העלם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

יצחק אוורבוך אורפז

יצחק אוורבוך-אורפז (15 באוקטובר 1921 – 14 באוגוסט 2015) היה סופר ישראלי, חתן פרס ישראל לספרות לשנת 2005.

ספרו הראשון, "עשב פרא", ראה אור בשנת 1959. בשנת 1960 החל ללמוד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, ובמהלך לימודיו עבד כעורך לילה בעיתון "על המשמר" וכתב בו טור אישי שבועי על תופעות בתחומי התרבות והחברה. 

בשנות ה-60 פרסם את המסה הפילוסופית הנקראת "הצליין החילוני". הוא היה אקזיסטנציאליסט בהשקפתו ולא האמין בשום כוח עליון.

פרסים
1976 - פרס היצירה לסופרים ומשוררים
1986 – פרס ביאליק
1999 – פרס נשיא המדינה לספרות עבור מפעל חיים
2004 - פרס היצירה לסופרים ומשוררים
2005 – פרס ישראל לספרות

מספריו:
עור בעד עור (זוכה פרס ברש) (1962)
מות ליסאנדה (1964)
ציד הצביה (1966)
נמלים (זוכה פרס טלפיר) (1968)
מסע דניאל (1969)
עיר שאין בה מסתור (1973)
בית לאדם אחד (זוכה פרס פיכמן)(1975)
רחוב הטומוז'נה (1979, והוצאה מחודשת עם סיפורים נוספים ב-1989)
הצליין החילוני (זוכה פרס אפרת) (1982)
העלם (1984)
הכלה הנצחית (1988)
אהבות קטנות, טירופים קטנים (1992)
לילה בסנטה פאולינה (1997)
לפני הרעש (1999)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/muu62a3r

תקציר

הרומן 'העלם', שראה אור לראשונה ב-1984, הוא החוליה האחרונה בטרילוגיה התל-אביבית של יצחק אוורבוך-אורפז אחרי 'בית לאדם אחד' ו'הגבירה'. הפעם רשות הדיבור ניתנת לגיבור עצמו, העלם יואב, המגולל את דבריו כמין יומן-במחשבות.

על רקע החברה הצפון תל-אביבית המתנודדת בין אידאולוגיות פוליטיות למיניהן לבין גילויי חומרנות ונהנתנות, מתנהל מסע ההתנסות של יואב, והוא ממוקד בשלושה תחומים עיקריים: חיפוש אינטימיות רגשית ומינית בתחום הפרט; התמכרות לעינוגי הגוף בסעודות רבות משתתפים או במסיבות רוויות סמים ואלכוהול; טעימה ממיזמים אוטופיים של חבורות צעירים אידאליסטיות שתכליתם להביא גאולה לעולם. כאשר כל אלה מתגלים ליואב כמשענת קנה רצוץ, עולים ומבצבצים בו בתדירות גוברת דמיונות ומחשבות על סיום החיים בהתאבדות, עד שהוא מכין לעצמו טקס מוות מלא רוך ונועם בתוך אמבטיית קצף ריחנית, ובידו ספל קקאו מתוק. הקוראים והמבקרים שתהו על סיומו של הרומן התקשו להבין את פשר החלטתו של צעיר כליל המעלות להפנות עורף לכל ערך אישי או קיבוצי ולמאוס בחייו.

אורפז עצמו הציע תשובה מקורית במסתו "האֵם, האהובה והמפלצת", המובאת כאן בסיום הספר. ההנמקה שהציע – הצגת מותו של יואב כקורבן כפרה על חטא קדום – שאובה מהרגשת האשמה הרודפת אותו כל ימיו כלפי אמו שנטש לגורלה בשואה, ובד בבד היא מתקשרת אל העלילה המיתולוגית על אורסטס שרצח את אמו ונענש על כך בידי אלוהים ואדם. כך עיגן אורפז את סיפורו לא רק במציאות הישראלית של שנות היכתבו אלא בתשתיות אישיות וכלליות עמוקות בהרבה, והצליח לשפוך עליו אור חדש ומפתיע.

יצחק אוורבוך אורפז נולד ב-1921 בברית המועצות, ועלה ארצה ב-1938. שירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, וכקצין תותחנים במלחמת העצמאות. ספרו הראשון, 'עשב פרא', ראה אור ב-1959. יצירתו כוללת כעשרים ספרים, רובם פרוזה (סיפורים קצרים, נובלות ורומנים) ומקצתם שירה והגות. בשנת 2005 הוענק לו פרס ישראל לספרות. באוגוסט 2015 הלך לעולמו.

פרק ראשון

גן הפעמון

א

איזה יופי!

כשנגעתי בה, התרחבו עיניה והיא אמרה: "מה קורה לנו."

מה קורה לנו -

"עתליה," אמרתי.

"יואב," אמרה.

אחר־כך, כרגיל, ההתרוקנות.

 

ב

על המדרגות פגשתי את איזי אורנן. הוא ירד ואני עליתי. הסתובבתי וירדתי אתו.

הוא יותר נמוך ממני, אבל הראש שלו תפוס כלפי מעלה כאילו יש לו גוש עמילן בצוואר. אני אוהב את האיש. אולי לא זאת המלה בדיוק. הרצינות שלו. כשהוא הולך, הראש שלו כאילו מכה את האוויר, וזה - אני חושב - מה שמושך אמון. הוא מכוער - בכל־אופן לא יפה. בעצם גם לא מכוער - אבל העיניים שלו נראות בתוך המשקפיים כמו מסמרים שנעוצים במשהו קשה. איך אני נתקע כשאני חושב עליו, כאילו אני חייב לו משהו.

שכחתי: השפתיים שלו חסרות־צבע, גם קשה להגיד איפה הן נגמרות. אבל עם חיוך שקט, כואב, שקט. כואב מאוד. בדרך־כלל זה מרתיע אותי, אבל בכל־זאת שאלתי אותו פתאום, סתם ככה, לא כדי להקניט, בשביל מה כל הסיפור הזה, יש בכלל טעם להמשיך, והוא הביט עלי כמו אחד שנפל מן הירח. "אתה? יואב?"

לא שאני חייב לו משהו. עכשיו אני יודע, רחרחתי אותו. כמו שאני עושה לפריצי, החתול, כשהוא חוזר מן החוץ. הריח של עתליה לא היה עליו.

יַהלי אומר שעתליה היא כמו זאבה מיתולוגית, דדים מלאים והיא מוכנה להיניק את כל העולם. יַהלי רואה כל דבר בגדול. בכל־אופן, לא על כולם היא משאירה ריח. הריח, זה מה שמושך אצלה, לפעמים. העור קריר, והריח מתוק צורב.

חבל שלא השאירה עליו ריח, אני בטוח שהיה רוצה שתשאיר. אחרי ששאלתי אותו משהו לא הכי חכם על טעם החיים, הוא נעצר ונראה מבוהל. "אתה? יואב?"

אמרתי לו שפתחתי את התיבה של גיל. הוא יודע שמאז מותו של גיל התיבה שלו אצלי בחדר. אמרתי לו שפתחתי את התיבה של גיל והיא היתה ריקה לגמרי. אבל לא אמרתי לו שזה קרה בחלום. הוא שאל למה שלא אצא קצת מהעיר, אסתובב. הארץ יפה, אולי טיול לחוץ־לארץ. ההורים שלי עם הקשרים שלהם בחוץ־לארץ ודאי יוכלו לסדר לי את זה, אמר. סיפרתי לו משהו משעשע על ההורים שלי, משהו שקשור לארובת רידינג, שהם הולכים למיטה עם ממחטות־נייר בפיג'מות שלהם - והוא צחק. צחוק של טוב־לב, לא מעמיד פנים, אבל בלי קול. זה עושה לא נוח.

אמרתי לו, למרות שזה לא נכון, שאני מטייל הרבה. חוץ מזה אני עוד מעט מתגייס לצבא. ושאלתי אותו למה הוא לא יוצא לחוץ־לארץ.

הוא נראה לי תמיד כמו אחד שבא מדרך רחוקה. גם כשהיה בא אלינו ומתאמץ לשעשע את ההורים. אחד שאף פעם לא יתחתן ואתה יכול לספר לו הכול כי מחר לא יהיה כאן. ומי כן יהיה?

איך שבאות לי המחשבות! כמו המים בברז בזמן האחרון - בקילוחים קצרים עם שיעול.

כששאלתי את איזי אורנן - סתם, כדי להוריד אותו מעלי - למה הוא לא נוסע לחוץ־לארץ, אמר: "אני כאן בחוץ־לארץ."

אנשים זרמו בינינו. מהמשרדים, מהחנויות, מהמספרות - שעת סגירת העסקים. פניתי בכיוון לגשר אבן גבירול והגעתי לשם לפני שירד החושך. יש מקום על שפת הירקון, ליד קפה אוסלו, בין העצים העלובים שנראים כאילו תקעו אותם אתמול, שאני אוהב להיות שם כשהחושך יורד. אני נהנה לראות את הכחול המלוכלך־המימי של השמים בשעה הזאת. אולי מפני שזה מזכיר צבעי־מים שילד מלכלך בהם את הידיים.

 

 

ג

"לא - אל תגיד ככה -"

הקול שלה נשמע כמגיע מהרבה מקומות בבת־אחת. קול מלא, נוגע בנועם כמו כרית פוך. לפעמים מרגישים כך כשמתחיל להחשיך.

"ככה לא תגיע לשום מקום."

זה קצת הצחיק אותי. מי רוצה להגיע. שמתי את ידי על הראש שלה - היא אספה את השיער וקשרה אותו בגומייה, היא ידעה שאני לא אוהב שהשיער מטייל לי על הפנים - והחזרתי אותו בעדינות לכר. כך הצוואר שלה נגע לי בצוואר, במצולב. לשנינו צווארים ארוכים (חשבתי איך זה אהבה של נחשים). לא רציתי ויכוחים. לא אמרתי כלום, חיכיתי שזה ייגמר. המתיקות הלכה, ופתאום הרגשתי כמו מנוע שעובד בלי שמן. ניסיתי למלא את הזמן במחשבה שבמקרה עלתה אז במוחי: מה עושה את האשה הזאת עם הנעליים הענקיות, אשה כבדה, אִטית, שמדברת במלים הכי בלתי־מוסיקליות שאפשר לתאר, שמוכנה ללקק אותך בכל מקום, שחולצת את הנעליים הענקיות שלה אחרי שהיא פושטת את התחתונים, באנחה, ולפעמים נשארת בנעליים, שמתקשטת בכומתה ירוקה עם גדיל באמצע - מה עושה אשה כל־כך לא זוהרת, למרתקת! אתה יכול לראות אותה יושבת בפתח של אוהל בֶּדואי שחור ומבררת קטניות בין רגליה. ראיתי פעם ציור כזה, של אַבֶּל פֶן נדמה לי.

"להגיע לאן?"

"לא - אל תגיד ככה -"

המתיקות אוזלת. הפעימה מתכתית. אינני חושב שזה פחד. בפעם היחידה שהייתי אצל פסיכולוג (יהלי לקח אותי) הוא אמר שזה פחד. ראיתי שלעולם לא יבין את זה. אין לי שום תחושה כזאת, בכל־אופן לא פחד במובן הרגיל. זה מתחיל - עקבתי אחרי זה בזהירות - בקנה, קצת למטה מהגרון, בתחושה של יניקה כמו וַקוּאוּם, ומשם זה מתפשט במהירות.

ראיתי בטלוויזיה אדם מרחף בחלל בשעה שהוא עובר מהחללית למעבדת־החלל וחשבתי שאולי גם הוא מרגיש את זה. לא בדיוק הרגשה רעה. גם לא הרגשה טובה במיוחד. במלה אחת: זוועה. כי אתה לא בטוח שאתה רוצה לחזור.

אבל זה קורה לי לעתים רחוקות. אז אני קופץ מהמיטה ומגיע למקלחת, רועד ומזיע. כשזה קורה לי ברחוב, אני נשען על עמוד־המודעות הראשון להרגיש את המוצקות של הבטון. כן, זה לא קורה לי הרבה. בדרך־כלל זה נגמר בוַקוּאוּם קצת למטה מפתח הקנה, בערך באזור שבין הצלע השלישית והחמישית.

לפעמים אני כבר מצפה לזה.

ד

לא מוצא חן בעינַי שאני אוהב כל־כך לחשוב על עצמי. אני חושב שגם זה מין עינוג, כמו לאונן בלי לגמור. כמו אצל עתליה, להחזיק שם את האצבעות, לנוע לאט, לספור את הקמטוטים, עד הקטנים ביותר, ולהרגיש שאתה כל הזמן מתמלא. והריח, כמו של עץ פצוע, עם השְׂרף שהולך ונקרש - סמיך, מחניק מעט, מתוק, אחר־כך, אולי כבר בשעה השנייה, כמו ריח המלֵחה שמשאיר הים על החוף אחרי הגאוּת. כשהפטמות של עתליה מתחילות לטפטף ואני מלקק אותן. אני עושה את זה כדי שלא תרגיש שאני לא רוצה לחדור. לפעמים אני עושה את עצמי נרדם לה בין השדיים. לפעמים אני באמת נרדם. ולפני שאני מתעורר אני כבר מנחש את ההתרוקנות.

עתליה משתדלת שלא ארגיש שהיא נעלבת. אתה לא צריך לפחד, היא אומרת, אני לא נכנסת להריון. בפעם הראשונה אמרה זאת ותוך כדי דיבור באה עלי וקלטה אותי. כשאני על הגב אני כאילו מבוטח מפני ההתרוקנות.

קראתי את הצער בעיניה. היא הסתכלה בי במבט בוחן - פקחתי את העיניים פתאום והפתעתי אותה. העיניים שלה היו בצבע יין בוֹרדוֹ, והגבות קפצו כלפי מעלה כדי לפנות להן מקום. נפלתי מתוכה. היא חושבת, אמרה, איך זה להיות מלכת טרמיטים, למלא את הארץ שרצים יפים כמוך, יו, תולעים, מתפתלות מעונג! הייתי די מהיר ביציאה. רק בסוף המדרגות עמדתי ולקחתי אויר.

חזרתי. ראשית, רציתי עוד. שנית, שכחתי את הסנדלים. היא כבר היתה בגלבּיה ובכומתה, וכמובן בנעליים. היא אמרה שאני משחק בעתיד שלי כמו בקובייה. רציתי לומר, אתה לא משחק במה שאין לך, אבל לא אמרתי. והיא אמרה שאני יכול לבוא מתי שאני רוצה, ושלא אראה את עצמי חייב. ואז היא אמרה: "אפשר לקורא לך יוֹ?"

 

ה

אני קם מאוחר. אני מנסה לראות איך האסטרונאוט מתחיל לאבד את חליפת־הלחץ כשהוא יוצא אל החלל. ומתחיל להתפרק. אני מנסה לראות את הדממה הגדולה, כשזה יקרה.

הטכניקה: לישון על הבטן עם הפנים בכר. המיקסר של אמא עוזר. אמא לא יודעת שזמזום המיקסר עוזר, והיא מביאה אותו עד הדלת, מאמינה שזה יעיר אותי.

אני אוהב את הסלט שאמא מכינה, עם גבינה "ברינזה" וכמה טיפות שמן חמניות. אבל אני שונא את השאלות שלה.

"יואב! אתה יודע מה השעה - אחת־עשרה!"

כאילו מחכה לה משהו באחת־עשרה. היא עובדת כגרפיקאית בשעות אחר־הצהריים משלוש. היא כמובן מתכוונת אלי, וזה ממאיס עלי מראש את הסלט.

בשבת בבוקר הם עובדים עלי שניהם.

"אולי לפחות תעזור לאבא לרחוץ את המכונית?"

תודה לאל, כבר לא עולים עלי עם "לא חבל לך שאתה גומר את היום בשינה?" או "חבל, יכולת להרוויח את העתודה האקדמאית."

או

אבא: הנדסה גנטית. המקצוע של העתיד.

אמא: הייתי בטוחה שלזה הוא ילך, הילד. איך הוא השתיל רגל לחיפושית. מחיפושת אחרת. עם פינצֶט. בחדֵרה הם ימותו מהפיח. כבר יש להם שתי ארובות שם.

אבא: אשה. את יורדת מהנושא.

אמא: נכון. למה לא תתפוס שיחה עם הילד. אותך הוא מכבד.

אבא: אחרי אמסטרדם. אל תשכחי, מחר בשש ממריאים.

אמא: איך הוא עשה את זה! עם פינצט הגבות שלי! את ההשתלה!

אתה לא יכול לא לצחוק אחרי שיחה כזאת. או לחזור לשינה. למזלי, אני יכול לישון הרבה.

מה שהכי מרגיז, שמסדרים לי את החיים בגוף שלישי? מה זה מזכיר לי, כשהיו יוצאים ומשאירים אותי בחושך ומדברים עלי בגוף שלישי: הוא ישן, הוא לא ירגיש. והילד מסתתר תחת השמיכה, נפחד ורועד. במלה אחת, זה די מרגיז כשמסדרים לך את החיים בגוף שלישי.

אבל מה שהכי מרגיז, ששואלים אותי מה אעשה אחרי הצבא.

"לא חשבתי."

"אתה שומע? הוא לא חשב מה הוא יעשה אחרי הצבא!"

"הוא מתבדח," אומר אבא מחדר־העבודה שלו. אבא מכין "נייר" לאיזה קונגרס.

"אבא אומר שאתה מתבדח."

"אין לי.

"מה אין לך?"

"תוכניות."

"אתה לא יודע מה אתה רוצה לעשות אחרי הצבא?"

"לא -"

"לא יודע?"

"לא רוצה. כלום."

"הוא אומר שהוא לא רוצה כלום."

"הוא מתבדח," נמשך הקול מחדר־העבודה.

"אבא אומר שאתה מתבדח."

"נכון."

הרגשתי שזה מה שהיא רוצה לשמוע. זה התיש אותי.

"הוא אומר נכון," נשאה אמא את קולה לעבר חדר־העבודה של אבא.

"אמרתי לך," אישר אבי מחדר־העבודה.

מעניין אם השדיים הקטנים של אמא מטפטפים לפעמים, כמו השדיים של עתליה. אני חושב שלא. היא לא מזיעה בכלל, למרות שכל הזמן נדמה לה שהארובה של רידינג מלכלכת אותה. היא כל־כך יבשה, שלפעמים אני חושב שאבא מסכן. מצד שני, כמובן, הם מסתדרים יחד תמיד יוצאים יחד, טסים יחד, הולכים לקבר של גיל יחד. אני חושב שהם אף פעם לא ימותו - איזו מחשבה!

פעם ניסיתי להיות אתו גלוי. אמרתי לו: "תראה. לך יש משהו שממלא אותך. מלים. קונגרסים. הוראה. אצלי עד הצלע החמישית מלמעלה, מהגרון, חונק, ומהצלע החמישית ועד האחרונה ריק לגמרי." שמחתי שאני יכול לומר לו את זה בלי בעיות. אפילו חזרתי ואמרתי "ריק לגמרי," למרות שזה לא כך תמיד.

אבל הוא התבדח ואמר (אולי חשב שאני מתבדח - שמתי לב שהוא נהנה לפרש כל דבר כבדיחה, זה משאיר לו את המוח פנוי למחקרים) שלא כללתי את הצלע החסרה. "או שמא," הוסיף, "צריך לדבר על שתי צלעות."

הוא התכוון לדָנָה. היא אחת, ומי השנייה? זה היה עוד לפני שהכרתי את עתליה. בכל־אופן, היה די מטומטם מצדו שלא הרגיש שדיברתי בשיא הרצינות.

בסך־הכול הם די משעממים, ההורים.

עכשיו בא לי לנסח משפט כזה: הם לא חיים, אני לא מת.

השיא היה כשגייסו את זכרו של גיל כדי לאלף אותי בינה. אמא, הפיקחית, שאמרה (דווקא בשעה שנהניתי מהסלט עם הברינזה ועם הדג מתיאס):

"גיל בגילך - מה הוא לא עשה!"

"בטח," צעקתי, "הוא הכין את עצמו למוות!"

"איך אתה מדבר -"

"מי הסתלק לשבוע וחזר עם תרמיל מלא אבנים ממכתש רמון? אפילו לא ידעתם איפה הוא. ולא היה אִכפת לכם בכלל."

"יש לך מזל שאבא שלך לא כאן -"

"הוא אף פעם לא כאן."

"חצוף!"

"אז אל תביאי לי את גיל. גיל השאיר תיבה ריקה."

זה לא היה הוגן. גיל השאיר אותה מלאה קונכיות ואבנים בכל מיני צבעים, וכל מיני דברים אלקטרוניים כמו השעונים התאומים, שאחד מהם הולך הפוך. אבא סידר אותם על הכוננית, בפינה של גיל, עם פתקים בכתב־מכונה, כמו תצוגה. ואמא היתה מאבקת אותם כל שנה ביום־הזיכרון שלו.

עובדה, עכשיו התיבה ריקה, תיבת תחמושת של תותחי הוֹביצר 105 מ"מ. היא תחת המיטה שלי. האותיות בירוק עשב, הספָרות בחוּם קליפה של עץ. אני יכול לשים בה דברים, אבל אני לא שם. לא משנה - בחלום היא תמיד ריקה. אני פותח אותה. אני יודע שהיא ריקה. בכל־זאת אני פותח אותה, כאילו יד אחרת מניעה את היד שלי, למרות שאני יודע בדיוק מה קורה לי אחר־כך מתחת לצלעות ובבטן, כמו בועת לחץ, מתפשטת.

אמי התחילה לבכות. כשאמא בוכה היא מגלה את כל השיניים ונראית כמו צוחקת. בדקה אחת היא גמרה חבילה של טישו שתחבה לשני כיסי חלוק־הקימונו שלה, מניעה את שתי הידיים במקביל, באחת מוציאה ופורשת, בשנייה מקנחת ומקפלת. היא מהירה ומדויקת מאוד בתנועות הידיים. אני חושב שממנה ירשתי את האצבעות שלי. פתאום בא לי לחבק אותה ולקרוא לה מאמי, אבל רק חייכתי. בסוף חזרתי לחדר שלי ובכיתי - לא הרבה, שתיים־שלוש דמעות ושאיפה עמוקה באף, ומיד תפסתי את האבר שלי ביד. אין כמו התנועה הזאת שהופכת דמעות למתיקות.

אחר־כך אפשר לצאת למסע־חלום.

יצחק אוורבוך-אורפז (15 באוקטובר 1921 – 14 באוגוסט 2015) היה סופר ישראלי, חתן פרס ישראל לספרות לשנת 2005.

ספרו הראשון, "עשב פרא", ראה אור בשנת 1959. בשנת 1960 החל ללמוד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, ובמהלך לימודיו עבד כעורך לילה בעיתון "על המשמר" וכתב בו טור אישי שבועי על תופעות בתחומי התרבות והחברה. 

בשנות ה-60 פרסם את המסה הפילוסופית הנקראת "הצליין החילוני". הוא היה אקזיסטנציאליסט בהשקפתו ולא האמין בשום כוח עליון.

פרסים
1976 - פרס היצירה לסופרים ומשוררים
1986 – פרס ביאליק
1999 – פרס נשיא המדינה לספרות עבור מפעל חיים
2004 - פרס היצירה לסופרים ומשוררים
2005 – פרס ישראל לספרות

מספריו:
עור בעד עור (זוכה פרס ברש) (1962)
מות ליסאנדה (1964)
ציד הצביה (1966)
נמלים (זוכה פרס טלפיר) (1968)
מסע דניאל (1969)
עיר שאין בה מסתור (1973)
בית לאדם אחד (זוכה פרס פיכמן)(1975)
רחוב הטומוז'נה (1979, והוצאה מחודשת עם סיפורים נוספים ב-1989)
הצליין החילוני (זוכה פרס אפרת) (1982)
העלם (1984)
הכלה הנצחית (1988)
אהבות קטנות, טירופים קטנים (1992)
לילה בסנטה פאולינה (1997)
לפני הרעש (1999)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/muu62a3r

עוד על הספר

העלם יצחק אוורבוך אורפז

גן הפעמון

א

איזה יופי!

כשנגעתי בה, התרחבו עיניה והיא אמרה: "מה קורה לנו."

מה קורה לנו -

"עתליה," אמרתי.

"יואב," אמרה.

אחר־כך, כרגיל, ההתרוקנות.

 

ב

על המדרגות פגשתי את איזי אורנן. הוא ירד ואני עליתי. הסתובבתי וירדתי אתו.

הוא יותר נמוך ממני, אבל הראש שלו תפוס כלפי מעלה כאילו יש לו גוש עמילן בצוואר. אני אוהב את האיש. אולי לא זאת המלה בדיוק. הרצינות שלו. כשהוא הולך, הראש שלו כאילו מכה את האוויר, וזה - אני חושב - מה שמושך אמון. הוא מכוער - בכל־אופן לא יפה. בעצם גם לא מכוער - אבל העיניים שלו נראות בתוך המשקפיים כמו מסמרים שנעוצים במשהו קשה. איך אני נתקע כשאני חושב עליו, כאילו אני חייב לו משהו.

שכחתי: השפתיים שלו חסרות־צבע, גם קשה להגיד איפה הן נגמרות. אבל עם חיוך שקט, כואב, שקט. כואב מאוד. בדרך־כלל זה מרתיע אותי, אבל בכל־זאת שאלתי אותו פתאום, סתם ככה, לא כדי להקניט, בשביל מה כל הסיפור הזה, יש בכלל טעם להמשיך, והוא הביט עלי כמו אחד שנפל מן הירח. "אתה? יואב?"

לא שאני חייב לו משהו. עכשיו אני יודע, רחרחתי אותו. כמו שאני עושה לפריצי, החתול, כשהוא חוזר מן החוץ. הריח של עתליה לא היה עליו.

יַהלי אומר שעתליה היא כמו זאבה מיתולוגית, דדים מלאים והיא מוכנה להיניק את כל העולם. יַהלי רואה כל דבר בגדול. בכל־אופן, לא על כולם היא משאירה ריח. הריח, זה מה שמושך אצלה, לפעמים. העור קריר, והריח מתוק צורב.

חבל שלא השאירה עליו ריח, אני בטוח שהיה רוצה שתשאיר. אחרי ששאלתי אותו משהו לא הכי חכם על טעם החיים, הוא נעצר ונראה מבוהל. "אתה? יואב?"

אמרתי לו שפתחתי את התיבה של גיל. הוא יודע שמאז מותו של גיל התיבה שלו אצלי בחדר. אמרתי לו שפתחתי את התיבה של גיל והיא היתה ריקה לגמרי. אבל לא אמרתי לו שזה קרה בחלום. הוא שאל למה שלא אצא קצת מהעיר, אסתובב. הארץ יפה, אולי טיול לחוץ־לארץ. ההורים שלי עם הקשרים שלהם בחוץ־לארץ ודאי יוכלו לסדר לי את זה, אמר. סיפרתי לו משהו משעשע על ההורים שלי, משהו שקשור לארובת רידינג, שהם הולכים למיטה עם ממחטות־נייר בפיג'מות שלהם - והוא צחק. צחוק של טוב־לב, לא מעמיד פנים, אבל בלי קול. זה עושה לא נוח.

אמרתי לו, למרות שזה לא נכון, שאני מטייל הרבה. חוץ מזה אני עוד מעט מתגייס לצבא. ושאלתי אותו למה הוא לא יוצא לחוץ־לארץ.

הוא נראה לי תמיד כמו אחד שבא מדרך רחוקה. גם כשהיה בא אלינו ומתאמץ לשעשע את ההורים. אחד שאף פעם לא יתחתן ואתה יכול לספר לו הכול כי מחר לא יהיה כאן. ומי כן יהיה?

איך שבאות לי המחשבות! כמו המים בברז בזמן האחרון - בקילוחים קצרים עם שיעול.

כששאלתי את איזי אורנן - סתם, כדי להוריד אותו מעלי - למה הוא לא נוסע לחוץ־לארץ, אמר: "אני כאן בחוץ־לארץ."

אנשים זרמו בינינו. מהמשרדים, מהחנויות, מהמספרות - שעת סגירת העסקים. פניתי בכיוון לגשר אבן גבירול והגעתי לשם לפני שירד החושך. יש מקום על שפת הירקון, ליד קפה אוסלו, בין העצים העלובים שנראים כאילו תקעו אותם אתמול, שאני אוהב להיות שם כשהחושך יורד. אני נהנה לראות את הכחול המלוכלך־המימי של השמים בשעה הזאת. אולי מפני שזה מזכיר צבעי־מים שילד מלכלך בהם את הידיים.

 

 

ג

"לא - אל תגיד ככה -"

הקול שלה נשמע כמגיע מהרבה מקומות בבת־אחת. קול מלא, נוגע בנועם כמו כרית פוך. לפעמים מרגישים כך כשמתחיל להחשיך.

"ככה לא תגיע לשום מקום."

זה קצת הצחיק אותי. מי רוצה להגיע. שמתי את ידי על הראש שלה - היא אספה את השיער וקשרה אותו בגומייה, היא ידעה שאני לא אוהב שהשיער מטייל לי על הפנים - והחזרתי אותו בעדינות לכר. כך הצוואר שלה נגע לי בצוואר, במצולב. לשנינו צווארים ארוכים (חשבתי איך זה אהבה של נחשים). לא רציתי ויכוחים. לא אמרתי כלום, חיכיתי שזה ייגמר. המתיקות הלכה, ופתאום הרגשתי כמו מנוע שעובד בלי שמן. ניסיתי למלא את הזמן במחשבה שבמקרה עלתה אז במוחי: מה עושה את האשה הזאת עם הנעליים הענקיות, אשה כבדה, אִטית, שמדברת במלים הכי בלתי־מוסיקליות שאפשר לתאר, שמוכנה ללקק אותך בכל מקום, שחולצת את הנעליים הענקיות שלה אחרי שהיא פושטת את התחתונים, באנחה, ולפעמים נשארת בנעליים, שמתקשטת בכומתה ירוקה עם גדיל באמצע - מה עושה אשה כל־כך לא זוהרת, למרתקת! אתה יכול לראות אותה יושבת בפתח של אוהל בֶּדואי שחור ומבררת קטניות בין רגליה. ראיתי פעם ציור כזה, של אַבֶּל פֶן נדמה לי.

"להגיע לאן?"

"לא - אל תגיד ככה -"

המתיקות אוזלת. הפעימה מתכתית. אינני חושב שזה פחד. בפעם היחידה שהייתי אצל פסיכולוג (יהלי לקח אותי) הוא אמר שזה פחד. ראיתי שלעולם לא יבין את זה. אין לי שום תחושה כזאת, בכל־אופן לא פחד במובן הרגיל. זה מתחיל - עקבתי אחרי זה בזהירות - בקנה, קצת למטה מהגרון, בתחושה של יניקה כמו וַקוּאוּם, ומשם זה מתפשט במהירות.

ראיתי בטלוויזיה אדם מרחף בחלל בשעה שהוא עובר מהחללית למעבדת־החלל וחשבתי שאולי גם הוא מרגיש את זה. לא בדיוק הרגשה רעה. גם לא הרגשה טובה במיוחד. במלה אחת: זוועה. כי אתה לא בטוח שאתה רוצה לחזור.

אבל זה קורה לי לעתים רחוקות. אז אני קופץ מהמיטה ומגיע למקלחת, רועד ומזיע. כשזה קורה לי ברחוב, אני נשען על עמוד־המודעות הראשון להרגיש את המוצקות של הבטון. כן, זה לא קורה לי הרבה. בדרך־כלל זה נגמר בוַקוּאוּם קצת למטה מפתח הקנה, בערך באזור שבין הצלע השלישית והחמישית.

לפעמים אני כבר מצפה לזה.

ד

לא מוצא חן בעינַי שאני אוהב כל־כך לחשוב על עצמי. אני חושב שגם זה מין עינוג, כמו לאונן בלי לגמור. כמו אצל עתליה, להחזיק שם את האצבעות, לנוע לאט, לספור את הקמטוטים, עד הקטנים ביותר, ולהרגיש שאתה כל הזמן מתמלא. והריח, כמו של עץ פצוע, עם השְׂרף שהולך ונקרש - סמיך, מחניק מעט, מתוק, אחר־כך, אולי כבר בשעה השנייה, כמו ריח המלֵחה שמשאיר הים על החוף אחרי הגאוּת. כשהפטמות של עתליה מתחילות לטפטף ואני מלקק אותן. אני עושה את זה כדי שלא תרגיש שאני לא רוצה לחדור. לפעמים אני עושה את עצמי נרדם לה בין השדיים. לפעמים אני באמת נרדם. ולפני שאני מתעורר אני כבר מנחש את ההתרוקנות.

עתליה משתדלת שלא ארגיש שהיא נעלבת. אתה לא צריך לפחד, היא אומרת, אני לא נכנסת להריון. בפעם הראשונה אמרה זאת ותוך כדי דיבור באה עלי וקלטה אותי. כשאני על הגב אני כאילו מבוטח מפני ההתרוקנות.

קראתי את הצער בעיניה. היא הסתכלה בי במבט בוחן - פקחתי את העיניים פתאום והפתעתי אותה. העיניים שלה היו בצבע יין בוֹרדוֹ, והגבות קפצו כלפי מעלה כדי לפנות להן מקום. נפלתי מתוכה. היא חושבת, אמרה, איך זה להיות מלכת טרמיטים, למלא את הארץ שרצים יפים כמוך, יו, תולעים, מתפתלות מעונג! הייתי די מהיר ביציאה. רק בסוף המדרגות עמדתי ולקחתי אויר.

חזרתי. ראשית, רציתי עוד. שנית, שכחתי את הסנדלים. היא כבר היתה בגלבּיה ובכומתה, וכמובן בנעליים. היא אמרה שאני משחק בעתיד שלי כמו בקובייה. רציתי לומר, אתה לא משחק במה שאין לך, אבל לא אמרתי. והיא אמרה שאני יכול לבוא מתי שאני רוצה, ושלא אראה את עצמי חייב. ואז היא אמרה: "אפשר לקורא לך יוֹ?"

 

ה

אני קם מאוחר. אני מנסה לראות איך האסטרונאוט מתחיל לאבד את חליפת־הלחץ כשהוא יוצא אל החלל. ומתחיל להתפרק. אני מנסה לראות את הדממה הגדולה, כשזה יקרה.

הטכניקה: לישון על הבטן עם הפנים בכר. המיקסר של אמא עוזר. אמא לא יודעת שזמזום המיקסר עוזר, והיא מביאה אותו עד הדלת, מאמינה שזה יעיר אותי.

אני אוהב את הסלט שאמא מכינה, עם גבינה "ברינזה" וכמה טיפות שמן חמניות. אבל אני שונא את השאלות שלה.

"יואב! אתה יודע מה השעה - אחת־עשרה!"

כאילו מחכה לה משהו באחת־עשרה. היא עובדת כגרפיקאית בשעות אחר־הצהריים משלוש. היא כמובן מתכוונת אלי, וזה ממאיס עלי מראש את הסלט.

בשבת בבוקר הם עובדים עלי שניהם.

"אולי לפחות תעזור לאבא לרחוץ את המכונית?"

תודה לאל, כבר לא עולים עלי עם "לא חבל לך שאתה גומר את היום בשינה?" או "חבל, יכולת להרוויח את העתודה האקדמאית."

או

אבא: הנדסה גנטית. המקצוע של העתיד.

אמא: הייתי בטוחה שלזה הוא ילך, הילד. איך הוא השתיל רגל לחיפושית. מחיפושת אחרת. עם פינצֶט. בחדֵרה הם ימותו מהפיח. כבר יש להם שתי ארובות שם.

אבא: אשה. את יורדת מהנושא.

אמא: נכון. למה לא תתפוס שיחה עם הילד. אותך הוא מכבד.

אבא: אחרי אמסטרדם. אל תשכחי, מחר בשש ממריאים.

אמא: איך הוא עשה את זה! עם פינצט הגבות שלי! את ההשתלה!

אתה לא יכול לא לצחוק אחרי שיחה כזאת. או לחזור לשינה. למזלי, אני יכול לישון הרבה.

מה שהכי מרגיז, שמסדרים לי את החיים בגוף שלישי? מה זה מזכיר לי, כשהיו יוצאים ומשאירים אותי בחושך ומדברים עלי בגוף שלישי: הוא ישן, הוא לא ירגיש. והילד מסתתר תחת השמיכה, נפחד ורועד. במלה אחת, זה די מרגיז כשמסדרים לך את החיים בגוף שלישי.

אבל מה שהכי מרגיז, ששואלים אותי מה אעשה אחרי הצבא.

"לא חשבתי."

"אתה שומע? הוא לא חשב מה הוא יעשה אחרי הצבא!"

"הוא מתבדח," אומר אבא מחדר־העבודה שלו. אבא מכין "נייר" לאיזה קונגרס.

"אבא אומר שאתה מתבדח."

"אין לי.

"מה אין לך?"

"תוכניות."

"אתה לא יודע מה אתה רוצה לעשות אחרי הצבא?"

"לא -"

"לא יודע?"

"לא רוצה. כלום."

"הוא אומר שהוא לא רוצה כלום."

"הוא מתבדח," נמשך הקול מחדר־העבודה.

"אבא אומר שאתה מתבדח."

"נכון."

הרגשתי שזה מה שהיא רוצה לשמוע. זה התיש אותי.

"הוא אומר נכון," נשאה אמא את קולה לעבר חדר־העבודה של אבא.

"אמרתי לך," אישר אבי מחדר־העבודה.

מעניין אם השדיים הקטנים של אמא מטפטפים לפעמים, כמו השדיים של עתליה. אני חושב שלא. היא לא מזיעה בכלל, למרות שכל הזמן נדמה לה שהארובה של רידינג מלכלכת אותה. היא כל־כך יבשה, שלפעמים אני חושב שאבא מסכן. מצד שני, כמובן, הם מסתדרים יחד תמיד יוצאים יחד, טסים יחד, הולכים לקבר של גיל יחד. אני חושב שהם אף פעם לא ימותו - איזו מחשבה!

פעם ניסיתי להיות אתו גלוי. אמרתי לו: "תראה. לך יש משהו שממלא אותך. מלים. קונגרסים. הוראה. אצלי עד הצלע החמישית מלמעלה, מהגרון, חונק, ומהצלע החמישית ועד האחרונה ריק לגמרי." שמחתי שאני יכול לומר לו את זה בלי בעיות. אפילו חזרתי ואמרתי "ריק לגמרי," למרות שזה לא כך תמיד.

אבל הוא התבדח ואמר (אולי חשב שאני מתבדח - שמתי לב שהוא נהנה לפרש כל דבר כבדיחה, זה משאיר לו את המוח פנוי למחקרים) שלא כללתי את הצלע החסרה. "או שמא," הוסיף, "צריך לדבר על שתי צלעות."

הוא התכוון לדָנָה. היא אחת, ומי השנייה? זה היה עוד לפני שהכרתי את עתליה. בכל־אופן, היה די מטומטם מצדו שלא הרגיש שדיברתי בשיא הרצינות.

בסך־הכול הם די משעממים, ההורים.

עכשיו בא לי לנסח משפט כזה: הם לא חיים, אני לא מת.

השיא היה כשגייסו את זכרו של גיל כדי לאלף אותי בינה. אמא, הפיקחית, שאמרה (דווקא בשעה שנהניתי מהסלט עם הברינזה ועם הדג מתיאס):

"גיל בגילך - מה הוא לא עשה!"

"בטח," צעקתי, "הוא הכין את עצמו למוות!"

"איך אתה מדבר -"

"מי הסתלק לשבוע וחזר עם תרמיל מלא אבנים ממכתש רמון? אפילו לא ידעתם איפה הוא. ולא היה אִכפת לכם בכלל."

"יש לך מזל שאבא שלך לא כאן -"

"הוא אף פעם לא כאן."

"חצוף!"

"אז אל תביאי לי את גיל. גיל השאיר תיבה ריקה."

זה לא היה הוגן. גיל השאיר אותה מלאה קונכיות ואבנים בכל מיני צבעים, וכל מיני דברים אלקטרוניים כמו השעונים התאומים, שאחד מהם הולך הפוך. אבא סידר אותם על הכוננית, בפינה של גיל, עם פתקים בכתב־מכונה, כמו תצוגה. ואמא היתה מאבקת אותם כל שנה ביום־הזיכרון שלו.

עובדה, עכשיו התיבה ריקה, תיבת תחמושת של תותחי הוֹביצר 105 מ"מ. היא תחת המיטה שלי. האותיות בירוק עשב, הספָרות בחוּם קליפה של עץ. אני יכול לשים בה דברים, אבל אני לא שם. לא משנה - בחלום היא תמיד ריקה. אני פותח אותה. אני יודע שהיא ריקה. בכל־זאת אני פותח אותה, כאילו יד אחרת מניעה את היד שלי, למרות שאני יודע בדיוק מה קורה לי אחר־כך מתחת לצלעות ובבטן, כמו בועת לחץ, מתפשטת.

אמי התחילה לבכות. כשאמא בוכה היא מגלה את כל השיניים ונראית כמו צוחקת. בדקה אחת היא גמרה חבילה של טישו שתחבה לשני כיסי חלוק־הקימונו שלה, מניעה את שתי הידיים במקביל, באחת מוציאה ופורשת, בשנייה מקנחת ומקפלת. היא מהירה ומדויקת מאוד בתנועות הידיים. אני חושב שממנה ירשתי את האצבעות שלי. פתאום בא לי לחבק אותה ולקרוא לה מאמי, אבל רק חייכתי. בסוף חזרתי לחדר שלי ובכיתי - לא הרבה, שתיים־שלוש דמעות ושאיפה עמוקה באף, ומיד תפסתי את האבר שלי ביד. אין כמו התנועה הזאת שהופכת דמעות למתיקות.

אחר־כך אפשר לצאת למסע־חלום.