דרכון רומני

מפגש ראשון
הפוגרומים ברגאט הרומני

ברוכים הבאים לסדרת המפגשים באולם האירועים בבניין חשוב זה. הבנתי שיש בקהל בני הדור השני והשלישי לשורדי השואה, שבוודאי שמעו מפי הורים וסבים קטעי דברים על ימי הזוועה שהם חוו בימי מלחמת העולם השנייה, תקופה נוראה שאחראים לה העם והצבא הרומני. את אירועי התקופה הזאת אני עומד לסקור, ומובן שלא אצליח להקיף הכול בזמן המוקצב לסדרת מפגשים זו.

שמי מוני גרינברג, שורד שואה. גורשנו מנחלתנו בעקבות הצו לטהר את הכפרים והעיירות מיהודים, לאחר שהופקע כל רכושנו. ביוני 1941 הובלנו בשיירה ארוכה לעיר המחוז — מרחק של 33 קילומטרים — כשכפריים עומדים בצידי הדרך מוכנים עם גרזינים וקלשונים לפגוע בנו כדי לקחת את מעט המטען שנשאנו. מי שהציל אותנו היה דווקא קצין הז'נדרמריה, שהזהיר את הכפריים לא להתקרב אלינו. כשהגענו לעיר המחוז, שלחו את אבי למחנה לעבודות כפייה במחוז טֶלֶאוֹרְמָן, ואנחנו — אימי אחי ואנוכי — נשארנו חסרי כול בתוך מרתף טחוב, עד ששחרר אותנו הצבא האדום. סיפרתי לכם כל זאת בתמצית, כדי להדגיש שאינני בא אליכם כחוקר שואה, אלא כמי שחווה על בשרו את מוראותיה של אותה התקופה, וברור שאין כל אפשרות להשוות את חוויותיי הקשות מאותם ימים נוראים לחוויותיהם של הוריכם וסביכם.

ועוד דבר: אני בהחלט מסכים שתפסיקו את שטף דיבורי בשאלות, שבוודאי יהיו אתנחתה רצויה שתאט מעט את דפיקות הלב לנוכח מה שיישמע בסקירה שלי.

לפני שאסקור את קורותיה של יהדות בסרביה ובוקובינה, אקדיש דברים לקורות היהודים ברגאט. המילה רֶגָאט פירושה ממלכה, והכוונה לנסיכויות מוּנְטֶנְיָה ומולדובה שהתאחדו בשנת 1859 והכריזו על עצמן כעל ממלכת רומניה, ובהמשך בקונגרס ברלין משנת 1878 הוכרזה רומניה כממלכה עצמאית. להבדיל מהרגאט, המחוזות בֶּסַרַבְּיָּה, צפון בוקובינה, דרום דוֹבְּרוֹג'יָה וטרנסילבניה נספחו לרומניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ויחד עם הרגאט נקראו "רומניה הגדולה", שחיו בה קרוב ל800,000. יהודים.

מה קרה ברגאט? רומניה יצאה נפסדת אחרי ההסכם שבין ברית המועצות וגרמניה הנאצית (הסכם מולוטוב־ריבנטרופ): ברית המועצות העמידה אולטימאטום (26.6.1940) בפני הרומנים שעליהם להסתלק מבסרביה ומצפון בוקובינה, מחוזות בעלי רוב תושבים רומנים, שהוענקו לרומניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. הצבא הרומני נאלץ לעבור את נהר הַפְּרוּט ולחזור למחוזות הרגאט. יהודים רבים החליטו אז דווקא לעבור לבסרביה, שהפכה להיות חלק מברית המועצות, בתקווה שהקומוניסטים לא יהיו אנטישמים כמו הרומנים. כשהחיילים, שנסוגו לרגאט דרך העיר גאלאץ (עיר נמל על הדנובה), וראו את היהודים מבקשים לעבור את הגבול, הם כעסו בטירוף וירו בהם. כ-400 יהודים נרצחו, בתואנה שקרית כאילו ברחו ממשמר החיילים, וכאילו היהודים ירו על החיילים. הפוגרום הזה אירע בגאלאץ ב-30.6.1940, לפני שרומניה הייתה בכלל מעורבת במלחמה לצד גרמניה.

יום אחר כך, ב-1.7.1940, נסוגו היחידות הצבאיות הרומניות דרך העיר הצפונית שברגאט — דוֹרוֹחוֹי. החיילים דאגו להזהיר את התושבים הרומנים של העיר שהם מתעתדים לערוך שפטים ביהודים. התושבים הרומנים תלו תמונות של ישו ומאריה, וכן צלבים על הדלתות כדי ליידע את הפורעים שמדובר בבתים של נוצרים. צריך לציין שבין החיילים שחזרו מבסרביה היו גם חיילים יהודים, ואלה נבחרו להעניק כבוד אחרון לחברם שהגן בגופו על מפקדו הקצין ועוזרו החייל — שלושתם נהרגו. אלא שהחיילים הרומנים הסירו מעל החיילים היהודים את כלי הנשק, הפשיטו אותם ערומים, וירו בכולם. כדי להסוות את מעשיהם, הם שמו בידיו של חייל יהודי מת תת־מקלע, שכביכול התכוון למרוד בצבא. יהודים רבים מהעיר באו לבית הקברות כדי להעניק כבוד אחרון לחייל היהודי הפטריוט והגיבור, ואז התנפלו עליהם החיילים, ירו בכולם, ואספו את הגוויות בתעלה שליד בית הקברות. אז ניתן האות, והמון תושבים מלווים בחיילים החלו לענות יהודים, לכרות להם איברים (אשכים, אוזניים, שדיים) לפני שרצחו נפש. שוד וביזה בוצעו בכל בתי היהודים. כשראו את מרכבתו של ראש הקהילה, רצו להתנפל עליו כדי לענותו ולהורגו, אבל הוא הצליח להראות להם תעודה שהשתחרר מהצבא בדרגת קולונל (!), והוא מעוטר בשני עיטור גבורה — ואז הם הניחו לו. הרוצחים, המענים והשודדים היו שייכים לחטיבה 3 'הנוקמת'. בעקבותיה הגיעה גם חטיבה 29 למקום, וחיילי חטיבה 3 כבר עמדו להרוג את החיילים היהודים של חטיבה 29, לאחר שהפשיטו אותם. מזלם היה שמאיור (רב־סרן), מפקדם, הגיע ברגע האחרון והציל אותם. חיילי חטיבה 3 עזבו את המקום, לאחר שנדרשו על ידי גנרל המופקד על הכוחות הנסוגים להפסיק את הטבח. חיילי חטיבה 3 הסתלקו מהעיר עם עגלות מלאות בביזה, ואפילו הגנרל לא העז לדרוש מהם להחזיר את מה ששדדו.

ב-1940 אימצה רומניה את חוקי נירנברג, שביטלו את אזרחותם של היהודים ברגאט, ובאפריל 1941 הגיע לרומניה גוסטב ריכטר, יד ימינו של אדולף אייכמן,במטרה להגביר את חוקי האפליה של היהודים, כולל איסור מוחלט לנישואי תערובת.

ב-14.1.1941 מתקיימת פגישה בין יון אנטונסקו ראש ממשלת רומניה ('קוֹנְדוּקְטוֹרוּל', כלומר, 'המנהיג' — תואר בנוסח 'הפיהרר' הגרמני) עם היטלר, ובה הוא מבטיח שיתוף פעולה בפלישה לברית המועצות בתמורה לקבל בחזרה את בסרביה וצפון בוקובינה. אנטונסקו שיתף פעולה עם הוֹרְיָה סימה, ראש הלגיונרים הלאומנים האנטישמים, אלא שהוריה סימה היה מעוניין להחליף את אנטונסקו בהנהגת המדינה, והוא מארגן מרד נגדו ונגד הצבא. הלגיונרים משתלטים על משרד הפנים, על תחנות המשטרה, על משרדי הממשלה, על משרדי העירייה של בוקרסט, על תחנות הדלק ותחנת הרדיו. הם העזו אפילו לפתוח באש נגד הצבא ונגד השוטרים שהיו נאמנים לאנטונסקו. ואז מתחיל פוגרום נורא נגד שתי שכונות המאוכלסות בעיקר ביהודים — וְאקְארֶשְטי ודוֹדֶשְטי. חוטפים יהודים מהבתים, מענים אותם כדי שיחשפו היכן נמצא הרכוש שלהם ושל פרנסי השכונות. אנסו נשים, הביאו יהודים למשטרה, עליה הם השתלטו, וזרקו אותם מהקומות העליונות אל מותם, אנסו נשים לעיני בעליהן וילדיהן. יהודים הובאו לשבעה בנייני איסוף לשם עינויים ורצח. עינו אותם עד שמסרו פרטים על עושרם שלהם ושל אחרים. אחר כך אילצו אותם לכתוב מכתבי התאבדות, וירו בהם. העינויים היו סדיסטיים במידה שלא תיאמן: דקרו שדי נשים במקדחות, נשים לגיונריות הפשיטו יהודים כדי להכות אותם באברי המין. תלו יהודים פצועים (ביניהם — ילדה בת חמש!) באנקולים בבית המטבחיים, קרעו את הבטן של האומללים בעודם חיים, והוציאו את מעיהם החוצה, ושמו עליהם שלט: 'בשר כשר'.

סיכום הפוגרום: 125 נרצחים, קרוב ל-1,300 דירות, בתי עסק, בתי מלאכה, חנויות נהרסו. 25 בתי כנסת ושטיבלים נשדדו ונשרפו. בית כנסת אחד, 'הגדול' ניצל משריפה (אבל לא משוד!) בזכותה של משרתת נוצרייה בשם לוקרציה קנז'יה שהתחננה על ברכיה שלא ישרפו את המקום. צדיקה אחת בסדום! חוקר שואת יהודי רומניה, ז'אן אנצ'ל מזכיר את דבריו של סופר רומני קונסטנטין וירג'יל גיאורגיו שהתוודע לזוועה: "בושתי על היותי רומני." זה רק הפרומו, יהיו לו אינספור סיבות להתבייש.

המרד דוכא על ידי הצבא באמצעות טנקים ותותחים. כ-800 לגיונרים נהרגו בקרבות, 9,350 לגיונרים נעצרו, ורובם נשפטו לשנות מאסר ארוכות. למרות שהגרמנים, שהיה להם חיל מצב בבוקרסט, תמכו בפוגרום הלגיונרים, נענו לדרישת אנטונסקו שדיכא את המרד, צעדו לכבודו ברחובות בוקרסט, והריעו לו.

ברשותכם, אמשיך ואתאר ממש בראשי פרקים את הפוגרום ביאשי. יאשי בירת מולדביה הייתה גם בירת האנטישמיות, ערשו של "משמר הברזל". שם פעל מיחַאיל אֱמינֶסְקוּ, המשורר הלאומי, שונא היהודים. ביאשי פעלו ראשי הלגיונרים האנטישמים: יוֹרְגָה, קוּזָה, קוֹדְריאַנוּ. זאת הסיבה שאנטונסקו החליט לנסות לקיים פוגרום בעיר הזאת כדי 'לטהר' אותה מ-45,000 היהודים שגרו בה. מיכאי אנטונסקו, שהיה סגנו של יון אנטונסקו, ושימש שר חוץ ושר התעמולה, קבע כי בתקופה הזאת, שיש בה גיבוי של הגרמנים, צריך לנצל את ההזדמנות ההיסטורית החד־פעמית כדי לנקות את הארץ מזרים. קדמו לפוגרום צווים על הגבלת חופש התנועה של היהודים, גירוש היהודים מהעיירות והכפרים, כליאה של 'חשודים' בבית הסוהר הידוע לשמצה שבעיר טְארְגוּ ז'יוּ. רק אחרי ההפיכה נגד ניקוֹלָאיֶה צ'אושסקו ומשטרו, ניתנה גישה לארכיונים, מהם לומדים כי היוזמה לפוגרום ביאשי הייתה של יון אנטונסקו בפקודה ששלח לגנרל שטֶפַליֶה, ראש שירותי המודיעין. התירוץ לזוועות שעתידות להתרחש בעיר יאשי: שתי הפגזות של מטוסים סובייטיים על העיר (24, 26 ביוני 1941), שכביכול היהודים אותתו להם היכן להפגיז. לסובייטים לא היה מושג איפה להפגיז לולא האיתות היהודי! אין גבול לרשעות, אחותו של הטמטום! העובדה שמאה בתים של יהודים הופגזו,ו-38 יהודים נהרגו בהפצצות אלו — כל זה לא הפריע לטענה האבסורדית שהיהודים אשמים, ויש לעשות בהם שפטים. סימנים ראשונים למה שעומד להתרחש: יהודים גויסו בכפייה לחפור בורות בבית הקברות היהודי, והנוצרים סימנו צלבים בפתחי בתיהם. ראש הקהילה היהודית ביאשי, יעקב יוסף, ביקש למנוע את רוע הגזירה, והוא נותן שוחד (כמקובל באדמיניסטרציה הרומנית מאז ומעולם) של מיליון לֵאי למפקד המשטרה קירילוביץ' כדי שימנע את הפרעות. הוא אמנם לקח את השוחד, אבל לא התכוון להיענות לבקשה־תחינה של היהודי היקר.

הסימן לתחילת הפרעות היה יריית רקטה ממטוס גרמני שעבר מעל העיר. חיילים שיכורים ואספסוף מאזרחי העיר (שקיבלו נשק מהצבא!) התנפלו על בתי היהודים, הוציאו אותם מהם תוך חבטות באלות ומוטות ברזל. הם לא מסתפקים במכות, והם יורים בכל יהודי שנקרה בדרכם. מאות ואלפים מובלים אל חצר המשטרה (הַכֶּסטורָה) תוך יריקות, השפלות ומכות, שרבים לא עמדו בסבל והתמוטטו. ליד בניין הפילהרמונית של יאשי היה בית חולים גרמני. גרמנים הביטו דרך החלונות אל היהודים המובלים תוך חבטות ומכות, ושפכו עליהם אשפה. בשער המשטרה חיכו להם בריונים שהיכו את הנכנסים מכות רצח, וגוויות היהודים נערמו ליד השער ובחצר כולה. למותר לציין ששום אזרח בעיר לא מחה כנגד הזוועה הזאת, אדרבה, הם הלשינו על יהודים שהסתתרו, ואלה נורו במקום. לאחר שהיהודים הוצאו מבתיהם באלימות שלא תתואר, מתנפלים על הדירות הריקות מבעליהן, ומרוקנים אותן מכל תכולתן. מאות גוויות לאורך כל הדרך למשטרה, ומאות גוויות בתוך חצר המשטרה. כל מי שנדחף פנימה בידי הפורעים מקבל מכות בעיקר בקודקוד במטרה להרוג, קרקפות מנופצות, מוח שפוך! החצר מלאה במתים ודם. באיזשהו שלב מחליטים לשחרר את הנשים, אבל הן נרתעות מהשער, שם מכים כדי להרוג, וערימה ענקית של גוויות נערמת שם. לתוך החצר מוכנסת גם קבוצה של רופאים צבאיים יהודים בעלי דרגות סגן וסרן, דורשים מהם להרים ידיים, וזוכים לאותה 'קבלת פנים'. החיילים הגרמנים מסייעים לרומנים ברצח, אבל בעיקר עומדים מן הצד. חלקם מצלמים למען הזיכרון. בכסטורה כבר לא היה מקום לפצועים ולהרוגים, כמה אלפי יהודים כוונו לחצר בית ספר נוטרדם, לחצרות הכנסיות ולכיכר האחדות.

בשעה 14:30 נשמעת אזעקה אווירית, שלא הייתה לה שום הצדקה, אלא שימשה סימן לחיילים מהבניינים שמסביב לחצר המשטרה לירות ביהודים שנשארו חיים בחצר. מי שניסה לברוח — השיגו אותו הכדורים, ונפל שדוד על ערימת הגוויות. אלפי הרוגים נמנו ברחובות, וכ-5,000 הרוגים בחצר המשטרה. לאחר שהיריות נפסקו, הוכנסו פנימה עוד יהודים רבים, ותוך שמכים אותם באכזריות הם נדרשו לסדר מתים לחוד ופצועים לחוד, תוך שהם נשדדים מכיסיהם, ואף מבגדיהם ונעליהם.

אלה שניצלו מהטבח הובלו בשיירה אל תחנת הרכבת, ובדרך היו נתונים להשפלות, יריקות ומכות מצד תושבי העיר שנעמדו שם, וגם רוקנו כיסים של האומללים, הסירו את שעוניהם, טבעות נישואין אצל אלה שעדיין נותר מה לשדוד מהם. אף סימן ל'חמלה נוצרית', אף צדיק בסדום של יאשי. אדרבה, קוֹרְצ'יוֹ מַלַפַּרְטֶה, שהיה עד לפוגרום מתאר את הצחוק והשמחה שפקדו את אלה ששדדו את המתים והחיים. מלפרטה מנסה לנזוף בפורעים המפשיטים גופות: 'הסתלקו, ממזרים מסואבים!' אחד הפורעים הביט בו בתמיהה, הרים מערימת הבגדים והנעליים כמה חליפות וכמה זוגות נעליים:'אל תתרגז, אדון קפיטן, יש כאן מספיק לכולם'. מלפרטה מתאר איך הנסיך והנסיכה סטרוזה, מהודרים בבגדים לבנים, עוברים במרכבה ברחובות, וממש לא אכפת להם, שמאות גוויות מוטלות בצדי הדרך.

5,000 ניצולים, רובם פצועים, נדחסו לרכבת הראשונה שפנתה לעיר טְארְגוּ פרוּמוֹס; ברכבת השנייה שפנתה לעיירה פּוֹדוּל אילוֹאָיֵי נדחסו 2,500 יהודים ועוד 50 גוויות (אלה נרצחו בפטישים בידי פועלי הרכבת). פצועים והרוגים נדחסו לקרונות (שנועדו להובלת בהמות), עד 150 איש, אישה וילד, בצפיפות מבהילה, כשפועלי הרכבת הצטוו לאטום את החלונות ואת כל הפתחים בקרשים כדי שבפנים לא יוכלו לנשום. מדי פעם נעצרה הרכבת, מוציאים מהרכבת כמה יהודים, דוקרים אותם בכידונים, ומחזירים אותם לקרון — זוועה!

אגב, 'השיטה' הרומנית להרוג יהודים בחנק בקרונות אטומים ובצפיפות לא אנושית ננקטה בעוד מקומות — למשל, בעיירה קאמפולונג שבדרום בוקובינה.

בפקודה המקורית של אנטונסקו נאמר שצריך להגלות את יהודי יאשי לכלא בטְארְגוּ ז'יוּ, אבל הרי מדובר בעשרות אלפי בני אדם, ואין סיכוי שבעולם שאפילו במכונת המוות המשוכללת של הגרמנים העברה כזאת הייתה מתאפשרת, בוודאי לא באימפרוביזציה הרומנית. ובכן הרכבות נשארו במקום במשך שעות ארוכות, כשבפנים חנק, צחנה שעולה מהגוויות המתפוררות, צמא מטורף, התקפי שיגעון, קרבות בין האומללים על מעט אוויר מחור בקיר הקרון. בייאוש שאין מילים שיכולות לתארו, אחדים שתו את השתן של עצמם, השתינו על חולצות וסחטו אותן אל הפה. כשהחל לרדת גשם, היה מי שהצליח להחדיר חולצה דרך החור בקיר, כדי לסחוט את המים לפה, והחיילים משכו את החולצה, ולא השאירו שום מקום לתקווה. היו חיילים שהחליטו לנצל את המצוקה הנוראה ולהציע מעט מים תמורת אלפי לֵאי. בודדים הצליחו לגייס את הכסף. אחד האומללים הציע את השעון שנשאר אצלו לפליטה עבור חצי בקבוק מים, אבל קיבל חצי בקבוק נפט! לא היה גבול להתעללות הרומנים ביהודים האומללים. המצב בתוך הקרונות היה כל כך מזעזע, שרבים החליטו לתלות עצמם בחגורות המכנסיים על זיזי החלונות האטומים. 'מים, מים!' זעקו האומללים, והחיילים ענו: 'תקבלו רעל!'

אחרי ימים של נסיעה הלוך וחזור (השלטונות לא ידעו מה לעשות במאסות של היהודים שבתוך הקרונות) נפתחו הדלתות של הקרונות (חלק מהקרונות נפתחו רק ב-10.8.1941!) ונשפכו החוצה האומללים החיים שנטרפה עליהם דעתם, הפצועים והמתים. ואז חוץ מזבובי המוות התנפלו עליהם חיילים ואזרחים ואספו מהגוויות — בגדים, נעליים, כסף, שיני זהב, טבעות נישואין (כרתו אצבעות!), עגילים (כרתו אוזניים!). הגרמנים עמדו מן הצד וצילמו.

על שתי הרכבות הועלו כ-8,000 שורדים מהפוגרום בחוצות העיר, ובחצר המשטרה 6,000 מהם מתו בחנק. הרכבת הראשונה הגיעה עד העיר קאלאראש (בדרום מונטניה, ליד הגבול הבולגרי), והרכבת השנייה עד פודול אילואיי, הקרובה ליאשי. היהודים ששרדו את הזוועה, והותרו לצאת מהקרונות, התחננו שיירו בהם. רבים מהנותרים יצאו מדעתם. מרוב צמא, שתו מים מביצות, התמוטטו ומתו. הגופות שהוצאו מהקרונות היו ערומות ומעוקלות האחת בשנייה.

שאלה מהקהל: אני מנסה להיכנס למוח של הלאומנים הרומנים — הם רצו להיפטר מהיהודים כדי 'לטהר' את רומניה מזרים, מדוע להוסיף על הגירושים וההוצאות להורג גם עינויי תופת?! אם להיכנס למוח המעוות שלהם, הרי העינויים האלה משהים את הרחקת היהודים מהמולדת הרומנית.

אספר לך מעשה שהיה, מעשה שהייתי עד לו: באחד הביקורים שלי ברומניה הייתה לי שיחה עם רומני מקומי בעיירת הנופש סיניה. סיפרתי לו בקצרה מה עוללו בני עמו לבני עמי, והוא: 'וכי לא מגיע לכם?' מה זאת אומרת, מגיע לנו?! ומה הוא משיב: 'הרי אתם הרגתם את אלוהינו'. אתה הגיוני, שאלתי, איך בני אדם יכולים להרוג אלוהים?! והוא: 'אתם לא בני אדם, אתם אנטי־כריסט' — במיתולוגיה הנוצרית משמעות הדבר— שאנחנו השטן שנאבק עם הרוח הטהורה של ישוע. וזאת לדעת, בברית החדשה היהודים מואשמים שהפצירו בנציב הרומאי פונטוס פילטוס לצלוב את ישוע. זה כמובן מיתוס מאוחר לימיו של ישוע, אבל הנוצרים מתייחסים אליו כאל אמת שאין לערער עליה. לאורך כל התקופה הנוראה הזאת התייחסו הקלגסים הרומנים אל היהודים כאל תת־אדם, כאל גרוע מכלבים, שמעשי הזוועה מגיעים ליהודים בדין.