחה", בהרחבת גבולות הסוּגה ושדה־השיח.
גלות ובית, מוּכּרוּת וזרות, שכחה וזיכרון, מקום קטן מקום גדול (גורביץ וארן, 1991, 1993), מקום ואל מקום (Auge, 1992), פירוקה של חוויית ההגירה, התבססות במרחב הגיאוגרפי, במרחבי השפה והחברה, או פשוט החיים היומיומיים בראשית שנות החמישים בחברה מתהווה – מהווים את חלק הארי של נושאי היצירה הקישונית בראשית שנות החמישים.
כשברקע חוויית ההגירה כחוויה מכוננת גלות, בית כחלק מיכולת התחדשות של האדם לאחר השואה ועל רקע המשטרים הקומוניסטיים וגל האנטישמיות במזרח ומרכז אירופה – אחת הפרקטיקות היתה להגר לישראל. קישון, כניצול שואה ובוגר הקייטנה של סטאלין, על־פי עדותו, בוחר להמשיך במלאכת החיים ב־1949,[2] במרחב הקרוי ארץ ישראל או "במחוזות השכחה"[3] של קהילת הנטושים.[4]
המרחב הישראלי נטוע בין מחוזות הזיכרון[5] לאזורי השכחה, בין קודש לחול (אופיר, 1986; שחר, 2000).[6] היצירה הקישונית מכוננת מרחב תרבותי, המשלב, באופן דיאלקטי, את מחוזות הזיכרון כמו גם את מחוזות השִכחה. היצירה משמשת עבור יוצרה עדות ניצחת לעובדה שהוא כאן. יצירה זו ממחישה את טענתו של Koller (1988) אשר עסק בחקר הסוציולוגיה של ההומור והציע שלוש־עשרה פונקציות חברתיות מובחנות כאשר סיכומן של כל שתים־עשרה הפונקציות משמעו לדידו הוא הפונקציה האחרונה – ההישרדות. בחינת האתרים בהם פועל ההומור תאפשר לנו לצפות בפעולתו של ההומור כמנגנון הישרדות (שם, 26).[7] היצירה מאפשרת לקישון לכבוש שעל תרבותי ולבסס את קיומו האלמותי כיוצר. המבע המכונן הוא מבע של ההווה ושל ההוויה, הכאן והעכשיו. זהו מהלך פרשני אינטנסיבי, המשעתק את חיותו ומיקומו של היוצר בשדה־ השיח ובמרחב ומאפשר לו להוכיח לעצמו, לקוראיו ולמי שמייצגים את שרידיה של מכונת ההשמדה הנאצית, כי הוא כאן ועכשיו. הוא קיים ותופס לו מקום בשיח ובמרחב. אני יוצר – משמע אני קיים, גורס קישון. באמצעות היצירה הוא מגדיר ומשעתק את מיקומו.[8]
ההומורסקות של קישון מכוננות את תפיסותיהם של המהגרים היהודים לישראל ואת סיפורה של המדינה הצעירה. בהומורסקות, ניתן למצוא לא רק פיסות מידע על אותה תקופה היסטורית, אלא יש בהן גם כדי להעביר את אותה התחושה של המקום. מעבר למצבור של מראות, מכוננות ההומורסקות תחושות של עקירה, זרות, וחיפוש הזהות של זה שמקרוב בא. קישון מצייר את מה שלימים יכונה על־ ידי פוקו – "המרחב הטרוטופי".[9] אולם, בעוד שפוקו עוסק במוזיאון, בכלא ובלונה פארק, בהם נוצר אפקט יומיומי ידוע, מתוכנן ונשלט, עוסקת עיקר החרושת הקישונית במרחב היומיומי כמרחב הטרוטופי, ללא הזדקקות לאותם חללים המכתיבים זאת, כגון המוזיאון או בית־ הכלא.
חוויית ההגירה אינה ייחודית ליצירה הקישונית בלבד, זוהי חוויה מכוננת בחברה הישראלית המתהווה. כך, למשל, בחג הפסח, במהלך קריאת ההגדה, מצווים כל ישראל, כל שנה ובכל מקום, לראות עצמם כאילו הם יצאו ממצרים.[10] הגלות (היעדר המקום, הלא מקום של השום מקום, לפי פרק) והבית (המקום) – הינם מושגים המבטאים הנגדה לכאורה, אך מהווים מושגים דיאלקטיים. את מאמרה, העוסק בתפיסת הגלות וחקר השייכות, מסכמת אלפונסו (2000) בטענה כי: "המושגים 'גלות' ו'בית' אינם מושגים נבדלים שניתן לזהותם בנפרד; הם קשורים זה בזה בקשר הדוק ולעתים אחד מהם משמש להצדקת האחר. [...] אף־על־פי שהמושג 'גלות' נבנה מתוך התנסות משותפת, יש בניסוחיו השונים מידת מה של ייחוד אישי. הגלות מובנית כאובדן או כהיעדר, ואופיו של היעדר זה תלוי בהקשר החברתי ובמחבר" (עמ' 95-96).
עתה, משהותוו הקווים והמאפיינים ליצירה הקישונית, כיצירה אקזיסטנציאליסטית בתר־שואתית, יוצג אופן הפעלתו של "קוד השואה".
אנטישמיות גרמנית ושואה ביצירה הקישונית בשנים 1951-1953
על הפעלתו של קוד השואה
בחלק זה תומחש תגובתו של קישון כאקזיסטנציאליסט בתר־שואתי לכל איום הישרדותי באשר הוא תוך התמקדות בעיקר ביחס לגרמנים. הבחירה בחיים וההתרכזות בעיקר במלאכת החיים ובחיי היומיום אינן פוגעות במיידיותו, בנחישותו ובדיוקו של מנגנון הזיהוי של אירוע אנטישמי, או אירוע העלול לפגוע בקיום ובהישרדות האנושית ככלל והיהודית בפרט. ניסיון החיים של ניצוֹל שואה ושל מי שחווה את השלטון הסטאליניסטי, העמיק את דריכותו ומהירות תגובתו של מנגנון המזהה את האירוע האנטישמי עוד בשלביו ההיוליים[11] (מנגנון זה יכונה לימים על־ידי צוקרמן (1993), מנגנון הפעלתו של קוד השואה). האקזיסטנציאליסט הבתר־שואתי מצוי במתח יומיומי בין ניסיונותיו להתקיים, לשרוד, ולנטוע יתד בממלכת החיים לבין הידיעה, ההכרה וניסיון החיים על־פיהם ברור לו כי ביכולתן של החלטות שרירותיות של המדינה, ובטירופם של מנהיגים לערער את היציבות של מהלך העניינים ובנייתם, להשפיע על עצם קיומו על גבי כדור הארץ במועל ידם ולכן לא לעולם חוסן. הטקסט הקישוני בהיותו כתוב על־ידי אקזיסטנציאליסט בתר־שואתי מַטרים דיונים וטקסטים אקדמיים ותרבותיים באשר לפרשנות מיידית של אירועים שנתפסו לעתים בראשיתם באורח שונה ו/או פחות משמעותי בשיח הציבורי הישראלי מעל דפי העיתונות היומית ובשיח האקדמי.
בהומורסקה הבאה הרואה אור בתקופת המלחמה הקרה לאחר מלחמת העולם השנייה, והטלת הפצצה האטומית, מביע קישון, כאקזיסטנציאליסט בתר־שואתי, את תגובתו לאיום הישרדותי באשר הוא:
קץ העולם – אולי בי השגיאה אבל אני אינני יכול להתלהב ביותר מן הידיעה, שהמעצמות הגדולות מבזבזות את דמי־כיסן עד הפרוטה האחרונה לייצור פצצות־אטום... אני גם טוען, כי אין זאת ידיעה משיבת נפש, שתוך מספר שנים בלבד יעלה בידי האדם הגאוני לפוצץ גם את השמש ותוך עשרים שנים (אם נתקיים עד אז) – גם את היקום כולו. אמנם, צריך להביא בחשבון, כי חלק ניכר מהאנושות מתנגד לתוכניות גדולות אלו מסיבות פרטיות־ משפחתיות, או סתם מתוך הרגל. יש אומרים, שלעת עתה, אין צורך לפוצץ את העולם, בגלל הציפורים, שלאחר התפרקות העולם לא יהיה להן על מה לרדת. גם אני הייתי שמח מאוד, אילו השאירו אנשי המדע את עולמנו עוד כמה שנים, בצורתו המקורית המקובלת ורק אחר־כך היו הופכים אותו לערפל הקדמוני, מפני שקודם לכך, אני רוצה עוד להשתלם בשפה העברית!...
(קישון, ואני אומר, אֹמר, 31.7.51)
בהומורסקה נוספת הקרויה גורלו של אדמיראל הרואה אור במעריב ב־18.5.52, שוב חוזר מוטיב 'הפצצה ואני' בסגנון הכתיבה העולמקומי (רם ויפתחאל, 1999). כמו בהומורסקה על קץ העולם, בה מביא הסופר את הטיעון, כי אין ביכולתו להיהפך לאבק אטומי, שכן טרם השלים את השתלמותו בשפה העברית, הרי שגם בהומורסקה זו, מצהיר קישון על המוטיבציה שלו להישאר בחיים, בשל העובדה, כי בימים אלו זרע זרעי צנונית ובכוונתו ליהנות מפרי עמלו.[12] ההומורסקה ממחישה את המוטיבציה האנושית באשר היא – להמשיך לחיות. כפי שנטען: חלק לא מבוטל מהאנושות מסתייג מחיסולו האטומי מטעמים פרטיים, משפחתיים או סתם מתוך הרגל. קישון מחבר את המקומי עם העולמי, וממחיש את הסבירות הנמוכה לפריצת השלום ב־1952 ואת השלכותיו של האיום הגרעיני על האנשים באשר הם, לרבות על החיים במדינת ישראל. אולי בכל־זאת לא תהיה מלחמה? אולי סטאלין ינחל תבוסה בבחירות הבאות ויתמנה במקומו פציפיסט מרשימת הבלתי־מפלגתיים? או אולי הנשיא אייזנהאואר יחתום על עצומת השלום של מק"י ומפ"ם? שואל קישון.
הדוגמאות ממחישות את החוויה של חיים בו־זמנית במספר מישורים ואת הזיקות ביניהם. מסגרת החיים "בארץ החופש הבורגני", כפי שכינה אותה קישון, מקבלת משמעות בשל אותו האלמנט שיוצר היפעלותו של מנגנון זיהוי התראה וחשש שהיה משותף לקישון ולקבוצה לא קטנה של מי שחוו חוויות דומות. במהלך המאמר אנסה למקם את הטקסט הקישוני בתוך הקונטקסט הסוציו־היסטורי ולהראות את השפעותיו של הקונטקסט הזה על הטקסט הקישוני.
זאת ועוד: בשונה מארנדט[13] (2000), היים וגץ (תשנ"ה), ובמה שמכנה בנקיר (תשנ"ה) "הגישה הסוציולוגית וההיסטורית המציבה את המשטר הנאצי בהקשרם של תהליכי המודרניזציה, והרואה במודרניות את המפתח להבנת השואה",[14] נראה כי קישון כניצול שואה ניצב מול טבע האדם הרע מנעוריו, מול אנושיותם (להבדיל מגדלותם), אנטישמיותם ושרירות לִבם של המנהיגים. כפי שנראה בהמשך הוא אינו מדגיש את הנורמליות של מבצעי ההשמדה בשואה ושל עורכי המשפטים בפראג ובמוסקבה. קישון מצטרף במובן זה למתפלמסים עם הסבר השואה באמצעות המודרניות, הביורוקרטיה, והרציונליזציה של ההשמדה. הוא לא מחפש כל היגיון ורציונליזציה בהסבר השואה והאנטישמיות. שכן לדידו "ההיגיון נשרף באושוויץ". קישון, בשונה מתפיסת השואה כאירוע אוניברסלי וכפשע נגד האנושות, נוכח משפטי נירנברג (1945-1946), ראה בשואה, בדומה לתפיסה של משפט אייכמן בירושלים ב־1961, כפשע נגד העם היהודי.[15] בדומה לדינר (תשנ"ה) והרברט (תשנ"ה) הוא מודע לשנאה, לגזענות ולאנטישמיות ומזהה אירוע אנטישמי מרגע היווצרותו ומתייחס אליו ככזה. הוא מצביע על הנטייה האנטישמית שבבסיס אירועים אלו ודוחה הסברים אלטרנטיביים.
נדבך נוסף "בפרויקט הקישוני", המנסה לכונן מדינה יהודית־ לאומית ואוטופיה בורגנית, הוא ההתייחסות לאנטישמיות, לשואה ולמשטרים האלטרנטיביים (במיוחד באירופה הקומוניסטית). במסגרת השיח הציוני הישראלי שהתהווה באותה עת, תוך הבניית הזהות הישראלית, מונכחת על־ידי קישון הפעלתו של קוד השואה. ההומורסקות אליהן אתייחס בהמשך מעידות על זיהוי מיידי של היבטים נאציים ואנטישמיים באירועים שונים הקשורים בציר ישראל־ גרמניה, כגון: שאלת השילומים, "ביקורו" של ד"ר הימלר שכט בארץ, משפטו של יעקב הוניגמן בגין מעשיו כקאפו במחנות בגרמניה, קבלתה של גרמניה חזרה לחבר העמים, יחסו הסבלני של העולם לפושעי המלחמה הנאציים והחשבון הפתוח עם שווייץ שבחרה להישאר נייטרלית במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר־מכן, תומחש אותה בחירה מודעת בחיים בישראל הצעירה, כאלטרנטיבה יהודית לטוטליטריות, לאנטישמיות ולקומוניזם.
בראשית שנות החמישים קישון כמעט שאינו עוסק בשואה. יחד עם זאת, תולדות חייו מלמדות כי היה פליט שואה. כך, למשל, ספרו שעיר לעזאזל, רומן אלגורי על תקופת השואה, אשר נכתב ממקום מחבואו בבודפשט הנצורה ב־1945 וראה אור בעברית, בתרגומו של איתמר יעוז־קסט, כעבור כחמישים ושלוש שנה, ב־[16].1998 קישון אינו מקדיש את עיקר יצירתו, באותה עת, להנצחת זכר השואה. הוא אינו מאמץ לעצמו תפקיד עיקרי זה, של מנציח שואה, כפי שלמשל נטל על עצמו יחיאל דינור (ק. צטניק).[17] אך יחד עם זאת, בשיטתו שלו ולמרות שבחר לחיות ולעסוק בעיקר בחיי היום־יום, בוחר קישון להתייחס גם לשאלת האנטישמיות ולחלופות דיקטטוריות למשטר בארץ.
דוגמאות להתייחסות ישירה, מחד, להשלמה הפרגמטית עם השילומים מגרמניה ומאידך, לחוסר הקבלה המוחלט של התרבות הגרמנית בשנת 1952, נוכל למצוא בשער העוסק בתקופת בן־גוריון, בספרו עד המדינה (1999, בעריכת עופר שינברג). להלן מופיעה ההומורסקה:
אין בזה כל היגיון[18]
ייתכן – אמרתי לאזרח האובייקטיבי – אבל אינני יכול לסבול סרטים גרמניים בישראל. הם מעוררים בי בחילה.
רגע אחד! גם הסרטים האוסטריים?
גם הם.
ובכן, אתה דוגל ברעיון הלאומניות.
לא.
אתה יודע, שהרצל נאם בגרמנית?
אני יודע.
האם גתה אחראי למעשי הנאצים?
לא אחראי.
אתה מודה בכך, שהיו גרמנים טובים שחירפו את נפשם כדי להציל יהודים?
אני מודה בכך.
הידוע לך, שגרמניה משלמת שילומים ופיצויים אישיים בדייקנות ובהגינות?
ידוע לי.
גרמניה המערבית היא אחת המדינות המועטות התומכות בנו בזירה הבינלאומית.
נכון.
אנו זקוקים לעזרתם, לא כן?
נכון.
כלום אפשר לשנוא עם שלם לעולמים?
אי־אפשר.
אם כן, הגד לי עכשיו את עמדתך לגבי הסרטים הגרמניים.
אינני יכול לסבול אותם. הם מעוררים בי בחילה.
איפה ההיגיון שלך?
נשרף באושוויץ.
(עד המדינה, 1999, עמ' 78-79).
ההומורסקה מבטאת את השניות ואת היחס הדו־ערכי כלפי גרמניה. את הפן האחד שלו מייצג הדובר "ההגיוני והמעשי", או כפי שמכונה בהומורסקה "האזרח האובייקטיבי", זה הרואה בעיקר את התועלות שבקשר עם גרמניה המערבית: את השילומים והתמיכה הפוליטית, את מתי־המעט שסייעו ליהודים והפן השני מוצג על־ידי בן־שיחו, פליט השואה, הדבק בעמדתו "הרגשנית", כי איננו יכול לשאת סרטים גרמניים ואוסטריים, שכן הם מעוררים בו בחילה. אין כל טעם, לדידו, בשכנועיו ובטיעוניו של ידידו "האובייקטיבי", שהרי אין בדעתו לשוקלם וללקחם בחשבון, אף לא לרגע קט, שכן ההיגיון שלו נשרף באושוויץ. בהומורסקה יש המחשה לאותו הפער, בין נוכחות השואה בשיח הציבורי כלגיטימציה מדינית וכלכלית, לבין הצורך בהדחקתה כזיכרון אישי, שנתפס והובנה על־ידי הזרם ההגמוני כמעין איום על המיתוס והסמל של "הצבר הישראלי", או במקרה זה, האדם האובייקטיבי וההגיוני. ההומורסקה, כמו גם הזרם ההגמוני, מנגידה את ניצוֹל השואה עם "הישראלי החדש", "האובייקטיבי". אולם, בניגוד לזרם ההגמוני, שבחר בוויתור על זיכרון השואה לטובת אימוץ מיתוסים חדשים, מעניקה ההומורסקה במה והסבר גם לעמדת ניצול השואה שהגיונו נשרף באושוויץ. ומכאן, שלמרות צידוקים מצידוקים שונים, בהם ההיבט הכלכלי – של השילומים והמדיני – של התמיכה הבינלאומית – נותר ניצול השואה בתחושה אישית קשה ועמוקה של בחילה, מכל מה שקשור ומסמל את התרבות הגרמנית.
ההיגיון אמנם נשרף באושוויץ, אבל הביורוקרטיה והאבסורד – לא. ההומורסקה הבאה היא ההומורסקה השלישית הרואה אור בעיתון העולים אֹמֶר. ב־4.7.51, תחת הכותרת "חוק זה חוק", בהמשך לידיעה שהתפרסמה באֹמר בגיליון 3, מ־3.7.51, שכותרתה: "נאשם בפשעים במחנה ריכוז – לדין", מדווח על שלושה נאשמים בפשעים ממחנות הריכוז:
מרדכי פרידמן בן 36 מבאר שבע, יועמד לדין לפני בית־המשפט המחוזי בתל־אביב באשמת מעשי פשע כלפי האנושות. שופט השלום התל־אביבי שהחליט, כי יש להעביר את דינו לבית־המשפט המחוזי, אמר כי יש עדויות מספיקות להעמיד את הנאשם לדין. פרידמן נאשם שבימי היותו "קאפו" במחנה ריכוז בגרמניה, רצח עצור אחד וגרם למותו של יהודי אחר. הוא יועמד למשפט לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.
במשפט הוניגמן, הנאשם כפושע מלחמה ובמעשי פשע נגד האנושות, דרש אתמול התובע לדחות את כל הטענות של הסנגוריה. הסנגור טוען, כי אין לתבוע לדין את הוניגמן לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, כיוון שחוק זה אינו חוקי. היום יימשך הדיון.
תביעה להעמיד לדין את חיים צ'רניבסקי מחולון הוגשה לבית־משפט השלום בתל־אביב. גם הוא נאשם במעשי פשע בימי היותו "קאפו" במחנה ריכוז אוטינג בגרמניה.
לאחר־מכן מדווח אֹמר ב־28.1.52:
יעקב הוניגמן, מי שהיה "קאפו" במחנות גרידיץ ופאולבריק בגרמניה, נדון על־ידי בית־המשפט המחוזי בתל־אביב למאסר של שמונה וחצי שנים. בית־המשפט זיכה את הנאשם מאשמות ביצוע מעשי פשע נגד האנושות, ביצוע פשעי מלחמה ורצח תשעה יהודים. לעומת זאת מצא אותו בית־הדין אשם ב־14 אשמות של גרימת חבלה והתעללות בעצורים.[19]
קישון מתייחס למשפטו של הוניגמן, ה"קאפו" המקצועי מבאר שבע, שעורך־דינו טען כי אולי באמת ביצע הנאשם מעשים רעים במחנה הריכוז הנאצי, אך מטעמים טכניים החוק הישראלי לעשיית דין בנאצים – אינו חוקי, כי לא נשיא המדינה חתם עליו.
קראתי באֹמר על משפטו של הוניגמן ה"קאפו" המקצועי מבאר שבע. התרשמתי מאוד מהגיונו המזהיר של עורך־הדין שלו, אשר טען כי אולי, באמת, עשה הנאשם מעשים רעים במחנה־הריכוז הנאצי, אבל החוק הישראלי לעשיית דין בנאצים אינו חוקי, כי לא נשיא המדינה חתם עליו, אלא ממלא מקומו. גם אני שותף לדעתו של עורך־דין זה. יש חוק או אין? אם החתימה פסולה, יש להוציא מיד את כל פושעי המלחמה מבתי־הכלא הישראליים. ואלה יכולים אפילו לדרוש מהממשלה פיצויים לפי חוק הפיצויים (אם הוא חתום כהלכה).
אחרי שקראתי את הידיעה המעניינת, קיבלתי הודעה מלשכת המס הממשלתית שעלי לשלם תוך 10 ימים לירה וחצי, אחרת יהיה מר. מיד ניגשתי אל הלשכה ואמרתי לפקיד:
אין זכות למשרד האוצר לדרוש ממני אף פרוטה אחת, כי כל המשרד שלכם אינו חוקי!
אתה בטוח בזה? – שאל הפקיד בחרדה. ואני המשכתי:
על תקנון המס חתום שר האוצר. שר האוצר נתמנה על־ידי ראש הממשלה, שקיבל את סמכותו מידי הנשיא. הנשיא עצמו נבחר על־ידי האספה הלאומית הזמנית. וכאן קבור הכלב, ואני שואל, האם יש זכות לאספה לאומית כל שהיא לבחור בנשיא המדינה כל עוד נשיא המדינה לא אישר את האספה הלאומית?
דברי עשו רושם עז על הפקיד.
רגע – אמר. – אני צריך להתייעץ בעניין עם ההנהלה... ומיד עזב את המשרד. כעבור חצי שעה חזר, ופניו חיוורות כסיד.
צדקת לכל הרוחות! – אמר – נבקש סליחתך על ההטרדה...
אין דבר, לא קרה כלום – אמרתי בנימוס וחזרתי הביתה. מאז ועד היום אינני משלם מיסים. מכאן שכדאי לקרוא את העיתונים.
(קישון, ואני אומר, אֹמר, 4.7.51).
השילוב הזה, בין השיח על העמדת פושעי מלחמה לדין לבין האבסורד שבביורוקרטיה[20] ומנגנוניה, מביא את הסיטואציה לכדי אבסורד. השילוב בין זכר השואה. בתיווכם של מחוזות האבסורד הביורוקרטיים, מוביל אותנו, על־פי קישון, באמצעות שימוש בפרקטיקה יומיומית של האיש "הקטן", המנסה לחמוק מתשלום המיסים, לכאן ולעכשיו. אותה השיטה ואותו בסיס חוקי בו נוהג סנגורו של הנאשם, כדי למנוע את העמדתו לדין, בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, משמש גם להתמודדות היומיומית של האזרח הקטן עם השלטונות. קישור זה ממחיש היטב את ההיכרות של קישון עם האלטרנטיבה: המחשה של מחוזות האבסורד ותרגומה למלחמת הקיום היומיומית של האזרח הקטן עם קשיי החיים ועם נטל המיסים.
דוגמאות נוספות השטופות באבסורד, בציניות ובביקורת להתייחסותם הסלחנית משהו של עמי העולם לגרמניה ככלל ולאותם פושעי מלחמה נאצים ולבימה שניתנה להם מעל אמצעי התקשורת ההמוניים במדינות שונות מופיעות בשתי ההומורסקות הבאות:
חג ב"אונסקו" –
בשנה שעברה שינו מדינות המערב את דעתן על גרמניה שינוי מפליא ביותר. סוף כל סוף נתברר להן, כי הגרמנים בעומק לִבם אנשים מאוד טובים הם, רק היטלר הערום רימה אותם. הוא אמר להם, כי הניצחון הסופי על כל העולם כולו אין בו שום ספק, והם האמינו לו, המסכנים.
רק היהודים אינם מעריכים כראוי את תמימותם הגדולה של הגרמנים. מבין 44 חברים בוועידת "אונסקו" – הצביע רק נציג ישראל נגד קבלת גרמניה המערבית בזכויות מלאות "לארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות". אומנם קשה להבין על סמך מה עשתה ישראל כך, והלוא ברור שגרמניה הצטיינה מאוד מאוד בכל השטחים האלה (בפרט בשטח החינוך). אילו היה ליהודים שכל ישר, היו שואלים את עצמם: למה הם עצובים כשכל העולם המערבי שמח?
לפי השמועות טענו נציגי ישראל ב"אונסקו", כי אין להאמין לגרמנים גם היום, כי הם ניאו־נאצים. אבל דובר גרמני אחד הכחיש זאת בכל תוקף, הוא אמר כי הגרמנים אינם ניאו־נאצים, אלא נאצים, ולכן טענת ישראל אין בה ממש... ודעתו זו של הדובר הגרמני היא נכונה ומשכנעת.
(קישון, ואני אומר, אֹמר, 9.7.51).
ההומורסקה נכתבה על רקע קבלתה של מערב גרמניה על־ידי מדינות המערב. ביום שלמחרת פרסום הומורסקה זו, ב־10.7.51, מדווח אֹמר בכותרתו הראשית: "שתים־עשרה שנה אחרי פלישת הנאצים לפולין – המערב מבטל מצב־המלחמה עם גרמניה". ומפרט כי: "ארצות הברית, בריטניה וצרפת, וכן כמה מדינות אחרות, סיימו אתמול את מצב המלחמה ביניהן לבין גרמניה המערבית. לאחר הודעת שלוש המעצמות על ביטול מצב המלחמה, מחכים היום להודעה דומה מאת ארבעים וארבע מדינות אחרות". תחת כותרת המשנה מדוּוחת תגובת ישראל: "ישראל דוחה את החלטת המערב – גרמניה לא התחרטה על רצח היהודים – ממשלת ישראל הגיבה אתמול על הודעתן של מעצמות המערב בדבר סיום מצב המלחמה ביניהן לבין גרמניה. דובר משרד החוץ מציין בהודעתו, כי עד היום הזה לא הביע העם הגרמני רצון לחזור בו ממעשי הפשע של שתים־עשרה שנות השלטון הנאצי, שהשמיד שישה מיליון יהודים – רוב יהדות אירופה. שש שנים אחרי הפסקת הקרבות עדיין לא שילם העם הגרמני כל פיצוי על הפשעים שנעשו על־ידי הנאצים. עד היום הזה נהנה העם הגרמני מן הרכוש ששרד מהקורבנות היהודים, לפני שנשלחו למוות. עד היום הזה חי וקיים הרעיון הנאצי בגרמניה. ממשלת ישראל מודיעה, כי כל עוד נמשך מצב זה אין לראות את מלחמת גרמניה נגד העם היהודי כאילו באה אל קיצה".
ההומורסקה הבאה מתייחסת ליחס העולם הסבלני לפושעי המלחמה, למנהיגים הנאציים אשר מציגים עצמם ברטרוספקטיבה, כמי שפעלו בעצם נגד הנאציזם עצמו. הפיהרר עצמו מוצג כמי שנותר בשלטון כדי להטות את הטירור ההיטלראי לאפיק חוקי ואנושי יותר.
שיחה עם מנהיג נאצי
בזמן האחרון מרבים העיתונים בחוץ־לארץ לפרסם שיחות עם מנהיגים נאציים לשעבר. בשיחות אלה מנסים הם לתאר בכוח דמיון רב איך ניסו כל הגנרלים והמדינאים הנאציים לחסל את משטרם הארור ואיך נלחמו בו כולם במחתרת סודית בהחלט. מכיוון שגם אני הנני רפורטר בחסד עליון, קיימתי גם אנוכי שיחה סנסציונית עם אחד המנהיגים לשעבר של גרמניה הנאצית, ששמו אדולף היטלר. הקוראים שלנו ודאי שמעו עליו ואינני צריך להציגו לפניכם.
והנה תוכן שיחתנו, כנוסח השיחות הרבות המתפרסמות עתה בעיתונות העולמית.
אני: – המוכן אתה להודות, שבשנים האחרונות של המלחמה ניהלת מדיניות מוטעה?
היטלר: – ידוע לי, שהעם הגרמני לא תמיד היה נאמן לחוקים הבינלאומיים השונים, אבל אינני יכול לקבל על עצמי את האחריות להתנהגותו זאת של העם הגרמני.
אני: מדבריך יוצא, שאתה לא היית נאצי?
היטלר: לא ולא. בהתחלה – אין בכוונתי להעלים את האמת – הייתי אוהד של התנועה הנאצית, אבל עד מהרה נתברר לי, שמדיניותו התוקפנית של המשטר הנאצי תביא על העם הגרמני שואה לאומית איומה. בסוף השתתפתי גם אני בקשר, שמטרתו היתה להפילני, אבל בגדו, כידוע...
אני: – אם כן, מדוע נשארת במשרתך הגבוהה עד הרגע האחרון?
היטלר: – מפני שקיוויתי שעל־ידי כך אוכל להטות את הטרור ההיטלריסטי לדרך חוקית ואנושית יותר. עלי להודות, שהצלחתי להגשים את כוונתי זו רק במידה מועטת מאוד וגם אני אשם בזה במקצת...
אני: – ובכן מודה אתה בשגיאותיך בעבר?
היטלר: – המילה "שגיאה", נדמה לי, היא חריפה קצת יותר מדי. אולי מוטב לומר: "טעות מתוך כוונה טובה"...
אני: – גם אני חשבתי כך. תודה רבה וסליחה על שהטרדתי אותך.
היטלר: על לא דבר... ראיתי חובה לעצמי להסביר את הדברים. היל אני!...
(ואני אומר, אֹמר, 1.11.51).
בהמשך לביקורו של ד"ר שכט[21] בארץ, אשר זכה להתייחסות ולדיון גם מעל בימת כנסת ישראל, בעמודו הראשי של אֹמר מ־27.11.51, במסגרת הדיון על הפיקוח במטבע חוץ, ביקש א. בן אליעזר ("תנועת החרות") הסבר למקרה שאירע יום קודם־לכן על אדמת ישראל. "לדבריו היה זה מאורע מזעזע, כאשר אחד מרוצחי עמנו, ד"ר שכט, ירד בלוד. הוא שאל איך קרה הדבר שלא היה קצין במקום שיאסור את שכט לפי החוק של פושעי מלחמה ורוצחי הגזע. יושב ראש הכנסת, הבטיח שהממשלה תיתן תשובה". (אֹמר, גיליון 124, 27.11.51, עמוד ראשי, במסגרת כתבה שכותרתה: "הפיקוח הוא הכרחי, כדי להבטיח מחירים הוגנים"). בעמודו האחרון של גיליון 124, תחת הכותרת "שכט, עוזרו של היטלר בישראל, אומר שגרמניה לא תוכל לשלם פיצויים" נאמר: "ד"ר הימלר שכט, מי שהיה מיניסטר הכספים של היטלר, עבר אתמול את שדה־התעופה בלוד, בדרכו מאינדונזיה לגרמניה. 'גרמניה אינה יכולה לשלם פיצויים לישראל כי מצבה הכלכלי עוד רע' – הכריז שכט בשדה־התעופה. הוא היה בשדה־התעופה שעתיים. לאחר שאכל במסעדת שדה־ התעופה המשיך בדרכו לגרמניה. בואו לישראל עורר סנסציה גדולה בשדה־התעופה". כעבור מספר ימים, מדוּוח שוב בעמודו הראשון של אֹמר, תחת הכותרת "הוא אינו יותר גרוע משכט", כי "עם שכט לא העזתם לעשות ככה", צעק אתמול במשטרה גבר שהשוטרים רצו לכבול את ידיו. הגבר התנגד לכך בטענה שהוא "איננו יותר גרוע משכט" (אֹמר, גיליון 127, 30.11.51).
הסנסציה שלי בעיתון נאצי
כאשר קראתי בעיתונים העבריים שהימלר שכט, שומר ארנקו של אדולף היטלר, שהה שעה קלה בשדה־התעופה של לוד וניצל את ההזדמנות להתרשם קצת מן הארץ ומעיתונאיה החביבים, עלה על דעתי, שחבל מאוד, כי מר קפלן לא ביקר בשעתו בגרמניה הנאצית, משום שוודאי היו מקבלים שם את פניו באדיבות רבה.
אני כמעט רואה לנגד עיני את הסנסציה שבביקורו של קפלן המתוארת במאמרו הראשי של העיתון "פלקישובאובכטר" תחת הכותרת: מומחה כספים מכובד מגזע שמי ביקר בגרוסדויטשלנד. הוא בא הבוקר לשדה־התעופה של ברלין, כשמר אליעזר קפלן, מנהלה של הסוכנות היהודית, הגיע לשדה־התעופה בדרכו לפלסטינה. סופרנו המיוחד, ס. ס. אוברשטורמגרופנפירר קורט פוגרומר, ניהל שיחה רבת־עניין עם המנהיג היהודי המכובד על שאלות כספיות־מדיניות. לדעתו של מר קפלן, תתגבר גרמניה הנאצית עד מהרה על חבלי הלידה של הכלכלה המלחמתית שלה והיא עומדת לפני התפתחות משמחת. מר קפלן עבר את שרשרת השוטרים מן הדיביזיה המשוריינת בשם "ד"ר שכט" וישב במסעדה של שדה־התעופה כשמחיאות כפיים בלתי־פוסקות של האורחים מלוות אותו. המבקר רם־המעלה שתה כוס תה בשלוש קוביות סוכר וקצת לימון. בעל המסעדה, ברון ופון אונטרדנלינדן, ניגש בינתיים אליו וביקש אוטוגרף ממנו. "תודה על קבלת הפנים: באמת יפה" – כתב מר קפלן בספר הכבוד של המסעדה באותיות עבריות נחמדות מאוד. אחר־כך שוחח המומחה היהודי המפורסם עם אנשי הגסטפו ונתן להם כמה עצות מעשיות על הפרחת השממות הנאציות.
בערך ככה ואם הקורא הנכבד חושב בלִבו, שבעיתון גרמני־נאצי לא היתה מופיעה סנסציה כזאת, אני מצטרף לדעתו ומגלה, שגם רגלו של מר קפלן לא היתה דורכת על אדמה נאצית.
(קישון, ואני אומר, אֹמר, 7.12.51).
האבחנה "מי הוא יהודי" העסיקה את המחוקק הישראלי, אשר פעל להגדיר מי זכאי להיות אזרח המדינה ומי נכלל במסגרת חוק השבות. האבחנה "מי הוא יהודי" שימשה את הנאצים ובאה לידי ביטוי בחוקי הגזע שלהם, אשר היוו את אחד הקריטריונים לקביעה מי לחיים ומי לכליה. הקבלה מפחידה זו היא הבסיס להומורסקה הבאה:
"את זהותי הגדיר עבורי אדולף אייכמן" קישון (לונדון, 1993, עמ' 209).
מי זה יהודי? – קראתי במעריב שהיועצים המשפטיים שלנו אינם יודעים להגדיר מי ייחשב ליהודי מבחינת חוק האזרחות. נוכחתי, כי הגויים תמיד יודעים מי נחשב ליהודי. יש להם, כנראה, חוש שישי כזה.
פעם, עוד לפני שהייתי עולה חדש, ישבתי לי במסעדה קטנה ואכלתי אטריות־כרוב בחרדה מסוימת, מכיוון שבעת ההיא התחפשתי לנוצרי והיו לי תעודות מזויפות. ניגש אלי תליין נאצי ואמר לי: "אתה יהודי! מנוול שכמותך!" היה לי הדבר בלתי־נעים עד מאוד. "טעות בידי אדוני – עניתי – ובכלל כיצד אתה מעלה על הדעת שאני יהודי, כשאני חרום־אף ובלונדיני?" ביאר לי התליין ולא הייתי ניצל מידיו אלמלא הספקתי להסביר לו, כי בנעורי באתי יותר מדי בחברת יהודים (יימח שמם) ובהשפעתם ההרסנית יצא טעמי לתרבות רעה.
זהו מעשה מאלף מאוד, אבל ספק אם אפשר להכניס לחוק האזרחות הגדרה כגון: "יהודי נחשב כל מי שאוכל אטריות־כרוב בסוכר".
אך יש גם סימני היכר אחרים. אני, למשל, יודע מיד כי ביהודי נתקלתי, אם על שאלתי: "חם בקיץ?" הוא עונה: "לא קר". או כשאני נכנס לחנות המכולת ושואל: "יש לך גבינה?" והחנווני עונה "צצצ. אין". ואני אומר לו: "אז תן לי חצי קילו" והוא נותן – גם במקרה זה אין להטיל ספק במוצאו של החנווני (ואגב גם במוצא שלי). או שאני רוצה לטלפן ועל מכשיר הטלפון תלוי פתק "הטלפון מקולקל" ואני בכל־זאת מנסה והטלפון פועל בלי דופי – הרי זה בטוח כי היה טלפון יהודי.
ועוד משהו. פניתי בעניין זה גם אל מר פשוטמן:
שמע – שאלתיו – מנין אני יכול לדעת שאתה יהודי?
שמע – הוא ענה – למה אתה צריך לדעת אם אני יהודי...!
שלא תהיה אי־הבנה: מר פשוטמן באמת יהודי. והנה ההגדרה הסופית שאני מציע בשביל חוק האזרחות: יהודי הוא כל אדם, אשר למה לא יהיה יהודי?!
(קישון, חד־גדיא, מעריב, 5.6.52).
ההומורסקה הבאה – עניינה מעין משל על קיבוץ גלויות באמצעות אלגוריה על תיקון אופנועו, או ליתר דיוק, על חייו ועל מותו של אותו אופנוע. קישון פותח בתיאור הכלי, שכיוון שהיה שחור ומבריק, בחר לכנותו בשם נאצי ולמען הסר הספק כי מדובר בנאצי אמיתי, מהתקופה ההיטלראית – הוא מציין כי מדובר בנאצי טרום־שילומי:
בסבך המוצא –
למען שלמות המעשה הבא, עלי להקדים ולהודות: אופנוע לי. אני יודע כי בזה הורדתי את קרני עצמי הורדת־חרדה בעיני יודעי חן רבים. אך עובדות נשארות עובדות. סופרים בעלי עמדה מסוימת, כמוני, נוהגים להתייחס אל כלי־רכב דו־גלגלי זה בדיראון עולם ולטעון, כי הם מבכרים לחכות בתורים לאוטובוס עד שיהיה להם די כסף לקנות מכונית, אך עובדה היא, שסופרים אלו אף בהולכים כל ימי חייהם על רגליהם, שתיים במספר. אני מצידי, הנני איש חלש, נוטה לפשרות, איבדתי באחד הימים את השליטה על עצבי וקניתי אופנוע. נתתי לו את השם: "ד"ר קורט קאלטנברונר" משום שהוא ממוצא גרמני טהור ונראה, בממדיו השחורים, כנאצי לשעבר טרום־שילומי.
(קישון, מעריב, חד־גדיא, 5.6.53).
לאחר "תיקון" כה יסודי של מוסכניק, ממוצאו של המחבר, ממוצא הונגרי – נאלץ המחבר לשאת את אופנועו ידנית לביתו, וכך נפח הד"ר הנאצי את נשמתו, על מזבח קיבוץ הגלויות היהודי:
סחבתי את הדוקטור עד לביתי, הוא החזיק מעמד עד הדלת ורק ברגעים האחרונים נהפך לערימה של חלקים משומשים. אספתי את שרידיו קברתיהם וכתבתי על הקבר: "כאן נטמן ד"ר קורט קאלטנברונר בעל כוח ורבע. חי שנתיים, התפרק בתקופת מיזוג הגלויות".
(קישון, מעריב, חד־גדיא, 5.6.53).
כאמור, קישון בחר לא לשכוח ולא לסלוח. הוא, שבחר בחיים ובנורמליות – לא יכול היה שלא להגיב לבחירתו של ד"ר נחום גולדמן, לערוך את הוועידה הבינלאומית של הארגונים היהודיים לדיון בתופעת האנטישמיות – דווקא בשווייץ. לקטע הבא, קשה מאוד להתייחס כקטע הומוריסטי. הוא יותר מתאים למה שמכונה היום בעיתונות היומית – עמודי הדעות. לשיטתו, אין לערוך ועידה יהודית ועוד בנושא כזה במדינה שבחרה שלא לסייע ליהודים במלחמת העולם השנייה בתקופת השואה. בהומורסקה, מותקפת נחרצות המדיניות הנייטרלית ומובהר איזה פתח נפתח בעקבות הבחירה במדיניות זו.
הרוצח והשותק אינם זהים. את הראשון אני שונא, ולשני אני רוחש בוז תהומי. קישון (לונדון, 1993, עמ' 130).
צריך להיות נייטרלי!
ד"ר נחום גולדמן וברל לוקר הודיעו לפני כמה ימים, שהוועידה הבינלאומית של הארגונים היהודיים, שתדון בתופעות האנטישמיות במזרח נדחתה ל־11 במרס ותתקיים באחד הכפרים באירופה – מה שעורר תדהמה בקרב היהדות, היות וכבר נשלחו הזמנות, שבהן נקבעה ציריך כמקום הוועידה. אם כן, רבותי, אני לא נדהמתי. יתר־ על־כן, לא אופתע כלל אם הוועידה באמת לא תיערך בציריך. משום שאני יודע, ששווייץ היא נייטרלית שרופה.
אני מעריך מאוד את הנייטרליות. זה כל כך יפה. לא להרגיז את האווזים, אלא להיות בידידות טובה עם כולם. לא חם ולא קר. שלום על כל מאזינינו. לא להתערב בעניינים פנימיים, אלא להוסיף ולשתות "נס־קפה" כאילו לא קרה כלום.
הנה שווייץ הקטנה, היא אינה חברה באו"ם, מפני שיש לה שכל. אם היא תצביע בעד ברה"מ, תתרגז ארה"ב, אם היא בעד ארה"ב, תתרגז ברה"מ. למה זה לה?
יש לי כמה סיפורים נייטרליים. פעם, למשל, ראיתי, ילד דרוס שוכב על הכביש. באה מכונית ולא נעצרה. מדוע? מפני שהנהג היה נייטרלי. עניין אחר: ביקשתי מידיד כמה לירות. לא נתן לי. מדוע? מפני שהוא לא רצה להתערב בענייני הפנימיים. בגולה שלי עבדתי במחנה ריכוז נאצי, עברנו ליד ביתו של איכר סלובאקי וביקשתי ממנו כוס מים. אז הוא אמר לי שהוא מצטער, אבל הוא אינו עושה שום דבר לא בעד הגרמנים ולא נגדם. מדוע? מפני שהוא היה נייטרלי.
על כן יש לציין לשבח את בגרותה המדינית של שווייץ. באמת צריך להיזהר. יתכן וצבאות רוסיה יפלסו להם דרך ללב אירופה ואז יאמרו הגנרלים הסובייטים לפני גבולות שווייץ: "היא לא נתנה רשות לוועידות יהודיות. אנו לא נכבוש אותה, פנה אחורה!" ולא יאונה לה, לשווייץ, כל רע, אלא אם כן תעשה פרובוקציה, כמו פינלנד בשעתה. אבל זה בלתי־אפשרי משום ששווייץ היא נייטרלית, כאמור.
(קישון, מעריב, חד־גדיא, 18.2.53).
דוגמה יוצאת דופן (כמו גם בהומורסקה, בהמשך למחאה אחרת נגד הסכם השילומים, על רקע מעצרו של שילנסקי) היא האופן בו בוחר קישון להתייחס להתקפה על הכנר האורח יאשה חפץ באפריל 1953, משום שניגן מוזיקה של ריכארד שטראוס. באירוע זה, התמקד קישון בפן הפסול של תקיפת אמן בעל שם עולמי ולא בהקשר התרבותי של היצירה לתרבות הגרמנית ולשאלת יחסי ישראל גרמניה.
כאמור, קישון בחר להתייחס גם לאירועים האנטישמיים במזרח אירופה אך בשל קוצר היריעה תוצג התייחסות רק למשפטי פראג. ההאשמות במשפט הקשר הגדול היו: בגידה, קשר אימפריאליסטי, חבלה בכלכלת המדינה, ריגול, חתירה נגד הצבא ושירותי הביטחון, טיטואיזם יהודי ועוד. ב־27 בנובמבר 1952 נגזר דינם של הנאשמים. אחד־עשר מהם נידונו למיתה ושלושה – למאסרי עולם. ב־4 בדצמבר הוצאו להורג הנידונים למוות.
המשפט נשא אופי אנטי־ציוני מובהק ובכל מהלכו הופגנה עוינות בוטה כלפי הציונות. הקו שנשמר במשפטי הראווה הקודמים – השתנה. בעוד שבעבר, תרו אחר אויבים פנימיים בקרב פעילי המפלגה, דרשו במקרה זה מעצרים של גורמים בכירים יותר במפלגה ובממשלה, וכמו כן הדגש בכתב האישום הועבר מאשמה בעוון טיטואיזם במשפטי ראיק וקוסטוב – לדגש רחב יותר, הכולל אישומים חדשים בהם: קוסמופוליטיות, בורגנות־לאומנות יהודית וקשר עם הציונות העולמית (קוטיק, 1985, עמ' 238). הנאשמים היהודים הפכו לצורך כתבי האישום לציונים.
משפט פראג, שכלל בעיקר את עדותו והאשמתו של אורן, נשא אופי אנטי־ציוני ואנטי־ישראלי, ובשל כך עורר ויכוחים סוערים בזירה הציבורית בישראל בכלל ובשמאל הישראלי בפרט, בשאלת תמיכה באורן ובמדיניות הפרו־סובייטית.[22] ב־13 בנובמבר 1951 נעצר שמעון אורנשטיין, מי שהיה נספח מסחרי בצירות ישראל בפראג, וב־24 בדצמבר 1951 נעצר מרדכי אורן, חבר קיבוץ מזרע, שהיה מראשי מפ"ם, שעה שביקר בצ'כוסלובקיה בשליחות המפלגה. אורנשטיין נשפט ב־5.8.53 ואורן ב־[23].25.10.53
בהומורסקה הבאה, שנכתבה בשפה המזכירה את קטע הפתיחה מתוך ספרו של ג'ורג' אורוול (1950) 1984, המציג את השפה החדשה הרשמית באוקאניה ואת הכתובות שנשקפו מחלונו של וינסטון על בניין "מיניסטריון האמת", לפיהן: "מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בערות היא הכוח" (גרסה מתורגמת לעברית של ספר זה, ראתה אור ב־1950 בהוצאת פלס).[24] בהומורסקה זו מתאר קישון, על רקע חטיפתם והעמדתם לדין של אורן ואורנשטיין, את סיפורו של עוף קוסמופוליטי.
עוף קוסמופוליטי
עוף־מים שברגלו היתה טבעת עם הכתובת "מוסקבה 242348" נמצא בעמק החולה ליד קיבוץ עמיר.
לאחר שאוניית־המלחמה הסובייטית "שייטת השלום" לקחה איתה מנמל חיפה את הציפור הבוגדת והסגירה אותה לידי השלטונות במוסקבה, נפתחה ללא־השהיה החקירה נגד העוף הציוני.
אין טעם להכחיש, 242348, כי האמת ידועה לנו במלואה – הזהיר חוקר־המדינה את העוף שישב עייף ואחוז שינה בכיסאו – לאחר שחרור מן המוסד למחקר החיות בשם "פרה אדומה" הִמראת בכיוון מזרחי, כדי להוליך שולל את השלטונות, נכון?
באמת עפתי מזרחה, אך לא כדי...
חכה, 242348, חכה! אולי לא ידוע לך, כי במשך כל הזמן עקבו אחרי מעופך שני מטוסי־סילון מטעם המשטרה האזורית, והטייסים מסרו מודעות מדויקות אודותיך דרך האלחוט. אנחנו יודעים, כי ב־11 בנובמבר ירדת על גג בניין הקהילה היהודית באודיסה... ב־23 בנובמבר חצית את גבול המולדת בכיוון דרומי. טייסינו פתחו באש, אך הצלחת להתחמק בערפל המלאכותי של סוכני מורגנטאו. אני ציוני, 242348?
לא, להיפך. אני קומוניסט שרוף.
אם כן, מדוע עפת לישראל ולא לסיביר?
מפני ששם מזג־אוויר נעים יותר.
תירוץ נדוש. כולם אומרים אותו דבר. אתה עוף עקשן, 242348! אולם די להיום. נמשיך מחר.
כעבור שבועיים הודה העוף בכל הנקודות העיקריות של ההאשמה. הוא יצא מקן בורגני־יהודי, בגיל שלושה ימים הצטרף לשירות החשאי האמריקני. קיבל אימון לריגול ולחבלנות בקיבוצי מפ"ם בקיץ אשתקד.
שעתיים אחרי פרסום פסק־הדין צלוהו.
(קישון, מעריב, חד־גדיא, 23.12.52).
בהומורסקה נוספת תחת הכותרת "משפט הקישון – כתוב בידי הפושע עצמו" – נכלל תיאור של משפט ראווה סטאליניסטי. את ההומורסקה חותם קישון בבקשתו האחרונה של הנידון למוות:
להתעורר במיטתו במדינת ישראל הקטנה בארץ החופש הבורגני.
(קישון, מעריב, חד־גדיא, 28.11.52).
הקומוניזם הוא תיאוריה יפה, אך חסרון אחד לה: אפשר להגשימה.
כאשר נפתחה דלת האולם והלכתי בין שני שוטרים לספסל הנאשמים, מבטים של בוז משורת הקהל ליוו את פסיעותי הכושלות. הרכנתי את ראשי ולא העזתי להסתכל בפני נציגי העם, שבאו למשפטי כדי לדרוש ממני תשובה על עווני הלא יכופר, בשום אופן לא. ישבתי חרש ליד נאשם השני שחור (שוורץ) יצחק, סוחר המזוודות, ושמעתי את קריין הרדיו מדבר מאחורי גווי:
"...כאן מסריחה לפני חיית הטרף קישון (קליין?) אפרים, הרוצח המאוס מגזע הציונים. יצור שפל־קומה, בעל קלסתר פנים של תן גס־רוח. גופו הענקי רצוץ כעת וידיו המגואלות בדם מתכווצות בשבץ כאילו רצו שוב לרצוח נפש, שוב לנפץ גולגלות, שוב למצוץ דם טרי, שוב..."
רציתי להציל מפיו מדוע הוא קורא לי "קליין" כשהייתי תמיד קישון בלבד, אולם בינתיים נכנסו השופטים. הס של כבוד הושלך באולם. אב בית־הדין, איש אציל פנים, קם ונשא את דברי הפתיחה:
"הנני פותח את משפטו של קישון (קליין), אפרים עיתונאי ציוני, בתור נאשם ראשון במעלה ושחור (שוורץ) יצחק סוחר ציוני, בתור נאשם מדרגה שנייה. קישון (קליין) אפרים נאשם, לפי כתב האשמה שלפני, בזאת כי גרם למותה של האלמנה פריון־העבודה ז"ל, אחר־כך ביתר בסכין את גופת קורבנו, הכניס אותה לתוך מזוודה ואת מטען הדמים השליך הימה. הים בלע את המזוודה במעמקיו והעלים אותה מעין אנוש, אולם יד הצדק תשיג במשפט זה את הנאשם, אם הוא יימצא אשם במעשים אלו. אבקש את הנוכחים לקום. אקריא את פסק־הדין".
כולנו קמנו על רגלינו.
"בשם בית־הדין לצדק אני אמצא את קישון (קליין) אפרים אשם בכל נקודות האשמה. כנסיבה מכבידה תיחשב העובדה, כי הנאשם הציוני יודה לפנינו במשך המשפט על כל הפשעים הנזכרים בכתב האשמה מרצונו הוא, כדי לעורר רחמים על עצמו. על כן יגזור בית־ הדין על קישון (קליין) אפרים פסק־דין מוות שיבוצע על־ידי תלייה ויעניש את שותפו שחור (שוורץ) יצחק, סוחר מזוודות, במאסר של 15 שנה. יחד עם זה יישללו משניהם זכויותיהם הפוליטיות לשבע שנים וחצי. מותר לשבת".
ואז התחיל המשפט.
השופט: המודה אתה קישון־קליין באשמתך?
אני (בקידה מבעיתה): מודה אני, כבוד השופט. ככל שנעמיק בחקירה, כן גוברת בי (בקליין) ההכרה, כי הנני חלאת האנושות, בשל לתליה. לפעמים אני באמת מתפלא כיצד יכול להיות ילוד אשה מושחת כמוני, אך גם אני מוכרח להיכנע לעובדה שאני קיים.
השופט: הן עכשיו, אחרי הפשע, מיילל אתה ובוכה ומטיח את ראשך בקיר בצעקה מרה, נכון?
אני: נכון, הן עכשיו, אחרי הפשע, מיילל אני ובוכה ומטיח את ראשי בקיר בצעקה מרה.
השופט: איזו ציניות ציונית! מפלצת!... תאר קישון־קליין לפנינו את פרטי הרצח.
אני (מצטמצם ככל האפשר): מלא אני רגשי קבס, כבוד השופט, כשאני מתוודה, כי ביצעתי את הרצח בקור־רוח שטני. קורבני האומלל, הגב' פריון־העבודה, גרה בדיוק על־יד דירתי, היא היתה תמיד נחמדה אלי וזה עורר בי את החשק לרוצחה נפש. ביום הרביעי ההוא, בדיוק בחצות הלילה – אני זוכר היטב משום שהשמש עוד זרחה בחוץ – נסעתי מדירתי במונית אל שכנתי. ידעתי כי האלמנה היא חירשת לגמרי לכן נכנסתי על בהונות רגלי כדי לא להקים רעש...
השופט: עמוד, קישון־קליין, מצאתי סתירה בדבריך: ההיתה הדלת פתוחה או לאו?
אני: כבוד השופט! אם אתה שואל בצורה כזאת, מנין אדע כיצד לענות?
השופט: שאלתי: הדלת היתה פתוחה לרווחה, לא כן?
[...]
השופט: אבקש את העד הבא. (קורא ברשימת העדים) הגברת פריון־העבודה ז"ל.
אשה מזקינה לבושה שחורים נכנסת לאולם. מיד זיהיתי אותה. אמנם היא היא שכנתי המסכנה שרצחתיה נפש.
השופט: המכירה הגברת את האיש הזה?
האלמנה ז"ל: כן. הוא הפליט בקול רם: "בשם..."
השופט: (מגביר את קולו בגלל חירשות האלמנה). זוהי שאלתי השנייה! כעת שאלתי רק זאת, אם מכירה הגברת את האיש הזה?
האלמנה ז"ל: (מתחלחלת) כן! זהו רוצחי...! הוא חנק את נפשי, אחר־כך ביתר את גופתי ותחב אותה לתוך מזוודה צרה למדי...! עכשיו יבוא על עונשו...!
השופט: הגברת ז"ל, אנא הזוכרת את מה אמר הנאשם בשעת הרצח?
האלמנה ז"ל: כן. הוא הפליט בקול רם: "בשם היהדות הקוסמופוליטית..."
זבנג...! גרזן של הפועל הבא־בימים נתקע בקיר אַמָתיים מעל ראשי. המשטרה השתמשה בפצצות מדמיעות למען רסן את ההמון הנסער עד כדי בכי.
לאחר שרגעו הרוחות שאל השופט: מה רצונך האחרון קישון (קליין) אפרים?
אני: כבוד השופט! אני וקליין רוצים כבר סוף סוף להתעורר!
בקשתי האחרונה נתמלאה. התעוררתי במיטתי במדינת ישראל הקטנה בארץ החופש הבורגני.
(קישון, חד־גדיא, מעריב, 28.11.52).
בחינת התגובות במסגרת הסוגה
בהשוואה של טוריהם של קישון במעריב וקינן[25] בהארץ למול משפט פראג – אף ששני הכותבים מגנים את המשפט מכול וכול וממחישים את היותו מקסם־שווא – ניכרת תגובה רחבה יותר של קישון נוכח האירועים. נוכח המשפט והפילוג בשמאל הישראלי (בין התאריכים 21.11.52-8.12.52) נמצאו בטוריו של קינן התייחסות ישירה – תחת הכותרת "וידוי כללי", והתייחסות עקיפה יותר – "במרחב דיפלומטי". קישון, באותה עת, מספק לקורא התייחסות: לתוכנית מורגנטאו, התייחסות ישירה לגזר־הדין ולאובדן המולדת הישנה עבור עולי צ'כיה – "בזכות המילה האחרונה", המחשה להבדל בין הדמוקרטיה הישראלית לדיקטטורה העממית – "רק הבדל כמותי", על הוויכוחים ברחוב הישראלי בהמשך לוויכוחים שהתנהלו בכנסת – "בצל בית העם". ההדגשה וההסמלה, אותן נוקט קינן, מתייחסות בעיקר לדרג הפוליטי (מוזכר אומנם "הנאשם הישראלי", כפי שמכנהו קינן, אך הוא משמש כדמות סימבולית במרחב הפוליטי) המקומי מפ"ם ומק"י והעולמי על מינויים לשירות החוץ ולתוכנית מורגנטאו. קישון מתייחס אף הוא למרחב הבינלאומי ולהאשמות תוכנית מורגנטאו. אולם, הוא בוחר להקדיש הומורסקה לגזר־הדין ולהשלכותיו על עולי צ'כיה. קישון משתמש במפורש בביטוי אנטישמיות. לגבי אחד הנאשמים, "אוטו פישל", מבהיר קישון, כי יהודי צ'כיה קראו לו לשם הפשטות בשם החיבה, "הימלר היהודי", ולאחר־מכן, מובהר מדוע. הקשר לאנטישמיות ולמוטיבים גרמניים מתקופת הרייך השלישי מוצג בבירור. גם כאשר הוא עוסק בזירה הפוליטית בוויכוח שהתנהל בכנסת, הוא בוחר להמחיש מה ההבדל בין אותן דמוקרטיות עממיות – לבין פארטצ'יה אהובתו, בה זכות הביטוי ניתנת גם לנציגי האופוזיציה מבלי שיבולע להם. גם בספֵרה הציבורית ברחוב הישראלי, ממחיש קישון את הוויכוחים שהתקיימו באותה עת. בהגזמה האופיינית לסוגה הוא מבהיר כי לעתים, היה הוויכוח לשם ויכוח בלבד. בין קולות המתווכחים ניתן שוב ביטוי לאֵימי המשטר הסטאליניסטי, כאשר אחד המתווכחים אומר: "עובדה היסטורית קטנה: היה לי חבר, ככה ברוסיה. פעם הוא השתכר, אתה מבין סתם שתה קצת, חביבי, מצב־רוח, בקיצור: סיביר...!" נראה, כי למרות ששני הכותבים לא נמצאו במרחק ת"ק פרסה איש מרעהו – אצל קישון הפעיל אירוע זה, מעֵבר לעיוות הדין, את המנגנון של זיהוי וגינוי מיידי של האירוע: כאירוע אנטישמי, כחיבור לשואה, כמיתוס מכונן והצגת "פארטצ'יה אהובתו", המולדת[26] החדשה, לעומת האלטרנטיבה הטוטליטרית, המולדת הישנה. בכל מקרה, נראה כי הסוגה ההומוריסטית מאפשרת הצגתה של תמונה מורכבת יותר ומהווה מסלול אלטרנטיבי נוסף לשיח ההגמוני שלצידו היא מתנהלת. הסוגה מסייעת בכינונו של זיכרון קולקטיבי אלטרנטיבי בספרה הציבורית. ההומוריסטנים משמשים כאוצרים במוזיאון של החברה והתרבות הישראלית, וככאלו מנסים להשפיע על מערכת הטעמים ועל סדר היום הציבורי הישראלי.
מסגרת הסוגה ההומוריסטית, כטקסט אלטרנטיבי מוקדם לטקסטים ההגמוניים הספרותיים למשל, מאפשרת עיסוק מסוים בשואה. הטקסטים נכתבים על־ידי ניצול שואה, מכאן, מישראל, בעברית. מהירות השתלטותו של קישון על השפה העברית אפשרה לו לבחור לעסוק גם באנטישמיות ובשואה, וזאת בשונה מיוצרים ניצולי שואה אחרים, שכפי שהראה הולצמן (תשס"ב) שנדרשו לפרק זמן ממושך יותר עד שהפכה העברית לשגורה בפיותיהם. מסגרת השיח ההומוריסטי כשיח אלטרנטיבי, אִפשרה לו עיסוק בנושא שהודר יחסית מהשיח ההגמוני. במובן זה ההומורסקות מהוות אתר נוסף, כמו גם ספרות הילדים (דר, 2002), בו מתקיים שיח מַטרים באשר לשואה ולאנטישמיות.
הומורסקות אלו ממחישות את הפעלת קוד השואה, קרי: זיהוי, חשיפה וגינוי אירועים אלו בסמוך למועד פרסומם ברבים. האקזיסטנציאליסט הבתר־שואתי בוחר לחיות. הוא לא בוחר לסלוח ולא לשכוח. כאשר נקרֶה בדרכו אירוע בעל אופי אנטישמי הוא מזדעק להתריע על כך. ביצירה הקישונית, קיים עיסוק בשאלת יחסי ישראל־גרמניה בשואה ובאנטישמיות. ההומורסקה מספקת אתר אלטרנטיבי בו נחשפת מורכבות יחסי ישראל־גרמניה, כאשר הבחירה הפרגמטית בחיים הִכתיבה קבלת כספי שילומים, אך את המהות, התרבות והזהות הגרמנית – אין הוא מוכן לקבל. היא מעוררת בו שאט־נפש. גיוסו של ההיגיון לטובת משימה זו אינו אפשרי, כיוון שההיגיון כאמור נשרף באושוויץ.
קישון, כניצול שואה, אינו חושש להתמודד עם האירועים האנטישמיים. הוא מיהר לזהותם, דייק בהבנתם, הצביע עליהם והוקיע אותם. הגם שעיסוקו העיקרי הוא ביומיום הישראלי, בראשית שנות החמישים הוא "מנצל" את הבימה הפומבית, את טורו היומי, גם לחשיפה מיידית וברורה של הנאציזם והאנטישמיות. בהמשך למערכת היחסים המורכבת והמאוד טעונה של ניצוֹל שואה בפרט ושל יהודי וישראלי ככלל עם הגרמנים, מציג קישון את האלטרנטיבה, אותה בחירה מודעת מתוך רצון להמשיך לחיות, במה שהוא מכנה "ארץ החופש הבורגני" כ"דמוקרטיה הישראלית".
כפי שהוצע בראשית המאמר לקרוא את היצירה הקישונית, בראשית שנות החמישים אשר בעיקרה מתמקדת בהווה ובהוויית חיי היומיום היצירה שמתחילה פעמים רבות כמעשיה "באחד האמשים", ניתן לראות כחלק מתת־זרם אקזיסטנציאליסטי בתר־שואתי. היצירה הקישונית, כמו גם פרי עבודותיהם של אמנים וחוקרים נוספים, כגון: הסופר ז'ורז' פרק (1991, 1997, 1998) הלוגותרפיסט ויקטור פראנקל (1981), ואף במובן מסוים ההיסטוריון יהודה אלקנה במאמרו "בזכות השִכחה" (1988) ועוד – חרף ההבדלים ביניהם, מהווה כאמור חלק מזרם (תת־זרם) המאופיין בעיקר בבחירה בחיי ההווה ו"במחוזות השִכחה", בהרחבת גבולות הסוגה ושדה־השיח (למשל ההומוריסטי במקרה הקישוני, והספרותי – כחלק מקבוצת אוליפו[27] בצרפת, לדידו של פרק[28]) כמו גם בהתרסה נגד הספרות המגויסת בישראל ובצרפת באותן שנים, בהתאמה.
יוצרים אלו מאמצים, ברוב יצירותיהם, קו אקזיסטנציאליסטי מתריס, דווקני, לעומתי, מודע. זוהי חרושת אקזיסטנציאלית הצהרתית מודעת של יוצרים חברי "קהילת הנטושים", ניצולי שואה, יהודים, אשר בחרו להנציח עצמם, להתריס ולתקוע יתד במרחב התרבותי האונטולוגי של השיח, של התרבות ושל השפה. לדעתי, השאיפה להפוך לבן־אלמוות, לנכוח בשיח, היא שאיפה מכוננת של היוצר האקזיסטנציאליסט הבתר־שואתי, כתגובה לכל מה שמסמל אושוויץ.[29] למול אושוויץ, אותו מציג נוימן (2002) כמרחב מוות, נעדר שפה ונעדר הגוף, מול מי שנלקח מביתו, מסביבתו, הוצא ממרחב החיים וממסלולם, מול מי שהושתק, שקולו נגדע, מול מי שנשללה ממנו הזכות לקיום גופני ותרבותי, להנצחה, להולדה וליצירה, מול מי שהושמד בתהליך מכני ללא סיבה, ללא זֵכר, ללא גוף וללא גופה וכך פשוט נעלם מהעולם – באים יוצרים אלו ובמהלך של תקיעת יתד מגדירים: אני יוצר – משמע אני קיים. הקול שביצירתם הוא קולה של המיית החיים – למול אֵלם המוות. היצירה עבורם היא הרבה יותר מכלי לביטוי ולאמירה המשמשת יוצרים באשר הם: היא כלי התרסה, היא "האיברלעבן",[30] היא כלי לחימה במלחמת הקיום וההנצחה. כלי המאפשר את קיומם, את היותם, את מיקומם בשיח ואת נצחיותם. היצירה מקנה להם מקום ביקום, לעומת כל מי שמקומו נגדע ונעלם מהעולם, ומכאן החשיבות והצורך בהכרה הציבורית במפעל הנצחתם. היצירה של מי שמשתייכים לזרם זה מכוננת על־ידי חוויית השואה, אך מתרכזת במלאכת ההווה,[31] בממלכת החיים.
העמידה היהודית בשואה
היוצרים המשתייכים לזרם האקזיסטנציאליסטי הבתר־שואתי, בחרו ככלל ליצור מתוך היאחזות בחיים ובאמונה בהמשך הקיום האנושי. שיח זה, ניתן לראותו כהמשך למה שמכונה בספרות המחקרית: העמידה[32] היהודית בתקופת השואה.[33]
מקידוש השם לקדושת החיים
"יהא הקיום עלוב ככל שיהיה – המצווה היא להתקיים" (אש, תשל"ג, עמ' 263)
בד בבד עם אותה הרחבה של השדה הסמנטי של מושג ההתנגדות, הוכנס לשיח מושג נוסף: "קידוש החיים".[34] בהתחקות אחר שורשיו ובהצגת מושג זה, עסק אש (תשל"ג), בצטטו מדבריו של מי שטבע מטבע לשון זה, הרב יצחק ניסנבוים מגטו וארשה: "זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. לפנים, דרשו אויבים את הנשמה והיהודי הקריב את גופו על קידוש השם (כלומר, הוא שמר דווקא על מה שביקשו האויבים ליטול ממנו). עתה הצורר דורש את הגוף היהודי וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור חייו" (מצוטט אצל אש, תשל"ג, עמ' 263).[35] אש מעיר לגבי התבטאות זו, כי "זאת היתה, ככל הנראה, גם מעדויות וגם מן המעשים, הרגשה כללית – אם במפורש אם במעומעם. דבר זה מסביר לנו את הרצון הכביר לקיום כשלעצמו, שניתן לעמוד עליו בכל מקום ומקום ובכל מיני גילויים במצבים הקשים ולמרות כל ההגבלות וההשפלות, בחינת 'לא אמות כי אחיה'" (אש, תשל"ג, עמ' 263). על־פי ביטוי זה, מהווה עצם השמירה על הקיום את הניצחון על האויב.[36]
נראה כי יוצרים אלו בחרו לחיות בעיקר בממלכת החיים וליצור מחומרי החיים, מהיומיום. הם מקבלים, במובן מסוים, את אמירתו של אדורנו, כי כתיבת שיר אחרי אושוויץ – היא ברברית (או לפחות את מה שטען בערוב ימיו)[37] כמו גם זו של אלי ויזל, המובעת באחרית הדבר לספרו של פרק העוסק בשואה W או זיכרון־הילדות, הנפתחת (שניצר, 1991) בציטוט מתוך דבריו של ויזל: "אם זה ספר על אושוויץ, כי אז – או שזה לא ספר, או שזה לא על אושוויץ".[38] לשיטתה, "דבריו של אלי ויזל ממחישים היטב את המלכוד שנמצא בו סופר־השואה: גם אם יעלה בידו לדובב את הפלנטה האחרת, מייד ייווצר משבר־אמון כלפי הספר, שכן לקורא ברור שאת הזוועה ההיא לא ניתן לבטא או לשחזר. הסערה שקמה כמעט תמיד סביב כל יצירה העוסקת בנושא מחנות־ההשמדה, או בתופעת הנאציזם, די בה להעמיד בסימן שאלה את האפשרות לומר אמירה משמעותית כלשהי על השואה. מבחינה זאת, יצירתו של ז'ורז' פרק היא תופעה יוצאת דופן" (שם, עמ' 167).
היצירה של פרק ממחישה את כוחו של ההווה, ומראה שאין דבר מלבד הכאן והעכשיו. ז'ורז' פרק, כמו גם קישון, מאמין ביכולת ההתחדשות של האדם לאחר השואה (שניצר, 1991). נושאים מרכזיים נוספים המעסיקים שני יוצרים אלו הם חוויות העקירה, הזרות וההגירה. נראה כי הניסיון למקם יצירות כגון יצירתו של קישון בראשית שנות החמישים בתת־הזרם האקזיסטנציאליסטי הבתר־ שואתי עשוי לשפוך אור על בחירתו המודעת של היוצר לעסוק בחיי ההווה ובהוויות היומיום. וכן גם להעיד על המתח הבא לידי ביטוי שעה שמופעל מנגנון קוד השואה בהתעורר חשש לאיומים קיומיים באשר הם ובמיוחד בהתעורר אירועים בעלי אופי אנטישמי.

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל, מנדלי
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 440 עמ' מודפסים
חשיבותה של אי־רצינות אבנר זיו, אריה סובר
הומור כמנגנון הגנה בשואה ולאחריה
הוא בחר לחיות – לא לשכוח ולא לסלוח

היצירה הקישונית כיצירה אקזיסטנציאליסטית בתר־שואתית
טלי לב
המאמר מציג בפני הקורא את המושג אקזיסטנציאליזם בתר־שואתי ומציע להתייחס ליצירתו של אפרים קישון בראשית שנות החמישים בהתאם להמשגה זו. מתוך הקורפוס הרחב של חרושת הטקסטים הקישוניים, העוסקים בחוויית ההגירה, בצברים, בבורגנים, באתוס ובחיי היומיום, במקום הגדול במקום הקטן (גורביץ וארן, 1991, 1993), בביורוקרטיה בישראל של ראשית שנות החמישים, מתמקד המאמר באופן שבו מתמודדת היצירה הקישונית, מנקודת־מבטו של ניצול שואה שבחר בחיים, עם איומים קיומיים באשר הם תוך המחשת האופן בו מופעל "קוד השואה" (צוקרמן, 1993) נוכח אירועים ואזכורים אנטישמיים.
התקופה בה עוסק המאמר היא חלק מהעשור הראשון למדינה. אלו השנים המעצבות בחייה של ישראל הצעירה. בשנים אלו, ניתן למנות שורה של אירועים מחוץ ומבית אשר השפיעו על החברה הישראלית. ראשית, בזירה העולמית יש לציין כי עסקינן בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה, השואה והטלת הפצצה האטומית. סיומה של מלחמה זו מסמל את שקיעתן של האימפריות הבריטית והצרפתית ועלייתן של שתי המעצמות – ארצות הברית וברית המועצות וכן את תחילתה של המלחמה הקרה ביניהן. וזאת לצד חלוקתו של העולם למזרח ומערב, כמו גם את צמיחתו של העולם השלישי. הזירה החמה מועתקת לדרום־מזרח אסיה: לקוריאה ולימים גם לווייטנאם. שנית, בזירה היהודית העולמית, מעבר למסך הברזל, ניתן למנות שורה של אירועים אנטישמיים כמו משפטי פראג ומוסקבה (עלילת הרופאים) ופרשת אנה פאוקר ברומניה, כחלק מהשנים השחורות שנסתיימו עם מותו של סטאלין ב־1953. שלישית, בזירה הישראלית – התאפיינו שנותיה הראשונות של המדינה בקשיים רבים: במשבר כלכלי, במחסור ניכר במשאבים בסיסיים, מחסור שהועצם עקב קליטה מאסיבית של פליטי שואה מאירופה ויהודים מאסיה ומאפריקה וגרם להנהגתה של מדיניות הקיצוב (הצֶנע). כמו כן, ניכרו בישראל הצעירה השלכותיהם של האירועים בזירה העולמית והאנטישמיות במזרח אירופה, שבאו לידי ביטוי במגוון דעות שהושמעו בציבור הישראלי, אשר נעו בין מכוונות פרו־מערבית למכוונות פרו־ סובייטית. בשנים אלו, הבשיל בארץ תהליך ההשׂמָאלה, שבא לידי ביטוי בפילוג שחל בקיבוץ המאוחד ומאוחר יותר בפילוג על רקע הסְנֶהאיזם במפ"ם. כמו כן נתגלעו במדינה חילוקי־דעות אידיאולוגיים נוספים, אשר באו לידי ביטוי גם בשביתת הימאים, במשבר סנה ובפרשת "קול העם". כמו כן ב־10 בספטמבר 1952, לאחר ויכוחים רבים, נחתם בלוכסנבורג הסכם השילומים עם גרמניה אשר נכנס לתוקפו ב־27 למרס 1953.
היצירה הקישונית מתאפיינת במאמר זה כנדבך ביצירה רחבה יותר אשר אני מבקשת לכנות כאן אקזיסטנציאליזם בתר־שואתי. זרם (למעשה, תת־זרם) אשר מאופיין בעיקר בבחירה בחיי ההווה ו"במחוזות השִכחה", בהרחבת גבולות הסוּגה ושדה־השיח.
גלות ובית, מוּכּרוּת וזרות, שכחה וזיכרון, מקום קטן מקום גדול (גורביץ וארן, 1991, 1993), מקום ואל מקום (Auge, 1992), פירוקה של חוויית ההגירה, התבססות במרחב הגיאוגרפי, במרחבי השפה והחברה, או פשוט החיים היומיומיים בראשית שנות החמישים בחברה מתהווה – מהווים את חלק הארי של נושאי היצירה הקישונית בראשית שנות החמישים.
כשברקע חוויית ההגירה כחוויה מכוננת גלות, בית כחלק מיכולת התחדשות של האדם לאחר השואה ועל רקע המשטרים הקומוניסטיים וגל האנטישמיות במזרח ומרכז אירופה – אחת הפרקטיקות היתה להגר לישראל. קישון, כניצול שואה ובוגר הקייטנה של סטאלין, על־פי עדותו, בוחר להמשיך במלאכת החיים ב־1949,[2] במרחב הקרוי ארץ ישראל או "במחוזות השכחה"[3] של קהילת הנטושים.[4]
המרחב הישראלי נטוע בין מחוזות הזיכרון[5] לאזורי השכחה, בין קודש לחול (אופיר, 1986; שחר, 2000).[6] היצירה הקישונית מכוננת מרחב תרבותי, המשלב, באופן דיאלקטי, את מחוזות הזיכרון כמו גם את מחוזות השִכחה. היצירה משמשת עבור יוצרה עדות ניצחת לעובדה שהוא כאן. יצירה זו ממחישה את טענתו של Koller (1988) אשר עסק בחקר הסוציולוגיה של ההומור והציע שלוש־עשרה פונקציות חברתיות מובחנות כאשר סיכומן של כל שתים־עשרה הפונקציות משמעו לדידו הוא הפונקציה האחרונה – ההישרדות. בחינת האתרים בהם פועל ההומור תאפשר לנו לצפות בפעולתו של ההומור כמנגנון הישרדות (שם, 26).[7] היצירה מאפשרת לקישון לכבוש שעל תרבותי ולבסס את קיומו האלמותי כיוצר. המבע המכונן הוא מבע של ההווה ושל ההוויה, הכאן והעכשיו. זהו מהלך פרשני אינטנסיבי, המשעתק את חיותו ומיקומו של היוצר בשדה־ השיח ובמרחב ומאפשר לו להוכיח לעצמו, לקוראיו ולמי שמייצגים את שרידיה של מכונת ההשמדה הנאצית, כי הוא כאן ועכשיו. הוא קיים ותופס לו מקום בשיח ובמרחב. אני יוצר – משמע אני קיים, גורס קישון. באמצעות היצירה הוא מגדיר ומשעתק את מיקומו.[8]
ההומורסקות של קישון מכוננות את תפיסותיהם של המהגרים היהודים לישראל ואת סיפורה של המדינה הצעירה. בהומורסקות, ניתן למצוא לא רק פיסות מידע על אותה תקופה היסטורית, אלא יש בהן גם כדי להעביר את אותה התחושה של המקום. מעבר למצבור של מראות, מכוננות ההומורסקות תחושות של עקירה, זרות, וחיפוש הזהות של זה שמקרוב בא. קישון מצייר את מה שלימים יכונה על־ ידי פוקו – "המרחב הטרוטופי".[9] אולם, בעוד שפוקו עוסק במוזיאון, בכלא ובלונה פארק, בהם נוצר אפקט יומיומי ידוע, מתוכנן ונשלט, עוסקת עיקר החרושת הקישונית במרחב היומיומי כמרחב הטרוטופי, ללא הזדקקות לאותם חללים המכתיבים זאת, כגון המוזיאון או בית־ הכלא.
חוויית ההגירה אינה ייחודית ליצירה הקישונית בלבד, זוהי חוויה מכוננת בחברה הישראלית המתהווה. כך, למשל, בחג הפסח, במהלך קריאת ההגדה, מצווים כל ישראל, כל שנה ובכל מקום, לראות עצמם כאילו הם יצאו ממצרים.[10] הגלות (היעדר המקום, הלא מקום של השום מקום, לפי פרק) והבית (המקום) – הינם מושגים המבטאים הנגדה לכאורה, אך מהווים מושגים דיאלקטיים. את מאמרה, העוסק בתפיסת הגלות וחקר השייכות, מסכמת אלפונסו (2000) בטענה כי: "המושגים 'גלות' ו'בית' אינם מושגים נבדלים שניתן לזהותם בנפרד; הם קשורים זה בזה בקשר הדוק ולעתים אחד מהם משמש להצדקת האחר. [...] אף־על־פי שהמושג 'גלות' נבנה מתוך התנסות משותפת, יש בניסוחיו השונים מידת מה של ייחוד אישי. הגלות מובנית כאובדן או כהיעדר, ואופיו של היעדר זה תלוי בהקשר החברתי ובמחבר" (עמ' 95-96).
עתה, משהותוו הקווים והמאפיינים ליצירה הקישונית, כיצירה אקזיסטנציאליסטית בתר־שואתית, יוצג אופן הפעלתו של "קוד השואה".
אנטישמיות גרמנית ושואה ביצירה הקישונית בשנים 1951-1953
על הפעלתו של קוד השואה
בחלק זה תומחש תגובתו של קישון כאקזיסטנציאליסט בתר־שואתי לכל איום הישרדותי באשר הוא תוך התמקדות בעיקר ביחס לגרמנים. הבחירה בחיים וההתרכזות בעיקר במלאכת החיים ובחיי היומיום אינן פוגעות במיידיותו, בנחישותו ובדיוקו של מנגנון הזיהוי של אירוע אנטישמי, או אירוע העלול לפגוע בקיום ובהישרדות האנושית ככלל והיהודית בפרט. ניסיון החיים של ניצוֹל שואה ושל מי שחווה את השלטון הסטאליניסטי, העמיק את דריכותו ומהירות תגובתו של מנגנון המזהה את האירוע האנטישמי עוד בשלביו ההיוליים[11] (מנגנון זה יכונה לימים על־ידי צוקרמן (1993), מנגנון הפעלתו של קוד השואה). האקזיסטנציאליסט הבתר־שואתי מצוי במתח יומיומי בין ניסיונותיו להתקיים, לשרוד, ולנטוע יתד בממלכת החיים לבין הידיעה, ההכרה וניסיון החיים על־פיהם ברור לו כי ביכולתן של החלטות שרירותיות של המדינה, ובטירופם של מנהיגים לערער את היציבות של מהלך העניינים ובנייתם, להשפיע על עצם קיומו על גבי כדור הארץ במועל ידם ולכן לא לעולם חוסן. הטקסט הקישוני בהיותו כתוב על־ידי אקזיסטנציאליסט בתר־שואתי מַטרים דיונים וטקסטים אקדמיים ותרבותיים באשר לפרשנות מיידית של אירועים שנתפסו לעתים בראשיתם באורח שונה ו/או פחות משמעותי בשיח הציבורי הישראלי מעל דפי העיתונות היומית ובשיח האקדמי.
בהומורסקה הבאה הרואה אור בתקופת המלחמה הקרה לאחר מלחמת העולם השנייה, והטלת הפצצה האטומית, מביע קישון, כאקזיסטנציאליסט בתר־שואתי, את תגובתו לאיום הישרדותי באשר הוא:
קץ העולם – אולי בי השגיאה אבל אני אינני יכול להתלהב ביותר מן הידיעה, שהמעצמות הגדולות מבזבזות את דמי־כיסן עד הפרוטה האחרונה לייצור פצצות־אטום... אני גם טוען, כי אין זאת ידיעה משיבת נפש, שתוך מספר שנים בלבד יעלה בידי האדם הגאוני לפוצץ גם את השמש ותוך עשרים שנים (אם נתקיים עד אז) – גם את היקום כולו. אמנם, צריך להביא בחשבון, כי חלק ניכר מהאנושות מתנגד לתוכניות גדולות אלו מסיבות פרטיות־ משפחתיות, או סתם מתוך הרגל. יש אומרים, שלעת עתה, אין צורך לפוצץ את העולם, בגלל הציפורים, שלאחר התפרקות העולם לא יהיה להן על מה לרדת. גם אני הייתי שמח מאוד, אילו השאירו אנשי המדע את עולמנו עוד כמה שנים, בצורתו המקורית המקובלת ורק אחר־כך היו הופכים אותו לערפל הקדמוני, מפני שקודם לכך, אני רוצה עוד להשתלם בשפה העברית!...
(קישון, ואני אומר, אֹמר, 31.7.51)
בהומורסקה נוספת הקרויה גורלו של אדמיראל הרואה אור במעריב ב־18.5.52, שוב חוזר מוטיב 'הפצצה ואני' בסגנון הכתיבה העולמקומי (רם ויפתחאל, 1999). כמו בהומורסקה על קץ העולם, בה מביא הסופר את הטיעון, כי אין ביכולתו להיהפך לאבק אטומי, שכן טרם השלים את השתלמותו בשפה העברית, הרי שגם בהומורסקה זו, מצהיר קישון על המוטיבציה שלו להישאר בחיים, בשל העובדה, כי בימים אלו זרע זרעי צנונית ובכוונתו ליהנות מפרי עמלו.[12] ההומורסקה ממחישה את המוטיבציה האנושית באשר היא – להמשיך לחיות. כפי שנטען: חלק לא מבוטל מהאנושות מסתייג מחיסולו האטומי מטעמים פרטיים, משפחתיים או סתם מתוך הרגל. קישון מחבר את המקומי עם העולמי, וממחיש את הסבירות הנמוכה לפריצת השלום ב־1952 ואת השלכותיו של האיום הגרעיני על האנשים באשר הם, לרבות על החיים במדינת ישראל. אולי בכל־זאת לא תהיה מלחמה? אולי סטאלין ינחל תבוסה בבחירות הבאות ויתמנה במקומו פציפיסט מרשימת הבלתי־מפלגתיים? או אולי הנשיא אייזנהאואר יחתום על עצומת השלום של מק"י ומפ"ם? שואל קישון.
הדוגמאות ממחישות את החוויה של חיים בו־זמנית במספר מישורים ואת הזיקות ביניהם. מסגרת החיים "בארץ החופש הבורגני", כפי שכינה אותה קישון, מקבלת משמעות בשל אותו האלמנט שיוצר היפעלותו של מנגנון זיהוי התראה וחשש שהיה משותף לקישון ולקבוצה לא קטנה של מי שחוו חוויות דומות. במהלך המאמר אנסה למקם את הטקסט הקישוני בתוך הקונטקסט הסוציו־היסטורי ולהראות את השפעותיו של הקונטקסט הזה על הטקסט הקישוני.
זאת ועוד: בשונה מארנדט[13] (2000), היים וגץ (תשנ"ה), ובמה שמכנה בנקיר (תשנ"ה) "הגישה הסוציולוגית וההיסטורית המציבה את המשטר הנאצי בהקשרם של תהליכי המודרניזציה, והרואה במודרניות את המפתח להבנת השואה",[14] נראה כי קישון כניצול שואה ניצב מול טבע האדם הרע מנעוריו, מול אנושיותם (להבדיל מגדלותם), אנטישמיותם ושרירות לִבם של המנהיגים. כפי שנראה בהמשך הוא אינו מדגיש את הנורמליות של מבצעי ההשמדה בשואה ושל עורכי המשפטים בפראג ובמוסקבה. קישון מצטרף במובן זה למתפלמסים עם הסבר השואה באמצעות המודרניות, הביורוקרטיה, והרציונליזציה של ההשמדה. הוא לא מחפש כל היגיון ורציונליזציה בהסבר השואה והאנטישמיות. שכן לדידו "ההיגיון נשרף באושוויץ". קישון, בשונה מתפיסת השואה כאירוע אוניברסלי וכפשע נגד האנושות, נוכח משפטי נירנברג (1945-1946), ראה בשואה, בדומה לתפיסה של משפט אייכמן בירושלים ב־1961, כפשע נגד העם היהודי.[15] בדומה לדינר (תשנ"ה) והרברט (תשנ"ה) הוא מודע לשנאה, לגזענות ולאנטישמיות ומזהה אירוע אנטישמי מרגע היווצרותו ומתייחס אליו ככזה. הוא מצביע על הנטייה האנטישמית שבבסיס אירועים אלו ודוחה הסברים אלטרנטיביים.
נדבך נוסף "בפרויקט הקישוני", המנסה לכונן מדינה יהודית־ לאומית ואוטופיה בורגנית, הוא ההתייחסות לאנטישמיות, לשואה ולמשטרים האלטרנטיביים (במיוחד באירופה הקומוניסטית). במסגרת השיח הציוני הישראלי שהתהווה באותה עת, תוך הבניית הזהות הישראלית, מונכחת על־ידי קישון הפעלתו של קוד השואה. ההומורסקות אליהן אתייחס בהמשך מעידות על זיהוי מיידי של היבטים נאציים ואנטישמיים באירועים שונים הקשורים בציר ישראל־ גרמניה, כגון: שאלת השילומים, "ביקורו" של ד"ר הימלר שכט בארץ, משפטו של יעקב הוניגמן בגין מעשיו כקאפו במחנות בגרמניה, קבלתה של גרמניה חזרה לחבר העמים, יחסו הסבלני של העולם לפושעי המלחמה הנאציים והחשבון הפתוח עם שווייץ שבחרה להישאר נייטרלית במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר־מכן, תומחש אותה בחירה מודעת בחיים בישראל הצעירה, כאלטרנטיבה יהודית לטוטליטריות, לאנטישמיות ולקומוניזם.
בראשית שנות החמישים קישון כמעט שאינו עוסק בשואה. יחד עם זאת, תולדות חייו מלמדות כי היה פליט שואה. כך, למשל, ספרו שעיר לעזאזל, רומן אלגורי על תקופת השואה, אשר נכתב ממקום מחבואו בבודפשט הנצורה ב־1945 וראה אור בעברית, בתרגומו של איתמר יעוז־קסט, כעבור כחמישים ושלוש שנה, ב־[16].1998 קישון אינו מקדיש את עיקר יצירתו, באותה עת, להנצחת זכר השואה. הוא אינו מאמץ לעצמו תפקיד עיקרי זה, של מנציח שואה, כפי שלמשל נטל על עצמו יחיאל דינור (ק. צטניק).[17] אך יחד עם זאת, בשיטתו שלו ולמרות שבחר לחיות ולעסוק בעיקר בחיי היום־יום, בוחר קישון להתייחס גם לשאלת האנטישמיות ולחלופות דיקטטוריות למשטר בארץ.
דוגמאות להתייחסות ישירה, מחד, להשלמה הפרגמטית עם השילומים מגרמניה ומאידך, לחוסר הקבלה המוחלט של התרבות הגרמנית בשנת 1952, נוכל למצוא בשער העוסק בתקופת בן־גוריון, בספרו עד המדינה (1999, בעריכת עופר שינברג). להלן מופיעה ההומורסקה:
אין בזה כל היגיון[18]
ייתכן – אמרתי לאזרח האובייקטיבי – אבל אינני יכול לסבול סרטים גרמניים בישראל. הם מעוררים בי בחילה.
רגע אחד! גם הסרטים האוסטריים?
גם הם.
ובכן, אתה דוגל ברעיון הלאומניות.
לא.
אתה יודע, שהרצל נאם בגרמנית?
אני יודע.
האם גתה אחראי למעשי הנאצים?
לא אחראי.
אתה מודה בכך, שהיו גרמנים טובים שחירפו את נפשם כדי להציל יהודים?
אני מודה בכך.
הידוע לך, שגרמניה משלמת שילומים ופיצויים אישיים בדייקנות ובהגינות?
ידוע לי.
גרמניה המערבית היא אחת המדינות המועטות התומכות בנו בזירה הבינלאומית.
נכון.
אנו זקוקים לעזרתם, לא כן?
נכון.
כלום אפשר לשנוא עם שלם לעולמים?
אי־אפשר.
אם כן, הגד לי עכשיו את עמדתך לגבי הסרטים הגרמניים.
אינני יכול לסבול אותם. הם מעוררים בי בחילה.
איפה ההיגיון שלך?
נשרף באושוויץ.
(עד המדינה, 1999, עמ' 78-79).
ההומורסקה מבטאת את השניות ואת היחס הדו־ערכי כלפי גרמניה. את הפן האחד שלו מייצג הדובר "ההגיוני והמעשי", או כפי שמכונה בהומורסקה "האזרח האובייקטיבי", זה הרואה בעיקר את התועלות שבקשר עם גרמניה המערבית: את השילומים והתמיכה הפוליטית, את מתי־המעט שסייעו ליהודים והפן השני מוצג על־ידי בן־שיחו, פליט השואה, הדבק בעמדתו "הרגשנית", כי איננו יכול לשאת סרטים גרמניים ואוסטריים, שכן הם מעוררים בו בחילה. אין כל טעם, לדידו, בשכנועיו ובטיעוניו של ידידו "האובייקטיבי", שהרי אין בדעתו לשוקלם וללקחם בחשבון, אף לא לרגע קט, שכן ההיגיון שלו נשרף באושוויץ. בהומורסקה יש המחשה לאותו הפער, בין נוכחות השואה בשיח הציבורי כלגיטימציה מדינית וכלכלית, לבין הצורך בהדחקתה כזיכרון אישי, שנתפס והובנה על־ידי הזרם ההגמוני כמעין איום על המיתוס והסמל של "הצבר הישראלי", או במקרה זה, האדם האובייקטיבי וההגיוני. ההומורסקה, כמו גם הזרם ההגמוני, מנגידה את ניצוֹל השואה עם "הישראלי החדש", "האובייקטיבי". אולם, בניגוד לזרם ההגמוני, שבחר בוויתור על זיכרון השואה לטובת אימוץ מיתוסים חדשים, מעניקה ההומורסקה במה והסבר גם לעמדת ניצול השואה שהגיונו נשרף באושוויץ. ומכאן, שלמרות צידוקים מצידוקים שונים, בהם ההיבט הכלכלי – של השילומים והמדיני – של התמיכה הבינלאומית – נותר ניצול השואה בתחושה אישית קשה ועמוקה של בחילה, מכל מה שקשור ומסמל את התרבות הגרמנית.
ההיגיון אמנם נשרף באושוויץ, אבל הביורוקרטיה והאבסורד – לא. ההומורסקה הבאה היא ההומורסקה השלישית הרואה אור בעיתון העולים אֹמֶר. ב־4.7.51, תחת הכותרת "חוק זה חוק", בהמשך לידיעה שהתפרסמה באֹמר בגיליון 3, מ־3.7.51, שכותרתה: "נאשם בפשעים במחנה ריכוז – לדין", מדווח על שלושה נאשמים בפשעים ממחנות הריכוז:
מרדכי פרידמן בן 36 מבאר שבע, יועמד לדין לפני בית־המשפט המחוזי בתל־אביב באשמת מעשי פשע כלפי האנושות. שופט השלום התל־אביבי שהחליט, כי יש להעביר את דינו לבית־המשפט המחוזי, אמר כי יש עדויות מספיקות להעמיד את הנאשם לדין. פרידמן נאשם שבימי היותו "קאפו" במחנה ריכוז בגרמניה, רצח עצור אחד וגרם למותו של יהודי אחר. הוא יועמד למשפט לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.
במשפט הוניגמן, הנאשם כפושע מלחמה ובמעשי פשע נגד האנושות, דרש אתמול התובע לדחות את כל הטענות של הסנגוריה. הסנגור טוען, כי אין לתבוע לדין את הוניגמן לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, כיוון שחוק זה אינו חוקי. היום יימשך הדיון.
תביעה להעמיד לדין את חיים צ'רניבסקי מחולון הוגשה לבית־משפט השלום בתל־אביב. גם הוא נאשם במעשי פשע בימי היותו "קאפו" במחנה ריכוז אוטינג בגרמניה.
לאחר־מכן מדווח אֹמר ב־28.1.52:
יעקב הוניגמן, מי שהיה "קאפו" במחנות גרידיץ ופאולבריק בגרמניה, נדון על־ידי בית־המשפט המחוזי בתל־אביב למאסר של שמונה וחצי שנים. בית־המשפט זיכה את הנאשם מאשמות ביצוע מעשי פשע נגד האנושות, ביצוע פשעי מלחמה ורצח תשעה יהודים. לעומת זאת מצא אותו בית־הדין אשם ב־14 אשמות של גרימת חבלה והתעללות בעצורים.[19]
קישון מתייחס למשפטו של הוניגמן, ה"קאפו" המקצועי מבאר שבע, שעורך־דינו טען כי אולי באמת ביצע הנאשם מעשים רעים במחנה הריכוז הנאצי, אך מטעמים טכניים החוק הישראלי לעשיית דין בנאצים – אינו חוקי, כי לא נשיא המדינה חתם עליו.
קראתי באֹמר על משפטו של הוניגמן ה"קאפו" המקצועי מבאר שבע. התרשמתי מאוד מהגיונו המזהיר של עורך־הדין שלו, אשר טען כי אולי, באמת, עשה הנאשם מעשים רעים במחנה־הריכוז הנאצי, אבל החוק הישראלי לעשיית דין בנאצים אינו חוקי, כי לא נשיא המדינה חתם עליו, אלא ממלא מקומו. גם אני שותף לדעתו של עורך־דין זה. יש חוק או אין? אם החתימה פסולה, יש להוציא מיד את כל פושעי המלחמה מבתי־הכלא הישראליים. ואלה יכולים אפילו לדרוש מהממשלה פיצויים לפי חוק הפיצויים (אם הוא חתום כהלכה).
אחרי שקראתי את הידיעה המעניינת, קיבלתי הודעה מלשכת המס הממשלתית שעלי לשלם תוך 10 ימים לירה וחצי, אחרת יהיה מר. מיד ניגשתי אל הלשכה ואמרתי לפקיד:
אין זכות למשרד האוצר לדרוש ממני אף פרוטה אחת, כי כל המשרד שלכם אינו חוקי!
אתה בטוח בזה? – שאל הפקיד בחרדה. ואני המשכתי:
על תקנון המס חתום שר האוצר. שר האוצר נתמנה על־ידי ראש הממשלה, שקיבל את סמכותו מידי הנשיא. הנשיא עצמו נבחר על־ידי האספה הלאומית הזמנית. וכאן קבור הכלב, ואני שואל, האם יש זכות לאספה לאומית כל שהיא לבחור בנשיא המדינה כל עוד נשיא המדינה לא אישר את האספה הלאומית?
דברי עשו רושם עז על הפקיד.
רגע – אמר. – אני צריך להתייעץ בעניין עם ההנהלה... ומיד עזב את המשרד. כעבור חצי שעה חזר, ופניו חיוורות כסיד.
צדקת לכל הרוחות! – אמר – נבקש סליחתך על ההטרדה...
אין דבר, לא קרה כלום – אמרתי בנימוס וחזרתי הביתה. מאז ועד היום אינני משלם מיסים. מכאן שכדאי לקרוא את העיתונים.
(קישון, ואני אומר, אֹמר, 4.7.51).
השילוב הזה, בין השיח על העמדת פושעי מלחמה לדין לבין האבסורד שבביורוקרטיה[20] ומנגנוניה, מביא את הסיטואציה לכדי אבסורד. השילוב בין זכר השואה. בתיווכם של מחוזות האבסורד הביורוקרטיים, מוביל אותנו, על־פי קישון, באמצעות שימוש בפרקטיקה יומיומית של האיש "הקטן", המנסה לחמוק מתשלום המיסים, לכאן ולעכשיו. אותה השיטה ואותו בסיס חוקי בו נוהג סנגורו של הנאשם, כדי למנוע את העמדתו לדין, בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, משמש גם להתמודדות היומיומית של האזרח הקטן עם השלטונות. קישור זה ממחיש היטב את ההיכרות של קישון עם האלטרנטיבה: המחשה של מחוזות האבסורד ותרגומה למלחמת הקיום היומיומית של האזרח הקטן עם קשיי החיים ועם נטל המיסים.
דוגמאות נוספות השטופות באבסורד, בציניות ובביקורת להתייחסותם הסלחנית משהו של עמי העולם לגרמניה ככלל ולאותם פושעי מלחמה נאצים ולבימה שניתנה להם מעל אמצעי התקשורת ההמוניים במדינות שונות מופיעות בשתי ההומורסקות הבאות:
חג ב"אונסקו" –
בשנה שעברה שינו מדינות המערב את דעתן על גרמניה שינוי מפליא ביותר. סוף כל סוף נתברר להן, כי הגרמנים בעומק לִבם אנשים מאוד טובים הם, רק היטלר הערום רימה אותם. הוא אמר להם, כי הניצחון הסופי על כל העולם כולו אין בו שום ספק, והם האמינו לו, המסכנים.
רק היהודים אינם מעריכים כראוי את תמימותם הגדולה של הגרמנים. מבין 44 חברים בוועידת "אונסקו" – הצביע רק נציג ישראל נגד קבלת גרמניה המערבית בזכויות מלאות "לארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות". אומנם קשה להבין על סמך מה עשתה ישראל כך, והלוא ברור שגרמניה הצטיינה מאוד מאוד בכל השטחים האלה (בפרט בשטח החינוך). אילו היה ליהודים שכל ישר, היו שואלים את עצמם: למה הם עצובים כשכל העולם המערבי שמח?
לפי השמועות טענו נציגי ישראל ב"אונסקו", כי אין להאמין לגרמנים גם היום, כי הם ניאו־נאצים. אבל דובר גרמני אחד הכחיש זאת בכל תוקף, הוא אמר כי הגרמנים אינם ניאו־נאצים, אלא נאצים, ולכן טענת ישראל אין בה ממש... ודעתו זו של הדובר הגרמני היא נכונה ומשכנעת.
(קישון, ואני אומר, אֹמר, 9.7.51).
ההומורסקה נכתבה על רקע קבלתה של מערב גרמניה על־ידי מדינות המערב. ביום שלמחרת פרסום הומורסקה זו, ב־10.7.51, מדווח אֹמר בכותרתו הראשית: "שתים־עשרה שנה אחרי פלישת הנאצים לפולין – המערב מבטל מצב־המלחמה עם גרמניה". ומפרט כי: "ארצות הברית, בריטניה וצרפת, וכן כמה מדינות אחרות, סיימו אתמול את מצב המלחמה ביניהן לבין גרמניה המערבית. לאחר הודעת שלוש המעצמות על ביטול מצב המלחמה, מחכים היום להודעה דומה מאת ארבעים וארבע מדינות אחרות". תחת כותרת המשנה מדוּוחת תגובת ישראל: "ישראל דוחה את החלטת המערב – גרמניה לא התחרטה על רצח היהודים – ממשלת ישראל הגיבה אתמול על הודעתן של מעצמות המערב בדבר סיום מצב המלחמה ביניהן לבין גרמניה. דובר משרד החוץ מציין בהודעתו, כי עד היום הזה לא הביע העם הגרמני רצון לחזור בו ממעשי הפשע של שתים־עשרה שנות השלטון הנאצי, שהשמיד שישה מיליון יהודים – רוב יהדות אירופה. שש שנים אחרי הפסקת הקרבות עדיין לא שילם העם הגרמני כל פיצוי על הפשעים שנעשו על־ידי הנאצים. עד היום הזה נהנה העם הגרמני מן הרכוש ששרד מהקורבנות היהודים, לפני שנשלחו למוות. עד היום הזה חי וקיים הרעיון הנאצי בגרמניה. ממשלת ישראל מודיעה, כי כל עוד נמשך מצב זה אין לראות את מלחמת גרמניה נגד העם היהודי כאילו באה אל קיצה".
ההומורסקה הבאה מתייחסת ליחס העולם הסבלני לפושעי המלחמה, למנהיגים הנאציים אשר מציגים עצמם ברטרוספקטיבה, כמי שפעלו בעצם נגד הנאציזם עצמו. הפיהרר עצמו מוצג כמי שנותר בשלטון כדי להטות את הטירור ההיטלראי לאפיק חוקי ואנושי יותר.
שיחה עם מנהיג נאצי
בזמן האחרון מרבים העיתונים בחוץ־לארץ לפרסם שיחות עם מנהיגים נאציים לשעבר. בשיחות אלה מנסים הם לתאר בכוח דמיון רב איך ניסו כל הגנרלים והמדינאים הנאציים לחסל את משטרם הארור ואיך נלחמו בו כולם במחתרת סודית בהחלט. מכיוון שגם אני הנני רפורטר בחסד עליון, קיימתי גם אנוכי שיחה סנסציונית עם אחד המנהיגים לשעבר של גרמניה הנאצית, ששמו אדולף היטלר. הקוראים שלנו ודאי שמעו עליו ואינני צריך להציגו לפניכם.
והנה תוכן שיחתנו, כנוסח השיחות הרבות המתפרסמות עתה בעיתונות העולמית.
אני: – המוכן אתה להודות, שבשנים האחרונות של המלחמה ניהלת מדיניות מוטעה?
היטלר: – ידוע לי, שהעם הגרמני לא תמיד היה נאמן לחוקים הבינלאומיים השונים, אבל אינני יכול לקבל על עצמי את האחריות להתנהגותו זאת של העם הגרמני.
אני: מדבריך יוצא, שאתה לא היית נאצי?
היטלר: לא ולא. בהתחלה – אין בכוונתי להעלים את האמת – הייתי אוהד של התנועה הנאצית, אבל עד מהרה נתברר לי, שמדיניותו התוקפנית של המשטר הנאצי תביא על העם הגרמני שואה לאומית איומה. בסוף השתתפתי גם אני בקשר, שמטרתו היתה להפילני, אבל בגדו, כידוע...
אני: – אם כן, מדוע נשארת במשרתך הגבוהה עד הרגע האחרון?
היטלר: – מפני שקיוויתי שעל־ידי כך אוכל להטות את הטרור ההיטלריסטי לדרך חוקית ואנושית יותר. עלי להודות, שהצלחתי להגשים את כוונתי זו רק במידה מועטת מאוד וגם אני אשם בזה במקצת...
אני: – ובכן מודה אתה בשגיאותיך בעבר?
היטלר: – המילה "שגיאה", נדמה לי, היא חריפה קצת יותר מדי. אולי מוטב לומר: "טעות מתוך כוונה טובה"...
אני: – גם אני חשבתי כך. תודה רבה וסליחה על שהטרדתי אותך.
היטלר: על לא דבר... ראיתי חובה לעצמי להסביר את הדברים. היל אני!...
(ואני אומר, אֹמר, 1.11.51).
בהמשך לביקורו של ד"ר שכט[21] בארץ, אשר זכה להתייחסות ולדיון גם מעל בימת כנסת ישראל, בעמודו הראשי של אֹמר מ־27.11.51, במסגרת הדיון על הפיקוח במטבע חוץ, ביקש א. בן אליעזר ("תנועת החרות") הסבר למקרה שאירע יום קודם־לכן על אדמת ישראל. "לדבריו היה זה מאורע מזעזע, כאשר אחד מרוצחי עמנו, ד"ר שכט, ירד בלוד. הוא שאל איך קרה הדבר שלא היה קצין במקום שיאסור את שכט לפי החוק של פושעי מלחמה ורוצחי הגזע. יושב ראש הכנסת, הבטיח שהממשלה תיתן תשובה". (אֹמר, גיליון 124, 27.11.51, עמוד ראשי, במסגרת כתבה שכותרתה: "הפיקוח הוא הכרחי, כדי להבטיח מחירים הוגנים"). בעמודו האחרון של גיליון 124, תחת הכותרת "שכט, עוזרו של היטלר בישראל, אומר שגרמניה לא תוכל לשלם פיצויים" נאמר: "ד"ר הימלר שכט, מי שהיה מיניסטר הכספים של היטלר, עבר אתמול את שדה־התעופה בלוד, בדרכו מאינדונזיה לגרמניה. 'גרמניה אינה יכולה לשלם פיצויים לישראל כי מצבה הכלכלי עוד רע' – הכריז שכט בשדה־התעופה. הוא היה בשדה־התעופה שעתיים. לאחר שאכל במסעדת שדה־ התעופה המשיך בדרכו לגרמניה. בואו לישראל עורר סנסציה גדולה בשדה־התעופה". כעבור מספר ימים, מדוּוח שוב בעמודו הראשון של אֹמר, תחת הכותרת "הוא אינו יותר גרוע משכט", כי "עם שכט לא העזתם לעשות ככה", צעק אתמול במשטרה גבר שהשוטרים רצו לכבול את ידיו. הגבר התנגד לכך בטענה שהוא "איננו יותר גרוע משכט" (אֹמר, גיליון 127, 30.11.51).
הסנסציה שלי בעיתון נאצי
כאשר קראתי בעיתונים העבריים שהימלר שכט, שומר ארנקו של אדולף היטלר, שהה שעה קלה בשדה־התעופה של לוד וניצל את ההזדמנות להתרשם קצת מן הארץ ומעיתונאיה החביבים, עלה על דעתי, שחבל מאוד, כי מר קפלן לא ביקר בשעתו בגרמניה הנאצית, משום שוודאי היו מקבלים שם את פניו באדיבות רבה.
אני כמעט רואה לנגד עיני את הסנסציה שבביקורו של קפלן המתוארת במאמרו הראשי של העיתון "פלקישובאובכטר" תחת הכותרת: מומחה כספים מכובד מגזע שמי ביקר בגרוסדויטשלנד. הוא בא הבוקר לשדה־התעופה של ברלין, כשמר אליעזר קפלן, מנהלה של הסוכנות היהודית, הגיע לשדה־התעופה בדרכו לפלסטינה. סופרנו המיוחד, ס. ס. אוברשטורמגרופנפירר קורט פוגרומר, ניהל שיחה רבת־עניין עם המנהיג היהודי המכובד על שאלות כספיות־מדיניות. לדעתו של מר קפלן, תתגבר גרמניה הנאצית עד מהרה על חבלי הלידה של הכלכלה המלחמתית שלה והיא עומדת לפני התפתחות משמחת. מר קפלן עבר את שרשרת השוטרים מן הדיביזיה המשוריינת בשם "ד"ר שכט" וישב במסעדה של שדה־התעופה כשמחיאות כפיים בלתי־פוסקות של האורחים מלוות אותו. המבקר רם־המעלה שתה כוס תה בשלוש קוביות סוכר וקצת לימון. בעל המסעדה, ברון ופון אונטרדנלינדן, ניגש בינתיים אליו וביקש אוטוגרף ממנו. "תודה על קבלת הפנים: באמת יפה" – כתב מר קפלן בספר הכבוד של המסעדה באותיות עבריות נחמדות מאוד. אחר־כך שוחח המומחה היהודי המפורסם עם אנשי הגסטפו ונתן להם כמה עצות מעשיות על הפרחת השממות הנאציות.
בערך ככה ואם הקורא הנכבד חושב בלִבו, שבעיתון גרמני־נאצי לא היתה מופיעה סנסציה כזאת, אני מצטרף לדעתו ומגלה, שגם רגלו של מר קפלן לא היתה דורכת על אדמה נאצית.
(קישון, ואני אומר, אֹמר, 7.12.51).
האבחנה "מי הוא יהודי" העסיקה את המחוקק הישראלי, אשר פעל להגדיר מי זכאי להיות אזרח המדינה ומי נכלל במסגרת חוק השבות. האבחנה "מי הוא יהודי" שימשה את הנאצים ובאה לידי ביטוי בחוקי הגזע שלהם, אשר היוו את אחד הקריטריונים לקביעה מי לחיים ומי לכליה. הקבלה מפחידה זו היא הבסיס להומורסקה הבאה:
"את זהותי הגדיר עבורי אדולף אייכמן" קישון (לונדון, 1993, עמ' 209).
מי זה יהודי? – קראתי במעריב שהיועצים המשפטיים שלנו אינם יודעים להגדיר מי ייחשב ליהודי מבחינת חוק האזרחות. נוכחתי, כי הגויים תמיד יודעים מי נחשב ליהודי. יש להם, כנראה, חוש שישי כזה.
פעם, עוד לפני שהייתי עולה חדש, ישבתי לי במסעדה קטנה ואכלתי אטריות־כרוב בחרדה מסוימת, מכיוון שבעת ההיא התחפשתי לנוצרי והיו לי תעודות מזויפות. ניגש אלי תליין נאצי ואמר לי: "אתה יהודי! מנוול שכמותך!" היה לי הדבר בלתי־נעים עד מאוד. "טעות בידי אדוני – עניתי – ובכלל כיצד אתה מעלה על הדעת שאני יהודי, כשאני חרום־אף ובלונדיני?" ביאר לי התליין ולא הייתי ניצל מידיו אלמלא הספקתי להסביר לו, כי בנעורי באתי יותר מדי בחברת יהודים (יימח שמם) ובהשפעתם ההרסנית יצא טעמי לתרבות רעה.
זהו מעשה מאלף מאוד, אבל ספק אם אפשר להכניס לחוק האזרחות הגדרה כגון: "יהודי נחשב כל מי שאוכל אטריות־כרוב בסוכר".
אך יש גם סימני היכר אחרים. אני, למשל, יודע מיד כי ביהודי נתקלתי, אם על שאלתי: "חם בקיץ?" הוא עונה: "לא קר". או כשאני נכנס לחנות המכולת ושואל: "יש לך גבינה?" והחנווני עונה "צצצ. אין". ואני אומר לו: "אז תן לי חצי קילו" והוא נותן – גם במקרה זה אין להטיל ספק במוצאו של החנווני (ואגב גם במוצא שלי). או שאני רוצה לטלפן ועל מכשיר הטלפון תלוי פתק "הטלפון מקולקל" ואני בכל־זאת מנסה והטלפון פועל בלי דופי – הרי זה בטוח כי היה טלפון יהודי.
ועוד משהו. פניתי בעניין זה גם אל מר פשוטמן:
שמע – שאלתיו – מנין אני יכול לדעת שאתה יהודי?
שמע – הוא ענה – למה אתה צריך לדעת אם אני יהודי...!
שלא תהיה אי־הבנה: מר פשוטמן באמת יהודי. והנה ההגדרה הסופית שאני מציע בשביל חוק האזרחות: יהודי הוא כל אדם, אשר למה לא יהיה יהודי?!
(קישון, חד־גדיא, מעריב, 5.6.52).
ההומורסקה הבאה – עניינה מעין משל על קיבוץ גלויות באמצעות אלגוריה על תיקון אופנועו, או ליתר דיוק, על חייו ועל מותו של אותו אופנוע. קישון פותח בתיאור הכלי, שכיוון שהיה שחור ומבריק, בחר לכנותו בשם נאצי ולמען הסר הספק כי מדובר בנאצי אמיתי, מהתקופה ההיטלראית – הוא מציין כי מדובר בנאצי טרום־שילומי:
בסבך המוצא –
למען שלמות המעשה הבא, עלי להקדים ולהודות: אופנוע לי. אני יודע כי בזה הורדתי את קרני עצמי הורדת־חרדה בעיני יודעי חן רבים. אך עובדות נשארות עובדות. סופרים בעלי עמדה מסוימת, כמוני, נוהגים להתייחס אל כלי־רכב דו־גלגלי זה בדיראון עולם ולטעון, כי הם מבכרים לחכות בתורים לאוטובוס עד שיהיה להם די כסף לקנות מכונית, אך עובדה היא, שסופרים אלו אף בהולכים כל ימי חייהם על רגליהם, שתיים במספר. אני מצידי, הנני איש חלש, נוטה לפשרות, איבדתי באחד הימים את השליטה על עצבי וקניתי אופנוע. נתתי לו את השם: "ד"ר קורט קאלטנברונר" משום שהוא ממוצא גרמני טהור ונראה, בממדיו השחורים, כנאצי לשעבר טרום־שילומי.
(קישון, מעריב, חד־גדיא, 5.6.53).
לאחר "תיקון" כה יסודי של מוסכניק, ממוצאו של המחבר, ממוצא הונגרי – נאלץ המחבר לשאת את אופנועו ידנית לביתו, וכך נפח הד"ר הנאצי את נשמתו, על מזבח קיבוץ הגלויות היהודי:
סחבתי את הדוקטור עד לביתי, הוא החזיק מעמד עד הדלת ורק ברגעים האחרונים נהפך לערימה של חלקים משומשים. אספתי את שרידיו קברתיהם וכתבתי על הקבר: "כאן נטמן ד"ר קורט קאלטנברונר בעל כוח ורבע. חי שנתיים, התפרק בתקופת מיזוג הגלויות".
(קישון, מעריב, חד־גדיא, 5.6.53).
כאמור, קישון בחר לא לשכוח ולא לסלוח. הוא, שבחר בחיים ובנורמליות – לא יכול היה שלא להגיב לבחירתו של ד"ר נחום גולדמן, לערוך את הוועידה הבינלאומית של הארגונים היהודיים לדיון בתופעת האנטישמיות – דווקא בשווייץ. לקטע הבא, קשה מאוד להתייחס כקטע הומוריסטי. הוא יותר מתאים למה שמכונה היום בעיתונות היומית – עמודי הדעות. לשיטתו, אין לערוך ועידה יהודית ועוד בנושא כזה במדינה שבחרה שלא לסייע ליהודים במלחמת העולם השנייה בתקופת השואה. בהומורסקה, מותקפת נחרצות המדיניות הנייטרלית ומובהר איזה פתח נפתח בעקבות הבחירה במדיניות זו.
הרוצח והשותק אינם זהים. את הראשון אני שונא, ולשני אני רוחש בוז תהומי. קישון (לונדון, 1993, עמ' 130).
צריך להיות נייטרלי!
ד"ר נחום גולדמן וברל לוקר הודיעו לפני כמה ימים, שהוועידה הבינלאומית של הארגונים היהודיים, שתדון בתופעות האנטישמיות במזרח נדחתה ל־11 במרס ותתקיים באחד הכפרים באירופה – מה שעורר תדהמה בקרב היהדות, היות וכבר נשלחו הזמנות, שבהן נקבעה ציריך כמקום הוועידה. אם כן, רבותי, אני לא נדהמתי. יתר־ על־כן, לא אופתע כלל אם הוועידה באמת לא תיערך בציריך. משום שאני יודע, ששווייץ היא נייטרלית שרופה.
אני מעריך מאוד את הנייטרליות. זה כל כך יפה. לא להרגיז את האווזים, אלא להיות בידידות טובה עם כולם. לא חם ולא קר. שלום על כל מאזינינו. לא להתערב בעניינים פנימיים, אלא להוסיף ולשתות "נס־קפה" כאילו לא קרה כלום.
הנה שווייץ הקטנה, היא אינה חברה באו"ם, מפני שיש לה שכל. אם היא תצביע בעד ברה"מ, תתרגז ארה"ב, אם היא בעד ארה"ב, תתרגז ברה"מ. למה זה לה?
יש לי כמה סיפורים נייטרליים. פעם, למשל, ראיתי, ילד דרוס שוכב על הכביש. באה מכונית ולא נעצרה. מדוע? מפני שהנהג היה נייטרלי. עניין אחר: ביקשתי מידיד כמה לירות. לא נתן לי. מדוע? מפני שהוא לא רצה להתערב בענייני הפנימיים. בגולה שלי עבדתי במחנה ריכוז נאצי, עברנו ליד ביתו של איכר סלובאקי וביקשתי ממנו כוס מים. אז הוא אמר לי שהוא מצטער, אבל הוא אינו עושה שום דבר לא בעד הגרמנים ולא נגדם. מדוע? מפני שהוא היה נייטרלי.
על כן יש לציין לשבח את בגרותה המדינית של שווייץ. באמת צריך להיזהר. יתכן וצבאות רוסיה יפלסו להם דרך ללב אירופה ואז יאמרו הגנרלים הסובייטים לפני גבולות שווייץ: "היא לא נתנה רשות לוועידות יהודיות. אנו לא נכבוש אותה, פנה אחורה!" ולא יאונה לה, לשווייץ, כל רע, אלא אם כן תעשה פרובוקציה, כמו פינלנד בשעתה. אבל זה בלתי־אפשרי משום ששווייץ היא נייטרלית, כאמור.
(קישון, מעריב, חד־גדיא, 18.2.53).
דוגמה יוצאת דופן (כמו גם בהומורסקה, בהמשך למחאה אחרת נגד הסכם השילומים, על רקע מעצרו של שילנסקי) היא האופן בו בוחר קישון להתייחס להתקפה על הכנר האורח יאשה חפץ באפריל 1953, משום שניגן מוזיקה של ריכארד שטראוס. באירוע זה, התמקד קישון בפן הפסול של תקיפת אמן בעל שם עולמי ולא בהקשר התרבותי של היצירה לתרבות הגרמנית ולשאלת יחסי ישראל גרמניה.
כאמור, קישון בחר להתייחס גם לאירועים האנטישמיים במזרח אירופה אך בשל קוצר היריעה תוצג התייחסות רק למשפטי פראג. ההאשמות במשפט הקשר הגדול היו: בגידה, קשר אימפריאליסטי, חבלה בכלכלת המדינה, ריגול, חתירה נגד הצבא ושירותי הביטחון, טיטואיזם יהודי ועוד. ב־27 בנובמבר 1952 נגזר דינם של הנאשמים. אחד־עשר מהם נידונו למיתה ושלושה – למאסרי עולם. ב־4 בדצמבר הוצאו להורג הנידונים למוות.
המשפט נשא אופי אנטי־ציוני מובהק ובכל מהלכו הופגנה עוינות בוטה כלפי הציונות. הקו שנשמר במשפטי הראווה הקודמים – השתנה. בעוד שבעבר, תרו אחר אויבים פנימיים בקרב פעילי המפלגה, דרשו במקרה זה מעצרים של גורמים בכירים יותר במפלגה ובממשלה, וכמו כן הדגש בכתב האישום הועבר מאשמה בעוון טיטואיזם במשפטי ראיק וקוסטוב – לדגש רחב יותר, הכולל אישומים חדשים בהם: קוסמופוליטיות, בורגנות־לאומנות יהודית וקשר עם הציונות העולמית (קוטיק, 1985, עמ' 238). הנאשמים היהודים הפכו לצורך כתבי האישום לציונים.
משפט פראג, שכלל בעיקר את עדותו והאשמתו של אורן, נשא אופי אנטי־ציוני ואנטי־ישראלי, ובשל כך עורר ויכוחים סוערים בזירה הציבורית בישראל בכלל ובשמאל הישראלי בפרט, בשאלת תמיכה באורן ובמדיניות הפרו־סובייטית.[22] ב־13 בנובמבר 1951 נעצר שמעון אורנשטיין, מי שהיה נספח מסחרי בצירות ישראל בפראג, וב־24 בדצמבר 1951 נעצר מרדכי אורן, חבר קיבוץ מזרע, שהיה מראשי מפ"ם, שעה שביקר בצ'כוסלובקיה בשליחות המפלגה. אורנשטיין נשפט ב־5.8.53 ואורן ב־[23].25.10.53
בהומורסקה הבאה, שנכתבה בשפה המזכירה את קטע הפתיחה מתוך ספרו של ג'ורג' אורוול (1950) 1984, המציג את השפה החדשה הרשמית באוקאניה ואת הכתובות שנשקפו מחלונו של וינסטון על בניין "מיניסטריון האמת", לפיהן: "מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בערות היא הכוח" (גרסה מתורגמת לעברית של ספר זה, ראתה אור ב־1950 בהוצאת פלס).[24] בהומורסקה זו מתאר קישון, על רקע חטיפתם והעמדתם לדין של אורן ואורנשטיין, את סיפורו של עוף קוסמופוליטי.
עוף קוסמופוליטי
עוף־מים שברגלו היתה טבעת עם הכתובת "מוסקבה 242348" נמצא בעמק החולה ליד קיבוץ עמיר.
לאחר שאוניית־המלחמה הסובייטית "שייטת השלום" לקחה איתה מנמל חיפה את הציפור הבוגדת והסגירה אותה לידי השלטונות במוסקבה, נפתחה ללא־השהיה החקירה נגד העוף הציוני.
אין טעם להכחיש, 242348, כי האמת ידועה לנו במלואה – הזהיר חוקר־המדינה את העוף שישב עייף ואחוז שינה בכיסאו – לאחר שחרור מן המוסד למחקר החיות בשם "פרה אדומה" הִמראת בכיוון מזרחי, כדי להוליך שולל את השלטונות, נכון?
באמת עפתי מזרחה, אך לא כדי...
חכה, 242348, חכה! אולי לא ידוע לך, כי במשך כל הזמן עקבו אחרי מעופך שני מטוסי־סילון מטעם המשטרה האזורית, והטייסים מסרו מודעות מדויקות אודותיך דרך האלחוט. אנחנו יודעים, כי ב־11 בנובמבר ירדת על גג בניין הקהילה היהודית באודיסה... ב־23 בנובמבר חצית את גבול המולדת בכיוון דרומי. טייסינו פתחו באש, אך הצלחת להתחמק בערפל המלאכותי של סוכני מורגנטאו. אני ציוני, 242348?
לא, להיפך. אני קומוניסט שרוף.
אם כן, מדוע עפת לישראל ולא לסיביר?
מפני ששם מזג־אוויר נעים יותר.
תירוץ נדוש. כולם אומרים אותו דבר. אתה עוף עקשן, 242348! אולם די להיום. נמשיך מחר.
כעבור שבועיים הודה העוף בכל הנקודות העיקריות של ההאשמה. הוא יצא מקן בורגני־יהודי, בגיל שלושה ימים הצטרף לשירות החשאי האמריקני. קיבל אימון לריגול ולחבלנות בקיבוצי מפ"ם בקיץ אשתקד.
שעתיים אחרי פרסום פסק־הדין צלוהו.
(קישון, מעריב, חד־גדיא, 23.12.52).
בהומורסקה נוספת תחת הכותרת "משפט הקישון – כתוב בידי הפושע עצמו" – נכלל תיאור של משפט ראווה סטאליניסטי. את ההומורסקה חותם קישון בבקשתו האחרונה של הנידון למוות:
להתעורר במיטתו במדינת ישראל הקטנה בארץ החופש הבורגני.
(קישון, מעריב, חד־גדיא, 28.11.52).
הקומוניזם הוא תיאוריה יפה, אך חסרון אחד לה: אפשר להגשימה.
כאשר נפתחה דלת האולם והלכתי בין שני שוטרים לספסל הנאשמים, מבטים של בוז משורת הקהל ליוו את פסיעותי הכושלות. הרכנתי את ראשי ולא העזתי להסתכל בפני נציגי העם, שבאו למשפטי כדי לדרוש ממני תשובה על עווני הלא יכופר, בשום אופן לא. ישבתי חרש ליד נאשם השני שחור (שוורץ) יצחק, סוחר המזוודות, ושמעתי את קריין הרדיו מדבר מאחורי גווי:
"...כאן מסריחה לפני חיית הטרף קישון (קליין?) אפרים, הרוצח המאוס מגזע הציונים. יצור שפל־קומה, בעל קלסתר פנים של תן גס־רוח. גופו הענקי רצוץ כעת וידיו המגואלות בדם מתכווצות בשבץ כאילו רצו שוב לרצוח נפש, שוב לנפץ גולגלות, שוב למצוץ דם טרי, שוב..."
רציתי להציל מפיו מדוע הוא קורא לי "קליין" כשהייתי תמיד קישון בלבד, אולם בינתיים נכנסו השופטים. הס של כבוד הושלך באולם. אב בית־הדין, איש אציל פנים, קם ונשא את דברי הפתיחה:
"הנני פותח את משפטו של קישון (קליין), אפרים עיתונאי ציוני, בתור נאשם ראשון במעלה ושחור (שוורץ) יצחק סוחר ציוני, בתור נאשם מדרגה שנייה. קישון (קליין) אפרים נאשם, לפי כתב האשמה שלפני, בזאת כי גרם למותה של האלמנה פריון־העבודה ז"ל, אחר־כך ביתר בסכין את גופת קורבנו, הכניס אותה לתוך מזוודה ואת מטען הדמים השליך הימה. הים בלע את המזוודה במעמקיו והעלים אותה מעין אנוש, אולם יד הצדק תשיג במשפט זה את הנאשם, אם הוא יימצא אשם במעשים אלו. אבקש את הנוכחים לקום. אקריא את פסק־הדין".
כולנו קמנו על רגלינו.
"בשם בית־הדין לצדק אני אמצא את קישון (קליין) אפרים אשם בכל נקודות האשמה. כנסיבה מכבידה תיחשב העובדה, כי הנאשם הציוני יודה לפנינו במשך המשפט על כל הפשעים הנזכרים בכתב האשמה מרצונו הוא, כדי לעורר רחמים על עצמו. על כן יגזור בית־ הדין על קישון (קליין) אפרים פסק־דין מוות שיבוצע על־ידי תלייה ויעניש את שותפו שחור (שוורץ) יצחק, סוחר מזוודות, במאסר של 15 שנה. יחד עם זה יישללו משניהם זכויותיהם הפוליטיות לשבע שנים וחצי. מותר לשבת".
ואז התחיל המשפט.
השופט: המודה אתה קישון־קליין באשמתך?
אני (בקידה מבעיתה): מודה אני, כבוד השופט. ככל שנעמיק בחקירה, כן גוברת בי (בקליין) ההכרה, כי הנני חלאת האנושות, בשל לתליה. לפעמים אני באמת מתפלא כיצד יכול להיות ילוד אשה מושחת כמוני, אך גם אני מוכרח להיכנע לעובדה שאני קיים.
השופט: הן עכשיו, אחרי הפשע, מיילל אתה ובוכה ומטיח את ראשך בקיר בצעקה מרה, נכון?
אני: נכון, הן עכשיו, אחרי הפשע, מיילל אני ובוכה ומטיח את ראשי בקיר בצעקה מרה.
השופט: איזו ציניות ציונית! מפלצת!... תאר קישון־קליין לפנינו את פרטי הרצח.
אני (מצטמצם ככל האפשר): מלא אני רגשי קבס, כבוד השופט, כשאני מתוודה, כי ביצעתי את הרצח בקור־רוח שטני. קורבני האומלל, הגב' פריון־העבודה, גרה בדיוק על־יד דירתי, היא היתה תמיד נחמדה אלי וזה עורר בי את החשק לרוצחה נפש. ביום הרביעי ההוא, בדיוק בחצות הלילה – אני זוכר היטב משום שהשמש עוד זרחה בחוץ – נסעתי מדירתי במונית אל שכנתי. ידעתי כי האלמנה היא חירשת לגמרי לכן נכנסתי על בהונות רגלי כדי לא להקים רעש...
השופט: עמוד, קישון־קליין, מצאתי סתירה בדבריך: ההיתה הדלת פתוחה או לאו?
אני: כבוד השופט! אם אתה שואל בצורה כזאת, מנין אדע כיצד לענות?
השופט: שאלתי: הדלת היתה פתוחה לרווחה, לא כן?
[...]
השופט: אבקש את העד הבא. (קורא ברשימת העדים) הגברת פריון־העבודה ז"ל.
אשה מזקינה לבושה שחורים נכנסת לאולם. מיד זיהיתי אותה. אמנם היא היא שכנתי המסכנה שרצחתיה נפש.
השופט: המכירה הגברת את האיש הזה?
האלמנה ז"ל: כן. הוא הפליט בקול רם: "בשם..."
השופט: (מגביר את קולו בגלל חירשות האלמנה). זוהי שאלתי השנייה! כעת שאלתי רק זאת, אם מכירה הגברת את האיש הזה?
האלמנה ז"ל: (מתחלחלת) כן! זהו רוצחי...! הוא חנק את נפשי, אחר־כך ביתר את גופתי ותחב אותה לתוך מזוודה צרה למדי...! עכשיו יבוא על עונשו...!
השופט: הגברת ז"ל, אנא הזוכרת את מה אמר הנאשם בשעת הרצח?
האלמנה ז"ל: כן. הוא הפליט בקול רם: "בשם היהדות הקוסמופוליטית..."
זבנג...! גרזן של הפועל הבא־בימים נתקע בקיר אַמָתיים מעל ראשי. המשטרה השתמשה בפצצות מדמיעות למען רסן את ההמון הנסער עד כדי בכי.
לאחר שרגעו הרוחות שאל השופט: מה רצונך האחרון קישון (קליין) אפרים?
אני: כבוד השופט! אני וקליין רוצים כבר סוף סוף להתעורר!
בקשתי האחרונה נתמלאה. התעוררתי במיטתי במדינת ישראל הקטנה בארץ החופש הבורגני.
(קישון, חד־גדיא, מעריב, 28.11.52).
בחינת התגובות במסגרת הסוגה
בהשוואה של טוריהם של קישון במעריב וקינן[25] בהארץ למול משפט פראג – אף ששני הכותבים מגנים את המשפט מכול וכול וממחישים את היותו מקסם־שווא – ניכרת תגובה רחבה יותר של קישון נוכח האירועים. נוכח המשפט והפילוג בשמאל הישראלי (בין התאריכים 21.11.52-8.12.52) נמצאו בטוריו של קינן התייחסות ישירה – תחת הכותרת "וידוי כללי", והתייחסות עקיפה יותר – "במרחב דיפלומטי". קישון, באותה עת, מספק לקורא התייחסות: לתוכנית מורגנטאו, התייחסות ישירה לגזר־הדין ולאובדן המולדת הישנה עבור עולי צ'כיה – "בזכות המילה האחרונה", המחשה להבדל בין הדמוקרטיה הישראלית לדיקטטורה העממית – "רק הבדל כמותי", על הוויכוחים ברחוב הישראלי בהמשך לוויכוחים שהתנהלו בכנסת – "בצל בית העם". ההדגשה וההסמלה, אותן נוקט קינן, מתייחסות בעיקר לדרג הפוליטי (מוזכר אומנם "הנאשם הישראלי", כפי שמכנהו קינן, אך הוא משמש כדמות סימבולית במרחב הפוליטי) המקומי מפ"ם ומק"י והעולמי על מינויים לשירות החוץ ולתוכנית מורגנטאו. קישון מתייחס אף הוא למרחב הבינלאומי ולהאשמות תוכנית מורגנטאו. אולם, הוא בוחר להקדיש הומורסקה לגזר־הדין ולהשלכותיו על עולי צ'כיה. קישון משתמש במפורש בביטוי אנטישמיות. לגבי אחד הנאשמים, "אוטו פישל", מבהיר קישון, כי יהודי צ'כיה קראו לו לשם הפשטות בשם החיבה, "הימלר היהודי", ולאחר־מכן, מובהר מדוע. הקשר לאנטישמיות ולמוטיבים גרמניים מתקופת הרייך השלישי מוצג בבירור. גם כאשר הוא עוסק בזירה הפוליטית בוויכוח שהתנהל בכנסת, הוא בוחר להמחיש מה ההבדל בין אותן דמוקרטיות עממיות – לבין פארטצ'יה אהובתו, בה זכות הביטוי ניתנת גם לנציגי האופוזיציה מבלי שיבולע להם. גם בספֵרה הציבורית ברחוב הישראלי, ממחיש קישון את הוויכוחים שהתקיימו באותה עת. בהגזמה האופיינית לסוגה הוא מבהיר כי לעתים, היה הוויכוח לשם ויכוח בלבד. בין קולות המתווכחים ניתן שוב ביטוי לאֵימי המשטר הסטאליניסטי, כאשר אחד המתווכחים אומר: "עובדה היסטורית קטנה: היה לי חבר, ככה ברוסיה. פעם הוא השתכר, אתה מבין סתם שתה קצת, חביבי, מצב־רוח, בקיצור: סיביר...!" נראה, כי למרות ששני הכותבים לא נמצאו במרחק ת"ק פרסה איש מרעהו – אצל קישון הפעיל אירוע זה, מעֵבר לעיוות הדין, את המנגנון של זיהוי וגינוי מיידי של האירוע: כאירוע אנטישמי, כחיבור לשואה, כמיתוס מכונן והצגת "פארטצ'יה אהובתו", המולדת[26] החדשה, לעומת האלטרנטיבה הטוטליטרית, המולדת הישנה. בכל מקרה, נראה כי הסוגה ההומוריסטית מאפשרת הצגתה של תמונה מורכבת יותר ומהווה מסלול אלטרנטיבי נוסף לשיח ההגמוני שלצידו היא מתנהלת. הסוגה מסייעת בכינונו של זיכרון קולקטיבי אלטרנטיבי בספרה הציבורית. ההומוריסטנים משמשים כאוצרים במוזיאון של החברה והתרבות הישראלית, וככאלו מנסים להשפיע על מערכת הטעמים ועל סדר היום הציבורי הישראלי.
מסגרת הסוגה ההומוריסטית, כטקסט אלטרנטיבי מוקדם לטקסטים ההגמוניים הספרותיים למשל, מאפשרת עיסוק מסוים בשואה. הטקסטים נכתבים על־ידי ניצול שואה, מכאן, מישראל, בעברית. מהירות השתלטותו של קישון על השפה העברית אפשרה לו לבחור לעסוק גם באנטישמיות ובשואה, וזאת בשונה מיוצרים ניצולי שואה אחרים, שכפי שהראה הולצמן (תשס"ב) שנדרשו לפרק זמן ממושך יותר עד שהפכה העברית לשגורה בפיותיהם. מסגרת השיח ההומוריסטי כשיח אלטרנטיבי, אִפשרה לו עיסוק בנושא שהודר יחסית מהשיח ההגמוני. במובן זה ההומורסקות מהוות אתר נוסף, כמו גם ספרות הילדים (דר, 2002), בו מתקיים שיח מַטרים באשר לשואה ולאנטישמיות.
הומורסקות אלו ממחישות את הפעלת קוד השואה, קרי: זיהוי, חשיפה וגינוי אירועים אלו בסמוך למועד פרסומם ברבים. האקזיסטנציאליסט הבתר־שואתי בוחר לחיות. הוא לא בוחר לסלוח ולא לשכוח. כאשר נקרֶה בדרכו אירוע בעל אופי אנטישמי הוא מזדעק להתריע על כך. ביצירה הקישונית, קיים עיסוק בשאלת יחסי ישראל־גרמניה בשואה ובאנטישמיות. ההומורסקה מספקת אתר אלטרנטיבי בו נחשפת מורכבות יחסי ישראל־גרמניה, כאשר הבחירה הפרגמטית בחיים הִכתיבה קבלת כספי שילומים, אך את המהות, התרבות והזהות הגרמנית – אין הוא מוכן לקבל. היא מעוררת בו שאט־נפש. גיוסו של ההיגיון לטובת משימה זו אינו אפשרי, כיוון שההיגיון כאמור נשרף באושוויץ.
קישון, כניצול שואה, אינו חושש להתמודד עם האירועים האנטישמיים. הוא מיהר לזהותם, דייק בהבנתם, הצביע עליהם והוקיע אותם. הגם שעיסוקו העיקרי הוא ביומיום הישראלי, בראשית שנות החמישים הוא "מנצל" את הבימה הפומבית, את טורו היומי, גם לחשיפה מיידית וברורה של הנאציזם והאנטישמיות. בהמשך למערכת היחסים המורכבת והמאוד טעונה של ניצוֹל שואה בפרט ושל יהודי וישראלי ככלל עם הגרמנים, מציג קישון את האלטרנטיבה, אותה בחירה מודעת מתוך רצון להמשיך לחיות, במה שהוא מכנה "ארץ החופש הבורגני" כ"דמוקרטיה הישראלית".
כפי שהוצע בראשית המאמר לקרוא את היצירה הקישונית, בראשית שנות החמישים אשר בעיקרה מתמקדת בהווה ובהוויית חיי היומיום היצירה שמתחילה פעמים רבות כמעשיה "באחד האמשים", ניתן לראות כחלק מתת־זרם אקזיסטנציאליסטי בתר־שואתי. היצירה הקישונית, כמו גם פרי עבודותיהם של אמנים וחוקרים נוספים, כגון: הסופר ז'ורז' פרק (1991, 1997, 1998) הלוגותרפיסט ויקטור פראנקל (1981), ואף במובן מסוים ההיסטוריון יהודה אלקנה במאמרו "בזכות השִכחה" (1988) ועוד – חרף ההבדלים ביניהם, מהווה כאמור חלק מזרם (תת־זרם) המאופיין בעיקר בבחירה בחיי ההווה ו"במחוזות השִכחה", בהרחבת גבולות הסוגה ושדה־השיח (למשל ההומוריסטי במקרה הקישוני, והספרותי – כחלק מקבוצת אוליפו[27] בצרפת, לדידו של פרק[28]) כמו גם בהתרסה נגד הספרות המגויסת בישראל ובצרפת באותן שנים, בהתאמה.
יוצרים אלו מאמצים, ברוב יצירותיהם, קו אקזיסטנציאליסטי מתריס, דווקני, לעומתי, מודע. זוהי חרושת אקזיסטנציאלית הצהרתית מודעת של יוצרים חברי "קהילת הנטושים", ניצולי שואה, יהודים, אשר בחרו להנציח עצמם, להתריס ולתקוע יתד במרחב התרבותי האונטולוגי של השיח, של התרבות ושל השפה. לדעתי, השאיפה להפוך לבן־אלמוות, לנכוח בשיח, היא שאיפה מכוננת של היוצר האקזיסטנציאליסט הבתר־שואתי, כתגובה לכל מה שמסמל אושוויץ.[29] למול אושוויץ, אותו מציג נוימן (2002) כמרחב מוות, נעדר שפה ונעדר הגוף, מול מי שנלקח מביתו, מסביבתו, הוצא ממרחב החיים וממסלולם, מול מי שהושתק, שקולו נגדע, מול מי שנשללה ממנו הזכות לקיום גופני ותרבותי, להנצחה, להולדה וליצירה, מול מי שהושמד בתהליך מכני ללא סיבה, ללא זֵכר, ללא גוף וללא גופה וכך פשוט נעלם מהעולם – באים יוצרים אלו ובמהלך של תקיעת יתד מגדירים: אני יוצר – משמע אני קיים. הקול שביצירתם הוא קולה של המיית החיים – למול אֵלם המוות. היצירה עבורם היא הרבה יותר מכלי לביטוי ולאמירה המשמשת יוצרים באשר הם: היא כלי התרסה, היא "האיברלעבן",[30] היא כלי לחימה במלחמת הקיום וההנצחה. כלי המאפשר את קיומם, את היותם, את מיקומם בשיח ואת נצחיותם. היצירה מקנה להם מקום ביקום, לעומת כל מי שמקומו נגדע ונעלם מהעולם, ומכאן החשיבות והצורך בהכרה הציבורית במפעל הנצחתם. היצירה של מי שמשתייכים לזרם זה מכוננת על־ידי חוויית השואה, אך מתרכזת במלאכת ההווה,[31] בממלכת החיים.
העמידה היהודית בשואה
היוצרים המשתייכים לזרם האקזיסטנציאליסטי הבתר־שואתי, בחרו ככלל ליצור מתוך היאחזות בחיים ובאמונה בהמשך הקיום האנושי. שיח זה, ניתן לראותו כהמשך למה שמכונה בספרות המחקרית: העמידה[32] היהודית בתקופת השואה.[33]
מקידוש השם לקדושת החיים
"יהא הקיום עלוב ככל שיהיה – המצווה היא להתקיים" (אש, תשל"ג, עמ' 263)
בד בבד עם אותה הרחבה של השדה הסמנטי של מושג ההתנגדות, הוכנס לשיח מושג נוסף: "קידוש החיים".[34] בהתחקות אחר שורשיו ובהצגת מושג זה, עסק אש (תשל"ג), בצטטו מדבריו של מי שטבע מטבע לשון זה, הרב יצחק ניסנבוים מגטו וארשה: "זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. לפנים, דרשו אויבים את הנשמה והיהודי הקריב את גופו על קידוש השם (כלומר, הוא שמר דווקא על מה שביקשו האויבים ליטול ממנו). עתה הצורר דורש את הגוף היהודי וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור חייו" (מצוטט אצל אש, תשל"ג, עמ' 263).[35] אש מעיר לגבי התבטאות זו, כי "זאת היתה, ככל הנראה, גם מעדויות וגם מן המעשים, הרגשה כללית – אם במפורש אם במעומעם. דבר זה מסביר לנו את הרצון הכביר לקיום כשלעצמו, שניתן לעמוד עליו בכל מקום ומקום ובכל מיני גילויים במצבים הקשים ולמרות כל ההגבלות וההשפלות, בחינת 'לא אמות כי אחיה'" (אש, תשל"ג, עמ' 263). על־פי ביטוי זה, מהווה עצם השמירה על הקיום את הניצחון על האויב.[36]
נראה כי יוצרים אלו בחרו לחיות בעיקר בממלכת החיים וליצור מחומרי החיים, מהיומיום. הם מקבלים, במובן מסוים, את אמירתו של אדורנו, כי כתיבת שיר אחרי אושוויץ – היא ברברית (או לפחות את מה שטען בערוב ימיו)[37] כמו גם זו של אלי ויזל, המובעת באחרית הדבר לספרו של פרק העוסק בשואה W או זיכרון־הילדות, הנפתחת (שניצר, 1991) בציטוט מתוך דבריו של ויזל: "אם זה ספר על אושוויץ, כי אז – או שזה לא ספר, או שזה לא על אושוויץ".[38] לשיטתה, "דבריו של אלי ויזל ממחישים היטב את המלכוד שנמצא בו סופר־השואה: גם אם יעלה בידו לדובב את הפלנטה האחרת, מייד ייווצר משבר־אמון כלפי הספר, שכן לקורא ברור שאת הזוועה ההיא לא ניתן לבטא או לשחזר. הסערה שקמה כמעט תמיד סביב כל יצירה העוסקת בנושא מחנות־ההשמדה, או בתופעת הנאציזם, די בה להעמיד בסימן שאלה את האפשרות לומר אמירה משמעותית כלשהי על השואה. מבחינה זאת, יצירתו של ז'ורז' פרק היא תופעה יוצאת דופן" (שם, עמ' 167).
היצירה של פרק ממחישה את כוחו של ההווה, ומראה שאין דבר מלבד הכאן והעכשיו. ז'ורז' פרק, כמו גם קישון, מאמין ביכולת ההתחדשות של האדם לאחר השואה (שניצר, 1991). נושאים מרכזיים נוספים המעסיקים שני יוצרים אלו הם חוויות העקירה, הזרות וההגירה. נראה כי הניסיון למקם יצירות כגון יצירתו של קישון בראשית שנות החמישים בתת־הזרם האקזיסטנציאליסטי הבתר־ שואתי עשוי לשפוך אור על בחירתו המודעת של היוצר לעסוק בחיי ההווה ובהוויות היומיום. וכן גם להעיד על המתח הבא לידי ביטוי שעה שמופעל מנגנון קוד השואה בהתעורר חשש לאיומים קיומיים באשר הם ובמיוחד בהתעורר אירועים בעלי אופי אנטישמי.