אומללות שאינה מבקשת דבר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אומללות שאינה מבקשת דבר
מכר
מאות
עותקים
אומללות שאינה מבקשת דבר
מכר
מאות
עותקים

אומללות שאינה מבקשת דבר

4.7 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Wunschloses Unglück
  • תרגום: אילנה המרמן
  • הוצאה: הקיבוץ המאוחד, פועלים
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 96 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 36 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

בעיתון מקומי מתפרסמת ידיעה לקונית על עקרת בית בת חמישים ואחת ששמה קץ לחייה. האישה הזאת היא אמו של פטר הנדקה. בעקבות מותה הוא כותב את סיפור חייה. 

אומללוּת שאינה מבקשת דבר היא יצירה דחוסה, אכזרית וקשה, שרושמה עז. הבן-המספר מבקש להתקרב אל דמותה של אמו, ובזמן שהוא מקלף את שכבות חייה, נחשף סיפור חיים רווי אכזבות של אישה שלומדת לא לבקש לעצמה דבר. 
הדלות וצרות האופקים של משפחתה, מעמדה כאישה והמוסכמות החברתיות שהיא כבולה אליהן גוזרים עליה לדכא באִבּם כל שמחת חיים ורצון ספונטני. אומללוּת שאינה מבקשת דבר איננו אפוא רק סיפורה שלה, אלא גם סיפורה של חברה ותרבותה, החברה הענייה הקרתנית באוסטריה בשנים שלפני סיפוחה לגרמניה הנאצית, תחת השלטון הנאצי, ואחרי נפילתו. עם זאת, מצד הבן כתיבת הסיפור היא בראש וראשונה ניסיון אישי מאוד להתקרב אל אומללותה של האם ולהעניק לה כוח ספרותי, ואולי אפילו סוג של ניצחון – לאישה האלמונית האחת הזאת שהחיים הביסו אותה.

פטר הנדקה, יליד 1942, הוא סופר, מחזאי ותסריטאי אוסטרי. בשנת 2019 הוענק לו פרס נובל לספרות. 

לספר מצורפת אחרית דבר מאת אילנה המרמן, שתרגמה מחדש את הספר לעברית. 

פרק ראשון

במדור "פכים קטנים" של העיתון "פוֹלקסצַייטונג" היוצא לאור בקֶרֶנטן1 הופיעה בגיליון יום ראשון ידיעה בזו הלשון: "בליל שבת איבדה את עצמה לדעת עקרת בית בת חמישים ואחת, תושבת א' (מועצה אזורית ג'), בנטילת מנה מופרזת של גלולות שינה."
בינתיים כבר עברו כמעט שבעה שבועות מאז מותה של אִמי ואני רוצה לגשת לעבודה לפני שהצורך לכתוב עליה, שהיה חזק כל־כך בשעת הלוויה, ישוב ויתחלף באֵלם האטוּם שבו הגבתי על הידיעה בדבר ההתאבדות. כן, לגשת לעבודה: כי למרות שהצורך לכתוב משהו על אִמי עדיין מתעורר פתאום מעצמו לפעמים, בכל זאת הוא כל־כך לא מוגדר, שתידרש עבודה מאומצת בשביל שלא אקיש סתם במכונת הכתיבה שוב ושוב על אותה אות עצמה לפי מצב רוחי באותו רגע. ריפוי־בתנועה כזה לבדו לא יועיל לי, הוא רק יעשה אותי יותר פאסיבי ולא־אכפתי. באותה מידה הייתי יכול לנסוע לאיזה מקום - בדרכים, בנסיעות גם לא אתעצבן כל־כך על הישנוּניוּת וההתבטלות הריקנית הזאת.
זה שבועות אחדים שאני מתרגז מהר יותר מהרגיל, וכשקַר ושָקֵט ושורר אי־סדר מוטב לא לדבר אִתי בכלל, אני מתכופף להרים מהרצפה כל דבלול של מוך, כל פירור לחם. לפעמים אני מתפלא איך חפצים שאני מחזיק לא נשמטו מידי מזמן, עד כדי כך חושיי מתקהים פתאום כשאני חושב על ההתאבדות הזאת. ובכל זאת אני משתוקק לרגעים כאלה, כי האטימות נעלמת אז והראש מצטלל לגמרי. אני מזדעזע ושוב מרגיש טוב: סוף־סוף לא משעמם עוד, הגוף חסר כוח התנגדות, אין מרחקים מעייפים, הזמן עובר בלי כאבים.
הגרוע מכול באותו רגע הוא שמישהו מביע השתתפות בצער, במבט, או במילה חלילה. אתה מסתכל הצִדה או סותם לבנאדם את הפה. כי יש צורך להרגיש שאת מה שעובר עליך עכשיו אי־אפשר להבין ואי־אפשר לשתף בו אף אחד: רק ככה יש לזעזוע טעם וממשות בעיניך. אם מדברים אִתך על זה, מייד השעמום חוזר ובבת־אחת הכול שב להיות סתמי. ובכל זאת, בלי שום סיבה, אני מספר לפעמים לאנשים על התאבדותה של אִמי וכועס כשהם מעיזים להעיר על זה משהו. כי יותר מכול הייתי רוצה שיסיחו מייד את דעתי ויקניטו אותי באופן כלשהו.
למשל, כשג'יימס בונד נשאל בסרט האחרון שלו אם אויבו, שרגע קודם לכן הוא השליך אותו מעל מעקה המדרגות, מת, והוא עונה: "נקווה שכן!" לא יכולתי להתאפק וצחקתי בהקלה. לא אכפת לי שמתבדחים על מיתה ומוות, נעים לי אפילו.
רגעי הזעזוע גם תמיד קצרים מאוד. בעצם, לא זעזוע אלא תחושות של אי־ממשות, ומהר מאוד הכול שב ונסגר, ואם אני נמצא אז בחברת מישהו, אני משתדל מייד, בערנות כפולה ומכופלת, להשׂביע את רצונו, כאילו התנהגתי אִתו בחוסר נימוס כרגע.
אגב, מזמן שהתחלתי לכתוב נראים לי המצבים האלה, כנראה דווקא משום שאני משתדל לתאר אותם בדיוק רב ככל האפשר, מרוחקים ושייכים לעבר. אני מתאר אותם וכבר אני מתחיל להיזכר בהם כאילו היו פרק חתום מחיי, והמאמץ להיזכר ולנסח תובעני כל־כך, שהחלומות־בהקיץ הקצרים של השבועות האחרונים כבר נהיו זרים לי. אכן היו לי "מצבים" מזמן לזמן: המושגים שלי על היומיום, שבלאו הכי לא היו אלא חזרות מדוקלמות בפעם המי־יודע־איזו על מושגים התחלתיים בני שנים ועשרות שנים, התפרדו פתאום זה מזה ובבת־אחת גדלה הריקנות שבתודעה עד כדי כאב.
עכשיו זה חלף, עכשיו כבר אין לי המצבים האלה. כשאני כותב, אני כותב בהכרח על העבר, על משהו שהתגברתי עליו, לפחות למשך זמן הכתיבה. כמו תמיד, אני עוסק כאן בספרות כשאני עצמי אובייקט של מכונת היזכרות וניסוח ונמצא מחוץ לה. ואני כותב את סיפורה של אִמי, ראשית, מפני שאני חושב שידוע לי עליה ועל מה שהביא למותה יותר מאשר לאיזה מראיין זר, שלא היה מתקשה מן הסתם לפתור את מקרה ההתאבדות המעניין הזה בעזרת טבלה של פשרי חלומות, דתית, פסיכולוגית או סוציולוגית; שנית, לתועלתי שלי עצמי, כי כשיש לי מה לעשות אני מתעורר לחיים; ולבסוף, מפני שאני רוצה להפוך את ההתאבדות הזאת, בדיוק כמו איזה מראיין שעומד מהצד אם כי בדרך אחרת, לסיפור של מקרה.
כל הנימוקים האלה שרירותיים לגמרי כמובן ואפשר להחליפם באחרים, שרירותיים אף הם. ובכן, היו רגעים קצרים של אלם עמוק ביותר והיה הצורך לנסח אותם - אותם מניעים שבגללם כותבים מאז ומעולם.
כשבאתי ללוויה עוד מצאתי בארנק הכסף של אִמי קבלה על מסירת מכתב רשום ומספרה 432. ביום שישי בערב, לפני שהלכה הביתה ובלעה את הגלולות, עוד שלחה אליי לפרנקפורט מכתב רשום עם העתק של צוואה (אבל למה גם דואר מהיר?). ביום שני באתי למשרד הדואר ההוא כדי לטלפן. זה היה יומיים וחצי אחרי מותה וראיתי שלפני הפקיד מונח הגליל הצהוב של תוויות המכתבים הרשומים: בינתיים נשלחו עוד תשעה מכתבים רשומים. המספר הבא היה כעת 442, והתמונה הזאת דמתה כל־כך למספר שהיה בראשי, עד שבמבט ראשון התבלבלתי ולרגע נראה הכול בעיניי כאילו לא היה. הלהיטות לספר זאת למישהו ממש עשתה לי מצב רוח טוב. היה יום בהיר כל־כך, שלג, אכלנו מרק בקר עם כופתאות כבד; "הכול התחיל בכך ש...": אם תפתח ככה את סיפורך, הכול יישמע בדוי, לא תסחט מהקורא או השומע רגש השתתפות אישי אלא פשוט תַרצה לפניו סיפור שכולו מצוץ מן האצבע.
 
ובכן, הכול התחיל בכך שאִמי נולדה לפני יותר מחמישים שנה באותו מקום שבו גם מתה אחר־כך. כל השטח שניתן לניצול בסביבה היה שייך אז לכנסייה או לבעלי קרקעות מן האצולה; חלק הוחכר לתושבים, רובם בעלי מלאכה ואיכרים זעירים. הדלות ששררה בכול הייתה גדולה כל־כך, שמעטים מאוד היו בעלי מקרקעין. למעשה, עדיין התקיימו התנאים שהיו לפני 1848, רק הצמיתות הרשמית בוטלה.2 סבי - הוא עדיין חי והוא בן שמונים ושש כיום - היה נגר, ובעזרת אשתו גם עיבד כמה חלקות שדה ומרעה קטנות והיה משלם בעבורן דמי חכירה שנתיים. מוצאו מסלובניה והוא נולד לזוג לא נשוי, כמו רוב ילדי האיכרים הזעירים באותם ימים, שגם אחרי שבגרו, לא היו להם אמצעים להינשא וגם לא מקום לקיים בו חיי נישואים. אִמו, לפחות, הייתה בת של איכר אמיד ואביו גר שם בתור משרת רק מפני שנחשב בעיני האיכר ל"מוליד". כך ירשה אִמו די כסף לקנות משק קטן.
אחרי דורות של משרתים חסרי־כול שבתעודות הטבילה שלהם חסרו פרטים, שנולדו בחדרונים זרים ולא היה להם דבר להוריש שכן רכושם היחיד, חליפת החג, הורד עמם על גופם לקבר - אחרי דורות רבים היה אפוא סבי הראשון שגדל בסביבה שיכול להרגיש בה באמת בבית, בלי לשלם מכסת עבודה יומית רק בשביל שייתנו לו להישאר.
להגנת עיקרי היסוד של הכלכלה בעולם המערבי נכתב לא מזמן במדור הכלכלה של אחד העיתונים, שרכוש הוא "חירות מוּחפּצת". לגבי סבי באותם ימים, בתור בעל־רכוש ראשון - רכוש במקרקעין, על כל פנים - בשוּרה ארוכה של חסרי רכוש, כלומר גם חסרי כוח, אולי זה עוד היה נכון באמת: הידיעה שיש לך רכוש משלך הייתה משחררת כל־כך עד שפתאום, אחרי דורות שלא ידעו רצון מהו, יכול היה לקום רצון: הרצון להיות חופשי יותר, ולכך הייתה, בלי ספק בצדק מבחינתו של הסב במצבו, משמעות אחת ויחידה: הגדלת הרכוש. ואמנם הרכוש ההתחלתי היה דל כל־כך שרק בשביל לקיימו נחוץ היה להשקיע את כל כוח העבודה. באופן זה נשארה לשאפתנים שבבעלי הרכוש רק אפשרות אחת: לחסוך.
ובכן סבי חסך, עד שבאינפלציה של שנות העשרים הפסיד את חסכונותיו. אחר־כך התחיל שוב לחסוך. לא רק על־ידי אגירת הכספים העודפים, אלא בעיקר על־ידי דיכוי צרכיו שלו עצמו ואכיפת הסגפנות האיומה הזאת גם על ילדיו. אִשתו, בתור אישה, ממילא לא נולדה אפילו לחלום על משהו אחר.
הוא חסך וחסך עד שיבוא הזמן לדאוג שהילדים יהיו מסודרים, יתחתנו או יתבססו בעבודה. המחשבה להשתמש בחסכונות עוד קודם לכן בשביל לאפשר להם לקנות השכלה, מחשבה כזאת, בייחוד במה שנוגע לבִתו, כלל לא יכלה, מטבע הדברים, לעלות על דעתו. ואפילו בבנים עוד היו הסיוטים בני מאות השנים, סיוטים של עניים מרודים שבכל מקום הם בניכר, היו חרותים עמוק כל־כך, עד שאחד מהם, אשר התקבל ללימודים בחינם בגימנסיה, במקרה יותר מאשר לפי תכנית, לא החזיק מעמד בסביבה הזרה ולאחר ימים מעטים קם והלך בלילה את ארבעים הקילומטרים מעיר המחוז הביתה, ולפני הבית - יום שבת היה, היום שבו נוהגים לנקות את הבית והחצר - התחיל מייד לטאטא את החצר בלי להוציא מילה: שהרי הרעש של המטאטא בדמדומי השחר היה סימן מספיק. אחר־כך היה נגר מוצלח מאוד, וגם מרוצה.
הוא ואחיו הבכור נהרגו כעבור זמן קצר במלחמת העולם השנייה. בינתיים המשיך האב לחסוך והפסיד שוב את חסכונותיו באבטלה של שנות השלושים. הוא חסך, כלומר לא שתה ולא עישן, וכמעט לא שיחק. המשחק היחיד שהרשה לעצמו היה משחק הקלפים של יום ראשון, אבל גם הכסף שזכה בו במשחק - ומשחקו היה שקול כל־כך שכמעט תמיד זכה - נועד לחיסכון, לכל היותר השליך ממנו מטבע לילדיו. אחרי המלחמה שוב התחיל לחסוך, וגם כיום, כשהוא גמלאי של המדינה, לא חדל.
הבן שנשאר בחיים, נגר אוּמן שמעסיק לא פחות מעשרים פועלים, כבר אינו צריך לחסוך: הוא משקיע. כלומר, "מותר" לו לשתות ולשחק, ואפילו ראוי שיעשה זאת. בניגוד לאביו, שכל החיים שלו היה מחוסר שפה, שהדיר את עצמו מכל דבר, הוא לפחות מצא בשתייה ובמשחק מעין שפה, אם כי אין הוא משתמש בה אלא כדי לייצג, כחבר המועצה המקומית, מפלגה קטנה ושכוּחה השוגה בהזיות על עתיד גדול שייבנה מֵעבָר גדול.3
להיוולד אישה בנסיבות האלה היה מראש קטלני. אבל אפשר לומר גם שהיה בזה משהו מרגיע: לא היה פחד מפני העתיד. מגידות העתידות בחגיגות הכנסייה היו קוראות את העתיד בכובד ראש רק מכף ידם של הבחורים - אצל הנשים ממילא לא היה העתיד אלא בדיחה.
שום אפשרויות, הכול קבוע מראש: קצת אהבהבים, צחקוקים, רגע של אובדן עצות, ואז בפעם הראשונה ביטוי הפנים הזר, המאופק, שהוא כבר שוב תחילתה של פשיטת רגל. הילדים הראשונים, עוד יושבת קצת עם כולם אחרי שסיימתְ להתעסק במטבח, למן ההתחלה לא מקשיבים לךְ ואת עצמך מקשיבה פחות ופחות, מדברת אל עצמך, אחר־כך הרגליים מחזיקות בקושי, ורידים נפוחים, רק עוד מלמולים קצרים מתוך שינה, סרטן הרחם, והמוות בא ומשלים לבסוף את מה שנגזר מראש. הרי כבר במשחק ילדוּת שהילדוֹת באותו אזור הרבו לשחק בו נקראו התחנות כך: עייפה / תשושה / חולה / גוססת / מתה.

הערות:

  1. Kärnten, השם הגרמני של מחוז קירינתיה באוסטריה, מחוז הולדתו של הנדקה.
  2.  השנה של גל מהפכות והתקוממויות באירופה (״אביב העמים"). בתקופה הזאת בוטל באוסטריה שיעבוד האיכרים.
  3.  ״מפלגת החירות האוסטרית", שנוסדה ב 1956 ונועדה אז למשוך אליה בעיקר חברים לשעבר במפלגה הנאצית. לימים התרחבו שורותיה תחת הנהגתו של איש הימין הקיצוני ירג היידר (מושל מדינת קירינתיה) והיא זכתה לנתח משמעותי מקולות הבוחרים.

סקירות וביקורות

סיפור שנחצב בסלע כל משפט וכל מילה ביצירת המופת הזאת של פטר הנדקה חשובים

בתמונה: הדלות הכפרית והדת מוחקות את ה'אני'. מתוך 'חיים נסתרים'

"אחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו בגרמנית בזמננו", אמר קארל אובה קנאוסגורד על הנובלה של זוכה פרס נובל לספרות, פטר הנדקה. הנדקה כתב את 'אומללות שאינה מבקשת דבר' בגיל ‭ 30‬בעקבות התאבדותה של אמו שהייתה בת ‭ ;51‬ הוא מנסה לפרוס ולפרוט את חייה, לראות אם נותר בנפת הזמן גרגיר של משמעות. כל משפט ביצירת מופת קטנה וקשה זו, בתרגומה המחודש של אילנה המרמן, הוא חשוב. שקול, מדויק, חסכני אבל באופן מלוטש, לא קמצני. הסיפור כאילו נחצב, סותת מתוך סלע.

מריה נולדה ומתה במדינת קרינתיה באוסטריה. כבת למיעוט סלובני היא גדלה בעוני ובסגפנות שנכפתה על כולם, ובייחוד על הנשים, שמעמדן היה דומה לזה של עבדים: "להיוולד אשה בנסיבות האלה היה מראש קטלני, אבל אפשר לומר גם שהיה בזה משהו מרגיע: לא היה פחד מפני העתיד. מגידות העתידות בחגיגות הכנסיה היו קוראות את העתיד בכובד ראש רק מכף ידם של הבחורים - אצל הנשים ממילא לא היה העתיד אלא בדיחה. שום אפשרויות, הכל קבוע מראש: קצת אהבהבים, צחקוקים, רגע של אובדן עצות... הילדים הראשונים, עוד יושבת קצת עם כולם אחרי שסיימת להתעסק במטבח, למן ההתחלה לא מקשיבים לך ואת עצמך מקשיבה פחות ופחות, מדברת אל עצמך, אחר כך הרגליים מחזיקות בקושי, ורידים נפוחים, רק עוד מלמולים קצרים מתוך שינה, סרטן הרחם, והמוות בא ומשלים לבסוף את מה שנגזר מראש". לא באנו ליהנות.

"זה התחיל בכך שאמי התאוותה פתאום למשהו", אמנם הנדקה מדבר כאן על תשוקתה של אמו ללמוד, אבל הניסוח הזה, המופרד, מסגיר את מרכזה של הטרגדיה: אמו התאוותה למשהו בעולם שבו תאוות ככלל היו עניין לא  מקובל, בטח שלא לנשים, בטח ובטח שלא לנשים עניות. זה סיפור על הרעבה נפשית ותוצאותיה, גורלם של תודעה וגוף מדוכאים. אבל לא, עדיף שלא להכליל. זהו סיפורה שלה, של האישה הזאת.

בגיל ‭ 15‬עוזבת מריה את הבית ללמוד בישול. היא מוצאת לה חיים חדשים בעיר, ונראה שלכאורה אולי, תוכל להיחלץ מגורלה. ברקע, עלייתו של היטלר שהיה לו "קול נעים ברדיו". הרייך השלישי בהחלט שיפר את החיים: "אפילו השעמום של ימי החול נמלא אווירה של ימי חג... סוף-סוף התגלה שכל מה שעד כה היה בלתי-נתפש וזר שייך להקשר גדול: נקבעה זיקה בין הדברים". בבהירות החותכת כסכין שלו - כניסוחו של ג'ון אפדייק - מתאר הנדקה את עוצמת פעולתם של הפשיזם והמלחמה על הנפש והחברה. עבור אמו של הנדקה, הייתה המלחמה "חוויה של עולם מופלא... תחושה חדשה של מרחקים... ובעיקר, תחושה חדשה של הזולת".

זיקה חדשה ופלאית זו מביאה לכך שהיא נכנסת להיריון מחייל נשוי. לפני הלידה היא נישאת  לחייל אחר, גבר מכה ואלכוהוליסט. היא עושה לעצמה הפלות באמצעות מסרגה. יהיו לה ילדים נוספים. כולם נידונים לעוני. אפילו לחלום על דברים לא כדאי, "כי לבקש משהו ברצינות היה דבר מגוחך". היא חוזרת לכפר, שם "מתן ביטוי ליחוד הנשי בחיים נחשב על פי ההגון הקתולי-כפרי כחוצפה וכחוסר שליטה עצמית". הדלות הכפרית, דאגות הקיום והדת מוחקות את האני: "המילה 'אינדיבידואלי' הייתה מוכרת רק כמילת גנאי". "לצאת לטיול ביום חול, להתאהב בפעם השנייה, להתיישב לשתות לבדך כוסית בבית מלון - דברים כאלו כבר נחשבו לסוג של הפקרות". הקדמה והמכשירים החשמליים מביאים איתם מעט רווחה, מעט זמן. מריה מתחילה לקרוא: הנס פאלאדה, דוסטויבסקי, פוקנר... אך הספרות לא מעניקה נחמה או מפלט, שכן "היא מצאה בהם את כל מה שהחמיצה ולא תשיג עוד לעולם".

הנדקה משתמש במשפטים קצרים, לפעמים רק במילים, רשימות חסכניות: "לקפל, לפרוש; לרוקן, למלא; לתקוע תקע, להוציא תקע". גם הקורא שגורלו שפר עליו חש היטב את התפלות וחוסר המוצא שבחיים, כל חיים. אבל שוב ושוב, הנדקה תולש אותנו מההזדהות, חזרה אל הסיפור הספציפי, שלא להסתבך ב"ריטואל ספרותי  שבו חייו של אדם מסוים אינם עוד אלא מהתלה".

זו מטא-אלגיה, והקטעים שבהם כותב הנדקה על הכתיבה עצמה, על מניעיה, על היותו "אוביקט של מכונת היזכרות" הם בבחינת אוצר ספרותי שאין שני לו. הניסיון לנוע בין ספציפיות להכללה, בין הזרה לקרבה, בין הפוליטי לאישי - הוא הנושא של היצירה, אולי לא פחות מהאם עצמה, חייה ואומללותה. זהו מהלך כפול, סותר, מבריק: הנדקה מבקש לדבר על ניסיונותיו להתקרב יותר ויותר אל האובייקט, כלומר אל האם, כשעצם שילובם של הטקסטים העוסקים בניסיונות הללו ובכישלונם, מרחיק אותנו ממנה ומקרבים אותנו אליו, או יותר מכך, אל חוסר האונים המובנה של השפה: "אמי, בניגוד למה שקורה לי בדרך כלל עם עצמי, ממאנת להיות דמות אמנותית... היא לא נותנת לי לכלוא אותה בקופסה, אינה נתפסת לעולם, המשפטים נופלים ומתגלגלים לתוך משהו אפל ומוטלים בערבוביה על נייר". 

שרון קנטור
בתמונה: הדלות הכפרית והדת מוחקות את ה'אני'. מתוך 'חיים נסתרים'

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 15/10/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
חתן פרס נובל פטר הנדקה נפרד מאמו איתמר בן-עמי הארץ 17/03/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Wunschloses Unglück
  • תרגום: אילנה המרמן
  • הוצאה: הקיבוץ המאוחד, פועלים
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 96 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 36 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

סקירות וביקורות

סיפור שנחצב בסלע כל משפט וכל מילה ביצירת המופת הזאת של פטר הנדקה חשובים

בתמונה: הדלות הכפרית והדת מוחקות את ה'אני'. מתוך 'חיים נסתרים'

"אחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו בגרמנית בזמננו", אמר קארל אובה קנאוסגורד על הנובלה של זוכה פרס נובל לספרות, פטר הנדקה. הנדקה כתב את 'אומללות שאינה מבקשת דבר' בגיל ‭ 30‬בעקבות התאבדותה של אמו שהייתה בת ‭ ;51‬ הוא מנסה לפרוס ולפרוט את חייה, לראות אם נותר בנפת הזמן גרגיר של משמעות. כל משפט ביצירת מופת קטנה וקשה זו, בתרגומה המחודש של אילנה המרמן, הוא חשוב. שקול, מדויק, חסכני אבל באופן מלוטש, לא קמצני. הסיפור כאילו נחצב, סותת מתוך סלע.

מריה נולדה ומתה במדינת קרינתיה באוסטריה. כבת למיעוט סלובני היא גדלה בעוני ובסגפנות שנכפתה על כולם, ובייחוד על הנשים, שמעמדן היה דומה לזה של עבדים: "להיוולד אשה בנסיבות האלה היה מראש קטלני, אבל אפשר לומר גם שהיה בזה משהו מרגיע: לא היה פחד מפני העתיד. מגידות העתידות בחגיגות הכנסיה היו קוראות את העתיד בכובד ראש רק מכף ידם של הבחורים - אצל הנשים ממילא לא היה העתיד אלא בדיחה. שום אפשרויות, הכל קבוע מראש: קצת אהבהבים, צחקוקים, רגע של אובדן עצות... הילדים הראשונים, עוד יושבת קצת עם כולם אחרי שסיימת להתעסק במטבח, למן ההתחלה לא מקשיבים לך ואת עצמך מקשיבה פחות ופחות, מדברת אל עצמך, אחר כך הרגליים מחזיקות בקושי, ורידים נפוחים, רק עוד מלמולים קצרים מתוך שינה, סרטן הרחם, והמוות בא ומשלים לבסוף את מה שנגזר מראש". לא באנו ליהנות.

"זה התחיל בכך שאמי התאוותה פתאום למשהו", אמנם הנדקה מדבר כאן על תשוקתה של אמו ללמוד, אבל הניסוח הזה, המופרד, מסגיר את מרכזה של הטרגדיה: אמו התאוותה למשהו בעולם שבו תאוות ככלל היו עניין לא  מקובל, בטח שלא לנשים, בטח ובטח שלא לנשים עניות. זה סיפור על הרעבה נפשית ותוצאותיה, גורלם של תודעה וגוף מדוכאים. אבל לא, עדיף שלא להכליל. זהו סיפורה שלה, של האישה הזאת.

בגיל ‭ 15‬עוזבת מריה את הבית ללמוד בישול. היא מוצאת לה חיים חדשים בעיר, ונראה שלכאורה אולי, תוכל להיחלץ מגורלה. ברקע, עלייתו של היטלר שהיה לו "קול נעים ברדיו". הרייך השלישי בהחלט שיפר את החיים: "אפילו השעמום של ימי החול נמלא אווירה של ימי חג... סוף-סוף התגלה שכל מה שעד כה היה בלתי-נתפש וזר שייך להקשר גדול: נקבעה זיקה בין הדברים". בבהירות החותכת כסכין שלו - כניסוחו של ג'ון אפדייק - מתאר הנדקה את עוצמת פעולתם של הפשיזם והמלחמה על הנפש והחברה. עבור אמו של הנדקה, הייתה המלחמה "חוויה של עולם מופלא... תחושה חדשה של מרחקים... ובעיקר, תחושה חדשה של הזולת".

זיקה חדשה ופלאית זו מביאה לכך שהיא נכנסת להיריון מחייל נשוי. לפני הלידה היא נישאת  לחייל אחר, גבר מכה ואלכוהוליסט. היא עושה לעצמה הפלות באמצעות מסרגה. יהיו לה ילדים נוספים. כולם נידונים לעוני. אפילו לחלום על דברים לא כדאי, "כי לבקש משהו ברצינות היה דבר מגוחך". היא חוזרת לכפר, שם "מתן ביטוי ליחוד הנשי בחיים נחשב על פי ההגון הקתולי-כפרי כחוצפה וכחוסר שליטה עצמית". הדלות הכפרית, דאגות הקיום והדת מוחקות את האני: "המילה 'אינדיבידואלי' הייתה מוכרת רק כמילת גנאי". "לצאת לטיול ביום חול, להתאהב בפעם השנייה, להתיישב לשתות לבדך כוסית בבית מלון - דברים כאלו כבר נחשבו לסוג של הפקרות". הקדמה והמכשירים החשמליים מביאים איתם מעט רווחה, מעט זמן. מריה מתחילה לקרוא: הנס פאלאדה, דוסטויבסקי, פוקנר... אך הספרות לא מעניקה נחמה או מפלט, שכן "היא מצאה בהם את כל מה שהחמיצה ולא תשיג עוד לעולם".

הנדקה משתמש במשפטים קצרים, לפעמים רק במילים, רשימות חסכניות: "לקפל, לפרוש; לרוקן, למלא; לתקוע תקע, להוציא תקע". גם הקורא שגורלו שפר עליו חש היטב את התפלות וחוסר המוצא שבחיים, כל חיים. אבל שוב ושוב, הנדקה תולש אותנו מההזדהות, חזרה אל הסיפור הספציפי, שלא להסתבך ב"ריטואל ספרותי  שבו חייו של אדם מסוים אינם עוד אלא מהתלה".

זו מטא-אלגיה, והקטעים שבהם כותב הנדקה על הכתיבה עצמה, על מניעיה, על היותו "אוביקט של מכונת היזכרות" הם בבחינת אוצר ספרותי שאין שני לו. הניסיון לנוע בין ספציפיות להכללה, בין הזרה לקרבה, בין הפוליטי לאישי - הוא הנושא של היצירה, אולי לא פחות מהאם עצמה, חייה ואומללותה. זהו מהלך כפול, סותר, מבריק: הנדקה מבקש לדבר על ניסיונותיו להתקרב יותר ויותר אל האובייקט, כלומר אל האם, כשעצם שילובם של הטקסטים העוסקים בניסיונות הללו ובכישלונם, מרחיק אותנו ממנה ומקרבים אותנו אליו, או יותר מכך, אל חוסר האונים המובנה של השפה: "אמי, בניגוד למה שקורה לי בדרך כלל עם עצמי, ממאנת להיות דמות אמנותית... היא לא נותנת לי לכלוא אותה בקופסה, אינה נתפסת לעולם, המשפטים נופלים ומתגלגלים לתוך משהו אפל ומוטלים בערבוביה על נייר". 

שרון קנטור
בתמונה: הדלות הכפרית והדת מוחקות את ה'אני'. מתוך 'חיים נסתרים'

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 15/10/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
חתן פרס נובל פטר הנדקה נפרד מאמו איתמר בן-עמי הארץ 17/03/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
אומללות שאינה מבקשת דבר פטר הנדקה

במדור "פכים קטנים" של העיתון "פוֹלקסצַייטונג" היוצא לאור בקֶרֶנטן1 הופיעה בגיליון יום ראשון ידיעה בזו הלשון: "בליל שבת איבדה את עצמה לדעת עקרת בית בת חמישים ואחת, תושבת א' (מועצה אזורית ג'), בנטילת מנה מופרזת של גלולות שינה."
בינתיים כבר עברו כמעט שבעה שבועות מאז מותה של אִמי ואני רוצה לגשת לעבודה לפני שהצורך לכתוב עליה, שהיה חזק כל־כך בשעת הלוויה, ישוב ויתחלף באֵלם האטוּם שבו הגבתי על הידיעה בדבר ההתאבדות. כן, לגשת לעבודה: כי למרות שהצורך לכתוב משהו על אִמי עדיין מתעורר פתאום מעצמו לפעמים, בכל זאת הוא כל־כך לא מוגדר, שתידרש עבודה מאומצת בשביל שלא אקיש סתם במכונת הכתיבה שוב ושוב על אותה אות עצמה לפי מצב רוחי באותו רגע. ריפוי־בתנועה כזה לבדו לא יועיל לי, הוא רק יעשה אותי יותר פאסיבי ולא־אכפתי. באותה מידה הייתי יכול לנסוע לאיזה מקום - בדרכים, בנסיעות גם לא אתעצבן כל־כך על הישנוּניוּת וההתבטלות הריקנית הזאת.
זה שבועות אחדים שאני מתרגז מהר יותר מהרגיל, וכשקַר ושָקֵט ושורר אי־סדר מוטב לא לדבר אִתי בכלל, אני מתכופף להרים מהרצפה כל דבלול של מוך, כל פירור לחם. לפעמים אני מתפלא איך חפצים שאני מחזיק לא נשמטו מידי מזמן, עד כדי כך חושיי מתקהים פתאום כשאני חושב על ההתאבדות הזאת. ובכל זאת אני משתוקק לרגעים כאלה, כי האטימות נעלמת אז והראש מצטלל לגמרי. אני מזדעזע ושוב מרגיש טוב: סוף־סוף לא משעמם עוד, הגוף חסר כוח התנגדות, אין מרחקים מעייפים, הזמן עובר בלי כאבים.
הגרוע מכול באותו רגע הוא שמישהו מביע השתתפות בצער, במבט, או במילה חלילה. אתה מסתכל הצִדה או סותם לבנאדם את הפה. כי יש צורך להרגיש שאת מה שעובר עליך עכשיו אי־אפשר להבין ואי־אפשר לשתף בו אף אחד: רק ככה יש לזעזוע טעם וממשות בעיניך. אם מדברים אִתך על זה, מייד השעמום חוזר ובבת־אחת הכול שב להיות סתמי. ובכל זאת, בלי שום סיבה, אני מספר לפעמים לאנשים על התאבדותה של אִמי וכועס כשהם מעיזים להעיר על זה משהו. כי יותר מכול הייתי רוצה שיסיחו מייד את דעתי ויקניטו אותי באופן כלשהו.
למשל, כשג'יימס בונד נשאל בסרט האחרון שלו אם אויבו, שרגע קודם לכן הוא השליך אותו מעל מעקה המדרגות, מת, והוא עונה: "נקווה שכן!" לא יכולתי להתאפק וצחקתי בהקלה. לא אכפת לי שמתבדחים על מיתה ומוות, נעים לי אפילו.
רגעי הזעזוע גם תמיד קצרים מאוד. בעצם, לא זעזוע אלא תחושות של אי־ממשות, ומהר מאוד הכול שב ונסגר, ואם אני נמצא אז בחברת מישהו, אני משתדל מייד, בערנות כפולה ומכופלת, להשׂביע את רצונו, כאילו התנהגתי אִתו בחוסר נימוס כרגע.
אגב, מזמן שהתחלתי לכתוב נראים לי המצבים האלה, כנראה דווקא משום שאני משתדל לתאר אותם בדיוק רב ככל האפשר, מרוחקים ושייכים לעבר. אני מתאר אותם וכבר אני מתחיל להיזכר בהם כאילו היו פרק חתום מחיי, והמאמץ להיזכר ולנסח תובעני כל־כך, שהחלומות־בהקיץ הקצרים של השבועות האחרונים כבר נהיו זרים לי. אכן היו לי "מצבים" מזמן לזמן: המושגים שלי על היומיום, שבלאו הכי לא היו אלא חזרות מדוקלמות בפעם המי־יודע־איזו על מושגים התחלתיים בני שנים ועשרות שנים, התפרדו פתאום זה מזה ובבת־אחת גדלה הריקנות שבתודעה עד כדי כאב.
עכשיו זה חלף, עכשיו כבר אין לי המצבים האלה. כשאני כותב, אני כותב בהכרח על העבר, על משהו שהתגברתי עליו, לפחות למשך זמן הכתיבה. כמו תמיד, אני עוסק כאן בספרות כשאני עצמי אובייקט של מכונת היזכרות וניסוח ונמצא מחוץ לה. ואני כותב את סיפורה של אִמי, ראשית, מפני שאני חושב שידוע לי עליה ועל מה שהביא למותה יותר מאשר לאיזה מראיין זר, שלא היה מתקשה מן הסתם לפתור את מקרה ההתאבדות המעניין הזה בעזרת טבלה של פשרי חלומות, דתית, פסיכולוגית או סוציולוגית; שנית, לתועלתי שלי עצמי, כי כשיש לי מה לעשות אני מתעורר לחיים; ולבסוף, מפני שאני רוצה להפוך את ההתאבדות הזאת, בדיוק כמו איזה מראיין שעומד מהצד אם כי בדרך אחרת, לסיפור של מקרה.
כל הנימוקים האלה שרירותיים לגמרי כמובן ואפשר להחליפם באחרים, שרירותיים אף הם. ובכן, היו רגעים קצרים של אלם עמוק ביותר והיה הצורך לנסח אותם - אותם מניעים שבגללם כותבים מאז ומעולם.
כשבאתי ללוויה עוד מצאתי בארנק הכסף של אִמי קבלה על מסירת מכתב רשום ומספרה 432. ביום שישי בערב, לפני שהלכה הביתה ובלעה את הגלולות, עוד שלחה אליי לפרנקפורט מכתב רשום עם העתק של צוואה (אבל למה גם דואר מהיר?). ביום שני באתי למשרד הדואר ההוא כדי לטלפן. זה היה יומיים וחצי אחרי מותה וראיתי שלפני הפקיד מונח הגליל הצהוב של תוויות המכתבים הרשומים: בינתיים נשלחו עוד תשעה מכתבים רשומים. המספר הבא היה כעת 442, והתמונה הזאת דמתה כל־כך למספר שהיה בראשי, עד שבמבט ראשון התבלבלתי ולרגע נראה הכול בעיניי כאילו לא היה. הלהיטות לספר זאת למישהו ממש עשתה לי מצב רוח טוב. היה יום בהיר כל־כך, שלג, אכלנו מרק בקר עם כופתאות כבד; "הכול התחיל בכך ש...": אם תפתח ככה את סיפורך, הכול יישמע בדוי, לא תסחט מהקורא או השומע רגש השתתפות אישי אלא פשוט תַרצה לפניו סיפור שכולו מצוץ מן האצבע.
 
ובכן, הכול התחיל בכך שאִמי נולדה לפני יותר מחמישים שנה באותו מקום שבו גם מתה אחר־כך. כל השטח שניתן לניצול בסביבה היה שייך אז לכנסייה או לבעלי קרקעות מן האצולה; חלק הוחכר לתושבים, רובם בעלי מלאכה ואיכרים זעירים. הדלות ששררה בכול הייתה גדולה כל־כך, שמעטים מאוד היו בעלי מקרקעין. למעשה, עדיין התקיימו התנאים שהיו לפני 1848, רק הצמיתות הרשמית בוטלה.2 סבי - הוא עדיין חי והוא בן שמונים ושש כיום - היה נגר, ובעזרת אשתו גם עיבד כמה חלקות שדה ומרעה קטנות והיה משלם בעבורן דמי חכירה שנתיים. מוצאו מסלובניה והוא נולד לזוג לא נשוי, כמו רוב ילדי האיכרים הזעירים באותם ימים, שגם אחרי שבגרו, לא היו להם אמצעים להינשא וגם לא מקום לקיים בו חיי נישואים. אִמו, לפחות, הייתה בת של איכר אמיד ואביו גר שם בתור משרת רק מפני שנחשב בעיני האיכר ל"מוליד". כך ירשה אִמו די כסף לקנות משק קטן.
אחרי דורות של משרתים חסרי־כול שבתעודות הטבילה שלהם חסרו פרטים, שנולדו בחדרונים זרים ולא היה להם דבר להוריש שכן רכושם היחיד, חליפת החג, הורד עמם על גופם לקבר - אחרי דורות רבים היה אפוא סבי הראשון שגדל בסביבה שיכול להרגיש בה באמת בבית, בלי לשלם מכסת עבודה יומית רק בשביל שייתנו לו להישאר.
להגנת עיקרי היסוד של הכלכלה בעולם המערבי נכתב לא מזמן במדור הכלכלה של אחד העיתונים, שרכוש הוא "חירות מוּחפּצת". לגבי סבי באותם ימים, בתור בעל־רכוש ראשון - רכוש במקרקעין, על כל פנים - בשוּרה ארוכה של חסרי רכוש, כלומר גם חסרי כוח, אולי זה עוד היה נכון באמת: הידיעה שיש לך רכוש משלך הייתה משחררת כל־כך עד שפתאום, אחרי דורות שלא ידעו רצון מהו, יכול היה לקום רצון: הרצון להיות חופשי יותר, ולכך הייתה, בלי ספק בצדק מבחינתו של הסב במצבו, משמעות אחת ויחידה: הגדלת הרכוש. ואמנם הרכוש ההתחלתי היה דל כל־כך שרק בשביל לקיימו נחוץ היה להשקיע את כל כוח העבודה. באופן זה נשארה לשאפתנים שבבעלי הרכוש רק אפשרות אחת: לחסוך.
ובכן סבי חסך, עד שבאינפלציה של שנות העשרים הפסיד את חסכונותיו. אחר־כך התחיל שוב לחסוך. לא רק על־ידי אגירת הכספים העודפים, אלא בעיקר על־ידי דיכוי צרכיו שלו עצמו ואכיפת הסגפנות האיומה הזאת גם על ילדיו. אִשתו, בתור אישה, ממילא לא נולדה אפילו לחלום על משהו אחר.
הוא חסך וחסך עד שיבוא הזמן לדאוג שהילדים יהיו מסודרים, יתחתנו או יתבססו בעבודה. המחשבה להשתמש בחסכונות עוד קודם לכן בשביל לאפשר להם לקנות השכלה, מחשבה כזאת, בייחוד במה שנוגע לבִתו, כלל לא יכלה, מטבע הדברים, לעלות על דעתו. ואפילו בבנים עוד היו הסיוטים בני מאות השנים, סיוטים של עניים מרודים שבכל מקום הם בניכר, היו חרותים עמוק כל־כך, עד שאחד מהם, אשר התקבל ללימודים בחינם בגימנסיה, במקרה יותר מאשר לפי תכנית, לא החזיק מעמד בסביבה הזרה ולאחר ימים מעטים קם והלך בלילה את ארבעים הקילומטרים מעיר המחוז הביתה, ולפני הבית - יום שבת היה, היום שבו נוהגים לנקות את הבית והחצר - התחיל מייד לטאטא את החצר בלי להוציא מילה: שהרי הרעש של המטאטא בדמדומי השחר היה סימן מספיק. אחר־כך היה נגר מוצלח מאוד, וגם מרוצה.
הוא ואחיו הבכור נהרגו כעבור זמן קצר במלחמת העולם השנייה. בינתיים המשיך האב לחסוך והפסיד שוב את חסכונותיו באבטלה של שנות השלושים. הוא חסך, כלומר לא שתה ולא עישן, וכמעט לא שיחק. המשחק היחיד שהרשה לעצמו היה משחק הקלפים של יום ראשון, אבל גם הכסף שזכה בו במשחק - ומשחקו היה שקול כל־כך שכמעט תמיד זכה - נועד לחיסכון, לכל היותר השליך ממנו מטבע לילדיו. אחרי המלחמה שוב התחיל לחסוך, וגם כיום, כשהוא גמלאי של המדינה, לא חדל.
הבן שנשאר בחיים, נגר אוּמן שמעסיק לא פחות מעשרים פועלים, כבר אינו צריך לחסוך: הוא משקיע. כלומר, "מותר" לו לשתות ולשחק, ואפילו ראוי שיעשה זאת. בניגוד לאביו, שכל החיים שלו היה מחוסר שפה, שהדיר את עצמו מכל דבר, הוא לפחות מצא בשתייה ובמשחק מעין שפה, אם כי אין הוא משתמש בה אלא כדי לייצג, כחבר המועצה המקומית, מפלגה קטנה ושכוּחה השוגה בהזיות על עתיד גדול שייבנה מֵעבָר גדול.3
להיוולד אישה בנסיבות האלה היה מראש קטלני. אבל אפשר לומר גם שהיה בזה משהו מרגיע: לא היה פחד מפני העתיד. מגידות העתידות בחגיגות הכנסייה היו קוראות את העתיד בכובד ראש רק מכף ידם של הבחורים - אצל הנשים ממילא לא היה העתיד אלא בדיחה.
שום אפשרויות, הכול קבוע מראש: קצת אהבהבים, צחקוקים, רגע של אובדן עצות, ואז בפעם הראשונה ביטוי הפנים הזר, המאופק, שהוא כבר שוב תחילתה של פשיטת רגל. הילדים הראשונים, עוד יושבת קצת עם כולם אחרי שסיימתְ להתעסק במטבח, למן ההתחלה לא מקשיבים לךְ ואת עצמך מקשיבה פחות ופחות, מדברת אל עצמך, אחר־כך הרגליים מחזיקות בקושי, ורידים נפוחים, רק עוד מלמולים קצרים מתוך שינה, סרטן הרחם, והמוות בא ומשלים לבסוף את מה שנגזר מראש. הרי כבר במשחק ילדוּת שהילדוֹת באותו אזור הרבו לשחק בו נקראו התחנות כך: עייפה / תשושה / חולה / גוססת / מתה.

הערות:

  1. Kärnten, השם הגרמני של מחוז קירינתיה באוסטריה, מחוז הולדתו של הנדקה.
  2.  השנה של גל מהפכות והתקוממויות באירופה (״אביב העמים"). בתקופה הזאת בוטל באוסטריה שיעבוד האיכרים.
  3.  ״מפלגת החירות האוסטרית", שנוסדה ב 1956 ונועדה אז למשוך אליה בעיקר חברים לשעבר במפלגה הנאצית. לימים התרחבו שורותיה תחת הנהגתו של איש הימין הקיצוני ירג היידר (מושל מדינת קירינתיה) והיא זכתה לנתח משמעותי מקולות הבוחרים.