חבורת כוח המוח (5) וטבעת המזל

פרק א: נדבקתי במזל הרע?

תשמעו חבר'ה, קרה אסון. תומר נפרד מלבנת.

אוי, רגע. בטח כמה מכם לא יודעים מי זה תומר. מי זו לבנת, ומי אני בכלל.

אז ככה: אני אייל קורן, ואני לא סתם ילד. אני המנהיג של חבורת "כח המח". ומי איתי בחבורה? ליטל היפה, אריק השמן וניב הזדוני. כלנו חלשלושים בשרירים, אבל חזקים מאד במח.

ומי זה תומר? תומר הוא הילד החדש שהגיע אלינו לכתה בתחלת השנה, ותוך זמן קצר הפך לנסיך הבנות. עם השער החלק שלו והחיוך המקסים הוא כבש את לב הבנות, אחת אחרי השניה. עד עכשיו הוא היה חבר של לבנת, אבל היום הוא נפרד ממנה, ואני ממש דואג. כי עכשיו יש סכוי שליטל שלי, ליטל המקסימה, שאני אוהב עד קצות האצבעות, תתאהב בו ותהיה חברה שלו.

מי שקרא את "כח המח (4)" יודע שהצעתי לליטל חברות והיא אמרה שהיא תחשוב על זה. היום בבוקר הזכרתי לה שאני מחכה לתשובה, והיא הבטיחה שתוך שלושה ימים היא תחליט. אני לא מבין למה זה צריך לקחת כל כך הרבה זמן... אולי ברגע הזה, כשאני יושב לי פה וחולם חלומות בכתה, היא מסתודדת לה עם תומר בחצר? אוי לא, אני חייב לצאת ולחפש אותה.

אני יוצא החוצה ומביט סביב. אני לא רואה אותה. איפה היא? ואיפה תומר? אני מסתכל על הילדים שמשחקים כדורגל – תומר לא שם. הבנות שקופצות גומי – ליטל לא ביניהן. אני מתקדם אל החצר ופתאום נתקל במשהו וכמעט נופל.

"היי... היי... תסתכל לאן שאתה הולך! אח... דרכת עלי," אני שומע קול מייבב. מסתכל ורואה את קוני. היא אספה את הרגל שלה אל החזה, כשהיא מלטפת את הקרסול.

"מה... מה קרה? דרכתי עליך? סליחה, אמרתי סליחה... מה, זה כל כך כאב?" הסתכלתי על קוני בהפתעה מוחלטת. הפנים שלה היו אדומות ורטובות מדמעות. לא יכול להיות שהדמעות הן בגללי, קוני בכתה לפני שדרכתי עליה. לפי העיניים הנפוחות היא בוכה כבר הרבה זמן.

"זה בסדר... לא משנה," אמרה קוני וקינחה את האף.

"כשאת בוכה, את לא יפה," דקלמתי את מלות השיר הידוע במטרה לשעשע את קוני, אבל היא לא צחקה. היא הניחה את המצח שלה על הברך והשיער הבלונדיני הארוך כיסה לה את הפנים. אני ממש לא מבין למה היא כזאת עצובה. היא ממש ילדה יפה. נכון שהיא נורא גבוהה, וכשהיא הגיעה בשנה שעברה לכתה כולם קראו לה ג'ירפה ושאלו אותה מה מזג האוויר למעלה, אבל השנה כולנו הגענו כמעט לגובה שלה, אז ההצקות פסקו. והיא התחילה לחייך, והפכה למקובלת. מעניין מה קרה לה שגורם לה לבכות ככה. כשראיתי כשהכתפיים של קוני רועדות מבכי, הבנתי שאני חייב לעזר לה.

התיישבתי לידה ונשענתי כמוה על הקיר.

"לא... לא כדאי לך לשבת לידי," הציצה בי קוני בחצי עין ושוב הניחה את מצחה על הברך.

"למה לא?" שאלתי.

"אני... אני אדביק אותך," התייפחה קוני.

"את חולה?" נבהלתי לרגע והתרחקתי ממנה מעט.

"כן... כן," המשיכה קוני לבכות.

"קוני, תירגעי שנייה, את יכולה לספר לי מה יש לך? אולי אפשר לעזור לך..."

"אתה לא יכול לעזור, כדאי שתלך מהר, אתה תדבק, אני אומרת לך, תדבק במזל הרע!" אמרה קוני במהירות.

?מזל רע?" תמהתי, אף פעם לא שמעתי על מחלה כזו.

"תראה," אמרה קוני ופרשה לפני שתי כפות ידיים רועדות.

"מה... מה?" הסתכלתי על הידיים העדינות שלה ולא הבנתי מה היא רוצה מהחיים שלי. "את מתכוונת לזה שהידיים שלך רועדות? זה בגלל שאת בוכה. תירגעי וזה יעבור."

"לא... לא! אתה לא שם לב? הטבעת, טבעת המזל שלי. הוא לקח לי אותה."

"איזה טבעת מזל. מי לקח לך? קוני, תעשי לי טובה, תפסיקי עם הרמזים. אם את רוצה שאני אעזור לך, תספרי הכול מהתחלה," ביקשתי.

קוני הרימה אלי זוג עיניים כחולות אפורות כמו ים סוער, לרגע הרגשתי נבוך מהמבט הישיר. הפניתי את ראשי הצידה, ופתאום קלטתי אותם. כן, זה הם, בדיוק כמו שחשבתי – ליטל היפה שלי ותומר, שם מתחת לעץ, מדברים. זהו. עכשיו הם יהיו חברים, ואני יכול לשכוח מליטל.

"כנראה שכבר נדבקתי ממך, קוני," אמרתי בלי להסיר את מבטי מתומר וליטל, "נדבקתי במזל הרע."