אם רק תבקש - חלק ב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אם רק תבקש - חלק ב
מכר
אלפי
עותקים
אם רק תבקש - חלק ב
מכר
אלפי
עותקים

אם רק תבקש - חלק ב

4.3 כוכבים (89 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

ג'ולי ג'ונסון

ג'ולי ג'ונסון, בת עשרים ומשהו מבוסטון שסובלת ממקרה חמור של תסמונת פיטר פן. כשהיא לא כותבת, לעיתים קרובות אפשר למצוא את ג'ולי מחתימה דרכון, שותה יותר מדי קפה, שואפת לכבוש את הסדרות לצפייה שלה בנטפליקס, ומעלה תמונות אינסטגרם עם הכלב שלה (עקבו אחריה: author_julie).

היא הוציאה את רומן הביכורים שלה, "כמו כוח כבידה", באוגוסט 2013, ממש לפני שנתה האחרונה באוניברסיטה, והיא מעולם לא הסתכלה לאחור. מאז היא פרסמה חמישה רומנים נוספים, כולל סדרת "סיפורי האהבה של בוסטון" רבת המכר. הספרים שלה הופיעו ברשימות רבי המכר של קינדל ושל אייטונס ברחבי העולם, כמו גם ב־AdWeek, Publishers Weekly ו־USA Today.

תוכלו למצוא את ג'ולי בפייסבוק או ליצור איתה קשר דרך האתר שלה: www.juliejohnsonbooks.com.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

"אהבתי את הספר הזה! הוא תפס אותי בצורה יוצאת מגדר הרגיל. רומן מפעים שמביא הזדמנות שנייה לאהבה, מתובל בדרמה מותחת ובהנאה קלילה. מהרגע שהתחלתי לקרוא אותו, לא יכולתי להניח אותו מהיד! זה בהחלט אחד הספרים."
Aestas Book Blog

"הלכתי ממנו... אבל את ליבי השארתי מאחור."
לוקס בת השמונה־עשרה שוברת את ליבו של סבסטיאן, אך גם את ליבה שלה.
 שבע שנים מאוחר יותר, כשדרכיהם מצטלבות בניו יורק באופן בלתי צפוי, לוקס משתדלת להפגין אדישות כלפי אהובה הראשון. 
ככל שהיא מתאמצת להתרחק מהישג ידו, כך הוא נחוש יותר לגלות את הסודות שהיא מסתירה בקשר לעברם. 
היא מאוהבת בו כמו תמיד, מעולם לא הפסיקה.
הוא כועס עליה, שומר לה טינה על שעזבה בלי הסברים. 
מתחת לכעס המשיכה האסורה עדיין בוערת, וזה רק עניין של זמן עד שהיא תתלקח מחדש. 
כשהעבר צף לבסוף, המפלצות שלוקס ברחה מהן במשך שבע שנים מופיעות שוב, ואין דבר שיוכל להצילה. 
גם לא אהבתה לסבסטיאן...

"אם רק תבקש" מאת ג'ולי ג'ונסון הוא רומן עכשווי, לוהט ומותח לאוהבי ז'אנר המתח והפעולה. בשל תיאורים מיניים ושפה בוטה, הספר מיועד לגילאי שמונה־עשרה ומעלה.

ספריה של ג'ולי ג'ונסון תורגמו לשפות שונות ומככבים ברשימות רבי המכר העולמיים.
דואט "מתלקחים" ראה אור בעברית בהוצאת טורקיז, וזכה להצלחה מסחררת בקרב הקוראים.

פרק ראשון

פרק 1

***

עכשיו
זוכרים שכאשר הייתם בגיל שמונה, הדבר הכי מעניין בעולם היה להזמין מישהו בחצר בית הספר לתחרות מבטים? הדבר הכי חשוב בעולם היה לנצח באותה תחרות מבטים ולהפוך לאלוף אי־המצמוץ של ההפסקה?

ממש עכשיו הייתי שקועה בגרסה חדשה של תחרות מבטים, והייתי חייבת לנצח בה. תבינו, כבר לא הייתי בת שמונה, וסבסטיאן ואני לא נעצנו מבטים זה בזה מתוך רצון לגרום לאחר למצמץ או להכריז "נכנעתי". אוה, לא. קיימנו גרסת מבוגרים ייחודית של תחרות מבטים, עם כללים חדשים. הפעם, המטרה הייתה לראות מי יכול להתאפק הכי הרבה זמן בלי להעיף מבט לכיוונו של האחר.

אז אולי זאת לא הייתה בדיוק תחרות מבטים, אלא יותר תחרות הימנעות-ממבט-בכל-מחיר.

תחרות בשום-אופן-לא-להסתכל.

תחרות הפחד-ממה-שיקרה-אם-אסתכל-בך.

בכל מקרה, אני חושבת שהוא ניצח.

תבינו, אחרי שהוא נעדר ביומיים הקודמים, כמעט התרגלתי לא לראות אותו. אתמול קארה והחבורה שלה היו באירוע אופנה בצד השני של העיר, שם דגמנו את הליין החדש של הסתיו הבא. בזכות זה נהניתי מיום נורמלי להפליא, שכלל שיחות על עיצובים ועל רעיונות לתלבושות עם המעצבות שהוטל עליהן לכסות את שנות העשרים של המאה הקודמת. שנות העשרים הסוערות ההן היו תקופה מרגשת, אז לצוות שלנו היו אפשרויות רבות להשתעשע בהן. ולמרות אימייל תמציתי מג'נין, שהזכיר לי שאני עדיין מחויבת לטור הרגיל שלי בלסטר בסוף החודש, נהניתי מאוד.

כשנכנסתי ביום חמישי בבוקר בפיהוק רחב אחרי לילה ארוך של מעקבים ומארבים, הייתי מרוצה מהתפקיד החדש שלי. אפילו חיכיתי בציפייה ליום הבא, בידיעה שאהיה מוקפת באנשים יצירתיים ואעבוד על פרויקט מיוחד במינו שקשור להיסטוריה של המגזין.

התחושות החמימות האלו התפוגגו ברגע שהגעתי.

ישנתי לסירוגין, בראשי התרוצצו מחשבות על ורה. בסוף נכנעתי וויתרתי על שינה כשהשחר עלה. הייתי עייפה מכדי לצאת לריצה, אז תכננתי לצאת מוקדם לעבודה, בתקווה שאוכל לעזור לצוות שנות העשרים ולחמוק מתפקיד נערת השליחויות. כשהגעתי לבניין ארטלסט, המבואה הייתה שקטה וריקה פרט לאיש האבטחה, שהנהן לעומתי משולחנו, וחזר מיד לתשבץ שלו.

לחצתי על כפתור הקומה הארבע־עשרה, וראיתי את דלתות המעלית נסגרות כששמעתי קול גברי קורא.

"תעצרו את המעלית!"

קפאתי ונתקפתי אימה כשזיהיתי את הקול, אבל זה היה מאוחר מדי. ידו החליקה בין הדלתות הנסגרות, והן נפרדו זו מזו כדי לאפשר לו להיכנס. לעזאזל.

סבסטיאן נעצר באחת. עיניו התרחבו, אבל פרט לכך הבעתו נותרה מאובנת מתמיד. לא הייתה חרטה במבטו, גם לא הכרה כלשהי במה שקרה בלילה של יום שני. הוא שאף עמוקות ונכנס למעלית. זזתי כמה צעדים שמאלה והסטתי את מבטי כשהדלתות נסגרו מאחוריו.

דממה השתררה.

לא היו אנשים נוספים לשבור את השקט בפטפוטים, גם לא נשמעה מוזיקת מעליות מתכתית שתשחרר מעט את המתח שנבנה בינינו כשעלינו באיטיות לקומה הארבע־עשרה. היינו רק שנינו, משתדלים לא לנשום בקול רם או לנוע בפתאומיות, נמנעים לחלוטין מקשר עין.

רציתי לצחוק. או לבכות. לא הייתי בטוחה מה מהשניים.

היינו בחצי הדרך לקומה הארבע־עשרה כשהרגשתי שסבסטיאן צעד לכיווני, כך שהחלק הקדמי של גופו היה במרחק סנטימטרים מגבי. חשתי את המולקולות של האוויר בין גופי לגופו נלחצות ונדחסות, ככל שהוא התקרב יותר למרחב שלי.

אם תצמידו מגנטים בעלי מטען שלילי חזק, הם ייהדפו זה מזה בכל הכוח. ואם תהיו חזקים מספיק אולי תוכלו להחזיק אותם זה מול זה לפרק זמן קצר, למרות שפעולה כזאת תסחט מכם את כל הכוח. ברגע שתרפו – ברגע שתפסיקו לנצל את כל האנרגייה שלכם כדי לכפות עליהם להתקרב זה לזה – רוב הסיכויים שאותם מגנטים ארורים שנדחו בעוצמה האחד מהשני, יתהפכו, ישנו כיוון ותנוחה במהירות כזאת שלא תאמינו למראה עיניכם. ברגע שהם יסתדרו מחדש, שום כוח לא יצליח להפריד ביניהם שוב.

כפי שקודם נדחו ונהדפו זה מזה, כך עכשיו יש ביניהם משיכה שאי אפשר לנתק.

כמה מהיר היה השינוי, מתיעוב למשיכה, מבוז לתשוקה. אהבה ותאווה, עוינות ושנאה – שני הצדדים של אותו המטבע. אז למרות שסבסטיאן הבהיר איך הוא מרגיש כלפיי, המטען החשמלי בינינו התגבר בכל מקרה, כנגד כל סיבה הגיונית. יכולתי לשמוע את הדופק באוזניי כשחישבתי את המרחק המדויק המפריד בין גופו לגופי. יכולתי לחוש את הכאב החד הולם בפי כשנשכתי את החלק הפנימי של לחיי כדי לשלוט בעצמי.

משיכה היא כוח החיים. נוכחות פיזית המסתחררת באוויר סביבנו וקושרת אותנו יחד. שערי היה אסוף כלפי מעלה בפקעת אלגנטית. צווארי היה חשוף, וחשתי את הבל נשימתו על עורפי, קרוב יותר משהיה מותר לזר להיות. נאבקתי במשיכה, שחזרתי במוחי את דבריו בניסיון לחזור למציאות.

אני צריך לזיין אותך ממש כאן, את הזונה הקטנה שאת.

אהבתי אותו.

שנאתי אותו.

רציתי אותו.

רציתי להרוג אותו.

הוא כבר לא סבסטיאן שלך, לחש לי הצד ההגיוני של מוחי.

אולי תצליחי להחזיר אותו, התווכח חלק קטן ולא שפוי במוחי – ככל הנראה, בלוטת ההיפותלמוס, אותה זונה קטנה הרעבה לסקס.

למרבה המזל, לפני שהספקתי להתמודד עם העובדה שחיווט המוח שלי משובש בצורה חמורה, המעלית צלצלה, הדלתות נפתחו, והרגע התפוגג. הרגשתי איך סבסטיאן זז הצידה, והאוויר שאצרתי בריאותיי נפלט מבין שפתיי בנשיפת הקלה. יצאתי מהמעלית ומיהרתי לשירותים שבצד השני של החדר בלי להביט לאחור. למרבה ההקלה, כשיצאתי משם כעבור עשר דקות, אנג'לה כבר המטירה בקדחתנות פקודות על קבוצת עוזריה, וסבסטיאן היה בצד השני של החדר, ליד שולחן הישיבות, בוהה בחלונות ונראה מהורהר. ידו הימנית שפשפה את עורפו בתנועה מוכרת.

אני מניחה, שיש דברים שלא משתנים. קרעתי את עיניי ממנו, הלכתי אל אנג'לה, ומאותו הרגע התחייבתי לגמרי לתחרות המבטים. לפחות ניסיתי. לא יכולתי לדבר בשם סבסטיאן, אבל לי היה קשה מאוד לא להפנות אליו את עיניי. בייחוד כשקארה הגיעה לקראת הצהריים.

"בייבי!" צייצה כשיצאה מחוץ למעלית ברגליה הארוכות, וחצתה את החדר למקום שעמד בו עם קבוצת מעצבים ומעצבות. מתעלמת מהעובדה שהיה שקוע בשיחה עם הקולגות שלו, קארה טופפה לעברו וחיבקה אותו מאחור בזרועותיה הארוכות. קיללתי את עצמי כשהפרתי את החוקים שהצבתי לעצמי, ועקבתי בעיניי אחר המפגש שלהם.

"קח אותי לארוחת צהריים," התחנחנה קארה בקול רם, ונשקה לצווארו.

חשתי איך גבותיי מתרוממות.

"קארה." סבסטיאן שלח את ידיו ואחז קלות בידיה, מסיר אותן מעליו. "אני עובד." טון דיבורו לא היה משועשע כלל, ואף על פי שגבו היה מופנה אליי, יכולתי לדמיין איזו הבעה לבשו פניו.

"אבל אני רוצה לצאת לארוחת צהריים!" היא שרבבה את שפתיה, הבליטה ירך ושילבה את זרועותיה סביב חזה. ראיתי את כתפיו של סבסטיאן מתרוממות באנחה כבדה לפני שהסתובב להביט בה. "אתה חייב לקחת אותי," המשיכה לדבר בטון ילדותי. היא זקרה אצבע מטופחת ונעצה אותה בחזהו של סבסטיאן להדגיש את דבריה.

"בדיוק." נעיצת אצבע. "עכשיו." נעיצת אצבע.

אלוהים אדירים. התכווצתי כשהבעת פניו של סבסטיאן התקדרה ברוגז.

כל הנוכחים במקום עצרו את נשימתם, בציפייה לראות את תוצאת התנהגותה של קארה, ואני חשתי את תחילתו של צחוק מתהווה בחזי. הבחורה הזאת מגוחכת. אם הייתי מחבבת אותה ולו במעט, אולי הייתי מתרה בה לשתוק לפני שתמשיך ותביך את עצמה באופן מוחלט. אבל לנוכח היחסים בינינו הייתי מאושרת לצפות בה כורה במו ידיה את הקבר של הקשר שלה עם סבסטיאן.

"קארה, אני לא יוצא איתך לארוחת צהריים. תסתכלי סביב. מה את רואה?" סבסטיאן דיבר בקול קר, מבטל. "אנשים עובדים פה. אני עובד. ואת מפריעה."

"אבל-" אמרה קארה במחאה.

"ופעם אחרונה שאני אומר את זה," קטע אותה סבסטיאן. "אל תבואי לפה שוב עד שנצטרך אותך לצילומי ניסיון בשבוע הבא." במילים אלה הפנה לה את גבו וחידש את השיחה שניהל קודם, כאילו אינה קיימת. קארה נשפה ברוגז, סבה על עקביה ויצאה בסערה כמו כתם מטושטש בהדפס פראדה. היא לא השאירה דבר בעקבותיה מלבד הניחוח הקלוש והמתמשך של שאנל מספר חמש. אבל הייתי חייבת לומר לזכות הבחורה, שבדרכה למעלית היא עדיין הצליחה, איכשהו, לזרוק לעברי מבט רושף ולהגיד בלי קול "כלבה".

צחקוק נמלט מבין שפתיי כשדלתות המעלית נסגרו מאחורי גבה של קארה.

לא ברור איך, אבל בתוך שבוע הפכו חיי המשעממים והתפלים – לטלנובלה.

הגעתי לקצה גבול היכולת לשאת דרמה ליום אחד – לשנה, למען האמת – והרגשתי את ההיסטריה מגיעה. שפתיי התעוותו עד שלא יכולתי להתאפק. צחקוקיי הפכו לצחוק מלא, ואז להשתנקויות. כשדמעות נקוו בעיניי, שתי הג'ניות הפנו אליי מבטים מודאגים זהים – ללא ספק חוששות מסוג של התמוטטות נפשית – מה שרק הגביר את התקף הצחוק שלי.

שלחתי יד למחות את הדמעות, ותוך כדי כך ננעלו עיניי על עיני האגוז שננעצו בי במבט עז מעברו השני של החדר. הצחוק נלכד בגרוני וכמעט נחנקתי, אבל לא לפני שהבחנתי כי זוויות פיו של סבסטיאן התרוממו קמעה.

הוא כמעט חייך אליי.

כמובן, ברגע שיצרנו קשר עין, הבעתו השתנתה ושפתיו התהדקו בהבעת הסתייגות בלתי מתפשרת. לולא זיק התקווה האידיוטי שהבהב בתוכי למראה חיוכו, שעדיין בער בחלל אופטימי בבית החזה שלי – הייתי חושבת שאולי דמיינתי את הבעת פניו, או שזה היה איזה תעתוע לוואי של משאלת שווא.

חרף האשליות הייתי חייבת להסיט את פניי כדי להסתיר את החיוך הפרטי שהתעקל על שפתיי. אולי אחרי הכול סבסטיאן שלי עדיין נמצא שם, טמון במקום כה עמוק עד כי נשכח שם לגמרי. אולי לא הרסתי אותו לחלוטין לפני שבע שנים, ואפשר להחיותו מחדש בדרך כלשהי.

המחשבה הזאת עוררה בי תקווה.

לא בקשר לעצמי, לא בקשר לעתיד שלי – אלא שלו.

***

אחרי העבודה קפצתי לרכבת התחתית, ועליתי על קו F שעובר במנהטן בדרך לברוקלין. לא סימסתי לסימון או לפיי בידיעה שהם ירצו לבוא איתי, או ינסו לשכנע אותי לא לנסוע לשם. כמובן, עדיף היה להגיע לשם במכונית, אבל זה היה משהו שהייתי חייבת לעשות לבד, בלי למשוך תשומת לב לא רצויה.

לפני שעזבתי את העבודה, החלפתי בשירותי הלובי לסווטשירט אוניברסיטת ג'ורג'יה השחור־דהוי שלי, למכנסי ג'ינס כהים צמודים ולנעליים שטוחות. הייתה לי הרגשה שאבלוט מאוד ברחובות רד הוק בחצאית ובחולצה מגוהצות ובנעלי עקב, ולכן ארזתי את בגדי העבודה שלי עמוק בתיק הגב הקטן שתליתי על כתפי. מלבד זה, ידעתי שצפויה לי הליכה, ואם יש משהו שלמדתי מאז שעברתי לעיר, זה לא להסתכן בהריסת נעלי מעצבים, אם אפשר להימנע מכך.

דה פוינט היה אזור מת – כלומר, הרכבת התחתית לא הגיעה לשם, וקליטה סלולרית הייתה אקראית במקרה הטוב. נסעתי בקו F קרוב ככל האפשר, ירדתי בתחנת קרול סטריט ומשם תפסתי מונית.

"רד הוק, בבקשה," הוריתי לנהג והתיישבתי במושב האחורי. זיהיתי את הרחוב שבו עקבנו אחר סאנטוס בלילה שעבר. "ליד קו החוף הישן."

הנהג אפור השיער הביט בי מעבר לכתפו, מרעים במבט ברוקלינאי כבד מבעד למחיצת הפלסטיק בין מושבינו. "את בטוחה, גברת?"

"כן," אישרתי. בלעתי את המתח שהתהווה בי ואספתי את שערי לזנב סוס. "אני בטוחה."

הוא נסע בערך עשר דקות, וראיתי איך הרחובות בחוץ הולכים ומתרוקנים ככל שהתקרבנו לאזור החוף. כשהבנתי שאנחנו במרחק גוש בניינים אחד מהרציף, ביקשתי מנהג המונית לעצור.

"תודה רבה," אמרתי והושטתי לו צרור שטרות לכסות את דמי הנסיעה.

"את בטוחה שכאן את רוצה לרדת?" הוא לקח ממני את הכסף, ותחב אותו לכיסו, כשהוא מביט החוצה מבעד לחלון ומגרד את זקנו המאפיר. "זאת לא השכונה הכי טובה שיש."

הנהנתי בהסכמה. הנוף שנשקף מהחלון היה עגום.

גשם התחיל לטפטף. השמיים החשיכו כשענן כבד התגלגל מעל והטיל צל על הרחובות. העוברים והשבים הספורים שהסתובבו בהם התפזרו לבתיהם במהירות. פנסי הרחוב לא דלקו, כי השעה הייתה עדיין מוקדמת יחסית, והרחובות הרטובים מגשם נראו שוממים ולא מזמינים.

לא היה לי כל רצון להסתובב בהם לבד. ובכל זאת, התאמצתי לחייך אל נהג המונית המודאג והשתדלתי לדבר בעליזות שלא באמת הרגשתי.

"אני אהיה בסדר. תודה רבה על הנסיעה."

הושטתי יד לידית הדלת.

"חכי, גברת." הוא פתח את תא הכפפות ושלף ממנו כרטיס ביקור.

"הינה, קחי. אם תצטרכי הסעה חזרה, תתקשרי אליי."

קיבלתי את הכרטיס בחיוך – אמיתי, הפעם – ויצאתי מהמונית. ברגע שהאורות האחוריים של המונית נעלמו פניתי מעבר לפינה הקרובה, הסתובבתי והלכתי עד שהגעתי לחוף. הרציף הישן הסמוך למחסנים משמאלי השתרע לאורך מאה מטר לפחות; אם אוכל למצוא שביל מספיק בטוח על פני קורות העץ הרקובות, אולי אצליח להתקרב למחסן שסאנטוס נעלם בתוכו מהצד האחורי. עם קצת מזל, דלת המתכת שראיתי בלילה שעבר היא הכניסה הראשית, ולא יבחינו בי מנקודת תצפית חלופית זו.

ואם כן יבחינו בי... טוב, אני סתם בחורה שהולכת בגשם. אני אשחק את הבלונדינית הטיפשה בתקווה שהם יקנו את זה. סביר להניח, שהעובדה שאני לא נראית בדיוק בלשית תהיה לטובתי.

השיער שלי נרטב מהטפטוף הבלתי פוסק כשהלכתי לאורך הרציף, הקרשים חורקים תחתיי עם כל צעד שלי. נעצרתי למשוך את כובע הסווטשירט, ושלחתי מבט מעבר למימי המפרץ האפורים אל פסל החירות. זה יכול היה להיות מקום יפה – דירות על קו המים, חנויות בוטיק ודוכני רוכלות שונים. במקום זה הכול נראה דהוי וחסר צבע – כאילו ענן העשן של המפעלים שנשפך בעבר מאותם מחסנים דבק באוויר לתמיד, והותיר בו גוון אפור גם אחרי מאה שנים של חוסר פעילות.

עצרתי את נשימתי בכל פעם שהחלטתי לסמוך על המזח המוזנח שיישא את משקלי, בתקווה שהקורה תחתיי לא תקרוס למימי הנמל העכורים והמלוכלכים. הלכתי סביב שני מחסנים שחלונותיהם חסומים בקרשים, ונעצרתי כשהשלישי נגלה לפניי. זה היה המחסן שסאנטוס נעלם בתוכו בלילה שעבר. באור העמום כיווצתי את העיניים למראה הצבע הדהוי המתקלף בצד המבנה, שפעם בישר בגאווה על שם העסק בגוונים עזים ובאותיות משורבטות:

מבשלת רוצ'סטר

הארובה של מפעל הבירה הישן כבר מזמן קרסה. תהיתי לגבי שלמות הבניין כשהתגנבתי קרוב יותר. בשלוש קומותיו היו חלונות ממוסגרים באבן במרווחים קבועים. שמשותיהם המנופצות כוסו בלוחות עץ במפלס הרחוב – ככל הנראה להרחיק אנשים, או סביר יותר להניח, להסתיר את מה שמתרחש בפנים מעיניים חטטניות כמו שלי. סמטה צרה נמתחה לאורך המחסן, ובה נערמו ארגזי עץ, עמודים, פחים עולים על גדותיהם ואשפה שהצטברה במשך שנים. סתמתי את האף כשהתקרבתי לפתח הסמטה, כדי לא להריח את הצחנה של זבל רקוב ושל פסולת מתפרקת.

עצמתי את העיניים ומיקדתי את חושיי במבשלה, ובכל זאת לא שמעתי דבר פרט לטפטוף הגשם הקל על האספלט ועל מימי המפרץ. קירות הלבנים האיתנים היו עבים מכדי שצליל כלשהו יסתנן דרכם החוצה. המשכתי ללכת הלאה, לתוך המעבר הצר, מרוכזת כל־כך עד שכמעט החמצתי את חריקת המתכת הפתאומית כנגד האבן, כשדלת נפתחה מאחוריי.

ליבי זינק לגרוני, חמקתי עמוק יותר לתוך הסמטה, והתכופפתי מאחורי ערימה גדולה של משטחי עץ. הצטנפתי לתוך עצמי והחזקתי את ידיי על האותיות בולדוגס בצבע אדום־זוהר שבלטו על הסווטשירט השחור שלי, מתפללת שלא יבחינו בי. הרגשתי את המים הקרים שנקוו מתחתיי חדרו לנעלי ההתעמלות שלי והרטיבו את גרביי. ניסיתי להתעלם מזרם מי הגשם המלוכלכים שטפטף מהגג על ראשי.

שני גברים יצאו מהדלת אל הסמטה, והגיעו למרחק שלושים סנטימטר ממקום המסתור שלי. שניהם היו צעירים וחסונים, שערם כהה וסמיך. זיהיתי מבטא אירופי מעורפל. הסתכלתי אליהם כשמצאו מחסה מתחת לגגון שמעל הדלת, הדליקו סיגריות ונשפו עשן לאוויר הלח. קולותיהם היו מהוסים, ואימצתי את אוזניי להבין את המילים.

"אני לא מבין את ההוראה של הבוס לעשן בחוץ." התלונה הרוטנת נשמעה מהגבר שהאף שלו נראה כאילו נשבר ארבע פעמים יותר מדי ואף פעם לא התאחה כראוי. התוצאה הייתה השחתה של פנים שפעם היו נאים.

"החוקים הם של הבוס. אנחנו לא מערערים עליהם." הגבר השני, שקולו היה כל כך חצצי עד שנשמע כמו רכבת משא, נראה כמי שלא התפתח מאז התקופה הפלאוליתית, עם מצחו הנמוך ועיניו הרחבות. שריריו המגושמים רק הוסיפו לחזות הניאנדרטלית שלו; כל שומר סף שראיתי אי פעם במועדונים נראה צנום לעומתו.

"טוב, לפחות אנחנו מקבלים משלוח חדש בקרוב? כבר כמה ימים יבש אצלנו," קיטר אף-מעוך.

הניאנדרטלי נאנח בתגובה ושאף מהסיגריה שלו.

"כמעט נגמר לנו ה־GHB, אז כדאי שסאנטוס יטפל בזה מהר."

אף-מעוך גיחך מתחת לשפמו. "אחרת נצטרך להשתמש בשיטות יותר... יצירתיות... לשלוט באלה שיגיעו."

הבטן שלי התהפכה, וגל בחילה שטף אותי. פכרתי את ידיי הרועדות וניסיתי להאט את קצב דפיקות הלב שלי, כשראיתי את הניאנדרטלי מסתובב, תופס את הגבר הנמוך ממנו בחולצה, ובבת אחת הודף אותו אחורה ומצמיד אותו בברוטליות לקיר הלבנים.

"בנאדם! בשביל מה זה היה טוב?" אף-מעוך צווח בכאב. "לא אמרתי שום דבר ל-"

"אל תדבר בחוץ על המשלוחים," נהם הניאנדרטלי. "אתה יודע מה ההנחיה של הבוס."

"מי ישמע אותי פה?" התקומם אף-מעוך. התחלתי לחשוב שיש לו משאלת מוות, בהתחשב בעובדה שהוא עדיין היה לחוץ על הקיר. "פה מתחת לגגון זה כאילו שאנחנו בפנים."

הניאנדרטלי זרק את הסיגריה לשלולית קרובה ביד אחת, וניער בפראות את אף-מעוך בידו השנייה. "תסתום את הפה, או שאני אסתום לך אותו. לתמיד." ובמילות פרידה ידידותיות אלה הוא הרפה משותפו, פתח לרווחה את דלת המתכת, ונעלם בתוך המחסן.

"לך תזדיין," נהם אף-מעוך בשקט, אחרי שהדלת נסגרה, והניאנדרטלי כבר לא שמע אותו. הוא רטן כששאף שאיפה אחרונה מהסיגריה שלו, מחץ את הבדל מתחת למגף שלו, ונעלם בפנים. כששמעתי את הנקישה הרכה של דלת המתכת כשפגשה את המשקוף, פלטתי את האוויר שאצרתי בתוכי מהרגע ששני הגברים יצאו לעשן.

GHB.

משלוחים.

סאנטוס.

זכרתי מספיק מהעלונים שקיבלתי בקמפוס הקולג' לדעת ש־GHB הוא סם – ליתר דיוק, אחד מסמי האונס הכי פופולריים בשוק בקרב עברייני המין. חסר צבע, חסר ריח וחסר טעם – הסם המושלם לשפוך לתוך משקה של בחורה במסיבה. למדתי על כך אפילו יותר כשכתבתי בשנה שעברה טור על הסמים הנחשקים ביותר במנהטן, כשביליתי שבועיים שלמים בחקירת חומרים שונים וההשפעות שלהם – היה לי חשש קטן שאני רשומה במקום כלשהו ברשימת מעקב של הרשות למלחמה בסמים הודות להיסטוריית הגלישה שלי.

במינונים נמוכים GHB היה לא מזיק, למעשה. יש שכינו אותו "ליקוויד איקס" בגלל שתכונותיו דומות לאקסטזי בהסרת עכבות והעצמת הליבידו. הוא מרגיע, מאט את קצב הלב והנשימה, וככל הנראה גורם למשתמשים להיות חברותיים יותר. אבל, במינונים גדולים GHB עלול להיות קטלני, ולגרום למשתמשים להיכנס לרמה עמוקה של חוסר הכרה, עד כדי תרדמת בלתי הפיכה. תופעות הלוואי האחרות הן סחרחורת, בלבול ושכחה – נוסף לכוח הפיתוי שלו כסם אונס.

לא היה צריך להיות גאון גדול כדי לחבר בין נוכחותו של סאנטוס במחסן ובין משלוח הסמים. אחרי הכול, הוא עבד במחלק הפשע. כחלק מיחידת הסמים הייתה לו גישה ישירה לסמים שהוחרמו בפשיטות ברחבי העיר, או לפחות הוא ידע איך לאתר את הדילרים שיכולים לספק לו את מה שהוא צריך. יהיה אשר יהיה המניע שלו – כסף, כוח או רשעות טהורה – סאנטוס מעורב פה בעסק.

זה היה מה שחיפשתי – האקדח המעשן שלי.

אם הם מעבירים כמויות גדולות של GHB לתוך המחסן וממנו, יש לזה מטרה אחת ויחידה, ואף-מעוך ממש איית אותה בשבילי.

נצטרך להשתמש בשיטות יותר... יצירתיות... לשלוט באלה שיגיעו.

הם סוחרים בנערות, הייתי בטוחה בזה עכשיו. משתלטים עליהן, מוכרים אותן או סוחרים בהן, או כופים עליהן עבדות מינית.

נערות צעירות חטופות, חסרות הגנה.

נערות כמו ורה.

ביד אחת אחזתי בבטני וביד השנייה הסטתי את זנב שערי מפניי, כשנכנעתי לבחילה, והקאתי את ארוחת הצהריים על המדרכה לרגליי.

ג'ולי ג'ונסון

ג'ולי ג'ונסון, בת עשרים ומשהו מבוסטון שסובלת ממקרה חמור של תסמונת פיטר פן. כשהיא לא כותבת, לעיתים קרובות אפשר למצוא את ג'ולי מחתימה דרכון, שותה יותר מדי קפה, שואפת לכבוש את הסדרות לצפייה שלה בנטפליקס, ומעלה תמונות אינסטגרם עם הכלב שלה (עקבו אחריה: author_julie).

היא הוציאה את רומן הביכורים שלה, "כמו כוח כבידה", באוגוסט 2013, ממש לפני שנתה האחרונה באוניברסיטה, והיא מעולם לא הסתכלה לאחור. מאז היא פרסמה חמישה רומנים נוספים, כולל סדרת "סיפורי האהבה של בוסטון" רבת המכר. הספרים שלה הופיעו ברשימות רבי המכר של קינדל ושל אייטונס ברחבי העולם, כמו גם ב־AdWeek, Publishers Weekly ו־USA Today.

תוכלו למצוא את ג'ולי בפייסבוק או ליצור איתה קשר דרך האתר שלה: www.juliejohnsonbooks.com.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

אם רק תבקש - חלק ב ג'ולי ג'ונסון

פרק 1

***

עכשיו
זוכרים שכאשר הייתם בגיל שמונה, הדבר הכי מעניין בעולם היה להזמין מישהו בחצר בית הספר לתחרות מבטים? הדבר הכי חשוב בעולם היה לנצח באותה תחרות מבטים ולהפוך לאלוף אי־המצמוץ של ההפסקה?

ממש עכשיו הייתי שקועה בגרסה חדשה של תחרות מבטים, והייתי חייבת לנצח בה. תבינו, כבר לא הייתי בת שמונה, וסבסטיאן ואני לא נעצנו מבטים זה בזה מתוך רצון לגרום לאחר למצמץ או להכריז "נכנעתי". אוה, לא. קיימנו גרסת מבוגרים ייחודית של תחרות מבטים, עם כללים חדשים. הפעם, המטרה הייתה לראות מי יכול להתאפק הכי הרבה זמן בלי להעיף מבט לכיוונו של האחר.

אז אולי זאת לא הייתה בדיוק תחרות מבטים, אלא יותר תחרות הימנעות-ממבט-בכל-מחיר.

תחרות בשום-אופן-לא-להסתכל.

תחרות הפחד-ממה-שיקרה-אם-אסתכל-בך.

בכל מקרה, אני חושבת שהוא ניצח.

תבינו, אחרי שהוא נעדר ביומיים הקודמים, כמעט התרגלתי לא לראות אותו. אתמול קארה והחבורה שלה היו באירוע אופנה בצד השני של העיר, שם דגמנו את הליין החדש של הסתיו הבא. בזכות זה נהניתי מיום נורמלי להפליא, שכלל שיחות על עיצובים ועל רעיונות לתלבושות עם המעצבות שהוטל עליהן לכסות את שנות העשרים של המאה הקודמת. שנות העשרים הסוערות ההן היו תקופה מרגשת, אז לצוות שלנו היו אפשרויות רבות להשתעשע בהן. ולמרות אימייל תמציתי מג'נין, שהזכיר לי שאני עדיין מחויבת לטור הרגיל שלי בלסטר בסוף החודש, נהניתי מאוד.

כשנכנסתי ביום חמישי בבוקר בפיהוק רחב אחרי לילה ארוך של מעקבים ומארבים, הייתי מרוצה מהתפקיד החדש שלי. אפילו חיכיתי בציפייה ליום הבא, בידיעה שאהיה מוקפת באנשים יצירתיים ואעבוד על פרויקט מיוחד במינו שקשור להיסטוריה של המגזין.

התחושות החמימות האלו התפוגגו ברגע שהגעתי.

ישנתי לסירוגין, בראשי התרוצצו מחשבות על ורה. בסוף נכנעתי וויתרתי על שינה כשהשחר עלה. הייתי עייפה מכדי לצאת לריצה, אז תכננתי לצאת מוקדם לעבודה, בתקווה שאוכל לעזור לצוות שנות העשרים ולחמוק מתפקיד נערת השליחויות. כשהגעתי לבניין ארטלסט, המבואה הייתה שקטה וריקה פרט לאיש האבטחה, שהנהן לעומתי משולחנו, וחזר מיד לתשבץ שלו.

לחצתי על כפתור הקומה הארבע־עשרה, וראיתי את דלתות המעלית נסגרות כששמעתי קול גברי קורא.

"תעצרו את המעלית!"

קפאתי ונתקפתי אימה כשזיהיתי את הקול, אבל זה היה מאוחר מדי. ידו החליקה בין הדלתות הנסגרות, והן נפרדו זו מזו כדי לאפשר לו להיכנס. לעזאזל.

סבסטיאן נעצר באחת. עיניו התרחבו, אבל פרט לכך הבעתו נותרה מאובנת מתמיד. לא הייתה חרטה במבטו, גם לא הכרה כלשהי במה שקרה בלילה של יום שני. הוא שאף עמוקות ונכנס למעלית. זזתי כמה צעדים שמאלה והסטתי את מבטי כשהדלתות נסגרו מאחוריו.

דממה השתררה.

לא היו אנשים נוספים לשבור את השקט בפטפוטים, גם לא נשמעה מוזיקת מעליות מתכתית שתשחרר מעט את המתח שנבנה בינינו כשעלינו באיטיות לקומה הארבע־עשרה. היינו רק שנינו, משתדלים לא לנשום בקול רם או לנוע בפתאומיות, נמנעים לחלוטין מקשר עין.

רציתי לצחוק. או לבכות. לא הייתי בטוחה מה מהשניים.

היינו בחצי הדרך לקומה הארבע־עשרה כשהרגשתי שסבסטיאן צעד לכיווני, כך שהחלק הקדמי של גופו היה במרחק סנטימטרים מגבי. חשתי את המולקולות של האוויר בין גופי לגופו נלחצות ונדחסות, ככל שהוא התקרב יותר למרחב שלי.

אם תצמידו מגנטים בעלי מטען שלילי חזק, הם ייהדפו זה מזה בכל הכוח. ואם תהיו חזקים מספיק אולי תוכלו להחזיק אותם זה מול זה לפרק זמן קצר, למרות שפעולה כזאת תסחט מכם את כל הכוח. ברגע שתרפו – ברגע שתפסיקו לנצל את כל האנרגייה שלכם כדי לכפות עליהם להתקרב זה לזה – רוב הסיכויים שאותם מגנטים ארורים שנדחו בעוצמה האחד מהשני, יתהפכו, ישנו כיוון ותנוחה במהירות כזאת שלא תאמינו למראה עיניכם. ברגע שהם יסתדרו מחדש, שום כוח לא יצליח להפריד ביניהם שוב.

כפי שקודם נדחו ונהדפו זה מזה, כך עכשיו יש ביניהם משיכה שאי אפשר לנתק.

כמה מהיר היה השינוי, מתיעוב למשיכה, מבוז לתשוקה. אהבה ותאווה, עוינות ושנאה – שני הצדדים של אותו המטבע. אז למרות שסבסטיאן הבהיר איך הוא מרגיש כלפיי, המטען החשמלי בינינו התגבר בכל מקרה, כנגד כל סיבה הגיונית. יכולתי לשמוע את הדופק באוזניי כשחישבתי את המרחק המדויק המפריד בין גופו לגופי. יכולתי לחוש את הכאב החד הולם בפי כשנשכתי את החלק הפנימי של לחיי כדי לשלוט בעצמי.

משיכה היא כוח החיים. נוכחות פיזית המסתחררת באוויר סביבנו וקושרת אותנו יחד. שערי היה אסוף כלפי מעלה בפקעת אלגנטית. צווארי היה חשוף, וחשתי את הבל נשימתו על עורפי, קרוב יותר משהיה מותר לזר להיות. נאבקתי במשיכה, שחזרתי במוחי את דבריו בניסיון לחזור למציאות.

אני צריך לזיין אותך ממש כאן, את הזונה הקטנה שאת.

אהבתי אותו.

שנאתי אותו.

רציתי אותו.

רציתי להרוג אותו.

הוא כבר לא סבסטיאן שלך, לחש לי הצד ההגיוני של מוחי.

אולי תצליחי להחזיר אותו, התווכח חלק קטן ולא שפוי במוחי – ככל הנראה, בלוטת ההיפותלמוס, אותה זונה קטנה הרעבה לסקס.

למרבה המזל, לפני שהספקתי להתמודד עם העובדה שחיווט המוח שלי משובש בצורה חמורה, המעלית צלצלה, הדלתות נפתחו, והרגע התפוגג. הרגשתי איך סבסטיאן זז הצידה, והאוויר שאצרתי בריאותיי נפלט מבין שפתיי בנשיפת הקלה. יצאתי מהמעלית ומיהרתי לשירותים שבצד השני של החדר בלי להביט לאחור. למרבה ההקלה, כשיצאתי משם כעבור עשר דקות, אנג'לה כבר המטירה בקדחתנות פקודות על קבוצת עוזריה, וסבסטיאן היה בצד השני של החדר, ליד שולחן הישיבות, בוהה בחלונות ונראה מהורהר. ידו הימנית שפשפה את עורפו בתנועה מוכרת.

אני מניחה, שיש דברים שלא משתנים. קרעתי את עיניי ממנו, הלכתי אל אנג'לה, ומאותו הרגע התחייבתי לגמרי לתחרות המבטים. לפחות ניסיתי. לא יכולתי לדבר בשם סבסטיאן, אבל לי היה קשה מאוד לא להפנות אליו את עיניי. בייחוד כשקארה הגיעה לקראת הצהריים.

"בייבי!" צייצה כשיצאה מחוץ למעלית ברגליה הארוכות, וחצתה את החדר למקום שעמד בו עם קבוצת מעצבים ומעצבות. מתעלמת מהעובדה שהיה שקוע בשיחה עם הקולגות שלו, קארה טופפה לעברו וחיבקה אותו מאחור בזרועותיה הארוכות. קיללתי את עצמי כשהפרתי את החוקים שהצבתי לעצמי, ועקבתי בעיניי אחר המפגש שלהם.

"קח אותי לארוחת צהריים," התחנחנה קארה בקול רם, ונשקה לצווארו.

חשתי איך גבותיי מתרוממות.

"קארה." סבסטיאן שלח את ידיו ואחז קלות בידיה, מסיר אותן מעליו. "אני עובד." טון דיבורו לא היה משועשע כלל, ואף על פי שגבו היה מופנה אליי, יכולתי לדמיין איזו הבעה לבשו פניו.

"אבל אני רוצה לצאת לארוחת צהריים!" היא שרבבה את שפתיה, הבליטה ירך ושילבה את זרועותיה סביב חזה. ראיתי את כתפיו של סבסטיאן מתרוממות באנחה כבדה לפני שהסתובב להביט בה. "אתה חייב לקחת אותי," המשיכה לדבר בטון ילדותי. היא זקרה אצבע מטופחת ונעצה אותה בחזהו של סבסטיאן להדגיש את דבריה.

"בדיוק." נעיצת אצבע. "עכשיו." נעיצת אצבע.

אלוהים אדירים. התכווצתי כשהבעת פניו של סבסטיאן התקדרה ברוגז.

כל הנוכחים במקום עצרו את נשימתם, בציפייה לראות את תוצאת התנהגותה של קארה, ואני חשתי את תחילתו של צחוק מתהווה בחזי. הבחורה הזאת מגוחכת. אם הייתי מחבבת אותה ולו במעט, אולי הייתי מתרה בה לשתוק לפני שתמשיך ותביך את עצמה באופן מוחלט. אבל לנוכח היחסים בינינו הייתי מאושרת לצפות בה כורה במו ידיה את הקבר של הקשר שלה עם סבסטיאן.

"קארה, אני לא יוצא איתך לארוחת צהריים. תסתכלי סביב. מה את רואה?" סבסטיאן דיבר בקול קר, מבטל. "אנשים עובדים פה. אני עובד. ואת מפריעה."

"אבל-" אמרה קארה במחאה.

"ופעם אחרונה שאני אומר את זה," קטע אותה סבסטיאן. "אל תבואי לפה שוב עד שנצטרך אותך לצילומי ניסיון בשבוע הבא." במילים אלה הפנה לה את גבו וחידש את השיחה שניהל קודם, כאילו אינה קיימת. קארה נשפה ברוגז, סבה על עקביה ויצאה בסערה כמו כתם מטושטש בהדפס פראדה. היא לא השאירה דבר בעקבותיה מלבד הניחוח הקלוש והמתמשך של שאנל מספר חמש. אבל הייתי חייבת לומר לזכות הבחורה, שבדרכה למעלית היא עדיין הצליחה, איכשהו, לזרוק לעברי מבט רושף ולהגיד בלי קול "כלבה".

צחקוק נמלט מבין שפתיי כשדלתות המעלית נסגרו מאחורי גבה של קארה.

לא ברור איך, אבל בתוך שבוע הפכו חיי המשעממים והתפלים – לטלנובלה.

הגעתי לקצה גבול היכולת לשאת דרמה ליום אחד – לשנה, למען האמת – והרגשתי את ההיסטריה מגיעה. שפתיי התעוותו עד שלא יכולתי להתאפק. צחקוקיי הפכו לצחוק מלא, ואז להשתנקויות. כשדמעות נקוו בעיניי, שתי הג'ניות הפנו אליי מבטים מודאגים זהים – ללא ספק חוששות מסוג של התמוטטות נפשית – מה שרק הגביר את התקף הצחוק שלי.

שלחתי יד למחות את הדמעות, ותוך כדי כך ננעלו עיניי על עיני האגוז שננעצו בי במבט עז מעברו השני של החדר. הצחוק נלכד בגרוני וכמעט נחנקתי, אבל לא לפני שהבחנתי כי זוויות פיו של סבסטיאן התרוממו קמעה.

הוא כמעט חייך אליי.

כמובן, ברגע שיצרנו קשר עין, הבעתו השתנתה ושפתיו התהדקו בהבעת הסתייגות בלתי מתפשרת. לולא זיק התקווה האידיוטי שהבהב בתוכי למראה חיוכו, שעדיין בער בחלל אופטימי בבית החזה שלי – הייתי חושבת שאולי דמיינתי את הבעת פניו, או שזה היה איזה תעתוע לוואי של משאלת שווא.

חרף האשליות הייתי חייבת להסיט את פניי כדי להסתיר את החיוך הפרטי שהתעקל על שפתיי. אולי אחרי הכול סבסטיאן שלי עדיין נמצא שם, טמון במקום כה עמוק עד כי נשכח שם לגמרי. אולי לא הרסתי אותו לחלוטין לפני שבע שנים, ואפשר להחיותו מחדש בדרך כלשהי.

המחשבה הזאת עוררה בי תקווה.

לא בקשר לעצמי, לא בקשר לעתיד שלי – אלא שלו.

***

אחרי העבודה קפצתי לרכבת התחתית, ועליתי על קו F שעובר במנהטן בדרך לברוקלין. לא סימסתי לסימון או לפיי בידיעה שהם ירצו לבוא איתי, או ינסו לשכנע אותי לא לנסוע לשם. כמובן, עדיף היה להגיע לשם במכונית, אבל זה היה משהו שהייתי חייבת לעשות לבד, בלי למשוך תשומת לב לא רצויה.

לפני שעזבתי את העבודה, החלפתי בשירותי הלובי לסווטשירט אוניברסיטת ג'ורג'יה השחור־דהוי שלי, למכנסי ג'ינס כהים צמודים ולנעליים שטוחות. הייתה לי הרגשה שאבלוט מאוד ברחובות רד הוק בחצאית ובחולצה מגוהצות ובנעלי עקב, ולכן ארזתי את בגדי העבודה שלי עמוק בתיק הגב הקטן שתליתי על כתפי. מלבד זה, ידעתי שצפויה לי הליכה, ואם יש משהו שלמדתי מאז שעברתי לעיר, זה לא להסתכן בהריסת נעלי מעצבים, אם אפשר להימנע מכך.

דה פוינט היה אזור מת – כלומר, הרכבת התחתית לא הגיעה לשם, וקליטה סלולרית הייתה אקראית במקרה הטוב. נסעתי בקו F קרוב ככל האפשר, ירדתי בתחנת קרול סטריט ומשם תפסתי מונית.

"רד הוק, בבקשה," הוריתי לנהג והתיישבתי במושב האחורי. זיהיתי את הרחוב שבו עקבנו אחר סאנטוס בלילה שעבר. "ליד קו החוף הישן."

הנהג אפור השיער הביט בי מעבר לכתפו, מרעים במבט ברוקלינאי כבד מבעד למחיצת הפלסטיק בין מושבינו. "את בטוחה, גברת?"

"כן," אישרתי. בלעתי את המתח שהתהווה בי ואספתי את שערי לזנב סוס. "אני בטוחה."

הוא נסע בערך עשר דקות, וראיתי איך הרחובות בחוץ הולכים ומתרוקנים ככל שהתקרבנו לאזור החוף. כשהבנתי שאנחנו במרחק גוש בניינים אחד מהרציף, ביקשתי מנהג המונית לעצור.

"תודה רבה," אמרתי והושטתי לו צרור שטרות לכסות את דמי הנסיעה.

"את בטוחה שכאן את רוצה לרדת?" הוא לקח ממני את הכסף, ותחב אותו לכיסו, כשהוא מביט החוצה מבעד לחלון ומגרד את זקנו המאפיר. "זאת לא השכונה הכי טובה שיש."

הנהנתי בהסכמה. הנוף שנשקף מהחלון היה עגום.

גשם התחיל לטפטף. השמיים החשיכו כשענן כבד התגלגל מעל והטיל צל על הרחובות. העוברים והשבים הספורים שהסתובבו בהם התפזרו לבתיהם במהירות. פנסי הרחוב לא דלקו, כי השעה הייתה עדיין מוקדמת יחסית, והרחובות הרטובים מגשם נראו שוממים ולא מזמינים.

לא היה לי כל רצון להסתובב בהם לבד. ובכל זאת, התאמצתי לחייך אל נהג המונית המודאג והשתדלתי לדבר בעליזות שלא באמת הרגשתי.

"אני אהיה בסדר. תודה רבה על הנסיעה."

הושטתי יד לידית הדלת.

"חכי, גברת." הוא פתח את תא הכפפות ושלף ממנו כרטיס ביקור.

"הינה, קחי. אם תצטרכי הסעה חזרה, תתקשרי אליי."

קיבלתי את הכרטיס בחיוך – אמיתי, הפעם – ויצאתי מהמונית. ברגע שהאורות האחוריים של המונית נעלמו פניתי מעבר לפינה הקרובה, הסתובבתי והלכתי עד שהגעתי לחוף. הרציף הישן הסמוך למחסנים משמאלי השתרע לאורך מאה מטר לפחות; אם אוכל למצוא שביל מספיק בטוח על פני קורות העץ הרקובות, אולי אצליח להתקרב למחסן שסאנטוס נעלם בתוכו מהצד האחורי. עם קצת מזל, דלת המתכת שראיתי בלילה שעבר היא הכניסה הראשית, ולא יבחינו בי מנקודת תצפית חלופית זו.

ואם כן יבחינו בי... טוב, אני סתם בחורה שהולכת בגשם. אני אשחק את הבלונדינית הטיפשה בתקווה שהם יקנו את זה. סביר להניח, שהעובדה שאני לא נראית בדיוק בלשית תהיה לטובתי.

השיער שלי נרטב מהטפטוף הבלתי פוסק כשהלכתי לאורך הרציף, הקרשים חורקים תחתיי עם כל צעד שלי. נעצרתי למשוך את כובע הסווטשירט, ושלחתי מבט מעבר למימי המפרץ האפורים אל פסל החירות. זה יכול היה להיות מקום יפה – דירות על קו המים, חנויות בוטיק ודוכני רוכלות שונים. במקום זה הכול נראה דהוי וחסר צבע – כאילו ענן העשן של המפעלים שנשפך בעבר מאותם מחסנים דבק באוויר לתמיד, והותיר בו גוון אפור גם אחרי מאה שנים של חוסר פעילות.

עצרתי את נשימתי בכל פעם שהחלטתי לסמוך על המזח המוזנח שיישא את משקלי, בתקווה שהקורה תחתיי לא תקרוס למימי הנמל העכורים והמלוכלכים. הלכתי סביב שני מחסנים שחלונותיהם חסומים בקרשים, ונעצרתי כשהשלישי נגלה לפניי. זה היה המחסן שסאנטוס נעלם בתוכו בלילה שעבר. באור העמום כיווצתי את העיניים למראה הצבע הדהוי המתקלף בצד המבנה, שפעם בישר בגאווה על שם העסק בגוונים עזים ובאותיות משורבטות:

מבשלת רוצ'סטר

הארובה של מפעל הבירה הישן כבר מזמן קרסה. תהיתי לגבי שלמות הבניין כשהתגנבתי קרוב יותר. בשלוש קומותיו היו חלונות ממוסגרים באבן במרווחים קבועים. שמשותיהם המנופצות כוסו בלוחות עץ במפלס הרחוב – ככל הנראה להרחיק אנשים, או סביר יותר להניח, להסתיר את מה שמתרחש בפנים מעיניים חטטניות כמו שלי. סמטה צרה נמתחה לאורך המחסן, ובה נערמו ארגזי עץ, עמודים, פחים עולים על גדותיהם ואשפה שהצטברה במשך שנים. סתמתי את האף כשהתקרבתי לפתח הסמטה, כדי לא להריח את הצחנה של זבל רקוב ושל פסולת מתפרקת.

עצמתי את העיניים ומיקדתי את חושיי במבשלה, ובכל זאת לא שמעתי דבר פרט לטפטוף הגשם הקל על האספלט ועל מימי המפרץ. קירות הלבנים האיתנים היו עבים מכדי שצליל כלשהו יסתנן דרכם החוצה. המשכתי ללכת הלאה, לתוך המעבר הצר, מרוכזת כל־כך עד שכמעט החמצתי את חריקת המתכת הפתאומית כנגד האבן, כשדלת נפתחה מאחוריי.

ליבי זינק לגרוני, חמקתי עמוק יותר לתוך הסמטה, והתכופפתי מאחורי ערימה גדולה של משטחי עץ. הצטנפתי לתוך עצמי והחזקתי את ידיי על האותיות בולדוגס בצבע אדום־זוהר שבלטו על הסווטשירט השחור שלי, מתפללת שלא יבחינו בי. הרגשתי את המים הקרים שנקוו מתחתיי חדרו לנעלי ההתעמלות שלי והרטיבו את גרביי. ניסיתי להתעלם מזרם מי הגשם המלוכלכים שטפטף מהגג על ראשי.

שני גברים יצאו מהדלת אל הסמטה, והגיעו למרחק שלושים סנטימטר ממקום המסתור שלי. שניהם היו צעירים וחסונים, שערם כהה וסמיך. זיהיתי מבטא אירופי מעורפל. הסתכלתי אליהם כשמצאו מחסה מתחת לגגון שמעל הדלת, הדליקו סיגריות ונשפו עשן לאוויר הלח. קולותיהם היו מהוסים, ואימצתי את אוזניי להבין את המילים.

"אני לא מבין את ההוראה של הבוס לעשן בחוץ." התלונה הרוטנת נשמעה מהגבר שהאף שלו נראה כאילו נשבר ארבע פעמים יותר מדי ואף פעם לא התאחה כראוי. התוצאה הייתה השחתה של פנים שפעם היו נאים.

"החוקים הם של הבוס. אנחנו לא מערערים עליהם." הגבר השני, שקולו היה כל כך חצצי עד שנשמע כמו רכבת משא, נראה כמי שלא התפתח מאז התקופה הפלאוליתית, עם מצחו הנמוך ועיניו הרחבות. שריריו המגושמים רק הוסיפו לחזות הניאנדרטלית שלו; כל שומר סף שראיתי אי פעם במועדונים נראה צנום לעומתו.

"טוב, לפחות אנחנו מקבלים משלוח חדש בקרוב? כבר כמה ימים יבש אצלנו," קיטר אף-מעוך.

הניאנדרטלי נאנח בתגובה ושאף מהסיגריה שלו.

"כמעט נגמר לנו ה־GHB, אז כדאי שסאנטוס יטפל בזה מהר."

אף-מעוך גיחך מתחת לשפמו. "אחרת נצטרך להשתמש בשיטות יותר... יצירתיות... לשלוט באלה שיגיעו."

הבטן שלי התהפכה, וגל בחילה שטף אותי. פכרתי את ידיי הרועדות וניסיתי להאט את קצב דפיקות הלב שלי, כשראיתי את הניאנדרטלי מסתובב, תופס את הגבר הנמוך ממנו בחולצה, ובבת אחת הודף אותו אחורה ומצמיד אותו בברוטליות לקיר הלבנים.

"בנאדם! בשביל מה זה היה טוב?" אף-מעוך צווח בכאב. "לא אמרתי שום דבר ל-"

"אל תדבר בחוץ על המשלוחים," נהם הניאנדרטלי. "אתה יודע מה ההנחיה של הבוס."

"מי ישמע אותי פה?" התקומם אף-מעוך. התחלתי לחשוב שיש לו משאלת מוות, בהתחשב בעובדה שהוא עדיין היה לחוץ על הקיר. "פה מתחת לגגון זה כאילו שאנחנו בפנים."

הניאנדרטלי זרק את הסיגריה לשלולית קרובה ביד אחת, וניער בפראות את אף-מעוך בידו השנייה. "תסתום את הפה, או שאני אסתום לך אותו. לתמיד." ובמילות פרידה ידידותיות אלה הוא הרפה משותפו, פתח לרווחה את דלת המתכת, ונעלם בתוך המחסן.

"לך תזדיין," נהם אף-מעוך בשקט, אחרי שהדלת נסגרה, והניאנדרטלי כבר לא שמע אותו. הוא רטן כששאף שאיפה אחרונה מהסיגריה שלו, מחץ את הבדל מתחת למגף שלו, ונעלם בפנים. כששמעתי את הנקישה הרכה של דלת המתכת כשפגשה את המשקוף, פלטתי את האוויר שאצרתי בתוכי מהרגע ששני הגברים יצאו לעשן.

GHB.

משלוחים.

סאנטוס.

זכרתי מספיק מהעלונים שקיבלתי בקמפוס הקולג' לדעת ש־GHB הוא סם – ליתר דיוק, אחד מסמי האונס הכי פופולריים בשוק בקרב עברייני המין. חסר צבע, חסר ריח וחסר טעם – הסם המושלם לשפוך לתוך משקה של בחורה במסיבה. למדתי על כך אפילו יותר כשכתבתי בשנה שעברה טור על הסמים הנחשקים ביותר במנהטן, כשביליתי שבועיים שלמים בחקירת חומרים שונים וההשפעות שלהם – היה לי חשש קטן שאני רשומה במקום כלשהו ברשימת מעקב של הרשות למלחמה בסמים הודות להיסטוריית הגלישה שלי.

במינונים נמוכים GHB היה לא מזיק, למעשה. יש שכינו אותו "ליקוויד איקס" בגלל שתכונותיו דומות לאקסטזי בהסרת עכבות והעצמת הליבידו. הוא מרגיע, מאט את קצב הלב והנשימה, וככל הנראה גורם למשתמשים להיות חברותיים יותר. אבל, במינונים גדולים GHB עלול להיות קטלני, ולגרום למשתמשים להיכנס לרמה עמוקה של חוסר הכרה, עד כדי תרדמת בלתי הפיכה. תופעות הלוואי האחרות הן סחרחורת, בלבול ושכחה – נוסף לכוח הפיתוי שלו כסם אונס.

לא היה צריך להיות גאון גדול כדי לחבר בין נוכחותו של סאנטוס במחסן ובין משלוח הסמים. אחרי הכול, הוא עבד במחלק הפשע. כחלק מיחידת הסמים הייתה לו גישה ישירה לסמים שהוחרמו בפשיטות ברחבי העיר, או לפחות הוא ידע איך לאתר את הדילרים שיכולים לספק לו את מה שהוא צריך. יהיה אשר יהיה המניע שלו – כסף, כוח או רשעות טהורה – סאנטוס מעורב פה בעסק.

זה היה מה שחיפשתי – האקדח המעשן שלי.

אם הם מעבירים כמויות גדולות של GHB לתוך המחסן וממנו, יש לזה מטרה אחת ויחידה, ואף-מעוך ממש איית אותה בשבילי.

נצטרך להשתמש בשיטות יותר... יצירתיות... לשלוט באלה שיגיעו.

הם סוחרים בנערות, הייתי בטוחה בזה עכשיו. משתלטים עליהן, מוכרים אותן או סוחרים בהן, או כופים עליהן עבדות מינית.

נערות צעירות חטופות, חסרות הגנה.

נערות כמו ורה.

ביד אחת אחזתי בבטני וביד השנייה הסטתי את זנב שערי מפניי, כשנכנעתי לבחילה, והקאתי את ארוחת הצהריים על המדרכה לרגליי.